מפרשי רש"י על ויקרא כה לג


<< | מפרשי רש"י על ויקראפרק כ"ה • פסוק ל"ג | >>
א • ב • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • יח • יט • כ • כב • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לח • מ • מא • מד • מה • מז • נג • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


ויקרא כ"ה, ל"ג:

וַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃


רש"י

"ואשר יגאל מן הלוים" - ואם יקנה בית או עיר מהם - "ויצא ביבל" אותו "ממכר" של "בית" או של "עיר", וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישראל. ו"גאולה" זו לשון מכירה.

דבר אחר: לפי שנאמר "גאולת עולם תהיה ללוים", יכול לא דיבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלוים, אבל לוי שקנה מלוי יהיה חלוט? תלמוד לומר: "ואשר יגאל - מן הלוים": אף הגואל מיד לוי גואל גאולת עולם. "ויצא ממכר בית" הרי זו מצוה אחרת: ואם לא גאלה - יוצאה ביובל, ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישראל.

"כי בתי ערי הלוים היא אחזתם" - לא היה להם נחלת שדות וכרמים, אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות, ויש להם גאולה כשדות, כדי שלא יופקעו נחלתם מהם.

רש"י מנוקד ומעוצב

וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם – וְאִם יִקְנֶה בַּיִת אוֹ עִיר מֵהֶם, וְיָצָא בַּיֹּבֵל אוֹתוֹ מִמְכָּר שֶׁל בַּיִת אוֹ שֶׁל עִיר וְיָשׁוּב לַלֵּוִי שֶׁמְּכָרוֹ, וְלֹא יִהְיֶה חָלוּט כִּשְׁאָר בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל; וּ"גְאֻלָּה" זוֹ לְשׁוֹן מְכִירָה. דָּבָר אַחֵר: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם", יָכוֹל לֹא דִּבֶּר הַכָּתוּב אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ יִשְׂרָאֵל שֶׁקָּנָה בַיִת בְּעָרֵי הַלְוִיִּם, אֲבָל לֵוִי שֶׁקָּנָה מִלֵּוִי יִהְיֶה חָלוּט? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם"אַף הַגּוֹאֵל מִיַּד לֵוִי גּוֹאֵל גְּאֻלַּת עוֹלָם (ספרא פרק ו,ו; ערכין ל"ג ע"א).
וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת – הֲרֵי זוֹ מִצְוָה אַחֶרֶת: וְאִם לֹא גְּאָלָהּ יוֹצְאָה בַּיּוֹבֵל, וְאֵינוֹ נֶחֱלָט לְסוֹף שָׁנָה כְּבַיִת שֶׁל יִשְֹרָאֵל (ספרא פרק ו,ז; ערכין ל"ג ע"א).
כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם – לֹא הָיוּ לָהֶם נַחֲלַת שָׂדוֹת וּכְרָמִים אֶלָּא עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם. לְפִיכָךְ הֵם לָהֶם בִּמְקוֹם שָׂדוֹת וְיֵשׁ לָהֶם גְּאֻלָּה כְשָׂדוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹא תָפְקַע נַחֲלָתָם מֵהֶם (ספרא פרק ו,ח).

מפרשי רש"י

[נ] אותו ממכר של בית או של עיר וכו'. ואף על גב דלעיל כתיב (פסוק לב) "גאולת עולם תהיה ללוים", הוה אמינא דוקא גאולה תהיה לו, אבל שיצא ביובל לא, דלא מצאנו בבתי ערי חומה שיהיו יוצאים ביובל, דאם פגע ביובל תוך שנתו אינו יוצא (רש"י פסוק ל), ולאחר שנתו כבר נחלט (פסוק ל), והוה אמינא דבית בעיר חומה שלהם אינו יוצא ביובל, אף על גב שנתנה תורה גאולת עולם ללוים, הוה אמינא דוקא גאלת עולם נתן להם, אבל יציאה לעולם לא נתן, לכך הוצרך למכתב:

והא דקאמר 'אם קנה בית או עיר', ולא אמר 'שדה', מפני שפשוט דיוצא השדה שלהם ביובל, וכי גרע שדה שלהם משדה ישראל שיוצא ביובל (פסוק כח), ולפיכך הוצרך לאשמועינן. והרא"ם פירש דשדות הוי בכלל עיר אחזתו, שנכללים גם השדות בו. ואינו נכון כלל, דלא הוצרך לומר דבר זה, דפשיטא דשדה חוזר ביובל:

[נא] הרי זו מצוה אחרת. היינו לפירוש השני דפירש "ואשר יגאל" לשון גאולה, שגואל לעולם, אם כן הא דכתיב "ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו [ביובל]" דלא איירי בגאולה, אלא שיצא ביובל, צריך לומר דהוי מילתא באפי נפשיה:

[נב] לפיכך הם להם במקום שדות ויש להם גאולה כשדות. אף על גב דלפני זה כתוב "ויצא ביובל", והוי ליה לומר 'ויוצא ביובל כשדות' (קושית הרא"ם), משום דלא שייך לומר דמפני שבתי ערי אחוזתם הוא להם כשדות שלהם - ולכך יוצא ביובל, דאין זה טעם כלל שיהיה יוצא ביובל מפני שאין להם שדות, דמה יעשה הלוי עד היובל, דהיובל הוא מחמשים לחמשים. ולפיכך עיקר טעם הדבר שלכך נתנה התורה גאולת עולם ללוים מפני שאין להם שדות, והבתים הם להם כשדות, וכיון שיש להם לגאול לעולם - בשביל כך יצא ביובל, דכל מידי דמצי לגאול כל זמן שירצה, ואינו נמכר לצמיתות, יוצא ביובל. אבל עיקר טעמו שיש ללוי לגאול לעולם, מטעם "כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם":

והקשה הרא"ם, בשלמא לפירוש ראשון דפירש "ואשר יגאל" לשון מכירה, הוי טעמא שפיר "כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם", ולפיכך יש להם לגאול לעולם מן הישראל. אבל לפירוש השני דפירש "ואשר יגאל מן הלוים" בן לוי שגואל מבן לוי, מאי טעם הוא זה "כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם", הא גם השני הוא לוי, ולא יופקע נחלתם מהם. ואין זה קשיא, שהתורה הקפידה לעולם על תקנת המוכר שהיה מוחזק בקרקע, ולא יופקע נחלת המוכר שהיה מוחזק בידו בתחילה, לפיכך אמרה תורה "כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם", והקפידה התורה על המוכר כמו שהקפיד התורה על המוכר בשדה אחוזה גבי ישראל, אף על גב שגם לישראל מכרה, הקפידה התורה על המוכר, שהוא מוכר מפני דוחקו, וגם היתה בחזקתו כבר, ולא על מקנת הלוקח, שלא היה הבית ברשותו, וגם כיון דהוא לוקח - הוא עשיר. והכי נמי גבי לוים, אף על גב דהקונה גם כן לוי הוא, הקפידה התורה על תקנת המוכר, ולא על תקנת לוקח מהאי טעמא: