מפרשי רש"י על ויקרא כה ה
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק כ"ה • פסוק ה' | >>
• א • ב • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • יח • יט • כ • כב • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לח • מ • מא • מד • מה • מז • נג •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃
רש"י
"את ספיח קצירך" - אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר הוא קרוי ספיח
"לא תקצור" - להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל
"נזירך" - שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם
"לא תבצר" - אותם אינך בוצר אלא מן המופקר
רש"י מנוקד ומעוצב
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ – אֲפִלּוּ לֹא זְרַעְתָּהּ, וְהִיא צָמְחָה מִן הַזֶּרַע שֶׁנָּפַל בָּהּ בְּעֵת הַקָּצִיר, הוּא קָרוּי "סָפִיחַ".
לֹא תִקְצוֹר – לִהְיוֹת מַחֲזִיק בּוֹ כִּשְׁאָר קָצִיר, אֶלָּא הֶפְקֵר יִהְיֶה לַכֹּל.
נְזִירֶךָ – שֶׁהִנְזַרְתָּ וְהִפְרַשְׁתָּ בְנֵי אָדָם מֵהֶם וְלֹא הִפְקַרְתָּם.
לֹא תִבְצֹר – אוֹתָם אֵינְךָ בּוֹצֵר, אֶלָּא מִן הַמֻּפְקָר (ספרא פרק א,ג).
מפרשי רש"י
[ז] אפילו לא זרעתם כו'. פירוש, דהאי "את ספיח" ליכא לפרש דוקא ספיח אסור לקצור, אבל מה שצמח על ידי זריעה מותר, דהא ודאי כל שכן הוא דאסור לקצור, כיון דנעשה על ידי זריעה. גם אין לפרש "את ספיח קצירך" דספיח אין אתה קוצר כשאר קציר אלא על ידי הפקר, אבל מה שצמח על ידי חרישה וזריעה אפילו מן המופקר אין אתה קוצר, דהא כתיב "ואת ענבי נזירך לא תבצור" אף על גב דלא שייך כאן ספיח, אלא צריך לומר דאתיא לגופיה, דאפילו לא זרעתה, וצמחה מעצמה, לא תקצור כדרך שאר קציר:
[ח] לא תקצור להיות מחזיק בו כשאר קציר. דאם לא כן, 'לא תקח' מבעיא ליה, מאי "לא תקצור", אלא להיות מחזיק בו כשאר קציר:
[ט] אותם אינך בוצר אלא מן המופקר. ואף על גב דכבר כתיב "לא תקצור" להחזיק בו כשאר קציר, צריך קרא דהכא ללמוד שאם עבר ולא הפקיר אינם אסורים באכילה, רק יפקיר אותם עוד, ולפיכך אומר "ואת ענבי נזירך" שהפרשת מהם בני אדם "לא תבצור" כשאר בציר, אלא מן המופקר, לומר שצריך להפקירם. וקרא דלעיל צריך, דאם לא כן הוה אמינא מדכתיב "ואת ענבי נזירך לא תבצור", משמע מפני שלא הפקיר אותם תחילה צריך להפקיר אותם אחר כך, אבל אם הפקיר אותם מתחלה, והיה אפשר לכל אדם ליקח כאשר היו מחוברים, אף על גב שאין מפקיר אותם אחר כך בשעה שקוצר לעצמו, הוה אמינא שמותר, כיון שהפקירם פעם אחד, והוה אמינא דשפיר דמי, לכך כתב "ספיח קצירך לא תקצור", אפילו הפקיר אותם מתחלה, דלא כתב כאן "נזירך", אפילו הכי לא יחזיק בו כשאר קציר: