סמ"ג עשה קט
מצות עשה לדרוש ולחקור העדים, שנאמר בעיר הנידחת "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים יג, טו) וביחיד שעבד עבודה זרה כתיב "והוגד לך ושמעת ודרשת היטב" (שם יז, ד) ובעדים זוממין כתיב "ודרשו השופטים היטב" (שם יט, יח). מכאן למדו רבותינו בפרק היו בודקין (סנהדרין מ.) שהיו בודקין אותם בשבע חקירות, שבגזירה שוה ד"היטב, היטב" נלמד כאילו הן כתובין במקום אחד. "ושאלת" אינו מן המניין (פירוש רש״י שם).
ומה הם שבע חקירות? באיזו שמיטה, באיזו שנה, באיזו חודש, בכמה בחודש, באיזה יום, ובאיזו שעה, באיזה מקום. יתר על השבעה היו חוקרין אותם: מכירין אתם אותו? התריתם בו? ואם העידו עליו שעבד עבודה זרה, שואלין אותם: מה עבד? ובמה עבד? (משנה, סנהדרין ה) וכן אם העידו עליו שהרג את הנפש, שואלין אותם: במה הרגו? (דף מא. ודף ל.) הדברים האלה נקראים חקירות (כן הוא במיימוני פ״ד דהלכות עדות וכן נכון לפי שיטת הספר). עוד היו מרבים לבדוק את העדים בדברים שאין העדות תלוי בהם, ששואלין: מה היה לבוש הנהרג או ההורג, כלים שחורים או כלים לבנים? (שם) וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח. (דף מ.) מה בין חקירות לבדיקות? החקירות, אם כיון האחד עדותו והעד השני אומר "איני יודע", עדותן בטלה שכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינו עדות ועיקר הזמה תלויה בחקירות בכיוון הזמן ובכיוון המקום. אבל בבדיקות אפילו שניהם אומרים "אין אנו יודעין", עדותן קיימת. (דף מא:) אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישין זה את זה, עדותן בטלה (דף ט.).
גרסינן בסנהדרין (דף ב:) אמר רבי חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב). ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. אמנם בדין מרומה מצוה לדרוש ולחקור בכל היכולת. אע״פ שאין עדי ממונות צריכין דרישה וחקירה, אם הכחישו העדים זה את זה בחקירות, עדותן בטלה. בבדיקות עדותן קיימת כגון שהאחד אומר "מנה שחור היה" והאחד אומר "לבן היה" כדאיתא בפרק זה בורר (דף ל.) וכן כל כיוצא בזה. תניא בחזקת הבתים (בבא בתרא מא:) בית הילל אומרים: אחד אומר מנה הלוהו והשני אומר מאתים, חייב לשלם מנה שבכלל מאתים מנה.
פירש רבינו יצחק שאם אומרים העדים כך ראינו כתוב בשטר שאין לפסול עדותן משום מפיהם ולא מפי כתבם (כדאמר ריש לקיש בכתובות יח: ובגיטין ג.) ועדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין והרי זה כאילו אומרים ראינו אותו עדות שנחקרה בבית דין. וראיה לדבר דתנן (בבא בתרא קסח.) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים, בא לפני בית דין ועושין לו קיומו. ובפרק הגוזל (בבא קמא צח:) אי דאיכא סהדי דידעי מאי דכתיב בשטרא ליכתבו ליה שטרא מעליא. והא דאמרינן בפרק ארבעה אחין (יבמות לא: ובתוספות ד״ה דחזו) מפני מה לא תקנו זמן בקידושין? משום דלא איפשר וכו׳ לינחיה גבי עדים אי דכירי ליתו וליסהדי ואי לא דכירי זימנין דחזו בכתבא ואזלו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם לשם מדבר במעידים סתם ויש לחוש שמא יאמרו זכורים הם ואינם זוכרים כלל. אומר רבינו יצחק [גם כן בתוס׳ דכתובות דף ק׳ בד״ה ורבי יוחנן] ששמע מרבינו יעקב שנוהגים עכשיו שכשהעדים יודעים עדות אחת והם רחוקים מבית דין ששולחין כתב ידם לבית דין ואין לפסול עדותן משום מפיהם ולא מפי כתבם כיון שזוכרין עדותן אבל בפירוש חומש [פרשת שופטים] פירש רבינו שלמה על פי שנים עדים פרט שלא ישלחו כתב ידם לבית דין ומהא דתניא בפרק מי שאחזו (גיטין עא.) אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול לדבר ואמאי הרי יכול לדבר מתוך הכתב שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ושאני אלם שאינו ראוי להגדה כלל. לפיכך אין ראיה משם לפסול אדם המדבר מלכתוב עדותו.
העדים עד שלא נחקרה עדותם יכולין לומר מבדים אנחנו, כדתניא בתוספתא (הלכה א') ובירושלמי (הלכה ג') דפרק שני דכתובות, אבל לא אחר שנחקרה עדותן. [שם ובתלמוד שלנו שם דף י״ח] וכן העדים החתומים על השטר הרי הן כמו שנחקרה עדותן בבית דין ואין יכולין לחזור בהן. בד״א כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהם כגון שהיו שם עדים שזה כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר, אבל אם אי אפשר לקיים השטר אלא מפיהם ואמרו כתב ידינו זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו או קרובים היינו, הרי אלו נאמנים ויבטל השטר. כדאיתא בכתובות [דף י״ח] [שם] אמרו פסולי עדות היינו בעבירה או שוחד לקחנו על עדות זו, אין נאמנין, שאין אדם משים עצמו רשע אלא אם כן יעידו עליו עדים שהוא רשע.
גרסינן בפרק הגוזל (בבא קמא קיב:) אמר רבי שבתאי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ומפרש שם כגון שהוא היה חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשים לילך במדינת הים ושלחו לו ולא בא בד״א בעדות שעל פה אבל בשטר אמר רבא [שם] הילכתא מקיימין השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח ואומר שטר מזוייף הוא אין משגיחים בו מפני שקיום שטרות דרבנן [כדאיתא בכתובות דף כ״א וכ״ח ובגיטין דף ג׳] הילכך אע״פ שאין שם אחד מן החילוקים שלמעלה מקיימין כך פירש רבינו יצחק [בתוס׳ שם] ורבינו משה [בפ״ג דהלכות עדות] מוכיח בפרק המפקיד [דף ל״ח] במעשה דמרי בר איסק שכל מי שיש לו ראיה בעדים הוא מיטפל בעדים עד שיביא אותם לבית דין ואם ידעו שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מתפחדים מבעל דינו אם יבאו ויעידו הרי בית דין כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים כמו שאומר שם כל כי האי גוונא דייננא לך ולכל אלמי חברך.
במכות (דף ו:) אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: מניין לעדות מיוחדת שהיא פסולה בדיני נפשות? שנאמר "לא יומת על פי עד אחד", מאי על פי עד אחד? אילימא על פי עד אחד ממש, מרישא דקרא שמעת ליה "על פי שנים עדים או ג׳ עדים יומת המת". אלא מאי אחד? אחד אחד. [שם] תניא נמי הכי "לא יומת על פי עד אחד" להביא שנים שרואים אותו, אחד מחלון זה ואחד מחלון זה. בזמן שאין רואין זה את זה, אין מצטרפין. אמר רבא אם רואין את המתרה והמתרה רואה אותן, מצטרפין, אבל בדיני ממונות עדות מיוחדת כשירה היא. ותניא בפרק זה בורר [דף ל׳ ובפ׳ חזקת הבתים דף ל״ב ובכתובות דף כ״ו ובפ׳ גט פשוט דף קס״ה] ובכמה מקומות לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד. ר׳ יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה. פירוש זה אומר בפני הודה לו וזה אומר בפני הלוה לו ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהם כאחד. רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חברו למחר שומעין את דבריו. ופוסק שם רבא הלכה כרבי יהושע בן קרחה ונהרדעי אמרי שם דאפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין כגון זה אומר בפני הלוה לו מנה ביום ראשון וזה אומר בפני הלוה לו מנה ביום שני דמכל מקום תרווייהו אמנה קא מסהדי וכן פוסק רב אלפס [בפרק זה בורר] אמנם בפרק השולח [דף ל״ג] משמע דרב אשי סובר כרבנן שמקשה מדבריהם על מחלוקת דרבי ורשב״ג [שם] גם הלכה כרבי נתן שהרי רשב״ג דמתניתין דכתובות סובר כרבי נתן [דף כ״ג וכ״ו].
גרסינן בתוספתא ובפרק בתרא דב״ב ומביאה בפרק גט פשוט דף קס״ב ודברי ה״ג בתו׳ שם בד״ה נמצא] ומביאה בה״ג היו ארבעה או חמשה עדים חתומין על השטר ונמצא שנים הראשונים מרובין או פסולין תתקיים העדות בשאר דאיכא למימר לכבוד או למילוי חתמו אבל באחרונים לא הייתי מכשיר. ומוכיח בגיטין [דף י״ח וגם בתוס׳ שם הסוגיא בד״ה אמרו] שלעניין גיטין אינו כן מפני שעדי הגט אין חותמין זה בלא זה אלא אומרים שהראשונים נחתומין בו לעיקר העדות. אע״פ שקיום שטרות מדבריהם [כדאמר לעיל] אמרינן בפרק חזקת הבתים [דף מ׳ וע״ש בתוס׳] שקיום שטרות בשלשה לפיכך אין מקיימין שטרות בלילה מפני שהוא כמו דין. [במיימוני פ״ח דהלכות עדות ממשמעות הגמר׳ דכתובות דף כ״א]
ובאחד מחמישה דרכים מתקיים השטר בבית דין: הדרך האחת שיהו הדיינין מכירין כתב ידי העדים; הדרך השנייה שיחתמו העדים בפניהם; הדרך השלישית שיעידו היתומין לפניהם כל אחד על ידו; הדרך הרביעית שאם מתו עדי השטר או הם במדינה אחרת יבאו עדים אחרים ויעידו על כתב ידם שהוא זה; הדרך החמישית שיהא כתב ידם יוצא משטרות אחרות ועורכין בית דין אותו הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרות ויהיה דומה זה לזה.
ואמרינן בכתובות [דף כ׳ כל הסוגיא] שאין מקיימין את השטר משטרות אחרות אלא משני שטרות של ב׳ שדות שאכלום בעליהם על ידי שטרות אלו שלשה שנים בשופי בלא שום ערעור או משני שטרי כתובות והיא שיצאו אותם שטרות מתחת ידי אחר ולא מתחת יד זה שרוצה לקיים שטרו שמא הוא זייף את הכל. וכן מקיימין את השטר משטר שקראו עליו ערעור והוחזק בבית דין מקיימין ממנו לבדו ואומר רבינו יעקב [בתו׳ שם בד״ה דלמא] שכל אלו הדברים מדברים כשאין אנו מכירין חתימת ידי העדים בטבעות עין אלא על ידי דימוי חתימה לחתימה שגבינו על ידה ממון אחר אבל כשמכירין חתימת העדים בטביעת עין שראינו כתב ידם אם היה שם זיוף כלל היה ניכר אפי׳ כחוט השערה. וקשיא לי שהרי רבא טעה בחתימתו בפרק גט פשוט [דף קס״ז].
גרסינן בירושלמי דראש השנה [פ״ג] קרא ערער על חתימת העדים ועל חתימת הדיינין רצה לקיים על חתימת העדים מקיים על חתימת הדיינים מקיים לפיכך כתב רבינו שמשון [וכן בתו׳ דכתובות דף כ״א בד״ה עד] שצריך להכיר חתימת הדיינים בשטר מקויים וכן משמע עוד בירושלמי דגיטין [פרק בתרא] וכן בסוף בסנהדרין קיום שטרות בקרובים כשר דתנן בכתובות [דף כ״ח] אלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקטנם נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי ומפרש בה״ג מ״ט כיון דקיום שטרות דרבנן הוי התם עדות מעליתא דקרוב אצורתה דחתימה קמסהיד׳ [מהמיימוני שם פ״ז דהלכות עדות] לפיכך שטר שחתמו בו ראובן ושמעון ומתו או שהלכו למדינת הים ובא בנו של ראובן ואמר זה כתב ידו של אבא ובא בנו של שמעון ואמר זה כתב ידו של אבא הרי יש כאן עד אחד על כל חתימה וחתימה ואם נצטרף עמהם שלישי והעיד על כתב יד שניהם הרי נתקיים שהרי צריך שני עדים על כל חתימה וחתימה [כדאיתא בכתובות דף כ״א] אמר האחד זה כתב ידי שנאמן כרבנן דכתובות [דף כ׳] והעיד אחיו או בנו של ראשון עם אחר מן השוק על כתב יד השני לא נתקיים וכן דן רב אשי בפ׳ חזקת הבתים [דף נ״ז] שהרי שלשת רביעי הממון תלוי בעדות הקרובים והוא הדין אם הראשון נצטרף עם אחד מן השוק להעיד על חתימת יד השני שלא נתקיים שהרי שלשת רביעי הממון יוצאין על פי עד אחד ואין כאן על פי שנים כדאיתא בכתובות [דף כ״א]. עוד שם שלשה שישבו לקיים השטר שנים מהם מכירים חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין לפניו וחותם שעד נעשה דיין בקיום שטרות שהוא מדרבנן אבל לא אחר שחתמו שהרי חתמו שקר במותב תלתא הוינא.
תנו רבנן [שם דף כ׳] כותב אדם עדותו על השטר מעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים [ומסקינן שם וכן סוגית המיימוני פ״ה דהלכות עדות] אע״פ שאין זוכרה מעצמו אלא אחרים הזכירוהו ונז׳ אמנם אם הזכירו התובע מעצמו אע״פ שנזכר אינו מעיד אא״כ היה התובע תלמיד חכם. גרסינן בירושלמי דגיטין [פ״ק] כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחד והעדים כשרים לזה ופסולים לזה רבי יוחנן אמר מתוך שפסולים לזה פסולים לזה. מה שאנו אומרים [בכתובות דף כ״א ובתוס׳ שם כל הסוגיא בד״ה הנח] כי בדאורייתא אין עד נעשה דיין נראה דאין שייך לומר כן אלא דווקא בעד שצריך להעיד בפיו דהא טעמא דאין עד נעשה דיין נראה או משום דבעינן עדות שאי אתה יכול להזימה וכיון שהעדים עצמם דיינים לא ירצו לקבל הזמה אל עדותן שמזה הטעם אומר בירושלמי [בפרק זה בורר שקרובי הדיין פסולים להעיד ורב אלפס הביאו במסכת סנהדרין] [שם וכן הביא בסמל״ת רט״ו] או כדפי׳ רבינו שמואל [בפרק יש נוחלין דף קי״ד] משום דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה׳ שני האנשים אלו העדים לפני ה׳ אלו הדיינין דבעינן שיעידו העדים לפני הדיינין ולא שיהיו הן עצמן דיינין וטעמים אלו אין עניינים אלא בעד המעיד בפיו אבל במי שנתכוון להעיד מה לנו בשביל שנתכוון להעיד.