יהל אור/במדבר/חלק א

פרשת במדבר

דף קיז עמוד א

בדיוקנא דעלאי:    משמים.

ותתאי:    מהארץ. וזהו דמות של אדם.

והוה כליל כו':    זהו צלם של אדם.

והוה נהוריה כו':    דאור ראשון כליל משית יומין - יומא דכולהו יומין, וזהו מסוף העולם ועד סופו, והוא דכורא דפרצופין דאתנטלא מיניה אח"כ.

והוה דחלין כו':    זהו ארבעה ד"ו פרצופים. בדיוקנא כו' וכליל - הוא נקבות של הד"ו פרצופים שהוא נוקבא של דכורא. נהורי' ודחלין הוא דכורין מהד"ו פרצופין.

תרין דרגין כו':    דכל אחד כליל דכר ונוקבא.

דו כו':    זוגות דהיינו "בצלמו" - צלם ו' , שהוא דכורא, ו"צלם אלהים" - שהוא נקבות כ"א היה זוגות.

ברא אותם:    גם כן כנ"ל.

לעילא ותתא כו':    הוא אבי"ע, עילא - אצילות, ותתא - בי"ע, והן דכר ונוקבא.

אתמעטו פרצופין:    דהיינו הדכורים.

במלי דגופיה:    והוא נוקב' וגם גופי' לא אשתלים.

מעלאי ותתאי:    קין והבל, קין ממלאך נחש והבל מאדם.

ולא אתיישבו:    ולא נשאר מהם כלום בעולם.

לא אשתלים כו':    ג' עמודים שהעולם עומד עליהם.

דאתא אברהם:    כמ"ש בהבראם - בה"בראם - אותיות אברהם.

תריסר שבטין:    י"ב בקר, י"ב צירופי הוי"ה.

ושבעין נפשאן:    שהם ע"ב דהיינו שבעים נפש עם יעקב, ואברהם ויצחק — הם ע"ב.

עד דקבילו כו':    דהיינו מעלאי ותתאי^[1]

אורייתא:    דכורא. משכנא:    נוקבא.

דף קיז עמוד ב

כמה חיילין אינון כו':    דשני פעמים התפקדו ישראל, ראשון פקדו משה ואהרן ונשיאי ישראל במדבר סיני כמ"ש "ויפקדם במדבר סיני". ושני פקד הקב"ה בעצמו באהל מועד כמ"ש "איש על דגלו כו' סביב לאהל מועד כו'". נמצא שני פקודים, א' לאורייתא וא' למשכנא.

וטעם ב' פעמים כי צריך להיות האדם שלם ולכלול מדכר ונוקבא, מעילאי ותתאי, וזהו אורייתא מעילאי ומשכנא מתתאי, וכל אחד כלול מדכר ונוקבא. לכן הקב"ה פקד למשכנא וישראל מתתאי פקדו לסיני לאורייתא לעילאי, והוה כולהו שלים כמש"ו, וכלהו הוו כחד ולא מתפרשי.

בהאי ובהאי באחד לחדש כו':    ור"ל "בהאי ובהאי" - בשני המנינים היה הכל באחד לחדש השני בשנה השנית, כי מונים שנה לחמה וחודש ללבנה, והשני הוא ליסוד^[2], והוא שני למלכות שהיא ראשונה והיסוד שני לה.

והאי אקרי כו':    בסוד ויהי יוסף יפה תואר.

דהא כדין כו':    כי בזמן שיסוד ומלכות מזדווגים וודאי שגם פרצופים עליונים מזדווגים גם הם לפי שאין להם ליסוד ומלכות ממי לקבל אלא מפרצופים העליונים.

לצאתם כו' דהא כד כו':    שיציאת מצרים היתה על ידי מלכות, ולכך נאמר "בשנה השנית לצאתם" - שהצדיק נקרא 'שנית' כדלעיל.

[ליקוט]

(דף קיז ע"א(?)) תרין דרגין דכלילן דכר ונוקבא, חד לדכר וחד לנוקבא:    ר"ל דבין דכר ובין נקבה כלילא מדכר ונוקבא. וז"ש ואע"ג דנוקבא אחידת בסטרוי הא הוא נמי כליל מתרין סטרין - והוא כמ"ש בפרשת שמיני דף ל"ה ע"ב (ח"ג לה, ב) "צלם בדכורא, ודמות בנוקבא", ועל שם שנוקבא כלילא בדכורא לכן לא הזכיר בשתיהן כ"א הדכורא, בצלמו בצלם אלהים, בצלם ו' - ז"א דכליל זו"נ, בצלם אלהים - נוקבא דז"א שנקראת 'אלהים' והיא גם כן כלילא זכר ונקבה.

אוליד בנין מעלאי ותתאי:    ר"ל קין והבל שהן היו כלולים מסטרא דקדושה ומסטרא אחרא שלכן לא נתקיימו כמ"ש באדרא רבא עי"ש.

(דף קיז ע"ב) חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא:    ר"ל של ז"א ושל נוקבא שהן תריסר תחומין די"ב צירופי הוי"ה, י"ב גבולין דז"א, ותריסר בקר דנוקבא. ואורייתא הוא ת"ת דז"א, ומשכנא הוא ת"ת דנוקבא - היכל הרצון, ששם י"ב הנהורין, ד' דגלים, וכל מספר בני ישראל וכמספרם כמ"ש בפרשת בהעלתך דף קנ"ד עי"ש (ח"ג קנד, א), ובאותו מספר עצמו הם הי"ב גבולין דת"ת דז"א.

וז"ש וכלהו הוי כחד ולא מתפרשי כו' דהא אורייתא כו':    ור"ל כמו שמפרש והולך אי באהל מועד אמאי במדבר סיני? אלא חד לאורייתא וחד למשכנא - ר"ל במדבר סיני הוא אורייתא, באוהל מועד - משכנא, ושניהם מנין ומספר אחד.

בהאי ובהאי באחד לחדש השני בשנה השנית כלא חד כו':    ר"ל כמ"ש לקמן שהמספר הוא בשני ממטה למעלה, והוא ביסוד - חדש זיו, ומשם אתברכו כמ"ש למטה כי שם צוה ה' את הברכה כו', ושמש וירח הוא זו"נ כידוע, ושנה שהוא שנת החמה הוא בדכורא, וחדש הוא חודש הלבנה - הוא בנוקבא, ובשניהם הוא יסוד. וזהו "בחדש השני בשנה השנית", והן לא מתפרשין דא מן דא. וסוד המספר הוא משם ובשני דרגין כמ"ש בסבא דף ק"ה ע"א (ח"ב קה, א): "דכתיב המוציא במספר צבאם, מאי במספר כו' דאלמלא מספר דא לא ישתכחון חיילין ותולדין לעלמין ועל דא כתיב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, תרין אינון דמנו עאנא ועאלו בחושבנא על ידייהו כו' מי מנה עפר יעקב הא חד דעבד חושבנא ומספר את רובע ישראל - הא מונה אחרא כו'", עיי"ש.

כד נפקו ישראל ממצרים בחדש הראשון הוה:    ר"ל במלכות לבד, דלא עאלו בדכורא עד דאכלו מנא וקבילו אורייתא כידוע.

[עד כאן הליקוט]

ולאודאה כו':    ר"ל ליתן הודאה וקיום על ברכת השי"ת וזהו מש"ו מה שמפרש והולך(?) תרין ברכאן כו' לבתר ויברך אתכם כאשר דבם לכם, זהו הודאה על ברכת השי"ת

מאן דמברך לקב"ה כו' עינא טבא ולבא טבא ורחימותא דלבא:    הוא ג' מדרגות נפש רוח נשמה, "רחימותא" הוא לשון תאוה והתאוה בנפש כידוע, "ולבא טבא" הוא הרוח כידוע שנקרא 'לב', "ועינא טבא" הוא הנשמה. לכן מסיים והולך בכל לבבך כו' ובכל נפשך ובכל מאדך - הוא הנשמה. וזהו ג' דברים, ג' מדות באדם — עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה. לכן צריך לברך בהיפוך אלה הדברים.

יברך את בית אהרן כו':    כיון שהם הכהנים מברכים לישראל בעינא טבא כו' כדין שצריך לברך ברכת כהנים בעינא טבא הם ונשיהם, אבל בלוים אין צריך לברך את נשותיהם שהם בכלל נשי ישראל, ולכן לא נאמר אצל הלוים "את" כמו אצל הכהנים.

דף קיח עמוד א

והוו עלמין שכיחין בחד:    כלומר שהיו נשלמים בשלימות באחדות.

אילנא כו':    הוא עמודא דאמצעיתא.

מאתר כו':    הוא יסוד הבינה.

מאתר כו':    יסוד דזעיר שכל הברכות מתקבצים שם.

על הררי:    זהו נצח והוד.

חיים עד העולם:    מלכות משפיעים למלכים [אולי צ"ל משפיע לעלמין. ש"ל].

מציון מכלל יופי:    שהוא כלל היופי שלו.

אלהים כו':    הוא מלכות.

וכד האי אתער:    היינו עמודא דאמצעיתא.

כלא הוא כו':    חסד. כלא הוא כו':    גבורה. כלא הוא כו':    יסוד.

שלמא דעילא ותתא:    כדלעיל אבי"ע.

איש על דגלו כו':    כדדריש והולך בעמוד ב' למטה וקי"ט א' "וכמה דאחזי עובדא לתתא הכי אתער לעילא".

הה"ד כו' שמי:    וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה ונקרא 'שמו'.

עלאין אינון לעילא:    ר"ל לעילא לעילא.

כגוונא דאיהו אתער כו':    זהו סמיכות לדרשו איש על דגלו כנ"ל.

או יחזק במעוזי:    הוא התורה - ה' עוז לעמו יתן.

יעשה שלום לי לעילא:    יסוד דדכורא.

שלום יעשה לי לתתא:    יסוד דנוקבא.

דתמן אתחברת אתתא בבעלה:    ואז שורה ת"ת בארץ ישראל - מלכות, וזהו גם כן מאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא וזהו גם כן סמיכות לדרוש הנ"ל.

בזמנא דירושלים:    דריש רישא דקרא.

כאן בזמנא כו':    ר"ל דישראל עובדין ביראה כיון דלית להם שמחה.

ד"א כו':    ר"ל דכנסת ישראל גופא בזמנא דאיהי בגלותא נקרא 'יראה'.

ושכיבת לעפרא:    פירוש בבריאה כמ"ש העפר אשר יהיה בקרקע המשכן — משכן הוא מ' מלכות(?) דאצילות, וקרקע המשכן היא בריאה.

לקבלה דמטרוניתא כו':    כנגד לה ולו.

כד"א ההרים והגבעות:    ההרים - מלאכים מצד הת"ת, והגבעות - מלאכים מצד המלכות.

וכתיב:    גם כן ב' דברים.

דף קיח עמוד ב

איש על דגלו כו' אלין ד' משיריין:    והיינו ד' מחנות שכינה שהן א'ר'ג'מ'ן.

תריסר שבטין:    הם י"ב מלאכים שתחת המלכות.

תריסר תחומין:    הם י"ב גבולי אלכסון.

כלא כגוונא כו':    לעילא ולעילא גם כן כנ"ל.

שבטי י"ה הא אוקמוה כו':    הם י"ב שבזעיר ששורשם מאבא ואמא הנקראים 'יה'.

בגין די"ה עדות לישראל:    שהם אבא ואמא מעידים על ישראל שהוא זעיר.

אבל ודאי הכי הוא:    ר"ל די"ב שבטים שייכים דווקא בזעיר שהוא ו' קצוות, וידוע שהי"ב הם בו' קצוות כידוע.

דכתיב - צ"ל כתיב.

דיוקנא דאדם אתכליל בכלהו:    פירוש שהם פני שור פני נשר פני אריה — היינו הבטת שור ונשר ואריה, אבל לעולם הם צורת אדם כמ"ש בזוהר פרשת תזריע מ"ח ע"א (ח"ג מח, א).

ואפין כו':    פירוש, שכל אחד יש לו ד' פנים וכמ"ש "וד' פנים לאחת".

מתפרשין בדיוקניהון:    ר"ל שהם פני שור פני כו' בכ"א.

וכלהון כו':    כמ"ש שכולם פני אדם כדלעיל.

תרין מכאן:    חסד נצח, ובהם ששה פרקים.

תרין מכאן:    גבורה הוד, וגם כן ששה פרקים והם הי"ב שבטים.

כיון דנטלין כו':    ר"ל לסייע שהיא באמצע.

מזבח ה"נ כו':    דע כי במזבח היה עלה אמה וכנס אמה - זהו יסוד, עלה חמש וכנס אמה - זהו סובב, עלה ג' כו'. וזהו המדרגות כסדר מתתא לעילא. וד' קרנות הוא אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה כידוע. לכן אמר דרומית מזרחית שהוא התחלת הסובב, צפונית מערבית בדרגא שלו שהוא יסוד.

דאיהו שירותא דכלא:    חכמה.

עלאה דכלא:    בינה.

קדישא דכלא:    ישראל.

כלא:    אז"ן. שכלולה משערות ומצחא ז"נ. [אמר המסדר, עיין בתיקון ע' קכ"ט ובזוהר פרשת ואתה תצוה ובש"ח שם].

ובמקום אחר כתב הגר"א וז"ל:
דיוקנא דאדם אתכליל בכלהו כו':    כמ"ש בפרשת אחרי מות שם "וכד אתכלילו בחד כתיב ודמות פניהם פני אדם פניהם דכלא". ובז"ח פרשת יתרו דף ל"ב ע"ג "וכיון דאתכלילו כולהו דא בדא אתעביד מינייהו חד גופא ואיהו רזא דאיקרי אדם ואע"ג דכל אנפין משתנין בסטרייהו כו' וכד לפום שעתא מסתכלין כתיב ודמות פניהם פני אדם ולבתר מתפרשין דיוקנין כל חד וחד לסטרי' וכד אתחפיין כלהו דלא מסתכלין לעילא לגו רזא דעלייהו לא אתחזי דיוקנא כלל בר דיוקנא דאדם דדא היא דיוקנא דכליל כל דיוקנין וכולהו סתימין כו'".

תרין מכאן ותרין מכאן והיא באמצעיתא:    שד' חיות הן בד' זוויין כמ"ש בפרשת אחרי מות דף ס' (ח"ג ס, א) "תניינא אזלין תחות ספינה דהאי ימא רבא לארבעה זוויין, דא אזיל לסטרא דא ודא אזיל לסטרא דא, וכן כולהו ארבע חיזו דאנפין אתחזין בהו וכד אתכלילן בחד כו'", עי"ש ובכמה מקומות, והן כמו אגוז שהן בזוייות והן שנים בכל צד, וכמ"ש בפרשת בראשית ופקודי (אמר המסדר נראה שכאן היה כתוב המאמר דפרשת פקודי רנ"ד ע"ב אל גנת אגוז) עכ"ל בהיכל הששי עי"ש, ובפרשת שמות דף ט"ו ע"ב (ח"ב טו, ב) אגוז דא הוא רתיכא קדישא דאינון ארבע רישין דנהרין דמתפרשין מן גנתא כהאי אגוזא דאינון ארבע רישין לגו כו' מה אינון ארבע קרישין (עיין בזוהר, ואולי צ"ל 'רישין'. המסדר) ד' באגוזא מתחברין בהאי גיסא ומתפרשין מהאי גיסא, כך רתיכא מתחברין באחדותא בחדוותא בשלימותא בשלימו כו'.

יו"ד מזרח הוא שירותא כו' בשירותא דמזרח כו':    מזרח הוא אבא והוא ראש היו"ד שהוא במזרח, ומן אבא נפיק חסד כמ"ש באדרא זוטא ולקמן, וזהו רגל הימני של יו"ד - דרום.

ה"א דרום כו' דרום וצפון תליין בי':    ר"ל דמן ה' נפיק דרום וצפון, שמאמא נפיק גבורה. ואף עטרא דחסד דנפיק מאבא - יוצא על ידי אמא כידוע. וזהו רגל ימיני ושמאלי של ה"א. וגג הה"א הוא בינה - הנהר דנפיק מעוקצא דאחורי' (פי' מאחורי ה"א יש עוקץ והוא י' בסוד וחכם בבינה. המסדר) כמ"ש בפרשת אחרי מות ועיקר יציאה מבינה אינו אלא צפון.

וז"ש וא"ו באמצעיתא כו' ברזא דיו"ה:    ר"ל שהוא"ו הוא בן י"ה, והוא ביניהם, מפתחא דסתים לאימא, ומן יו"ד נפקין דרום ומן ה"א צפון והוא ביניהם. (אמר המסדר. מפתחא דסתים כו' -- היה כתוב בהעתק למאמר בפ"ע ונרשם עליו -- ק"כ ע"א -- ואני סדרתיו הנה כמו שנראה לפי עניות דעתי.)

דף קכ עמוד א

רזא ליתבי דרומא:    כמ"ש למטה בתחלה לקרן ואח"כ דרומית מזרחית כו' מערבית דרומית התחלה בדרום וסיום גם כן בדרום. והענין כי אבא ואמא - י"ה - הם מזרח וצפון, וזעיר ונוקביה - ו"ה - הם דרום ומערב, כמש"ל עי"ש.

פרשת נשא

דף קכא עמוד ב

רעיא מהימנא. דא חסד:    חסד ממש ומיכאל שלוחי'.

גבורה שירה:    לוי המנגן כנ"ל.

בכור שורו:    לשון שירה.

לשלמא קרבנא:    שהשיר מעכב הקרבן כידוע.

ומאן דל"ל כו':    ר"ל שאינו יכול.

דאיהו כנור כו':    ר"ל כנור דדוד שהיה פתוח אל צד צפון שהוא הלב בשמאל, ובכל חצי לילה מנגן כו', ר"ל שהיה עומד בחצי הלילה כמ"ש חצות לילה כו'.

בשית גדפין:    שית כנפי ריאה הנ"ל.

וב' כורסיין כו':    והן בינה ומלכות, וכן בעולמות — בריאה ועשייה, באדם — לבא ופומא כמש"ו. ועמודא דאמצעיתא (בספירות) ומט"ט (בעולמות) וקנה (באדם) -- הן שש מעלות לכסא. והכל כסא א', דכסא תחתון הוא שרפרף לכסא הדום רגליו כמ"ש (חגיגה יד, א) א' לכסא כו'.

כסא כבוד כו':    ר"ל כסא כבוד הוא כסא התחתון ששם כבוד ה'.

מרום מראשון כו':    הוא כסא עליון בגבהי מרומים כידוע.

ל"ב ויאמר כו':    ר"ל דכסא ראשון שהוא ל"ב נקרא כס י"ה, דבינה נקראת י"ה. והוא לב שיש לו תמיד מלחמה עם עמלק שהוא הכבד, שהכבד מייגעו בתאוות המאכל כמ"ש במדרש הנעלם על הפסוק ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני כו' והוא ר"ת ל'יהו"ה ב'עמלק. והנצחון על ידי התפלין שמניח על היד כנגד הלב כמ"ש (ברכות יג, ב) צריכה שתהא שימה נגד הלב. וזהו כי יד על כס י"ה - אז מלחמה לה' שהוא תפלין כמ"ש וראו כו' כי שם ה' כו'.

ל"ב ויאמר כו' - צ"ל ל"ב כס י"ה ויאמר כו' עד^[3] פומא כסא הה"ד תקעו כו'.

פומא כסא:    דשניהם נקראו כס, ובינה נקראת י"ה כנ"ל. ומלכות נקראת כסא - כס אדני.

בכסה ליום חגנו:    שהוא מלכות כמ"ש (ביצה טז, א) שהחדש מתכסה בו דאיכסי סיהרא - מלכות.

שופר קנה כו':    הן שש מעלות הנ"ל.

קול כו':    ר"ל שהקול הוא ו', דסליק מקנה דשם ו' עזקאין כנ"ל. ודבור - ה' - בה' תקוני דפומא כמש"ו.

בה' מיני כו':    לא חשיב לשון וגרון, רק הפה לבד.

כנהר כו':    ר"ל דנהר שע"י טוחן הרחיים הוא דוגמת הקנה שמוציא קול. דנהר איהו ו' כידוע - ונהר יוצא כו', והרחיים הוא דוגמת הפה שמוציא הדבור. וז"ש "לאפקא קול ודבור".

דנפיק מבינה דלבא:    שהוא ה' ראשונה.

במחשבה כו':    שהוא י' כמש"ו.

דאיהו שמא מפרש:    ר"ל שבו י' אותיות.

בעשר כו':    רומז הכל על י' הנ"ל.

ואורייתא קלא כו':    ר"ל אע"ג ששופר הוא ו' כנ"ל, ובו ניתן התורה בשופרות, לכך אמר שכל השם הכל בחכמה. וז"ש קלא דילה דיבור דילה כו' בינה דילה כו' מחשבה כו' ולכך ניתן התורה בי' דברות.

דף קכב עמוד א

פקודא כו' ומאי בינה:    ר"ל דאיהי תשובה.

ושובו אל ה':    דאשתלים ה' כנ"ל.

ונשלמה פרים שפתינו:    דלא נשאר לנו אלא דברים - ה' - מלכות, ונשלמה פרים שפתינו - כל השם במקום פרים שהיה הקרבן משלים בזמן שבהמ"ק קיים כמ"ש (תענית כז, ב) בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם יעסקו בקרבנות ואני מוחל כו'. וז"ש "דודאי כו' ובג"ד כו'".

דף קכב עמוד ב

עד ה' ודאי:    שלימו דשמי' כנ"ל.

ממנה תוצאות חיים:    ממלכות, וכן ותמונת כו' בצלם כו'.

ד' אמות:    דרגא דידה, ד' ספירות - נצח הוד יסוד מלכות. ולכן נקראת 'ד'. וכשהיא שוה לת"ת נקראת 'ה'.

דלא אתברו בהון כו':    ר"ל בשביל אומות העולם.

ויהיב ליה:    שמילא שאלתו כמ"ש ג' דברים בקש משה מהקב"ה ונתן לו כו'.

[ליקוט]

ותשובה דא אתקריאת חיים:    כי היא נקראת באר מים חיים כמ"ש בז"ח שיר השירים וכמ"ש (ברכות נו, ב) הרואה באר בחלום כו', כי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב כו', ובתשובה חוזר למקור מים חיים.

למיזל ד"א בגילוי הראש:    כי היא ד"א אות רביעית של השם כוללת ד' אותיות כמ"ש בתיקונים סוף תיקון מ"ז והיא רשות היחיד גבוה י' ורחב ד', גבוה י' מסטרא דבעלה - שמא מפרש ביו"ד אתוון, ורחב ד' מסטרא דילה - ד' אותיות כמש"ש.

ואי תימא דכן שרייא על אומין דעלמא אע"ג דלא אתברי בהון שמיא וארעא וכל תולדין:    ר"ל דלכך כתיב "בהבראם" אחר "אלה תולדות השמים והארץ", לומר שדוקא שריא ה' זעירא על אלין שבשבילם נבראו שמים וארץ ותולדות, וכמ"ש לקמן ובגין דא ויכלו שלימו כו' ועלה קיימין שמיא וארעא כו' דכתיב אלה תולדות השמים והארץ כו'.

[עד כאן הליקוט].

הבלא כו':    היא קושיא.

אלא ודאי כו':    הוא תירוץ. ולא גרסינן תיבת "אלא", וכן תיבת "אלא" דלהלן בסמוך לא גרסינן.

דנפש אחרא כו':    ממט"ט ששורה בימות החול שעל ידו מתנהגין העולמות בחול - ששת ימי המעשה, בו' קצוות דיליה, ו' אותיות דמט"ט.

ואיהו דיוקנא כו':    הוא הצלם.

דמתנענע כו':    שמיני' התנוע' לאדם כו'.

ה' דהבראם:    ה' זעירא - מלכות - ה' דאברהם.

דאתקריאת יראה ודא י':    צ"ל "תורה ודא ו'", והוא דיוקנא דעמודא דאמצעיתא.

בצלמו:    ר"ל בצלם ו'.

בצלם אלהים:    מלכות.

דאת י' - צ"ל דאת ו'.

על רישיה:    דכל השם על ראשו ומשם הולך לגוף כמש"ו.

דאיהי עובדא כו':    ר"ל המעשה עצמו של המצות דלעיל לא אמר רק דמינה יעול כו' דמלכות נקראת מעשה עובדא דבראשית.

ואיהו ל"ב אלהים:    ר"ל מלכות שנקרא אלהים - ל"ב - שנקרא "כבוד השם" - כבוד גימטריא ל"ב.

[ליקוט]

י' יראה כו':    והן ד' אותיות הוי"ה - מצות לא תעשה ומצות עשה, ותורה ותשובה. ולא מצות לא תעשה עצמן ומצות עשה עצמן, אלא היראה ואהבה גורמות המצות עשה ומצות לא תעשה, והתשובה היא הרביעית - המעשה כמש"ו. וג' ראשונות הן במחשבה וכמ"ש במ"א דג' אותיות יה"ו הן במחשבה והרביעית - ה' - היא בעובדא וכלולה מכולם, שהם הנ"ל - מצות עשה ומצות לא תעשה תורה ותשובה. עד כאן הליקוט].

דף קכג עמוד א

במות המת:    כמ"ש (ברכות יח, ב) שבחייהם קרויים מתים.

מהמרכבה דקוב"ה:    לא קאי על מ"ש "בדיוקנא דאשתמודע כו'" אלא על "בעובדין". דבעובדין ניכר. אבל בדיוקנא ניכר מאיזה חיה הוא, אם חוור - מאריה כמ"ש בתיקוני זהר. וכלל זה הוא בכל העולמות כמש"ו.

מהמרכבה דמלאך כו' או כו':    דשם עץ הדעת טוב ורע.

ולא תשכח יום כו' וכל יומא אית כו':    ר"ל דבכל יום יש טוב ורע ולכן בין בקדושה ובין בסט"א יש בכל יום פרצופא דאנהיג כנ"ל.

למימריה:    ר"ל לעזור לו.

תשב ו' לה':    תשב ו"ה - אותיות תשובה, והוא תשוב ו' לה' או ה' לו', אע"ג דלא נזכר י"ה ז"ש ולעולם כו' דשם תשובה.

דף קכג עמוד ב

לה' אלהיכם:    אבא ואמא.

בחללא דגופא וברישא:    דתורה ברישא בפה כמש"ו. ונגדו יראה בחללא דרישא. וכן מצוה בגופא בידין ורגלין ואהבה נגדו בחללא דגופא.

(מצאתי כתוב על הגליון: והנה יראה היא חכמה בפנים וכנגדו הפה מבחוץ, וזש"ה פי ידבר חכמות. ואהבה היא בינה בפנים בלב. וז"ש והגות לבי תבונות).

[ליקוט]

והנגלות התורה והמצות דאינון בגופא וברישא כו':    באברים דלבר. ויראה ואהבה באיברים הפנימים שלהם גם כן ברישא ובגופא במוחא ולבא. וישראל עלה במחשבה - בן מאב ובת מאם. ובמ"א אמר בתיקונים להיפוך — דמלכות בפומא ועמודא דאמצעיתא באברים. וכן אמר בהקדמה ב' דתיקונים דרועא ימינא כו' ע"ש כל האברים בו' קצוות ופומא מלכות תורה שבעל פה, עי"ש.

והענין, כי באברים עצמן ודאי כן אבל בתורה ומצות שבפנים ברוחא הוא להיפך כמ"ש בסוף תיקון כ"א. וכן הוא ביראה ואהבה שבמוחא ולבא, וע"ש ס"א א' מוחא איהו בהיפוכא חום כו' ואיהו אריה כו' עי"ש.

[עד כאן הליקוט].

דא איהו דיוקנא כו':    הוא שם אלהים כורסייא דשם הוי"ה, והוא כסא בריאה - סולם לעלות לשם הוי"ה, דמכסא הנשמות כידוע, ולכן ויפח באפיו כו'.

ויחלום כו':    כמ"ש שהחלום הוא בחוטם שהאף ניעור (ברכות סא, ב).

ובה שריא:    שהיא כלי קבול לשם הוי"ה.

והנה כו':    דהוא שם אלהים כנ"ל.

ונפקין - צ"ל ונחתין. שההבל עולה מן הגוף ויורד לגוף.

איהו חד כו':    בדרגא דצדיק ולכן הוא על הפה.

מוצב ארצה כו':    דאחיד בשמיא וארעא, וכולו כליל בנוקבא וראש מחובר לגופא דכורא, זהו וראשו מגיע כו'.

תריו:    יסוד ומלכות ארצה.

השמים תלת:    ת"ת

עולים תרי:    חו"ג עולים על גבי ת"ת על השמים.

ויורדים תרי:    נצח והוד למטה משמים.

לקבל ד' כו':    והסולם שביעי כנ"ל.

אית - צ"ל ובה אית.

כגון חיות כו':    משום פסוק שמביא אחר כך נקיט הני, והן ארבע מינים — חיות ועופות ובהמות, והן ג' מיני חיות שאדם עליהן. חיות - אריה, בהמות - שור, עופות - נשר. והן בשמיא וארעא דאצילות. ומימא דבריאה הן דגים. ועם שמיא וארעא וימא הן ז' כנ"ל, שמיא - ת"ת, וארעא - מלכות, וימא - יסוד גימטריא כ"ל שבו דגים שנתברכו, זרעו של יוסף וידגו מה דגים שבים המים מכסים אותם אף כו' והוא פריסו דיסוד שהוא במקום נסתר שאין עין שולטת בו. חיות ובהמות כו' - בחסד גבורה נצח הוד. חיות ובהמות בחסד גבורה כנ"ל - אריה ושור. ועופות בנצח - שיעוף השמים לגבי ת"ת. ודגים - הוד לגבי ימא יסוד ע"פ על פני(?) המים.

בהון ומוראכם כו':    בכל אשר תרמוש כו' הן בהמות.

דא ממלל כו':    ר"ל רומז.

אלם כו':    בנשמתא ובגלגולא בגופא.

ממונה - צ"ל ממונא. ור"ל אם אית ליה ממון בשביל מעשיו נוטלין הסט"א שפע ממונו לעילא.

ואי כו':    ר"ל שיש דזכותן למעלה נשאר וחובותן יורדין למטה להתפרע ממנו בעולם הזה. ואם רוצים לנכותו בממונו מן החובות נותנין לסטרא אחרא. אבל ב"א שזכותם נותנים להם למטה בעולם הזה כמ"ש דעבדי' לי' יום טב ויום ביש ואין נותנין למעלה לסט"א אלא השפע יורד לו ואומות העולם נוטלין ממנו ואשתזיב מן היסורין כמ"ש (פסחים קיח, א) הודו לה' כו' שגובה עשיר בשורו כו'.

דף קכד עמוד א

דלית פקודא כו':    שכל פקודא כליל עשר ספירות שהן כלל הקומה שבהן רמ"ח אברים, וכן אמר לעיל דמתקטרין בה כל פקודין.

עוזר דיליה כו':    כמש"ו דאליהו הוא פנחס והוא בן אלעזר בתחלה, ור"ל קודם מעשה זמרי, ואח"כ נעשה בן אהרן דאתלבשו ביה נדב ואביהו. וזהו ב' פעמים "בן" - בן אהרן הוא. ומסטרא דאלעזר הוא עוזר - אותיות עזר דאלעזר, ומסטרא דאהרן הוא אח לצרה יולד כמש"ו. וזהו "בכל סטרא".

אלא בב"נ כו':    ר"ל דבעץ הדעת טוב ורע יש שם קושטא ברוחא מסאבא בטוב שבו ושקרא ברע שבו.

בזמנא דאית כו':    דבעץ הדעת טוב ורע שם יכול להתפתה, מה שאין כן אילנא דחיי - והזר הקרב יומת.

מסטרא דימינא כו':    דסטרא אחרא בימינא הוא מסית לאדם והוא נחש - יצר הרע.

ומסטרא דשמאלא:    גיהנם, ולכן זה נחש לפתות וזה כלב לאכול.

שתי בנות כו':    נחש וכלב.

דבני עשו:    כלב.

ובני ישמעאל:    נחש.

כצרוף הכסף כו':    כסף וזהב, ימינא ושמאלא דקדושה, ומתבררין מנהון עופרת וסוספיתא דסטרא אחרא.

דף קכד עמוד ב

איהי נסיונא דסוטה:    עץ הדעת דטוב ורע, ומקריבין אותה לכהן כנ"ל ובת איש כהן כו' ואם זנתה יבאו בה המים המרים - ויבואו מרתה כו'. ומשליכין עץ לתוכה — זהו השם שמוחקין — ויורהו ה' עץ. כי תחל לזנות, אם זנתה באמת - באש תשרף - בגיהנם, ונעשה עפר כנ"ל. וזהו "ומן העפר אשר בקרקע כו'", תחת הקדושה שנתברר ממנו. וזהו "בקושטא", שהטוב גם כן נתפתה, מה שאין כן אם נקי' בשקרא שהרע לבד רצה ולא יכול לפתות לטוב - וימתקו המים - ונקתה כו'. וזהו "ושם נסהו" - נסיונא דסוטה.

באלין ל"צ כו':    דבאילנא דחיי — והזר כו' כנ"ל. וא"צ נסיון, אלא בעץ הדעת פשוטין דאורייתא.

קשיא:    מסטרא דרע משמאל.

ומחלוקות כו':    מימינא דקליפה דימינא חמור משמאלא כמ"ש בתז"ח.

אלא - לא גרסינן.

דף קכה עמוד א

המה יעלו:    המה גימטריא נ' שערים.

מלאך האלהים:    חיים. וכן נשר בבינה - נשר הגדול כידוע.

דף קכה עמוד ב

אינון ערב רב:    שהן עזי פנים שבישראל שיתבררו מהן.

וירא העם:    דעמי הן ע"ה טבין כנ"ל, והעם הן ערב רב. ולעמא קדישא הן ע"ה טבין כנ"ל.

אל נכר:    הן אומות דסטרא אחרא דימינא ושמאלא דע"ז באומות.

אנא בצערא כו':    שהן ניצוצי החמה השופעין בירח וכוכבים. אור של משה רבינו ע"ה ששופע בתלמידי חכמים והתלמיד חכמים מבוזים בגלותא בתראה ואורו מצטער עמהן כמש"ו.

ויפן כה וכה:    הן נ' שערי בינה דחירות שמשם הגאולה.

אין איש עוזר כו':    זה אליהו.

ול"ל יכולת:    שיצר הרע אינו מניחן [נכתב על הגליון: בסוד יש רעה חולה שכ' בזוהר סוף פרשת בשלח]. וכל הענין בישעיה והוא מחולל כו' מדבר הכל בתלמידי חכמים בגלות הזה.

דף קכז עמוד ב

האד"ר קדישא:   

(א"ה. אם כי לא זכינו לפירוש מסודר מהגר"א ז"ל על האדרא רבא, אולם המעמיקים בחיבוריו ז"ל על הזוה"ק, זהר חדש, תיקוני זהר, ותז"ח ותיקוני זהר חדש(?) ספר יצירה והיכלות -- הלא ימצאו ידם ללקט אורות על הרבה מאמרים מהאדרא רבא ובפרט בפירוש הארוך על הספרא דצניעותא, כאשר הספר הקדוש הזה הוא יסוד נאמן ומקור נובע לכל האדרות רבא וזוטא, כן באור באורו עליו נראה כי יהיל ויאיר אור פרוש ע"כ מאמרי האדרא רבא הסתומים. ולא ראיתי לסדר מה שכבר נדפס (כי אם המעט מ"ש מה שמצאתי(?) בכתבי יד) ועל ריש האדרא עד "אימת נתיב בקיימא כו'" -- נדפס פירוש מסודר לפני התחלת ביאורו על הת"ז. ש"ל).

תני רזי כו' עד דלא ייתון כו':    אף שבאדום לא היו רק ח' קודם משה רבינו ע"ה. ועד דלא ייתון בני ישראל גם לאדום לא היה כלל — מכל מקום כמה מלכים אחרים לאומות היו ולא נכתבו כלל.

דף קכח עמוד ב

[והיינו דתנינן ברשומי אתוון ת' כו':    במתני' דע"ס שבריש ז"ח ה' ע"ד. כן פיר' הגר"א ז"ל בפירוש המתני' הנ"ל. ש"ל.]

דף קכט עמוד א

במצחא ת' ב"ד וכד אתגליי' מצחא דעתיקא קדישא כו':    וזהו סוד והתוית תיו על מצחות כו' ואמרו תיו תחי' כו'.

דף קמה עמוד א

רעיא מהימנא. חמש דימינא כו':    הן ה' חסדים וה' גבורות הידועים - ע"ס עשר ספירות(?).

מתערי שכינתא כו':    שהיא כלילא מעשר.

וכלא שכינתא כו':    דשיתין אותיות ס"ר דישראל כנ"ל הן שתין רבוא דעמודא דאמצעיתא - ו' קצוות כל אחד י' רבוא כנ"ל, והוא אחיד בשכינתא עילאה ותתאה וכידוע.

את שמי:    בעמודא דאמצעיתא.

ואני:    שכינתא.

אברכם:    כנ"ל.

דף קמו עמוד ב

מקורא כו':    דבו ג' יודי"ן.

דמקורא כו':    ג' אלפי"ן ולכך ג' פעמים "קדוש" בקדושה.

דבי' א"י דרמיזין אידהנוי"ה ורמיזין א"י כו':    כצ"ל. ור"ל דלמעלה פי' ברכה וקדושה, עכשיו פירש יחוד שהוא תפארת ומלכות ורמיזין בשם אדנ"י א"י בר"ת וס"ת דשם אדני כלול בשם הוי"ה. ועוד בצירוף שני השמות הנ"ל רמיזין בתחילתו א"י דמסטרא דת"ת צירוף הוי"ה קודם לא"ד, וכאן להיפוך, לפיכך בשם אדני א' בראש ויו"ד בסוף, ובה כלילן קדושה וברכה. קדושה בא' כנ"ל, וברכה ביודי"ן כנ"ל. והן ג' פעמים כנ"ל. והיא רביעאה - אות רביעי שבשם כלול מכל ג' אותיות, חיה הרביעית. ולכן כלולים בצירוף הנ"ל. וכן בצירוף אהי"ה והוי"ה בא' ויו"ד - אותיות ראשונות, שהן בנוקב' אחרונות - אותיות רביעיות של השמות. וז"ש רביעאה מן תרין כו'.

דף קמז עמוד א

[ליקוט]

שם של כ"ב יוצא מראשי הברכות שהם יברכך וישמרך יאר ויחנך ישא - שהם כ"ב אותיות, גם כן גימטריא אלף תמ"ד 1,444, עם "אמור" שהוא גימטריא רמ"ז שהוא גימטריא אלף תרצ"א 1,691.

והשמות -- תקצ"א, תק"פ, ש"ל, ק"פ -- גימטריא אלף תרפ"א. ועם י' מאמרות — גימטריא אלף תרצ"א. וז"ש בזוהר נשא קמ"ז ע"א "וכל עלאי ותתאי מתבסמין בכ"ב אתוון דסתימין בהני ג' קראי". וכן אמר למטה "בכ"ב אתוון מתברכין כלא". [הגהות הרמ"ש. ר"ל בברכות שהם בג' פסוקים אלו כנ"ל שהם יברכך וישמרך יאר ויחנך ישא]. ובגין כך כתיב "אמור" ולא "אמרו", כי "אמרו" היה משמע ציווי שיאמרו להם אבל "אמור" משמע לצרף גם כן כנ"ל.

והנה ס"ג ומ"ה גימטריא ח"ק. ועם כתר הוא ק"ט. ועם אמור גימטריא תבנית:וישם - ברכה ששית הכוללת הכל, כי אם אין שלום כו'. [נראה הגהת הרמ"ש. והנה אלו הכ"ב הם נגד מכילין דרחמי היינו י"ג דעתיקא וט' דז"א, ובזה יובן מ"ש בזוהר הנ"ל בסוף עמוד הנ"ל "והוא שעתא דאתגלי סתימא עתיקא דעתיקין בז"א" - שהם כ"ב כנ"ל נגד אותיות של הה' ברכות הנ"ל. "ואשתכח שלמא בכלא" - היינו כנ"ל, וישם לך שלום - הוא כלל הכל והבן.]

וכתב הרמ"ש וזה לשונו:
[מ"ש שהשם כ"ב יוצא מראשי הברכות עש"ב עיין שם באורך(?), הנה אלו האלפי ביתות שראשי ברכות אלו מתחלפים הם ידועים, כתבם רבינו האי גאון בספר קול ה' בכח והמה מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, ומצאתים גם כן בספר הפליאה, לכן בהם עשיתי סמוכות לדברי אמ"ו הגאון החסיד מו"ה אליהו מווילנא וההכרח שהביאו לזה מאמר זוהר פרשת נשא דף קמ"ז ע"א וזה לשונו:
ובכ"ב אתוון דסתימין בהני ג' קראי לקבל כ"ב אתוון מכילין דרחמי דכליל כלא ובגין כך כתיב אמור כו'. הרי לא יוכל להיות כמ"ש הרמ"ק שהשם כ"ב הנ"ל יוצא בחלופי אלפי ביתות מן יברכך יהו"ה וישמרך יאר יהו"ה שהן כ"ב אתוון ובזהר אמר בהדיא בהני ג' קראי דמשמע מכל ג' פסוקים, ועוד שארי הכרחות. והנה שם הנ"ל במילוי אל"ף נו"ן קו"ף תי"ו מ"ם כו' וגם ו' של דיונסים במילוי ג' אותיות יהיו כל האותיות עם הכולל ס' כמנין ס' אותיות של ברכת כהנים.

ולפי מה שמצאתי בכתבי האריז"ל שכתוב "תכוין לשם כ"ב העליון מ"ה ואדנ"י שיש במילואם כ"ב אתוון ועתה מתמלאין על ידי נצח הוד יסוד דתבונה שהם ג' מוחין -- הרי הכל כ"ה כו'", עיין שם באורך. והנה אלו הכ"ב כשתמלאם יהיו גם כן ס' אותיות כי כשתמלא עשר אותיות מ"ה יהיו כ"ח אתוון, ווכשתמלא י"ב אותיות אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד -- הם ל"ב אותיות, בתנאי שהת' לא יהא ממולא רק בו' כזה ת"ו. וכן הווין - רק בו' אחד — הרי ל"ב וכ"ח -- הם ס'. וכשתמלאם על ידי נצח הוד יסוד דתבונה כמ"ש האריז"ל אז מתמלא גם התי"ו עוד ביו"ד וכן הב' ווין ונעשים ס"ג אותיות, כי שם ס"ג - יו"ד ה"י וא"ו ה"י - מקורא דתלת שמהן כמ"ש ברעיא מהימנא קמ"ו ע"ב. והנה ע"פ הכ"ב אלפי ביתות נוכל להוציא שם כ"ב אנקתם מן שם עשר אותיות מ"ה ומן י"ב אותיות מילוי אדני. דוק ותמצא. עכ"ל.

(הרמ"ש ז"ל סידר כאן. איך השם כ"ב יוצא מראשי הברכות (כפי שיטת רבו הגר"א ז"ל) על פי חילופי וגילגולי י"ד מיני א"ב. ומפני כבוד שמו יתברך נמנעתי מלהדפיסם פה. ש"ל).

פרשת בהעלותך

דף קנא עמוד א

שבעה קשרים:    הן ז' פעמים עשר, כי כל רתיכא סלקא לעשר כמ"ש בסתרי אותיות פרשת בראשית (זהר חדש ה, ב) והן ע' שמות, וב' היתרין הן דאבא ואמא. וכן הוא בכל דבר כמו יום השישי דקידוש, וע' נפש וע' אומין, וכמו שכתבנו במקום אחר. והן ב' שמות - רישא ואמצעיתא. לכן בכל קשרא הוא עשרה, וכאן אחד עשר, אלא שברישא הקשרא הוא ברישא אבל באמצעיתא הוא באמצעיתא, חמש מכאן וחמש מכאן, ותניינא הוא הה"ע ותליתאה יי"י ורביעאה וו"ל וחמישאה ננא ושתיתאה ענ"ו ושביעאה אמצעיתא הנ"ל והיא קנה המנורה האמצעי שהכל פונים אליה.
(כתב הרמ"ש. וראיה לדבר בפרק א' דספרא דצניעותא, אבא יתיב ברישא אמא באמצעיתא ואבא ואמא זיווגא דלהון במזלא תליא. וכן וה"ו אנ"י - גימטריא מזלא. וביאר חילוק הע"ב שמות לפי סדר הקשרים. א - קשרא דאבא, וה"ו י"א שמות הראשונים. ז - קשרא דאמא, אנ"י השם הל"ז, וחמש שלפניו וחמש שלאחריו. ב' - (הולך למפרע מקשר האמצעי) קשרא דחו"ג, יי"י וט' שמות שאחריו. ג - קשרא דת"ת, הה"ע, וט' שמות שאחריו. ד - קשרא דנצח והוד, וו"ל, וט' שמות שאחריו. ה קשרא דיסוד, ננ"א, וט' שמות שאחריו. ו קשרא דמלכות, ענ"ו, וט' שמות שאחריו).

ואמר "רישא ואמצעיתא כו'" שהן ריעין דלא מתפרשין. וז"ש "אינון דחפרו כו'" כמ"ש באר חפרוה שרים. וז"ש (במתניתין דסוכה מ"ה ע"א) בערבה שבא לרצות על המים - אלו ב' שמות דוקא, והן גימטריא ג' הויות שהן חפרו בירא דמיא. כי בהסתלקותן מג' שמות - אל אלהים יהוה, ונכנסו בג' הויות נעשה שם אדני. וכן ג' שמות הנ"ל הולידו גבורות גשמים, מנצפ"ך, בסוד ה' מלך כו'.

תניינא זה אל זה:    ר"ל חסד וגבורה כמש"ל, והן קשרא חדא, דשמאל נכלל בימין.

תליתאה שלימו דכל מהימנותא:    הוא ת"ת שבין ב' ההי"ן, והוא ע' אנפין, שבעים נפש כמ"ש בסוף אדרא זוטא, וזהו שם הה"ע הנ"ל. ולפי שסיים בקשרא קדמאה בשם האמצעי - אני - הולך למפרע ואח"כ חוזר לחלק השני שיהיה הכל נמשכין מנר האמצעי שלכן סדר כאן מאמר הזה ועל המנורה בנוי קוטב המאמר.

רביעאה כו':    נצח והוד. חמישאה:    יסוד. שתיתאה דיני ברחמי:    ר"ל מלכות בכתר, נעוץ סופן כו'.

שביעאה כו':    הוא אני - בינה כנ"ל, אלא שחשב למעלה משום דלא מתפרשין ואבא מתפשט בחג"ת שהן דדכורא, ואימא בנצח הוד יסוד שהן דנוקבא, ולכן הן סדורין כאן. וכן מחציתן של ע"ב נחלק לאבא ואמא. וכן הוא בשם הויה ית' ז' קשרים כמ"ש דכלא אהבהה היו"ד בב' קשרים כ"ח חו"ב וזהו ל"ב נתיבות, ג' יודין וב' קשרים, וכמ"ש בספר יצירה ה"א בב' קשרים חו"ב בינה וז"א וא"ו בא' זו"נ, ה"א בב' זו"נ בי"ע בה. והכלל כי זו"נ לעולם בב' קשרים בין בחכמה ובינה בין בזאו"נ, היא בו והוא בה, והשאר בקשר א', וכל האותיות של הוי"ה בב' לבר מאות וא"ו.

דף קנב עמוד ב

רעיא מהימנא. עד ז' יומין:    נגד ז' ימי הפסח.

דף קנג עמוד א

בתר דאתקדשת כו' ואתטהרת כו':    כמו כלה בקדושין ומקוה ואח"כ יחוד.

נשמתא מאני דאמצעיתא כו':    ר"ל בצונן מימינא ובחמין משמאלא וחרס במלכות ואור שאמרו כל שתשמישו באור - בעד"א בעמודא דאמצעיתא(?) כו'.

ועוד הרואה תמרים כו':    כצ"ל. ור"ל דבתורה מתלבן עונותיו.

מרים:    ר"ל מסלק.

ועוד תמרים כו':    ר"ל הוא עץ טוב ורע ונמתקו.

דאיתימא:    ר"ל שלא תאמר.

ממונה דשקרא כו':    ר"ל בדברי שקר כנ"ל ולבנים אומרים כו', ר"ל שאומרים ליתן ממון שבתוך האוצר כמש"ו.

ברייתא:    לשון חוץ שדה.

יסורין:    הן העניות וצער של תלמידי חכמים כמש"ל.

את העינים:    לראות את האור.

דף קנג עמוד ב

יתלבנו כו':    תשיב ד' דרגין כנ"ל.

שנים מעיר כו':    נגד שנים ושבעה דאתכנשו לתיבה.

ולזמנין א' כו':    ידוע בפסוק.

דשליח אחרא כו':    ר"ל שני מיני ת"ח, אחד בעץ הדעת ואחד בעץ החיים, ובכולם מתעלם ניצוצין דר"מ, והראשון נקרא עורב - לשון ערב רב, שעליו נאמר שקץ הוא לא יאכל, דאשתדל בשקצים כמש"ו, והשני נקרא יונה. וזהו שליח השני דאשתלח בגלותא בתראה דאשתדל לשמה ויבא הגאולה והוא יהא בדוחקא לכך נאמר עלה זית כו' שאמרה יהא מזונותי כו' שלא יהא פרנסתו על ידי ערב רב כמ"ש בפרשת נשא.

ערב יונה - גימטריה שגם, דהוא משה, חסר ב' מן "בשגם" כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס, וב' הן ב' שלוחין הנ"ל. וז"ש "דאתקרי בשמך כו'" רזא דיונה הנביא שגם הוא בשליחות הראשון לא עשה כי אם בפעם השני.

גבורה יוד - צ"ל הוד.

ירום ונשא וגבה:    ג' דרגין הנ"ל שכל הפרשה נאמר בו כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס.

לא אמות מסטרא דשמאלא:    מגבורה.

דהוד דילך כו':    ר"ל דמשה בדרגא דהוד מסטרא דבינה דאתפשטת עד הוד כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס, ולכן אתקשר בו משיח בן יוסף בדרגא ולכן אמר לא אמות כו'.

באורייתך כו':    ג' דרגין. באורייתך מסטרא דבינה. בגופך מסטרא דגבורה. בנביאותך - מסטרא דהוד.

ק"ש כו':    שהוא בבינה ואתגבר ימינא דאיהו שחרית.

מעשה יה:    הוד, דעד שם אתפשטת בינה - י"ה, וזהו מעשה של בינה - י"ה.

ברחמי ובתחנוני:    שהן ימינא ושמאלא כמ"ש בפרשת פנחס.

דף קנד עמוד א

ובלכת החיות בקוזפירא דלעילא הוו אזלי כו' דגלא קדמאה משריא מזיינא ארי' מיכאל רשים כו'..חד לאורחא וחד למיהך בשוקא דאזיל:    ר"ל בסוד ושני נעריו עמו לשמש אותו. [ר"ל אחד בנסיעת החיות ואחד בחנייתן במקומן לעשות שליחותו זהו שוקא] וצדקיא"ל בסוד צדק לפניו יהלך כו'. והוא דגל מחנה יהודה כמ"ש למטה במנין הדגל והוא גור אריה יהודא, וכן היה רשום על הד' דגלים ארבע החיות כמו הסדר שכתוב כאן.

אריה אושיט ידי' ימינא כניש כל חילוי לגבי' כו':    הוא סוד הדגל ביד נשיא שבט יהודה שכולם נוסעין אחריו.

אושיט ידי' שמאלא כל מאריהון דדינין כו' ידך בעורף אויבך:    והוא כתוב אצל יהודה. ויד הוא שמאל כמ"ש "ידך - זו שמאל כו'".

ארבע גדפין לכל חד וחד מאשא חוורא כו' בחוורא דשמיא:    והוא כמ"ש וארבעה פנים לאחת וארבע כפנים לאחת להם. וכולהו מאשא חוורא. והוא אור שבחסד. שהחילוק שבין אור לאש - שהן ימינא ושמאלא, אור הוא נהורא חוורא והוא נהורא חוורא דעל הנר כמ"ש בפרשת בראשית דף נ"א ע"א (ח"א נא, א) והוא בצד מזרח כמ"ש שם שנהורא חוורא שבנר ת"ת ונהורא אוכמא מלכות, וזה לשונו: "תא חזי בשלהובא דסלקא אית תרי נהורין, חד נהורא חוורא דנהיר וחד נהורא דאתאחיד בה אוכמא כו'", עי"ש. והוא סוד מנורה בדרום, ולכן הוא כפתור ופרח כעין המנורה. והוא נהורא דשמשא דנפיק ממזרח והיא חוורא כולא יומא ואין אדום רק בזריחתה שמתלבש אז בגבורה כמ"ש ישיש גבור לרוץ אורח, ואח"כ חוזר לגוונו כמ"ש בזוהר.

ואמר חד לסטר מזרח נהיר בחידו וחד כו' ואזלין כחדא:    ר"ל דארבע דרגין הן: אור וחושך — חסד וגבורה, יום ולילה — תפארת ומלכות כידוע, וכל אחד הוא בחינה אחרת. כי חסד הוא אור עצמו אבל ת"ת הוא יום שבו מאיר האור והוא סוד השמש שאינו אור עצמו רק שמאיר מהאור כמ"ש בז"ח פרשת בראשית דף ט"ו ע"ג. והאור עצמו הוא ששימש בששת ימי בראשית ונגנז. וכן חשך ולילה. שהלילה אינו חשך עצמו אלא שבו חשך, והוא גבורה ומלכות.

וז"ש לסטר מערב דאתכניש נהורי':    שנשקע החמה במערב בלילה.

וחד לסטר צפון חשוך כו':    וידוע שאור בדרום ושמחה בצפון בסוד יין המשמח אלהים. וז"ש "אור זרוע לצדיק" שהוא אור הגנוז לצדיקים והוא גנוז ב'יום' - שהוא צדיק - שמשא. ולישרי לב שמחה — בשמאלא, וגנוז לישרי לב מלכות שנקראת 'לב'. והוא סוד טוב וישר כמ"ש בסתרי אותיות דף ו' ע"ב וע"ג

(זהר חדש ה, א) תרין גוונין דנפקו מההוא גוון דאתקף ביה רוחא כו' האי אקרי טוב והאי אקרי ישר וסימניך טוב וישר ה'. ומזרח נכלל שמאלא בימינא וז"ש נהיר בחידו. והוא כמ"ש ישיש כגבור כו'. וכל הד' אנפין שבכאן כולם הוא בשמשא, לפיכך זה החשוך שבכאן אינו חשוך ממש רק כמראה צל מן החמה.

וז"ש כצלא דשמשא לגבי שמשא צלא חשוך ושמשא נהיר:    ר"ל לא חשוך ממש ולא אור ממש, רק שחשך הוא מקום הצל, ואור מקום זריחתו.

וז"ש בגין דשמשא וצלא ימינא ושמאלא ואזלין כחדא:    ר"ל כמו ימינא ושמאלא שאזלין כחדא כן מקום זריחת השמש וצל אין נפרדין זה מזה במקום שמסתיים הזריחה שם מתחיל הצל והכל ברזא עלאה. לא כמ"ש שהצל הוא העדר הזריחה. וכל הד' אנפין שהן חגת"ם של שמשא הן הכל ברזא דשמשא ולא בלילה שאין שליטת השמש אלא שבמזרח הוא זריחת השמש ואין אז לא אור ולא צל רק התחלת הזריחה והוא אדום כולל ימינא ושמאלא כאחד, לכן הוא אדום כנ"ל. והוא כמו אדם השמח ביותר שפניו מבהיקות ואדומות ונהירין מאד — כן הוא אז השמש. וזהו סוד מזרח ת"ת דודי צח ואדום. וכן הוא בשקיעתו, והוא אנפין לסטר מערב שגם כן אדום — כלילא מתרין גוונין כמ"ש לעיל ואית לי' תלת סטרין אבל תרין אינון כו' רק שבבקר הוא זריחת האור ובערב שקיעת האור. וז"ש לסטר מערב דאתכניש נהורי'. וזהו הפנים לצד מערב.

ובשני זמנים אלו אין אור ממש ואין צל ממש. וצד דורם וצפון - הפנים כמו אור השמש כל היום שהוא לבן והוא פנים של דרום. ושל צפון כמראה הצל של כל היום. ואלו הן ד' פנים של החיה שבמזרח שמשא. והכל בזריחת השמש אלא שבמזרח הוא כמו החמה במזרח ובמערב הוא כמו החמה במערב, ודרום וצפון הוא כמו כל היום שמש וצל, כי הליכת החמה כל היום הוא בדרום כמ"ש הולך אל דרום. נמצא שבצד דרום אין צל רק חמה ובצפון להיפך. ונתן טעם למה מזרח ומערב הוא בזמן מיוחד ודרום וצפון משמשין ביחד לז"א בגין דשמשא וצלא ימינא ושמאלא ואזלין כחדא. בסוד הכלילתם. מה שאין כן במזרח ומערב שכל אחד משניהם נכלל בימין ושמאל.

וכל אלו הפנים הן בעצמן חלוקים במראיהן, רק שבבקר משמש פנים של צד מזרח וכן בכולם וכל צד שמשתמש נכללין כל הד' פנים בו ומשנין פניהם לפנים של צד ההוא כמ"ש בז"ח פרשת יתרו דף ל"ג ע"א כד מסתכלין לסטר מזרח כלהו אינון בדיוקנא חדא דאדם בגין דמתמן איהו תקיפו דרזא דאדם וכד מסתכלין לסטר דרום כל אנפין אינון בדיוקנא חדא דיוקנא דאריה דתמן איהו חילא ותוקפא דכלא, וכד מסתכלין לסטר צפון כל אינון אנפין בדיוקנא חדא דיוקנא דשור דתמן איהו נגיחו דדינא תקיפא, וכד מסתכלין לסטר מערב כל אנפין אינון בדיוקנא חדא בדיוקנא דנשר בגין דתמן נשר יעיר קנו על גוזליו ירחף כו'. ובגין כך איהו לסטר מערב ובגין דכל אנפין משתנין כפום ההוא אתר דההוא סטרא דמסתכלין ביה כתיב בכלהו בכל דיוקנא ודיוקנא לארבעת' פני אדם פני אריה פני שור פני נשר לארבעתם, האי כד מתתקנן בכרסייא כמה דכרסייא פני למיזל הכי אינון אתחזיין דיוקנייהו כפום ההוא סטרא דאזיל כדכתיב אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, וכד לא אזלין ולא מתתקנין גבי כרסייא כדין כל חד וחד אתפרש בדיוקני' דאתחזי ליה ועם כל דא כל חד וחד אתחזין בדיוקני' דחברי' כו'.

וכן הוא בשמש דלתתא בעולם הזה גם כן, ד' אנפין ומשתנין לפי ההילוך. וכן הפנים מתהפכין אל עבר פניו ילכו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. וכל זה הוא ד' פנים של צד מזרח מיכאל שמשא אריה דגל יהודה.

חושבן דאזלין עמי' כל אינון דנטלין זיינא:    כמ"ש כל יוצא צבא.

וכולהו מימינא ומשמאלא בתלת רישין:    ר"ל לכל צד לכל פנים מד' פנים הוא בשלשה ראשים והוא מספר שלשה שבטים בדגל יהודה כמש"ו.

רישא חדא דילי' שבעין וארבע אלף ושית מאה אלין אינון רישא חד:    והוא מספר של בני יהודה.

נפקי חילא:    כמ"ש כל יוצא צבא ומתרגמינן כל נפיק חילא, וכן בכולם כמש"ו. וג' מלאכין עליהן — מיכאל יופיאל צדקיאל כנ"ל. והן ג' נשיאין של השלשה שבטים, איש אחד למטה. והכלל שלהם שאוחז הדגל הוא נשיא בני יהודה וכן כאן הכלל מיכאל דגלא פרישא לימינא. והן הולכין לימין של צד מזרח כמו בני יהודה.

וז"ש בימינא דאיהו ארים עלייהו:    ור"ל בדגל שאוחז בימין. ואמר לעיל אריה אושיט ידיה ימינא כניש לכל חילוי לגביה.

בר כל אינון ממנן כו' דל"ל חושבנא:    שהן נגד אותן הפחותין מבן עשרים — טף ונשים שלא נמנו במספר.

רישא תניינא דאזיל ברישא קדמאה:    ר"ל עם הרישא קדמאה.

חושבן דילי' חמשין וארבע אלף וארבע מאה:    והוא מספר בני יששכר.

בר כל אלין ממנן דתחותי לד' סטרין דל"ל חושבנא:    כנ"ל. ור"ל לד' סטרין של הראש הזה מצד א' של חיה הזה לבד. שכל צד וכל ראש כלול מד' סטרין כמ"ש בפרשת ויקרא דף ב' וג' (ח"ג ב, א) שתחת צדקיאל לבד סחרין י"ב ממנן, תלת תלת לכל סטר, וכן תחת יופיאל עי"ש, וכן בכל מלאך כמש"ש.

דף קנד עמוד ב

רישא תליתאה דאזיל בתרייהו כו':    ר"ל בני זבולון והוא אחר שניהם. כמ"ש (במדבר, ב) "והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה וצבאו כו' והחונים עליו מטה יששכר כו' מטה זבולון כו'".

חמשין ושבעה אלף וארבע מאה:    מספרם כנ"ל.

כגוונא דנטיל ימינא הכי נטיל שמאלא הכי נמי מקמייהו הכי נמי מבתרייהו:    ר"ל אלו הג' ראשים הן לכל צד ומספרם וכל הנשיאים שהן הג' מלאכים הכל הוא לכל צד של מזרח. וכן הוא בכל הדגלים בכל הרוחות, ובד' סטרין יש נקודה האמצעית בסוד ארגמ"ן ובסוד ה"א שבשם כמ"ש בסתרי אותיות דף ה' ע"ג (זהר חדש ד, א): "רזא דה"א אינון ד' כו' רתיכא דא מ'יכאל ג'בריאל ר'פאל א'וריאל אלין אינון ארבע, וחדא נקודה דקיימא עלייהו אינון ה"א ולא אקרי ה"א דא אלא ברזא דאלין ארבע ונקודה בתראה דשריא עלייהו ורזא ה"א דל"ת הוה וההוא נקודה דשריא עלייהו באמצעיתא אתעביד ה"א כו'" עי"ש כל המאמר.

וכן בריש ויקרא -- "ברזא דאותיות דד' משריין של כל חד. לגו לגו באתר דקדש נציץ את חד בטמירו כו'", עי"ש. והוא רזא דישראל שהן לגו לגו בסוד מעי המו לו. והן כוללין כל הה' קצוות - לכן נמנו בתורה ה' פעמים — בפרשת במדבר אחד בפרטות ואחד בכללות, ואח"כ בדגלים — א' בפרטות ואחד כללות כל דגל, ואחד כלל הכל. ומזה תבין השינוים בפסוק בלשון של כל מנין הנ"ל שהוא לפי הבחינה, שאף שכל המשריין שבכל הצדדין שוין במספרן, מכל מקום משונים זה מזה כמ"ש בפ"פ דכולהו משניין דא מן דא, דא לאכללא לון לטב שז"ס כללותם זה בזה כמש"ש.

כיון דנטיל האי קדמאה והורד המשכן:    כמ"ש ויסע דגל מחנה בני יהודה לצבאותם כו' והורד המשכן כו'.

וכלהו ליואי אמרי שירתא:    והן הממונין על השיר.

וז"ש מארי דתושבחן:    שסוד הנסיעה הוא עלייתם למעלה ונשיאתם את הארון כורסייא קדישא למעלה לבעלה בסוד הקרבן או התפלה עתה כמ"ש בפרשת ויקהל דף קצ"ז וקצ"ח (ח"ב קצז, א) "תא חזי כד קיימא שעתא דרעותא קמי קוב"ה לייחדא רתיכא עלאה למיהוי חד כדין כו'... הדא הוא דכתיב ויקהל משה - רזא דשמים, את כל עדת בני ישראל - אלין אינון תריסר משריין עלאין קדישין (ר"ל שהן י"ב שבטים, בני ישראל, כמ"ש בפרשת שמות דף ד' בני ישראל - ישראל סבא כל אינון חילין ומשריין כו') ויאמר אליהם - ומאי קאמר? זה הדבר וגו' קחו מאתכם תרומה וגו' אתתקנו כולכון לסלקא עלייכו כו'... וע"ד כד חמא יחזקאל רזא דחיות דהוו סלקין לא חמא מהו דסלקין בגין דאיהי סלקא לגבי מלכא עלאה בגניזו בטמירו ביקרא עלאה".

וזהו סוד הנסיעה דכאן, מה שנסעו הדגלים, וכן החיות דיחזקאל, ובהנשא החיות ינשאו האופנים אצלם שהן כלילותן זה בזה בהיכלות עד היכל השביעי שהן עולמתאן דמתתקנין בצלותא דמיושב כמ"ש בפרשת תרומה ויקהל ופקודי, ואח"כ בתפלת מעומד מייחדין אתתא בבעלה, וכמ"ש בפרשת פקודי דף רל"ח ע"א (ח"ב רלח, א) "ויביאו את המשכן אל וגו' כתיב וממעל לרקיע דא איהו רקיע דקיימא עלייהו דארבע חיוון דכד מסתקלי כו' אמאי מסתלקי אלא כד בטש ההוא אוירא עלייהו סליק לאלין ארבע דתחות האי חיה ואינון סלקי לה לעילא עד דמתיין לה כו'" ע"ש עיין שם(?)/עוד שם(?) "ורזא דא כד מקשרן קשרא יחודא דכלא כדקא יאות כו' וע"ד כל מאן דצלי צלותא וקשורא וקשיר יחודא כו'", עי"ש כל המאמר.

וזהו סוד שיר הלוים על הקרבן המשמח אלהים ואנשים, דקשיר קשרין וסלקא לה לעילא שאז חדוה דכלא כנ"ל. וז"ש וכולהו ליואי אמרי שירתא כו'.

דגלא תניינא משרייא מזיינא נשר אוריאל דרום:    והוא דגל מחנה ראובן.

תרין ממנן עמיה שמשיאל חסדיאל:    והם ב' שבטים שמעון וגד, ואלו הג' נשיאים שלהן.

האי נשר סליק כו' האי נשר נץ בהדיה יונה בהדי' כו':    וז"ש למעלה "המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן" (איוב לט, כו). וזהו סוד שאמרו ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח דרומית קשה מכולן ואלמלא בן נץ שמעמידה. והוא ברזא דשמעון שקשה מכל השבטים כמ"ש בפרשת אחרי מות דף ס"ב ע"ב (ח"ג סב, ב) עי"ש. ונץ ויונה הן התרין ממנן שמשיא"ל חסדיא"ל. וכן בכל חיה - ג' רישין של מין ההוא. כאן ג' ראשי עופות. ובשור ג' מיני בהמות הידועין — שור כשב ועז. וכולן נבחרו לקרבן שסוד הקרבן בצפון והן כלם מסטרא דדינא — איל ועז, והן תרין ממנן קפציא"ל ברזא דעז. ואמר שם בר כמה גרדיני נימוסין דאינון לתתא חציפין ככלבא. וזהו סוד הכלב והגדי שקפצו כו'. יחזקי"אל ברזא דאיל — אין איל אלא קשה בסוד עשתרות קרנים. וכן אדם - ג' רישין - כהנים לוים וישראלים. וכן באריה - ג' מיני חיות. ואפשר שהן צבי ואיל. (והנה צדקי"אל נגד איל — צדקות וחסידות שעושה חיה זו עם כל החיות, ויופיא"ל נגד צבי בסוד כי אשה יפת מראה את כידוע מבחי') שנדמה להם הקב"ה דומה דודי לצבי או לעופר האילים, השבעתי אתכם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה כו'. וכן בהיכל אהבה אומר שם שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה, והן בסטרא דמיכאל נהורא ימינא שמקבל מהיכל אהבה. ומהן מתחלקין עוד לכמה מינין, וכל מין לכמה פרטים ברזא דאלין ממנן ומשריין בארבע פנים לכל אחד, ובכל אחד ג' רישין, ובכל אחד י"ב ממנן וכמה פרטים כנ"ל.

וזהו הכינוים בכמה שנויים לכל מין, פעם יונה פעם נשר, לפי ענין השפעה וההתקבלות, וכמ"ש בתיקונים תיקון ס"ט דף קי"ד ע"ב "ושכינתא ודאי אתכלילת בכלא ובגין דא זמנין אתקריאת נשר זמנין חיה זמנין יונה זמנין צפור, בכל מה דשליטא אתקריאת בשמיה כו'", עי"ש.

וזה החי' הוא גם כן בד' פנים ובד' גדפין כנ"ל, ובכל פנים ג' רישין כנ"ל. ולא חס לפרש בכל אחד ואחד כי הוא מובן. ואלו הד' חיות משמשין בד' רוחות העולם. אריה משמש בשמשא בד' פנים בד' רוחות כנ"ל והוא משמש ביום. וחי' אדם שהוא כנישו דשמשא והוא סיהרא משמש בלילה בד' פנים דילה אלא ששמש ידע מבואו כו' והן יום ולילה והן משמשין לבני אדם בעולם הזה. ונשר וכל צפרין משמשין בג"ע שהוא ימינא דעלמא בדרום כידוע בזוהר בכמה מקומות. ולכן שם צפרין דמצפצפין כמ"ש פרשת שלח לך דף קס"ה ע"א (ח"ג קסה, א) "עופין דנור דקא מצפצפן כד סליק צפרא צפצופא דנעימו כו' זינין אחרנין ושפנינין אחרנין כו'", עי"ש. ושם היונה ונשרין וכן הנשמות מתחדשין שם כצפרים ונשרין, עיין שם בפרתש שלח לך כל הענין. ושם אור זרוע לצדיק - אור הגנוז לצדיקים, שהוא ימינא דגנזו הקב"ה מרשעים בעולם הזה והוא אור שמסתכלין בו מסוף העולם ועד סופו, ר"ל מה שהיה ומה שעתיד להיות כידוע, והכל בג"ע. וד' פנים שלו בד' רוחות כנ"ל.

שור בצפון שהוא גיהנם שהוא בצפון כידוע, ושם כלחוך השור כמ"ש בריש פרשת בלק (ח"ג קפו, א). ושם משמש בד' פנים ושם החשך כמ"ש כל חשך טמון כו' תאכלהו כו' וכידוע. ואמר לקמן שור גבריאל צפון כו' רגיז באסתכלותא עיינין מלהטין כאשא דנור דליק נגח ורפסא ברגלוי ולא חייס כד געי האי שור נפקין מנוק' דתהום רבא כמה חבילי טריקין כולהו געאן ושטאן קמיה וחימתא ואחמתא דכל חובין תלי' קמי' דהא כל חובי עלמא כו' חשוכא דשמשא תמן אשתכח לא אשתכח נהירו כמה גרדיני נימוסין אזלין ושטאן בחשוכא וההוא נהר דדליק כו'.

ואלו השני החיות משמשין בעולם הבא, שבעולם הזה אינן יכולין לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורעניות, לכך משמשין שני החיות מזרח ומערב (בעולם הזה) שהן ממוזגין שניהן אלא שזה נוטה לחסד וזה נוטה לגבורה, מה שאין כן בעולם הבא — כשם שנותן כח לצדיקים לקבל רוב טובה כך נותן כח ברשעים כו'. והן שני דרגין - ימינא ושמאלא, וכל אחד בד' פנים בד' זמנים כנ"ל משמש. והם בד' רוחות העולם כנ"ל.

וכן הדגלים לד' רוחות וכל אחד בסטריה. ראובן - אור בן, כמ"ש בתיקונים, לימינא. וזהו אוריאל. יהודה - גור אריה. דן ידין עמו כמ"ש ההוא דאמר דוני דיני אמרו שמע מינה מדן קאתי שנאמר כו', וכמ"ש יהי דן נחש עלי דרך כו' והוא לצפון. אפרים - אפר ים, אפר דרפאל כנ"ל, ושם - כי הפרני אלהים כו', מטה במערב - חדר המטות.

ג' רישין אינון כחדא כו' רישא חדא כו':    והן מספר שלשה השבטים של דגל ראובן כנ"ל.

מאלין תרין סטרין נפקי תרי כרוזי כו' כלהו מתכנשי כו':    והוא כמ"ש ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה, וז"ש "מאלין תרי סטרי". ובאלו שני התקיעות נוסעין כל הדגלים בד' הרוחות עם כל הג' רישין של כל אחד. וז"ש "חיוון זעירין עם רברבין" - שהן הי"ב חיות. "וכל חילין ומשריין" - הן כל מספר בני ישראל. שבצפון ומערב לא נזכר תקיעה ונוסעין אחרי שני הדגלים מזרח ודרום. והענין כי אלו התקיעות הוא לאכפייא דינין לכן הוא במזרח ודרום ששם הוא רחמים ומשם כופין את הדינין כל אחד שכנגדו - דרום לצפון ומזרח למערב. וכמ"ש לקמן ותקעתם תרועה לסטר דרום אבל הכא לאו האי ולאו האי, אמאי תרועה לאכפייא סטר צפון ובגין כך סטר צפון לאחורא. תא חזי שתי חצוצרות בגין דאינון מסטרי תרי דקאמרינן ממזרח ומדרום אינון זמינין לתברא דינין ולאכפייא לון ועל דא אינון מכסף כו'. וז"ש למטה לקבל אינון שתי חצוצרות כסף כגוונא דא כלא לתתא כו'.

וזהו סוד השיר על התמיד שהוא עליות ונסיעת המחנות שאמרו ושני כהנים כו' ושתי חצוצרות של כסף בידם תקעו והריעו ותקעו כו' והקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלוים בשיר וכמ"ש למעלה וכלהו ליואי אמרי שירתא וכמ"ש ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם כו' וכמ"ש לקמן ובגין כך כו' ותקעתם בחצוצרות סתם בין לעילא ובין לתתא.

מאן חמי נטילא דכלהו רקיעין כלהו נטלין במטולא במשריין לקמי' דההוא משכנא:    שהמשכנא הוא סוד הכסא בסוד ויביאו את המשכן אל משה כנ"ל ובשעת נסיעה ועליה כולהו עולין עמה כנ"ל. ואמר לקמי' דההוא משכנא - שכאן נאמר אחרי שני הדגלים ונסעו הקהתים נושאי המקדש שהוא הארון - ארון הברית כמ"ש בפ"פ בהיכל השביעי עי"ש.

בשעתא דחד מינייהו ההוא דאתי מסטרא דאריה פשיט קלא כו' לקבל אינון שתי חצוצרות כסף כו':    ר"ל ששתי חצוצרות הן אחד נגד סטרא דאריה ואחד נגד סטרא דנשר, ובשניהן תוקעין ותוקעין תר"ת כמ"ש בספרי. ואמר שבחצוצרות הראשון מסטרא דאריה תוקעין התקיעה ומתכנשין כל משריין וחצוצרות השני תוקעין בו תרועה וז"ש אצל מחנה תימנה תרועה יתקעו למסעיהם, וז"ש בשעתא דאחרא כו' כל אינון משריין דהאי נשר כלהו כו' לקבל אינון כו' כנ"ל.

תא חזי כד אלין נטלין מה כתיב ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם אינון דמתכנשי לגבייהו:    ר"ל בכל חי' מתכנשין כלהו לגביה מסטרא דיליה בשעת נסיעה כמ"ש לעיל והן האופנים אופן אחד עם כל משריין דיליה אצל כל חיה כמ"ש ואראה והנה ארבעה אופנים כו'.

כגוונא דרישא אסתכל ה"נ כלהו:    כמ"ש כי המקום אשר יפנה הראש אחריו ילכו לא יסבו בלכתם.

דגלא תליתאה שור גבריאל צפון תרין ממנן עמיה קפציא"ל חזקיא"ל:    והוא דגל מחנה דן עם השבטין והנשיאים כמש"ל.

האי שור מסטרא דשמאלא:    כמ"ש ופני השור משמאל לארבעתם.

קרנוי סלקין כו' ורפסא ברגלוי ולא חייס:    שהוא חיה הרביעית שבדניאל כמ"ש למעלה ונאמר בה (דניאל, ז) "דחילא ואמתני ותקיפא יתירה כו' אכלה ומדקא ושארא ברגליה רפסה גו' ואלו עיינין כעיני אנשא בקרנא דא". והעיינין הן עיני ה' המעיינין בעובדא דבר נש כנ"ל ולכן רגיז באסתכלותא עיינין מלהטן כו'. והוא כמ"ש בגבריאל שהוא חיה הזה ועיניו כלפידי אש.

כד געי האי שור נפקין כו' כלהו בספרא סליקין וכתיבין:    שכאן הוא סוד הגיהנם ששם נחשים ועקרבים הנושכין וכמ"ש בפרשת בלק דף קפ"ו ע"א (ח"ג קפו, א) בסוד כלחוך השור את ירק השדה - גהינם את הרשעים, עי"ש. ואמר "ואחמתא כו'" כמ"ש קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחיתו בידו כו' ואיש אחד בתוכם לבוש בדים - שהוא גבריא"ל. וקסת הסופר במתניו.

ואמר דהא כל כו':    כמ"ש כרסייא שביבין דינור כו' נהר דינור כו' וספרין פתיחו - שהכל כאן כמ"ש לעיל בהיכל רביעי וכמ"ש כל מעשיך בספר נכתבין, וביד כל אדם יחתום - שהוא ביד שמאל כמ"ש למעלה.

שבעה נהרי דאשא נגדין קמיה:    שכנגדן ז' מדורי גיהנם.

כד צחי אזיל לגבי ההוא נהר דינור ושאיב ליה בגמיעא חדא כו':    והוא כמ"ש בבהמות בהררי אלף הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך חציר כבקר יאכל. והוא שור זה - את ירק השדה. הן יעשוק נהר ולא יחפוז יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו — והוא נהר דינור שצריך לעבור בו קודם שבאים לארץ ישראל - ארץ החיים - עולם הבא. חוץ נשמתין דצדיקים עלאין כנ"ל. וזהו סוד כריתת הירדן לפני באי הארץ. וז"ש למה נקרא ירדן שיורד מדן והוא בדגל הזה.

ואלמלא דמסטרא דאריה נפיק חד נהרא דמי(?) דמכבין גחלתייהו לא יכיל עלמא למסבל:    שאריה הוא בסטרא דמים והוא אריה של ים וכמ"ש בתז"ח דף ע"ג ע"ג ואינון ימא ותוקפא דימינא מלאך החסד ודא מיכאל דאיהו ע"ש מ'י כ'מוכה ב'אלים י'הוה די שמיה מכב"י דסליק ע"ב בחושבן אתוי ונהורא דיליה מ"ב ודא חילי' דילי' כי תלך במו אש לא תכוה דדא מכבי אשא ומיכאל איהו כמות אריה דאיהו אריה ממים. וזהו סוד יששכר חמור גרם, אע"ג שחמור טמא, לפי שהוא בדגל מיכאל שהוא מים וחמרא דימא שרי.

חשוכא דשמשא תמן אשתכח לא אשתכח נהירו כמה גרדיני נימוסין אזלין ושטאן בחשוכא:    שהוא בסוד החשך וכן גהינם חשך כמ"ש בהיכלות וכידוע, וכל זה בסטרא דגהינם.

וההוא נהר דדליק בסטרא דא נורא אוכמא חשוך:    ר"ל נהר דיור הנ"ל.

ואי תימא דלא אית אשא חוורא אשא אוכמא אשא סומקא אשא דתרי גווני לא תימא דודאי הכי הוא כו':    ר"ל שד' פנים בו. והן ד' סטרין. מימינא - חוורא, ומשמאלא - סומקא, ומלפנים - אוכמא, ומאחור - תרין גווני כמש"ל "תלת סטרין אינון אבל תרין אינון כו'".

ועכ"ד לעילא לעילא הכי אשתכח ומתמן נגיד לאלין תתאי:    ר"ל למעלה באצילות שורש הגוונין ומשם נמשך למטה.

תנינן אורייתא כו':    והוא ראיה שיש כמה אשות.

תא חזי אשא חדא הוא והאי אתפליג לארבעה חדא מיא הוא והאי אתפלג לארבעה רוחא חדא הוא והאי אתפלג לד':    שהן ג' חיות הנ"ל, וכל אחד ד' פנים.

דף קנה עמוד א

תלת רישין כו':    הן מספר הג' שבטים בדגל מחנה דן.

ולתתא דל"ל חושבנא:    כנ"ל - טף ונשים.

בר כמה גרדיני כו' נשכין כחמרא כו':    הן הסטרא אחרא שהן באוירא ולתתא שהן חציפין ככלבא כמ"ש בפרשת ויקרא דף כ"ה ע"א (ח"ג כה, א) "תא חזי באלין זינין בישין אית דרגין כו' דרגא תתאה דילהון כו' בגין דכולהו חציפין ככלבא". וזהו סוד "כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור א"ל אמור ככלב כו'", והן גם כן משמרות הלילה שאז שליטתן עד חצי הלילה כידוע חמור נוער וכלבים צועקים, והן "לעלוקה שתי בנות הב הב".

ווי מאן דאשתכח גבייהו:    בעולם הזה. ובדינא דלהון:    בעולם הבא.

בסטרא רביעאה דגלא רביעאה אדם רפאל מערב:    הוא דגל מחנה אפרים עם כל השבטים והנשיאים כנ"ל.

בהדיה אסוותא בסטריה:    שהרפואה הוא בצד מערב כמש"ל.

דינא עלאה עלי' אתסי:    שכאן הוא דינא רפיא ונמתק הדין כאן ולכן כאן הרפואה והוא בברכת אתה גבור.

האי אחיד בקרנוי דשור כד מבעי כו':    ר"ל כמ"ש "מבעה זה אדם", וכאן הוא בקדושה.

בתר דא שריא קול דממה דקה כו':    הוא סוד הכסא עצמה כנ"ל בפרשת ויקהל שם דאיהי סלקא לגבי מלכא עלאה בגניזו כו' כנ"ל. ואמר "האי אחיד בקרנוי דשור כד בעי לאעלא לון כו'" - הוא בסוד התפלין שבהן קושרין לקרנוי דשור כמ"ש בתיקונים ובתז"ח, ואמר בתז"ח פאר דרפאל - פארך חבוש עליך. וכן כתבו בתקונים שתפלין בסוד אדם ומכל מקום הוא בשמאלא - הכל בשור וציצית ותפלין וק"ש (ותפלה) הן ד' תיקונים של ד' הנ"ל.

• ציצית - והוכן בחסד כסא.
• תפלין - ובזרוע עוזו.
• קריאת שמע - עמודא דאמצעיתא כמ"ש בתיקונים.
• תפלה - במלכות.

והן ציצית ברזא דמיכאל כמ"ש בפרשת תרומה דף קל"ט ע"א (ח"ב קלט, א) "ותכלת דא איהו תכלת דציצית כו' כד אתי צפרא ואתער ימינא לעילא נפיק ההוא נהורא ומטי עד האי תכלא כו' דנפיק מכרסייא עלאה דשלטא על תכלת מסטרא דימינא ודא איהו אפוטרופסא דישראל דכתיב ביה מיכאל שרכם כו'".
ותפלין ברזא דשור, ושם לאעלא כל ממנן תחת שכינה כמ"ש בתיקונים.
קריאת שמע - בסוד נשר בסוד "כי עוף השמים יוליך את הקול" דקריאת שמע כמ"ש בתיקונים וכנ"ל ארים קלא כולהו אחרנין כו'. ולכן הוא בימינא בהיכל אהבה בדרום כנ"ל.
ותפלה - ברזא דאדם כידוע.

והשינוי הנ"ל במזרח ומערב בצורת נשר ואדם הוא בדכורא ונוקבא, שבדכורא נשר - אוריאל במזרח, ואדם (רפאל) במערב, וכמ"ש בפרשת יתרו דף ע"ח (ח"ב עח, א) "בחדש השלישי כו' דשליט ביה אוריאל רב ממנא כו' ואיהו רזא דאיש תם מאריה דביתא איש אלהים כו'", עיי"ש כל המאמר.

ובנוקבא להיפך. והענין כי בדכורא שלטא טפה דדכורא על נוקבא ובנוקבא להיפך כמ"ש ברעיא מהימנא ובתיקונים. לכן כשמזכיר בנוקבא כמו כאן^[4] מזכיר רפאל במזרח ואוריאל במערב, וכשמזכיר בדכורא אמר להיפך, כי הכל כלילן בדכר ונוקבא, ומאן דשליט הוא דכורא וכמ"ש בפרשת שמות ובז"ח דף ל"ב ע"ב "כולהו לתתא נוק' אינון וכל מאן דשליט דא על דא מאן דאיהו לתתא כו' וכל אינון דלעילא אקרי דכורא ודא לגו מן דא דמות ד' חיות דמות דמאן דמות דאינון חיוון עלאין כו' ד' חיות דנפקי מחילא דחי דאיהו דכר ובגין דאינון נוקבי כו'". וזהו סוד שתפארת נקרא 'אדם' ומלכות 'דמות אדם', והוא ת"ת דדכורא ומלכות דנוקבא, ומלכות דנוקבא הוא כללא דכלא.

ויהי בנסוע הארון כו' נ' כפופה נוקבא נון פשוטא כללא כו':    כי נון רזא דאדם. דד' חיות ש'נ'א'ן כמ"ש בז"ח דף ל"ב ע"ג, ן' רזא דאדם בשלימו, עי"ש. והוא רזא דעמודא דאמצעיתא - נאמן פשוט. ונו"ן כפופה - מלכות, שנכפפת רגלי' מסטרא אחרא כידוע, והוא נאמן כפוף, כי בינה בנ' תרעין דילה מתפשטת עד הוד ונכלל כולו ביסוד שלכן נקרא 'כל' - גימטריא נ' - כלל הכל כידוע. וכן מלכות כלולה מכולם - סוד כלה - ים. ולעולם נוקבא נכללת בדוכרא ולכן נ' פשוטא כללא דזו"נ והן סוד נון מלא - זו"נ, וי"ו באמצע - יסוד, וא"ו זעירא כידוע.

באתר דא ויהי בנסוע הארון אמאי אתהדר לבתר כג"ד [ציור]:    ר"ל בב' הפיכות.

תא חזי נ' באשרי כו':    שהנו"ן הוא סימן נפילה בגלותא כמש"ו. ולכן לא נאמר באשרי. והענין כמ"ש (משנה, מדות ד) אריאל כו' מה הארי צר מאחוריו ורחב מלפניו. נמצא צד הרחב הוא רישא דילה ובגלותא רישא שכיבת לעפרא וזנבא מדבר כמ"ש בזוהר במדבר. ולכן כאן בנסוע הארון ויאמר קומה ה' - אז אתהפך הנון רישא לעילא, וזהו טעם על הפיכתה למעלה ואז ויפוצו אויביך [וינוסו משנאיך מפניך, כי צד הרחב הוא פניך], כיון דנפלה ואסתלקת נ' אז אתחברו מ' וס' שהן אחורייים דבינה שמשם נאחז ס"מ וכיון שקם הנון ביניהם אתבדרו ס"מ זה לכאן וזה לכאן.

אלא מה כתיב לעילא כו':    עכשיו מפרש נזירת הנו"ן לאחור.

וארון ברית ה' נוסע לפניהם כו' - כל המאמר:    הענין שארון ברית ה' הוא יסוד ברית, לוחות הברית, ושכינתא לא זזא מניה כידוע, והיא עומדת בין ב' צדיקים - בין צדיק העליון לישראל, ומחביבותא דישראל אהדרת אנפייהו להון.

[ליקוט]

ס' ומ - הוא בינה ותבונה. וכן הם שמים וארץ, זו"נ זכר/זעיר(?) ונוקביה, שלכן בבינה רומז בן בלבד ובתבונה בן ובת. והן עגולא וריבועא. כי שמים הוא בעיגולא ולכן הוא ו' קצוות - ו', וארץ הוא בריבועא כידוע, והן ו"ד כידוע. וכן ברוחא דנציץ מספיר. נציץ לב' -- אחד לו' קצוות ואחד לד' - זו"נ. והענין כי עיגולא יותר על ריבועא תילתא כמ"ש בתוס' דסוכה דף ח' ע"ב. ולכן בבית דין שלמעלה בשמים ס' פולסין (חגיגה ט"ו ע"א, יומא ע"ז ע"א, ב"מ פ"ה ע"ב) ובבית דין שלמטה ארבעים כו'. ולכן כאן מענישין בן י"ג, ולמעלה בן כ' (שבת כ, ב) - שצריך שיהא משולשין. וכן רוח ונפש הן עיגולא וריבועא. וכן איש ואשה - עיגולא רהיט וריבועא לא רהיט (בספר הבהיר). קרקע עולם. כל כבודה כו'. וכן רוח בגלגול והארץ לעולם כו' וזרח השמש כו' סובב כו'.

[עד כאן הליקוט]

וידוע שסוד מ"ם וסמ"ך הן בינה ותבונה. בינה - ס', ותבונה - מ"ם סתימא, רביעא על בנין. והן מ"ם וסמ"ך שבלוחות. ובשעתא דרביע על ישראל נקרא מ"ם, ובשעתא דסתימא נקרא סמ"ך. והן שיתין מקורין דיסוד דמקבל מאימא עילאה. נמצא כי יסוד ארון הוא בסוד סמ"ך וישראל בסוד מ"ם. וזהו הפיכת הנו"ן לאחור בא"ב -- מסמ"ך למ"ם.

והענין כי בגלות נקרא סמ"ך - סומך ה' לכל הנופלים, ולכן נ' כפופה אהדר אנפי לקבלי דסמ"ך, שהנ' הוא סימן הגלות. וז"ש (ברכות ד, ב) אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש שנאמר סומך ה' לכל הנופלים. ועיין בפרשת בראשית דף ג' ע"א (ח"א ג, א) עאלת אות סמך אמרה קמיה ריבון עלמין כו' עד אות מ"ם, עיין שם ובפירוש האר"י ז"ל. אבל בקימתה - אז אהדר אנפי למ"ם שהיא רביעא על בנין כנ"ל. והנופלים הן יסוד ומלכות, דת"ת אסתלק לעילא בגלותא כידוע, והן נ' כפופה וו' כנ"ל. וזהו סוד "מי יעלה לנ"ו השמימה", ר"ל מי יעלה לנ' כפופה ווא"ו השמימה אל הת"ת, וראשי תיבות מילה כידוע - סוד הצדיק, והוא גימטריא פ"ה כידוע. פה כמ"ש בזוהר ויקהל על פסוק מה לך פה אליהו, והוא ה' חסדים שבו שהן ה' פעמים טו"ב ה' פעמים טו"ב שווה 85 כידוע, וזהו סוד פ"ה אותיות של ויהי בנסוע (שבת קטו, ב) וכמ"ש (שם קט"ז ע"א) שספר בפני עצמו הוא כו' - שבעה ספרים, וכמ"ש רש"י שם שספר במדבר נחלק לג' ספרים, עי"ש. ג' ספרים הראשונים הן נגד חג"ת, במדבר נגד נה"י, וידוע שהן נכללין בא' שלכן נכללין כאן בספר אחד. ויסוד הוא באמצע בין נ"ה - לכן "ויהי בנסוע" באמצע. ונוני"ן כפופין סובבין את הספר בסוד נקבה תסובב גבר, שהנ' כפופה הוא סוד יסוד דנוקבא סובבת יסוד דדכורא. ולמאן דאמר להפסיק בין פורעניות ראשונה כו' -- כי בירכי' אחיזה לסטרא אחרא בסוד הני ברכי דשלהי מינייהו (ברכות ו, א) - ויגע בכף ירכו, ולכן הוא באמצע להפסיק בסוד שקרא קאי אחד כרעא (שבת קד, א), וסובר שהכל הוא ספר אחד כנ"ל.

וכאן הוא סוד כל התפלה, כי ג' משריין בתפלה והשכינה נוסעת דרך ג' ימים - בי"ע, בקרבנות ובזמירות ובברכות ק"ש. וזהו "וארון ברית נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" - בתפלת י"ח [ומצאן מנוחה אשה בית אישה. רמ"ש] כידוע בשים שלום שם נייחא דכולא, ואז -- "קומה ה' כו'" כנ"ל, ואז קמים בתפלה לקדם מלכא כידוע, ואז וינוסו משנאיך מפניך. והוא כמ"ש בזוהר דבשעתא דאתתקנת נוקבא לאתתקנא אנפין באנפין לזווגא במלכא מכרזין צאינה וראינה - פוקו וחזו ביקרא דמלכא, וסטרא אחרא אינו רוצה ובורח השדה, כי לא יחפוץ הכסיל בתבונה כו'. ואז יעקב יורש מקומו ומקבל הברכות בסוד ויצא עשו השדה לצוד כו'. וזהו וינוסו משנאיך מפניך — שאז אתתקנת אנפין באנפין בסוד הפיכת וקימת הנו"ן.

ואח"כ נפילת אפים בסוד נפילת הנו"ן ומוסרין נפש בשבילה לסמכה ולהקימה. ואומרים אשרי אח"כ לסמכה בס' כנ"ל - סומך ה', ואומרים יענך - ע' קלים דצווחת איילתא על בנהא. וקדושה דסדרא לקיימא עלמא.

ואלמלי לא חטאו ישראל לא נפלה הנו"ן עוד, אבל בחטאם גרמי לבתר "ויהי העם כמתאוננים" - ב' נוני"ן על ב' נוני"ן הנ"ל - סימן נפילה, ולכן אנו סומכין לה באשרי קודם תפלת י"ח ואחר תפלת י"ח, ואין קימה בגלותא רק בתפלה, כי אחר התפלה היא חוזרת כידוע. וזהו סוד ויהי בנסוע על הנסיעה ג' ימים, בי"ע בריאה יצירה עשיה.

"ובנחה" הוא בסוד תפלת י"ח ששם נייחא בסוד "והוא יהיה איש מנוחה" כמ"ש בזוהר פרשת פקודי. ואז גם הנו"ן קמה בתוך א"ב ואמרו (יבמות סג, א) (ב"ק פג, א) אין השכינה שורה פחות מב' אלפים וב' רבבות שנאמר רבבות אלפי ישראל. והענין הוא נגד כ"ב צינורות דידה שהן כ"ב אותיות שכלולין בה כמ"ש בפרשת בראשית דף ט"ו ע"ב (ח"א טו, ב) עי"ש. וזהו בהיות הנו"ן בתוכה. וזהו סוד "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות כו'" כנ"ל. ור"ל שובה הנו"ן במקומו שלא יחסר הנו"ן מא"ב ברבבות כו' [ר"ל ב' רבבות ואלפי הם כ"ב אלפים נגד כ"ב אותיות א"ב. רמ"ש].

פרשת שלח

דף קנו עמוד ב

וידבר כו' ר' חייא פתח המימיך כו':    ר"ל בפתיחה זו כמש"ו בתר דאסתלק ליליא וצפרא נהיר כדין ה' כו'. ואמר תא חזי משה הוה שמשא כו' שלח לך אנשים לך לגרמך כו', ור"ל שהשליחות לא היה אלא למנדע מינה כמש"ש אלא אמר כו'.

ושמשא אתחלש כדין כו':    דעד חצי היום הולך ואור עד נכון היום, האור מתגבר והולך ומחצי היום ואילך מתחלש האור וכל שהאור מתמעט הדין מתחיל, שאור הוא חסד וכל התפשטות מצד החסד, והתכנשות ומיעוט מצד הגבורה. והנה ד' עתים ביום שבהן ד' דרגין, ד' רגלי המרכבה שבהן תקינו ג' תפלות אברהם יצחק ויעקב, ואחר חצות דוד - חצות לילה אקום, כנור דדוד כו'. והן כ"ח עתים דקהלת בז' ימי השבוע, שז' מתנות חכמה עושר כו' הם בז' ימים כמ"ש בספר יצירה, וכל אחד כלול בד'.

והנה אחר חצות היום השמש אורה חזור והוא דין, מדת יצחק, ועיין מ"ש בליקוטים ל"ח ב' ל"ט א' בארוכה.

[ליקוט]

ד' עתים שביום.

• חצות הראשון דאברהם, מדת החסד, תפלת שחרית, דאברהם אור ישר, שהחמה הולכת ומתפשטת בעולם ונותן לכל דבר חוקו.
• ומצות היום הולך וחוזר למכונו, והוא אור חוזר, ומכל מקום מאיר לעולם אלא שבאור חוזר, והוא מדת יצחק - תפלת מנחה.
• ועד חצות לילה הארץ מקבלת בתוכה וקולטת בתוכה מה שקבלה ביום והוא תפלת יעקב - עיקר הקיום.

והן ג' שמות הידועים -- אל אלהים יהו"ה. אל - על כחו הגדול שמשפיע לכל אחד די מחסורו. וז"ש גדול אדונינו ורב כח כו'. ואלהים הוא על שם השגחה בתחתונים במעשיהם והוא אור חוזר שמקבל מעשיהם ומכל מקום אף בעת ההיא משפיע כמו בשמש כנ"ל אלא שהוא לפי המעשים בדין, מה שאין כן בבקר בלא הביט אל מעשיהם. ובלילה - שם יהו"ה שמהוה בכל אחד ונשאר השפעתו בו, והוא זמן השינה וכח הזן מתגדל אז.

• ובחצות לילה מוציא הארץ גידולה מהשפעתה וכמ"ש ותקם בעוד לילה. וכן בזו הארץ - עיקר הגידול אחר החצות והוא מדת דוד - חצות לילה אקום כו'. ובזה היא אדנ"י - אדון הכל, שנותנת מדתה לכל בריה שמצמיח תבואה וכל הפירות לכל.

וד' דברים הן בקוב"ה כנ"ל. וכן באדם — מיין דכורין נגד הבקר, ואח"כ מיין נוקבין, ואח"כ עיבורה, ואח"כ הלידה. וכן בכ"ד בכל דבר(?) / בכמה דברים(?).

כ"ח עתים שבקהלת הם מ"ש בספר יצירה פרק ד' במתני' ב"ג ואמר שם במתני' א' רך וקשה גבור וחלש, והם ז' פעמים ד'. וכן בשבוע - ד' עתים בכל יום שמחולקין לד' רוחות. וכן בשמיטה - ד' תקופות בכל שנה. וכן בכל השביעיות.

והן ז' פסוקים:

• פסוק ראשון - חיים ללדת הוא רפה של דגש קל, ולטעת הוא רפה של דגש חזק, וכן בכולם.
• שני - בנים - וז"ש לבנות כמ"ש ואבנה גם אנכי כו' וכן במתני' (יבמות סד, א) שמא כו' להבנות ממנה. וכן הרפואה כמ"ש (סנהדרין ק', מנחות צ"ח) ועלהו לתרופה - להתיר עקרות.
• שלישי - ממשלה, והוא השחוק ורקוד כמ"ש בשלמה מחללים בחלילים ותבקע כו', ולהיפך - איכה ישבה כו' היתה למס בכה כו', תחת שלש רגזה, והרבה פסוקים, והוא פשוט.
• רביעי - חן - לחבק
• חמישי - עושר - לשמור לבקש.
• ששי - חכמה - לדבר, וכמ"ש (ברכות סג, א) בשעת המכנסים פזר בשעת כו', וז"ש עת כו' והוא בחכמה כמ"ש בסוף תז"ח במתני' בטהירו כו' א' כו' כניש לון בשעתא דאזדריקו כו' ובחכמה עילאה לחשות ובחכמה תתאה לדבר - חכמת שלמה. וכן לתפור הוא בחכמה כידוע.
• שביעי - שלום, וכן אהבה תלוי בשלום. והכל שלום.

וסדרן כאן: חיים, בנים, ממשלה, חן, עושר, חכמה, שלום.]

[עד כאן הליקוט]

וזהו סוד יהי אור ויהי אור — ב' אורות, חסד וגבורה כמ"ש בזוהר ותיקונים. "יהי אור" עד חצי היום שהולך האור ומתהווה, ואחר חצות -- "ויהי אור", שכבר היה והולך באור חוזר. וזהו "ויהי", והוא דין כמ"ש בתיקונים "כל ויהי כו' ויהי אור כו'". "וירא אלהים את האור כי טוב" - הוא בחצות ממש בין חו"ג, עמודא דאמצעיתא, כמ"ש בפרשת בראשית ט"ז ב' (ח"א טז, ב) "יהי אור דהוא אל כו' ויהי רזא דחשך כו' וירא אלהים את האור כי טוב דא עמודא דאמצעיתא כו'". ואז האור שלם. וזהו "כי טוב" - בשלימותו, דלכן לא נאמר בשני "כי טוב", "ויבדל אלהים בין כו'" - הוא בתחלת היום דאבדיל בין החושך כו' "ויקרא אלהים לאור כו'" - סוף היום והתחלת הלילה, ובשניהם נאמר אור וחושך. וכן התקינו בתפלה להזכיר מדת יום כו' (ברכות י"א י"ב), ובג' התחלות תקינו ג' תפלות.

וז"ש "ואשתכח דינא כו'" שהוא אור חוזר והקב"ה מביט אל מעשיהם. וז"ש "ואתפשט לעילא" באור חוזר.

ואמר "וכדין בעי ב"נ לכוונא כו'" - כמ"ש לעולם יכוון כו'^[5], כי בזמן ההוא השי"ת משגיח ומקבל מעשיהם והדין אז, וצריך להמשיך החסד והרצון וכמ"ש (במדרש) על פסוק ונגינות שותי שכר ואני תפלתי כי במנחה זמן השכרות כמ"ש בפרק ד' דתענית (תענית כו, ב). והענין כי אז יין המשכר^[6] ולכן ואני תפלתי כו' אלא שבשבת מתגלה הרצון ועתה צריך לכוונא רעותא למאריה שהוא אור חוזר מתתא לעילא, סוד מיין נוקבין, אתערותא דתתאי.

כד נטי שמשא:    ר"ל למערב, שמזרח ומערב הוא סוד חיים ומות, אור ישר ואור חוזר, ועיין מ"ש למטה.

כדין אתפתח כו':    שנפתח בשמש חלון למעלה והאור יוצא משם מעט מעט. וז"ש "ואתכנש חיליה כו'".

ויצחק כו':    שאלו שנים אברהם ויצחק כרו הבאר, והוא לקבל חו"ג, והם ב' תפלות. אבל יעקב ישב על הבאר לבד כמ"ש בס"פ חיי שרה לקבלא לה בין ב' דרועין לאתחברא בגופה עי"ש.

כיון דעאל ליליא כו':    ואז דין הגמור - חשך, והולך ומתגבר החשך עד חצי הלילה ומשם ואילך מתמעט החשך ומתעורר הרחמים, ועיין מ"ש בלקוטים בד' העתות הנ"ל. וכן הלוך השמש עד חצי היום הוא מזרחית דרומית - ששניהם חסדים. ואחר חצות דרומית מערבית, ומערב הוא דינא. וחצות לילה הראשון הוא דין גמור - מערבית צפונית.

וב' חילוקים הם. אחד - שמכל מקום אחר חצות ממוזג חו"ג, דרום עם מערב. ועוד שמערב בעצמו אין דין גמור כמו צפון. ואחר חצות - צפונית מזרחית. ולכן מתעורר החסד. והכלל כי ביום לעולם דרום מעורב ואין חילוק בין קודם חצות ואח"כ אלא במזרח ומערב. וכן הוא בלילה — בצפון, והכל בצפון. ועוד שהכל הולך אחר ההליכה, ועד חצות הולכת לדרום ואח"כ למערב שהוא דין, ובחצות לילה לצפון שהוא דין גמור, ואח"כ למזרח.

והנה כפילת הרוחות לשנים כנ"ל שהן ח', כי כל אחד כפול לשנים בסוד י"ב שבטים כמ"ש בפרשת ויחי, והן ז' כפולות וכל אחד כלול מחסד וגבורה - ב' דעות, שבטי יה עדות לישראל, ולכן חלוק כנ"ל מזרח לשנים - עם דרום צפון. וכן כל רוח כנ"ל. ועיין מ"ש בליקוטים בזה בארוכה.

[ליקוט]

עד חצות היום הולכת השמש חצי מזרח וחצי דרום רביע הרקיע, והוא נקרא מזרחית דרומית, והוא כולו חסד - אבא עם זעיר. ובבקר הוא חסד הגדול.
ומאמצע היום עד הלילה שהולכת ומתקרבת למערב - מתחלת הדין - דרומית מערבית.
ובחצי הלילה הראשון הוא דין הגמור - מערבית צפונית.
ובחצי לילה האחרון נמתקת - צפונית מזרחית.

וכל הקו של דרומית וצפונית נחלק לשתים, לפי שיש חסד עלאה וחסד תתאה. וחסד עלאה הוא נהירו דאבא של הדעת והוא קודם חצות. וחסד תתאה הוא לאחר חצות. וכן הוא בצפון - לאחר חצות הוא דאימא ממותקות. וכן מזרח נחלק לשתים - דעת, שהוא במקום הכתר ות"ת. ומ"ש למעלה מזרח אבא - ר"ל הדעת, והוא אחסנתא, ב' אחסנתין דכלילן כחדא, שהן ג' מוחין. וכן מערב נחלק לשתים - יסוד ומלכות. חצי הראשון הוא יסוד, והשני מלכות.

והשמש נשקע בחצי מערב - סיום היסוד שהוא היום, והתחלת המלכות שהיא הלילה ומעלה ומטה הוא נצח והוד, והן עשר ספירות.

והנה בכל רוח חצי הראשון יותר ממותק משל האחרון, בין בחסדים בין בגבורות. לכן עד חצי היום חסד גדול - דעת וחכמה. ואחר חצות חסד ויסוד שהוא ממותק יותר ממלכות שהוא איש והיא אשה, דידיה מרחקא ודידה מקרבא. ועד חצות לילה - מלכות וגבורה. ואחר חצות - בינה ות"ת. ומ"ש חו"ב - ר"ל נהירו שלהם, והוא גם כן בז' תחתונות, כי נהירו דחכמה ובינה הן בנצח והוד, מוחין דנוקבא, ונהירו דדעת נכלל במלכות שהיא עטרת בעלה שם.

וזהו סוד תחום שבת לכל צד אלפים אמה, שהן ב' הויות לכל צד שתים, והיא ה' אחרונה אחת לכולם, רביעית ושביעית. וכן הוא בתיקונים תיקון ע'. וזהו שאמרו לשבת — שהוא הדעת -- "כנסת ישראל יהיה בן זוגך" - שכל קו יש לו בן זוג, חסד עם נצח כנ"ל, או בינה כוללת ג' ראשונות במקום הדעת שהוא סוד א"ז - שמנה ספירות שכוללין כל העשר, אחד ושבע. וג' ראשונות כאחד. ועוד בד' פרקי המרכבה חגת"ם או נהי"ם גם כן שמנה הנ"ל, כי הן כפולות, כל אחד כלול דידיה ודחבריה כמ"ש בפרשת ויחי וכמ"ש בספר יצירה שהן ז' כפולות, וכמ"ש בתיקונים סוף תיקון כ"א שלכן חם בדרום כו'.

[עד כאן הליקוט]

פתקא דקוטפא באחמתא שכיח:    כצ"ל. ועיין לעיל קמ"ט ב' "תא חזי ותנח התיבה כו' בשעתא דדינא תלי כו' כמה פתקין גניזין בגווה בגו אחמתא דמלכא כו'". ועיין לעיל קנ"ד ב' (ח"ג קנד, ב) "דגלא תליתאה כו' כמה חבילי כו' ואחמתא דכל חובין כו'". ונסיעת השמש מחצות לילה הוא כעין הדגלים. אחר חצות - דגל מזרח, וקודם חצות היום דגל דרום כו' -- הכל כנ"ל, ואחר חצת דגל מערב וקודם חצות לילה דגל צפון, ולכן אז באחמתא כו' כמש"ש. וז"ש "וכמה חבילין כו'" וכמש"ש.

כולהו שטיין בערבוביא:    כי הן משברי כלים אותיות בערבוביא. ובאור הוא בסדר. מה שאין כן בחשך. ולכן נקרא 'ערב' - ערבוביא, ערב רב. וכמ"ש ותקרבון אלי כולכם שם היתה הקריבה כסדר הקטנים מכבדין כו' והן מסטרא דכלאים - ערבוביא. ועיין בתיקונים קל"א ב' לזמנין מרכיבין נוקבין כו' לא אזדריקו לאתר ידיעא אלא כל חד באתר. דלאו מיני' כו' וכל הצורות מעורבין בחשך.

ואזלין וחייכאן כו':    שמצערין להון בחלומות, וע"ל כ"ה א' (ח"ג כה, א) "תא חזי באלין זינין בישין כו' דרגא תתאה דילהון אינון דחייכן בב"נ וצערן להו בחלמייהו כו' ואלין מודעי ליה לב"נ מלין, מנהון כדיבין מנהון כו'". ושם למעלה "ואמר רבי שמעון הא תנינן אית מאן כו' וכד איהו נאים כו' ולזמנין דחייכאן כו'". וז"ש "ומודעין כו'". והענין כפי המעשים ועסקי עוה"ז ומחשבותיו שגם כן הוא פעמים בשקר ופעמים באמת.

ומאן דאשתכח כו':    ר"ל היוצא יחידי בלילה.

וכולהו בני כו' וטעמין כו':    הנה ידוע שההנהגה הוא בד' דרגין - גבור וחלש רק וקשה. חסד ודין. ורחמים שהוא חסד ממוזג בדין ודין ממוזג בחסד, שהם חגת"ם - ד' אותיות הויה. והנה העולם הזה אי אפשר להתנהג לא בחסד גמור ולא בדין גמור, אלא בשתי מדות הממוזגות והן יום ולילה שמתנהג העולם בהן. ועולם הבא מתנהג בב' מדות הפשוטים — גן עדן כולו חסד, וגיהנם כולו דין. והן ד' יסודות:

• גן עדן — מים, שכל צחצוחא ועינוגא דלהון בנהר כמ"ש בפרשת ויקהל וכן בטלא קדישא.
• וגיהנם - אש.
• והעולם הזה מתנהג ברוח ועפר, שכל חיות האדם הוא ברוח ומיתתו והפסדו בעפר - ואל עפר תשוב, וכל חולי מצד מרה השחורה - עפר, וכן כל הפסד כידוע.

ונגדן הן ד' רוחות:     גן עדן - בדרום. וגיהנם בצפון כידוע. והעולם הזה היישוב ממזרח למערב בין דרום לצפון ולא בדרום וצפון. וכן הנהגתו במזרח ומערב. יום השמש ממזרח - והוא אור שהוא חיים, כמ"ש באור פני מלך חיים, וכמ"ש לאור באור החיים להתהלך לפני אלהים כו'. וחשך במערב - המות כמ"ש וחשך על פני תהום - זהו המות. ולכן בלילא טעמין כו' וביום מתעוררין וחיים שבכל יום מתחדשין והוא המטה במערב ויאסוף רגליו כו'.

וידוע שמדת יום ולילה, זו"נ, הם אילנא דחייא כו', והן תרין קשרין דב"נ -- רוח ונפש, שהיא שתופא דגופא, והגוף והנפש אל עפר תשוב, והרוח הוא חי דלא מיתא לעלמין, והן ב' דרגין — בעולם הזה צדיקים ורשעים, צדיקים נקראים חיים - ובניהו כו' (ברכות יח, א). והן ב' רגלי המרכבה — צדיקים נקראין אריה כמ"ש בז"ח רות על חד אריה כו' וכמה מקומות. אבל הרשעים — ואדם על עפר ישוב, והן דגלי מזרח ומערב כמש"ל בפרשת בהעלותך. ובגן עדן דרגא דנשרא כמש"ל מתעופפי' כנשרין וכן אמר בפרשת בלק מצפצפין כצפרין - גם צפור מצאה בית כו'. ובגיהנם — כלחוך השור כמש"ל בריש פרשת בלק, ועיין בפרקי אליעזר פרק ג' דאמר שם ארבע רוחות בעולם כו' רוח פנת המזרח - משם האור יוצא לעולם, רוח פנת הדרום - משם טללי ברכה וגשמי רצון יוצאין לעולם, רוח פנת המערב - משם חושך כו' רוח כו' ושם הוא מדור כו' שנאמר כו'.

תא חזי כד אתער רוח כו':    שד' רוחות מנשבות בד' עתות הנ"ל, רוח מזרח ומערב ביום ורוח דרום וצפון בלילה כמ"ש בז"ח פרשת בראשית י"ג י"ד, ואמר שם ת"ר כשמתחיל רוח צפון לנשב כל השמים וכל הרקיעין וחיות הקודש ואופנים וכל צבא השמים כולם מזדעזעים ומתחלחלים ופוצחים רינה ושבח למי שאמר והיה העולם כו' וזה בחצות הלילה והוא כי רוח צפון ממונה על השיר - ובלילה שירו עמי, שיר דלוים. וז"ש (ברכות ג, ב) (סנהדרין טז, א) כנור תלוי למעלה כו' וכמ"ש רש"י שם וכמ"ש בז"ח וש"מ.^[7]. ותיקון האבות ודוד להיפך — אברהם ויצחק ביום ויעקב ודוד בלילה. ועי"ש בז"ח. וכבר כתבתי שהרוחות הן כפולים וששה קצוות כוללין עשר ספירות, כי נצח והוד הן מעלה ומטה - תרין קיימין דגופא שרוחות סובבין אותן, וכתר ות"ת מזרח, וחכמה וחסד - דרום, ובינה וגבורה - צפון, ויסוד ומלכות - מערב. ומכל מקום כולם הם בו' קצוות, כי נהירו דאבא חסד עלאה כליל בדרום, וכן גבורה דאימא ודעת תרין אחסנתין במקום כתר מלכות. והכל בו' קצוות. ומלכות הוא היכל הקודש, נקודה האמצעית, ואליה סובב הכל והוא אחד דק"ש, למען יאריך ימים על ממלכתו. וזהו ובדלת (ברכות יג, ב).

והנה אחר חצות הוא צפון העליון דאימא ממותקות, וע"ל ק"כ א' (ח"ג קכ, א), וזהו רוח צפון פנימות דצפון.

כדין אתקבלא כו':    לאתחברא אתתא בבעלה, וז"ש ואתחברו כחדא, והוא ליתן לה גבורות שהן דילה. וז"ש "ושריא בדרועא באתרא". ואח"כ ביום מקבלת ממנו חסדים. וז"ש שמאלו תחת לראשי - בתחלה בלילה, ואח"כ ביום - וימינו תחבקני. וכ"ה בי"ט בראש השנה - "חשף ה' את כו'" - והוא יומא דדינא, ואח"כ ביום הכפורים - נייחא - שמאלו כו', ואח"כ בסוכות - וימינו תחבקני כמ"ש בפרשת פנחס. וזהו דיהיב מטתיה בין צפון לדרום, וכמש"ל בפרשת במדבר.

וקב"ה אתי לאשתעשעא כו':    דשעשוע הוא במיין נוקבין דילה, שהן הצדיקים, ואז הוא הזמן שהם גבורות ממותקות מרוח צפון.

וכדין כל כו':    כמ"ש היושבת בגנים חברים כו' דהיא יושבת בגנים וכל חברים דילך מקשיבים לקולך לזמרא בהדך לכן השמיעני.

וכל אינון כו':    כמ"ש ובהיכלו כולו אומר כבוד, שכולם בתוכו האומרים כבוד - למען יזמרך כבוד כו'.

ואלין רשימין ביממא:    כמ"ש (חגיגה י"ב ב', ע"ז ג' ב') כל העוסק בתורה בלילה כו' שנאמר יומם כו', כי בלילה הוא מתעורר מיין נוקבין לכן ביום יורד אליו ממנה מיין דכורין - חסדים. ואמר 'חוט' כי החסד עצמו גניז ולא אשתכח אלא חוטא מיניה.

תא חזי שמא כו' ואנון אתוון כל"ך סעפ"ה יאעצ"ה מנצפ"ך כליל לון ם' אוקמוה למרבה המשרה מ' נ' הוה אסתים להאי ולהאי כדין בתרין כלילא הוא כו' פתיחא הוה בחד רישא דפתחא כו' באלין תרין אתוון ם"ן כו':    כצ"ל. והשמות אמת שיוצאין מאלו הפסוקים אבל השי"ן נתחלף בסמ"ך. ואמר מנצפ"ך כליל לון ומפרש ואזיל שהכל כלילין במ"ם ונו"ן שחסרין כאן מאותיות מנצפ"ך וגם משלימין בשאר אותיות אותן כמ"ש למטה.

ואמר "ם' אוקמוה כו'", ר"ל כמ"ש (פסחים נו, א) שבקש כו' ונסתמה, ור"ל דהוה המ"ם פתוח ונסתמה בחורבן בית המקדש וכמש"ו. ואמר "מ' נ' הוה", דמ"ם התחלתו נו"ן כפופה והיא נוקבא כמ"ש סוף פרשת בהעלתך נ' כפופה נוקבא, וכן למעלה ס"ו ב' (ח"ג סו, ב) וש"מ הרבה והנה היא גן נעול מעיין חתום ואסתימת פתחהא וכמ"ש בתיקונים ריש תיקון ה' עי"ש. וז"ש "אסתים להאי ולהאי" - ר"ל למעלה ולמטה, והוא בוא"ו דאסתים לה בו' קצוות דסחיר לה דהיא נקודה הפנימית, וכמ"ש בתיקונים תיקון ל"ו "והאי נקודה איהי סתימא וחתימא בשית יומין דחול הה"ד יהיה כו' במאי באות וא"ו כו'". וכן כאן בנו"ן דסתים לה וא"ו ונעשית מ"ם אלא שעדיין סתומה מכל צד אף למטה כזה [ציור של מ' בלי פתח בתחתית].

ואמר "כדין בתרין כלילן", ר"ל שהמ"ם כולל ב' אותיות - נ"ו, ומפרש ואזיל "ו' דשמא קדישא כו'", ר"ל שסותם פתחהא בזיווג ומתעברת ממנו והולד סותם הפתח בעבור והוא גם כן וא"ו - זרעא דיליה, וזהו "בתרין כלילן", שאות מ"ם מורה על העבור שכוללת ב' גופין אלא שעובר ירך אמו לכן כלילא באות א'.

ואמר "בתר דאולידת כו'" - שנפתח המ"ם למטה מ והוא הלידה שהולד יוצא למטה, ומכל מקום שורש הולד נשאר בה כידוע בסוד עלמא דדיירין ביה שתין ריבוא כו', וזהו בחד רישא דפתחא. ואמר כ"ז שמ"ם עיקרה נו"ן.

ואמר "כד אתחריב כו'", שנסתם למטה וגם למעלה שהיה הפרש בין הוא"ו לנו"ן - [ציור של מ' מפוצל לשנים ולא מחובר למעלה] - נסתם ונעשית מ"ם סתומה. וזהו "לםרבה המשרה". וז"ש "אסתימו מבועין מכל סטרין", והוא הגלות שאף בעיבור אינו, שעיבור מורה על קרוב לזמן הגאולה כמו חבלי משיח וכמו ביציאת מצרים שאמר הקב"ה אהי"ה זמין אנא לאולדא כו', ועיין בז"ח שיר השירים נ"ז אבר ם דא אינו מוליד דהא ם' סתימא איהי ולא קיימא לאולדא כו' (ור"ל בזה שגם במ"ם סתומה נכלל הנון ואם כן אותיות מ"ן נכלל במם. כ"מ בהעתקות).

והנה התחלת אותיות מנצפ"ך הוא בא"ב בכ"ף, וסיומן בצדיק, ונו"ן אמצען וקוטבן. ולפיכך נו"ן כליל יתהון. וז"ש "דא כליל אתוון אחרנין ואינון כו'". והם כל"ך סעפ"צ. וזהו "תלת כו'" ונו"ן הוא באמצען. והנה מנצפ"ך הם ה' וז', כי מ"נ כפולים בה, ששוחקים לצדיקים, לצדיק וצדק. והענין כי אלו ב' כוללין כל המנצפ"ך, ובצדיק וצדק הן ב' כוללים כידוע, ולכן מ"ם ונו"ן מילואן גם כן מ"ם ונו"ן, והן נוקבין ודכורין, והם ב' פעמים צ' ב' פעמים צ' שווה 180 לב' צדיקים, ונשחקין כ"א לשנים באותיות שלפניהם ולאחריהם -- ל"ס הוא צ', כ"ע - צ'. ושאר ג' אותיות הוא צפ"ך. והוא מנצפ"ך שלם. וחשבונם ש"ע נהורין, והן הש"ע נהורין ופ"ר ופר"ה הוא בלא צ' כמ"ש למטה.

והנה בד' אותיות שלאחריו הן הכל הכפופין אבל בג' אותיות שלפניו הכף הוא כפוף ופשוט, ולאשלמא למ"ם כנ"ל, כי המ"ם אתפתח כמ"ש בז"ח פרשת יתרו וזה שחזר ואמר "כלך סי' כל"ך יפה כו'", שבשם כלך הוא שלימה בלא מום שכולה בה. וידוע שהכפופין והפשוטין הן רזא דחו"ג, וידוע בסוד הדר הוא לכל חסידיו שהיפוי הוא בלובן ואודם כמ"ש דודי צח ואדום כו', וכמ"ש במעשה מרכבה. וזהו "כלך יפה כו'". ואמר זה לסימן שכאן ב' הכפין בה.

והנה נשלם כאן מ"ם אבל שלימות הנו"ן הוא בשאר אותיות מהשמות. וז"ש "נון דכר ונוקבא כחדא כו'". והענין כי נ' כפופה נוקבא, ו' של מלוי נו"ן הוא דוכרא שנכלל בה, ונון פשוטה מילוי הנון סיום הנון כולל שניהם, והן ב' אותיות השלישים משם הויה אדני שהוא ו' ת"ת הכולל כל שם הויה. וכן נון של אדני. וזהו שנון הוא נוקבא ווא"ו דכורא.

והנה הנו"ן פשוטה התפשט מנו"ן ונעשה וא"ו ואתפשטותיה הוא אתפשטותיה דתפארת כמש"ל ס"ו, ור"ל הדעת ביסוד שצורת גוף וברית הוא ן' פשוטה באריכו, ושם נכלל דו"נ. והנה דומה לוא"ו בכתיבתו ולנו"ן בקריאתו. וזהו כלילת דכר ונוקבא - נ"ו. והוא כשם הויה ואדני הנ"ל, שוא"ו כולל הוי"ה והוא בכתיבה, ואדני בקריאה - לא כמו שאני נכתב כו' (סוף פ"ג דפסחים). וז"ש למעלה "הוא וא"ו דשמא קדישא אתקין כו'", שוא"ו אתקין לנו"ן כנ"ל והוא וא"ו של שם הויה.

והנה אלו ב' אותיות נכלל בנו"ן פשוטה והנה הם כוללים ג' אותיות הנשארות בשמות הוי"ה ואדנ"י והם יה"ה אד"י. וז"ש "דא כליל תלת מכאן ותלת מכאן".

והנה לפי שהעת לילה שהיא סתומה בכל סטרא כמו המ"ם סתימא גן נעול כו', וג' אותיותי' אד"י נכלל גם כן בנ"ו של הנו"ן והם ע"א, שהן ע' סנהדרין דילה וא' ע"ג ואחד על גביו(?). וג' אותיות של שם הוי"ה הם י' מכאן וב' ההי"ן מכאן והם יאע"הה. וזה השם כולל ג' שמות: שם אהי"ה מב' הצדדין, ועם העין הוא ב' שמות הוי"ה אדנ"י כנ"ל.

והנה ז' אותיות הראשונות הם כל"ך סעפ"צ. והתחלף אות האחרון מזה לזה והם -- כל"ך סעפ"ה - יאע"צה.

[ליקוט]

כבר כ' כי ב' שמות הראשונים הן מצנפ"ך וה' שבסופן הוא ה' שרשים של המילוי והשאר הוא בשם השלישי. ואמר "מ"נ כליל לון", כי מ"ן במילוי הוא כמנין השם השלישי, וה' אותיות במילוי מ"ן נגד ה' של שם השני שמשלים למלוי מנצפ"ך, וג' אותיות שלפני מ"נ ושלאחריהם הם ב' שמות הראשונים.

[עד כאן הליקוט]

וטעם התחלפותן, כי שם השלישי הוא דכורא - שם הויה ואדני נכלל בו, וב' שמות הראשונים שהן מנצפ"ך - הם נוקבא, גבורות, אלא שצ' הוא דכורא כידוע והוא נגד מ"ן הכפולים, וה' אחרונה שבשם שהוא נוקבא הלך אל פ"ר הנשארים והוא פרה כ"לך ס"עפה חושבנם פרה - פ"ר עם ה', וצ' הלך לשם. וז"ש "באילין תרין אתוון כו'", והן ז' אותיות הנ"ל וה' אותיות כאן, והם תריסר ב' שמות הראשונות נכללו במ"ם סתומה ואלו ה' אותיות בנו"ן פשוטה, דאף דנו"ן נכלל גם כן בב' הראשונות, אינו כי אם כלילתה במ"ם כנ"ל.

ואמר "סליק מינייהו כו'" - כנ"ל שנתחלפו כו'.

כל"ך סעפ"ה יאעצ"ה הכא אתגליפו ורזא דא דכתיב כי יהיה כו' לפי שהיא עת לילה ואין זיווג אז דהיא נטלא ביממא, אמנם אחותי בת אבי היא כו' ותהי לי לאשה. וז"ש למעלה "מנצפ"ך כליל לון", כי ב' שמות הראשונות - כל"ך סעפ"ץ - צפ"ך בהן וכ"ל ס"ע לאשלמא למ"ם, וה' אותיות האחרונות לאשלמא לנו"ן דכליל יתהון. ושם האחרון יוצא מראשי תיבות הפסוק "יפקוד 'השם' על צבא המרום", והשם בקריאתו. והנה השם בכתיבתו נעלם בקריאה. והנה אם תוסיף עליו ייאע"צה והם י"ג אותיות, כי שמות אלו י"ב אותיות הם י"ב אותיות דמילוי מנצפ"ך נגד שם המפורש והם דמלך מלך ימלוך. וכן י"ב נקודות נפרדות בשם המפורש. והנה א' נעלם בתוך י"ב גבולין וזאת אשר דבר והוא י' הנ"ל. והנה ששה אותיות הראשונות הם חושבן מנצפ"ך פשוט, ושבעה אותיות האחרונות הוא מלוי מנצפ"ך. וז"ש גם כן למעלה "מנצפ"ך כליל לון". אבל יו"ד הנ"ל אינו בשם אלא נעלם בתוכה.

[ליקוט]

בסוד המנצפ"ך. הנה אמרו במתני' דפרק א' דספר יצירה חמש נגד חמש וברית יחיד מכוון באמצע כו'. והנה הוא באדם שהזכר כולל ה' ענפין — ב' ידים, וב' רגלים, והגוף שהוא עם הראש, וברית אחד שאין פירוד ביניהם כמו בי(?)[8] ידים ורגלים בין יד ורגל לכן אמרו גוף וברית כחד אינון. וכן בנקבה חמש גם כן. והנה יסודות של זכר ונקבה שהוא סיום גופם נכללין כאחד וה'ה' באמצע - עשר האברים ועי"(?) נכללין כל האברים של זו"נ כאחד כידוע בסוד כל דכליל כלא בגוויה ונק' פטר רחם דכולל כל רמ"ח אברים שכל האיברים של זו"נ נפתחים להשפיע ולקבל ונעשים הכל אחד. וכן באותיות א"ב -- יו"ד אותיות הראשונים, ה"ו אותיות האמצעים נכללים כאחד שהם זו"נ כידוע, ועל ידי זה נכללין כל שאר האותיות השמנה בהם.

וידוע שב"פ עשר הן כמ"ש בספר יצירה שם ובסוף פ"ו כנגד אצבעות הידים ורגלים. וכן הוא באותיות ביו"ד האחרים, והן מאות כ' עד פ' כפופה. והאמצעים הכוללים אותם הם מ"ם סתומה ונ' כפופה, ונכללין בהם שאר האותיות הקודמים והמאוחרין כנ"ל, ונכלל מ' ונ' כפופה במ"ם סתומה ונעשין צ'. והרי כל השם.

ומפרש ואזיל האיך מ' פתוחה ונ' כפופה נכללין בה. ולפי שמ"ם סתומה דמ"ם פתוחה נכלל בה וכמו ו"נ בנו"ן פשוטה כמש"ש. והעיקר הוא כמש"ש שמנצפ"ך מתחיל בכ"ף ומסיים בצ', וחסר מהם המ"ם והנו"ן. ומפרש ואזיל שאלו ב' כוללים הכל. שמ"ם כולל האותיות המוקדמות והמאוחרות, וגם הנו"ן פשוטה, אלא שבמקום הנ"ן בא שם השלישי שהוא כוללם כמש"ש. והטעם שהמ"ם כוללם, כי בה נכללין מ' פתוחה ונ' כפופה כמש"ו. והכלל כי במקום שנכללין האמצעים נכללין גם הקצוות עמהם כנ"ל, אלא שבאותיות המוקדמות גם הכף פשוטה עמהם. והטעם לפי שהוא צד ימינא וזה שנתן סימן כלך יפה רעיתי כמש"ש.

[עד כאן הליקוט]

ואמר ורזא דא דכתיב כי יהיה כו':    ר"ל על התרחקות הה"א ואזלת לשם דנערה היא מסטרא דדכורא ופרה מסטרא דנוקבא, ש"ך ופ"ר, בסוד תורה פרה אדומה מסטרא דגבורה ונערה יפת תואר מסטרא דחסדים. והנה בלילה התרחק הה' מסטרא דדכורא והלך לאשלמא לפרה ששם בחינת נוקבא, אבל ביום נכללת בדכורא. וז"ש "בתר דאסתלק ליליא כו'" שנכללת בקדרותא דשחרא, הלילה ביום, ונכללת בגוה ונהורא משמשא ואז אין הסיהרא מאירה מקמי דשמשא ואז התחברות איילתא בבעלה ונכללת בגוויה כל היום דאתכסיא ביממא ואתגליא בליליא וכמו בוילון (חגיגה יב, ב) שיוצא ערבית כו', ותקם בעוד לילה.

וזהו "הַשַּׁחַר מְקומוֹ"^[9] (איוב לח, יב), שבבקר ה' שחר מקומו, ועתה מפרש ואזיל הפסוק "שלך לך כו'", שמשה לא יכול ליכנס לארץ שהיא לא היתה יכולה לפעול פעולתה בימיו כי הוא מדת יום שמשא ולכן היו אוכלין המן משמים ואין פעולה לארץ כמ"ש וישבות המן ממחרת הפסח ויאכלו מעבור הארץ מתלא כו'. וז"ש "משה כד אתי נהורא דשמשא אתכליל סיהרא בגויה", ר"ל נהורא דילה וכמש"ו "לא נהיר סיהרא אלא כו' אבל השתא לית היא יכיל כו'" - כצ"ל.

ולזה היתה כל הפתיחה כנ"ל, ועל ידי יהושע שהוא פני לבנה - סיהרא, היתה הנהגתה והנחילם הוא את הארץ, וע"י ויאכלו מעבור הארץ, דשבת המן - נהורא דשמשא.

דף קנז עמוד א

אי תבעי למנדע מינה:    ר"ל לידע כמו שבקש ואראה אותה שבקש לידע כל עניינה שהוא ענין גדול כמו ידיעת התורה שגבולי' וכל עניינה הן ענייני תורה בת מלך פנימה והקב"ה העתיר לבקשתו ויראהו ה' את כל הארץ כו', וכמש"ו ששם היה קרוב, ועתה במדבר פארן שלא היה יכול לראותה א"ל השי"ת שישלח למנדע מינה וז"ש לגרמיך בגין למנדע, לא בשביל ישראל, ואף שישראל אמרו נשלחה אנשים לפנינו — מכל מקום רצון השי"ת לא היה אלא בשבילו דבקשתם היה שלא כהוגן כמ"ש בספרי שם, שמשה הוכיחם על זה משל כו' נותנו אתה לי לנסיון א"ל הן כו' וברש"י שם.

תא חזי משה אי תימא דהוא כו':    כמו שנזכר לעיל קנ"ה ב' (ח"ג קנה, ב) תא חזי דהכא ידע משה דאיהו כו' עיין שם באורך. ואע"ג דכתיב יאן אשר לא האמנתם כו' וכתיב כן בד' מקומות ושמה לא תבא על כו' -- הענין כי ברצונו של השי"ת היה להגדיל פני סיהרא שיהא אור הלבנה כאור החמה ויכולין שניהם להאיר, וזה היתה כוונת משה ובקשתו שיכנס לארץ להאיר לארץ שהיא סיהרא שתהיה בשלמותה כמו שתהיה, וזה היתה כוונתו בסלע שאמר השי"ת ודברתם שהוא הנערה בדיבור ובפיוסא שהיא בת מלך ארוסתו דמשה שעדיין לא זכה משה אליה והיא סיהרא דל"ל פסק כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס, ועיין מ"ש בתיקונים ריש תיקון כ"א בארוכה. וכיון שהכה — ירד לסלע מט"ט, ושים בסלע קנך, ששם -- "בדברים לא יוסר עבד", משנה דנער, והיא היתה בימות יהושע -- "עתה באתי", דלית לה מדילה אלא ההוא חוט דנהיר לה בלילא ואתעבר מינה ביממא כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס רמ"ח ב' (ח"ג רמח, ב) דאיהי גלותא ואתעבר מינה ביממא דאיהו עלמא דאתי, ר"ל כן הוא גם כן בגלותא דאנהגא סיהרא דע"ה דעץ הדעת(?) אבל ביממא דאז אנהיג שמשא - כי יבא שילה - אז לא תנהיג ולא נהרא סיהרא דע"ה כלל. ואמר שם "אבל סיהרא דעץ החיים כו' דל"ל פסק והיא אנהיר גם ביממא ועליה אתמר והיה אור הלבנה כו'", ורצון השי"ת שיתוקן על ידי משה ולא היה גלות כלל והוא הנהגת שמשא, ומכל מקום ישראל היו גרמתו כיון שחטאו במי מריבה לא היו ראוים להנהגה זאת אלא שמכל מקום משה יתקנם ובא ע"י לכלל כעס וטעות וע"ר דבהון גרמו ליה שהיו שותפותא דעץ הדעת טוב ורע עד דיתמחון מעלמא, ואז וישכון ישראל בטח בדד כו'.

והנה גם דור המדבר היו ראוים לכנוס עם משה אלא כיון דנחיתו לדרגא דנוקבא ושאילו בשרא ידע משה דלא יכול להנהיגם עוד, לכך אמר משה "הרגני כו'" כמש"ש סוף פרשת בהעלתך, וזהו גרמתם וגרמו ליה ללטי' גרמי' כמש"ש. וכן בסלע, כיון שמתו דור המדבר היו ראוים ונתקלקלו במריבה. וז"ש ויקציפו כו' וירע למשה בעבורם ויתעבר ה' בי למענכם, וערב רב גרמו ליה וכמ"ש בתיקונים.

לא דא בלחודוי כו':    כמ"ש בספרי שם ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן ואת כו' את הגלעד מלמד שהראהו בית המקדש כו' עד דן מלמד שהראהו כו' ואת כל נפתלי כו' את ברק כו' ואת גדעון כו' דוד כו' בקעת ירחו מלמד שהראהו גוג כו' עיר התמרים מלמד שהראהו גן עדן כו' עד צוער מלמד שהראהו גיהנם כו' עיין שם באורך. וז"ש "ואוקמוה חברייא".

מה אמר לון היש בה עץ אמר משה אם יש בה עץ הא ידענא כו':    כצ"ל. והשאר לא גרסינן. ומפרש ואזיל עץ שהוא עץ החיים, ובזה יודע כי הארץ וישראל יתנהגו בעץ החיים ויכולים להתנהג בשמשא וסהרא כנ"ל, דאע"ג דכבר ידע שלא יכנס מכל מקום אם היה בה עץ יכולים הם להתקן כנ"ל. ובזה יודע דרגא דילהון האיך ישיבו להם תשובה, שאף שאמר לו הקב"ה -- מכל מקום ידוע שכל דבריו הם על תנאי - רגע אדבר כו' ונחמתי, לכך שלח אותם ושלח ביהושע נהירו דשמשא כמש"ל.

אלא בג"ע דארעא:    דארץ בכללו הוא מלכות ובה עשר ספירות כוללת הכל.

והנה ג' נקודין בה כמ"ש בפרשת תצוה קפ"ד ב' (ח"ב קפד, ב) בסוד חולם שורק חירק, ג' נקודין דכוללין כל אורייתא כמש"ש, והוא הפה והטבור ונקודת ציון שבה, כסדר הג' נקודין הנ"ל. ובמקום אלו הג' הנקבה מתגלת כידוע בסוד שם של י"ב, והכל בקו האמצעי שכולל ב' הקצוות - חו"ג, ולכן נכלל שם זו"נ, והן בדעת בג' ראשונות, בת"ת בג' אמצעים, ביסוד בג' אחרונות.

והנה ציון נקוד' חירק כנ"ל, וכל ארץ ישראל סובב אותה ונק' שם אדני - י' נקודת ציון, בת עין, הר הבית וכל בה"מ. נ' - גופא דשכינתא, ירושלים. ד' - צדק ילין בה. א"י כולה א'.

וגן עדן הוא טבורא - נקודת שורק, דשם הוא ו' ונקודה בתוכו והיא שוה, ושם עלמין שקילין כחדא ולכן עץ החיים נטוע בתוכה שאין שם שטן ולא פגע רע והוא נהירו דאמא לבא שם. וע"ל קס"א א' (ח"ג קסא, א) "ועתה יגדל נא כו' תא חזי כד ברא כו' ויהיב ליה חיליה ותוקפא באמצעיתא דגופא דתמן שריא לבא דהוא תוקפא כו'".

והפה שהוא מחבר הראש עם הגוף הוא נקודה טמירא דגן עדן מקום הדעת דהוא הקשר כידוע. ואילולי חטא אדם הראשון והעגל היה עץ החיים גם בארץ קבוע, אלא שהטיל זוהמא ובא כו' דאדם שבק עץ החיים ובעובדא תליא כמש"ל פרשת קדושים פ"ו ב' (ח"ג פו, ב) "תא חזי כתיב ומעץ הדעת כו' והא אתמר דשני פקודוי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהמנותא ואתדבק בארת אחרא והא תנינן בכולא בעי ב"נ לאחזאה עובדא כו'". ואמר בפרשת בראשית ל"ה ב' (ח"א לה, ב) ויצו ה' אלהים הא כו' מאן דנטיל לה בלחודוי מיית דהא סמא דמותא נטיל בגין דאיהו מפריש ליה מן חיין ועל דא כי ביום אכלך ממנו מות תמות בגין דקא פריש נטיען כו', א"ל דפריש ברית כו' דהוא עץ החיים.

וכן הוא במתן תורה — חזרו לעץ החיים והיה חירות ממלאך המות ומכולא וחזרו בעגל לחטא אדם הראשון כמ"ש בסוף פרשת תשא קצ"ד א' (ח"ב קצד, א) "ומשה יקח את האהל כו' בקדמיתא חבורתא וזווגא לסיהרא בשמשא דלא יעדון השתא כו' ותא חזי כד חב אדם באילנא כו' וגרם פגימו לאפרשא אתתא מבעלה וקאים חובה דפגימו דא עד דקיימו ישראל בטורא דסיני כו' כיון דחבו כו'". עיין שם באורך. וז"ש "אמר ר' חייא כתיב וימצאו כו' ואחלף כו'".

מאן עצים הכא:    ר"ל מאין היה להם במדבר ללקוט עצים.

ומאן הוא דא:    ר"ל מי הוא האיש ומי העצים.

אלא דא צלפחד:    כמ"ש (שבת צו, ב) דכתיב אבינו מת במדבר וילפינן גזירה שוה 'במדבר במדבר', וכתיב בחטאו מת - מ' מלמד(?) שהיה מיוחד לבד בחטא, ולא מצאנו מיוחד רק המקושש והמגדף, והמגדף מפורש שהיה בן איש מצרי. ור"ל בזה דממנו מוכח גם העצים כמש"ו, בחטא ו' מת, ואמרו הוה דייק על כו' ואחלף כו' דאחלף עץ הדעת בעץ החיים כמ"ש בז"ח פרשת בראשית י"ז י"ח ר' ברוקא אמר הוא נצטווה כו' אר"ש אחלף שולטנא בפולחנא, אמר ר"א כמה דאת אמר אל תמר בו - אל תמירני בו. ועיין לקמן סוף פרשת אמור "תא חזי דהא ב"נ לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב"ה לאדם ואוקיר ליה ביקירו עילאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלבא יחידאה ובאתר דדבקותא יחידא דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא דכלא ביה אתקשר, הדא הוא דכתיב ועץ החיים בתוך הגן, לבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר כו' א"ל קב"ה שבקת חייא ואתדבקת במותא! חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן דאתקרי חיים דמאן דאחיד ביה כו'", עיין שם באורך.
וז"ש למטה "תא חזי תרין אילנין אינון כו'" - לכן נידון צלפחד במיתה.

ואמר הי מינייהו רב כו':    זהו ההתחלפות. וכמ"ש למטה "מאן דאחלף לון גרים כו' ארון ותורה בחד קיימא, תורה עקרא, ארן ביתא".

ואמר ואחלף שבת לשבת:    דא' ליל שבת וא' יום שבת כמ"ש בפרשת בראשית דלכן כתיב פעם בלשון זכר - "כל העושה בו מלאכה יומת", ופעם כתיב "מחלליה כו'", וכמ"ש במכילתא - "אין לי אלא יום השבת, לילה מנין? תלמוד לומר מחלליה". וז"ש "הדא הוא דכתיב כי כו'", והוא דומה לחטא אדם הראשון דאחליף עץ החיים - ו', דהוא אילנא דחיי. ועיין לעיל במדבר קכ"א (ח"ג קכא, א) דוא"ו אילנא דחייא הוא כו'.

בגין כך הוה דיניה סתים כו':    ר"ל שלא אתפרש החטא ואתלבש בעצים ולא אתפרש בפירוש כמו מפרש והולך, בגין דמלה דא בעי כו' וקב"ה עבד כו', ר"ל שיקריה הוא שמו, כסה בלבוש בתורה יקר קריה^[10], והוא סוד אור לבושו התורה בכרסיא כמ"ש בפרשת בראשית ובתז"ח בארוכה, ור"ל שחשש לכבוד שמו ולא גילהו וכמ"ש בז"ח שם: "ת"ר כשחלה רשב"י כו' ועילא מנהון אדם הראשון דהוה יתיב גבאי והוא הוה ממלל עמי ובעי דלא אתגלי חוביה לכל עלמא בר ההוא דאמרה אורייתא בגיניה ואתכסי בההוא אילנא דגנתא דעדן ואנא אמינא ליה דהא חברייא גלו אמר ההוא דגלן חברייא בינייהו טב ושפיר אבל לשאר עלמא - לא. מאי טעמא? דחס קב"ה על יקריה ולא בעי לפרסומיה מחובי' אלא בההוא אילנא דאמר דאכל מיניה כו' לאו משום חובתא דחב אלא משום יקרא דשמא עילאה דב"נ לא זהירין ביה וכתיב זה שמי לעולם כו'" — רוצה לומר כמ"ש (פסחים נ, א) "לעלם כתיב".
"והיינו דכתיב פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב, מאי ונפל ממנו רב? הכי גמרנא האי חברא דאורי שמא קדישא לכלא הוא נפיל ונתפס בההוא חובא יתיר מינייהו דכתיב ונפל ממנו רב - הרב נופל ונתפס באותו עון".

וז"ש כאן ולא חשש ליקרא דמאריה:    שגם הלימוד והדיוק ביה הוא פגם ביקרא דמאריה כנ"ל.

ואמר ואחלף שבת לשבת:    ר"ל דז"ש ביום השבת דעצים של יום השבת היה מקושש.

ר' יוסי אמר שאר עצים כו':    אלין שתין איילתא דסחרני כורסייה, ששים גבורים סביב לה, ששים המה מלכות כו' אחת היא כו', דהיא שריא בהדי חילהא וגם כן כנ"ל, ור"ל ד"ביום השבת" ה"פ הכי פירושו(?) שהיה מקושש עצים עם יום השבת, ור"ל דלר' חייא קאי יום השבת על העצים - יום ולילה, אבל לר' יוסי יום השבת לבד ועצים הוא שאר עצים עם הלילה, והיה מקושש אותן עם יום השבת - יום דייקא.

וקביל עונשא לפום שעתא:    ר"ל שלא האריך לו כאדם הראשון ולכן אתכפר שקבל עונשו תיכף, ומשה רבינו ע"ה היה מסתפק בזה אם נתכפר לו.

ומאן דאחליף כו' ול"ל חולקי' כו':    דשני האילנין הם עולם הבא ועולם הזה, והם ממשלת היום וממשלת הלילה, ומאן דאחלף ל"ל בשניה.

דבש מצאת כו':    ר"ל שלא לדקדק בו מאד כמ"ש בז"ח שם: "וקב"ה גלי לי כו' ולא לדרדקי חברייא ולאינון דייתי לעלמא והוא מלה דלא ידעי כל אינש וטעיין ביה כו' זה שמי לעלם וייתין למשאל מה דלא צריכין לון כו'". וז"ש (חגיגה יד, ב) על בן זומא הציץ ונפגע עליו הכתוב אומר דבש מצאת כו'.

ואמר ארון ותורה כו':    כנ"ל, ואמר "ועל דא ארן חסר כו'" כנ"ל, וכמש"ל סוף פרשת במדבר "בגין כך לא אית ביה וא"ו דאו"ו כו'", כנ"ל. וצריך לחברא לה עם התורה — ארן הברית כו'.

בכל אתר אהרן בר בחד כו':    ר"ל שם הוא מלכות לכך נקוד שם למעט את הכתב לדרש אותיות - ארן לבד וה"א לבד, והוא על נוקב, ומשה ואהרן כאן רומז על זו"נ. והענין כמ"ש בסוד שם המפורש דב' פרקין דביה הוא סוד משה ואהרן דאיתוסף על י"ב הנשיאים והוא יסוד ומלכות - י"ה - שבטי י"ה עדות לישראל, כמש"ל פרשת במדבר קי"ח ב' (ח"ג קיח, ב), ששם עלו שבטים אלין י"ב שבטים כו' וי"ה עדות להו, והוא באמצע דרגא דכהנים ולוים בשבטים שהן י"ד, והן י"ג, כי הפרק הי"ד אינו בסדר האצבעאן, לכן הן י"ג, כי שניהם נכללין כאחד. וי"ד הן י"ב תחומין - ו' קצוות דז"א, וחו"ב עלייהו - י"ה, שהם סוד שבע ושבע כמ"ש בריש שיר השירים. וכן הוא בי"ב תחומין דלתתא — ו' קצוות דילה והיכל השביעי - קדש קדשים, ויסוד בתוכו עלייהו, והן גם כן י"ה, והן י"ב נשיאים ומשה ואהרן על גבייהו. לכן כתיב אתה ואהרן ואתכם יהיו כו'. ועיין מש"ש בארוכה. וז"ש אהרן דכאן במלכות ונקוד אהרן האחרון בסיום כל המספר ואמר כ"ז כאן לראיה דעץ מיירי בעץ החיים, לא עץ ממש. ור' יוסי הפסיק דבריו של ר' חייא וחזר ר' חייא לעניין הראשון ואמר "תא חזי תרי אילנין כו'".

א"ר יצחק משה באילנא דחיי הוה נקיט וע"ד כו':    כצ"ל. והוא מסיים דברי ר' חייא ולפרש הפסוק והתחזקתם כו' כמש"ו, ור"ל שאחוז בעץ החיים ולכך בעא למנדע אם שכיח שם יכול להאחז בה ולרשת אותה.

דהא אילנא דחיי אתקף לכולא כו':    כצ"ל. ר"ל ז"ש והתחזקתם וכמ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.

באילנא אחרא כו':    שהיא בת שבע, דבה אחידן ז' מינין — ארץ חטה - ארץ דייקא, וכמ"ש בתיקוני זהר תיקון כ"ד, ואיהו גפן דחב אדם הראשון וחד אמר חטה היה וחד אמר גפן וכלא קשוט, שבע מינין גפן ותאינה ורימון כו'. ובתז"ח פ' ד' בגין דחב אדם בשבע מינין דאינון חטה ושעורה כו' ובגין דא הוה אמרי רבנן דמתני' (ברכות מ' א', סנהדרין ע') אילן שאכל אדם הראשון כו' דכולא קשוט, דשבעת המינין נטועין בארץ כו'.

ואמר "תליין ואחידן" - דהם שרשן בה שיוצאין ממנה וגם אחידן בה דלא מתפרשין ממנה כמש"ל קס"ג ב' (ח"ג קסג, ב) "כל אינון דרגין כו' ולא אתפרשין מינה לעלמין".

ואחידן ועל דא שלח לך אנשים בגינך:    כצ"ל. וכאן סיום המאמר שהתחיל, ולפי שהפסיק בה הרבה חוזר וסיים מה שהתחיל כדרך המדרש.

ר"י פתח כו' דאהני לגוף ולנפש:    דיש דברים דאהני לנפש לבד כמ"ש (ברכות מג, ב) איזה דבר שהנשמה נהנית כו' זה הריח, ור"ל הנפש, ואין לגוף שום תועלת שיתחזק ויתגדל הגוף רק הנפש נתגדל בו, כי הנפש היא שתופא דגופא והיא קרובה אל מוחשי הגוף, וצרות הנפש, שמקומות שהיא שוכן בתוכם הן צרות ואין לה מקום להתפשט בהם כמ"ש "נפשם בהם תתעטף", "בהתעטף עלי נפשי", וכיוצא. ועל זה אמרו (ברכות נז, ב) ג' דברים מרחיבין דעתו כו'.

ודברים אחרים מחזיקים הגוף ולא הנפש. מה שאין כן בכי האי גוונא דאהני לשניהם והוא דבר הבא מאליו בלא יגיעה. וכן ציר נאמן שבא בלא יגיעת המשלח, ומפרש ואזיל בקרא לשולחיו שהוא הגוף, ונפש אדוניו ישיב - הוא בנפש. ומפרש ואזיל דהוו שליחי מהמני לגבי יהושע, ר"ל לכלל ישראל.

ונפש אדוניו ישיב דאהדרו כו':    ששכינה היא נפש ישראל וישראל הם גופא דשכינתא כמ"ש בתיקונים. ואמר דאהדרו שכינתא כו' - ר"ל שמקודם אסתלק בעון מרגלים וז"ש ונפש אדוניו ישיב. וזהו שמפרש ואזיל "ואלין דשדר משה כו' וגרמו לסלקא כו' אינון דשדר יהושע ונפש אדוניו ישיב", ומפרש ואזיל דשל משה הרעו לגוף, שהם ישראל, ולנפש.

ואמר גרימו כו' וגרימו לאסתלקא כו' - בגוף, וגרימו לסלקא כו' - הנפש. וחזר ואמר אינון דשדר יהושע לומר שז"ש ישיב כנ"ל.

וגרימו לסלקא שכינתא מבינייהו כו':    כצ"ל. ור"ל כמ"ש כי אין ה' בקרבכם כו' ולא יהיה הם עמכם, מה שאין כן בבאי הארץ שנאמר כי ה' אלהיך בקרבך אל כו' ה' אלהיך הוא העובר לפניך כו' ה' אלהיך הוא עובר לפניך, כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך כו'. ורבים כיוצא. ואמר למעלה "ולא אסתלק מנייהו". דלא אסתלק מינייהו עוד כלל עד גלותם מהארץ. כי ענין השליחות מרגלים היה שבאותן הראשונים שעלו בה - אמשיכו השכינה לתוכה, דוגמת יוסף במצרים, ולכן לא יכלו דור המדבר ליכנס בקלקול המרגלים. ואינון דיהושע אמשיכו לה בארץ לעולם.

אסתכלנא ביה דאמר כו':    כצ"ל.

ותנינן דכל מלוי כו':    ר"ל לא כאותן שבקשו לגנוז ספר קהלת שאמרו שיש בו דברים נוטין לצד מינות כמ"ש במדרש רבה ופסיקתא, עי"ש. וכיון שכן ע"כ יש לעיין בהן.

בדרגין דחכמתא:    כצ"ל.

דהא פתחא כו':    ר"ל פתחון פה.

דף קנז עמוד ב

א"ל ודאי הכי הוא:    ר"ל שודאי אמת שיש כאן פתחון פה למינים, דעל מה דתנינן דכל מלוי דשלמא לא היה צריך להסכמתו.

ואית ליה למנדע כו':    כצ"ל, ר"ל שצריך למנדע האי קרא על אמתתו אם קדם לו ידיעה, ואם לאו צריך לאסתכלא ביה.

עד דאנא עמכון כו':    דמחמת נחיצותו לשתות בקש מהם דיכול יטול בהר. וכוונתו שלא ליהנות מתורה.

אמר נסלק כו':    שהוא ידע מקום מים שם.

דלאתר אחרא כו':    לישאל לאחר ור"ל רשב"י.

וכי כמה אתון כו':    ר"ל כמה פרושים אתם מעמי הארץ שאין אתם יודעים את שיחתם ומדרגתם כלל.

א"ל ובמה:    ר"ל היאך אתה מכיר בנו. והשיב להם דעל דא אמר שלמה - ר"ל על אותן עמי הארץ כמו שמפרש והולך.

דאינון עבדין גרמייהו כו':    כמ"ש למטה, ודעתייהו כבעירא, וע"ס תמ"ה ותמ"ו.

קרא דעליה כו':    פסוק שלמעלה מזה.

לברם:    שהבדילם והנהיגם בלחודייהו.

ולראות אינון כו':    כצ"ל. ור"ל להראות, ור"ל שאמרתי להראות אותן לבני מהימנותא. שהם בהמות כדי שלא יתערבו בהן וילמדו מעשיהם. וז"ש המה להם - ולא לאחרא, ואמר "ולא לאעלאה לבני מהימנותא כו'".

דאינון בעירי אינון טפשאי כו':    אמר ג' דרגין שחסרין, נר"ן, מלמטה למעלה. בהמה ידוע, ודעת התורה ידוע, ומהמנותא נקרא הכסא כמ"ש בריש היכלות ושם אמונת ישראל. ונגד ג' דברים, "כי מקרה כו' ומקרה כו' ומקרה" (קהלת ג, יט). אדם ובהמה, יצירה ועשיה. ומקרה אחד שכוללם - בבריאה, שתוף הג' דכולל נ"ר, והן ג' אלהים הידועים בבינה וזו"נ, ג' עלמין הנ"ל. והוא הנהגת הטבע. אבל הכל אלהים שופטים והשגחה, כי אין אדם נוקף כו' (חולין ז, ב), ואפילו ציפרא קלא לית מתציד כו' אלא שהטבע הוא השליח, כי נגזר על זה להעשיר וזה להעני שולח השי"ת שזה יאבד ואז ימצא, ואין עושה נס שיברא ממון ומזה יפרח הממון לשמים, וזהו הטבע. דרך משל, שמלך יושב בבית מלכותו ורואה מרחוק את כל אדם בצד א' ובהמה בצד אחר והוא שולח לאדם מזונותיו חטים על ידי תחבולות על ידי גלגלים וחבלים ושאר הדברים עד שמגיע אליו וכן לבהמה - שעורין. והם אינן רואין רק הסיבה הקרובה להם וסוברים שזה הסיבה הוא מעצמו. ועוד לו רשת פרוסה להביא איתם על מקום הליכתם וכשהגיע עתם מושך משם הרשת ונלכד בצוארו ומת. והסכל מדמה בדעתו שמקרה קרה לו, וגם זה הוא על ידי טבע שמסבב לו מאכל רע וכמ"ש (חגיגה ד, ב) דמשגרא תנורא קדחה כו' והן הכל נסים נסתרים ונסים נגלים נעשין על ידי שם הויה כידוע, ונגד זה אמר ג' דברים.

"ווי לון כו' לון לרוחא" שהוא האדם, אבל בנשמה אי אפשר לומר "ווי" שהיא אינה חוטאה אלא מסתלקת מיניה, לכן אמר "טב להו כו'", כי זה כוונת הבריאה, ויהי נועם ה' כו' ומעשי ידינו כוננה כו' כמ"ש בריש רות עי"ש.

לאתר עילאה לאתר כו':    ג' דרגין דבי"ע מלמעלה למטה נגד נר"ן.

לאתזנא:    מג' דאצילות דמקננין בהם גם כן כסדר הנ"ל.

ואשתכחת קמי כו':    הוא דבר אחר ופי' אחר דהיא עולה תמימה כו' ונגד אלו ב' פירושים אמר ודאי היא העולה, העולה היא למעלה.

למטה לארץ לההוא אתר דחוה אבל ב"נ כו':    כצ"ל, כמ"ש בפנים, ור"ל בהמה ממש ולסיים אבל ב"נ דכתיב כו' האיך אמרי כו'.

תיפח רוחיהון:    שיש להם רוח האדם ויהי' כבהמה כמו דאינון אמרין.

כמוץ לפני רוח:    ר"ל ההוא רוח דכולל כל רוחות. ומלאך ה' הוא נשמתא - מזלא כידוע, והוא דוחה דלא סליק לטינרא עילאה. והנפש נכרתה - שבה הכרת כמ"ש ונכרתה כו' והוא ירידתה לאבדון כמ"ש והאבדתי את כו' וכמ"ש בז"ח רות דמשם לא סליק.

וז"ש אלין ישתארון כו' עלייהו כתיב כו'.
וז"ש ברכי נפשי כו':    ואמר חטאים ורשעים נגד הגוף והנפש דאיהי שתופא דגופא, ונגד זה אמר ברכי נפשי כו' וכל קרבי כמ"ש בפרשת ויקהל בעוד דנפשי בגופא יחדיו כו'. וכן אמר בסדום - "רעים וחטאים לה' מאד" - ד' דרגין הנ"ל; "מאד" - הוא נשמתא, דשם "ובכל מאדך", ובכל לבבך הוא הרוח דביה.

דף קנח עמוד א

זה רע ודאי:    ור"ל זהו הרע בכל אשר כו' הגרוע שבכל ב"א והרע שבהן ואמר מאי זה רע כו' - ר"ל דקראו רע להורות דל"ל כו'.

כי מקרה כו':    ר"ל דהוא אומר כן.

וגם לב כו':    שנמשכין שאר בני אדם אחריו.

ול"ל חולקא כו' בקב"ה:    דכתיב מלא רע.

ובאינון כו' ואחריו אל המתים:    ר"ל שהולכין אחריו אחר הרע שממנו למדו.

ואמר לא בעלמא הדין כו':    כמ"ש (ברכות יח, א) החיים כו' שאפילו במיתתן כו' ורשעים אפילו כו'.

תא חזי קב"ה כו' בהאי כו':    ר"ל דב' פעמים אמר חיים כאן, ומפרש ואזיל וחיים דההוא עלמא נינהו - ר"ל דרישא בחיים דעולם הבא הוא ורצונו בזה לפרש הקרא דכאן כי מי כו' דלעולם הבא הוא כמו שמפרש והולך.

אינון חייבין כו':    ר"ל כ"ז הפסוק כי כו' הכל מאמרם.

אע"ג דיבחר כו':    דריש הכתיב, ור"ל אע"ג שיבחר האדם בחיים כמו שאמר הקב"ה וז"ש כמה דאמר.

לאו הוא כלום:    ר"ל מכל מקום הם אינן נבחרין לחיים שם כי אין חיים אלא בעולם הזה וז"ש יְבֻחַר בלשון פעול, וז"ש למעלה וחיים דההוא עלמא לא כמו שהם אומרים.

דהא מסירא כו' ומסירא דא דידנא כי כו':    כצ"ל. ודבריהם הוא, וכמש"ו היאך יהא לן הכל מדבריהם.

ואע"ג דכל הני כו':    ר"ל שדרשו בע"א, ורצונו מ"ש (שבת ל, א) אנת שלמה לא דייך כו'. וז"ש אבל ודאי שלמה כו' - ר"ל שאינם דברי עצמו אלא דבריהם כנ"ל.

תא חזי מרגלים כו':    השתא מפרש מ"ש למעלה ולא עוד כו'.

בעלמא דין כו':    כמ"ש (סנהדרין קח, א) מרגלים כו' שנאמר וימותו כו'.

וזכאה כו':    פי' אשרי ואמר וזכאה מאן כו'. כמש"ל קנ"ז א' (ח"ג קנז, א) ונפש אדוניו ישיב כו'.

מבני כנען הוה וכנען כתיב כנען בידו מאזני מרמה וכתיב עליה:    כצ"ל. כנען בידו - הוא היפך מציר נאמן, וכמ"ש (פסחים קיג, ב) חמשה דברים כו' ואל תדברו אמת, ור"ל בזה לפי שהוציא עצמו מהם יצא מקללתו. וז"ש וכנען כתיב כו'.

ברוך ה' ממש:    ר"ל שנתברך מהשם, ואע"ג שהם אמרו זה ומנ"ל דהכי איתא שהם כוונו האמת - לכן אמר ועל דא אכתיב כו' בגין כו'. ר"ל לכן נכתב להורות דנפק מההוא כו'.

ואמר ולא די ליה כו':    שלשני דברים זכה והן ג' דזכה לאתברך בשמי' כנ"ל ראה כמה זכה.

ואוליפנא כו':    עתה מפרש שגם דבריהם היה על ידי השם כמו בבלעם.

זכאין הוו ורישי כו':    כמ"ש אנשים ראשי כו'.

אבל אינון דברו כו':    ר"ל למה עשו זה אלא שעשו זה בשביל עצמם שיראו כו' וכמו בירבעם. וז"ש "לגרמייהו", בשביל שחשו לכבוד עצמם נתקלקלו וכמ"ש (סנהדרין קא, ב) בירבעם גסת הרוח כו'.

אי ייעלון כו':    כתב הרח"ו כי הם מעלמא דדכורא וכנ"ל קנ"ז א' (ח"ג קנז, א) וז"ש אנשים וכוונת הקב"ה שיתקנו הארץ בדרגא זו וכמש"ש.

ויתמנון רישין אחרנין:    כצ"ל.

ועל דנטלי כו':    לכבוד עצמם כנ"ל, ור"ל שלכן לא יראה האדם כבוד עצמו לעולם.

דף קנח עמוד ב

אסתכל:    ברוח הקדש.

נהירו דסיהרא:    ר"ל דנהירו דילה הוא משמשא, וז"ש והוא אנהיר כו'. והענין כי ג' יה"ו הוא בשמשא כידוע, ובזה מאיר ונהיר בזה גם כן לסיהרא. וז"ש (סוטה לד, ב) י"ה יושיעך וצלותיה עצמו וא"ו. והנה מוחין דסיהרא חו"ב ודעתה קלה עד דאנהיר לה בעלה שהוא בזיווגא מ"ד הדעת - וידע, וז"ש דשדר כו' והוא כו'.

מה עבד כלב כו':    גם כן לאתנהרא מאבהן ג'.

אר"י ארח כו':    ר"ל ז"ש ויבא עד כו'.

אבל מאן:    שבצרתו אינו יודע שום דבר כך איהו לא ידע מנהון, וז"ש מדי ול"ק למדי ולכן לא התפלל גם כן להנצל מהענקים שלא ידע מהם.

ויקרא כו' ר' יצחק כו':    סיים מאמרו כאן לא שקרא לו שם אלא התפלל עליו ויקרא לה' בתפלה. ומ"ש להושע ודאי שגם הושע היה נקרא כמ"ש למטה - "אפרים כו' הוא והושע כו'", אבל גם יהושע היה נקרא מקדם כנ"ל.

ר' אבא כו':    ר"ל שם ממש.

כיון דשדריה כו':    ר"ל לזכות לארץ וכמ"ש למעלה שאלו היו צריכין לאמשכא לשכינה תמן חולקיה דארץ.

דעד ההוא כו':    די' דיהושע, י' דשרי שכינתא כמ"ש בפרק ג' דספרא דצניעותא.

אמר משה לא אצטריך דא כו':    שאפרים הוא חולקא דידה כמש"ל קי"ט ב' (ח"ג קיט, ב) ונסע כו' והוא כל דגל דרחל והוא במערב, שכינה במערב וכמש"ש. ואינון ב' כלב ויהושע הן סוד אני והו ראש ו' קצוות דידיה ודידה, והכל בשכינה כפולים, ששה וששה, ואלין נמלטו והן הכוללים הכל ודידה הוא אפרים ועיין מש"ש. וז"ש והכי אתחזי יו"ד זה הוא חכמת שלמה שנער משמש לה.

ר' חייא אמר וכי כו':    וסיום המאמר של ר' חייא הוא למעלה קנ"ז א' (ח"ג קנז, א) אלא שחזר כאן לסיים דברי ר"י ור' שמעון.

יש בה עץ ולא כו':    כמו היש ה' בקרבנו, שכאן הוא ההשגה והוא היפוך מדברי ר' חייא הנ"ל קנ"ז א'.

ואי תחמון כו':    דשם הוא למעלה מהנהגת העולם ע"פ הטבע בז' תחתונות.

ובדא תנדעון היש כו':    ר"ל בזה דמ"ש היש כו' -- לא קאי על הראיה אלא על הידיעה דבדא כו'.

והימים ימי כו':    דימים הן ו' קצוות, כי ששת כו', והוו מתחברין — ימים ימי, ולכן אשתלחו ו' דכלב ו' דיהושע כנ"ל - י"ב, ובכורים הן עטרא דחסד, בכור לכהן, וזהו בכורי ענבים. והיה עת התקון דנטלא מדכורא ואמר ענבים דארץ ישראל הוא גופא כמ"ש בז"ח ריש ש"ה ת"ת דילה מתחבר בת"ת דיליה דכלילין ו"ו.

בסיועא נהירו דמשה:    כנ"ל.

מאן דהוה רשים:    ר"ל דכתיב ויבא ול"ק מאן אלא המיוחד מכולן ראש לכולן וכולל כולן וז"ש דביה כו'.

ותא חזי מאן כו':    ר"ל דמסתמא הוא כלב דביה שכינתא הפעם אודה רגלא רביעאה לכרסייא. וז"ש "אלא שכינתא".

דף קנט עמוד א

ודא הוא ויבא כו':    ר"ל חברון דאתחברא באבהתא כמ"ש קרית הארבע רגלא רביעאה דשם ג' אבהן ועתה אתחברת בהדייהו.

תאנא אחימן כו':    להרות(?) על מה שאמר בתחלה דהא כתיב ושם כו' ומדחילו כו'.

מעולם דשמשי עלמא כו':    ר"ל דמעיקרא הוו שמשין לעולם דלעילא משרתי עליון.

אנשי השם אחימן כו':    ר"ל דאנשי השם קאי עלייהו על מ"ש הגבורים אשר מעולם שנולדו מאותן אשר מעולם, וקא' זה כנ"ל ונקראו אנשי השם שהיו מפורסמין בשמותם אחימן כו' כי כל הנודע בשמו הוא הפלגה גדולה בעניינו — ידעתיך בשם, וכן "קראי מועד אנשי שם".

אחימן כו':    כתב הרמ"ז ז"ס "נפל אש"ת" (תהלים נח, ט) — ראשי תיבות דילהון. ונ"ל ז"ש "בל חזו שמש" - בהרי חשך. ונגד אלו ארבע היו ד' הנ"ל אבהן וכלב.

ר' יהודה פתח כה כו':    ענין הפתיחה משום דמסיים ר' יהודה הוה אזיל בארחא כו' ומפרש ואזיל ג' דרגין דאדם - נר"ן - שניתן נשמה ורוח לגופא דאיהו שתופא דנפשא והוא בפסוק הזה נותן נשמה כו' לעם כו' הוא הגוף. וטעם כל המאמר כאן כמ"ש למטה.

כמה אית כו':    ב' דרגין - תורה ומצות, נגד ב' דרגין דקרא.

דכל מאן כו':    כמ"ש (סוף מנחות) מאי דכתיב זאת התורה לעולה כו'.

ולא עוד כו':    כמ"ש (ברכות ה, ב) כל העוסק כו' שנאמר בחסד ואמת כו'.

ומתקנין ליה כו':    ר"ל כמ"ש למטה בתלת עלמין כו' בריש ירחי כו'.

ר"י הוה אזיל כו':    אמר זה כאן שקשה גם כן בפ' אחר שידע השי"ת ולכן על פ' זה ויבאו שכאן התחיל עצתם.

אדם כו' איש כו':    ר"ל בין אדם בין איש, וכמש"ו כטוב כחוטא, וכמ"ש שמעו זאת כו' גם בני אדם גם כו' אח לא כו' וגם כתיב וימת כו' בצדיקים ורשעים דכבר אתגזר ע"כ זה.

בר פרישותא כו':    ר"ל העולם הבא, ול"ל לירד בעולם הזה לסבול צער המיתה. והשיב לו לקמן שלולי חטא אדם הראשון היה המיתה דקרא התפשטות לבד וההתפשטות הזה צריך לו שהוא בצלם כו' כמש"ש.

אורחוי דמארך:    הוא הדעת.

וגזרי דמארך:    הוא חכמה ובינה, ועיין בפרשת משפטים קכ"ג א' (ח"ב קכג, א). אלא שאורחוי הוא דעת המתפשט בארחין ושבילין, וע"ל באדרא רבא קל"ו א' (ח"ג קלו, א) ואלין הן נסתרות.

א"ל א"ה כו':    ר"ל שלא יעסקו בנסתר כלל.

א"ל אורייתא כו':    ר"ל הנסתרות לה' אלהינו הן חכמה ובינה, ג' ראשונות, שהן לה' אלהינו, ואין לנו כלל לחקור והנסתר שלנו הוא "וה' בהיכל קדשו" שהוא סוד גופא ונפשא כמ"ש בר"ת כ"ב נגלה ונסתר.

דמאן יכול למנדע כו':    כמ"ש מחשבה דב"נ סתימא כו'.

תא חזי לית רשו כו':    ר"ל אפילו הנסתר שלנו.

לעילא ותתא:    בשמים ובארץ, שהן נגד ב' הנ"ל, וז"ש "ועל דא כו'".

אבל ת"ח כו':    ר"ל להוציאך חלק א"א וכנ"ל, ולכן צריך להברא בזה העולם בצלם כו'.

תלת עלמין:    הן אצילות בריאה יצירה, ג' פעמים קדוש, ונגד הרביעי - "מלא כל כו'", ששם כבודו, אות הרביעי, דהיא אחידא באדם, וע"י אשתמודע והאדם כל נר"נ שלו שוכנים בעולם הרביעי והוא חלוק לג' נגדן וכמש"ו.

דאיהי קשיר כו':    כידוע בסוד ההיכלות ויחוד שמע ובשכמל"ו.

דאשתכח כו':    ומשם יפרד כו'. ומכל מקום יש יחוד באנפי אדם, וז"ש "דאשתכח ביה".

כגוונא דא כו':    והן נגד נר"ן, בשמים ואויר וארץ, כמ"ש במ"א. והכל בזה עולם, וכידוע שאות הרביעי כלולה מג' אותיות הראשונות ופן רביעי דילה כליל כל הג' והוא הגוף - אופן אחד בארץ, וכן העולם רביעי הזה הוא גופני.

דף קנט עמוד ב

אשתכח ביה כו':    דל"ל קיומא כמ"ש בפרשת בראשית בסוד השינה ואח"כ במיתה אמר כד בעאן כו' וכן למעלה בעלמא תליתאה אמר אלו ב' דרגין אשתכח ביה כו' אשתכח ביה השתא כו' דההשתכחות עצמו אינו בעצם כמו האדם בעולם הזה ואח"כ אשתכח כו'.

דכתיב בצלם אלהים כו':    וב' פעמים כתיב "בצלם", וכאן פעם ג' עשה.

ותמן הוא מדורא כו' ואתקשר כו':    דוגמת עלמא תניינא הנ"ל דאמר שם דקב"ה אשתמודע מניה ואמר שם דאיהו קשיר כו'.

לעילא לעילא:    דנשמה כולל ג' ראשונות, ושם העטרין. וזהו בערבות שכולל ג' ראשונות בנשמתא דרגא ראשונה ולעילא כו' הוא ב' דרגין שעליה כנ"ל.

בחדשו אמאי:    ר"ל מהו שאמר בחדשו.

אלא רזא כו':    ר"ל שמקבל מחדשו משמשא דמתמן היא מתחדשא.

מדי שבת דא כו':    שב' שבתות - מעלי שבתא ושבתא, כמ"ש בפרשת בראשית.

בשבתו:    ר"ל בשבת ו', וכן בחדשו. והחילוק בין חדש לשבת, דבחדש ל"ל חידושא רק לסיהרא דלכן אין חדש לשמש ולכן ניתן לנשים (עיין רש"י מגילה כ"ב ב') ושבת הוא לשניהם, יום ולילה, ועיקרו ליום, שלכן נאמר הכל יום ואין לילה שם שנכללת ביום, ובשניהם סליקו לרוחא לעילא אלא דשבת גם לנשמתא. והדרוש הזה סובב על קוטב מ"ש בסבא פרשת משפטים ולקמן, ובמ"ה פרשת לך לך דרוחא נוקבא ונשמתא דכורא שמשא וסיהרא, והן בב' גני עדן - שבארץ ושמים.

ועל דא כלא כו':    ר"ל מדי חדש ומדי שבת.

בר לחייבא כו':    ר"ל מיתה הנ"ל הוא הסתלקות כנ"ל.

ולחייביא כו':    והוא כמ"ש בתיקונים "אדם כי ימות - אדם בליעל כו'", עי"ש.

אמר ר"ש כו' תא חזי כו':    וזהו שלח לך כו' שילכו בתורה לחפור.

לעלמין כו':    הן ב' עולמות עלאין הנ"ל, לרוחא ונשמתא, וכן אמר למטה.

ב"נ דלא מהימני לא ידעי ולא מסתכלי:    כצ"ל.

אלילו ההוא כו':    וזוכין להם בתורה ובמצות, וז"ש "אזילו באורחי כו'".

מה כתיב כו':    דתורה מימינו כו' וכמ"ש בפרשת יתרו.

דהא היא קיימא כו':    ר"ל ז"ש עלו זה וכמ"ש לא בשמים כו' כי קרוב כו'.

ומנה תנדעון כו':    ר"ל כמ"ש בנגב משם ועליתם את ההר, שהוא עולם הבא כמ"ש צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה בגיהנם, וכן הוא בפשטו. וכמ"ש לקמן הכל בטורא. וכן א"י ובית המקדש וגיהנם בשאול ארץ תחתית.

דהאי ירותא כו':    כי היא הארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו ארץ החיים.

דקיימין שורין כו':    אמר ג' נגד ג' תיבות "העם היושב עליה", והן ג' שעומדים בין השורות וזהו שורין שורין דבגו יושבים בבתים כ"א במדורו וזהו היושב ובגן עדן דלעילא עליה, והוא כמ"ש גם צפור ואלין דקיימין מצאה בית ודרור כו' וע"ל פ"ב קצ"ו ב'.

כד אתקפו כו' או כד כו':    דריש ב' דברים בתורה ומצות נגד ב' עלמין הנ"ל, שג' דברים צריכין חזוק נגד ג' עלמין הנ"ל.

המעט כו':    שמא תאמרו שקשה ליכנס לה א"ל אחד בדור וכיוצא.

האית בה כו' או אי צרורא דחיי כו':    דריש מעץ ב' דברים, זו"נ, דהיא צרירא דחיי כמש"ל קנ"ז ב' (ח"ג קנז, ב) ועיין לעיל צ' ב' (ח"ג צ, ב) צור תעודה דא תורה שבעל פה בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ושם צ"ב א' (ח"ג צב, א) דלת גנתא צרורא דחייא, ועיין מ"ש בליקוטים שם בארוכה. והנה "עץ" קאי על שניהם. כמ"ש בפרשת בראשית י"ח ב' (ח"א יח, ב) עץ פרי עושה כו' כמה דעץ פרי כו' דנוקבא עץ פרי. ודריש עץ עץ וצרור החיים וגם דחיים חיי מלכא הוא מי"ם ויי"ן דירית זו"נ כמ"ש בפרשת שמיני ל"ט א' (ח"ג לט, א) ועוד דיין מסטרא כו' וסטרא כו' והן נגד תורה ומצות כנ"ל. ושניהם חיים — חמרא וחיי, מים חיים, אל חי ואלהים חיים, ב' מוחין חיי כו' שנגד אל כו' יש אל אחר כו' ולכן מנסכין אלו הב' לע"ז וב' אלו הן ב' דעשו וישמעאל כמ"ש בז"ח רות והוא מ"ש לאחר לא אתן ותהלתי כו' לשון רבים - אלהים אחרים, ע' אומין כמ"ש בריש רות והוא הכל בעץ הדעת טוב ורע, בח"ק, אבל בעץ החיים — גמלתהו טוב כו', ימי חייה, ושם שניהם חיים. וז"ש אילנא כו' וצרירא כו' בקש שלום כו'.

דף קס עמוד א

בני נשא סלקין כו':    אע"ג דלמעלה אמר גם כן עלו כו'. הוא כמ"ש (פסחים נ' ב' וש"מ) לעולם יעסוק כו' ודרש כאן דעל התורה שנקרא נגב כתיב ויבא עד חברון כמש"ו.

בנגב בלבא עצלא כו' חמי דהא כו':    בב' אנפין בעולם הבא וגם עולם הזה, וזהו שמסיים חשיב דכלא הוא כו'. ועתה מפרש הלשון נגב כד"א חרבו כו'.

לבתר ויבא כו':    כמ"ש אלף נכנסין כו' אחד כו', וז"ש ויבא, וז"ש קארי ושנה כו' שהוא אחד מעשרה כנ"ל, וכלב לבד א' מהן.

עד דאתי כו':    עד חברון דרש.

תמן חמי פליגן:    ר"ל דברים חלוקים כמש"ו כי אלו היו חציים ממלאכים וחציים מבני אדם, וזהו טמא וטהור כו'. וחשיב ג' חלוקים נגדן.

ואגרין ילידי הענק אלין אינון ארחי דאורייתא דקדוקי דאורייתא דאתיילידו כו':    כצ"ל. ואמר דאתיילידו, ר"ל ילידי, והוא כמ"ש ברעיא מהימנא גבורים מסטרא דתורה שבעל פה דתמן עוקר הרים והוא לדקדק בדקדוקי התורה ובי"ג מדות שהתורה כו' שהן ארחי אורייתא ודריש ילידי לשון רבים על אלו ב', וענק גבורה כמ"ש המה הגבורים. ועיין מש"ל קנ"ט ע"א (ח"ג קנט, א).

לכל סטר עשרה:    והן ששים גבורים סביב והיא היכל הקדש באמצע, עשר דידה, ו' סחיר לה והן גבורים כנ"ל.

מאן דאשתדל כו':    כנ"ל דמתחבר בה.

אקרי חבר נבנתה שבע שנים תנינן אורייתא כו':    כצ"ל.

תנינן כו':    ור"ל כאן על תורה שבעל פה דמתחברת בתורה שבכתב וכמש"ו כד"א אמור כו'.

בת שבע:    דשבע שנים בנו אותה, דג' ראשונות א'. ועיין בז"ח ריש ש"ה שיר השירים(?) וזהו מתורה שבכתב נפקת ותורה שבכתב נקראת שבע שנים - אמא, ושם היא לפני מצרים דלא סליקן לתמן ושם ותרב כו'. ותורה שבכתב הוא חכמה. ועיין בפרשת ויקהל ר' ע"א (ח"ב ר, א) ומשם נק' חכמה - אחותי בת אבי כו', ומשם ותרב כו' כמ"ש בתיקונים אלא דחכמה ובינה לא מתפרשין וזהו תורה שבכתב כמש"ש.

ויבאו עד כו':    דמשם הלכו לאגדה כמש"ו, וכמ"ש יין זו אגדה. ועיין בספרי פרשת האזינו: "ודם ענב תשתה כו'". ואמר נחל כמ"ש והנהר הרביעי הוא פרת, וכל עלמא מסולמוי דפרת.

דתליין כו':    כמו ענבים באשכול - אשכול הכופר דודי לי, ובלימוד זה כל המהימנותא.

ויבאו עד נחל כו' מסטרא דמהימנותא:    ר"ל ת"ת, ששם סוד רזין והגדה, ונקרא 'מהימנותא' כידוע בסוד ארץ חטה כו' ש"גפן" - ת"ת, "תאינה ורימון" - נצח והוד. וז"ש "כמה דאת אמר אל יתן למוט רגלך, ומן הרמונים ומן התאנים כלא כו'". ושם שליטת הסט"א, ושם ענפין פרודות. מה שאין כן בת"ת, ואינהו שוויין. ת"ת בפרודא (חו"ג) שבו מחוברים שעל שמם נקרא מהימנותא כידוע, וכל המחלוקת מצד החו"ג שהן סותרין. וזה סוד שמאי והלל ובית שמאי ובית הלל. אבל ת"ת עושה שלום ואלו ואלו דברי כו', והכל אחד כמ"ש (חגיגה ג, ב) אל אחד אמרן כו', והכל הולך אל מקום אחד.

אולפין מתמן כו':    ר"ל דלכן כתיב אחד. ונגד זמורה ואשכול אמר אגדה ודרשה, דאחוזים זה בזה כמותם, וכן אמר ר"פ ראשי מלין.

משם זמורה וגו' אולפין מתמן כו':    כצ"ל. וז"ש למטה הדא הוא דכתיב וישאוהו כו' משם דל"ק קרא זה למעלה.

אינון דבני כו':    שיהושע וכלב כרתוה.

חדאן במלין:    כמ"ש אשכול יין שמשמח כו'.

ומתברכאן:    שלכן נאמר נחל כנ"ל פרת.

שרשא חד כו':    ר"ל ז"ש אחד ונגד זמורה ואשכול אמר שרשא^[11].

אינון דלא כו':    אח"כ שנתנו למרגלים לישא וז"ש וישאוהו במוט כו'. כשנשאו אז במוט שנים.

ומן הרמונים כו':    אבל יהושע וכלב רק במקום יחודא באשכול כנ"ל.

אינון דלא כו':    שדומה לו שהמאמרים סותרים זה את זה.

כד"א אל כו':    שמתמוטט ממהימנותא כנ"ל.

כלא שוויין כו':    ג' דברים נגד אלו ג' הפירות כסדר מלמטה למעלה. והענין כי מקומם ידוע ושם אחיזת סטרא אחרא כמ"ש בתיקונים תיקון נ"ו בארוכה, ודימינא קשה יותר כמ"ש בתז"ח קל וחומר ועיין מש"ש. וכן מינים קשה יותר כמ"ש (ר"ה יז, א) אבל המינים כו'. ולסטרא דפירודא במקום היחוד כנ"ל. ועיין מ"ש בליקוטים בארוכה. וז"ש למעלה למוט רגלך דשם כנ"ל.

וישובו תייבין:    דרש "וישובו" לא על ההילוך אלא תייבין כו', דכאן לא שייך ההילוך אלא לילך בה והשיבה כו'.

מה איכפת לן:    ר"ל מטובה כיון כו' ור"ל ז"ש וגם זבת כו'. אבל אין אוכל אותה.

עד יומא כו':    ומפרש ואזיל פרטן, ג' דברים אעמלנא כו' ביתא כו' יתיבנא כו'. והן ג' דלמטה - אפס כי כו', והערים כו', וגם ילידי כו'. ואמר "ולההוא עלמא מאן כו'" - כמ"ש למטה עמלק יושב כו' בגין דלא יכיל כו'.

הא אעמלנא כו':    ר"ל ז"ש באנו.

תקיף כו':    ר"ל עז בעותרא ור"ל מהו עז סתם לכך אמר שמחמת גודל עשירותו לא יחשיב כו' וזהו עז כו' ואח"כ חזר ופירש מטעם אחר ודאי אפס כו' כד"א כו'. ואמר "מאן הוא דיזכי" - ר"ל ז"ש אפס.

בתין מליין כו':    כמ"ש ושית על עפר בצר ובצור כו' שדי בצריך וכסף כו'.

ואמר דלא יחסרון מכלא:    ר"ל כמו המבצר שאין יכול לחסור משם ומכינין שם הכל. והוא עם עז העם ב' דברים כסף וטוב הבית שפעם לא ימצא לקנות. וגדולות מליין כל טוב כי גדול הוא בעושר. ובצורות דלא יחסור כו'.

גיבר כארי:    ר"ל דכן שנינו הוי עז כו' וגבור כארי.

תמן תדירא:    ר"ל ז"ש ראינו שם. ר"ל דיירים שם בקביעות.

בההוא אסור כו':    שהן ג' ילידי הענק כנ"ל.

הא יצרא כו':    כמ"ש (סוכה נב, א) ובתלמידי חכמים יותר מכולם, וזהו בארץ הנגב.

מקטרגא כו':    לכן כנוהו בעמלק שהוא שונא היותר גדול לישראל. וכתיב ביה אשר קרך כו' כמ"ש דכד סגיא יצרא כו'.

והחתי כו':    שהן ג' ממונים תחת דומה כמ"ש בז"ח רות, והן בהר בגבול עולם הבא שומרים הדרך, והכנעני הוא הרביעי עון דקריב למפתי יושב ומקטרג לפני גן עדן שלמעלה והוא ירדן יורד מדן כידוע, והן מצולות ים - לפני הים.

במלין אלין ויניאו כו':    הוא פסוק בפרשת מטות והוא כולל כל הפסוקים שאמרו בני ישראל כאן, לכן נקט זה הפסוק בקיצור.

אלא לבא וישתמרון כו':    דריש בב' אנפין, שחפץ ה' בלבנו שנעבוד בלב שלם ובנפש חפצה וכמ"ש ואתה שלמה בני ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש. ועתה מה כו'. ועוד הברית כמ"ש ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים כו'. והן ב' - יהושע וכלב, ב' הבריתות שהן עיקר הכל. והן הצליחו. ולכן הכל תליא בב' השבטים אלו - ב' משיחין, ב' מלכים. וכן יהושע ושלמה, יוסף ברית, יהודה - מלכות פה. ולכן בזה יה"ו ובזה ה' -- ש"ע ש"ע. וז"ש למעלה דכלב בא עד חברון קארי ושנה כו' במדתו ואמר בלבא ורעותא שהוא ברית יחיד מכוון כו'.

דכתיב ועמך כו':    לראיה שירושת הארץ. ולבא הרבה בתורה כי אם שמור כו' והוריש כו' לאהבה את ה' כו' לשבת על האדמה, וכיוצא הרבה.

דף קס עמוד ב

אך בה' כו':    דאורייתא הוא שמיה.

דאורייתא לא בעי כו':    ר"ל ז"ש "אך", דא"צ אלא התורה לבד אך בה'.

דכספא ודהבא וגופא תבירא אי כו' בשרו מרפא ואתם אל תיראו את עם הארץ דהא כל אינון מקטרגי כו':    כצ"ל. ור"ל מ"ש "אך בה' אל תמרדו" הוא תשובה על מה שאמרו "אפס כי עז העם.. והערים גדולות בצורות וגם ילידי הענק ראינו שם". ועל מה שאמרו "עמלק יושב כו' והחתי כו'" - אמר "ואתם אל כו'".

מכרזאן ואמרי כו':    בעולם הזה כד אזיל שיניחו לו כידוע והוא נגד עמלק. ואמר כי לחמנו כו' כמש"ו ונגד החתי כו' אמר "סר צלם" כמו שמפרש ואזיל מאן צלם דא כו והוא סוד 'צלמות' - דכורא דהוא המקטרג למעלה. ונגד נוקבא המפתה כאן אמר למעלה "כי לחמנו כו'" כנ"ל.

מאי טעמא משום דה' כו':    ר"ל אורייתא כנ"ל, וכמ"ש אם רעב כו' וה' ישלימנו לך. וז"ש כלא אעדיאו כו'. וז"ש זכאה חולקהון כו' בקב"ה ממש, ר"ל דאמר וה' אתנו כו' כנ"ל. ואמר ואקרון אחים ורעים - ר"ל דזהו שמו אחים - זו"נ, ורעים - אבא ואמא, כמ"ש בריש פרשת ויקרא, והן העוסקים בתורה כנ"ל. וזהו אדברה נא שלום בך כמ"ש (סוף ברכות ושם נסמן) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר כו' למען אחי כו'. ואחים הם בתורה שבכתב ובעל פה, ורעים בסודות שבהן הנסתרות כו' במה שניתן רשות שהוא התפשטותן בז"ת שהן דרגא דשם הויה.

אתו לסלקא:    על כתפיהון.

לנטלא:    להסיע ממקומו.

אתו כלב כו' יחידן:    שנתפרשו ממרגלים ולכן אמר סתם בשנים הידועין.

זמורה מאי כו':    למה כרתו כיון דלא נשאו אותו, לכן מפרש שהוא המוט כמש"ו "ההוא דאשתמודע כו'" - ר"ל שלכן נאמר "בַמוט" בפתח.

אמלכו כו':    שנמלכו להורגן לכן אמר איבא כו'.

קאים כלב:    שהוא היה מאחריו ופניו לפרי.

מה:    האיך נהיה בחולקך.

מיד קליל כו':    דפסוק אחרי זה מ' שהמרגלים הביאו דכתיב וזה פריה, ור' אלעזר פליג ואמר דלא יהבו לון עד שהגיעו לישראל.

ובכולהו לא הוו כו':    ר"ל שהן בלאו הכי קודם החטא היו המובחרין כמש"ל דיהודה ואפרים, וכן ב' משיחין וב' מלכין - בית דוד ואפרים, וכמש"ל. וחידש בזה דעדיין לא חטאו לומר שנים יחידן.

ומכאן אוליף כו':    גם כן המובחרין כלב ופנחס. וז"ש והני שנים כו'.

ועבדו גרמייהו שיריים:    ר"ל מחמת ענוה לא מחמת יראה, וכל הדרך הוליכוהו לקיים המצוה מצות עשה.

מסורת שמא כו':    ר"ל שם י"ב. וזהו מסורת שאין מגלין כו' וזהו "זה". ויליף בג"ש דכתיב "זה שמי לעלם". וכ"כ בחיי.

תלת שמהן כו':    דכתיב בני ענק מן הנפילים וכתיב רפאים אף הם כו'.

ומתרפיין כו':    מחלק שלמעלה ונשתכחו משם.

אר"י והא כו':    שסובר דג' שמהן להו ומין אחד הם, ולכן תירץ לו דענקים הם בני הנפילים וז"ש למעלה "וכלהו אורכו יומי" כמ"ש בפרשת שלח בני ענק. וז"ש "דענקים אתו כו'" - ר"ל ממלאכים ומבני אדם, ועדיין היו אחוזים בחלק שלמעלה וגם בניהם ובני בניהם עד דורות האחרונים מנהון שנתייאשו יתיר אלו הן רפאים.

וז"ש ואתייאשו יתיר בארעא כדין רפאים ומינייהו כו':    כצ"ל.

וכד מתחלש:    משום דחלק העליון ממלאכים שאין המות שם.

ובגין דאינון כו':    רפאים לשון הריגה.

הרפאים יחוללו:    דריש לשון חלל.

ושוכניהם:    אלו האיים.

דף קסא עמוד א

ר' שמעון אומר אלמלא כו' ורזא כו':    ה"נ דקבילו זוהמא וכמ"ש ופגריכם אתם יפלו כו' דיזדככו מההוא זוהמא וכמש"ל קס"ב ע"א (ח"ג קסב, א) "אני אמרתי אלהים כו' כיון דאמשכתון כו' מאי פגריכם כו' וע"ד במדבר הזה יתמו אינון פגרים כו'", וכמו באדם הראשון דאוליד קין מההוא זוהמא ולא אתתקן העולם עד דאתמחון במבול כמ"ש בפרשת בראשית ובז"ח רות וש"מ, וכן אלמלי אלו בהאי זוהמא דקבילו הרי באו בההוא זוהמא לא"י דהאי סוד חוה נוקבא.

אמר ר"ש ועל כלא מחל כו':    כמ"ש (ערכין טו, ב) סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש שנאמר כו'.

בגין דכתיב אשר כו':    ר"ל כמ"ש (שם) כל המספר לשון הרע כאילו כופר כו'.

מי אדון לנו. כ"ש הכא דאפיקו לישנא בישא על כלא כביכול כיון דאפיקו כו' קני קב"ה על דא . תא חזי כמה עבד ההוא כו' לדרי דרין. וקאימו ישראל כלהו כו':    כצ"ל. ומה שגרסי "כלומר קני לשמיה" הוא פירוש איזה תלמיד מבחוץ.

כיון דאפיקו כו':    שארעא קדישא אחיד בשמיה.

בגין כך קני כו':    כמו וקנא לאשתו, וכמ"ש קנאתי לציון קנאה גדולה כו'.

אתגזר כו':    כמ"ש (תענית כט, א) אתם בכיתם בכיה כו'. וכמ"ש וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם כו'.

גזר על כו' מיתו כו':    גזר בכל ג' כמ"ש (ערכין טו, ב) לישנא תליתאה כו' ובכיה על הארץ כמ"ש איכה ישבה בדד בכה כו', ולכאורה "גזר על אבהתנא כו'" הוא גם כן בארץ לכן קא' "וקאימו ישראל כו'", ומ"מ מתו במדבר ומשה רבינו ע"ה בתפלתו האריך שלא כו'.

ולא כתיב כו':    ר"ל דליכתוב ויאמרו לחודא.

ויגידו בכל אתר כו':    דהוא מלתא דהגדה וכבר פי' בזוהר דהוא ג' ד' ויוד באמצע הוא מלתא דחכמתא והמן כזרע גד. והנה המגיד הוא הגימל והשומע הוא ד' - גמול דלים (שבת קד, א), אלף בינה גמול דלים עם תלמידים והוא ללמוד וללמד. והיוד הוא החכמתא כידוע.

אמירה בעלמא:    ר"ל בלא סיפור לפרש היטב הדבר.

הרהורא דלבא:    כמ"ש ויאמר עשו בלבו, ויאמר המן בלבו, וכיוצא.

תפקידתא:    כמ"ש ואמרת אליהם וכיוצא הרבה.

אלא באנו כו':    ר"ל דרך גיזום היינו שם וראינו אותה מה דאתה משבח.

ר' יצחק אמר מאן כו':    לא הניח לסיים דברי ר' חייא שאמר שכולהו בלישנא בישא הוו כמש"ו ר' חייא אמר אמרו את כו'.

לימא מלה כו':    כמו שאמר זה אמת כו' והענין כי אילולי הקשוט אין להם חיוני כלל. ועיין בפרשת בראשית בסוד ש' של שקר והשי"ן הוא בראשם, לכן צריך לומר בקדמיתא. ועי"ל קי"ט ע"ב (ח"ב קיט, ב) דאע"ג דאיהי בגלותא איהי מדבר לון.

אפס כי כו' והכא כו':    ר"ל דלכן אמרו היושב בארץ.

דאפילו כל כו':    ר"ל לבד גבורת היושבים בה כמ"ש העם קשה כו'.

א"ר יוסי כל מה כו':    הסכים לדברי ר' חייא שכל מה שאמרו הכל כוונתם ללשון הרע.

ר' אבא אמר כו':    חידש דהוא מזומן בתחילת נסיעה ובאן אתר כו'.

מאי על כלא על כו':    דהוא כלל הכל דו"נ והוא כלל העולם וכלל השם.

כי עז העם דייקא:    הוא נגד השוכן בקרבה כי יחודא דה' בארץ - וה' בהיכל קדשו, וע"ל דקב"ה אחד בארץ, וז"ש גם כן וכתיב עמלק יושב כו'. ועל ארעא אח"כ ויוציאו את כו' ולכן חלק הכתוב דבתם לשנים.

אתרעי בהו:    נגד מלכות דאתרעי קב"ה בכ"י והיו עיני ולבי שם כו'.

ואתכני:    בני בכורי ישראל, ישראל סבא, ו' קצוות.

ואתפאר בהו:    הוא הדעת כולל ג' ראשונות - בך אתפאר.

בגין דחד בחד כו':    ר"ל ישראל ותורה וקב"ה, והן גם כן ג' דרגין הנ"ל דכלילן הכל כנ"ל, כי ישראל אחידן בכנסת ישראל וכל קיומא דכנסת ישראל בעולם אינו אלא בישראל. ועיין בתוספתא פרשת תרומה קמ"ו ע"א (ח"ב קמו, א) ויקחו לי תרומה מאת כל איד כו' שלימו ותקונא דהאי רוחא רוחיהון דצדיקייא בהאי עלמא כו', עיי"ש בארוכה. וירתו לה ישראל לכן נק' כנסת ישראל. ותורה ידוע דרגה, והוא יתברך שוכן בקרב הארץ בשביל התורה, ובביטול תורה אבדה הארץ בגין דעבדין פירודא. ועיין בהקדמת תיקונים א"ב דבאתר דאית תמן תורה דאיהו עמודא דאמצעיתא - גם צפור מצאה בית כו', ובהרבה מקומות. וקב"ה הוא בינה כמ"ש בכמה מקומות דתמן נק' אהי"ה דלית תמן הגעה לשום בריה אהי"ה לבד בל' מ"ב והנהגת העולם בז"ת בשביל ישראל ותורה. ועיין בז"ח פ"א ב' והמשכילים יזהירו כו' נשמתא אתא מכורסייא ובגין דתמן יהו"ה דאיהו מנהיג כולא כו'. וכ"ה בג' עולמות בי"ע. עלמא דכורסייא ותמן אשתמודע ביה כמש"ל קנ"ט ע"א (ח"ג קנט, א) עלמא תניינא כו' זה השער לה' - עולם היצירה של המלאכים ותמן מקנן כו' כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נעשה מלאך והוא בתורה עולם העשיה הוא עולם שלנו נתקיים על ידי ישראל ושם מקנן מלכותא קדישא כ"י. וכן הוא בג' עולמות שלנו — שמים ואויר וארץ. השמים שמים לה' וארץ הוא הקיום בשביל ישראל, והתורה - כי הוא חייך, והוא רוח פיו באויר. וכן הוא בנר"נ. שלנשמה אין לאדם בה והיא בשמים, ורוח ונפש באדם - נפש זוכה אליה כל ישראל וקנין מלאין מצות כרמון וזוכין אליה, ורוח על ידי תורה. ועיין בר"פ משפטים.

קיומא דיליה:    ר"ל של העולם.

וקיומא כו':    דכל ענפין אחידן באילן ופתח בזה כאן כמש"ו דאינון לבא ולכן אמר יגדל נא כח ה' ללבא כמש"ל, וכמש"ו ת"ח והנה עיקר חילוקם היא בשלשה, כי הכל מתחלק בג' ג' שזהו סוד בריאת העולם - ב' א'. והנה כל האצילות בג' שמהן. וכן בי"ע. וכן השם — כי י"ה דלא מתפרשין. וכן נר"ן. שמים וארץ ואויר. וכן האדם - ראש בטן גויה. וכן במשכן — ק"ק, והיכל ופתח אהל מועד. וכל אחד בג"ג. וכן בדירת האדם. וכבר כ' במ"א בארוכה.

וכן בגוף האדם — העור דוגמת ים האוקיינוס המקיף הכל, ואיברים החיצונים ואיברים הפנימים כמש"ו, שהאברים החיצונים הן שבעין עמין שהן ע"ב אומין, ששים גבורים סביב לה ועשרה שהן י"ב בתורה - יצב גבולות עמים למספר הכנעני ובניו, וכן שם ע"ב הוא משם י"ב שבתוכו וששים סביב לה. וע' בפ' שמות וירושלים באמצע נגד האיברים הפנימים - וצדק ילין בה - בה שם אדני. והנה שם הזה גם כן מתחלק בג' [ר"ל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד] דהוא י"ב בד' תקופין, כל אחד בג' חדשים, כמ"ש בתיקונים תקיון כ"א וירושלים נגד אותיות הפשוטים [ר"ל אדנ"י], ושם עיקרא דכל האומין כמ"ש שלכן שלמה נטע בה הכל כו' ואותיות שניות, ר"ל ל'ל'ו'ו' - בישובא דע"ב, וכן חושבנם. וידוע שראשי שמהן אנ"י וה"ו - ל"ו ל"ו, ושרשן י"ב, ו' ו' ו"ק דיליה ודילה, שכל אחד נכלל בוא"ו כידוע בסוד שם מ"ב, ו' פעמים ו', וזהו ל"ו ל"ו אותיות הנ"ל, וס' הן מבחוץ לה לכן הן אותיות ראשונות והשניות הן ו' ו' ואותיות אחרונות הן פ'ת'נ'ד' והוא ים התלמוד שידוע שד' אחרונה מן הי"ב אותיות הוא בגלות, ד' ונעשית ה', והוא י"ם תלמו"ד ה'.

וכן כ"א נחלק לג'. ירושלים - ג' מחנות. א' - ירושלים, ד' - מחנה לויה הר הבית, נ"י - דלא מתפרשין שהן י"ה בהמ"ק וק"ק. בית המקדש בינה כידוע, וקדשי קדשים - שם י' אבן שתיה.

דף קסא עמוד ב

תא חזי כד ברא כו' לבא דהוא תוקפא ומזונא דכל גופא ואתקין שייפי דגופא סחרניה דלבא ולבא כו':    כצ"ל. והשאר "ומתמן אתזן כל גופא...ועבד ליה חד גופא" - לא גרסינן.

במוחא עילאה דשריא לעילא כגוונא דא כד ברא קב"ה עלמא אסדר כו':    כצ"ל.

והר הבית אסחר לעזרות ותנינן לית ישיבה כו' דוד בלחודייהו. ואינון עזרות סחרן כו' גדולה יתבין. ולשכת הגזית אסחר לאולם ואולם להיכל כו' והכא הוא לבא דכל עלמא:    כצ"ל.

פעלת ה' כגוונא דא לעילא ברזא יקירא סתימאה ימא עילאה לקבל דא ואית לעילא ימא מן ימא כו' לכמה משריין ואינון שבעין סטרין כו' ומוחא אנהיר ללבא כדין אקרי נעם ה' כו':    כצ"ל.

כד ברא עלמא אסדר לימא כו':    התחלת עולם מיצירה כמש"ל קנ"ט ע"א (ח"ג קנט, א) "עלמא תליתאה כו'" ועולם העשיה דפוס כולם כמש"ש והנה הים נגד יצירה כמ"ש בפרשת צו דשם גלגלי ימא כו' וישובא הוא נגד ארץ החיים, ומירושלים מתחילין היכלין, ירושלים והר הבית ועזרות דהן ג' מחנות.

ואמר לשכת הגזית אסחר לאולם, ר"ל כל הלשכות של העזרה ג' תתאין ולשכת הגזית היכל זכות ואולם אהבה, ולכן פתוח לרוחה, פתוח לכל, ביתו של א"א פתוח כו'. והיכל שהוא בית ידוע היכל הרצון וק"ק.

ואמר שכינה וכפרת כו' - דשם ד' היכלות, ד' רגלין כו'. ושכינה כתר סיום של מעלה.

ואמר והכא הוא לבא כו':    דמכאן הושתת העולם ובלבא שורה רוח החיים והוא השכינה.

ואמר ולבא דא אתזן כו':    דרישא הוא בשמי' כמ"ש בש"ה, וצואר הוא הסולם והוא תקונים דבה"מ צוארך כו'.

ואמר ימא עלאה לקבל כו' אית כו':    ר"ל כמו שהתחלת עולם כאן מן ים וכן הוא למעלה כמש"ו ת"ח וכן הוא למעלה למעלה, דבינה גם כן נקרא 'ים' - נ' שערי בינה.

ואמר ת"ח נהר דינור כו' והוא התחלת העולם כי שם צריכין לעבור. ואמר משבעה דליקין - שנהר דינור מתפשט לז' נהרות כמש"ל בפרשת בהעלתך, ולכן אינון שבעין כו'.

ואמר ואינון כו':    הן שבעין שכ' בפרשת וירא ובז"ח שיר השירים ועליהם ארגמן וכמש"ו ואינון סחרן לארבע כו' והן ע' נפש דישראל, ע' משפחות, וד' דגלים של ישראל - יצב גבולות עמים למספר כו'. וכל אלו סובבין הכסא. ואח"כ קרתא קדישא כו' כנ"ל. וז"ש ב' מיני עזרות נגד נו"ה, איהו כו' ובכלל הר הבית מחנה לויה הוא,

ואמר ולית ישיבה כו' - דתמן אתקשר דוד נעים זמירות, נעימות כו' חסדי דוד.

ואמר וההוא ב"ד כו':    דשם אתדבקותא בדכורא כמ"ש בהיכלות, ואלהי לצור מחסי. ואמר בקיצור עד דמטא כו' ואמר ודא הוא כח כו' כמ"ש בתיקון כ"ב ה' אלהים חילי תוקפא.

ואמר יגדל נא כו' לתתא - ר"ל לעילא לעילא בבינה ולתתא במלכות והיכלות עד עלמין כלהו, דלמעלה אמר עד דמטא לאתר כו' ודא אתזן מן מוחא דלעילא, ר"ל מז"א באצילות. ואח"כ אמר כגוונא דא לעילא לעילא - ר"ל בבינה שמקבל מחכמה והוא נקרא מלכא עילאה כידוע.

ואמר כאשר דברת כמה דאוקמוה:    ר"ל כמ"ש במסכת עירובין (עירובין כב, א) ארך אפים אף כו'.

ואמר לאמר למילף כו' ולעלמי עלמין למימר לדא בשעתא דעקתא ומאי הוא ה' כו':    כצ"ל. ור"ל כמ"ש (ראש השנה יז, ב) ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרין כו' וברית כרותה הוא להיות לעולם כך. וז"ש ומאי הוא כו'.

וז"ש דאמאי אסתלקו כו':    דמשה אמר לאמר כיון לי"ג מדות ול"ק אלא אלו.

ואמר והא אוקימנא מלין, ר"ל כנ"ל ברית כו'.

ואמר וכן שאר אחרי כו', דלא אמר אלא אותן מדות שהן לכפר עון ומאריך אף, ולכן ל"ק אל רחום וחנון שהן קודם החטא, וכן נצר חסד לאלפים דל"ק אלא ארך אפים שהוא לצדיקים ולרשעים, וכן נשא עון ופשע, וכן ונקה כמ"ש (יומא פו. וש"מ) מנקה לשבים כו'. ורב חסד, דחסד אינו משגיח כלל על מעשה כמ"ש (פסחים קיח, א) הני כ"ו כי לעולם חסדו כנגד כו', ולכן נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ולא קאמר וחטאה לפי שחטאו במזיד. וכן לא קאמר ב' פעמים ה' כמ"ש (ר"ה שם) אחד קודם שיחטא כו'. ונשארו ששה שהן תשעה כמ"ש באדרא זוטא. וכן בכי תשא הן עשרה שהן י"ג. כי 'אל רחום' לפי פשוטו מדה א'. וכן ארך אפים, וכן נצר חסד לאלפים. ונעשין י"ג. והכל דרך בג' שבאין מלמעלה וזהו י"ג יודין וט' ווין דב"כ שהן ווין ו' ט'. יודין י' י"ג (כוונתו על ג' יודין וג' ווין דהויות). והן נקודות וטעמים והוא משחא דבהון והן עצמן אותיות כמ"ש בפרשה נשא. ועם ו' תיקונים דה"א - שהוא חמשה ואלף - הן כ"ח עובדא דבראשית. ועם ד' דאל"ף הן ל"ב נתיבות, כי נגד ו"ד דנוקבא הוא עשר ספירות כמ"ש בספר יצירה "א' רוח אלהים חיים ב' כוח כו'", והן ד' דידה, ואח"כ חמישי חתם כו' ו"ק.

ואמר כדבריך ממש והא כו' - ר"ל כמ"ש (ברכות לב, א) "כדבריך עתידין האומות כו' אשרי כו'".

דף קסב עמוד א

יתמו הא באתר אחרא לא ושם ימותו דא בגופין אבל בנשמתין לא כו':    כצ"ל. ר"ל לא כמ"ש מזה הפסוק דא"ל חלק לעולם הבא דנאמר ושם כו', לכן קאמר דכאן נאמר יתמו מ' משמע(?) לגמרי, אבל שם ימותו - דאין בנשמתא מיתה.

נשרא רברבא:    לפי שהוא בדרום לכך הכל בצפרים ויונה, ושלימות הוא נשר בעל הכנפים למארי דמתיבתא שגדפין דלהון שלימין כמ"ש בת"ב וכמ"ש בתז"ח צפור יונה נשר. וז"ש רברבא לאפוקי הקטנים דלית גדפין כו'.

מלקט עשבין:    הן דברים לקוטות כמ"ש למטה מאן כו' וכן לקמן יוסף איהו כו' מאן כו'. והכל מג' דרגין שהוא ש' ע"ב וכ"א מג' כמ"ש כאן מאן כו' מאן כו' תו אמר כו'. וזהו ש' ע"ב - ע' ש"ב - ש' מע"ב.

דנציבין הוא הוא ובריה כו':    כצ"ל.

לגו חשוך:    שהוא מצדק א"ד יש כ"ש מקום לאחוז בהן וזהו מקומות מסה ותבערה ומרה ושם נסהו כו' כידוע.

נייחא יתקשר מניה חיין כו':    כצ"ל.

גו נייחא:    אצל נוח הנו"ן וג' דברים נגד ג' דרגין בג' ראשונות צריך לקצר ובמלכות להאריך כמ"ש (ברכות יא, א) מקום שאמרו כו'.

ומאן דפסיק כו':    בז"א ששם החיבור ושם התורה.

תו אמר כו':    הוא סוד קו המדה והוא כמו הראשון וזהו סוד דוד מזוקק שבעתיים והוא במקום אמת דג' תיבות האחרונות כמ"ש בז"ח רות.

תו אמר כו':    דנצח נשאר דא"ל הפסק מצד המלאכים וגם נצח ישראל לא ישקר - עולם חסד יבנה, מה שאין כן עבודה דבטילה בעו"ה.

וחד אתהדר חד שליט כו' אגניז חד ואשתאר כו' כנפי רוח ושאט במאתן כו':    כצ"ל.

ה' רוכב כו':    שהן עבי שחקים, עבים רכובו.

גדפי רוחא:    הוא הדעת, משה ברוחא, דביה עף למעלה. והרוכב הוא יסוד. וז"ש "חד שליט" - ויוסף הוא השליט, והוא "וירכב על כרוב ויעף" - דבינה נגנז כנ"ל, וביה הדעת דסליק עמיה במאתן עלמין דסליק לאבא ואמא ואשלים לשבעין ועאל בב' העזקין דאינון מאתן אלף עלמין דכסיף בהן קב"ה והוא סוד הזיווג, ובין עיזקא ועיזקא הוא ת"ק אלף עלמין דפתחי תרעין לכל סטר והוא ת"ק פרסי מטלנוי ועם מאתן אשלים כו' כנ"ל, ולכן נקרא ריח - ר' עם י"ח.

ואמר חד לגבי בנימין יסוד דנוקבא, והוא תורה. ולא נשאר אלא חד סמכא דא"ל הפסק. ואמר דאגניז יוסף כו' - הוא גניזת הארון ולוחות וכן חורבן בית המקדש דשם יראה כל זכורך - זכורך דייקא, פני האדון - ארון הברית, אדון כל כו'. ומכירת יוסף גרם כל זה כמ"ש בז"ח והוא נמכר ד' פעמים — לכן נמכרנו ד' פעמים בד' גליות; מבבל למדי, מיד ליד. ולכן בחורבן נתבע דמו - גם דמו הנה נדרש, בשביל שחשבו ולפי לעבד נמכר לכן לעבדים כו'. ולכן "ויבך עליהם...ויפול על צווארי בנימין אחיו כו'" על פרישתו ממנו זמן רב - "וירכב כו'". וכן מי"ב מרגליטין כו' ודאתמסרו למלכותא כו'. וז"ש (ע"ז ג, ב) שקב"ה רוכב כו' בח"י כו' והוא בח"י נהרי בשדרה כו'.

יהיב לון ההוא ממנא וורדא אחרא ונפקו:    כצ"ל כמ"ש בפנים. שנתן להם מתחלה אחת והוא בהשמטות וכאן שראה שלימותם יהב כו' והוא כמ"ש בתיקונים תיקון כ"ה חדי ר' שמעון חדוה כו'. וכן כאן בתחלה ראה צדקתם שעלו בחשך ראוי לשערי צדק ואח"כ שראה שהן זוכין לשמוע קלא דההיא עלמא ברזין דתמן ראה שזוכין לצדק עלאה - ב' השושנים, ולכן ארחו ביה דביה אתתקפו למשמע תמן כו'. ולקמן דיהבו לון תפוח נשלמו דהוא ברוחא דמשה כמ"ש בסוף תיקונים ולכן לא אתנשו מנהון כלום, תמלא הארץ דעה כו'.

וגו' מהו מיתתו כו' וההוא יצה"ר הוא דמית כו':    כצ"ל כמ"ש בפנים.

דף קסב עמוד ב

בגופין קדמאין:    כצ"ל.

ובפום תרין מלין עד כלום - ל"ג לא גרסינן(?).

בצלאל רביעאה כו':    לחב"ד כמש"ל ואמלא כו' וע"ל קס"ד ע"א (ח"ג קסד, א) ואמר שם כד תנדעון כו'. ידוע בשם המפורש מג' ג'. ואמר יוסף איהו רביעאה - שהוא רביעי לחג"ת, מאמר תדשא הארץ. ועי' בתיקונים ל"ד ע"א דהוא יום הרביעי, שראשי נמלא טל.

ואמר גו נהורא כו' סליקו לעילא:    דסליק לחכמה - משכיל לאיתן כו'.

ואמר חביבו דכלא:    ידוע, והוא בג' מקומות כלול במקומו חביבו דכלא ורביעאה כו' וסליקו.

ואמר עליה כתיב ונסכו כו':    שהנסכין אזלי לשיתין (סוכה מט, א) דרגיה, ורביעית ההין בשמא מפרש, ג' ההי"ן, רביעית השם, והוא רובע ישראל בשיעורא דמשחתא.

אמרו הן אר"א כל הני מלין וכל מה דחמינא כתבנא כד מטינא:    כצ"ל.

דף קסג עמוד א

והא ל"ל דחילו ואמתני מיומא דשאריתו למחמי כל דא עד השתא שבעה יומין והא לא הויתו מסתכלין בההוא עלמא כלום. אמרו ודאי הא אתנשי מנן:    כצ"ל.

חמיתון אלין טוריא כו':    שג"ע בהר מרום הרים, וכל שיותר במדרגה יותר בהר. וגיהנם בשאול, וכל שיותר כו' וכמ"ש צדקתך כהררי כו' משפטיך כו'. ואמר "די במדברא" כמו שהיו בזה העולם דכל עניינם שם בטופסא דכאן.

בכמה פליאן כו':    ד' דרגין, מקוצו של יוד למלאות לה' אחרונה, דמשה סליק לשם במחשבה כו' ובחייו לא זכה אלא למבועין לבינה, כי לא יראני כו'.

פריעה הוה ביה במה דאתפרע כו' לפסולת לגו:    כצ"ל.

לגו אתר דפריעה שארי:    ר"ל מקום הפריעה שהוא בקדושה הוא מתקיף לערלת הפריעה, כי שור הוא דכורא אבל חמור דנוקבא אין בכסא. והענין דו"נ דקדושה מרחיקין דו"נ דסטרא אחרא, כי במקום הקדושה הן נופלים ולכן בכסא אין שם שליטה דנוקבא, אבל דדכורא עד בא יעקב ומתחבר בכסא כמש"ו. והענין בשור, כי עשו דכורא לשמאלא וישמעאל כו' והוא בחטא אדם הראשון וחוה כמ"ש בז"ח פרשת יתרו, והוא בעצב בעצבון. וז"ש "ויעקב אחיד כו' ובהאי שור כו'", ר"ל דפרע מהאי שור דקדושה את המועד. ואמר "רשומא דברית אית ביה" כנ"ל, דמילה שהוא בנוקבא ביה והוא עטרת הברית - נוקבא. ואברהם אצטריף פסולת של נוקבא ויצא ישמעאל ונולד יצחק, אז נתתקן נוקבא והוא הראשון שנימול לשמונה, קדש ידיד מבטן. ואח"כ נצטרף יצחק ונפק מיניה עשו דכורא ונולד יעקב. אז נתתקן פריעה. ולכן נולד מהול כמו שאמרו "איש תם - שנולד מהול במילה ופריעה". ואף על פי כן נצטרף יעקב בלבן ב' פעמים שבע שנים נגד אברהם ויצחק דכלול מהם והם ד' דכורסייא, ד' בתים דתפילין, נגד ד' דסטרא אחרא — דאמצעי כלול שנים כידוע, ב' דשור וב' כו' אלא דביעקב אין פסולת רק שתקן כו' ולכן לא אשתלים עד שנולד יוסף כי יוסף ויהודה הן זו"נ, ב' משיחין, דיהודה עני ורוכב על החמור ויוסף בכור שור. ביהודה - ותעמוד מלדת - דאתתקן כורסייא כו', וביוסף - ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף כו' בשביל שנולד שטנו של עשו כו', והוא כנ"ל.

וז"ש בשרה כתיב פקידה והוא כנ"ל, דאתייליד בסטרא דנוקבא, מה שאין כן ביעקב. וכד אתייליד יוסף דאז נשלם יעקב. וז"ש בגין דזכור כו' והוא ברית קיימא.

ואמר "ובמה כד נטל כו' דאתחבר בכורסייא", ואז נפרדו הקליפות - יתפרדו כל כו'.

בכור שורו כו':    ר"ל דכל השוורים משתלשלים מזה השור דקדושה והוא דקדושה בכור לכלם.

דף קסג עמוד ב

וז"ש וכמה גרדיני נימוסין כו':    ר"ל דכלם סטרא דשור ולכן אמרו (סוטה מח, א) (ב"ק כא, א) לדידי חזי לי ומנגח כו'.

ואמר ובההוא מתיבתא כו' בעלה דההוא תם כו':    ר"ל דנוקבא כורסייא כולה נק' תם - ויעקב אית תם כו'.

ואמר א' רזא דוא"ו:    כמ"ש בסתרי אותיות פרשת בראשית דדא כלל ודא פרט, והן סוד שם ע"ב ומ"ב.

ואמר אברהם לא אתפקד כו':    מה שאין כן ביעקב דכד אתחברת בדכורא אשתלילת מכל לבושין - פשטתי את כתנתי כו', ולכן הוא תם לבד.

ואמר דאקרון כחדא ים:    הוא יצירה, גלגלי ימא דהן דרגין כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת בא, "ותקין לכרסייא כתות לשמשא ליה כו'" אבל דעשיה אמר שם "ולאלין עביד שמשין ס"מ כו' כעננים כו'". וזהו תמים, דכל סיום י"ם הוא לשון רבים דהן דרגין הנ"ל.

ואמר ב"נ אצטריך כו':    כמש"ו בלבן ותכלת דציצית, דתכלת סלקא מגו ימא.

וז"ש דסיהרא קדישא שפירא איהו בחוורא:    ר"ל וזהו לבן דציצית.

וז"ש ובההוא ימא כו' ואמר למטה לבתר בתפלין כו' והוא א' דאמת, והוא רזא דאלהים שאמר בז"ח ש"ה אלהים א' דכר כו' מילה בפריעה כו'.

ואמר גו שבעין שנה כו':    ר"ל בז' היכלין דיצירה, נונא, יסוד דנטיל משבעין שנין כמ"ש בסוף תז"ח ולכן עולה חלזון לע' שנין עד דמקבל מכולן, והן נגד ימי האדם, דלסוף הוא בגוון זה כמ"ש בפרשת בראשית דלכן ל"ל לאדם קיומא, ע"ש נ"א ע"ב (ח"א נא, ב). ודוקא לגוף דעשיה, חלקא דמצולות ים. אבל לנר"נ דלגו — שש וארגמן לבושה כמש"ו. ור"ל שש וארגמן - ששה דרגין וד' רגלין ארגמן ז' היכלין.

ואמר מ"ט בגין דתחום ים כו':    כנ"ל "לבתר עבד לאלין שמשין", והוא כתנות עור - אף עשיתיו.

כדקא יאות מתתחמן לד' כו':    כצ"ל. ואמר "מתתחמן לד' סטרין דעלמא" הן ד' שבכסא, והן ד' כנפות, ד' פעמים ח"י -- י"ג חוליין וה' קשרים שהן י"ג עלין דשושנה דלגו וה' עלין דלבר. והכל בשם אלהים שנתמלא ברחמים, והן י"ג מדות הרחמים. ואח"כ ה"ג לא ינקה פקד כו' על כו'. ומכל מקום הכל ברחמים. והן ה' דשמע ואחד רזא דיחודא בחסד ובברית דשם מתגלה חסד בפום אמה - שמר הברית והחסד, והוא חמשה ואלף. אלף הוא א', ה"א דשמא מפרש, וכן הוא ואו הא, ואלף דה"א הוא בחי' אחרונה דל"ל מגרמה כלום, ושם מקבלת הכל ונעשין שם אחד כידוע. ולכן נקרא חוה -- ח"ה, י"ג - ו' ה' וא' כנ"ל, והתחלקותם לח' וה' בסוד ב' מזלות, והוא סוד אחד, והן ד' חיות והוא שם ע"ב בהן כידוע ואדם ע"ג ברזא דמ"ב וכמ"ש בתיקון כ"ב, והוא רזא דתפלין - מ"ב הזכרות אהי"ה אשר אהי"ה, והוא אדם א' דאמת.

ואמר יתמו:    שהיו י"ם ות"ם וזהו יתמו - דגש במם להורות על ב' ממין, והוא גם כן תם בי"ו פנים דחיות.

דף קסד עמוד א

הני תרי מערתי אחרנין די לגו לא תשכחו כל דא תמן כו' למתיבתא דיליה אמר לון רבי אילאי זכאין כו':    כצ"ל.

מיומא דשארו למיחמי כו' עד כלום - לא גרסינן כאן.

מלין דשמעתון מלה קדמאה כד תנדעון מדידו כו' מפרש תנדעון דא דבצלאל רביעאה כו':    כצ"ל.

מאן דלא אסתכל כו':    וכן בהיפוכא, מאן דאסתכל כמש"ש אבל העיקר דקאי אמ"ש למעלה יוסף כו' וכמ"ש (חגיגה טז, א) כל המסתכל בקשת, וכן בקשת דלתתא, וכן שנינו במתני' אלו שנים יחד ואמר ג' דברים של ג' כמו למעלה בצלאל יוסף מאן. מאן דלא כד כפיף אי לא כו' מאן דעאל כו'. ואמר "בין תרין כרובים", שהם מעון ומכון, כרובים דעלמא עלאה, ממעמקים קראתיך כו'.

יעקב חכים הוה כו':    דהבין דהן עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא אע"ג דתחלה לא ידע, וז"ש חכים הבין בחכמתו.

לה לבר ממערתא אבל ללאה אעיל גו מערתא כו':    כצ"ל.

וחוה חמאת כו':    דמתחלה אתקשרן היכלין דנוקבא זע"ז ואח"כ נוטלין הדכורים כל אחד חלקו כמ"ש בהיכלות בפרשת בראשית, וז"ש "ושרה חמאת כו' ורבקה חמאת כו'". והענין שרחל לא נקברת שם כי אלו הן כורסיא לחוה מה שאין כן ברחל דהיא כורסיא להם, וכן דוד אינו שם.

שיעורא כו':    כצ"ל. מחוה לגבי שרה שיעורא דתרין אמין כו':    ור"ל כמש"ל בפרשת תשא ונשא מגבעות כו' בינה ובין בתולות אחרי' כו' וזרת הוא ב"ט ובשיעורא דיוד הוא בטפחים דהוא ד' אצבעות דיו"ד שיעורא ד' נקודין כמ"ש בתי"ט, ובשיעורא דוא"ו הוא שיעורא דאמות ו"ט כמש"ש. והנה ב' אמין הוא הפסק ב' היכלין, גן נעול גל נעול, ב' שמות, והן היכל א' השביעי דמסתתרת שם והוא אלהים כולל ב' השמות דלכן אמרו (ברכות נ"א ובזוהר בכ"מ) מגביהו מן השלחן טפח, דכוס הוא ברזא דאלהים וחושבניה, והב' אמות הוא ברזא דדעת דגבוה מהכתפין ורישא דגבוה בגרון מהגוף.

וכולא לדוכתייהו:    צ"ל בדוכתייהו. ומ"ש "אלין הכא ואלין הכא" - לא שייך כאן. וכן לקמן קס"ז ע"א (ח"ג קסז, א) "לדוכתייהו אלין הכא ואלין הכא כו'" כדקדמייתא לא שייך שם. וצ"ל ק"ע ע"ב (ח"ג קע, ב) קודם למש"ש "למטה סחרנייהו דאינון עמודין כו'", כי כל המאמר הזה הוא לקוטים מלבד מה שחסר וכצ"ל קס"ג ע"א (ח"ג קסג, א) אחר מש"ש "אתחברו כחדא ויתבו", אחרי זה צ"ל קס"ד ע"א (ח"ג קסד, א) "א"ל ר' אילעי זכאין קדישין אימא לכו מלין כו'", עד "מכאן ולהלאה רחימין". ואחרי זה קס"ג ע"ב (ח"ג קסג, ב) "זכאה חולקכון חברייא קדישין" עד "קביל לון למתיבתא דיליה", ואח"כ "אמר לון זכאין אתון דאחמי לכון מאריכון כגוונא דעלמא דאתי מיומא דשאריתו למחמי כ"ד עד השתא שבעה יומין והא ל"ל דחילו ואמתני והא לית אתון מסתכלן בההוא עלמא כלום אמרו ודאי הא אתנשי מינן כו'" קס"ג א"ב "עד כמה דחמיתון דעבדין כל יומא".

ומ"ש כאן "אלעזר ברי שפיר קאמרת כו'" עד "לבר מירושלים וכלא בדוכתייהו" — נראה שאינו ממאמר זה כלל.

ומ"ש כאן דנפיק מינה לגו:    ר"ל דכן משיח בן דוד בר' דלאה יהיה בגו ירושלים, ומשיח בן יוסף בר' דרחל לבר מירושלים, וכמו במערה וכמו ב' המלכים רחבעם וירבעם, ומינייהו נפקו ב' המשיחין.

דמרגלאן דאבן טבא כו':    צ"ל אחר מ"ש קע"א ע"ב (ח"ג קעא, ב) "תלת עשר אלפי מגדלין דנהירין כשמשא", ואח"כ שם קע"ב ע"א (ח"ג קעב, א) "שבע סדרין דמרגלאן אתתחמן בכל חד וחד", ואח"כ כאן "דמרגלאן דאבן טבא כו'". וכל המאמר דעזרה שם - הכל צ"ל כאן. ועמ"ש לקמן.

מגדל עז דא כנסת ישראל:    כמ"ש כמגדל דוד כו'.

דף קסד עמוד ב

ביה רעותיה כו':    ר"ל לשון ריצוי.

וע"ד ונשגב:    דכל תוקפה ביה סיהרא משמשא.

חמיד לבא כו':    עיין בסוף תיקונים.

דא תיבה וס"ת כו':    ר"ל עז - ספר תורה, כמ"ש על פ' ה' עוז לעמו יתן כו'.

מגו היכל כו':    ר"ל דבהיכל הוא בדרגא דבינה, לכן סתום הוא כד סליק למעלה ומפקין ליה לתיבה ושם נפתח ונתגלה.

וההוא מגדל כו':    כי מגדל ועז בחושבן חד, והוא שמא דילה דקיימא על י"ב מרגליטין, י"ב אתוון דשמה דידה, וכ"ה בשם המפורש גם כן, ושניהם חושבן ע"ז. וכן חושבן שבעה ושבעה, ימי הפסח וסוכות, ז' וז' מוצקות. ושבע דלמעלה נכללין בעשר — שבעין שנין דגלות בבל, וזהו ע"ז. וב' עטרין הן כתר ועטרה השם י"א י"א וכפולין משבעה והן מגדל עז עמ"ש בסוף תיקונים וכ"ה מגדל אלא דשם הוא בכלל ובה הוא בפרט ג"ד ב' המרכבות, אנפי רברבי ואנפי זוטרא. וידוע שדכורא ונוקבא הם כלל ופרט. וז"ש "ודיוקנא כו'", ואמר "ואצטריך בשית כו'" דוגמת ו"ק דידיה, והן שית היכלין והיא התיבה השביעית - עז כנ"ל.

כד דריש במגדל אצטריך צדיק דליהוי חזן כו' דסליק לס"ת למקרי אצטריך צדיק כו' ירוץ צדיק דא ונשגב ממאן כו':    ר"ל רב כרוספדאי הנ"ל, וכמ"ש בז"ח רות.

גו גדפי דכרובים:    תחת הכרובים הנ"ל קע"א ב' (ח"ג קעא, ב) ובאמצעיתא דההיא עזרה אית תרין כרובים כו' תלת עשר אלפי מגדלין כו' כנ"ל. וז"ש כאן "וקאים גו אמצעו דעזרה כו'".

ומה דהוה רומי' לרום כו':    כצ"ל, וכמ"ש למעלה "ודא סליק לרום רקיע", דעזרה הוא בלא גג.

וזמנייא:    ר"ה ויום הכפורים.

כל בני מתיבתין : דאיהו פריש ליומא דהלולא דילך : על ההוא פתחא ואיהו ס"ת פתיח:    כצ"ל. כמ"ש בפנים.

מד' גוונין דאינון דעלמא עלאה כו':    כמ"ש מי מדד כו' כמ"ש בסוף תיקון י"ח דאינו^[12] ד' גוונין שהן ה', והן פיתוחי חותם.

עטרה דפז כו':    והוא ב' שמות — אני ה'. ולכן ב' נשרין מקבלין אני ויונה נגד ה' ויונה הוא השם פשוט ומלא וז"ש ותרין נשרין דא מסטרא דא ודא כו' כי אני הוא מב' סטרין ויונה באמצע.

אלא מהכא נפקא:    ר"ל דזכתה לנהורא דיונה דא וכמ"ש חמורו של ר' פנחס בן יאיר ובהמות של אדם הראשון, וכן של נח כידוע. וזכתה לנהורא דא ששמשה באמת לאותו צדיק ונכתב מעשיה בתורה.

ואמר ההוא דאשתמודע:    ר"ל שנכתב בה"א הידיעה.

דף קסה עמוד א

במתיבתא דרקיעא יונה דכר הוה כו':    ר"ל דהיא בעצמה זכר אלא דמין יונים נקראו לשון נקבה, לכן נכתב זכר ונקבה -- "טרף בפיה".

את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וגו' אהדרו אתוון כו':    כצ"ל. וכאן ע"י בטישה שזהו ויאמר.

זכאה עמא דכ"ד מחכאן:    כאן צ"ל מ"ש קע"ב ב' "אלפא ביתין כלהון משלבן כו'...ממתו"ם ננקפ"י אאלר"ן",
ואח"כ קס"ו א' "ואמר רב מתיבתא דהא דייק כו'... דפרס אשתמע הכא",
ואח"כ בפרשת בלק ר"ג ב' (ח"ג רג, ב) "אשורנו ולא קרוב כתיב ומגבעות אשורנו ציורא ודיוקנא כו' עד כלא מי",
ואח"כ קע"ב ב' (ח"ג קעב, ב) "אלף וחמש מאה וחמשה כו'... בעזרה דא",
ואח"כ כאן למטה "לא ידיע חשיבו דעובדא טרפין דלהון מנצצן בכמה גוונין עובד כו'",
עד קס"ו א' (ח"ג קסו, א) "ויסע למעבד בהו נוקמין".
ואח"כ מ"ש כאן - "אי חסידא קדישא מאן דנטר ברית כו'... שלהובין מלהטן דלא יכלין לאסתכלא בהו",
ואח"כ קס"ו א' (ח"ג קסו, א) "בההוא מעיינא מגדלא כל זיני",
ושם קס"ו א' "וילך מאחריהם ויסע" - צ"ל, "ועוד ויסע למעבד כו'",
ושם "וע"ד חדי משיח כו'". חדי משיח ל"ג, ואין שם מקומו, אלא קס"ה ב' ([[זהר חלק קסה ב {{{3}}}|ח"קסה ב, {{{3}}}]]) אחרי שאמר "מאן דזכי למנדע דא ינדע וע"ד חדי רב מתיבתא דקא אתבשר משיח בדא כו'... דפרס אשתמע מהכא רקיע חד אית כו'",
אבל מ"מ קודם אלפא ביתין משלבן חסר גם כן הרבה, וכן קודם המאמר של בלק, אבל מסודרין הם כנ"ל.

ואי תימא מאן נטר כו':    דאז השגחה עליו מעלמא דדכורא כי השגחותו תמיד בה כמ"ש עיני ה' אלהיך בה, ארץ אשר כו', ועל ידו משגיח בה.

תלת מאה ושבעין וחמשה כו':    מספר הזה הוא עש"ה חסד, המש"ל ופחד כו'. והוא בנהירו דחסד כמ"ש באדרא רבא "אורכא כו'". והנה חסד נקרא כהן על שם ע"ב נהורין דביה — חושבן חסד, וג' נהורין דעלי' כמ"ש בז"ח פרשת חקת מ"א ב' "וחושבניה דהאי כהן שבעין וחמש, שבעין ותרין לקבל ע"ב סטרין רשימין בסטרא דחסד, ותלתא דאשתארו לקבל תלתא דרגין עלאין דאתלבש בהון כו'". וידוע שה"ח הן והן שע"ה וכד חשבת לג"ר כאחד הן שס"ה. וכן תתר"ף בפרט וכ"ה ורב חסד בחושבן יום, וכן חושבן מילה דאתגליא טוב שם - אמרו צדיק כי טוב, והוא שמא דגושפנקא. וכ"ה אלה בחושבן אור. וכ"ה צלם בחושבן אל עם ה"ח הכוללן. והוא נתיב ל"ב הנעלם הכוללן.

וזהו "חסד אל כל היום" שנאמר על הצלם אם הוא שלם אז הוא שלם כל היום, כל ימות השה, ה' פעמים חסד ע"ב כנ"ל, והוא א' שעל גבי הסנהדרין. וכן ישראל על גבי ע"ב אומות. וכן בכולם. וזהו חסד אל. והכל עם א' הכולל חסד סימן כל ימות השנה אל הוא צלם והוא סימן לחסד. והגופין הנ"ל אלף כו' אהי"ה פעמים כהן.

מאן דאיהו לגו קיימא בתרין כו':    בדחילו מגלגולא דרקיע דהוא מחימום הגבורות ומשם נבעין מיין בשבכים ואגנות ושם מים רבים לא יוכלו לכבות כו', ולכן סחרא תדיר כי שם דרגא דעולם הבא דלא מתפרשין כי אין שם אלא צדיקים וחדוה מאינון מים - שמאלו כו' וימינו כו'.

דא הוא דאמר יחזקאל:    ר"ל המעין הראשון שכ' שם והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית קדימה והוא הדעת בת"ת, ולכן זרת ארכו מדת החשן.

כל זיני מרגלאן כו':    הן מ"נ, ולכן הן בכל זיני גוונין כו'. וז"ש "כלהו שלהובין מלהטאן כו'".

בתר שבכין אחרנין לגו:    ר"ל שאמר למעלה ק"ע א' (ח"ג קע, א) דבכל סטרא דעזרה שס"ה עמודים דנהורא. ואמר שם ב' סחרנייהו דאינון עמודים אית שבכין עובד כו' ועי"ש קע"א א' ב' (ח"ג קעא, א) מנביעו דאינון שבכין. ואמר כאן שיש שבכין אחרים סביב כותל העזרה ועל שבכים אלו(?) עומדין הגפנים והכרובים עומדים בתוכם אל חלל העזרה ועלין של הגפנים חופפים על הכרובים.

דף קסה עמוד ב

אינון גופנין:    גופנין הנ"ל. והגופנין הן רזא סוד ת"ת כידוע בז' מינין, וכרובים נצח והוד, ושבכין - יסוד, מינייהו נבעין מיא לאגנות - מלכות, בית קיבול. וז"ש דכל מאן דאסתכל באלין גופנין כו' ועוד מעיינא וענפא ורקיע על גבן כמש"ו.

בד' מיני זהורין:    ד' גוונין הידועין בד' אתוון.

שית אלף כו':    נגד ששים רבוא ישראל שיוצאין ממנה.

ד' גוונין לד' סטרין דעזרה:    כ' רח"ו ד' אותיות אדנ"י, ועי' בפרשת ויקהל.

לד' סטרין דעזרה:    שהשבכין הן לד' סטרין דעזרה גם כן ומינייהו מקבלין האגנין.

סטרין דעזרה אינון שבכין נבעין נביעו דמיין חיין כו':    כצ"ל.

באמצעי דעזרה כו':    תחות שני הכרובים הגדולים דשם כמש"ל קע"א ב'.

ויתחזון קמי מלכא קדישא:    כאן צ"ל מ"ש למטה "כל אינון נטורי קיימא קדישא כו'.. אי חסידא קדישא מאן דנטיר ברית כו'... ודא איהו כד איהו אחרי ה'", ואח"כ מ"ש כאן "בסטר דרום בעזרה כו'".

ואתרמי - צ"ל ואתדמי דקא ישטפון כו' - והוא המעין שביחזקאל מש"ש מפכים כו' מי ברכים כו' ונקט ברכים חדא נקט וה"ה למתנים דכולן שוין והן ב' היכלות דכלילן כמש"ש.

מאן דייעול בהו כו':    דהוא מעין החכמה כמש"ו ולכן הוא בדרום - הרוצה להחכים ידרים, חכמה נחית בימינא, ואינו מתגלה כי אם בברכים כמ"ש בפרשת פקודי רמ"ז ב' (ח"ב רנז, ב) "מאתר דא ינקי כל אינון מאריהון דחכמתא". וכן שם למעלה: "האי חיותא יופיאל שמיה ואיהו קיימא בכל אינון רזין דחכמתא וכל אינון מפתחאן דחכמתא קיימין ביה כו'".

מגו מרגלא חד:    הוא י' נקוד' דאור כו'.

בכותלא דדרום אינון מים עיילין גו עזרה ומתמן כו':    כצ"ל.

לנחל שטים כו':    כמ"ש בירוש' ובז"ח רות עי"ש.

לא חיישי בנוקבי:    ר"ל אין מהרהרין על נקבות. וז"ש "דאתחזון תמן דכורין כו'", וכנ"ל, שהן ישטפון כו' וכן הן מחכימין כו'. וז"ש ותו דהא אתפקחין כו' .

גו מקדשא דא כל הרהורין כו':    ר"ל העומד בבה"מ בראית רגלים כמ"ש את פני האדון ה'.

ענפא כו':    הוא מסטרא דגבורה ולכן כל גוונין דעלמא כו'. והמעיינא מסטרא דחסד.

לאיש משענתו כו':    לאותן שיזכו למקום רב ימים והם עתידין להחיות המתים ומעלתן ידוע בגן עדן וז"ש "וע"ד חדי".

רקיע חד כו':    בחינת הדעת ומשם ולמעלה נעלם.

קריב יתיר כו':    הן ד' גוונין דיריעות המשכן — תכלת וארגמן דהוא גוון המורכב במקום ירוק, ותולעת ושש. כי הרקיע הוא היריעות והן ד' גוונין דשמא והן מלמטה למעלה נוקב' ואח"כ דכורי'.

דעיינין יכלין לאסתכלא:    כאן צריך להיות מה שמובא קס"ו א' (ח"ג קסו, א) "לזימנין חשוכא כו'" עד "לאסתכלא לעילא", ואח"כ שם "אי חסידא קדישא" עד "אמר ר"ש", ואח"כ קס"ה ע"א (ח"ג קסה, א) "תא חזי ההוא רקיע כו'".

ומקל נהימו כו' כל אינון אגנין כו':    אותן שאמר למעלה קס"ה ע"ב (ח"ג קסה, ב) "שית אלף אגנין כו'".

דייק רב מתיבתא כו':    זכורך - מ' משמע(?) על הזכרות להראותו, ואף שנאמר במקום אחר גם כן כל זכורה לפי כו' -- הכל גם כן בשביל זה דלא עאלו בברית ושמרוהו.

דף קסו עמוד א

כשר איהו לדא:    שאיסור ההליכה אחרי אשה משום הרהור ואפילו אחרי אשתו שלא יהרהר באחרת, ואף בצדיק גמור משום שאנו בע"ה ושם החילוף. וכן הוא בשכינה בסיהרא דעץ הדעת אסור. אבל מי שזכה לעץ החיים ודאי מותר דשם גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, ושם אין פחד, והשגחת השכינה על הכל. וזהו שהיא מאחריו. אבל לזכות להדבק בה כהוגן זיווגא דשכינתא הוא כנ"ל.

ואמר רב מתיבתא כו' ויהיבת למדי ופרס מאינון אתוון דופרסין היאך אשתמע ליה א"ל הכי הוא:    כצ"ל. ר"ל דפרסין מורה פריס מלכותך ומורה פרס כמ"ש רש"י, אבל הוא מורה להיפך — דפריסת מלכותו של פרס. והשיב לו אין ה"נ, דשבירת מלכותו נרמז כאן אבל ע"כ ימלוך מקודם ולכן מוכח שמקודם יקבל מלכות. ואמר שמרמז הכל על הגאולה כמש"ו. וכן בימי דניאל שנשברה ע"י מלכות יון. אבל ד' תיבות אלו — מנא מנא כו' -- הוא רומז על ד' מלכיות, "ופרסין" על מלכותא חייבא והיא תשבר על ידי ב' משיחין כמש"ו. וז"ש "ופרסין" - לשון רבים, וכאן נא' ופרסין לשון שבירה כמ"ש עד די התגזרת אבן כו'.

א"ל אי ר' אי ר' זכאה חולקך ההוא דשאלת חסידא קדישא מההוא קרקע:    כצ"ל.

וכיון דמטי כו':    ר"ל כאשר הגיע הירדן להנהר אתמשך הנהר בירדן ועיילי עד קרקע דמקדשא.

"דוכתייהו אלין כו'" עד "כקדמייתא" — כבר כתבתי שצריך להיות לקמן ק"ע ב' (ח"ג קע, ב).

בההוא סטר דרום:    לפי שהזכירו כבר דמעיינא נפיק מתמן.

תלת מאה וחמשין כו':    הן ברזא דשמשא דנהרא בתוקפא דדרום, ולכן המנורה בדרום, ולכן אינון נהרין תדיר. וכן מנרתין תלויין כאן כמ"ש למטה והוא ברזא "ואור החמה יהיה כו'" (ישעיהו ל, כו), שהוא ז' פעמים ז', שהוא נ' שערי בינה. "כאור שבעת הימים" - ז' פעמים נ'. ומ"ש בת"י תרגום יונתן/ירושלמי שמ"ג פעמים — בלא הכלילות.

ארבע אגנין כו':    הן אתה דחסד [אולי צ"ל את ד' (או אתר) דחסד - הערת המדפיס למטה בדפוס].

דף קסו עמוד ב

תרין אלפין ומאה כו':    והן בכל עמוד ג' מצד זה וג' מצד זה, והוא סוד המנורה. וכן הוא חשבון אתוון דנשרין.

ובלילא מתדעכין כו':    צערא דכנסת ישראל לילה ועיין בז"ח רות ואיכה. וכן הסיהרא. מה שאין כן שמשא ויממא דמצד עצמן הן שלמים ומאירין ואינן חסרין.

מלה חדתא הוה לגבן השתא:    כצ"ל.

דף קסז עמוד א

אי חסידא קדישא כל מלין דאינון באורייתא כו' כמה אינון בגוון מלין רברבין עלאין כו':    כצ"ל.

דאורייתא על בורייה:    כאן צ"ל מ"ש קס"ח א' ב' (ח"ג קסח, א) "זכאה איהו מאן דאזער כו'" עד "רב בעילוייא בההוא עלמא", ואח"כ "רב מתיבתא בגין כך זכה לההוא יקר" מ"ש קע"א ב' (ח"ג קעא, ב), ואח"כ כאן "והשתא רב מתיבתא פריש מלין סתימין כו'".

בדא אית לן רזא יקירא כו':    והוא מש"ל ב' אי ר' אי ר' אלמלא כו'.

בגינך חמינן וזכינן לכמה סתרין עלאין כמה חדוה אחדו לן כד כו':    כצ"ל. "בגינך חמינן וזכינן כו'" - הוא מש"ל ב' "ועל דא אחזיו לי מה דלא כו'".

ר' ר' כד פרחנא מגבך עאלנא וחמינא כו':    כצ"ל.

דף קסז עמוד ב

באתר דפרוכתא כו':    כמו בין היכלין דאצילות לבריאה ששם דנוקבין. והנה הם שבע היכלות לז' נביאות, ודשרה כוללת ד'. וכן הן ז' היכלין דדכורן כמ"ש שבע כתות כו' לשבע שמחות כו'. והיכלות אלו הן כסדר חג"ת כו'. ושל יוכבד הוא הגבוה - כחוט השני, היכלא דמשה. ועיין מש"ש. ולכן היכלא דבתיה נק' שאננות דלא כו' דלית תמן רתחא כמ"ש בריש ז"ח וגהינם לא נברא עד יום שני ודאמהות בוטחות דשם בטח בה לב כו' דאין שם פחד כלל דלא מגיע שם כו'.

בהיכלא אחרא אית דבורה כו':    חסר כאן ב' היכלין, והוא בהשמטות דכאן, והוא אחד של חנה וא' של אסתר. ובהיכלא דבתיה שם אביגיל ושאר נשים. ובהיכלא דסרח שם חולדה ושאר ובהיכלא דיוכבד שם מרים. ואלו ז' נביאות הן עשר כמו בז' היכלות שהן עשר, והן ד' רגלין לכסא וששה דרגין. שהאמהות הן רגלין כמו האבות אלא שרחל במקום דוד בנוקבין. וכן היכלות דדכורין הן ז' כתות שובע שמחות והן שבע בשבע כמ"ש בהיכלות פרשת בראישת ופרשת פקודי, והן מזדווגים יחד כמש"ש. וז"ש "והולך בכל ליליא אתכלילן כו'". והפרכת הוא כמו הפרגוד בין אצילות להיכלות דבריאה ומכל מקום הן באחדות באצילות וכמ"ש למעלה קנ"ט א' (ח"ג קנט, א) "עלמא כו'".

והנה דבורה וחנה בהיכלי הנביאות ואסתר במקומה והשאר נסתרים, כי חג"ת הן נסתרים ושם באותן הקדמוניות^[13].

דף קסח עמוד א

אבל נשמתין הוו כו':    שזכו בחייהן למעשה הצדיקים. וז"ש (ב"ב טז, ב) שלשה הטעימן כו' ועשו גם שניהם שהיו מגיירין אח"כ בפועל והכניסו הנשמתין בהן.

אי ר' אי ר' כמה חדתן מלין מגו רב מתיבתא:    כאן צ"ל מ"ש קע"א ב' (ח"ג קעא, ב) "מאן יכיל למימר מאינון מליא דקא מתחדשן כו'" עד "ולבתר יומא חד" וחסר, ואח"כ כאן (ח"ג קסח, ב) "אדהכי שמעו שירתא כו'".

דף קסח עמוד ב

וחד מינייהו רב ועילאה כו':    שאלו ד' דיוקנין נגד ד' רגלי המרכבה, חגת"ם, כסדר. וחסד עליון על כולם - ובחסד עליון כו', וגדול מכולם, וגדל חסד, ונקרא 'גדולה'. ומאמרם שאמרו כאן כ"א בדרגיה כאן חסד נעוריך אהבת כו' והשני מסטרא דחשך והולכתי כו' בנתיבות כו' וג' ד' מדבר וים וניתן תורה במדבר.

אלין קלין כו':    וז"ש הולך מסוף לא שנשמע.

דף קסט עמוד א

ותווהנא כו':    שאמר שלשה המה כו', ולכאורה נראה שתמה שפיר כי נחש וקסם הן דבורא כו' ואלו ג' קלין הן שנתקללו האדם במיתה ואשה בלידה הרבה כו' ונחש להפשיט כמ"ש בפר"א ואינהו חטאו במעשה והוא בדיבור, אבל הוא תי' למעלה משום דארחיה לביש כו' ונראה שקלא דב"נ כו' אתער בקלא דדכורא ואף דנוקבא משום דהוא בקללת אדם ובשבילו נגזר על כל בריה, ודלידה בקלא דנוקבא.

כלילא רוחא ונפשא מהבל כו':    דאינון ב' נפשות בנות לוט, הבכורה הוא המתאוה והוא דבשרא - ויצא הראשון אדמוני כו'. והצעירה המשתתפת בגוף הוא דגרמא שהן עיקר הגוף וקימו, והיא אינה חזקה ביצ"ה ביצר הרע(?) כמו הראשונה ול"ק מאב ומכל מקום שניהם כיון שהן דגופא משתתפין ביצ"ה והן כליון וערפה, אבל מנשמתא לא כלילא דאין כחה בגוף כלל.

ול"ל רשו יתיר אלא כעין כו':    ר"ל שאינה מגבהת קולה יותר מהמעיר אותה שהיא מתלבשת בו.

דהא ל"ל כו':    באותן הנקיקין.

ויוסף חי תראה אבל ישית כו' אמר ר"ש מה כו' אית ליה בהאי והא למשאל דהא אצטריך לאפקחא כו':    כצ"ל.

דף קע עמוד א

ול"ל דוכרנא בהדיה לעלמין:    כאן צ"ל מה שמובא לקמן קע"ב ב' (ח"ג קעב, ב) "יתיר חובק כו'" עד "עמלו בראשו", ואח"כ כאן "ואיתימא דאנן פקדין כו'".

ותקנייהו דא על דא סטרא אחרא:    כאן צ"ל מה שמובא לקמן קע"א ב' (ח"ג קעא, ב) "איהו משיך משיכו מסטרא דיליה", ואח"כ כאן "ויהיב בשרא כו'".

א"ל ודאי הא ידעת מדביתאי דלא ידעית מינה כלום נשים מ"ט דעתייהו כו' קל איהו אבל יקירא במלה דא לא תשאל כו':    כצ"ל. לא מ"ש בהגה "אי לאו כו'", ור"ל דלא ידע מאשתו, ר"ל כמש"ו דלאו על דביתך כו', ור"ל ששאל על דעתה מ"ט כו' שבעולם הזה הדבר נעלם להם אבל אתון מסתמא ידעין וא"ל במלה כי שם עיניך רואות כו' פא"פ ידבר דאין פחד וכן את יקירא כמ"ש בס"פ א"מ פא"פ כו', וכל שכן בגן עדן.

ומ"ש אתי בשית דרגין:    בו' קצוות, והוא שם הגושפנקא. ואמר "מההוא כלה יראת ה'" - ר"ל דנא' יראת ה' ראשית דעת, והוא דעת דילה. ואמר תבנית:עב קל דהיא נקראת 'עב' - אחוריים דשמא^[14].

כמה דשארית עובדא דביתא עזרה לגו בהאי עזרה כו':    כצ"ל. וכל המאמר הזה של העזרה כבר כתבתי שצ"ל למעלה - קס"ד א' (ח"ג קסד, א) - קודם "דמרגלאן כו'".

תלת מאה ושיתין וחמש כו':    כל ענין עמודים הכל ביסוד. ועיין בפרשת פקודי בהיכלות. וביסודה הוא שס"ה כידוע.

בכל סטרא מארבע סטרין כו':    כצ"ל.

כל אלין עמודים כו':    כנ"ל, דהן ביסוד דשם תמיד חי ולא שכיך. ואף בעולם הזה - כסף חי וכיוצא. ואף בדבר מקרה נהורא דשמשא בגו מיא וכ"ש באדם והחיות רצוא ושוב.

דף קע עמוד ב

יהבי דוכתא כו':    במקום שזה סליק, זה נחית.

דההוא דמחדש עולימוי:    סיהרא קדישא בכל חדש, ולכן נק' 'חדש' דמתחדש. וחדושא דילה משמשא הויה. וי"ב צרופים בי"ב חדש, לכן אין דומין החדשים זה לזה עד תשלום השנה. וזהו 'שנה' - שחוזר ושונה. והנה הם בחושבן חדש. ועם ב' דמשלימין לנ' שערי בינה נקרא שדי, כי ביה ה' צור כו'. וז"ש למטה תבנית:ניגונא דההוא חדש כו' לההוא חדש, והוא מ"ש שהוא סיהרא. וכן נער דמשמש לה ואתחדש עמה נקרא גם כן 'חדש'.

ואמר לאפקא ס"א כו':    שא"ל דעת שמשא והוא תחת השמש ועליו נאמר ראיתי את כו' תחת השמש והנה כו'.

וז"ש "ואין כל כו'" ואמר "ואתבלי כו' דבשרא דיליה ולא אתחדש לעלמין". וכן עצבונא דבשרא. אבל רוח הנער מחדש אנוש כחציר ימיו כמ"ש בפרשת פנחס. ואמר למעלה קס"ב ע"ב (ח"ג קסב, ב) "במסאבו מורידים כו'", דהולך וחסר, דהגוף של האדם הולך וחסר תמיד. מה שאין כן ברוח של האדם - כל זמן שמזקין מיתוסף והולך כמ"ש בישישים חכמה וארך כו'. וז"ש זקני תלמידי חכמים כו'.

וכי אע"ג דאיהו זקן כו':    דאף בזה"ז זקנים מולידים וכמה בנים הוליד אח"כ מקטורה בלא הבטחה.

לאולדא אלא לאו מלתא אמרה לגבי דאברם אלא בגין לאזערא גרמה דאתדבקת בההוא מלך זקן וכסיל דלא אתחדש כו':    כצ"ל כמ"ש בפנים. ור"ל לא על אברהם אמרה אלא על עצמה דתלתה על שלא הולידה בשביל דרוחא דילה אשתתף מלקדמין בההוא זקן וכסיל דאין לו דעת לאתחדש, ורוח נקרא 'אדני' לגופא. וז"ש "וע"ד אעדר כו'" - ר"ל דלכן נאמר "ואני זקנתי".

ואמר ואיתימא כו':    ר"ל אע"פ שהוליד אח"כ.

ואמר באינון יומין כו':    ר"ל דדעת, שהן ו' יומין עלאין.

חמש גוונין:    ה' חסדים וה' גבורות.

זאת נחלת כו':    שהן מ"ד ומ"נ מעשה האדם.

ולא ידיע בהי אתר:    כאן צ"ל מה שמובא קס"ו א' (ח"ג קסו, א) "לדוכתייהו אלין הכא ואלין הכא וסלקי ונחתי עמודים כמלקדמין אלין סלקין מדוכתייהו ואלין יתבין" קע"ב ע"א (ח"ג קעב, א) עד "שכיכו לעלמין".

סחרנייהו דאינון עמודים כו' סחרין לכל סטר ונבעין מיא כד"א כו':    כצ"ל.

דף קעא עמוד א

חד עמודא דעלמא ר' יהודה בריה דר' ינאי והוו אחדי כו':    כצ"ל.

פתח ההוא ינוקא כו':    לא חידש אלא מרוב חלבא ואגב פריש לקרא דק' ביום ההוא וירושלים וים האחרון נראה שהכל חד דרגא.

מגו שבכין כו':    שבכין הנ"ל והמים יוצאין מנקודה נעלמה דילה עד יסודה שבכין הנ"ל.

דף קעא עמוד ב

זכאין להוון כל דעאלין תחות גדפייהו:    כאן צ"ל מה שמובא לקמן קע"ב א' (ח"ג קעב, א) "לגו בעזרה דא אית תלת כו' עובד ציור אי חסידא קדישא כמה כו' שארי למחדי ואשתכך תמן מגו תהומי נפיק חד מרגלא ונפיק מיניה כחיזו דמעיין ואתחפיין כו'".

ומ"ש "יומא חד כו'" - הוא לאלף שנין.

גו תהומא דאקרי גילבא:    כאן צ"ל מש"ל ב' "אינון דמעין רתיחין כו'" עד "ואתון תחמון".
ואח"כ כאן "לתתא גו שמרים כו' ברוחא דיוקנא דאדם",
ואח"כ מש"ל ב' "אזיל ובעי ארגשא עלמא ומיא סליקין מגו שאר תהומי ובעאן לחפיא עלמא",
ואח"כ כאן "כד קריב" עד "ולא יאות ליה למהוי תמן",
ואח"כ "ואזיל ושאיט עלמא עד פלגו ליליא מבתר פלגו כו'" קע"א ע"ב עד "והא ידעת רזא דנא",
ואח"כ שם "כד אסתכל ב"נ בהאי היכלא כו'" עד "איבין בעזרה דא",
ואח"כ קס"ה ע"א "טרפין דלהון כו'" כמש"ש.
וכאן הוא סיום המאמר.

קול ה' לעיר יקרא - טעות סופר, וצ"ל קול ה' שובר ארזים.

דף קעב עמוד א

בשעתא חמישאה כו':    שהוא הדעת אחר היסוד והוא כלל ופרט וכלל.

והא ידעת כו':    ידוע במעשה מרכבה.

דף קעב עמוד ב

שמא דתריסר אתוון:    הוא שם המפורש.

שמא דכ' צ"ל שמא דכ"ב אתוון והוא ידוע.

שמא דתמניא ועשרים אתוון:    הוא מגדל עז כו'.

[ליקוט]

סוד שם מ"ב בשם הוא בסוד ז' קני המנורה, ז' ווין ויוד כללם, ועם היו"ד הוא ג"ם הידוע, והיוד הוא ג' ראשונות. ובפרטות ג' ראשונות — שהן ג' יודין דבו — הוא שם מ"ה. ובהתכללות היו"ד בכל הז' -- ז' נרות המנורה (הרי ז' פעמים ג' ז' פעמים ג' שווה 21 כל אחד, ועם מ"ב) -- הוא שם ס"ג.

וכ"ה ע' עם כללות היוד וביה ע"ב ומ"ב. ועוד ע"ב -- י"ב ווין בסוד ז' כפולות וי"ב פשוטות וכ"א מוא"ו. וכ"ה רי"ו אתוון — ג' ו' י"ב^[15].

והנה בפרשת בראשית ג' יהי ז' ויהי י"ב ויהי ערב כו' שית עלין סומקין ושית חוורין. ועוד ע"ב -- ד' ח"י -- ד' חיות, ד' ציצית ברזא דע"ב ומ"ב ציצית ותפלין והוא שית צירופי של ג' אותיות בכל חיה.

והענין כי ה' אחרונה תצרף בכל צירוף ד' פעמים כמו בצירוף יה"ו הוא היהו יההו יהה"ו יוה"ה, והוא בהקדימה לכל אות ואות. והן כ"ד צירופים של שם הויה כידוע שהן כ"ד בפרטות ההי"ן וכ"ד צירופים בלא ה"א אחרונה שהיא כלולה מכולם, הוא ע"ב.

וג' וז' וי"ב הן י"ב וכ"ח ומ"ח שהן הכל הויות, וי"ב הויות צירופים דילהון וז' הן ו' צירופים עם ה' המשלמת להון כמ"ש בתיקון כ"ח והוא ו' צירופים שה"א באחרונה, ועוד א' כללא דלהון כמש"ש. וג' הויות הוא כללא דג' אתוון יה"ו שה"א אחרונה כלולה מהם והוא ג' הויות הראשונות מכל צירוף של כל אות והן היה הוה ויהיה, וכל א' כלול מג'.

והנה

• בזמן העבר סדרן של זמנים - הוה היה יהיה - כח"ב.
• ועתה הוא - היה הוה יהיה - חג"ת.
• ולעתיד לבא יהיה הסדר - היה יהיה הוה - נה"י.

וכלל העולם הוא מלכות, כלולה מכולם כידוע, וכל סדר הזמנים פועלים בה שהיא עת לכל. (שמות השולטים בחצי הלילה גימטריא עת, וכן ר"ת של ז' שמות מ"ב גימטריא עת עם הכולל^[16])

מנצפ"ך. כל"ך כו' ראשי תיבות שם מ"ב. והיא נוקבא הנפש דכולא. והנה בג"ר המכריע למעלה ובג' אמצעיות באמצע כידוע ובג' אחרונות למטה. והנה חו"ב היה ויהיה כמ"ש בת"מ וכמ"ש בספר יצירה - ראשית ואחרית. וכן הוא בכולם. וההוה הוא היסוד בכולם אלא שהוא כמו בג' העולמות שלמעלה הוא למעלה ובתיכון בתיכון כו'. ועוד הזמן בכולם באמצע;

• בעבר — העבר באמצע,
• ועתה — ההוה באמצע,
• ולעתיד לבא — ה'יהיה' באמצע.

וזהו ד' עומקים הראשונים שהן ד' רגלי הכסא בהיכל הראשון חו"ב, ודעת כליל שנים - כתר מלכות כידוע בסוד הברכות דיעקב. וזהו עומק טוב כו' שהוא עץ הדעת טוב ורע. ואח"כ שית דרגין. שהכל הוא ו"ד.

והנה שם השילוב ע"ס הויה ו"ק שה"א ב' אותיות (וכן ה"א שניה). ועוד כי יוד הראשון כולל ג' ראשונות בג' יודין דבי'. ויוד האחרונה כלולה מכולם, לכן הם מתייחדין — וייצר - ב' אחיות (שהן) ותרב חכמת שלמה כו'. ועוד ע"ס הוא ביה ה' צור עולמים, ושם אדני כוללת ד' תתאי ג' עדרי צאן כו' וה' של שם הויה היא בסוד כתר בסוד אל עליון גומל, דאתמר בתר "הגדול הגבור והנורא", דשניהם משתמשין בכתר אחד בסוד הוא י"ק^[17] עם ב' הויות דזו"נ וזהו שם י"ד עם ד' דאדני. וכבר כ' שבדכורא נכללת הנוקבא ואין שם אלא ששה — י"ה יהו"ה, מרכבה עילאה דמ"ב, ו' ווין עם דסליק על גבן ובה הויה אדני דאין בטיל לגבה והוא ע"ב, ח' פעמים ח' ח' פעמים ח' שווה 64 עם ח' דסליק על גבן, חסד. וזהו סוד ד"ו פרצופין, ד' - הן דידה אלא שבה ב' בחינות, לאה ורחל. ודכורא דילה נכלל בו ונק' ע"ש לכן הן ד' בה ובו עשרה.

[עד כאן הליקוט]

[ליקוט]

תורה הוא כוש ופרה^[18] כמ"ש במ"א, וכידוע שתורה הוא זו"נ, שבכתב ובעל פה. והנה שכ"ה ופרה הם מאבא ואמא כמש"ש, וההין של פרה הוא ה' אחרונה של השם שכוללת ה' אותיות מנצפ"ך, ה' של שם סעפ"ה. ושל שכ"ה הוא ה' אלפים דה' אדני כידוע. אבל כו"ש ופרה הם דו"נ; כוש - בז"א והוא ה' אדני ה' אדני שווה 325, והויה אחת שממתקת כל החמשה אדני, כי של דכורא הוא אור אחד כולל כל החמשה כידוע בסוד נהורין וניצוצין, חמש יריעות דאינון שית. ופרה הם בנוקבא. זה מאבא וזה מאימא. והן מיין דכורין ומיין נוקבין, ששניהם הם גבורות, גבורות גשמים. והן התורה שבגבורה ניתנה. ולכן ז"א הוא וא"ו שבו וא"ו אורות, וא"ו שמות הנ"ל. ונוקבא ה"א - שבה ה' אותיות מנצפ"ך הנ"ל.

וזהו תורה. ת"ר הן האורות עצמן, ו"ה הן כללות הנ"ל. אלא שבדכורא באין מחוברין — א' של שם אדני עם ג' האחרות, לכן הן יותר ממותקין משל נוקבא. וגם שהוא של אבא. ופרה היא נוטלת מבית אמה, ושכ"ה נוטלת מבעלה, מבית אבא. וגם בפ"ר גבורות יש עוד אלף כלילות כל ה"ג והוא בעטרה שלה ששם נעשין הכל אחת, כי לכן הוא כלילות שני כידוע. וזהו אפרים -- פ"ר וי"ם וא'. ים הוא ה' של פרה - ה' גבורות, ה' תרעין שהן נ' תרעין. וא' הנ"ל. ולכן הוא דכורא כנ"ל בכו"ש. ומכל מקום הוא בשכינה. וז"ש בזוהר דאפרים הוא בשכינה.

[עד כאן הליקוט]

דף קעה עמוד א

רעיא מהימנא. כרסייא:    בריאה.

דחפי על כו':    שהן ז' חוטין, ז' ספירות דכלילין בבת שבע, מלכות.

גו אינון כו':    ל"ב נתיבות דנפקין מחכמה וכלהו מתפשטין בגוף כידוע כנגדו ל"ב חוטין.

ח"י העולמים:    קשרין וחוליין - ח"י.

בתרין סטרין כו':    דינא ורחמי, לכן כל אחד כפול לשנים, ד' חוטין נגד ד' אותיות השם - כולם בחכמה עשית.

1. הגהנו כאן מילת "ותתאי" על פי הערת המסדר בדפוס הספר - ויקיעורך
2. הגהנו כאן על פי הערתו של ש"ל בפנים הספר וגם על פי המשך דברי הגר"א בד"ה "לצאתם כו'", ובדפוס היה כתוב "להיפך" - ויקיעורך
3. לא יודע אם מלת 'עד' חלק מהזוהר או רק תיאור של המסדר עד היכן הדיבור המתחיל הולך, וצריך לבדוק - ויקיעורך
4. רוצה לומר בהיכל ו' דפקודי (כי ביאור כה"מ כל המאמר(?) הזה היה מסודר שם ונעתק לכאן. כמש"ש). ש"ל.
5. בברכות (דף ו:) הגירסא לעולם יהיה אדם זהיר בתפלת המנחה - הערת המדפיס
6. ואולי ז"ש יין של צהרים כו'. הערת המוציא לאור
7. אולי צריך לומר ודלא כמ"ש רש"י, ועיין שם בהגהות רבינו - הערת המדפיס
8. לא ברור בדפוס מה כתוב כאן - ויקיעורך
9. בפסוק כתוב בכתיב חסר אבל בדפוס כתוב מלא - ויקיעורך
10. אולי צ"ל כאן "יקריה" - ויקיעורך
11. אולי צ"ל שרשא כו' ועקרא כו' - ש"ל
12. אולי צ"ל כאן 'דאינון' - ויקיעורך
13. יש כאן בדפוס ציון של כוכבית "*" שאינו לכאורה מפנה לשום מקום, וצע"ע - ויקיעורך
14. י יה יהו יהוה - ויקיעורך
15. 3X6X12 מניב 216 -- ויקיעורך
16. א' ק' נ' ב' ח' י' ש' מניב 471 -- ויקיעורך
17. לכאורה הכוונה אל השם י"ה וכתב עם ק' לזהירות קדושת השם, אבל אינני בטוח, אז הקלדתי כמו שהוא מופיע בדפוס המקורי - ויקיעורך
18. כוש פרה