חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק כ
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
אלא אמר אביי מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. פירש"י ז"ל דלאו משום אוהל ארעי הוא אלא שלא יתקן לשמור בקביעות כחול וראייתו דאמרינן לקמן מערים אדם על המשמרת בי"ט לתלות בה רמונים ואי משום אהל מה לי רמונים מה לי שמרים אלא אהל ליכא כלל ומשום עובדין דחול הוא, וק"ל הא דאקשינן לעיל השתא לר"א אוסופי על אהל עראי לא מוספינן למיעבד לכתחלה שרי, מאי קושיא נימא דהכא לאו אהל הוא כלל ורבנן נמי משום עובדין דחול אסרי ור"א לא חייש להכי, ויש לדחוק דסוגיין דלעיל בשיטה דר' יוסף אתמר דסבר דרך אוהל הוא ולרווחא דמילתא מקשי דמאוהל עראי מיהת לא נפיק, ול"נ דאביי משום אהל עראי אסר לה ומשום דא"ל רב יוסף חייב חטאת אמר איהו דליכא לאא שבות בעלמא דהיינו עובדין דחול והיינו מתני' דאביי דתני משמרת בהדי כילה דמשום אהל עראי והאי דשרינן ברמונים משום דהתולה לשמרים מותחה יפה וקובעה והתולה לרמונים א"צ לקובעה ולא למותחה יפה ולאו אהל הוא כלל:
הא דיהיב רב משרשיא פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה כשותא לכרמא. בח"ל דוקא משום דס"ל כר"ט ומיהו בישראל היה נוהג מנהג איסור דילמא אתי למיזרע מין אחר וגוי גדול נמי חש דלמא מחליף ליה בישראל, ומסתברא דחטה וכשותא וחרצן במפולת יד היה זורע, א"נ חטה וכשותא בכרם שאלמלא כן הוא עצמו היה מותר לזרוע חטה או כל מין אחר שירצה בין הגפנים כדאמרינן במס' קדושין לא. נראה טעות המעתיק) קי"ל כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ולדברי מי שמפרש שלענין איסור הפירות נאסרין אע"פ שאין שם אלא מין א' בכרם אפשר שהיה עושה כן שלא יקדשו ומאן דגמר מיהא למין האסור לזורעו בחו"ל ע"י גוי טועה גמור הוא שאפילו מקיים כלאים בכרם אסור ומקדש כ"ש זורע ע"י גוי:
ואמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין. פירש"י ז"ל מת שנשתהא כגון שמת בשבת ולמחר היה י"ט וטעמיה משום דאמרינן במעשה דמעון בי"ט הסמוך לשבת ולפי פירושו הא דאמרינן פ"ק דביצה לא אמרן אלא אשתהי הא לא אשתהי משהינן ליה רב אשי אמר אע"ג דלא אישתהי לא משהינן ליה דוקא אי"ט שני ולאיעסוקי בו אפילו ישראל אבל י"ט ראשון ודאי אשתהי דוקא ואפשר נמי דמר זוטרא דאמר לא אמרן אלא דאשתהי קאי אתרוויהו אי"ט ראשון ואי"ט שני ורב אשי לא פליג עליו אלא אי"ט שני אבל אי"ט ראשון דכ"ע אשתהי דוקא, ואחרים אומרים דמעשה דמעון הוא שהיה בי"ט הסמוך לשבת ומפני כך הצריכו לשאול אבל ר' יוחנן התיר לעולם ואפילו בי"ט שאינו סמוך לשבת, והא דאמרינן התם לא אמרן אלא דאשתהי אי"ט שני ולאיעסוקי ביה אפילו ישראל משום דמחלל י"ט שני בידים אבל י"ט ראשון לאיעסוקי ביה עממין דכ"ע אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה, וי"א דמר זוטרא אתרווייהו קאי ורב אשי נמי פליג אתרוויהו והא דקא יהיב טעמא י"ו שני לגבי מת כחול שוויה רבנן משום דמחללין עליו בידים הוצרך לפרש טעמו של דבר והוצרכנו לפרש משום דאי ס"ד אי"ט שני בלחחוד קאי הול"ל הא דאמרת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל לא אמרן אלא דאשתהי מדקאמר סתם ש"מ אתרווייהו קאי, וזה הלשון אינו, שאם מר זוטרא אמר בשניהן דוקא אשתהי היה לו לרב אשי לפרש ולומר אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה ואפילו בי"ט שני מ"ט וכו' אבל נראה שדעת הגאונים ז"ל דבין אשתהי בין לא אשתהי בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין בי"ט שני יתעסקו בו ישראל, ומצינו לרב אחא משבחא גאון ז"ל שכ' בשאלתות דפ' אחרון די"ט שני בדליכא עממין הוא שיתעסקו בו ישראל אבל איכא עממין יתעסקו בו עממין אבל בי"ט ראשון אע"ג דליכא עממין טרחינן ומייתי להו אי ליכא עממין ישראל אסור למקבריה דאי אפשר לעולם ע"י ישראל, וא ידענא מי הזקיקו לכך דכיון דאמרי כחול שוויה רבנן לגמרי משמע בין אפשר בין לא אפשר, ונהוג עלמא האידנא דאע"ג דאיכא עממין שיעסקו בו ישראל לגמרי ואפילו לחפור בו קבר, והא דאמרינן התם אפילו למיגד ליה גלימא לאו למימר דקבר דאית ביה טירחא יתירא אסור אלא לומר דאפילו אסר וגלימא שאפשר בלא כן שהרי אפשר לכרוך אותו בתכריכיו בתא תפירה אפ"ה שרי משום כבודו של מת כ"ש בגופה של קבורה שדוחין עליו י"ט שני לגמרי, והכי אתמר בה"ג והלכתא מת בי"ט שני של ר"ה מותר להתעסק בו בכל צרכיו בין צרכי דידיה בין צרכי קבר דאמר רבא וכו'.
ואיכא דרמו והתנן אין חופרין כוכין וקברות במועד מפני זה כ' רש"י ז"ל במס' מ"ק דכ"ש בי"ט שני שאסור ולא התירו אלא למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא וכיוצא בהן אבל טירחא יתירה כגון חפירה לא טרחינן והראב"ד ז"ל פי' ואמר שמנהגן של ראשונים לחפור בקרקע חפירה כ"ש וקוברין בה לפי שעה ואח"כ קוברין בכוכין וקברות לפיכך אסרו כוכין וקברות במועד שהרי אפשר בקבר עראי שאין טורחו מרובה, והביא סעד לדבר מדאמרינן בירושלמי בראשונה היו קוברין במהמורות נתאכל הבשר מלקטין עצמות וקוברים אותו בארונים אותו היום מתאכל למח היה נימח, ולפ"ז הפי' אפשר דהאידנא שרי אפילו קבר גמור לפי שאין מנהג להוציאו מקברו ואם הוציאוהו שלא כדרכן נמצא המת מתבזה בכך וזה הפירוש אינו מקובל על הלב שמעולם לא היה מנהג לכל לשנות אותו ולתתן בארון אלא למי שרוצה להעלות עצמות מתים מחו"ל לארץ ובכמה מקומות אמרו בתלמוד שאסור לשנותן ואם דרכן היה להוציא משום העצמות למה קנו מקומן ועוד שכיון שמהמורות עצמן בחפירה הן אף הכוכין מותרין שלא חלקו בכיוצא בזו בין חפירה לחפירה והמהמורות עצמן חפירה גדולה ועמוקה הן כענין שנאמר יפילם במהמורות בל יקומו, ועוד אימתי היו קוברין בקברות וכוכין א"ת לאחר שנתאכל הבשר והלא בארונות היו נותנים אותו ועוד ששיעור הכוכין מפורש בפ' המוכר את הבית כפי מדתו של אדם א"ו מתחלתן היו קוברין להן ולא כשנתעכל הבשר ואם כשמת במועד טומנין אותן לפי שעה ולאחר המועד קוברין אותו בקבר וכוך ה"ז גנאי גדול למת ואסור שאף הן לא היה דרכן לשנות עד שיתעכל הבשר שנותנים אותו בארונות ואעפ"כ לא הותרו הכוכין, והרי אף בזמן הזה אסורים נמי לפי פי' זה, ואחרים אמרו שחמור חולו של מועד מי"ט שני הואיל וידעינן בקביעא דירחא לפיכך בי"ט שני של ר"ה ועצרת וי"ט אחרון של חג ופסח חופרין קבר וכוך למת אע"פ שבחה"מ אסור גם זה הבל, והמנהג והפי' הנכון מ"ש רבינו הגדול ז"ל שמה ששנינו אין חופרין כוכין וקברות במועד לצורך מתים שימותו והראב"ד תמה א"כ למה מאריך בהן ומרחיב בו ואני אומר שכך הוא הדין שמשנה שלימה שנינו ומתקנין את קלקול המים שבר"ה וחוטטין אותן ואוקימנן בשאין הדברים צריכין להן ואעפ"כ כיון שצרכי הרבים מותר אבל לא להתחיל לחפור כמפורש בדוכתא אף כאן נמי להתחיל ולחפור אסור הואיל ולא מת המת עדיין נראה כמכוין מלאכתו במועד, אבל לתקן מותר דהאי נמי צורך רבים הוא ואפילו בקבר של בני משפחה נמי צורך רבים הן ואפילו בקבר יחיד נמי אפשר דשרו רבנן כיון דמצוה הוא התירו בה מקצת מלאכה אפילו שלא לצורך כמו שהתירו בצרכי רבים וכ"ש שמא יצטרך במועד.
והאי דאמרינן יתעסקו בו עממין י"א דוקא בקבורתו אבל טלטולו מותר ע"י ככר או תינוק והוצאתו נמי מותרת כב"ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ואחרים אמרו שאסור וכן במשמע הלשון שאמרו יתעסקו בו עממין בכל עסקו קאמר וטעמא דמילתא דכיון דא"א לקבורה בישראל לא התירו הוצאה ע"י ישראל שאם היו מתירין להם מקצת מלאכה אף הם יגמורו, ועוד שהן כעוסקין בקבורה עצמה ומסייעין בה שהוא חלול י"ט לגמרי והא דמיא למאי דאמרי בפ' כל הכלים אטו טלטול לאו לצורך הוצאה הוא ועוד שאין כאן משום כבוד הבריות הואיל וסופו להעשות בידי עממין ולא דמיא לההוא דפ' המצניע דשרו בו טלטול והוצאה לכרמלית אפילו בשבת ולפי דעתי הוצאת מת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין שאין לומר בו מתוך משום דלא שייך בו צורך היום, וא"ת שהוא מצוה הרי שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה וכ"ש זה, ועוד דהא אתמר בפ"ק דכתובות שאין מתוך אלא בהנאת כל נפש והרי אין כאן נפש, וממ"ש בפ' כל הכלים יתברר זה, ואם מפני שאין הוצאה זו צריכה לגופה אם כן בשבת נמי יתירו וכללו של דבר ששבת וי"ט שוין בדבר זה מה שמותר בזה מותר בזה:
הא דאמר רב אשי והוא דתלה בו רמונים ואקשינן עלה מערים ושותה. ק"ל התם נמי שותה קאמרינן אבל אומר לשתות ואינו שותה לא התירו, ונראה דה"ק והוא דתלה בו רמונים ברישא מקמיה דיתלה בה שמרים הא תולה שמרים וחוזר ותולה רמונים אסור ואקשינן מערים ושותה מן החדש אע"פ שמתחלה הוא טורח הוכיח סופו על תחלתו ומתרץ התם לא מוכחא מילתא דהא א"א דשתי עד דעבר הלכך לא ידעי מעיקרא לשם מה עביד וכי חזו בסוף דשותה מן החדש דיו בכך להוציא ממראית העין הכא מוכחא מילתא דלשמר עביד וכי תולה בסוף רמונים אמרינן דלשמר תלאה ועכשיו ששמר וא"צ לו משתמש בה לשאר צרכיו וכן דברי ר"ש מטין:
אבל עכורין לא. פי' אע"ג דאפשר למישתינהו הכי כיון דאיכא פסולת הו"ל בורר ואסור ומש"ה אקשינן עלה מדרשב"ג דאמר טורד אדם חבית ויינה ושמריה כו' אלמא כיון דאפשר דמשתתי בהכי שרי ולא דמיא למתני' דמתני' שמרים הן שא"א לשתותן כלל והו"ל בורר ומפרקינן תרגומא זעירי בין הגתות שנו לפיכך התיר רשב"ג משום דאורח ארעא נמי הוא דמשתתי הכי אבל בשאר ימות השנה אע"ג דאפשר לאו אורח ארעא הוא למישתינהו עכורין:
לא ליהדק איניש צבתא אפומא דכוזא. פי' לשמור בה משום דמיחזי כמשמרת דאע"ג דלאו משמרת ממש הוא שהרי עוברים בה השמרים כיון דאיכא קיסמין וטינופת שמערב בהו ולא עברי למשמר דמי:
דבי רב פפא שפו שיכרא ממנא למנא בצבתא וא"ל רב אחא מדיפתי לרבינא והא איכא ניצוצית. היינו טינופת דאמרינן וא"ל ניצוצית לר"פ לא חשיב ואינן מקפידין למצותו כ"כ וכשמגיע לניצוצית משליך הן ופסולתן ולאו בורר הוא כדפירש"י ז"ל:
הכא מיחזי כי אולידי חיורי הכא לא מיחזי כי אולידי חיורי. רש"י ז"ל פירש שהסודר אסור דאולידי חיורא הוא ואם כן תימה הוא למה לא כתבה רבינו הגדול ז"ל, ונראה שהוא מפרש דר"ה פשט ליה בסודרא להיתרא ואפילו הכי קס"ד דכיתנא אסור ושרא ליה ר"ח אפילו בכיתנא ולישנא דגמ' דייק כדאמרינן ותפשוט ליה למר מסודרא ואלו הוה ר"ה אסר בסודרא כיון דר"ח שרא בכיתנא לא הוה אמר ותפשוט ליה אלא מקשי קשו פשטי אהדדי:
הא דאמרינן הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי. כתב רבינו הגדול ז"ל דאיכא דמוקי לה ביום טוב ואיכא דמוקי לה בשבת והכריע הרב ז"ל כמאן דמוקי לה בשבת ודאי הכי הוא דמ"ש מתבלין שנדוכין כדרכן ואפילו מלח בהצלאה נדוך בכל דבר ותנן נמי אין שוחקין את הפלפלין בריחיים שלהן בריחיים הוא דפליגי משום דהוה טוחן הא כדרכן מותר ועוד אשכחן דתניא בתוספתא דתני אין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין בעץ הפרור ואינו חושש אין מרסקין דבילה וגרוגרת ואת החרובין לפני זקנים בשבת אבל מרסק הוא בעץ של סכין ביד הפרור ואינו חושש שמעינן השתא דכל דמשני אפילו בשבת שרי ומיהו בפלפלי דמטחני טפי וצריכי מידק טובא פליגי והלכתא כרבא:
לא ליצדד אינש כובא בארעא דילמא אתי לאשוויי גומות. פירוש לפי שהכובא צריכא מקום שוה לישב בודאי איכא גבשושית מצדדה וכל עצמו אינו מצדדה אלא שתנוח במקום השוה ולא תתנונד לפיכך חוששין שמא ישוה הגומות בצדוד הכובא או שמא אפילו ביד וכן בקנוח הטיט חוששין כן מפני שהוא מקנחו בגומות שבמקום שוה אינו מתקנח יפה לפיכך חוששין שמא יתכוין אבל בלא מתכוין מותר דקי"ל כר"ש: