ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק כ


דף נו עמוד אעריכה

משמרת. מסננת שמשמרין בה שמרי יין ומותח פיה בכל צד בעגול ונעשת כאהל על חלל הכלי אע"ג דעביד אהלא ביו"ט שרי דרבי אליעזר סבר ליה דמכשירי אוכל נפש אע"פ שאפשר לעשותן מערב יו"ט דוחין יו"ט כדאיתא בגמרא:

 אבל בשבת אין תולין לכתחלה. אבל אם תלויה היא נותנין לתוכה שמרי' ומסננין דאין דרך בורר בכך:

 וחכמים אומרים אין תולין המשמרת ביו"ט. דסבירא להו דמכשירי אוכל נפש אין דוחין יו"ט:

 ואין נותנין לתלויה בשבת. דדרך בורר בכך:

 אבל נותנין לתלויה ביו"ט. כשאר כל אוכל נפש שהוא מותר ביו"ט:    גמ' תלה חייב חטאת. בשבת משום דקא עביד אהלא וביו"ט מלקות במזיד דלא שייך ביה קרבן:

 תלא כוזא בסיכתא. תלה כלי קטן במגוד:

 הכי נמי דמחייב. הא ודאי [לאו]  אהל קבוע הוא:

 אלא אמר אביי מדרבנן. הוא דמתסר:

 מנקיט. מלקט:

 חומרי מתנייתא. לכללי של ברייתות:

 חומרי קשר כלומר שמצא ברייתא בגוד לבדה ובמשמרת לבדה [ובכילה לבדה] ובכסא גליין לבדה והוא כללן יחד ושנה כל הפטורין אבל אסורין בחומר אחד והמותרין לכתחלה בחומר אחד:

 הגוד. הוא העור של בהמה תפור ופיו רחב מאד ויש לו שנצים ועוברי דרכים ממלאין אותו יין או חלב במקום שתוקעין שם אהליהם ללון ושוטחין אותו ופיו מתוח על גבי ארבעה יתדות והרוח עוברת תחתיו ומצטנן שלא יתקלקל היין והוא כאוהל לאחר שנמתח ואע"ג דלא מיתסר משום אהל אלא בשצריך לחלל שתחתיו וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד אפשר שהגוד הזה צריך להיות חלל תחתיו כדי שיכנס שם הרוח ויצטנן:

 כילה. פרש"י ז"ל שיש בגגה טפח אבל מדברי הרב אלפסי ז"ל נראה דדוקא כשאין בגגה טפח הוא דפטור אבל אסור אבל יש בגגה טפח אהל קבע הוי וחייב חטאת וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות שבת וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

 כסא גליין. כמין מטה גללניתא דפ' כירה והוא שם מקום ומפרקין מטותיהם וכסאותם וטוענים אותן עמהם וחוזרין ומחזירין


דף נו עמוד בעריכה

אותן:

 לא יעשה. דאהל עראי נינהו וכסא גליין נמי גזרה שמא יתקע בחוזק אבל מטה שלנו המסודרת ועומדת אם היתה זקופה ומוטה על צדה מותר לנטותה וליישבה על רגליה ואע"ג דהשתא עביד אהלא שרי דלאו מידי קא עביד אלא ליתיבא בעלמא וכן כסא טרסקל ואסקלא שהיא של עור דהא עבידי וקיימי:    וכתבו בתוספות דכללא דמילתא בבנין אהלים דלא מתסר משום אהל אלא היכא דאית ליה מחיצות מלמטה ומשתמש באויר שתחתיו אבל סדור השלחן שנותנין שם ספסלין שיש להם רגלים דקין ועורכין עליהם את השלחן לא מקרי מחיצה:

 והקשה. הרשב"א ז"ל דגוד מי עבדי ליה מחיצות רחבות גמורות והלא אין פורסין אותו אלא על גבי קונדיסין ומ"מ כתב הוא ז"ל דפריסת השלחן אפשר שהיא מותרת מפני שאין משתמש באויר שתחתיו מה שאין כן במטה שמשתמשים בה באויר שתחתיה בנתינת סנדלים וכיוצא בהן:    ומטה שלנו בזמן שהיא מסורגת בחבלים אם יש בין חבל לחבל ג' טפחים אסור לפרוס עליה סדין משום דקעביד אהלא ולסלק מעליה הבגד התחתון נמי אסור משום דקא סתר אהלא אבל אם אין בין חבל לחבל ג' טפחים כלבוד דמי ותו ליכא ביה משום אהל ובין כך ובין כך אילו היה עליה כר או כסת או בגד פרוס עליה מערב שבת כשיעור טפח למחר מותר לפרוס על כל המטה משום דהוי כמוסיף על אהל עראי ושרי כרבנן וכעובדא דהנהו דכרי דהוו בי רב הונא כדאיתא בעירובין (דף קב א) והביאו הרב אלפסי ז"ל למעלה בפ' כל הכלים:    איבעיא להו שימור מאי. נתן שמרים לתלויה וסנן:

 מאי. מי הוה פטור אבל אסור או חייב חטאת:

 משום בורר. ומפרשי' בגמ' דמה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח פסולת אף הכי נמי נוטל אוכל ומניח פסולת:

 משום מרקד. מפרשינן בגמ' דמה דרכו של מרקד פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה אף הכי נמי פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה ולרבה ה"ה דאי אתרו ביה משום מרקד הויא התראה אבל לר' זירא אי אתרו ביה משום בורר לאו התראה היא דלא דמו לבורר שהאוכל למטה ופסולת למעלה משא"כ בבורר:    טלית כפולה. פי' הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו ומדבריו אתה למד שהוא סובר שכל אהל ככילה וכיוצא בה כל שיש בגגה טפח או בפחות מג' טפחים סמוך לגגו טפח אהל קבוע הוי וחייב חטאת וכשאין בגגו טפח ואין בפחות מג' סמוך לגג טפח אהל עראי הוי ופטור אבל אסור ובכה"ג כל שכרך עליו חוט או משיחה מבעוד יום מותר לנטותו בשבת ולפי זה הא דמנקיט אביי ותני כילה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור כשאין בגגה טפח ואין בפחות משלש סמוך לגגה טפח עסקינן וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שפירשה שיש בגגה טפח וכמו שכתבתי למעלה:    דמאורתא נגידן וכו'. בלילי שבת ראיתים פרוסות ובבקר ראיתים מושלכות לארץ אלמא מותר לפרקן והכי נמי מותר לנטותן ולפי דברי רש"י מיתוקמן בשאין בגגן טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגן טפח ולדברי הרב אלפסי ז"ל לא סגי בהכי אא"כ כרך עליהם חוט או משיחה וכמו שכתבתי למעלה:

 וילון. מסך שכנגד הפתח:

 מותר לנטותו. שאין אהל אלא שנטוי כעין גג:    כילת חתנים. אוקימנא בגמ' כשאין בגגה טפח ואין בפחות מג' סמוך לגגה טפח ולא נחתא מפוריא טפח אבל אי איכא חד מכל הני אסור לנטותה ולא ידעתי למה השמיטה הרב אלפסי ז"ל ולפי דברי רש"י ז"ל כל כילה שהיא עשויה ככילת חתנים מותר לנטותה דאפילו אהל עראי נמי לא הויא אבל לפי דברי הרב אלפסי ז"ל כילת חתנים דוקא הוא שמותר לפרקה לפי שהיא מתוקנת לכך אבל שאר כילות לא אא"כ כרך עליהן חוט או משיחה וכמו שכתבתי למעלה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהל' שבת:    ודאמרי' בגמרא דאי נחתא מפוריא טפח אסורה היינו טעמא לפי שהכילה פרוסה לצל אבל מטה דידן אע"ג דנחתי סדינין מפוריא טפח כיון דבפריסת סדינין ע"ג מטה ליכא משום אהל לית לן בה וכן כתב ה"ר יונה והרשב"א ז"ל:    סיאנא. פירוש כובע וכו':

 הא דאית ביה טפח. פי' שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אהלא:

 אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק. פרש"י ז"ל דטעמא לאו משום אהל אלא משום דילמא נפיל ואתי לאתויי ור"ח ז"ל פירש דלעולם משום אהל ובדמיהדק מיתסר דהוה ליה כאהל אבל גלימא דלא מיהדק לא הוי כאהל ושרי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות שבת ולא נהירא דאם כן לא הוה ליה למימר הכי אלא הכי הוה לי' למימר לא קשיא הכא מהדק התם לא מהדק:    תרתי בשבתא וחדא בתורה. שהיית רגיל לומר לנו משמו שני דברים בהלכות שבת וא' בעתידה תורה כדלקמן:    גוד בכסכיו. עור ברצועותיו ומונח על מקום קבוע שלו:

 מותר לנטותו בשבת. והא דאמרינן לעיל פטור אבל אסור היכא דלא הוי מתוקן בכסכיו:

 בשני בני אדם. לא ממתח ליה שפיר:

 באדם אחד. שמותחו על יתד זו וקושרו וחוזר ומותחו על זה וקושרו בה כך פירשו רבותי וכך מצאתי בתשובת הגאונים ז"ל ואיני יודע מהו וכן כתב רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ב מהלכות שבת הנוטה פרוכת וכיוצא בה צריך ליזהר כדי שלא יעשה אהל בשעה שנוטה משמע דסבירא ליה דגוד כעין פרוכת והראב"ד ז"ל השיגו ופי' דלאו משום אהל הוא אלא שצריך לכוין הלולאות כנגד היתידות שבכותל וב' בני אדם יכולים לכוין בלא שנוי הקפול שלו אבל אדם אחד לא והוי כמתקן והרב רבי יונה ז"ל פירש דבאדם אחד הוי כעשיית אהל לפי שקושר וחוזר וקושר כדרך בנין שבונה מעט מעט אבל בשני בני אדם שפורסים תחלה ואח"כ נותנין ע"ג הקנופות אין זה כבנין שאין דרך הבנין לעשות כולו בבת אחת והיינו דאמרינן בכילה דאי אפשר דלא מימתחא פורתא כלומר שאינה נפרסת כולה בבת אחת:    מירכותיה פטפוטים שלה כעין רגלים:

 שמא יתקע.


דף נז עמוד אעריכה

כשיחבר לה הרגל יתקענה בחוזק והוי בונה אבל היכא דלא נשמט אלא אחת לא חייש למתקע כולי האי:

 הפלא ופלא. סיפיה דקרא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ומסקינן בגמרא דחס ושלום שתשתכח תורה מישראל אלא שלא תמצא הלכה ברורה במקום אחד:    שלחו ליה בני בשכר. שם מקום:

 כילה מאי. מהו להטותה בשבת:

 כשותא. הומלו"ן שגדל על ההגא:

 מהו בכרמא. ירק הוא וכלאים בכרם או אילן הוא ואינו כלאים בכרם:

 ולישלח להו. צד היתר:

 כדרמי בר יחזקאל. דאמר [דף קלח א] דאם כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחלה ומשני לפי שאינן בני תורה ומקילי טפי:

 עירבוביא. כלאים וקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ובברכות בפ' כיצד מברכין (דף לו א) גבי ערלה וה"ה לכלאים שאף היא מצוה התלויה בארץ ואינה נוהגת מן התורה אלא בארץ:    גרסי' בגמ' [דף קלט א] רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה: וליתיב ליה לתינוק ישראל אתי למיסרך: וליתן ליה לגדול אתי לאחלופי בישראל: ומדאמר יהיב פרוטה לנכרי וזרע ליה יש ללמוד שמותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאים והרמב"ם ז"ל כתב [כן]  בפ"א מהלכות כלאים ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים ולא נהירא דהא אפילו מקיים [ריש פ"ח דכלאים] אסור וכ"ש לומר לו לזרוע ועוד אמירה לנכרי בכל איסורין שבתורה בעיא ולא אפשיטא בפרק השוכר את הפועלים (דף צ א) ונקטינן לה לחומרא אלא ודאי רב משרשיא כר' טרפון ס"ל ומדינא אפילו על ידי ישראל שרי אלא שהיה מחמיר על עצמו כי היכי דלא ליתי לאיחלופי במין אחר ולפיכך היה זורע אותן על ידי נכרי:    ודחיישינן הכא בתינוק ישראל דאתי למסרך וכן נמי בעירובין (דף מ ב) גבי זמן דיוה"כ דאמרי' ליטעמיה ינוקא ומתרצי' דלמא אתי למסרך היינו דוקא במה שהתינוק עושה לצרכינו הוא דחיישי' להכי אבל במה שהוא עושה לצורך עצמו לא חיישינן דהא ודאי נהי דחיישינן דלא מטעמין ליה כוס דזמן יוה"כ משום דילמא אתי למסרך לצורך תינוק ודאי מאכילין ומשקין אותו לאלתר אפי' טובא אלא היינו טעמא משום [דלמה]  שהתינוק עושה בשבילנו הוא דחיישינן לאתי למסרך אבל במה שהוא עושה בשביל עצמו לא והכי מוכח ביבמות פ' חרש (דף קיד א):    וכתבו בתוס' דכי חיישינן התם בעירובין לדילמא אתי למסרך היינו דוקא בזמן דיוה"כ דמתמיד בכל שתא ושתא אבל היכא דמתרמיא מילה בט' באב או ביוה"כ כיון דמלתא דלא שכיחא היא לא חיישינן ומברכין אכסא ומטעמינן לי' לינוקא והרשב"א ז"ל הקשה עליהן שם בפ' בכל מערבין (דף מ ב) משמעתין דהכא דהא בכשותא בכרמא נמי חששו ולי אינה קשיא דאי שרינן בכשותא ע"י תינוק ישראל אתי למעבד הכי בכל שתא ושתא מה שאין כן במילה בט' באב או ביוה"כ דלא מתרמיא בהו כולי האי מ"מ הגאונים ז"ל אמרו דלא מברכינן אכסא אלא מייתינן אסא ומברכין עלה:    מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין. פירש רש"י ז"ל דוקא בדאשתהי כגון שמת בשבת והיה יום טוב אחר השבת אי נמי כשהיה שבת מלאחריה דאי לא קברי ליה ביום טוב שהינן ליה טובא והזקיקו לומר כן מדאמרינן בגמרא דעובדא הוה בי כנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה ואתו לקמיה דרבי יוחנן ואמר להו יתעסקו בו עממין דאלמא משום הכי דוקא הוא דשרי רבי יוחנן והא דרבא בהדי הא דרבי יוחנן שייכא ולפי זה הא דאמר מר זוטרא בפירקא קמא דביצה (דף ו א) לא אמרן אלא בדאשתהי ורב אשי פליג עליה ואמר אע"ג דלא אשתהי דוקא ביום טוב שני הוא וכדמפרש רב אשי טעמא ואזיל מאי טעמא יום טוב שני לגבי מת כחול שוויוה רבנן אבל ביו"ט ראשון מודה ליה רב אשי למר זוטרא דלא שרי אפילו ע"י עממין אלא דוקא בדאשתהי שיותר הוא חמור יום טוב ראשון ע"י עממין מיום טוב שני ע"י ישראל ואין זה דעת הגאונים ז"ל שהם אמרו דאפילו ביו"ט ראשון נמי אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה וכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהל' יום טוב ולפי זה הא דאמרינן הכא בעובדא דמעון ביו"ט הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה או מלאחריה היינו לומר שמפני כך הוזקקו לשאול אבל ר' יוחנן לגמרי התיר ופלוגתייהו דרב אשי ומר זוטרא התם בפרק קמא דביצה ליתא אלא ביום טוב שני משום דשרינן לעסוקי ביה ישראל ולכך הוא דאיצטריך רב אשי טעמא אבל ביום טוב ראשון דע"י עממין הוא אפילו מר זוטרא מודה דאע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה וכך הוא מנהגן של ישראל להתעסק בעממין ביום טוב ראשון וביום טוב שני אפילו ע"י ישראל ואע"ג דלא אשתהי ואפילו לחצוב לו קבר וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב במסכת משקין דכי אמרינן בפ"ק דביצה דיו"ט שני לגבי מת כחול שוויוה רבנן ואפילו למיגזר ליה גלימא ולמיגז ליה אסא דוקא הני לפי שטרחונן מועט אבל לחצוב לו את הקבר שטרחו מרובה לא שרו והזקיקו לומר כן מדאמרינן בפרק קמא דמשקין (דף ח ב) אין חופרין בורות כוכין וקברות במועד ולא נהירא דכי אמרינן בפ"ק דביצה אפילו למיגזר ליה גלימא ולמיגז ליה אסא הכי קאמרינן דאפילו הני דלא מעכבי דהא אפשר בלא אסא ואפשר נמי לכרכו בתכריכיו אפ"ה שרו רבנן וכל שכן חפירת הקבר דלא אפשר בלאו הכי ודקא קשיא לן הא דתנן התם אין חופרין כוכין וקברות במועד ואי במועד אסור כל שכן ביו"ט שני לאו קושיא היא שכבר פי' שם הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו דההיא בחופר במועד לצורך מתים שימותו לאחר המועד עסקינן שכן היה דרכן וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות יו"ט וז"ל אין חופרין קבר להיות מוכן למת שימות ואין בונין אותו אבל אם היה עשוי הרי זה מתקנו במועד כיצד מוסיף אמדתו ומקצר במדתו כדי שיהיה נכון לעת שיקבר בו עד כאן ומה שהקשה הראב"ד ז"ל כיון שאין בהן צורך המועד למה מרחיב בו ומאריך בו וכדאיתא התם כבר תירץ הרמב"ן ז"ל שכיון שהם צרכי רבים אע"פ שאינן לצורך המועד להתחיל בהן הוא דאסור אבל להרחיב בהן שרי וכמו ששנינו שם ומתקנין את קלקולי המים שברה"ר וחוטטין אותן ואוקימנא לה התם [מו"ק דף ה א]  בשאין הרבים צריכין להם ואפילו הכי כיון שצרכי רבים הן מותר לתקן אבל לא להתחיל והכי נמי צרכי רבים הוא ואפילו בקבר של בני משפחה ואפילו של יחיד נמי אפשר דשרי דכיון דמצוה היא התירו בו מקצת מלאכה אפילו שלא לצורך המועד כמו שהתירו בצרכי רבים וכל שכן שמא יצטרך לו במועד וא"ת עוד והתנן התם וארון עם המת [בחצר]  ור' יהודה אוסר אא"כ היו לו נסרים המנוסרין מערב יום טוב וכיון שכן האיך נהגו עכשיו לחצוב קבר שלא בפני המת יש לומר דההיא דוקא באדם שאינו מפורסם הא באדם מפורסם שריוה והכי איתא בירושלמי וכתבו שם הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו והיינו לדידהו שחופרין קבר ומתקנין ארונות לצורך המתים שימותו אבל עכשיו שאין חופרין אלא לצורך השעה כל אדם לדידן כאדם מפורסם לדידהו הוי ומש"ה שרי:    ודאמרי' יתעסקו בו עממין איכא מאן דאמר דדוקא בקבורתו אבל טלטולו מותר ע"י ככר או תינוק והוצאתו נמי מותרת כב"ה דאמרי [ביצה דף יב א] מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואיכא מאן דאסר ולישנא דיתעסקו בו עממין הכי משמע דמדלא אמרינן יקברו אותו עממין משמע דכל עסקיו ע"י עממין דוקא שאין כבודו של מת שנתיר בו משום כבודו כלל כיון שסופו להתעסק בו עממין ועוד כתב הרמב"ן ז"ל דהוצאת המת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין שאין לומר בו מתוך כיון שאין בו צורך היום וכ"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מצות עשה ואפילו הכי אינה דוחה יום טוב ועוד דהא אמרינן בפ' קמא דכתובות (דף ז א) דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש והרי אין כאן נפש:    מה שאין כן בביצה. דאין ראש השנה שוה בו לימים טובים של גליות דשל ראש השנה חמור יום טוב שני דיליה דנולדה בזה אסורה בזה:    מתעטף אדם בכילה. שהיא כסדין להתעטף בה דרך מלבוש:

 וכיסכסיה. רצועות התלויות בה ולא אמרינן הני רצועות לאו צורך עטוף נינהו והוי משוי ההוא שעתא שאין עשויים כסדין אלא לנטותה כאהל:

 חייב חטאת. ואילו לא היתה מצויצת כלל לא מחייב דהא מלבוש הוא אלמא הציציות הויין משוי


דף נז עמוד בעריכה

דהואיל ואינן כמצוה אינן צריכין לה ומן הבגד ממש אינן דליחשבו כותיה:    ציצית לגבי טלית חשיבי. פירש"י ז"ל דשל תכלת הם ולא בטל והוו להו משוי ולפי פירושו ז"ל לדידן דלית לן תכלת לא חשיבי ובטלי לגבי טלית אבל הרמב"ם ז"ל פי' בפי"ט מהלכות שבת דמשום דחשיב לא בטלי לפי שאותן החוטין חשובין הן אצלו ודעתו עליהן עד שישלים חסרונם ויעשו ציצית ולפי זה אפילו לדידן דלית לן תכלת חשיבי ולא בטלי:    מערים אדם על המשמרת ביום טוב. לרבנן דאמרי אין תולין את המשמרת ביום טוב ואוקימנא טעמא כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול מערים ותולה אותה לצורך רמונים דלאו עובדין דחול הוא א"נ היינו טעמא דלרמונים שרי טפי לפי שאינו צריך לחלל שתחתיו וכל שאינו צריך לחלל שתחתיו לא הוי אהל וכמו שכתבתי למעלה אבל כשהוא תולה אותה לשמרים הרי הוא צריך לחלל שתחתיו והוי אהל:

 והוא דתלה בה רמונים. מקמי דנתלי בה שמרים דמוכחא מילת' דמעיקרא לאו לשמרים תליא:    דשקיל ברא דתומא. גרגיר של שום:

 ומנח בברזא דדנא. מקום שיש נקב בחבית והיין יוצא נותנו שם בשבת לסתום והוי כמתקן ומערים לכתחלה ואומר לאצנועי בה האי ברא דתומא קא מכוינא:

 ועוד עביד אחריתי אזיל נאים במעברא. בספינה העשויה לעבור המים והיא של נכרי ויודע הוא שיעבירוהו הנכרים לצד אחר:

 וסייר פירי. משמר שם פירות ונמצא שהנכרי מעבירו במים בשבת:

 הערמה מדרבנן היא. הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא היא אלא באיסורא דרבנן היא דאי נמי עביד ממש בלא הערמה אדרבנן הוא דעבר הלכך כיון דצורבא מרבנן הוא ליכא לאחמורי עליה דהא לא אתי למעבד לכתחלה להדיא בלא הערמה לעבור שם לפני הכל:    מתני' נותנין מים בשבת ע"ג שמרים. הניתנין במשמרת מבעוד יום:

 כדי שיצולו. שיהיו צוללין את היין מפני הקמחין שקורין קנ"ש:

 בסודרין ובכפיפה מצרית. העשויה מצורי דקל:

 כפיפה. סל דכל כה"ג הוי שינוי כיון שאינו מסננן במשמרת ומיירי ביין עכור ומיהו משתתי הכי דאי ביין צלול אפילו במשמרת שרי כדאיתא בגמרא ואי ביין עכור דלא משתתי הכי אפילו בסודרין ובכפיפה מצרית אסור דמכל מקום בורר הוי אלא כדאמרן:

 ונותנין ביצה במסננת של חרדל. שהחרדל נתון בה להסתנן וקולטת הפסולת והחלמון שלה נוטף ומסנן עמה והוי לחרדל למראה והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה ושרי כדיהבי' טעמא בגמרא לפי שאין עושין אותה אלא לגוון למראה שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון הלכך אידי ואידי אוכל הוא ואין כאן ברירת פסולת מתוך האוכל:

 יינמלין. מפרש בגמרא:    גמ' נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת. דכיון דצלולין הם ורובייהו דאינשי לא קפדי בהו מותר לתת אותן אפילו לתוך המשמרת כדי שיהו צלולין יותר:

 אבל עכורין לא. דאף על גב דאפשר דמשתתי הכי כיון דרובייהו דאינשי קפדי בהו דוקא על ידי שינוי דהיינו בסודרין וכפיפה מצרית הוא דשרי כדתנן במתניתין אבל לתוך המשמרת אסור:

 ואם היה בין הגתות וכו' טורד. כלומר מערב משום דרובייהו דאינשי שתו ליה הכי אי נמי היינו טעמא דשרי בין הגתות לפי שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין וכל היין כגוף אחד הוא ואין כאן משום בורר וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות שבת וכן מטין דברי הרב אלפסי ז"ל:    ונמצא פסקן של דברים דיין שהוא צלול דרובייהו דאינשי לא קפדי ביה כלל מותר לתת אותו אפילו לתוך המשמרת כדי שיהיה צלול ביותר אבל יין שהוא עכור קצת ואפשר דמשתתי הכי ומיהו רובייהו דאינשי לא שתו ליה הכי בסודרין ובכפיפה מצרית שרי דאיכא שינוי ובלבד שלא יעשה גומא ושלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח כדאמר בסמוך אבל לתוך המשמרת דליכא שינוי אסור ויין שהוא עכור לגמרי ולא משתתי הכי כלל ואפילו בסודרין ובכפיפה מצרית אסור ולא נתחוורו לי דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח ובפרק כ"א מהלכות שבת:    ובלבד שלא יעשה גומא. מן הסודר בפי הכלי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

 ובלבד שלא יגביה. הכפיפה מקרקעיתו של כלי התחתון טפח כמדת אהל כך פירש"י ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות שבת והר"י ז"ל כתב דמשום שינוי והיכר קאמר ולא משום אהל דאי משום אהל קאמר אפילו במסנן את היין בסודרין נימא הכי אלא ודאי משום שינוי והתם כיון דאיכא שינויא אחרינא דלא עביד גומא שפיר דמי:    פרוונקא. בגד ששוטחין על גיגית היין לכסותה:

 אפלגא דכובא שרי. דלא הוי אהלא:

 אכולא כובא אסור. משום אהל כך פירש"י וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות שבת ולפי זה נצטרך לומר דבשאין הכובא מליאה עסקינן שאם לא כן אין כאן אהל אלא בשחסר טפח עסקינן דאית ביה משום אהל והקשו בתוס' וכי בכסוי כלים יש בו משום אהל ותירצו דשאני כובא שהוא רחב הרבה והראב"ד ז"ל פי' משום משמרת נגעו בה ואכולא כובא אסור משום דמחזי כמשמרת אבל אפלגא דכובא שרי משום דלאו היינו אורחיה:    לא ליהדק איניש. כלי חרס קטן שמערין בו יין מן החבית לא יתן בפיו קשין וקסמים בחזקה שאין לך מסננת גדולה מזו כתב הראב"ד ז"ל דכל היכא דלא מיהדק לא אסיר דהוה ליה כפלגא דכובא ושרי וזה ע"ד פי' ז"ל שכתבתי בסמוך ודאמרינן דמחזי כמשמרת משום דאף על גב דלאו משמרת ממש הוא שהרי עוברין בה השמרים כיון דאיכא קסמין וטנופת דמעכב בהו ולא עברי דמי למשמרת:    שפו שיכרא. כל היכא דאמרי לשון שפייה בנחת הוא והפסולת נשאר בשולי הכלי:

 והא איכא ניצוצות. קטנות הנוטפות באחרונה מתוך פסולת השכר והנהו ניצוצות מוכחי דבורר הוא:

 ניצוצות בי רב פפא לא חשיבי. שסודני היה ומטיל שכר כדאמרינן בבבא קמא ובפסחים (דף קיג א) הלכך אינו מקפיד למצותו כל כך וכשמגיע לניצוצות משליכן הן ופסולתן לחוץ ותחלת


דף נח עמוד אעריכה

שפייתן כשאין הפסולת ניכר לאו בורר הוא:    לפי שאין עושין אותה אלא לגוון. כדפרישית במתני':

 ממחו. דישטימפרי"ר בלע"ז במים או ביין:

 אמר רב ממחו ביד וכו'. לרב דרכו בחול בכלי ולשמואל דרכו ביד:

 ולא יטרוף. דרך טריפה שמכה בכח:

 ניניא. מינט"א:

 מעליא לתחלי. לערב עם שחלים:

 ואין עושין אלונטית. שאינה למשקה צמא אלא אחר מרחץ ודוגמת רפואה היא לצנן:    מתני' אין שורין את החלתית בפושרין. מפרש בגמרא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

 חלתית. מין פרי ששורין אותו בפושרין ושותין אותו במים לרפואה אבל נותנו לתוך החומץ ומטבל בו את מאכלו:

 אין שורין את הכרשינין. מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן:

 ולא שפין אותו. ביד להסיר פסולתן דהוה ליה בורר:

 אבל נותן הוא לתוך הכברה. ואע"פ שפסולתן נופל דרך נקבי הכברה ונמצא מתברר מאליו:

 תבן. הוא מזנב השבלים:

 מוץ. הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל בהמה וכוברין אותו בכברה כדי שיפול המוץ:

 אבל נוטל הוא בכברה ונותן לתוך האבוס. אע"פ שהמוץ נופל מאליו כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר:    גמ' מתני' יחידאה היא. ר' יוסי היא דאילו לרבנן אפילו בצונן אסור:

 מותר לשתותו בשבת. דבלאו רפואה משקה הוא ותנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה:

 כי מעשה דר' חייא בר אבין. בגמ' איתיה כה"ג:

 לכסכוסי כתונתא. חלוק של פשתן שנתכבס משפשפו בין שתי ידיו והוא מתרכך ואף הליבון שלו מצהיל ע"י השפשוף ופשיטא ליה דלרכוכי קא מכוין ושרי:    וגרסי' בגמ' ותבעי ליה למר סודרא סודרא לא קא מבעיא לי דבעי מיניה מרב הונא ופשט לי ותפשוט ליה למר מסודרא התם מחזי כי אולודי חיורא הכא לא מיחזי כי אולודי חיוורא ופרש"י ז"ל שהסודר אסור לפי שמקפיד על ליבון שלו יותר מכתונתא.  ונמצא לפי פי' זה דלכסכס סודרא אסור ולכסכוסי כתונתא שרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות שבת והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דבין סודר בין חלוק מותר ושכן הוא דעת הריא"ף ז"ל וכתב כן מפני שלא כתב הרב אלפסי ז"ל הא דסודרא כלל:

 ונראה שהם מפרשין דרב הונא פשט ליה בסודרא להיתרא ואפילו הכי מסתפקא ליה בכתונתא דדילמא מחזי טפי כאולודי חיורא ואפילו הכי פשט ליה להיתרא ולישנא דגמרא דייק הכי דאמרינן דבעא מיניה מרב הונא ופשט לי ומדקאמר סתמא ופשט לי משמע דפשטי' כרב חסדא והיינו נמי דאמרינן סתמא ותיפשוט ליה למר מסודרא דאי לאיסורא קאמר כיון דרב חסדא שרי בכתונתא לא הוה אמר סתמא ותפשוט ליה אלא מקשו קשו פשטי אהדדי:    משלפא לדידה מקניא שרי. [כששוטחין] אותה לנגבה תוחבין קנה מבית יד לבית יד וכשנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה ולא הקנה ממנה דלא חזי לטלטול' דלהסק' קאי וכי תימא כיון שנשתמש בה מבעוד יום לישרי לטלטלה כדרב אסי דאמר בפרק במה טומנין (דף נ א) ישב אע"פ שלא קשר ולא חשב איכא למימר דאינהו לא הוה אורחייהו ליחודי קניא לכתונתא:

 ואם כלי קיואי. הוא מותר ואם קנה של אורגים היא דתורת כלי עליו מותר:

 דכיון דסניא ריחיה וכו'. וכמו שכתוב בהלכות:

 לא לישדר מאניה לאושפיזא. לפונדקית שלו לא ישלח חלוקו ללבן דילמא חזי' ביה קרי ומתגני עליה:    מתני' גורפין מלפני הפטם. שור שמפטמים אותו גורפין אבוס מלפניו בשבת לתת בתוכו התבן והשעורים ולא יתערב בהן עפרורית ויקוץ במאכלו:

 ומסלקין. תבן מלפניו לצדדיו כשהוא רב כדי שלא ידרסנו ברעי:

 וחכמים אוסרין. מפרש בגמרא אהייא:

 ונוטלין מלפני בהמה זו. שעורין ותבן:

 ונותנין לפני זו. ולא אמרינן טלטול דלא חזי הוא שאין הבהמה קצה במאכל הניטל מלפני חברתה:    גמ' ארישא פליגי. אגורפין אבוס ואסור לגרוף משום דפעמים שהאבוס של קרקע וקא מכוין לאשוויי גומות שלא יפלו השעורין לתוכו:

 או אסיפא פליגי. אמסלקין לצדדין משום דלא חזי שיש בו מה שנמאס במדרס רגליו:

 תא שמע. דאתרוייהו פליגי:

 אחד זה ואחד זה. אחד גריפת האבוס ואחד תבן שלפניו לא יסלקנו לצדדים:


דף נח עמוד בעריכה

מחלוקת באבוס של כלי. דגזרו רבנן אבוס של כלי אטו אבוס של קרקע דאית ביה משום אשוויי גומות:

 אבל באבוס של קרקע אסור לדברי הכל. דפסיק רישיה ולא ימות הוא:

 שפיה יפה. לקמן מפרש:

 אידי ואידי. שתי המשניות סבירא מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן שאינו מאוס ברירין ואין מה שלפניו נמאס וראוי לתתו לפני השור:

 מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן. דאית ליה רירי ונמאס (מקמי)  מה שלפניו והאי דקא קרי לה הכא שפיה יפה ופיה רעה כדמפרש ואזיל יפה דלית ליה רירי רעה דלא דייקא ואכלה שאוכלת קוצין וברקנין:    מתני' הקש שעל גבי מטה. וסתמא להסקה קאי ומוקצה הוא ומנענעו כדי שיהא צף ורך לשכב:

 לא ינענעו בידו. דמוקצה הוא אבל מנענעו בגופו בכתפיו דטלטול מן הצד הוא ולא שמיה טלטול:

 או שהיה עליו כר או סדין. דגלי אדעתיה דאקצי' לשכיבה מעתה תורת כלי עליו:

 מכבש. פרינס' בלע"ז ב' לוחין ארוכין וכבדים וסודרין הבגדים על התחתון ומורידין העליון וכובשין הבגדים ע"י יתדות שיש שני עמודים מנוקבים קבועים בארבע הפאות של תחתונה ועליונה מנוקבת בד' זויותיה ועולה ויורדת בעמודים וכפי מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב העמוד ואינה יכולה לעלות:

 מתירין את המכבש. שנוטל [את היתד והוא ניתר דהיינו לצורך שבת שנוטל]  את הכלים:

 אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול:

 ושל כובסין לא יגע בהן. מפני שהוא עשוי לתקן הבגדים ותוחבן בחזקה ומיהדק והתרה שלו דומה לסתירה:    גמ' פוגלא. צנון שטומנין בקרקע להתקיים כשבא לחולצה:

 אם מלמעלה למטה שרי. אם היה ראשה מלמעלה ועוקצה מלמטה וחלצה מראשה העבה תחלה ועוקצה נמשך אחריו מותר לפי שהגומא רחבה מלמעלה ואינו מזיז קרקע כשהוא שומטה אבל אם חולצה מלמטה למעלה שהתחתונה נתון למעלה וראשה העליון שהוא עב נתון למטה אסור לפי שהגומא קצרה מלמעלה וכשהוא חולצה מזיז מן העפר ומטלטלו:

 ואע"ג דטלטול מן הצד הוא. סבירא ליה דשמיה טלטול ואסור וכבר איתותב בגמרא ממתני':    הני פלפלי מידק חדא חדא. לאו טוחן (אותן) הוא אלא כלאחר יד:

 דקא משני. דלא ברחיים ושלא במדוכה והכריע הרב אלפסי ז"ל דבשבת עסקינן כמו שכתוב בהלכות וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות שבת:

 לאיתויי ארבע אמות. מים שעליו:

 דקא דחו. כחו את המים ארבע אמות:    דילמא אתי לאשוויי גומות. פי' דילמא אתי לאשוויי גומות בכוונה לפי שאדם מחזר על מקום הגומא לקנח בו רגלו שהטיט מתקנח שם היטב ומתוך שהוא מקנח שם חיישינן שמא ישכח ויכוין להשוות גומא וכן נמי הא דאמר רבא בסמוך לא ליצדיד איניש כובא בארעא דילמא אתי לאשוויי גומות הכי נמי קאמר לפי שהוא צריך למקום שוה שתשב בה הכובא היטב חוששין שמא ישוה הגומא ביד אבל ליכא לפרושי דילמא אתי לאשוויי גומות שלא בכוונה דהא קיימא לן [דף צה. ועירובין דף ק ב] כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר ורבא גופיה כר' שמעון ס"ל אלא ודאי במתכוין קאמרינן והיינו דאמרי' בעירובין פ' המוצא תפילין (דף קד א) נשים המשחקות באגוזים ותפוחין אסור דאתו לאשוויי גומות כלומר במתכוין:    ולענין הלכה הרי"ף ז"ל פסק בשם בעל הלכות ז"ל כרבא דמקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"א מהלכות שבת אבל הרז"ה ז"ל פסק כרב פפא דאמר אחד זה ואחד זה מותר משום דבתרא הוא והרמב"ן ז"ל השיג עליו ואמר דמ"מ רבא רביה דרב פפא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והרשב"א ז"ל כתב דאי מהא לא איריא דבבתראי לא אמרי' הכי דהא רב נחמן רביה דרבא ואפ"ה כל שלא היה יושב רבא לפני רב נחמן קיימא לן כרבא וסימנא איכא במילתא דכל היכא דאשכחן א"ל רבא לר"נ הוא דחשבינן ליה כתלמיד יושב לפני רבו ולא קי"ל כוותיה אבל כשנחלקו שניהם כשני חולקין דעלמא הלכה כרבא וה"נ רב פפא הוא שנחלק על רבא ואפשר דכיון דבתרא הוא קיימא לן כותיה:    אפומא דלחיא. של מבוי דליכא היכרא:

 אודרא. מוכין שסותמין בהן פי הפך:

 אשישא. פך:

 מכסכסו


דף נט עמוד אעריכה

מבפנים שמשפשפו מבפנים דלא מוכחא מילתא לאיתחזויי כמלבן ומלבן ממש לא הוי שאין נותן שם מים:

 והוא בתוך המנעל. מפני שהמנעל נהנה ונמצא מעבדו:

 מתעגל. מתגלגל:

 קרטבלא. עור שלוק שעושין אותו משטוח למטה ולשלחן יש שיעור לצחצחו שלא היה השמן הנישוף לעור מגיע כדי לעבד את העור אלא לצחצחו ומיהו איהו אפי' לצחצחו לא קא מכוין וכתב הרז"ה ז"ל דלא קי"ל הכי אלא אפי' שיעור לעבדו מותר דרב חסדא בשיטתיה דרב אמרה דאמרינן בפרק כירה [דף מא ב] גבי מיחם שפנהו לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף נמי מותר ואוקימנא דשמואל כר"ש ס"ל ומדקי"ל הלכה כר' שמעון ליתא לא לדרב ולא לדרב חסדא דסברי בדבר שאין מתכוין אסור כר' יהודה ודרב ורב חסדא חד טעמא אינון ע"כ והראב"ד ז"ל קיים דברי הרי"ף ז"ל ובלשון הזה כתב עליו מה לו ולמחלוקת דבסך את גופו כשיעור לעבד את קרטבלא ומתעגל עליה הלא בידים הוא מעבד מה לי מעבד בידו ומה לי מעבד בגופו ואין זה כדבר שאין מתכוין אבל כעושה הוא בידים אבל שיעור לצחצחו אינו נראה אלא כמצחצח את גופו:

 לא יצא קטן במנעל שהוא גדול לו. משום דנופל מרגלו ואתי לאתויי:

 אבל יוצא בחלוק גדול. דלא נפיל מיניה ולמשלף ולאיתויי לא חיישינן דלא קאי ערום בשוק:

 מרופט. קרוע מלמעלה דגנאי הוא וכי חייכא עלה שלפא ומייתא לה:

 ולא תחלוץ בה. לכתחלה דלאו נעל מעליא הוא:

 ואם חלצה חליצתה כשרה. ומיהו דוקא כשאינו מרופט ברובו שאם היה כן חליצתה פסולה והראיה מדאמרי' בריש פ' מצות חליצה [דף קב א] דאין חולצין במנעל מאי טעמא גזירה משום מנעל מרופט ואם איתא דבכל מנעל מרופט חליצתה כשרה היכא גזרי' ביה אלא ודאי כדאמרן:    אין יוצאין במנעל חדש. כדמפרש ואזיל:

 שלא יצתה בו מבעוד יום. ובאשה קיימינן דאשה מקפדת אם אינו מכוון למדת רגלה ואתי לאיתויי אבל יצתה בו כבר הכירה בו ומכוון הוא לה אז אינה מקפדת:

 שומטין אותו בשבת. דתורת כלי עליו ואף על פי שאינו רפוי ואע"ג דאימוס מלאכתו לאיסור ומאחר שהמנעל אינו רפוי צריך לטלטל האימוס הא קי"ל [דף קכד א] דדבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר:

 סליקו להו תולין