חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
הא דאמרינן קופה שטמן בה אסור לכתחלה להניחה ע"ג גפת של זיתים. בשאין לה שולים או שהן הופכין קופה על פיה להיות הקדירה טמונה בתוכו ומונחת על הגפת והקדירה עצמה נוגעת בהן והלכך הבלא דמצד א' כהטמנה היא כיון דמחוברת לקופה שההטמנה בתוכה דכולה קדירה טמונה היא וצדה א' טמון בדבר המוסיף והיא מעלה הבל לכולה בתוך הקופה אבל בשאין הקופה פוגעת בהן הו"ל כעין שהוי ואע"פ שהקדירה טמונה בתוך הקופה הטמנה לחוד ושהוי לחוד ולא נאסר שהוי כלל אלא בגחלים אבל לא בשאר דברים המוסיפין הבל שלא מצינו כן בגמ' ועוד כשהתירו בגרופה וקטומה ואע"פ שהן מוסיפין הבל, ואפשר שאפילו יש שולים לה כיון שהן נוגעין בגפת עצמו נקרא הטמנה שאדם טמן בדבר שאינו מוסיף וטמן על הבל בדבר המוסיף אף זה אסור ובלבד במיני דמסקי הבלא אבל שהוי הוא על גב כסא של ברזל ואינה נוגעת כלל בגחלים ועל פי סברא זו נהגו במנהגי הטמנה במקומות הללו וברוב העולם.
וההוא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא. מים צונן הוה כדאמרינן הכא אולודי קא מוליד וכן פירש"י ז"ל וק"ל ר' זירא היכי אמר מאי שנא ממיחם ע"ג מיחם כלומר דשרי בברייתא לקמן הא קתני עלה דההיא לא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהיו משומרין, ואפשר לומר ברייתא לא שמיע ליה והכי קאמר מאי שנא ממיחם על גבי מיחם דשרי שכך עושים מעשים בכל יום, ותו קשיא ק' זירא לית ליה הא דתניא אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין ואע"פ שהן תולדת האור ולא אור עצמו וא"ת לא היה אלא מפשיר אם כן למה אסר רבא לית ליה הא דתניא מניח אדם קיתון של מים כנגד המדורה כדי שתפיג צנתן ומתני' נמי אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן וא"ת לא בתוך המיחם היה מניח אלא בתוך המים והמיחם היה מונח על האש והיה ר' זירא סבור לחלוק בהן ול"ל הא דאמר ר"ש בכלי שני נותן, וא"ל שהיה מניח על גב פי המיחם שפינהו מעל העאש ולא היה שפתו חם לחמם אלא שהיה עולה הבל מן המים החמין ומתחממין אותו והיה סבור שכיון שאין הכוזא נוגע במים אך הבל המים שהן עצמן תולדת האור אינן אוסרין אותו כמו שמותר ליתן מיחם ע"ג מיחם אע"פ שהתחתון מלא מים חמין וההבל עולה ופריק שאני הכא דצונן הוא ואלידי בשבת אסור:
מה בין זו למגופת חבית. פירש"י ז"ל דתניא בפ' חביות מביא אדם חביות של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחין בשבת ואינו חושש וזה אינו מחוור ונכון דהתם מחביות גופה קאמר ממאי מדבעי מיניה דרב ששת התם מהו למברז חביתא בבורסיא וא"ל אסור דאקשינן עלה מהא ואי במגופה מתני' היא דתנן אין נוקבין מגופה של חבית דר"ח וחכמים מתירין, ועוד קשיא אשמעתא דהא בהדיא אמרינן התם לפיתחא קמכוין ואסור א"ד לעין יפה קמכוין וש"ד והכא לפתחא קא מכוין ופתחא עבוד דמאי עין יפה איכא הכא, ועוד מי דמי בשלמא התם פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא הוא ולהכי הותר בלא מכוין דאיסורא דרבנן הוא אבל הכא פתח שהוא עשוי להכניס ולהוציא הוא ומן התורה הוא אסור, ומצאתי בתוס' דהכא בבית הצואר של נשים שאינו מן החלוק עצמה והכי פריך וכי מה בין זה למגופת החבית דכי היכי שאיכא חילוק בין גופה של חבית ומגופתה כך יש חילוק בין בית הצואר לחלק עצמה, ופריק שאני הכא שהוא חבור ועדיין לא נתברר לי כהוגן:
שלל של כובסין והבגד שהוא תפור בכלאים חבור לטומאה ואין חבור להזייה. וקתני בברייתא דהאי חבור לטומאה היינו עד שיתחיל להתיר ומ"ה סתם חבור ומשום דעיקר ברייתא זו שנויה במשנתינו קאמר בגמ' תנן וכיוצא בה בתלמוד הרבה והא דלא מייתינן הכא מתני' משום דקאמר עד שיתחיל להתיר דהיינו שלא בשעת מלאכה ואוקימנן כר' מאיר וה"ה למקל של קרדום דלר' מאיר הוא אבל לרבנן אינו חבור כלל ואע"ג דגבי מספורת של פרקים הוה חבור לטומאה אפילו לרבנן שאני התם שהן עושין מעין מלאכה אחת ואי אפשר לזה בלא זה משא"כ בשלל של כובסין ובית הפך ובית התבלין ואם תאמר גבי מקל של קרדום אמאי לא גזרו שלא בשעת מלאכה אטו בשעת מלאכה אפשר לומר מפני שאין אדם מצינעו להחזירו לקרדום ואדם עשוי לזורקו בין העצים, והא דאמרינן עבדו רבנן הכירא דלא ליתו למישרף עלייהו תרומה וקדשים איכא למידק ולעבד נמי הכירא אבל כלי חרס דלאו בני הזאה נינהו צריכי היכרא:
מאי טעמא אביי אמר שלא יפיח בהם. פי' למאי הלכתא בעינן כאלישע וכי כל מי שאינו צדיק כמותו לא יניח תפילין אמר אביי לא לענין חסידתו אלא לענין זריזתו דאיהו אדם גדול וזריז בהן היה שהרי נעשה לו נס גדול ורבא אמר שלא יישן בהם אחר שינת קבע ואחר שינת עראי ואע"ג דבמס' סוכה איפלגי בהא מלתא תנאי, אדרבא דהוה בתרא סמכי, זהו כדעת רבינו הגדול ז"ל שהשמיטן לאותן ברייתות שבפ' הישן ולא כתבן בהל' תפילין, ואי קשיא אלישע שהיה גוף נקי למה נטלן מראשו הא בשעת שמד אפילו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור ה"מ לעבור על מצות לא תעשה אבל אם גזרו לבטל מצות עשה דאי תבטל ואל יהרג דהא שב ועל תעשה שאני, ועוד שהן יכולין לבטל ע"כ שיניחוהו בבית האסורין וממילא תבטל דאע"פ שהיה מניחן שמא היה סבור שלא יראהו אדם או שהיה מוסר עצמו למיתה שלא לבטל מעליו מלכות שמים ורשאי הוא בכך ואינו כמתחייב בנפשו אע"פ שאמרו יבטל ואל יהרג שכל מצוה שהחזיקו בה ישראל בשעת השמד נוטלין עליה שכר הרבה ועדיין מוחזקת ואמרו בהגדה בבראשית רבה מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב וכו' וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו למיתה על התפלה שהוא מצות עשה דרבנן:
הביאו שלחין ונשב עליהן. פירש"י ז"ל בחול היה המעשה אלמא לא קפיד, ואינו נכון, שאע"פ שפעם א' נהג כן, אינה ראיה שלא יקפידו עליהן שאפשר שנהג עין יפה או מפני טעם אחר, ועוד דברייתא דלקמן ר"י אומר א' זה וא' זה מטלטלין אותן מפרשין להביא ראיה מזה והגאונים אמרו בשבת היה מעשה ור"י לטעמיה דאמר לקמן אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן ופסקו הלכה כן משום דכיון דשלחא הוי קים להו בהו, ועוד אי לאו דקים ליה לא הוה עביד מעשה:
הא דאמרינן כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר א'. פר"ח ז"ל שכל מלאכות האמורות בתורה ס"א טול מהם ג' דויכולו שאינם אלא צווי וד' מלאכה ומלאכת שכתב בהן ועשית יעשה תעשה, ולרגל המלאכה אשר לפני וי"ד שכ' בהן כל מלאכת עבודה הרי כ"א נשתיירו מ' ובכללן ששת ימים תאכל מצות כו' לא תעשה מלאכה ולמה זאת שבפי' אמר בתלמוד ארץ ישראל שבא להשלים ל"ט מלאכות שבתורה, ויש מי שמוציא מכל אלו המ' ויבא הביתה לעשות מלאכתו נשארו ל"ט ע"כ דברי ר"ח ז"ל, והוי יודע שלד"ה אותן מלאכות שהיו במשכן חשובין קרי להו אב ואותן שלא היו במשכן קרי להו תולדה דאל"ה למה קרא לזה אב ולזה תולדה אלא למר גמר כולה מלתא ממשכן ולמר היו חכמים עושין כולן אבות אלא שמצאו להן סמך במנין מלאכות שבתורה וכיון שידעו מנין למדו חשיבותן ממשכן א"נ באבות ותולדותיהן הכל מודים שלמדו ממשכן אלא בטעמא דלא לחשוב עוד ענינים אחרים למלאכות שלא היו במשכן לא אב ולא תולדה שלו פליגי למר כיון דלא הוי במשכן כלל ממילא פטור עליה ולמר מן המנין למדו זה, ואע"ג דמסייעינן למ"ד כנגד עבודות שבמשכן מהא דתניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן לאו משום דלא מודו כ"ע בהא אלא משום דקתני הם זרעו ואתם לא תזרעו דמשמע דמהתם גמר וכי אזהרינהו רחמנא ממלאכת המשכן אזהרינהו ומ"ה סמך פ' שבת לפ' משכן ולמ"ד כנגד עבודות שבתורה לא גמרינן ממשכן אלא למחשבינהו כאבות: (ודאמרינן ואתם אל תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים כבר מפורש בפרק ראשון):
רבינא אמר בשל הפתק. פי' ומתני' הכי קתני בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן להטמין בהן פי' להוסיף או לדבר אחר, ואם היה של הפתק אין מטלטלין אותן לעולם אע"פ שטמן בהן, א"נ מתני' בשל הפתק ודרבא הכי אתמר ל"ש אלא של הפתק אבל גיזי צמר אחרים אי טמן בהן מטלטלין אותן, אי נמי דרבא לאו אמתני' אתמר כך פירוש רש"י ז"ל, ויש הפרש בין מוכין לגיזי צמר שהמוכין אע"פ שאינן של הפתק כגיזי צמר של הפתק דמי ואסורין לטלטל כדאמרינן לעיל וכי מפני שאין לזה קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכן ואפשר דההוא טלטול דאסקינן לעיל ליומא אחרי כלומר שאם טמן בהן היום אינו מותר לטלטלן לשבת אחרת שאינן מיוחדין לכך אבל ליומיה מותר שעדיין ייחודן עליהן תדע דלא קתני במתני' במוכין כיצד הוא עושה וכו' כדקתני בגיזי צמר של הפתק וכי שרינן גיזי צמר שאינן של הפתק לבו ביום אבל לא לשבת אחרת שכבר ייחודן הואיל ולא טמן בהן לשבת זו שמפני שלא היה לזה קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין, ומוכין וגיזי צמר שאינן של הפתק שוין:
ולא ידענא אי בית האבל אי בית המשתה הוי. פי' ר' חנינא בן עקיבא אמר כן לתלמידיו כדי שנשב עליהן למחר בבית האבל או אמר בבית המשתה שאלו לא אמר כן אע"פ שהיה מעשה בבית האבל או בבית המשתה שמא אף במקום אחר היה מתיר כך אתא לא חזי מאן גברא רבא דקא מסהיד עליה ואפשר שאלו היה במקום אחר מותר בכך כאן בבית המשתה לא היה צריך לכך שבודאי חילוק יש בין בית האבל ובית המשתה לשאר מקומות ואין זה נכון:
ורב אסי אמר יושב אע"פ שלא קשר ולא חשב. פי' ר"א פליג עליה דר' שמעון בן גמליאל וסבר שצריך מעשה כ"ש שנשתמש בהן לאותו ענין הצריך לו עכשיו כעין התחלת מלאכה אבל מחשבה גרידא לא מהניא ומעשה בלא מחשבה נמי מהניא והיינו דקאמרינן אלא ר"א דאמר כמאן שאלמלא היה סובר דחשב מהני ליה מאי קמבעיא ליה רשב"ג נמי במעשה כל דהו בלא מחשבה ודאי מודה אלא ש"מ כדפרי' וקיי"ל כר"א ולא קי"ל כרשב"ג אלא אם כן יש עליו תורת כלי ובההוא מודה ר"א כדמוכחא שמעתא בפ' כל הכלים:
הא דתנן נזיר חופף ומפספס בנתר ובחול קאמר מדתנן בפרק שלשה מינין עלה ר"י בר' יהודה אומר ראשו באדמה מכלל דר' שמעון שרי והיינו דמקשינן מינה הכא להא דתניא אבל לא יחוף בהן שערו:
מהו לפצוע זתים בשבת. פירש"י ז"ל על סלע כדי למתק מרירתן ותימא הא בחול מי אסרן וכי לא יתקן אדם מאכלו כדי שיהא ראוי לו ועוד בשבת מה איסור יש בה אי משום סחיטה דבר הלמד מעניינו הוא שלא נאסר בשביל סחיטה שא"כ לא היה לשאול כאן אלא לקמן במקום הלכות סחיטה, ויפה פי' הגאונים ז"ל דלמשמשא בהו קא מיבעיא ליה מפני שהן מסירין שער ולפי' אמר לו בחול מי התירן לאוכלין לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו משום הפסד אוכלין:
אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש. אמרו מקצת הגאונים ז"ל שזה הגירסא שיבוש אלא מקצתם מגולין לפי שאם לא היה מגולה אלא עלין זריעה מעולה היא שכן דרך כל זריעתן ורש"י ז"ל גורס מקצת עלין וכן במשניות ומתרצין לה בטומן אגודה של לפתות שהוא שלא כדרך זריעה ולהכי שרי וכן אמרו בירושלמי שם, והוי יודע דדוקא בדלא אשריש ודוקא טומן אבל נתכוין לזריעה לא וכן אמרו בירושלמי במס' כלאים לפי שאינו רוצה בהשרשתן ומדקתני ולא משום מעשר משמע כשנתוספו שאם לא נתוספו אפילו אשרוש ונזרעה זריעה גמורה לשם זריעה נמי אין בו משום מעשר מיהו בשבת דוקא בדלא אשרוש דכיון דמעשיו מוכיחין עליו שאינו רוצה בהשרשתן ועדיין אינן מחוברין מותר אבל נתכוין לשם זריעה לעולם אסור:
אמר רב יהודא אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. פירש"י ז"ל להטמינו שלא יחמו ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שיחמו סבור הרב ז"ל דלחמם אסור אע"פ שהוא דבר שאינו מוסיף וכמדומה שהגאונים ז"ל סוברין שלחמם נאמרו הדברים כלומר שלא יצטנן יותר או שתפוג צינתו קצת ומתני' הכי דייקא דכולה בהטמנה דחמם נשנית וכן לשון הגמ' שאמרו ממתני' ה"א ה"מ דבר שאין דרכו להטמין דהיינו מים הכי משמע דלצנו ודאי דרך המים להטמין יותר מכל דבר ולכך הוצרך רש"י לידחק בזה מעט ולומר דאגזירה דלחמם קאי וכן משמע מברייתא דלקמן דכיון דשרינן פינן ממיחם למיחם כל שכן בצונן דלא אסרו אלא בחמין ובמיחם ראשון שהוא מצטמק בחמום שלו ודרך הטמנה בכך ואע"ג דסיפא דברייתא אסר ת"ק להטמין צונן, משום דת"ק לית ליה קולא דרשב"ג בפינן ממיחם למיחם, והיינו דברייתא סבירא ליה דצונן מותר ורש"י מפרש גם זו כפי שיטה שלו דפינן ממיחם למיחם כדי לקרר שרי רשב"ג להטמין שלא יצטננו ביותר משום דליכא למיגזר ביה דהשתא אקורי קא מיקר לה במתכוין אחומי קא מחמם לה, וכל זה יותר מחוור ללשון אחר שכתבנו ומיהו דוקא בדבר שאינו מוסיף ומשחשיכה אבל להטמין בדבר המוסיף אפילו מבע"י אף הצונן אסור מדרב חסדא במעשה דאנשי טבריא:
כיצד הוא עושה רשב"ג אומר נוטל את הסדינין ומניח הגלופקרין. פי' רשב"ג לא בא לחלוק אלא לפרש דברי חכמים כדקתני אמר רשב"ג כיצד ומשמע דוקא נוטל ומניח אבל לא להוסיף בלא נוטל ואע"ג דתנן כסהו ונתגלה מותר לכסותו ה"מ להחזיר כיסוי הראשונים אבל לא להוסיף אלא ע"י הערמה דהיינו נוטל וטעמא דמילתא מפני שנראה כטומן בשבת, ואינו נכון ואומרים אחרים דוקא נתגלה מאליו אבל גלהו אדם אסור לכסותו וכאן אע"פ שגלהו מותר להוסיף עליו הואיל ולא גלהו לגמרי אלא שנטל מעט מן הבגדים שעליו, ואין זה נכון שהרי בקופה שטמן בה שנינו נוטל ומחזיר אע"פ שגלהו אדם אבל נראה לי דלאו דוקא נוטל ומניח אלא משום דבעי מתני' תרתי נוטל סדין ומניח גלופקרין להוסיף ונוטל גלופקרין ומניח סדין למעט מש"ה קתני הכי, א"נ קמ"ל דאפילו אין עליו אלא סדינין מותר להוסיף דטמון קרינא ביה ובירושלמי כי אין טומנין חמין משחשכה אבל מוסיפין עליהן כסות וכלים וכמה יהא עליו ויהא מותר לכסותו ר' זריקא בשם ר' חנינא אמר אפילו מפה אמר ר' זעירא ובלבד שיהא דבר שהוא מועיל אמר ר' חנינא כל הדברים מועילין אמר ר' מתניא ויאות אלא מאן דנסיב סמרטוט ויהיב ליה על ראשה בשעת צנתה דילמא דלא כבש צנתה:
גרסת הגאונים ז"ל כך הוא מניחין מיחם על גבי מיחם וקדירה על גבי קדירה ומיחם ע"ג קדירה וקדירה על גבי מיחם. וכ"ג רב אלפס ז"ל וכן מצינו אנו בתוס', ובספרי כתוב אבל לא מיחם על גבי קדירה ולא קדירה על גבי מיחם ואחרים גורסין ומיחם ע"ג קדירה אבל לא קדירה ע"ג מיחם וגי' הגאונים אמת:
והא דקתני אין מרסקין לא את השלג וכו'. פי' רש"י דדמי למלאכה שבורא המים האלה אבל נותן הוא לתוך הכוס ואע"פ שנמוח מאליו, ובתוספתא תני אבל מרסק הוא לתוך הקערה ונראה דמשום סרך מלאכה נגעו בה הא אלו הניחן בחמה ונפשרו ואפילו כנגד המדורה מותרין הן דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו משום דהיינו בעודן קרושין נמי תורת משקין עליהן לכל דבר, ובעל ספר התרומות כתב שאסורין משום נולד ואסור ליתן קדירה שקרש שמנינותא כנגד המדורה משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והו"ל נולד ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא וק"ל בשמן דכיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין אותן לכתחילה ואפילו בתותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר הוא אלא נראה דהכל מותר בין בחמה בין כנגד המדורה דהא ממילא אתו דומיא דלתוך הכוס ומשום חמום לא מתסר דאולידי הפשר הוא: