חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק יד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף קז עמוד א עריכה
מתני'. שמנה שרצים כו' הצדן והחובל בהן חייב. כבר מפורש בתוס' מאי חובל שנצרר הדם ולא יצא לפיכך ח' שרצים שיש להן עורות חייב שאין החבורה חוזרת אלא שהעור מעכב את הדם שלא יצא אבל שאר שקצים ורמשים פטור בנצרר הדם לפי שלא נעקר לגמרי ועתיד הוא לחזור שאלמלא נעקר לגמרי היה יוצא לחוץ שאין כאן עור המעכבו ואיסור חבלה הוא משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש, אבל רש"י ז"ל שפי' משום צובע לא מחוור טעמיה דבפ' אלו טריפות מוכח דיצא הדם לחוץ אפילו בשאר שקצים ורמשים חייב ושם פי' שאם נצרר הדם אע"פ שלא יצא משום דלא הדרא ברי' אבל בירושלמי פ' כלל גדול מצאתי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה ועורת אלים מאדמים הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע המאדים אודם בשפה חייב והמוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום ע"כ ומיהו לא ידענא צובע במאי ניחא ליה בשקצים ורמשים וכן במילה למאי מבעי ליה צבע וכן מציצה דאמרינן בפ' ר"א דחילול שבת ואינו צובע כלום אלא נטילת נשמה יש בה אלא כל חבורה משום נטילת נשמה הוא ובמקום שהוא רוצה בצביעתה איכא נמי משום צובע כשוחט גופיה דאית בה תרתי כדאיתא בפ' כלל גדול, וק"ל פוצע חלזון ומוציא דמו ליחייב משום נטילת נמשה שבאותו מקום אע"ג דניחא ליה דלא לימות ממש וליכא לפרושי דפציעת חלזון אינו מוציא דם אלא נצרר הוא ופטור דאין לו עור שאם אינו מוציא דם האיך הוא בכלל דישה לר"י:
והצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור. פירש"י ז"ל דאין במינו נצוד והיא מלאכה שא"צ לגופה ור"ש הוא כדמוקי לה בגמ' ואין אני יודע מה הוא שח שאם אין במינו ניצוד אפילו לצורך פטור אלא משמע דח' שרצים האמורים בתורה אין דרכן להזיק וכל צידתן לצורך הוא אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק ופעמים אדם צדן שלא לצורך כלומר כדי שלא יזיקו ומ"ה תני פלוגתא בסיפא וה"ה לרישא:
דף קז עמוד ב עריכה
גמ' הא הורגן חייב מאן תנא א"ר ירמיה ר"א הוא. פי' מדקתני רמשים משמע דחייב משום נטילת נשמה בכל דבר שהוא חי ואלו לרבנן דפטרי בכינה בכל דבר שאין בו גידין ועצמות נמי פטרי משום שאינו מתקיים י"ב חדש והו"ל כמת וגמרינן נמי מאלים מאדמים מה התם יש בהן גידין ועצמות אף כל שיש בהן גידין ועצמות והכי איתא בירושלמי פ"ק ואתא רב יוסף ופליג ואמר דלא גמירי רבנן מאלים מאדמים אלא דבעי פרה ורבה אבל גידין ועצמות לא בעינן הלכך ברמשים שהן פרין ורבין חייבין לד"ה:
הא דאמרינן במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגדולו. ק"ל דהא גוזז ותולש כנף מן העוף כשהן חיין לא מחייבינן להו תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו וכן הנוטל שערו וצפרניו ושפמו אין בהן משום דין עוקר דבר מגדולו דליחייב תרתי אלמא אין משום עוקר דבר מגדולו דהוא תולדה דקוצר אלא בגדולי קרקע וה"נ משמע בבכורות גבי תולש צמר מבכור דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו בי"ט מותר דלית ביה משום עוקר דבר מגדולו ועוד דודאי קוצר ודש תרוייהו בחד גוונא גמרינן להו ממשכן כי היכי דאמרי רבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע ה"נ אמרינן ודאי אין קצירה אלא בגדולי קרקע ואפילו ר"י אפשר דמודה בקצירה דהוא ממש מן הקרקע ותולש מבעלי חיים בכלל גוזז הוא, וי"ל דמדלדל עובר משום נטילת נשמה הוא חייב וה"ק אע"ג דהאי עובר לית ביה בדידיה נשמה כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו משום נוטל נשמתו ממנו דלאו מי א"ר ששת בגידולי קרקע כן דמאן דתלש כשותא מהיזמי שיניקתו תלוי בהיזמי כדאמרינן בעירובין פ' בכל מערבין דקטלי ליה להיזמתא ויבשה כשותא ומחייבו משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר ה"נ בבעלי חיים מחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא משום נטילת נשמה דומיא דחובל דהוא נטילת נשמה מאבר א' וסירכא דלישניא נקט וכ"נ הפי' הזה מדברי ה"ר משה הספרדי ז"ל בפ"א מהלכותיו, ומ"ש בירושלמי בפ' כלל גדול רבנן דקסרין אמרין ההוא מאן דצד נונא וכל דבר שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר לא אתיא כשיטתא דגמ' דילן:
דף קח עמוד א עריכה
דקא דלי מיא ועכירי.' פר"ח ז"ל דשמואל שמע דגברא רבא אתי ולפי שראה המים עכורים חשב בלבו ששתה מהם והיה נודע בדרך חכמת הרפואות שהמים ההם העכורים משלשלין הבטן ולפיכך אמר וחש במעיו ול"ג ר"ח וקא דלו מיא לאקבולי אפיה ואפשר דה"ג גברא רבא אתיא וחש במעיו דקא דלו מיא זיל לאקבולי אפיה ותהי ליה בקנקניה והוא דרך משל לבודקו לפי שזה היה אומנתו של קרנא לבדוק היין שבקנקנים כמו שמפורש בפ' ב' דייני גזירות:
דף קט עמוד א עריכה
עלין אין בהן משום רפואה. פר"ח ז"ל אם נתן עלין של ירק וכיוצא בהן בעין לצנן מותר והטעם שנראה כמיקר ויותר הוא נכון מדברי רש"י ז"ל שפי' לאכילה ומאי קמ"ל מתני' הוא כל האוכלין אדם אוכל ועוד דמשמע מדאמר רב ששת גרגירא אפילו לדידי מעלי ליה שאסור לאכלו בשבת ואמאי והתנן כל האוכלין אוכל לרפואה, ואל יעלה על הדעת לומר שהגרגיר אינו ראוי לאכילה ואינו בכלל אוכלין דהא אמרינן במס' סוכה הפיגם והגרגר פטורין מן המעשר לפי שאין משתמרין ואם אינו אוכל תיפוק ליה משום אוכל:
שריקא טויא. פירש"י ז"ל גדי צלי שמחפין אותו בבצים ומותר ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל ומשום תקון אוכלין נגעו בה, ואינו נכון לפי שאין זה תיקון שיאסר ופשיטא דמותר והאיך ר"ח בר אבא אוסר, ועוד שאין הדמיון דיין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת דומה יפה ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא שדרך הרפואה, לפיכך נראה כפר"ח ז"ל שהוא מי אבטיחין שמסננין אותן במשמרת לנקותן ועבדינן ליה לשלשולי וכיון דמתאכל האבטיח עם בני מעיו בלא סנון מותר ולשון שריקא טוויא נראה שהוא הענין הידוע שעושין בדלעת היונית הטפולה בבצק ונצלת באור ופעפועי ביעי שם עשב הוא כדאמרינן בעירובין מערבין בפעפועים ובמשניות הפעפועין ופי' בירושלמי בסוף מס' פיאה הקולי, ורש"י ז"ל כ' שם במס' עירובין שהם ירקות ששמן יוטל"ש בלעז:
מדקתני לים הגדול בהדי מי משרה וימה של סדום והנהו אוקים בדאישתהי ש"מ דים הגדול נמי מותר בדלא אשתהי. פי' ברעים שבו וביפים שבו מותר לשהות ומאן דפליג בהו לא דק, ומי טבריא לעולם מותר וכי קתני הך ברייתא אבל נשתהי אסור אמי משרה וימה של סדום:
דף קי עמוד ב עריכה
הני מילי היכא דקא מכוין הכא ממילא הוא. ואסיקנא דאפ"ה אסור א"ד אתיא כר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור אבל לר"ש ה"נ דשרי ולא מחוור דא"ה מאי קושיא דילמא כי אמרינן לר"ש ורב אחא משבחא גאון ז"ל כ' בשאלתא דאמור אל הכהנים דאע"ג דדבר שאין מתכוין הוא אסור דכי קיי"ל כר"ש ה"מ באיסורי שבת אבל בשאר איסורין הלכה כר"י, ורבותינו הצרפתים ז"ל השיבו עליו מדאמרינן לעיל ומי א"ר יוחנן הכי והאר"י הל' כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא שורק אלמא ר' יוחנן כר"ש ס"ל ועוד מדפרכינן בפ' ר"א דמילה ל"ל קרא דבר שאין מתכוין הוא ועוד מדגרסינן במס' בכורות בפ' יש בכור לנחלה מנין לבכור שאחזו דם שמותר להקיז אותו וכו', אמר שמואל הלכה כר"ש ופרכינן הי ר"ש אילימא ר"ש דמתני' אטו עד השתא לא אשמעינן שמואל דדבר שאין מתכוין מותר אלמא הלכה כר"ש בכל איסורי אלא י"ל הכא פסיק רישיה דלא ימות הוא ואפ"ה קס"ד מעיקרא למישרא הואיל וממילא הוא שלא אסרה תורה אלא בידים כמו כורת נותק גיד או ביצים:
הא דאמרינן אלא בסריס והא"רי א"ר חייא הכל מודים במסרס וכו' תמיה לי בשלמא התם בדקא עביד מעשה כגון נותק אחר כורת ומחמץ אחר מחמץ נמי רחמנא קפיד אמחמץ ואלש ומקטף ואופה אלא סריס ששותה כוס של עיקרין מאי קעביד וא"ל הכא בסריס חמה שאינו מוליד אבל מתאוה ובועל וכשהוא שותה כוס של עיקרין הללו מיעקר לגמרי ואינו מתקשה כלל ואינו יכול להיות נזקק לנשים וזה אסור לפי שהקפידה תורה אתוספת סירוס, וא"ת מנ"ל דשרינן בכה"ג לא נוקי ליה בהכי ולא תיקשי, א"ל מדקאמרינן ומיעקר אלמא בשיש בה תוספת עיקור וסירוס קאמר והוה יכלי' למימר דהא דקאמר ומיעקר לאסורא לומר דלא לישתי אלא סריס גמור אלא ניחא ליה לאשכוחי בשריותא ומסקנא אוקימנן באשה זקנה א"נ עקרה ואע"פ שיש בה תוספת סירוס שהיא מצטננת ואינה נזקקת שוב לבעל אפ"ה באשה שרי שאין בה דין סירוס ואפשר דכיון דחייבה תורהעל נותק אחר כורת אע"פ שהוא סריס גמור ואינו מוסיף כלום כיון שעשה מעשה סירוס אסור אף זה כן:
דף קיא עמוד א עריכה
האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא. פרש"י ז"ל בגד שכורכין בברזא ואסור משום סחיטה כהאי דאמרינן בפ' תולין לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה, ור"נ בעל הערוך כ' של מלאכה שאין אדם עושה אותה להנאתו ואינו נהנה בה אע"פ שהיא פסיק רישיה ולא ימות מותר לר"ש דדבר שאינו מתכוין מקרי וכשהודה ר"ש לא הודה אלא באומר אפסיק רישיה לצרכו ולא ימות והוא נהנה בפסיקת הראש ומיתתו אלא שלא נתכוין אלא לפסיקת הראש וראיותיו מדאמרי במסכת סוכה ואסור למעטן בי"ט ואי אית ליה הושענא אחריתי שרי אלמא דבר שאינו מתכוין מיקרי אע"פ שהמלאכה נעשית בודאי כיון שאינו נהנה באותה המלאכה ולא להנאתו הוא עושה, ועוד מדאמרינן בפ' הבונה גבי התולש עולשין מתוך שדהו אם ליפות את הקרקע בכל שהוא ופרכינן אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ופרקינן ל"צ דקעביד בארעא דלאו דיליה ומאי תירוצא הא מ"מ מיפה הוא ופסיק רישיה ולא ימות הוא, בפ' ר"א דמילה אמרינן ואי דאיכא אחר ליעבד אחר ומתרץ דליכא אחר ולרבא נמי פריך ולא כמו שפרש"י ז"ל דלאביי פריך מקמי דברה, ועוד אחרת מדאמרינן בפרק במה מדליקין מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלמא שאינו מתכוין מקרי אע"פ שהוא לובש בודאי, ועוד אחרת מדאמרינן בסדר יומא בפ' א"ל הממונה א"ר יהודה עששיות של ברזל מחמין לו מערב יה"כ ומטילין בתוך הצונן בשביל שתפוג צינתן ואקשינן והלא מצרף ופריק אביי אפילו תימא שהגיע לצירוף דבר שאינו מתכוין מותר, והיכי הוי דבר שאינו מתכוין ששם בודאי הוא נעשה אותו הצירוף, ולפ"ז הדעת פי' בעל הערוך ז"ל במסובריתא דנזייתא שהיא סתימה בפי הכד או סתימת נקב של מעלה כההוא דאמרינן בפ' תולין לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא וכו' שהשמן חוזר לפך הא סתימת ברזי הדפנות מותר שהרי אינו מתכוין לסחיטה ואינו נהנה בה אלא הוי פסיק רישיה ולא ימות דלאבוד אזיל.
וזאת הסברא לא הסכימה לדעתי ואלו הראיות יש לדחות שזו שאמרו במס' סוכה דא"ל הושענא אחריתי כך טעמא שאין מיעוט ענבי ההדס תיקון אלא למי שרוצה לצאת בו י"ח אבל למאן דבעי ליה למידי אחרינא לאו תיקון הוא ואין ההדס עומד ומיוחד לצאת בו אלא להריח בו או לדבר אחר לפיכך כשאין לו הדס אחר והוא ממעט כדי לתקן אותו לחובתו הוא כעושה כלי ואסור אבל כשהוא ממעט לדבר אחר ויש לו הושענא אחריתי נמצא שאינו מתקן שהרי אין בזה תיקון להדס שהרי הוא עומד להריח ולא עשה שום מלאכה לא במתכוין ולא בשאינו מתכוין ולא שמענו בממעט עצבי הדם בפסח שיהא אסור וזו כיוצא בה ומ"ש בפ' הבונה בארעא דלאו דיליה אפשר לפרש שפטור מפני שהוא מלאכה שא"צ לגופה וכבר כתבתי זה במקומה, ועוד נראה לי שיפויי השדה אינה מלאכה אבל תלישת עשבים היא המלאכה המחייבתו ומשום תולש מתרינן ביה אלא שהתלישה חשובה להתחייב עליה בכל שהוא כשהוא מתכוין ליפויי השדה וכשהשדה אינו שלו אינו חשוב בעיניו יפוי השדה כלום ואין התלישה חשובה להתחייב עליה במשהו וזה דומה להצניע דחייב בכל שהוא ושאר בני אדם אינן חייבין עליהן אלא בשיעורן, אבל בתוספתא מצאתי דמייפה את הקרקע מלאכה בפני עצמה הוא ומשום חורש מתרינן ביה דקתני אם נתכוין בכולן חייב שתים אלא שיש לתרץ כדאמרן דחוש וא"צ אלא לעפר מלאכה שא"צ לגופה הוא וה"נ מוכח בירושלמי בפ' כלל גדול.
ומה שהתיר ר"ש למוכרי כסות ללבוש כלאים בפ' כלל גדול, ומה שהתיר ר"ש למוכרי כסות ללבוש כלאים משום דלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כשאין לו ממנו הנאה לאו מלבוש הוא אלא משאוי בעלמא והכי איתא בפ"ק דיבמות ואתא ר"ש ושרי בשאינו מתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ומן הטעם הזה אמרו בגדי כהונה קשין הן, והאי נמטא גמדא דנרש שרי לפי שאין בהן הנאה אע"פ שהוא לבוש בכלאים ומ"ש במס' יומא בעששיות של ברזל שהוא דבר שאינו מתכוין אינה ראיה של כלום דההוא למאי דקס"ד מעיקרא אביי אמרינן מקמי דגמר מרבא דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומש"ה איקשי עלה מההוא מדילה בצרעת דאיתמר מקמי הכי כדמפורש בפ' ר"א דמילה ובתר הכי מסקינן דהואיל וצירוף דרבנן הוא והוא אינו עושה לשם כך מותר שאין כאן ליגזר משום מתקן שהרי אינו רואה כמתקן, אבל אין פרש"י ז"ל במסוכרייתא דנזייתא מחוור עדיין לפי שהסחיטה אינה אב מלאכה בפני עצמו שיתחייב עליה בכל ענין אבל מפרק הוא ותולדה דדש הוא לסחיטת זיתים וענבים וכשא"צ למשקין הנסחטין אינו דומה לדש כלל כדמשמע גבי הסוחט כבשין דלגופן מותר ולמימיהן חייב, ואפשר דלרב אסור כיון דקא סחיט מ"מ אע"פ שא"צ לסחיטה זו שהרי דרך סחיטה בהן ואסור לכתחלה וכן עיקר.
עוד לשון אחר פי' בעל הערוך שהוא סתימת הנקב של חבית בחתיכת עץ או בברזא מהו דקתני ואסור משום מחבר כלומר שהוא משקעהו לחבית בהדוק ונמצא עושה דופן שמבטלין אותו בגיגית ימים הרבה אלא שאין מתכוין לדופן אלא לסתימת השכר יפה ואי קשיא הא אפילו ברא דתומא אסרינן בפרק תולין התם דלא מתקן להכי הכא כיון דמתקן שרי אלא להדוקי טפי אסור דהוי דופן, ואי קשיא להא דאמרינן סחיטה תולדה דדש הוא מהא דאמרינן לקמן בפ' ואלו קשרים ליעבר זימנין דמתווסן מאני במיא ואתי לידי סחיטה ובפ' חיבת תנן גבי אלונתית ולא יביאם בידו ומפרש בגמ' משום סחיטה וכן במס' ביצה גבי טבילת כלים, אור"ת ז"ל דתרי גווני סחיטה נינהו חד תולדה דמלבן וחד תולדה דדש וההיא דהוה תולדה דמלבן ליתא אלא בבגד שמתלבן ובמים שמלבנין וחייבין עליו אע"פ שא"צ למשקין אבל ביין ושמן ושאר דברים ליתיה וכשהוא צריך למשקין הזבין מהן הוא תולדה דדש וחייב כדאמרינן לא חייבה תורה אלא בסחיטת זתים וענבים בלבד ואיתא להא בין במים בין בשאר הנסחטים וכו', וכך הם דבריו בס' הישר ואין הלשון הזה מתוקן אבל כך ראוי לומר כל סוחט פירות תולדת מפרק בצריך למשקין ושיעורן כגרוגרות ואין דישה אלא בגדולי קרקע כפירות וכיוצא בהן והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין ודאמרינן התם לאכלה ולא למשרה ולא לכביסה והוא שמתכבס הבגד בכך מועט ושיעורו כמלא רחב הסיט כפול בחוטין ובאריגה ג' על ג' כשיעורן להוצאה וכענין הזה כ' ה"ר משה הספרדי ז"ל ושנינו בתוספתא המכבס והסוחט מלאכה אחת ר' ישמעאל בר' יוחנן ב"ב אומר צבעים שבירושלים קבעו סחיטה מלאכה בפ"ע וההוא דאיתמר בפ' תולין מסננין את היין בסודרין ולא חיישינן דילמא סחיט לא מפני שאין ביין משום סחיטה דליבון אלא לפי שאין הסודרין מתלבנין בכך ואין דרך לסחטן מן היין עד שמתלכלין הרבה ומכבסין אותן במים וכל הגזירות כדרכן חששו להן כדחש ליה רבה בדסתודר אפומי דכובא בריש במה טומנין ואע"פ שאין בכובא אלא יין:
הא דאקשינן דרב אדרב דאמר הלכה כר"ש למימרא דרב כר"ש ס"ל, קשיא טובא מי דמי אטו משום דס"ל כר"ש בהא בכולהו מילי ס"ל כוותיה ומתוך הדחק יש לי לפרש דגמרא גמירי ליה דרב משום דאזיל במילי דשבת לקולא פסק כר"ש ולאו למימרא דבעלמא כל ישראל בני מלכים הן ומש"ה אקשינן למימרא דרב בכולהו קולי דשבת כר"ש ס"ל וכ"נ מדברי רש"י ז"ל ואנן השתא אע"ג דס"ל כר"ש בדבר שאין מתכוין בכל ישראל בני מלכים הן לא ס"ל כותיה דלא מיתליא חדא בחברתה, ואע"פ שבגמ' תלאום זו בזו לא מפני שכל מי שפוסק כאן כל ישראל בני מלכים הן משום קילא דשבת אמרה וכר"ש ס"ל בכל קולי דשבת כדפרי' ואדרבה מינה משמע שאין הלכה שכל ישראל בני מלכים הן ולא ס"ל הכי אלא מאן דמיקל נגמרי בכל אסורי שבת לפום מאי דפרישית ושמעינן לאביי דחוקיה בשטה לקמן בפ' מפנין הלכך ניתיה ומיהו באתרא דשכיח שרי כרב והכי פסק רבינו הגדול ז"ל ובתוס' חכמינו הצרפתים ז"ל ראיתי דהא בהא תליא דלהכי שרי ר"ש ואמר דכל ישראל בני מלכים הם משום דהוי דבר שאין מתכוין אלא לתענוג ולא מפני ייחוסן אמר אלא כל ישראל בני מלכים הן לדבר זה דכולן מותרים בו וכ"נ מדברי ר"ח ז"ל והוא פסק כר"ש אפילו בהא, ועם כל זה אין אני מבין טעמם בתירוצם זה כלל ובה"ג מצאתי להלכה כר"ש דשרי: