פתיחת התפריט הראשי

דף צ עמוד בעריכה

משנה ר"א אומר תולין את המשמרת בי"ט ונותנין לתלויה בשבת וחכ"א אין תולין את המשמרת בי"ט ואין נותנין לתלויה בשבת אבל נותנין לתלויה בי"ט:

גמרא תני לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים שנוטעין אוהלין בתחילה בי"ט ועל מה נחלקו על מוסיפין שר"א אומר מוסיפין בי"ט ואין מוסיפין בשבת. וחכמים אומרים אין מוסיפין בי"ט ואין צריך לומר בשבת. וכא לא בתוספת אנן קיימין. אמר רבי אבין בר כהנא תיפתר במשמרת חדשה שמכשירה לכלי. כל שכן מחלפא שיטתיה דר"א. מה אם תמן שמכשירה לכלי את אמר מותר. כאן שאינו מכשירה לכלי לא כל שכן. א"ר חיננא אתיא דר"א כר' יהודה דתני בשם רבי יהודה אף במכשירי אוכל נפש התירו. רבי אחא בשם רבי בא כדברי המכשיר ובלבד מלמעלן. כהדא בימי ר' יודה בן פזי הוה ריבעה בבי מדרשא והוון פרסין קילעיה מאתמול בד' אמות ולמחר הוו פרסין כולהון. סברון מימר מדברי ר' יודה בן פזי בדקון ואשכחון דלאו מדעת ר' יהודה בן פזי עד שיפרוס רובן. ר' חייה בשם ר' יוחנן הנוטע אוהלין בשבת חייב משום בונה. א"ר זעירא אינו אלא כפורסן ומקפלן בשבת. ר' בא בר כהן בעא קומי רבי יוסי ההן כילה דעל ארונה מהו. א"ל כיון דהיא פרוסה מאתמול נעשה כפותח ונועל בשבת. ר' זעירה רב חייה בר אשי בשם שמואל המשתמר חייב משום בורר. א"ר זעירא לא מסתברא אלא משום מרקיד. ר' יוסי ור' יונה תריהון אמרין בקדמיתא הוינן אמרין יאות. א"ר זעירא מה המרקד קמח למטן וסולת למעלן.


דף צא עמוד אעריכה

אף המשמר יין למטן ושמרים למעלן. ולא הוינן אמרין כלום למה שהותר מכלל ברירה והותר מכלל שימור. הותר מכלל ברירה בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי. הותר מכלל שימור נותנין לתלויה ביום טוב ולא הותר מכלל הרקדה. דמר ר' חנינה ברוקה בשם רב יהודה אין שונין את הקמח אבל מרקידין לאחורי נפה, אין תימא משום מרקיד יהא אסור, א"ר יוסה בי רבי בון ודלא כר' יודה דתני בשם ר' יודה אף מכשירי אוכל נפש התירו. בעייא דא מילתא מהו לשנות קמח לאחורי הנפה כרבנן:



דף צא עמוד אעריכה

משנה נותנין מים ע"ג שמרים בשביל שיצלו ומסננין את היין בסודרים ובקפיפה מצרית נותנין ביצה במסננת של חרדל ועושין יינומילין בשבת ר' יהודה אומר בשבת בכוס ובי"ט בלגין ובמועד בחבית רבי צדוק אומר הכל לפי האורחין:

גמרא ר' בא בשם רב יהודה בשם רב ובלבד שלא יעשה אותה כמין תיק. בעייא דא מילתא מהו לכפותן ונעשית תיק מאיליה. א"ר מתניה מטה אותה על צידה ובלבד שלא יעשה בשבת כשעושה בחול. כיני מתני' מפרדין ביצה במסננת של חרדל. גוש של חרדל ר' יוסי בשם רבי אליעזר ממעך ביד אבל לא בכלי. רבי יעקב בר אחא רבי יוחנן בשם רבי ינאי ממעך בין ביד בין בכלי. אמר לו רבי יוחנן והלא הכלבים אין עושין אותה כן. רבי חזקיה רבי אבהו בשם רבי יוחנן ממעך בין ביד בין בכלי: ועושין יינומילין בשבת. רבי יסא בשם ר"י יין ודבש ופילפלין:



דף צא עמוד אעריכה

משנה אין שורין את החלתית בפושרין אבל נותנה לתוך החומץ אין שורין את הכרשינין ולא שפיר אותן אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך הכלכלה אין כוברין את התבן בכברה לא יתננה ממקום גבוה בשביל שירד המוץ אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס:

גמרא אמר רבי מנא כיני מתניתא אבל נותנה לפניו לתוך החומץ. רב הונא אמר לא שנו אלא בפושרין הא בצונן מותר. רבי יוחנן בשם רבי ינאי אפילו בצונן אסור. אמר לו רבי יוחנן והלא לא שנו אלא בפושרין אלא


דף צא עמוד בעריכה

על חנם יגענו. רב הונא אמר מי חלתית מותר לשתותם בשבת. שמואל אמר חלתית עצמה מאכל בריאים הוא. רב הונא אמר מאן דאכל מתקל זוזא מיניה מסתכן ועור נחלץ. ר' בא אכל מתקל זוזא מיניה ופרש לנהר: אין שורין את הכרשינין. משום בורר: ואין שפין אותן. משום דש: אין כוברין את התבן בכברה ולא יתננה במקום גבוה בשביל שירד המוץ. משום מרקיד:



דף צא עמוד בעריכה

משנה גורפין מלפני הפטם ומסלקן לצדדין מפני הריעי דברי ר' יוסה וחכמים אוסרין נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת:

גמרא מפני מה שהפטם מותר הרעי אוכל. בעיא דא מילתא מהו ליטול מלפני בהמה זו וליתן לפני בהמה זו. ולאו מתני' היא נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת מתני' מין במינו צריכא ליה מין בשאינו מינו. תני נוטל אדם מלפני החמור ונותן לפי פרה. מלפני בהמה שפיה רע ונותן לפני בהמה שפיה יפה:



דף צא עמוד בעריכה

משנה הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו אם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו מכבש של בעלי בתים מתירים אבל לא כובשין ושל כובסין לא יגע בו ר' יהודה אומר אם היה מותר מערב שבת מתיר את כליו ושומטן:

גמרא מתני' בשלא ישן עליו מאתמול. אבל אם ישן עליו מאתמול כגופו הוא. א"ר יעקב בר אידי ראשונים היו שואלין מהו שינענענו דרך אצילי ידיו. א"ר ינאי קרוח קריחה קפוח קפוחה שפוך צנינים על מאן דעדי ליה נפל ביתיה על מאן דרויח עליה. תני רבי חייה הדין דין לעני. והתני מודין חכמים לר"מ בחותמות שבקרקע שמפקפקין ומפקיעין ומתירין וחותכין בשבת. מפקפקין אבל לא מפקיעין ולא מתירין ולא חותכין בכלים בשבת מותר ואין צריך לומר ביום טוב. הדא אמרה מכבש עשו אותו כקרקע. א"ר יוסי


דף צב עמוד אעריכה

מתניתא אמרה כן של כובסין לא יגע בו.

הדרן עלך פרק תולין



[באלו הארבעה פרקים שלפנינו לא מצאנו להם ברייתות בארבעה העתקות ישנות שהיו לפנינו]

פרק כא - נוטל אדם
משנה נוטל אדם את בנו והאבן בידו. וכלכלה והאבן בתוכה. ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה: הלכה ב. האבן שעל פי החבית מטה על צידה והיא נופלת. היתה בין החביות מגביהה ומטה על צידה והיא נופלת. מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות. היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עור נותנין עליה מים עד שתכלה: הלכה ג. ב"ה אומרין מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין. וב"ש אומרין מסלק את הטבלה כולה ונוערה. מעבירין מעל השולחן פירורין פחות מכזית. ושיער של אפונין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה. ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו. ואם לאו אין מקנחין בו. וחכמים אומרים בין כך ובין כך ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה:


פרק כב - חבית
משנה חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ובלבד שלא יספג. אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין אם יצאו מעצמן אסורין. רבי יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר. ואם למשקין היוצא מהן אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין ורבי לעזר מתיר: הלכה ב. כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת. וכל שלא בא בחמין לפני שבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן ודגים מלוחים קטנים וקולייס האיספנן שהדחתן זו היא גמר מלאכתן: הלכה ג. שובר אדם את החבית לוכל ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי. אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה. רבי יוסי <אומר> מתיר. לא יקבינה מצידה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת: הלכה ד. נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור ואת המים היפים ברעים בשביל שייצנו ואת הצונן בחמין בשביל שייחמו. מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהן ואינו חושש. הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם: הלכה ה. הרוחץ במי מערה ובמי טבריה ונסתפג אפילו בעשר לונטיות לא יביאם בידו. אבל עשרה בני אדם מסתפגין בלונטית אחת פניהן ידיהן ורגליהן ומביאין אותו בידם: הלכה ו. סכין וממשמשין בבני מעין אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין. אין יורדין לפילומא ואין עושין אפיקטפיזין בשבת ואין מעצבין את הקטן ולא מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:


פרק כג - שואל אדם
משנה שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני. וכן האשה מחברתה ככרות. ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה


דף צב עמוד בעריכה

עמו חשבון לאחר שבת. וכן ערב פסח בירושלם שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ואוכל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב: הלכה ב. מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב. ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה משום קוביא. ומטילין חלשים על הקדשים ביום טוב אבל לא על המנות: הלכה ג. לא ישכור פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ואין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות. אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו: הלכה ד. מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת. להביא לו ארון ותכריכין. גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב. עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית: הלכה ה. עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזוז בו אבר. שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין. קושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המיטה לא שתעלה אלא שלא תוסיף. אין מאמצין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת נפש. וכל המאמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים:


פרק כד - מי שהחשיך
משנה מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלים בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים והשקין נופלין: הלכה ב. מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין: אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה. רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה: הלכה ג. אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין. אין ממרין את העגלים אבל מלעיטין אותן. ומהלקטין לתרנגולים ונותנין מים על גבי מורסן אבל לא גובלין ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ולפני יונים הירודוסיות: הלכה ד. מחתכין את הדילועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים. רבי יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן: הלכה ה. מפירין נדרים בשבת ונשאלין נדרים שהן לצורך השבת. פוקקין את המאור ומודדין את המטלית ואת המקוה. מעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ואם לאו. ומדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת: