חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק י


דף צא עמוד אעריכה

מתקיף לה ר' יצחק בריה דר' יהודה אלא מעתה חשב להוציא כל ביתו ה"נ דלא מחייב עד דמפיק ליה כולה. פי' אדאבוה מקשי היכי מחייב ר"מ אחטה אחת והלא אין דרך בני אדם להוציא פחות מכזית לזריעה ולשום דבר נמי לא חשוב בכל התורה אלא אמרינן בתר דעתיה דידיה אזלינן לגמרי א"כ חשב להוציא כל ביתו לא ליחייב עד דמפיק ליה כוליה אם הלכנו אחר מחשבתו לחומרא לא נלך אחר מחשבתו לקולא, ומפרקינן בטלה דעתו אצל כל אדם שאין מחשבתו מבטלת מה שהוא ראוי לכל בני אדם אבל היא ראויה לעשות מה שאינו חשוב לכל כסתם חשוב לו שהרי חשב עליו לזריעה וזריעה כל דהו ראויה היא וכל אדם מחשבין כן וזה הפירוש יותר ראוי ממה שפי' רש"י ז"ל במקום הזה:
הא דבעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו. ק"ל עלה מאי קמבעיא ליה דהא איהו דאמר במס' מנחות בפרק כל המנחות כל היכי דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה הא לית ביה וכל היכי דמעיקרא לא הוי ביה והשתא אית ביה מדרבנן כי פליגי היכי דמעקרא הוה ביה וצמק וחזר ותפח מ"ס יש דיחוי באיסורין ומ"ס אין דיחוי באיסורין וכיון שכן גבי שבת נמי בדלית ביה ותפח היכי מיחייב דהא בהנחה נמי לית ביה שיעור אוכלין לענין שום דבר כדקתני התם בברייתא הרי אלו טהורין ואין חייבין עליהן משום פגול ונותר וחלב וכן נמי לענין תרומה ואין בידי טעם נכון לחלק בין שבת לשאר איסורין בדבר זה, אבל יש לי לתרץ דהכא בגרוגרת ממש עסקינן ואמרינן התן שאני גרוגרת הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהיו וכיון שכן כשתפחה יש בה שיעור, ומיהו בעוד שלא תפחה לא חשיבא שיעור ואפילו למ"ד התם גבי תרומה דשיעור הוא, א"נ באוכלין שיש בהן שיעור וצמקו והוציאן ותפחן דודאי השתא יש בהו שיעור דהכי אסקינן התם תיובתא למ"ד דיחוי באיסורין לענין שיעורא:
זרק כזית תרומה לבית טמא. פרש"י ז"ל בכמה מקומות בתלמוד שאוכלין מקבלין טומאה בכזית ולטמא אחרים בכביצה ושמעתין ל"ק עליה דכיון דחשיב צירוף לענין לטמא אחרים מחייב נמי משום שבת אע"פ שכבר נטמאת, ואינו מחוור דמשמע דהכי מבעי ליה מדמחייב משום מטמא תרומה מחייב נמי משום שבת ואי כזית מקבל טומאה אין עליו תוספת חיוב בצירוף אוכלין בפחות מכביצה עם כזית וכ"ש דלטומאת אחרים לא השתא מתעבדא בהנחתה שאפילו נטמאו זו בפ"ע וזו בפ"ע אף בשעת טומאת אחרים אינן מצטרפין ומטמאין אותן שהרי מכיון שנכנסה נטמאת באויר וצירוף זה שבשעת הנחה אינו מעלה ואינו מוריד ושנינו במס' אהלות בפי"ג אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין וקתני סיפא זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט משמע מיהא שאין פחות מכביצה אוכלין מקבלין טומאה לא מד"ת ולא מד"ס, וה"ר משה הספרדי ז"ל מפרק להא בשלא הוכשרו וכביצה אין ממעטין לפי שהן חשובין ואינו מבטלן, (ובמס' חולין פ' השוחט אשלים זה הענין בס"ד):
בתוס' מקשים בשלמא הנחה איכא שיעורא מדמצטרף לענין טומאה אלא אעקירה הא ליכא שיעורא, ולדידי ל"ק דאנן הכי אמרינן מדמחייב לענין מטמא תרומה חשיבא זריקה ומחייב נמי לענין שבת דחשיבא זריקה דאי אפשר בלא עקירה והנחה וכדאקשינן מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית וכענין ששינינו המוציא כזית מן המת וכעדשה מן השרץ דמגו דחשוב לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת אע"פ שאינו דומה לזו לגמרי והם אמרו בשם ה"ר שמואל ז"ל דאשעת עקירה ודאי חייב כיון שהוא אוכל לענין זר שהזר האוכלה לוקה עליו בכזית ואלו זרקה לבית טהור חייב אבל מכיון שנטמאת פרח ממנה איסור זרות שאין זר לוקה עליה עוד ומ"ה בעי צירוף להנחה, ע"כ, ואינו יודע מה הוא שהזר בין טמאה בין טהורה לוקה עליו בכזית וחייב עליה מיתה ומפני שהיתה ראויה לאכילת כהנים אף החולין ראוין לאכילת כל אדם וכן נמי בהא דמתרצין בלחם הפנים מדאפקיה אפסיל ליה אכתי ק' דהא חשיב דזר וכהן לוקין עליו בכזית ועוד שא"כ על כל האוכלין האוסרין לחייב בכזית ולא שנינו אלא בגרוגרות לכולן ולא דמי לכזית מן המת דהתם מהני ליה הוצאתו להציל שלא יטמא לעומדין שם ומש"ה הויא הוצאה גופה חשובה ודוקא נקט נמי תרומה דבחולין כיון שאין טומאתן אוסרת אינה חשובה כלום:


דף צא עמוד בעריכה

ואי סלקא דעתך אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת. פי' דאלו לענין גניבה כל פרוטה ופרוטה מן הכיס כיון שנמשכה מרשות בעלים למקום הקונה לו קנאה גנב ואע"ג דכלי ודאי לא קניא עד דאפקיה כוליה משיכה קונה הוא בכלים דמוכר וכן דאמרינן הא איכא מקום חלמא ושנצין ה"נ קאמר למיקנא מאי דנפק וש"מ דהכיא דלא משתקל ליה לא קני, וא"ל דס"ל כמאן דמוקי לה במס' כתובות בדאפקיה לרה"ר ולענין מיקנא ממש לא קני ומיהו לענין גניבה מחייב מכיון דאפקיה ומ"ה מקשי הכא קדים ליה איסור גניבה שכל פרוטה ופרוטה שהוציא מרשותו נתחייב עליה הואיל ויכול ליטלה ואם אינו יכול ליטלה לא נתחייב בה, ואל תתמה א"כ איך הקשו כאן סתם אליבא דההוא פירוקא דהא בפ' המוכר את הספינה מקשינן סתם אליבא דההוא פירוקא אחרינא דאוקים התם בשהוציאה לצדי רה"ר ודלא כמ"ד בששלשל ידו למטה משלשה וקיבלה ושמעתין נמי לכאורה לאו אתיא כמאן דאמר כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקיבלה דהא בבת א' הוא מקבלה בידו כולה ואין איסור גניבה באה לו לחצאין, אבל רש"י ז"ל כתב כאן ובכתובות פריך אי דאפקיה לרה"ר איסור גניבה ליכא דרה"ר לאו מקום קניה הוא ומוקי לה בצדי רה"ר, א"נ שצירף ידו למטה מג' וקיבלה:


דף צב עמוד אעריכה

איפוך. י"מ איפוך דאביי לרבא ודרבא לאביי לגמרי, ואי קשיא הא אמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו והאיך אמר ביד חייב ל"ק דהכא מעביר והא אוקימנא לההוא דרבא בזורק בפ' המוציא, ואי קשה הא אמרינן בפ"ק כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלה ואפ"ה קתני סיפא פטור וכ"ת ר' אבוה הוא דס"ל כאביי ורבא פליג עליה והא התם לא אקשינן עלה אלא איכפל תנא לאשמעינן כל הני ובא ותירץ תירוץ אחר אלא אי לא איכפל תנא ל"ק ליה לרבא, ובמקצת נוסחי התם אמר רבא איכפל תנא לאשמעינן הני אלמא כר' אבוה ס"ל הא לאו מילתא הוא דרבא גופיה אע"ג דלא ס"ל לר"א ליכא עליה קושיא אלא משום איכפל תנא ומ"ה מקשי עלה הא ותי' בה תי' א' ולא ס"ל כר"א ולרוב הספרים נמי י"ל דגמ' הוא דמקשיה ליה לר' אבוה הכי ולא רבא ואע"ג דאיהו מפרק פירוקא אחרינא ואיכא נמי למימר דאדרבה הך סוגיא כרבא אתיא ורשיא בשלשל ידו למטה מג' וסיפא בשלא שלשל והיינו דאקשינן עלה פשיטא ולא מתרצינן דמשום סיפא נקט רישא וקא משמע לן שאין זו הנחה ולאפוקי מדרבא כדכתבינן בפ"ק, וי"מ איפוך ואימא הכי אביי אמר בין ביד בין בכלי חייב רבא אמר בין ביד בין בכלי פטור וס"ל כר' אבהו וסברא דאגוד כלי בלחוד מפיך ממר למר דמקמי דהדור בהו אתמרא הך:
מתני'. ובמרפקו. פרש"י אצילי ידיו שקורין הלעוזות אשילי"ש, ולפי דעתי מסוף הפרק הראשון שהוא קנה היד עד הכתף נקרא מרפק ונקרא עציל דאמרינן במס' ערכין בפ' האומר שהמרפק והעציל א' הוא דתנן והעציל א' הוא דתנן משקל ידי עלי ממלא חבית ומכניסה עד מרפקו ותניא עלה עד העציך ואי אפשר לומר אשילי"ש שא"כ אתה מחמיר בנדרים יותר מבתפילין שאלו בתפלין אין נקרא יד אלא עד קבורת שלו והתם אמרינן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומקילין בהו טפי א"ו היינו סוף אותו הזרוע הסמוך לכתף שקורין קובדי"י, ועוד דאמרינן במס' סופרים לא יקרא אדם בספר ושני אצילי ידיו עליו והיינו קובדי"ש שכן דרך בני אדם מוטין ועושין כן, ואין פירש"י ז"ל נדחת ממקומו כמו שפירשתי שכל אותו הפרק נקרא מרפק ועציל וראיה לדבר ממ"ש הכתוב בירמיה תחת אצילי ידיו והיינו אשילי"ש שכן דרך הנמשכים להעלותם מן הבור וכן משנתינו נמי קוראה מרפק אשילי"ש שכן דרך מקצת האנשים להוציא תחת האשילי"ש ולא בסוף המרפק שנקרא קובד"י ומה ששנינו במס' אהלות בפ"א גבי רמ"ח אברים שנים בקנה שנים במרפק ואחד בזרוע הוא המקום שהזכרנו לפי שבאותו מקום ב' עצמות ארוכים שקורין הרופאים קובד"י עליון וקובד"י שפל ונקרא בלשון ערבי זכ"ר והן יודעין בנתוח:


דף צב עמוד בעריכה

והא דתנן נמי אף מקבלי פתקין במתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו קאמר. שכן דרך לבלרי מלכות לחגור קופסא א' קטנה שיש בה לולאות בחגור שלהן והלולאות רחבין ומתהפכת הקופסא מלפניו ובאה לו לאחריו ודרכה להיות חוזרת כן, ואין פירש"י ז"ל מחוור כלל:
מדקאמר אי אתם מודים לו לאו מכלל דפטרי רבנן. פי' ולא משום שמשמע לשון זה כן דאדרבה משמע שמחייבין שאל"כ מאי ראיה הביא ר"י לדבריו וכל השנויים בתלמוד נמי דרכם כן אלא מהא דאמר והן לא מצאו תשובה לדברי משמע דה"ק והם לא מצאו תשובה וטעם לפירכא שאני מקשה להם שזה דומה לנתכוין להוציא לאחריו ובא לו לאחריו דודאי הודי לי שהן דומין אלא שהן פוטרין בכולן דבלא טעם ודאי לא פטרי בהא ומחייבי בהא אלא לא מצאו תשובה ופטרו קאמר ואסיפא דברייתא קא סמיך בפטורא דרבנן ולא מלישנא דאי אתם מודים דייק לה כלל ומפרקינן לה אלא מר מדמי ליה לחיובה ומר מדמי ליה לפטורא ולא מצאו לה תשובה לזה ופירכא אלא עדיין היא מחלוקת:
זה יכול וזה יכול. מפורש בתוס' לא שיש לו כח לתקן ולאחזה כרצונו ולהוציאה אלא שיש בו יכולת להוציאה באחיזה זו שהוא אוחז בה עכשיו וזה פי' נכון:


דף צג עמוד אעריכה

ור"ש לטעמיה דאמר יתיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. איכא דקשיא ליה והא תנן במס' הוריות הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן והלך היחיד ועשה על פיהן ר"ש פוטר ר"א אומר ספק, וה"ר משה ב"ר יוסף ז"ל תירץ דהתם איכא כפרה הכא ליכא כפרה, ואחרים תירצו דשאני התם כיון דחזרו בהם ונזכרו כנזכר דמי שהרי עליהן הוא סומך וידיעתן כידיעתו, וכ"ז אינו מספיק חדא מאי לטעמיה היכן אמרה ר"ש לזו וכ"ת משום דנקט לה התם בדאיכא כפרה א"נ בשנזכר דלמא משום דר"א ועוד דגרסינן בפ' האשה רבה הורו ב"ד כזדון איש ואשה לא מתיא קרבן ולר"ש קאמר אלמא הורו ב"ד ליחיד ועשה על פיהן פטור, לכך נראה כגי' ר"ח ז"ל שהוא גורס ור"ש יחיד שעשאה ב"ד ל"ל קרא פי' דאנוס הוה ומאי הו"ל למיעבד א"נ דממילא ממעט לגמרי מקרא קמא דכתיב ועשו כל העדה הא יחיד פטיור אפילו מקרבן דשגגת מעשה:
הי מינייהו מחייב. יש שואלין כאן פשיטא דמאן דיכול מחייב והאיך אפשר לומר שזה שיכול פטור וזה שאינו יכול חייב ורב המנונא היכי ס"ד לחייב המסייע ולפטור העושה ומפרש לה דה"ק מדקאמרת ד"ה חייב ש"מ חד מחייב הי מינייהו מחייב פי' אחד או שנים וא"ר חסדא זה שיכול דזה שאינו יכול מאי קא עביד בודאי בטל הוא כחו שלו אצל היכול ואע"פ שחייב ר"י זה אינו יכול וזה אינו יכול הכא לא ורב המנונא אמר לעולם אימא לך ר"י האי נמי מחייב משום דמסייע כדמחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול וא"ל מסייע אין בו ממש כיון שהא' יכול אבל זה אינו יכול וזה אינו יכול שניהן עושין ואין א' מהם נקרא מסייע אלא עושה מעשה, וה"ר משה ב"ר יוסף ז"ל פי' הי מינייהו מחייב אותו שיכול הוא עושה עיקר מעשה או אותו שאינו יכול שעושה בכל כוחו ומחייבינן ליה ומדמינן ליה לזה אינו יכול ולזה אינו יכול והיכול לפטור מדמינן ליה לזה יכול ולזה יכול ופשיט ר"ח זה שיכול חייב שהוא עיקר ואקשי ליה רב המנונאאדרבה זה שאינו יכול מאחר שמסייע ועושה בכל כחו דמדמינן ליה להא דאמרינן, ושני ליה מסייע אין בו ממש אבל שניהם מודים ר"ח ורב המנונא שאינו חייב אלא הא' כפי לשון הברייתא, וזה לשון הרב שמצאתי בחדושיו, ואין הטעם שאמר שאינו יכול חייב שעושה בכל כחו מחוור [הגהת הגרא"ז - דאינו תלוי בכחו אלא בחלק פעולתו ובפרט לפמש"כ למעלה בד"ה זה יכול א"כ אפשר דמי שאינו עושה בכל כחו אף שאם היה רוצה היה מתחזק לא מיקרי יכול אלא אינו יכול], אלא הטעם בזה אינו יכול וזה אינו יכול שהמלאכה כולה תלויה בכל א':


דף צג עמוד בעריכה

הא דאמרינן ש"מ אכל שני זיתי חלב בהעלם א' חייב שתים. פי' ש"מ דאיכא תנא דסבר הכי והיינו סומכוס בפרק אותו ואת בנו ומשום דמספקא התם פשיט מיהא:


דף צד עמוד אעריכה

הב"ע כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי. פי' ומאי חייב דקתני חייב מיתה וכרת והכי קתני המוציא אוכלין בכלי חייב על האוכלין אי בשוגג קרבן אי במזיד ענוש כרת ונסקל ופטור על הכלי אפילו בשהזיד עליו, ואם היה כלי צריך לו חייב אף בשבילו מיתה וכרת אבל בשביל האוכלין שהוא שוגג בהן פטור אפילו מקרבן לפי שאין זה שב מידיעתו שהרי הוא מזיד בכלי וכל שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ויש גורסין כגון שהזיד על האוכלין ושגג על הגלי וחייב חטאת קתני על הכלי, וכ"ג ר"ח ז"ל [הערת הגרא"ז - לפנינו בג' ר"ח כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי וכ' ע"ז פי' וה"ק חייב ע"ז חטאת וע"ז כרת], אבל אינו מחוור מהטעם שאמרתי שאין לחייבו קרבן לעולם הואיל והזיד באיסור שבת ואינו שב מידיעתו, [הערת הגרא"ז - אפשר דמתוקמא כמונבז ואפשר דרבנן נמי מידי לענין שב מידיעתו אם לא הזיד במיתה, ועיין תוס' לעיל דף ס"ט ד"ה אלא למונבז ומבואר מה דמהפכין הגירסא דבמיתה היה שייך לאשמעינן אבל כרת אין נפקא מינה ואשמעינן דחייב על הכלי קרבן]:
ובפלוגתא דר' יוחנן ור"ל. פרש"י ז"ל דרב ששת דלא בעי לאוקמא בהכי ס"ל כר"ל, פי' לפירושו וסבר דאפילו לאחר הפרשה נמי פטר ר"ל ואעפ"כ אינו מחוור שאין זו ראיה דרב ששת סבר כר"ל אלא דלמא לא אסיק אדעתיה לפרושי הכי, א"נ דל"ק ליה אף על הכלי ובכמה דוכתי בתלמוד כיוצא בה אלא ה"פ דרב אשי קא"ל כגון שנודע לו על זה וחזר ונודע לו ע"ז וכעין פלוגתא דרשב"ל ור"י למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, למר קודם הפרשה ולמר לאחר הפרשה, ולמ"ד אפילו אחר הפרשה פטור ר"ל מוקים לה לאחר הקרבה:
ומי איכא סוס המיוחד לעופות. וקשיא ל"ל מיוחד אפילו עשוי לעופות לפעמים לרבנן אסור, וא"ל סתם סוס מיוחד לרכיבה ואינו עשוי לשנותו לעופות שא"כ אף למלאכה אחרת יש לחוש אלא ה"ט דבן בתירא דקסבר דכיון דמשום שאלה ומשום נסיוני נאסר אין חוששין לכך אלא למי שדרכו תדיר במלאכה זו הלכך הא דאצטריך בן בתירא לסברא דר"נ משום סוס מיוחד לעופות הוא, והא דאמרינן איכא דבי זייאדן והם ציידי עופות שמוציאין העופות הדורסים והכלבים הצודין שלא לייגען מניחין עליהן עד שמגיעין למקום הצידה כך פי' ר"ח, ורש"י ז"ל שכ' ציידי עופות שקושרן ומניחן על הסוס תמהני למה אמר קושרן דהא מודה בה ר' נתן:
ודאמרינן והא הני פרסאי כמאן דכפיתי דמי ואר"י וכו'. משום דבן בתירא בכל סוס שבועלם מתיר ואפילו בסוס המיוחד לעופות וכ"ש במיוחד לרכיבה כמו שפירש"י ז"ל ומיהו רבנן בכל סוס פליגו עלייהו דטעמייהו משום גזירה שמא ישנה אותו ממלאכתו למשוי, א"נ כדאמרינן התם לכשיזקין מטחינו בריחיים:


דף צד עמוד בעריכה

פי' מלאכה שא"צ לגופה כגון מוציא את המת אפילו לקברו שאין לו הנאה בהוצאתו ולא בקבורתו אבל ההנאה הוא הטומאה שהוא מונע ממנו וכן צידת נחש כדי שלא ישכנו נקראת מלאכה שאין צריכה לגופה שאינו אלא מניעת היזק ואין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה וכן כבוי הפתילה והגחלים לעולם מלאכה שאצ"ל חוץ מפתילה שלא הבהבה שהוא צריך להדליקה ולכבותה ושהכבוי הוא התיקון בעצמו וכן במכבה את הגחלים לפחמין, אבל התופר ביריעה שנפל בה דרנא אע,פ שברצונו לא היתה נופלת שם דרנא ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה כיון שנפלה שם מ"מ צריך הוא לגופה של תפירה ונהנה בה וכאן טעו אנשים ולכך כתבתיה:
שרי ר"נ לאפוקי לכרמלית. פי' המפרשים דע"י ככר או תינוק היה ואע"פ שהותרה כרמלית משום כבוד הבריות איסור טלטול לא הותר שאפילו דוד מלך ישראל מת מוטל בחמה לא התירוה לטלטל אלא בככר או תינוק וטעמא לפי שאיסור טלטול כיון שאפשר לתקן ע"י ככר או תינוק לא התירוה חכמים לעולם אבל איסור כרמלית כיון שאין לו תקנה בשום ענין משום כבוד הבריות התירוהו, ול"נ שהטלטול הזה כיון דצריך להוציאו לכרמלית בלא ככר ובלא תינוק מותר שלא יהא מוסיף בהוצאה שלו שאם המת הותר בהוצאה משום כבודו הככר והתינוק היאך הותרו להוציאו, אבל במטלטלי ברה"י מחמה לצל הוא שהצריכו ככר או תינוק משום דאפשר לסלק מכאן איסור הטלטול, ויש מי שאומר שהטלטול ע"י ככר היה ולא ע"י תינוק שא"כ אפילו לרה"ר ליכא בהוצאת התינוק אלא איסורא לכרמלית מותר לכתחלה, ואפילו בלא כבוד הבריות וכיון שהתינוק מותר להוציאו לכרמלית המת עם התינוק נמי מותר כדחזינן בפ' במה אשה דכובלת וצלוחית של פלייטון מותר לכתחלה דכיון שהבושם מותר הכלי נמי שמוציאין אגב הבושם מותר וזו היא דעת ה"ר יצחק בר אבא מרי ז"ל ואינו נכון כלל דהתם עיקר הוצאה לבושם וצלוחית עמה הואיל ויש בו בושה נעשית כתכשיט דומיא דהחי במטה שפטור כיון שצריכה לו וטפלה לו דהא תלמוד אפילו לר"י דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה התם מותר אבל הכא עיקר הוצאה בשביל המת שאין התינוק צריך למת ולא מסייעו בהוצאתו משא"כ במטה שנעשית טפילה למי שמוטל בה מפני שמסייעא בהוצאה והיא צריכה לו, מ"מ יש לעיין בזה לר"ש דאמר לרה"ר אסורא דרבנן במת עצמו יתירו לכתחלה משום כבוד הבריותגם בלא אגב תינוק, ועוד לכרמלית נתיר בלא כבוד הבריות כיון דלרה"ר דלרבנן לא נגזור בכרמלית כדאמרינן בפ"ק אליבא דרבא וי"ל שהכרמלית כרה"ר לכל דבר אלא שאין גוזרין בה בשאינו עושה המלאכה כגון ההוא דרבא בשותה ברה"י והוא בכרמלית וכן ברה"ר אין גוזרין סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוציא בדבר שהוצאתו משום שבות הא במוציא ממש לכרמלית דברים שהן משום שבות אסור שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה אלא עשו כרמלית כרה"ר לדברים הללו, ולהוציא מת לרה"ר לדברי ר"ש נראה שר"ח ז"ל אוסר שלא התיר כבוד הבריות אלא דבר שעיקרו ד"ס כגון כרמלית הא רה"ר לא ואע"פ שהתירו כלאים דרבנן וטומאה דרבנן בכהן משום כבוד הבריות בפ' מי שמתו דהכא מי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופה אם לאו שאפילו בהוצאת מת אפשר שהוא לגופה כמ"ש בירושלמי בגוי שהוציאו לכלבו וכ"ש בשאר מלאכות שאצ"ל ואפילו אמירה לגוי דהוא שבות שאין בה מעשה לא התירו דכל חילול שבת באבות מלאכות ובכל שיש להן דררסא דאיסורא דאורייתא גנאי הוא למת ולא התירו משום כבודו, ועוד אכתוב מזה בפ' מילה לקמן בס"ד והרי בדליקה לא התירו טלטול דמת אלא מפני חשש כיבוי הא לא"ה מניחו להשרף ואינו מבטל שבות של דבריהם כדאיתא בנידה ובפ' יה"כ:
והא דתנא פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. אי קשיא דילמא בשהיה חצי זית והוציאו, וניחא ליה מדקתני מן המת ש"מ דאתי חצי זית מחתיכה אחרת גדולה ואינו מחוור אבל י"ל דא"ה פשיטא החצי זית הא לא מיטמא מ"ה אוקמינן דאתי ממת גדול וקמ"ל דלא אמרינן אהני מעשיו דאי משתקיל מיניה טפי אזלא לה טומאה דלא אמרינן הכי אלא בכזית ומחצה או בג' שערות אבל במת גדול או בד' וה' שערות לא משום דלא שכיחא:


דף צה עמוד אעריכה

חולב חייב משום מפרק. אי קשיא הא אמרי' בפ' כלל גדול אין דישה אלא בגדולי קרקע ומפרק תולדה דיש הוא וי"ל דישה בעצמו של פרי ליתא אלא בגדולי קרקע אבל להוציא ממנו פירות מכונסים וטמונים בתוך כיס שלהן כגון חולב דומיא דדישה גדולי קרקע הוא ואפשר דבכלל גדולי קרקע בהמה שמצינו שנקראת גדולי קרקע בקצת מקומות כדאמרינן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע היינו בקר וצאן, א"נ ר"א הוא דסבר הכי אבל רבנן דפטרי קסברי אין דישה אלא בגדולי קרקע ורבנן אכולהו פליגי דאי לא ל"ל למיתניי הכא ומחלוקת הוא בין הראשונים ור"ח סייע דברי האומר דחולב ומחבץ דברי הכל הוא מדאמרי' בכתובות וביבמות יונק מפרק כלאחר יד הוא הא חולב ממש מפרק גמור הוא ועוד נכתוב לפנינו בזה בס"ד.
טעמא דר"א דמכבד ומרבץ לאו משום אשוויי גומות דכיון דמיחייב בהו חטאת ומיתה לא הול"ל לאיחיובי אא"כ ידוע שהשוה אותן ממש אלא דהיא גופה מלאכה שהקרקע משתווה ומתיפה בכך ובוי בונה או גמר מלאכה דבנין ומכה בפטיש הוא ולרבנן ליתא מלאכה בעצמה אלא שמא ישוה גומות:
והא דקתני ברייתא הזיד בי"ט לוקה את הארבעים אמכבד ומרבץ קאי דאלו חולב ומחבץ אוכל נפש הוא ובי"ט מותר מן התורה, ובפרק ר"א דמילה דאסרי לגבן משום דאפשר לעשות מעי"ט איסורא דרבנן קאמר דלא שרו ליה עובדין דחול באפשר, דאלו מן התורה ודאי שרי דהא אוכל נפש עצמו הוא ולא אמרי' אפשר ולא אפשר אלא במכשירין דכתיב הוא וכתיב לכם כדאי' בביצה ובמגילה ועוד דהא ר"א שרי במכשירין אע"ג דאפשר כדאית' בפ' תולין וא"צ לומר באוכל נפש וכ"ש חולב דלא אפשר מעי"ט והוא אוכל נפש ומיהו למאן דלית ליה אליבא דר"א הואיל בפסחים, משכחת לה בחולב מי"ט לחול א"נ לכ"ע בחולב בהמה טמאה לגוים ומחבץ ןמגבן באיסורין כגון שהעמיד בשרף הערלה וחומץ של יין נסך דאיסורי הנאה נינהו אלא דמחורתא ברייתא כדפרישית אמכבד ומחבץ דלא כייל תנא שבת וי"ט אלא בשאר מלאכות אבל באוכל נפש לא שוו ולא תני לה בחר כללא, ומסתברא דאכולהו בבא תנינא קאי ארודה חלות דבש נמי דכיון דסבר ר"א יער הוא ותולש ממנו כתולש מן המחובר בי"ט נמי אסור דתלישה בי"ט אסורה מן התורה ואפי' בדברים שא"א לעשותן מבערב כגון תותים ותאנים, ובירושלמי נפיק לה מדכתיב אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין כנ"ל, וראיתי בס' התרומה ובתוס' שרבים משתבשין בזה:
הכא ליכא גומות. איכא דקשיא להו והא אמרינן בפ' במה מדליקין גזירה עליתא דשישא משום עליתא דעלמא ומפקרין שאני התם מפני שהגרירה משמעת קולה ומאן דשמע לא ידע אי דשישא היא, ואחרים אומרים שאני הכא שכל העיר עשויה כן ברצפה של אבנים וזה אינו כלום, ואני אומר אין אומרין באיסורי שבת זו דומה לזו שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים והם גזרו בזו מפני שהיא מלאכה מצויה ובשאינה מצויה לא גזרו או שהגורר קרוב לבוא לידי חריץ יותר ממה שהמרבץ בא לידי השואת גומות וכ"ש דנוכל לומר דההיא מימרא הוא ולא ס"ל הכי:
והא דאמרינן והאידנא דס"ל כר"ש שרי אפילו לכתחלה. כ' בעל הלכות ז"ל דאפילו מכבד קאמר ואפילו בדהוצני מותר ועוד יתברר לקמן בפ' כל הכלים בס"ד:
אלמא נקוב לר"ש כשאינו נקוב משוי ליה. פי' מדקתני ר"ש פוטר בזה ובזה משמע דה"ק ר"ש פוטר בזה ובזה לומר דשוין הן לכל דבר מדלא קתני התולש מעציץ נקוב חייב ור"ש פוטר והא איכא לענין הכשר דחשיב ליה ר"ש כמחובר ופריק מתני' לא בא אלא לרבות שאר כל הדברים וכמתני' דהתם אבל הכשר אינו בכלל זה שהתורה רבתה בו טהרה, וראיה לפי' זה דלא אמרינן אלמא נקוב לר"ש כתלוש הוא אלא אמר נקוב כשאינו נקוב משוי ליה כלומר לכל דבר, וכזה מפרש ר"ח ז"ל ובנמוקי ה"ר משה ב"ר יוסף מצאתי בלחוד איתני ולחומרא דגזרינן נקוב אטו שאינו נקוב דלא ליתי לאפרושי מן הפטור על החיוב ולענין הכשר זרעים לא גזרינן דאפושי טומאה לא מפשינן, אבל הא דמתני' דשבת קשיא ליה מדמקלינן לענין שבת ופטור על הנקוב כשאינו נקוב דבר תורה הוא ויש לנו להחמיר לענין זרעים, וזה הפי' אינו נכון שהרי שנינו במשנה כלים פ"ז עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש רש"א זה וזה אסורין ולא מקדשין אלמא ר"ש לקולא בנקוב וזו הברייתא נמי ידועה היא שעל משנה זו נשנית בתוספתא דכלאים לקולא, ורבותינו הצרפתים ז"ל פירשו דמעיקרא קס"ד דלפוטרן מן המעשר ומדין שביעית קתני דנקוב כשאינו נקוב משום דכתיב בהו שדה וכן לענין כלאים כתיב כרם ושדה אבל לענין זרעים דלא כתיב בהו שדה ולא אזלינן בהו אלא בתר תלוש ומחובר לא שוו גבי שבת נמי בתר תלוש ומחובר אזלינן וכ"ז מפני שלא היה אביי יודע לחלק בין הכשר זרעים לשאר דברים לענין תלוש ומחובר כגון איסורי שבת דכל דהו חשוב תלוש בזה ומש"ה קס"ד לדמויי איסור שבת לדין הכשר זרעים:


דף צה עמוד בעריכה

עד שיפחת רובו. פרש"י ז"ל אם היה מוקף צמיד פתיל והוא באהל המת אין טומאה נכנסת לו דרך הנקב ומציל על כל מה שבתוכו עד שיפחת רובו דכל כלי פתוח כתיב ובהא דאמר ל"ק הא ברברבי הא בזוטרי פירש"י ז"ל רוב ברברבי ומוציא רימון בזוטרי שהוא יותר מרובו ולא מחוור מדתנן חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילה והאיך השמרים סותתמין רובה של חביות ואע"פ שרש"י ז"ל פירשה בפ' הגוזל בנקובה בכונס משקה ומונחת ע"פ ארובה אין פירושו נכון חדא דלגבי צמיד פתיל תנן לה במס' כלים פ' אלו כלים מצילין בצמיד ופתיל וקתני עלה בתוספתא רי"א אין צמיד פתיל מבפנים כיצד חביות שנקבה וסתמוה שמרים אינה מצלת וחכ"א מצלת וכו' אלא ה"פ בזוטרי רוב שהוא פחות ממוציא רמון ברברבי מוציא רמון ולחומרא אע"ג דקתני סיפא פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה יש זמורות גדולות שסותמין נקב כרמון, ואי קשיא והא לענין צמיד ופתיל סתימה גמורה בעינן דתנן התם במס' כלים אין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא צמיד ואינו פתיל אלמא סתום לגמרי בעינן וכדמוכח התם במתני' והכא אמאי בעינן במוציא רמון, ולאו מילתא הוא דודאי דרך פיו שיעורו בכל שהוא אבל דרך נקב שנפחת מן הצדדין עד שנפחת או רובו או במוציא רמון וכשניקב בשיעור בין דרך פיו בין מן הצדדין בעינן סתימה גמורה לגמרי שיהא צמיד ופתיל ואם לאו אין אותה סתימה כלום, וא"ת והא בעי רבא במס' ב"ק אגף חציה והניח חציה מהי אלמא לא בעינן סתימה גמורה לגמרי, התם נמי היינו דבעי רבא מי אמרינן כיון שאגף אותה בטיט נעשית כדופן החבית וכאלו לא נקב אלא חציה וה"ט דלא מיבעיא ליה התם סתמו שמרים חציה מהו דפשיטא ליה כיון דסתימת שמרים משום צמיד פתיל הוא דמציל בעי סתימה לגמרי, ואי קשיא א"כ מאי ענין בעיא דרבא לההוא מתני', ה"ק גבי סתימת שמרים ודאי בעינן סתימה לגמרי אבל באגף מהו ואי לאו מתני' ה"א כיון שנקבה שיעור פתח שוב אין לה הצלה לעולם אלא בהסקה בכבשן אבל מכיון דקיי"ל דאית לה הצלה בצמיד פתיל במידי דקאי יש לה מיעוט לשיעור הפתח זה כתבתי לפי מה שמצאתי בדברי ר"ש ובתוס', ותמהני האיך נחלקו אבות העולם וטעו בזה שהרי משניות שלמות הן בפ"ט דכלין דתנן נקבו העשוי לאוכלין שיעורן כזתים העשוי למשקין שיעורו כמשקין העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרא בצמיד פתיל ובכונס משקה מ"מ דברי בעלי תוס' עומדין שיפרשו שיעור זתים לעומד לאוכלין סתם והוסיפו בגמ' במיוחד לרמונים מוציא רמון ובזוטרי רובו והוא שמיוחד לרמונים וזה מקום הדוחק שלהן שאין כלי קטן מיוחד לרמון א' שאפילו שנים אינו מחזיק שהרי רובו פחות ממוציא רמון ומ"מ חבית שנקבה בכונס משקה קאמר דהא עשויה היא למשקין אבל ר"ת ז"ל היה מפרש לענין צמיד ופתיל לעולם מציל עד שיפחת רובו אבל מכיון שנפחת רובו אינו מציל אע"פ שסתם אותו הנקב כולו בצמיד פתיל דה"ל כאוכלין שגבלן בטיט וכן הוא עיקר הפי' והא דאמרינן התם אגף חציה והניח חציה ה"ק אגף חציה והניח חציה סתום מן השמרים מהו שיצטרפו הסתימות הללו וכ"כ ה"ר משה ז"ל הספרדי בחבורו ויפה נתבארו שם הדברים הללו:


דף צו עמוד אעריכה

והא דאמרינן פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר במוציא רמון. פרש"י ז"ל בהכשר זרעים פליגי ובתוס' הקשו והתנן בפ"ב דעוקצין גבי הכשר כמה הוא שיעורו של נקב כדי שיצא בו שורש קטן והם פירשו לענין צמיד ופתיל ובסתם כלי ואני תמה דסתם כלי חרס לאוכלין הוא ושיעורו כזיתים והכא אמרי פחות או יותר כרמון יותר ושורש קטן פחות מיכן הוא אלא שי"ל לענין הכשר זרעים לר"ש קאמרינן דאיהו מיקל בנקב ואפילו בהכשר בעי טפי: