ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/יבמות/פרק א

< רש"י על הש"ס





מתני'. חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן - כדתני [סיפא] שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות, וטעמא יליף בגמרא:

וצרות צרותיהן עד סוף העולם - במתני' מפרש:

חמותו - שמת בעלה ונשאה אחיו, ומת בלא בנים:

ואם חמותו ואם חמיו - שתיהן אסורות לו משום ערוה, כדכתיב (ויקרא יח) ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה, ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו כדמפרש (ואזיל) באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עה.) ובתו (ובת בתו ובת בנו) דהכא בבתו מאנוסתו קמיירי, וכן בת בתו ובת בנו דאילו בתו מאשתו היינו בת אשתו, דכיון דכתיב (שם) אשה ובתה לא שנא ממנו ל"ש מאיש אחר, אבל בתו מאנוסתו לא ילפא ליה מהכא, דאשה ע"י קדושין משמע שהוא אישות, ומקרא אחרינא נפקא כדמפרש בגמרא:

אחותו מאמו - שנשאת לאחיו מאביו ומת, וכן אחות אמו שנשאה אחיו מאביו, שאין חיוב יבום אלא באחיו מן האב דכתיב (דברים כה) כי ישבו אחים יחדו וילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב אע"פ שאין מן האם הכי נמי לא שנא:

ואשת אחיו מאמו - שמת ונשאה אחיו מאביו שהיתה נכרית אצלו ומת בלא בנים ונפלה לפני יבם זה לייבום - אסורה לו לפי שהיתה אשת אחיו מאמו תחלה, ואסורה לו עולמית דכתיב (ויקרא יח) ערות אשת אחיך, ודרשינן לה בפ' הבא על יבמתו (לקמן ד' נה.) אחיך בין מן האב בין מן האם:



ואשת אחיו שלא היה בעולמו - כגון ראובן שמת בלא בנים ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי ועמד שמעון וייבם אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים ונפלו שתיהן לפני לוי שתיהן פטורות לפי שאשת ראובן שנשאת לשמעון אסורה ללוי וענוש כרת עליה לפי שאשת אח בכרת כשאר עריות שבפרשה דכתיב בכולהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו ובמקום מצות יבום כשמת בלא בנים שריה רחמנא ואשת אחיו שלא היה בעולמו שמת קודם לידתו לא שרא ליה דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם והלכך משמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לה בנים ואפילו עכשיו שנפלה לפניו מכח נשואי אחיו שמעון שהיה בעולמו אסורה לו בשביל ראובן וכשם שהיא אסורה לו כך צרתה אשת שמעון האחרת אסורה דילפינן לקמן על כל העריות העומדות עליו בכרת שנפלו לפניו לייבום עם צרותיהן ששתיהן פטורות ואם נשאן ענוש כרת שמאחר שפטרן הכתוב עומדות עליו באיסור אשת אח שיש לו בנים:

וכלתו - שמת בנו ונשא אחיו כלתו אסורה לו לעולם ואפילו לאחר מיתת בנו:

וכולן שמתו - שמתה בתו קודם לאחיו או מיאנה והיכי משכחת לה מיאון בבתו והרי הוא קיים ואין מיאון אלא ביתומה משכחת לה כגון שאביה השיאה לה לאחד ונתגרשה כשהיא קטנה ושוב אין לאביה רשות בה והלכה ונשאת לאחיו בעודה קטנה ויצאה במיאון ובפ' ב"ש (לקמן קט.) קרי לה יתומה בחיי האב ואם נתגרשה מאחיו או מיאנה באחיו או נמצאת אילונית שמקחו מקח טעות ולא הויא אשת אחיו וכשמת אחיו הרי היא כמו שאינו אשתו ומתייבמת צרתה:

ואי אתה יכול לומר כו' - שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחיו הלכך לאו אילונית היא ומיאון נמי ליכא שהרי גדולות הן ואין ממאנת אלא יתומה קטנה כדמפרש לקמן בפ' ב"ש:

כשם שבתו פטורה - שהרי אסורה לו ואין שם אח אלא הוא כך צרתה פטורה כדיליף בגמרא:

הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני - דהיכא דיש אח אחר ששתיהן מותרות לו אינן פטורות שהרי יש כאן מצות יבום ומתייבמת האחת והשניה פטורה דכתיב את בית אחיו (דברים כה) בית אחד הוא בונה ולא שתים ואם ייבם האחד את צרת בתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים וחזרו ונפלו לפניו:

כשם שצרת בתו פטורה - שנאסרה עליו משעת נפילת אחיו הראשון שנפלה עם בתו לפניו ופטרתה בתו הימנו והרי היא עליו כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לו עולמית:

כך צרת צרתה - אשת אחיו השני האחרת פטורה שזו פוטרתה וטעמא יליף בגמרא מלצרור (ויקרא יח) שצרת ערוה פוטרת צרתה:

ואפי' הם ק' - אחים והלכה צרת צרתה של בתו ונתייבמה לאחיו השלישי ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן נאסרות על זה וכן לעולם:

צרתה מותרת - להתייבם לו שהרי בשעת זיקת ייבום אינה צרתה:

וכל היכולה למאן - כגון שהערוה קטנה ויכולה למאן ולא מיאנה ומת אחיו הואיל וקידושיה אינה אלא מדרבנן וזיקת נפילתה מדרבנן אינה פוטרת צרתה מן החליצה ולהתייבם אסורה כדמפרש טעמא בגמרא שנראית צרת ערוה:

גמ' מכדי כולהו - עריות מה שפטורות מן הייבום:

מאחות אשה ילפינן - לקמן בשמעתין:

ור"ש היא - דאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין מט:) שריפה חמורה ולהכי תנא רישא בתו ובת בתו כולהו עד אם חמיו בשריפה:

בחמותו כתיב - ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו (ויקרא כ):

כלתו בסקילה - בפ' ד' מיתות (שם דף נג.) וכל שאר עריות דמתני' אינן במיתת בית דין אלא בכרת:

כיון דאתיא מדרשא - ליאסר עליו חביבא ליה לתנא ואקדמה ברישא ולקמן מפרשי לה:



כולהו נמי - לענין פטור ייבום מדרשא אתיין מאחות אשה. עיקר איסורייהו. שאסורים משום ערוה בכל מקום בהדיא כתיב בהו אבל בתו מאנוסתו דאיירי בה במתני' עיקר איסורה מדרשא אתיא:

אתיא הנה הנה - לאיסורא אתיא זמה זמה לשריפה דבתו מאשתו וכן בת בתו ובת בנו ילפא מערות אשה ובתה לא תגלה והרי בתו מאשתו בכלל בת אשתו אבל בתו מאנוסתו לא משתמעא דכתיב ערות אשה ולשון אישות דעל ידי קידושין משמע וגלי רחמנא בבת בתו ובת בנו מאנוסתו בהאי קרא ערות בת בנך או בת בתך והכא לשון אישות לא כתיב ואכתי בתו לא כתיב הכא וילפינן בג"ש כתיב הכא בקרא דאנוסה כי ערותך הנה וכתיב בקרא אחרינא דאישות שארה הנה מה התם בתו כבת בתו אף כאן בתו כבת בתו:

אתיא זמה זמה - לשריפה כתיב הכא בבתו מאשתו זמה היא וכתיב בשריפה זמה היא באש ישרפו מה להלן שריפה אף כאן שריפה ובתו מאנוסתו הא ילפינן מהנה הנה מבת אשתו:

ליתני אחות אשה לבסוף - דכולהו מינה ילפי' לענין פטור ייבום לקמן:

להאי בבא - כל איסור [אחוותא] ליתני לבסוף ויקדים כלתו לאחותו כי היכי דתיהוי אחות אשה לבסוף:

קורבי קורבי - הנך דקריב ליה טפי נקט ברישא:

דקרובי עצמו - ואין בכולן קרובות כאלו:

למטה דידה - דאשתו ואע"ג דהנך לאו משום קורבה דידיה אסירן ליה:

למעלה דידה - חמותו ולמעלה דידיה לא מצי למיתני מידי דהא אמו לא אתיא ליה לייבום שהרי אסורה לאחיו מאביו משום אשת אביו:

ותני אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו - טפי מכלתו דכלתו לאו קרובתו היא אלא מכח קדושי בנו נאסרה עליו:

ובדין הוא דליקדמה לכלתו - מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו:

דלאו משום קורבא הוא דאסור - כלומר וכיון דקרובין נקט ואזיל וכלתו ואשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו לאו משום קורבא דידיה הוא דאסירן ליה בדין הוא דליתני כלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו ומקמי אשת אחיו מאמו נמי משום דכלתו חמירא טפי מנייהו והוה ליה למנקט חומרי כיון דלא מצי למינקט קורבי:

מאי איריא דקתני פוטרות - דמשמע פטורות הן ואי בעי מייבם:

ליתני אסורות - דהא ודאי אסורות הן מאחר שאינן זקוקות לייבום וקיימי באיסור אשת אח:

ה"א אוסרות - לייבום וחליצה לא משתמעא מהכא שאין איסור בחליצה והוה אמינא מיחלץ חלצי על כרחו שאין אשת אח מאב בלא בנים נפטרת בלא חליצה:

מאי קעביד - והלכך לא שייך לשון איסור בחליצה אלא לשון פטור:

אלמה לא - שייך [לשון] איסור הא ודאי שייך שאם אתה אומר חולצת אתי למימר מתייבמת:

כיון דבמקום מצות יבום הוא דאסירה - צרת הבת וכדמפרש במתני' דמשפטרה הכתוב מזיקת ייבום קיימא ליה באשת אח שיש לו בנים:

שלא במקום מצוה שריא - כגון נכרי שנעשה חתנו ולו אשה אחרת ומת מותרת אשתו לחמיו כדתנן לקמן (דף יג.) גבי שש עריות חמורות מאלו במתני':

משום הכי תנא פוטרות - דאי תנא אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח [וק"ו] שלא במקום מצוה אבל פוטרות לא משתמע איסורא משום צרתה של בת אלא הבת פוטרתה מייבום ואיסורא שכיב עלה ממילא דהויא באיסור אשת אח שיש לה בנים ומשום אשת אח הוא דמיתסר שלא במקום מצוה דליכא איסור אשת אח עלה שריא:

וליתני מן הייבום לחודיה - דהא עיקר מצוה היא וחליצה ממילא משתמע:

ה"א מיחלץ חלצה - שלא להפקיע מצות ייבום אבל יבומי לא משום גזירת הכתוב דלצרור קמ"ל מתני' הואיל ופטרה הבת מזיקת יבום פטורה מן החליצה דכל העולה לזיקת ייבום עולה לזיקת חליצה וכל שאין עולה לזיקת ייבום פטורה מן החליצה וכל היכא דאמרינן חולצת ולא מתייבמת משום ספקא הוא:

וניתני ייבום ברישא - דהוא עיקר דהא כתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת וחלצה (דברים כה) הא אם חפץ לייבם מייבם אלמא מצות ייבום ברישא:

אבא שאול היא - בפ' החולץ (לקמן לט:) אבא שאול אומר הכונס יבמתו לשום נוי ולשום אישות כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר:

מנינא דרישא - דמשמע ט"ו ותו לא:

מנינא דסיפא - הרי אלו פוטרות דמשמע אלו ותו לא:



דרב ודרב אסי - דאמר רב צרת סוטה אסורה שאם זינתה אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ורב אסי אמר צרת אילונית אסורה שאם היה נשוי אילונית ואשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ותרוייהו בפירקין (דף יא.):

צרת ממאנת - הרי שהיה לאחיו יתומה קטנה ואשה אחרת ומת ומיאנה הקטנה ביבם זה היא וצרתה אסורה לו ומתני' אשמעי' דאף ע"ג דאסירא עליה לא מיפטרה מחליצה דהך איסורא מדרבנן היא כדאיתא בפירקין גזירה משום צרת בתו ממאנת:

מחזיר גרושתו - אחיו שגירש אחת משתי נשיו ונשאת לאחר ועבר והחזירה לאחר מיתת בעלה ומת בלא בנים שתיהן אסורות להתייבם ואשמועינן מיעוטא דמתני' דחליצה בעיא:

ליתנינהו - לסוטה ואילונית בהדי הנך דמתני' הואיל ופוטרות צרותיהן:

לפי שאינן בצרת צרה - דכל הנך דמתני' איכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני כו' שהרי אינה ערוה אלא לזה אבל לאחיו השני ראויות הן ואם ייבם אפי' את הצרה ולו אשה אחרת ומת ונפלו לפני זה פטורה אף הנכרית מפני שהיא צרת צרתה של בתו אבל בסוטה ואילונית ליכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני דהא על כל האחין היא אסורה ושהאיסור בא לה מכח קדושי בעלה הראשון וכולן שוין בהן:

מנה"מ - דערוה וצרתה וצרת צרתה לעולם פטורות:

עליה מה תלמוד לומר - לכתוב לגלות ערותה בחייה ותשמע נמי שבחיי אשתו נאסרת עליו אחותה ולאחר מיתה מותרת:

שומע אני - אפי' נפלה לפניו לייבום אחת מן העריות תתייבם:

לצרור - צרות הרבה משמע מדלא כתיב לצור:

זדונה כרת - בפרשת עריות (ויקרא יח) כתיב בתר כולהו ונכרתו הנפשות העושות וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת כדיליף בפירקין (דף ט.):

ט"ו נשים - תו ליכא עריות בכרת חוץ משש עריות של משנתינו שאין בהם צד ייבום לעולם:

יכול שאני מרבה כו' - שנשואות לאחרים שיהו צרותיהן אסורות לינשא לזה:

שאין צרה אלא מאח - הואיל ופטרה הכתוב מזיקתו הרי היא עליו באיסור אשת אח שיש לה בנים שהיא בכרת דכתיב ערות אשת אחיך אבל בעלמא לא רמי' איסור אשת אח עלה ושריא ליה:

עונש מניין - אם ייבם ערוה או צרתה:

ה"א אחות אשה מייבמת - מייבם:

מאי טעמא - והלא בכרת קאי עלה:

דאתי עשה - דייבום:

ודחי את לא תעשה - דמקרא ילפינן דאתי עשה ודחי ל"ת כדמפרש ואזיל:



לא תלבש שעטנז - וסמיך ליה גדילים תעשה לך ודרשינן סמוכין ושרינן כלאים בציצית אלמא אתי עשה ודחי לא תעשה:

שאין חוסמין - אין [סותמין] טענותיה לכופה להתייבם לו אלא כופין אותו וחולץ חוסמין לישנא דקרא קא נקט דיליף לה מלא תחסום:

וסמיך ליה כו' - אלמא דרשינן סמוכין וגבי כלאים בציצית נמי דרשינן:

במשנה תורה דריש - והאי סמוכים דכלאים בציצית במשנה תורה הוא ודרשינן:

סמכו ענין לו - ענין הפרשה סמוכה פרשת מכשף אצל שוכב עם בהמה דגבי הדדי כתיבי:

מכשפה לא תחיה - בספר ואלה שמות:

מה שוכב עם בהמה בסקילה - דכתיב באשה הנרבעת לבהמה דמיהם בם וכל דמיהם בם בסקילה היא דגמרינן (סנהדרין דף כג.) מאוב וידעוני דכתיב בהו ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ):

נוציא זה - מכשף:

לסקילה - שהיא מיתה חמורה מכולן:

בכלל מכשפה היו - שנאמר לא תחיה:

להקיש אליהן - שזו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא:

נושא אדם אנוסת אביו - שלא נאסרה עליו עולמית אלא אשת אביו כדכתיב (ויקרא יח) ערות אשת אביך ואשת משמע ע"י אישות דקדושין:

אנוסת בנו - לאו כלתו היא דאין כלה אלא מקודשת וראויה לחופה: ה"ג ורבנן אי הוה סמיך ליה כדקאמרת השתא דלא סמיך ליה בשומרת יבם כו'. לא סמיך ליה דכתיב לא יקח איש את אשת אביו בנתים:

דמוכח - מוכח למדרשינהו אהדדי סמכינהו. לכתביה רחמנא. לההיא לא יגלה כנף אביו לגבי עריות אי לטפויי לאוי גבי אשת אב קאתי:



לאפנויי - לאנוסתו של אביו דיליף מסמוכים דלעיל:

לא תלבש שעטנז למה לי - שמע מינה לאפנויי ולמדרש סמוכים:

ואפי' מוכרי כסות - שאין מתכוונים להנאת חימום:

צמר ופשתים למה לי - אי לאשמועינן דכלאים צמר ופשתים הוא דקאסר לא צריך דמכדי בכלאים כתיב בגד ותנא דבי ר' ישמעאל כו':

באחד מהם - גבי נגעים בבגד צמר או בבגד פשתים (ויקרא יג):

ואכתי איצטריך - למכתב צמר ופשתים הכא גבי לבישה ואע"ג דכתיב בגד בהעלא' דמשמע צמר ופשתים דס"ד כו':

ותנא דבי רבי ישמעאל - דילפינן אליביה כלאים בציצית מדאייתר צמר ופשתים למיסמכיה לגדילים תעשה לך:

טעמא דכתב רחמנא כו' כל בגדים צמר ופשתים הם - והאי בגדיהם דציצית משמע בין של צמר בין של פשתים ואמר רחמנא עביד ותכלת נמי לפשתים:

ותכלת עמרא - מדשש כיתנא דכתי' (שמות לט) מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים כדמפרש בבא לו כ"ג במסכת יומא (דף עא:) בד דבר העולה בד בבד תכלת עמרא וכן שאר צבעים האמורים בבגדי כהונה ארגמן ותולעת שני שאין בגדי כהונה אלא מצמר ופשתים דכתיב בספר יחזקאל (מד) ביוה"כ בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר ש"מ שעבודות החיצונות יש בהם צמר עם פשתן ולא מין אחר ומדמפרש קרא שש באחד מן המינין שמע מינה שאר המינין צמר היו:

סד"א כדרבא - אי לא כתב רחמנא צמר ופשתים הוה דרשי' הכנף מין כנף כרבא למימר דלבגד פשתים עשה פשתן ולצמר עשה צמר וצבעי' תכלת אבל כלאים לא קמ"ל דרשא דסמוכין דאפילו כלאים והכי הוי מסקנא דמילתא אלא דקא מפרש ואזיל מילתי' דרבא:

כתיב הכנף - עשה ציצית ממין הכנף ואם טלית של משי עשה ציצית של משי וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך דמשמע עשה ציצית מצמר ופשתים:

והא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא - דדריש הכנף מין כנף דהא לתנא דבי רבי ישמעאל טלית של שאר מינין אינה חייבת בציצית דהא בגד כתיב ותנא דבי רבי ישמעאל קאמר כל בגד צמר ופשתים:

איצטריך - צמר ופשתים אע"ג דלא דריש תנא דבי ר' ישמעאל מין כנף לשאר מינין:

סד"א - לגבי טלית של צמר ופשתים דריש כי דיוקא דרבא דדריש ציצית מין כנף:

והכי אמר רחמנא כו' - קמ"ל דרשא דסמוכין למישרי כלאים בציצית:



תינח לתנא דבי רבי ישמעאל - דאייתור ליה צמר ופשתים אלא לרבנן דלית להו כל בגדים צמר ופשתים והא צמר ופשתים לא מייתר מנא להו דאתי עשה ודוחה לא תעשה:

ראשו מה ת"ל - במצורע כתיב יגלח את כל שערו הרי ראשו בכלל למה לי דכתיב ראשו:

וקסבר האי תנא - דאיצטריך ליה ראשו לדחות לאו דלא תקיפו דהקפת כל הראש שמה הקפה ולא אמרינן פאת כתב רחמנא הלכך אי לאו דרבי קרא ה"א לא ליקוף אלמא אשמעינן קרא דאתי עשה ודחי לא תעשה ומהכא נפקא הלכך איצטריך עליה למיסר ערוה לייבום דלא תימא אתי עשה דייבום ודחי לאו דאחות אשה:

שאין שוה בכל - דנשים אינן בלאו דהקפה בפ"ק דקידושין (דף לה:) תאמר בלאו דאחות אשה שכשם שהוא מוזהר עליה כך היא מוזהרת עליו דכתיב הנפשות העושות (ויקרא יח) שניהם במשמע:

ופאת זקנם - בכהנים כתיב:

תלמוד לומר זקנו - לרבות זקן כהן מצורע דאתי עשה ודחי לא תעשה (ואע"ג דהאי נמי לאו שאין שוה בכל ילפינן מיניה דכל לא תעשה נמי דחי דאם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דאתי עשה ודחי ליה דהא נפקא לן מראשו תנהו ענין כו'):

ואכתי איצטריך - לגופיה לאשמועינן דלאו דפאת זקן כהנים מידחי דלא נפקא לן מראשו ואע"ג דאין שוה בכל הוא דסד"א שאני לאוי דכהנים דחמירי שריבה בהן הכתוב מצות רבות אכתי לאו השוה בכל מנלן דדחי:

ראשו מה ת"ל - בראשו דמצורע נמי קאי:

ת"ל ראשו - אלמא אתי עשה ודחי ל"ת ואע"ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו ענין ללאו השוה בכל:

מנזיר - בנזיר עשה ולא תעשה איכא תער לא יעבור על ראשו קדוש יהיה גדל פרע:

שכן ישנו בשאלה - לשאול לחכם ויתיר לו הלכך אתי עשה ודחי ליה:



מקרא קמא - דכלאים בציצית ודקאמרת לרבנן דלא אייתר להו צמר ופשתים מנא להו דכלאים בציצית שרי דליתי עשה ודחי לא תעשה:

א"כ - דלאו לאפנויי לכתוב ציצית כו':

לשיעורא אתא - למנין חוטין:

גדיל שנים - אי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטין:

גדילין ארבע - חוטין דמיעוט גדילין שנים וכתיב (במדבר טו) ונתנו על ציצית הכנף פתיל אמרה תורה עשה מהנך ארבע חוטין גדיל אחד דהוו להו ח' חוטין כשתוחבן בכנף הבגד:

ופותלהו מתוכו - שיהיו תלויין פתילין שלא יעשה כולו גדיל אלא קצת גדיל וקצת ענף:

תכיפה - פויינ"ט (פוינ"ט: תך, תֶפֶר) שתוחב תחיבה אחת במחט וחיבר כלאים בגד צמר ובגד פשתים יחד אינו חיבור בפחות משתי תכיפות להכי כתיב יחדיו עד שיחברם יחד יפה:

שוע טווי ונוז - מן התורה אינו חייב עד שיהי' הצמר והפשתן מתוקן יחד היטב במסרק:

שוע - לשון חלק שמתרגמינן שעיע (בראשית כז):

נוז - ארוג:

כולה משעטנז נפקא - דאי לאפנויי לחוד נכתוב לא תלבש כלאים צמר ופשתים ומדאפיק רחמנא בלשון שעטנז דרוש ביה נמי הא:

ממילה - שדוחה עשה שלה לא תעש' דשבת שיש בה כרת:

שלש עשר' בריתות - אמורים בפרשת מילה:

מפסח - שדוחה שחיטתו את השבת:

שכן צורך גבוה - למזבח תאמר בעש' דייבום דליכא כל הני:

מילה ותמיד שכן ישנן לפני הדבור - לפני מתן תורה:

ואליבא דמ"ד - במס' חגיגה (ד' ו.):

עולה שהקריבו ישראל במדבר - דכתיב (שמות כד) ויעלו עולות עולת תמיד הוה:

סד"א - אי לא כתיב עליה לדרשא תיתי עשה ודחי לא תעש' שיש בו כרת מכיבוד אב ואם:

כולכם - אתה ואביך ואמך חייבים בכבודי מאני ה' דריש ליה:

שחוט לי - דהוי אב מלאכה שחייבין עליה כרת:



לאו דמחמר - אחר בהמה שהוא בלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך (שמות כ) ובהאי לאו ליכא כרת דלא עביד מעשה בגופיה וכמ"ד בפ' מי שהחשיך (שבת דף קנד.) המחמר אחר בהמתו בשבת פטור:

ואפ"ה לא דחי - בתמיה:

וליגמר מהכא - דלא דחי אפילו לאו גרידא:

וכי תימא שאני לאוי דשבת דחמירי - דקי"ל (עירובין דף סט:) מחלל שבת כעובד עבודת כוכבים ומשום הכי אפי' לאו גרידא לא דחי ומנייהו לא גמרינן:

והא תנא בעלמא קאי ולא פריך - והא אשכחן תנא בעלמא דיליף שאר לאוי כגון לאו דלא יטמא דכהן ולאו דלא תוכל להתעלם מלאו דשבת לחומרא ולא פרכינן שאני לאוי דשבת דחמירי:

אמר לו אביו - לכהן:

היטמא - בבית הקברות להשיב אבידה או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו וילפינן לאו דטומאה ולאו דהשבת אבדה מלאוי דשבת:

אלא - לעולם דאמר ליה שחוט לי בשל לי ואפ"ה לא איצטריך עליה דאיכא למיפרך מה להנך שחוט לי בשל לי שכן הכשר מצוה בחילול שבת בעקירת לא תעשה הוא מקיים עשה דכיבוד וזהו הכשר קיומו ואי אפשר לקיימו בלא עקירת לאו הלכך אי לא כתב את שבתותי תשמורו ה"א לידחי אבל ייבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור לאו של ערוה ולא איצטריך עליה:

מאי לאו בבונה וסותר - איצטריך למיסר אף על גב דאב מלאכה הוא ואיכא כרת אי לאו דאשמועינן ה"א אתי עשה דועשו לי מקדש ודחי לאו דשבת:

והא תנא בעלמא גמר - לאוי דטומאה והעלם אבדה מלאוי דשבת ולא פריך:

תיפוק לי מהתם - מאיש אמו ואביו תיראו דהכשר מצוה הוא ולא דחי למה ליה למיהדר למכתב הכא את שבתותי תשמורו אלא לאו דתילף מיניה דאפילו בלא הכשר מצוה אי לא כתיב קרא בהדיא דלא דחי אמרינן דדחי אם כן איצטריך עליה:

נאמר שמירה בשבת ומורא במקדש - והקישן הכתוב בפסוק אחד:



לא משבת אתה מתיירא - דלא כתיב ביה מורא:

פונדתו - ארנקי שאוזר בו מתניו:

קפנדריא - לקצר הילוכו שלא להקיף ויכנס בפתח זה ויצא בשכנגדו ולא לשם עבודה אלא לעשות צרכיו:

מק"ו - מפרש בברכות בפ' הרואה (דף סב:) מכי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק שאינו מאוס ק"ו לרוק שהוא מאוס לפני הקב"ה:

מה ת"ל - והלא כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה:

ללאו יצאתה - לומר שאין חייבין עליה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא:

לחלק - שלא תאמר אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל מלאכות לכך יצתה הבערה מן הכלל לחלק מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה כרת וסקילה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה כו': ה"ג ואמר רבא כו':

מושבותיכם - בכל מקום שאתם יושבים אפילו בחוצה לארץ:

חובת הגוף היא - ואינה תלויה בקרקע ככלאים וערלה ותרומות ומעשרות:

או אינו כו' - לקמן מפרש:

והיו אלה לכם - גבי מיתת ב"ד כתיב בפרשת רוצחים: ה"ג מה מושבות האמורים להלן במיתת ב"ד הכתוב מדבר אף כאן כו':

מאי לאו ר' נתן היא - דאמר הבערה אב מלאכה היא ובכרת ואפ"ה אי לאו דאשמועינן ה"א אתי עשה דוהומת ודחי ליה:

פתילה - של אבר מתיך וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו והאי בישול גמור הוא ואב מלאכה הוא דממשכן ילפינן ובישול סמנין היה במלאכת המשכן לצבע תכלת ותולעת שני:

אמר רב שימי האי תנא - דאיצטריך דנסיב לה קרא למיסר מיתת בית דין בשבת לאו משום דאי לא דאשמועינן ה"א דחיא משום טעמא דעשה דחי אלא משום דהוה מייתי ליה בקל וחומר דדחי שבת:



רציחה דוחה אותה - שאם היה רוצח כהן ורוצה לעבוד עבודה ב"ד שולחים ומביאין אותו למות אלא א"כ היה על גגו של מזבח ועבודה בידו:

שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות - ולא מעל מזבחי:

ומאי או אינו דקאמר - הואיל ומקל וחומר אתיא דדחיא היכי מצינו למימר או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד לא דחיא:

קבורת מת מצוה דחיא עבודה - מולאחותו בפ"ק דמגילה (דף ג:) ואינו דוחה את השבת אף אני אביא רציחה דאף על פי שדוחה עבודה לא תדחה שבת והאי דהדר אמר או אינו אלא אפילו בשבת הכי הדר ואמר קבורת מת מצוה גופה תדחה שבת כו':

ולמאי דסליק אדעתיה למימר מעיקרא - דהאי דאיצטריך ליה קרא משום דאי לא כתביה ה"א אתי עשה ודחי לא תעשה:

מאי או אינו - היכי מצי למימר או אינו דלא דחי במאי תיתי לן דלא תדחה:

אימור דאמרינן כו' - היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפי' במיתת ב"ד לא תדחי לאו דשבת שהרי יש בו כרת:

הדר אמר אטו עשה דדחי וכו' - היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפילו בשבת:

לאו לא תעשה חמור מיניה - שהרי לוקין עליו:

אלא סלקא דעתך - לעיל קאי דאוקימנא דהא דאיצטריך לא תבערו משום דאי לא כתב רחמנא הוה מייתינן בק"ו ולאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת דכרת ועליה למה לי אלא סד"א כו':

שהיה בכלל - כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כלל בכל העריות כרת:

ויצא מן הכלל ללמד - שאם אין לה בנים תתייבם:

בכלל כל הקדשים היו - שכבר כלל כרת בכולן כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו':

ולמה יצאו - בפסוק זה שני:

יצאו קדשי בדק הבית - שאם אכלן בטומאת הגוף פטור:

למה יצתה - יבמה יבא עליה:

מי דמי התם כלל באיסור וכו' - איכא למיתני למה יצתה:

הכא פרט בהיתר וכלל באיסור - ולאו להך דרשא דמי דהא בדבר החדש יצא לידון:

אלא - להך דרשא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש:

אי אתה יכול להחזירו - ולהשוותו לכללו ולא להשוות כללו לו:

עד שיחזירנו לך הכתוב - הילכך בלאו עליה נמי לא אתי לן שאר עריות לייבום:

ושחט את הכבש - באשם מצורע כתי':

כי כחטאת האשם הוא - כדין החטאת כך דין אשם זה:

שאין ת"ל כחטאת - דהא אשם זה אם לשחיטה בצפון הלא כבר נאמר בו ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואם למתן דמים ואכילתו הרי הוא ככל אשמות בכלל זאת תורת האשם בצו את אהרן:

לפי שיצא אשם מצורע - מכלל שאר אשמות:

לידון בדבר החדש - שאינו בשאר אשמות בבהן יד ובבהן רגל והואיל ויצא מכללו יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת"ל כו':



תרי איסורי - אשת אח ואחות אשה:

הואיל ואישתרי - איסור אשת אח שהיה עליה כשמת אחיו בלא בנים אישתרי נמי איסור אחות אשה:

שמיני שלו - שהוא יום הבאת קרבנותיו וצריך לבא בהר הבית ולעמוד בשער נקנור ולהכניס ידיו לעזרה ליתן מן הדם לבהונות:

וראה קרי - להכי נקט קרי ולא טומאת שרץ ונבלה דטמא שרץ ואפי' טמא מת נכנסין להר הבית כדמפרש באלו דברים (פסחים דף סז.) שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו ושערי נקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה כדאמרינן בכיצד צולין (שם דף פה:) והרי הן כהר הבית ויכול טמא מת ליכנס לשם אבל בעל קרי משתלח חוץ לשני מחנות כזב כדמפרש באלו דברים זב וכל זב לרבות בעל קרי:

וטבל - לקרויו:

אע"פ - דטבול יום אחר דקרי אינו נכנס להר הבית דכל טבול יום הרי הוא בטומאה עדיין לתרומה ולקדשים ולמקדש:

זה - יבא להר הבית ויכניס ידיו לבהונות ויטהר לאכול פסחו לערב:

שיבא עשה דפסח שיש בו כרת - דאם לא יכניס ידיו לבהונות לא יטהר לאכול פסחו לערב:

וידחה עשה - דוישלחו מן המחנה שאין בו כרת שאין ענוש כרת אלא על ביאת עזרה וזה לא יכנס לעזרה אלא לשערי ניקנור שלא נתקדשו ויכניס ידיו לבהונות ויטהר מצרעתו וישלח פסחו לעזרה לשחוט ולערב יערב שמשו ויטהר מקרויו:

ויעמוד יהושפט - אותו היום נטהרו ישראל מטומאה שבידיהם בדברי הימים:

למחנה לויה - להר הבית:

ואמר עולא - במסכת זבחים (דף לב:) דאמר עולא ביאה במקצת שמה ביאה ואותיבניה מהא דקתני זה נכנס ומכניס ידו לבהונות ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה נהי נמי דנכנס להר הבית משום דעשה שאין בו כרת הוא לבהונות היכי מצי מעייל ידיה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא דקיימא לן במנחות בהקומץ רבה (דף כז:) מחוסר כפורים שנכנס למקדש ענוש כרת ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאים ושני עולא שאני מצורע הואיל והותרה לו ביאה במקצת לצרעתו שהרי עדיין מחוסר כפורים הוא ובכרת והותרה לו מן התורה ביאה זו במקצת הותר נמי לקרויו אלמא הואיל ואישתראי חד איסורא אישתראי נמי אידך דהוה גביה:



תינח היכא דנשא המת - את אשה זו תחילה ונעשית אשת האח על זה:

ואח"כ נשא חי - את אחותה וניתוספת איסור אחות אשה על יבמתו וכשמת אחיו בלא בנים ואישתראי איסור אשת אח המוקדם אישתראי נמי אחות אשה המאוחר כדעולא דאמר הואיל והותר לצרעתו שהיא ראשונה הותר לקריו שהיא אחרונה:

אלא נשא החי - אשתו תחילה ועמדה עליו באיסור אחות אשה ואח"כ נשאה אחיו המת וניתוסף איסור אשת אח איסור אחות אשה קדים ואף על גב דהותר איסור אחרון עומד ראשון במקומו:

ואפי' נשא מת נמי - ברישא דקדים ליה איסור אשת אח לא דמיא לדעולא דהתם הרואה קרי בשמיני שלו כבר היה מותר מאיסור הראשון קודם ראיית הקרי משהאיר המזרח והכא נמי תינח היכא דנשא מת ומת תחילה והותר איסור אשת אח ואח"כ נשא חי את אחותה:

אלא נשא מת ולא מת - עד שנשא חי את אחותה הא לא איתחזאי כלל ומי לא מודה עולא בכהאי גוונא שאם ראה קרי בליל יום שמיני שאין מכניס ידיו מחר לבהונות משום קרי דמעכב עליה הואיל ולא יצא מצרעתו לשעה הראויה להבאת קרבנותיו דקודם שהותר מצרעתו בא עליו קרי: הכי גרסינן כי איצטריך עליה לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי:

ואיבעית אימא - איצטריך עליה דאי לא כתביה הוה אמינא תיתי ייבום אחות אשה להתיר בהיקישא דר' יונה דאמר רבי יונה כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה הוקשו כל העריות זו לזו ולענין העראה קנסיב ליה ר' יונה בהבא על יבמתו הכי נמי ה"א הוקשו כולן לאשת אח ואע"ג דהכא חד איסורא והכא תרי איסורי אין משיבין על ההיקש להכי איצטריך עליה:

מכדי כל העריות - דמתני':

איכא לאקושינהו לאשת אח - להתיר ייבום:

ואיכא לאקושינהו לאחות אשה - דאסירי לייבום דפרט בה קרא עליה:

מאי חזית דאקשת להו לאחות אשה - כדקתני בריש פרקין מה אחות אשה מיוחדת כו':

משום צרתה - משום דבעי למיתני צרתה מנין:

ולקחה לו לאשה ויבמה - המ"ל ולקח אשה וייבם וכתיב ולקחה משמע מיעוט זו ולא אחרת:

וחד למישרי צרת ערוה שלא במקום מצוה - מרבויא דקרא יתירא דויבמה דרשינן הכי במקום ויבמה הוא דאמינא לך מיעוטא ולקחה דמיעט צרה אבל שלא במקום יבום כגון צרת בתו מנכרי שריא:

מתני' נמי דיקא - כרבא דערוה פשיטא לן:

צרה נמי לא תיבעי - עליה קרא לדרשא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת דכתיב לצרור דמשמע לא אחות אשה ולא צרתה וכתיב כרת בסוף העריות:

למישרי צרה שלא במקום מצוה - דאי לא כתיב עליה הוה ילפינן מלצרור דצרת אחות אשה אסורה בכל מקום:



מאי טעמא - כלומר היכי מידרשא היתר מהכא:

במקום עליה הוא - דכתיב לצרור למיסר צרה ולא במקום אחר:

אימא ערוה גופה שלא במקום מצוה תשתרי - מדכתיב עליה דקאי נמי אאחות אשה:

כל שבחייה - אשתך לא תשא את אחותה:

תרי קראי כתיבי - מעיקרא כתיב לצרור דמשמע לא היא ולא צרתה והדר כתיב לגלות ערותה דמשמע חדא הוא דאסירא:

במקום מצוה שתיהן אסורין - כדכתיב עליה דמשמע במקום עליה:

ואיפוך אנא במקום מצוה היא אסורה וצרתה מותרת - דהא עליה אלגלות ערותה סמיך דמשמע חדא למדרש הכי במקו' עליה הוא דלא אסיר לן אלא חדא וקרא דלצרור אשלא במקום מצוה:

א"כ לא יאמר עליה - דבלא עליה נמי כי קשו קראי אהדדי משנינן להו מסברא הכי היתירא למצוה ואיסורא שלא במקום מצוה הלכך עליה לחדושי אתא למדרשיה אלצרור ולמיסר צרה במקום מצוה כערוה. ממאי דהאי עליה לאיסורא. אצרה ולא לערוה דלמא למישרי תרוייהו במקום מצוה אתא והכי משמע ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לא היא ולא צרה ואם עליה דמקום מצוה היא אפי' בחייה יתקיים (כמו) יבמה יבא עליה דייבום:

לכדר' שמעון - בפרק ד' אחים (לקמן דף כח:) ג' אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות או אשה ובתה ומתו ונפלו לפני השלישי הרי אלו חולצות ולא מתייבמו' לפי ששתיהן זקוקות לו מקדושי שני אחיו וזיקה הוי כקצת קדושין ואי מייבם חדא מנייהו קנסיב אחות זקוקתו בחייה וזקוקתו הויא כאשתו אבל חליצה בעיא דלא אלים למיהוי כאחות אשה ממש להפטר בלא כלום ותניא בברייתא רבי שמעון פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום ויליף טעמא מלצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו כגון הכא דנעשו האחיות צרות זו לזו בזיקה לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן:

א"כ - דהאי ולקחה לגופיה הוא דאתא נימא קרא ולקח מאי ולקחה דמשמע דשתים נפלו לו מאחיו ואמר רחמנא ולקחה לאחת ולא לשתיהן אי קרינא ולקחה בכל חדא מינייהו שריין כל חדא מינייהו ואי לא קרינן ולקחה בכל חדא מנייהו כגון שהאחת ערוה תרוייהו אסורין וצרות צרותיהן נמי מהכא נפקא דמשנפלה לו צרת ערוה מאחיו הראשון ונדחית הערוה ממנו נאסרה עליו עולמית משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה לא קרינא בה בזו שנאסרה עליו ולקחה הלכך תרוייהו אסורים וכן לעולם:

מלמד שמגרשה בגט ומחזירה - לאחר שנשאה נעשית כאשתו ואם רצה לגרשה מגרשה בגט ואינה צריכה חליצה:

ומחזירה - אם רצה להחזיר ולא אמרינן מצוה רמא רחמנא עליה ועבדה ומהשתא תיקום עליה באיסור אשת אח להכי כתיב ולקחה לו לאשה דכיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר:

בעל כרחה - שאם בא עליה יבם אפילו בעל כרחה קנאה ויורשה ומטמא לה ולכל דבר היא אשתו בהך ביאה:

אין חייבין בית דין - להביא פר על העלם דבר:



ולא בעבודת כוכבים - אין חייבין צבור להביא פר לעולה ושעיר לחטאת:

אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת - כגון זיבוח וקיטור ונסוך והשתחוואה אבל מחבק ומנשק לא והך דרשא מעליה נפקא כדמפרש ואזיל:

ונאמר להלן עליה - בחייה שהוא מופנה לדרשא:

לאשמת העם - כלומר אשמתו כאשמת צבור:

[ולא בעבודת כוכבים] - קרבן עבודת כוכבים בפרשת שלח לך וכי תשגו:

מעיני מעיני - מפר העלם דבר:

ואם נפש אחת - התם כתיב בפרשת שלח לך:

מעליון - מצבור והתם ילפינן להו מפר העלם:

תורה אחת - לענין קרבן כתיב בפר עבודת כוכבים תורה כל התורה במשמע הוקשה כל התורה לענין קרבן לעבודת כוכבים:

מה עבודת כוכבים על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת - כדכתיב התם והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה אלמא כולה פרשתא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת מישתעי:

אשכחן יחיד ונשיא ומשיח - בהך היקישא לא משמע אלא הני דכתיב והנפש ואלו לבדן במשמע שהן יחידין דהני קראי כתיבי בפרשת ואם נפש אחת בעבודת כוכבים:

אמר קרא - גבי יחיד ונשיא ומשיח:

ואם נפש - וי"ו מוסיף על ענין ראשון:

וילמד עליון מתחתון - צבור מיחידים:

יליף מעיני מעיני - שאר מצות מעבודת כוכבים:

מרובים - עיר הנדחת:

יכול נחלק בקרבנותיהם - אם עבדו בני עיר אחת עבודת כוכבים בשוגג יהו חלוקים בקרבנם שלא יביא כל אחד קרבנו שעיר כיחיד:

ת"ל כו' - אין חלוקים מתורת יחיד אלא רוב ישראל או כולן כדכתיב ואם מעיני העדה (במדבר טו) אבל בני עיר אחת יחידים הם:

בהוראה - היינו העלם דבר שהורו ב"ד שהעבודת כוכבים מותרת ועשו צבור על פיהם:

א"נ - אפי' לא משכחת לה קרבן לחלק נימא צריכים הני מרובים חילוק בין יחיד וליכא הלכך אין להם כפרה קמ"ל:

אמו אנוסת אביו - שנשאה אחיו מאביו אחרי כן ומת בלא בנים ונפלה לפני בנה לייבום:

בפלוגתא דר' יהודה ורבנן - כדאמרי' לעיל (דף ד.) ורבי יהודה אוסר באנוסת אביו ולר' יהודה לא משכחת לה אם נופלת לפני בנה ליבום אלא לרבנן ובאנוסה ולהכי לא תנא לה דבפלוגתא לא קא מיירי:

והרי איסור מצוה ואיסור קדושה - לקמן בפרק כיצד (דף כ.) כל שאיסורו איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת. איסור מצוה כגון שניות מד"ס כדמפרש לקמן בפ"ב (כא.) או איסור קדושה כגון שנפלה לפניו ממזרת או נתינה שהיא בלאו חולצת ולא מתייבמת חולצת דלא אלים איסור לאו בלא כרת לאפקועי ייבום לגמרי ולא מתייבמת דהא אסורה לי' ופליג ר"ע דאמר בפ' החולץ (לקמן דף מט.) חייבי לאוין כחייבי כריתות דקתני איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דיש ממזר מחייבי לאוין ולר"ע אלים לאו למיפטרה בולא כלום כערוה גמור':

את הצרות - צרת ערוה מתייבמת:



רבי שמעון פליג באשת אחיו שלא היה בעולם בפ' שני (לקמן דף יח:) ומצריך ליה חליצה ואפ"ה קתני לה במתני' דפטורה: ומשני בנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר"ש - היכא דמת ראובן בלא בנים ועד שלא יבמה שמעון נולד לוי אחיהם ועודה זקוקה ליבם והיתה לו אסורה בנפילה זו משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ויבמה שמעון ומת בלא בנים מודה ר"ש שאסורה ללוי הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בנפילה ראשונה וכי פליג ר"ש בייבם שמעון את אשת ראובן ואח"כ נולד לוי ומת שמעון דהתם שרי ליה ר"ש לייבומי דלא נפלה לפניו מכח ראובן אחיו שמת כבר ולא נאסרה עליו כלום שכשנפלה לפניו מכח שמעון שהיה בעולמו נפלה:

והאמר ר' אושעיא - בפ' שני (לקמן יח:):

חלוק היה ר"ש אף בראשונה - בנולד ולבסוף ייבם:

והאמר רב יהודה אמר רב - בפרק ד' אחין דתנן ד' אחין שנים נשאו שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות לפי ששתיהן זקוקות לזה ושתיהן זקוקות לזה ואי נסיב האי קא פגע באחות זקוקתו ודמיא לאחות אשה בחייה וקתני התם היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה כגון שהיתה חמותו או כלתו אסור בה ומותר באחותה דלאו אחות זקוקתו היא משום דהך ערוה היא ולא זקוקה ליה דרחמנא פטרה מיניה מדרשת עליה עליה והשני אסור בשתיהן היתה השניה אסורה על השני איסור ערוה כגון שהיתה חמותו האסורה לזה מותרת לזה כגון רחל ולאה שתי אחיות ונפלו לפני לוי ויהודה רחל חמותו של לוי ולאה חמותו של יהודה רחל אסורה ללוי ומותרת ליהודה דלאו אחות זקוקתו היא דלאה לא זקוקה ליה דהא חמותו היא ולאה אסורה ליהודה ומותרת ללוי ואינה אחות זקוקתו דרחל לא זקוקה ליה דהא חמותו היא וקתני התם זו היא שאמרו אחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת שתי אחיות שהן יבמות זו לזו שנשאו לשני אחין ונפלו לפני שני אחים או חולצות או מתייבמות ראויות לחליצה או לייבום וכגון שהיתה כל אחת אסורה על האחד איסור ערוה כדפרישית וקאמר רב יהודה בכולן ט"ו עריות אני קורא בהם משנה זו האסורה לזה מותרת לזה כו' כלומר אפשר להתקיים ומשכחת בכולן שיהו ב' אחיות נופלות לפני ב' אחים וזו אסורה לזה משום בתו וזו אסורה לזה משום בתו וכן בת בתו וכן כולן ותהא האסורה לזה מותרת לזה והאסורה לזה מותרת לזה ויתייבמו שתיהן אע"פ שהן שתי אחיות ולא אמרינן אחות זקוקתו היא בתו לא משכחת לה אלא בתו מאנוסתו שאי אפשר לבתו של ראובן ובתו של שמעון להיות אחיות מן האם שהרי אשת ראובן שילדה לו בת וגירשה לא נישאת שוב לשמעון שגרושת אחיו היא אלא הכי משכחת לה ראובן אנס אשה וילדה לו בת וחזר שמעון ואנס את אנוסת אחיו שמותרת לו דלא אסרה תורה אלא אשת אח על ידי קידושין וחזרה וילדה לו בת לשמעון הרי בת ראובן ובת שמעון אחיות מן האם ונישאו ללוי ויהודה אחי אביהן ומתו ונפלו לפני ראובן ושמעון בת שמעון מתייבמת לראובן דלאו אחות זקוקתו היא ובת ראובן לשמעון וכן בת בתו של ראובן ובת בתו של שמעון שהיו אחיות מן האב ונישאו ללוי ויהודה וכן בת בנו של ראובן [וכן בת בנו של] שמעון שהיו אחיות מן האם וכן בת אשתו של ראובן ובת אשתו של שמעון שהיו אחיות מן האב כגון נחשון שנשא ב' נשים וילדו לו ב' בנות ומת נחשון ונישאו ב' נשיו לראובן ושמעון וב' בנותיו ללוי ויהודה ומתו לוי ויהודה בת אשת שמעון תתייבם לראובן ואחותה לשמעון וכן בת בתה של אשת ראובן ובת בתה של אשת שמעון שהיו אחיות מן האב וכן בת בנה של אשת זה ושל אשת זה שהיו אחיות מן האם וכן חמותו של ראובן וחמותו של שמעון שהיו אחיות וכן אם חמותו וכן אם חמיו וכן אחותו של ראובן מאמו ואחות שמעון מאמו היו אחיות מן האב ונפלו לפניהם מלוי ויהודה כגון ראובן ולוי בני יעקב מרחל היו ולה בת מנחשון וכן שמעון ויהודה בני יעקב מבלהה וגם לה היה בת מנחשון ונשא לוי בת בלהה מנחשון ויהודה נשא בת רחל מנחשון והן שתי אחיות ומתו לוי ויהודה ונפלו לפני ראובן ושמעון בת בלהה אשת לוי אחות שמעון מאמו ואסורה לו מתייבמת לראובן ובת רחל אשת יהודה אחות ראובן מאמו [אסורה לו] ומותרת לשמעון וכן אחות אמו של ראובן ואחות אמו של שמעון היו אחיות מן האב כגון כלב שנשא שתי נשים חלאה ונערה (דברי הימים א ד) וילדו לו שתי בנות ומת ונשא יחצאל לאחר מיתתו את שתי נשיו וילדו לו שתי בנות ונשא יעקב את שתי בנות יחצאל זו לאחר מיתת אחותה וילדה לו בת חלאה מיחצאל את ראובן ובת נערה מיחצאל את שמעון ולוי בן יעקב מאשה אחרת נשא את בת כלב מחלאה שהיא אחות אמו של ראובן מן האם ויהודה נשא את בת כלב מנערה שהיא אחות אמו של שמעון מן האם ומתו לוי ויהודה אשת לוי אחות אם ראובן מותרת לשמעון שהיא בת כלב מחלאה ואם שמעון היתה בת יחצאל מנערה ואשת יהודה אחות אם שמעון מותרת לראובן וכן אשת אחיו מאמו כגון יעקב שנשא בלהה ולה נפתלי מאיש אחר והוליד ממנה ראובן ולוי ועוד נשא זלפה ולה יששכר מאיש אחר וילדה ליעקב שמעון ויהודה ונשאו נפתלי ויששכר שתי אחיות ומתו ועמד לוי ונשא אשת יששכר בן זלפה שלא היה קרוב לו ויהודה נשא אשת נפתלי בן בלהה שהרי נכרית אצלו ומתו בלא בנים ונפלו לפני ראובן ושמעון אשת לוי אסורה לשמעון מפני יששכר בעלה שהיה אחיו מאמו ומותרת לראובן ואשת יהודה אסורה לראובן מפני נפתלי בעלה הראשון שהיה אחיו מאמו ומותרת לשמעון וכן אחות אשתו [כגון] נפתלי שהיו לו שתי נשים עדה וצלה וילדה לו עדה את דינה וצלה ילדה את נעמה ומת ונישאו נשיו לאחר וילדו שתי בנות ונשאו ראובן ושמעון את הבנות האחרונות ראובן נשא את בת עדה ושמעון בת צלה ולוי ויהודה נשאו את שתי בנות נפתלי לוי דינה בת עדה ויהודה נעמה בת צלה ומתו בלא בנים ונפלו אחיות הללו לפני ראובן ושמעון ונמצאת אשת לוי אחות אשתו של ראובן מותרת לשמעון ואשת יהודה אחות אשתו של שמעון מותרת לראובן:

אשת אחיו שלא היה בעולם - לא משכחת לה אלא אליבא דר"ש דשרי בייבם ולבסוף נולד וסימניך מת נולד וייבם מת נולד וייבם כגון ראובן ושמעון ולוי ויהודה בני יעקב ונשאו ראובן ושמעון שתי אחיות ומת ראובן בלא בנים ונולד יששכר ליעקב ומצאה ליבמתו זקוקה לייבום אסורה לו משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ויבמה לוי ומת שמעון אחרי כן ונולד זבולון ומצאה עליו באיסור ויבמה יהודה ומתו לוי ויהודה ונפלו אחיות הללו לפני יששכר וזבולון אשת לוי אסורה ליששכר מפני שבא ומצא באיסור נפילת ראובן שלא היה בעולמו ומותרת לזבולון שבא ומצאה בהיתר דכשנולד זבולון כבר נתייבמה זו ללוי ובייבם ולבסוף נולד שרי רבי שמעון ואשת יהודה אסורה לזבולון מפני שבא ומצאה באיסור נפילת נישואי שמעון אחיו שלא היה בעולם ומותרת ליששכר שראה שמעון ויהודה כלתו כגון בן ראובן ובן שמעון נשאו שתי אחיות ומתו ונשאו לוי ויהודה אחי ראובן ושמעון ומתו בלא בנים כלתו של זה מותרת לזה ושל זה מותרת לזה ונמצאו שתי אחיות מתייבמות:

ורב יהודה מתרגם - להא דרב מחמותו ואילך אבל שש עריות דבבא דרישא לא תני בו אני קורא בהן ואף על גב דבכולהו משכחת לה:

כיון דבתו - לא מיתוקמה אלא בבת אנוסה וכדפרשינן באונסין לא קא מיירי מתניתין ואיידי דלא תני בתו לא תני להו לכולהו עריות משום צד בתו:



וסמניך מת נולד ויבם כו' - כדפי' אלמא מדתני רבי חייא בכולן אני קורא בהן ואפילו באשת אחיו שלא היה בעולם אלמא תנא דמתני' תני פלוגתא דהא רבי חייא אמתני' קאי:

לרבי לית ליה הני כללי - דר' חייא הלכך לא מוקמי מתני' בפלוגתא אלא בנולד ולבסוף ייבם לדברי הכל:

אמו אנוסת אביו בחדא משכחת לה - להכי לא נקט לה במתני' שאי אתה קורא בה האסורה לזה מותרת לזה ואחותה כשהיא יבמתה מתייבמת שיהו ב' אחיות נופלות להתייבם ותהא זו אסורה לזה משום אמו וכן זו על זה ומותרת לשני אלא חדא משכחת לה או האסורה לזה מותרת לזה או אחותה כשהיא יבמתה:

אי יעקב שתי אחיות אנס - וילדה לו האחת לוי והאחת יהודה ונשא ראובן אנוסת אביו אמו של לוי ושמעון נשא אנוסת אביו אמו של יהודה:

אחותה כשהיא יבמתה - נופלת לייבום לפני לוי ויהודה בניה משכחת לה:

האסורה לזה מותרת לזה לא משכחת לה - לפי ששתיהן אסורות על שניהם אמו של לוי אסורה לו משום אמו ואחותה משום אחות האם וכן ליהודה ושתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום:

ואי שתי נכריות אנס - וילדו לו ב' בנים ונשאום ב' בנים מאשה אחרת ונפלו לפני בניהם האסורה לזה מותרת לזה משכחת לה אבל לאו אחיות נינהו ועיקר מילתיה דרבי חייא משום ייבום שתי אחיות נקט: ה"ג רב אשי אמר לעולם לית ליה לר' הני כללי ובפלוגתא קא מיירי. כלומר לא תימא דהא דלא תני אמו אנוסת אביו משום דלא משכחת הני כללי דלרבי ל"ל הני כללי ולא תימא להכי שבקיה דלא מיירי בפלוגתא דבפלוגתא ודאי קמיירי ומאי אין לו מוח דקאמר ליה ה"ק ליה כו':

דאסר באנוסת אביו - ולא משכחת לה שתפול אם לפני בנה לייבום מאחיו ומאביו:

דאי עבר ונסיב - את אנוסת אביו ונפלה לייבום לפני בנה וליתני:

בלא דאי נמי משכחת - שלא עבר זה המת בנישואיה:

אנס כלתו - ועבר על דת:

ואע"פ - דמהדר ליה רבי ללוי כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו:

בדקה לוי במתני' - הגיהה והוסיפה לאמו אנוסת אביו במשנתו:

היתה אמו נשואת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת - לא תפסי קדושין בה שהרי אשת אב בכרת ואמרינן לקמן אין קדושין תופסין בחייבי כריתות דברי הכל הלכך כשמת רשע זה לא נפלה זו לייבום לפני בנה דלאו אשת אח הואי ואינה פוטרת צרתה:



היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו - קידושין תופסין בה ואפילו לר' יהודה הקידושין תופסין בחייבי לאוין וכשמת נמצא' צרתה צרת ערוה ופטורה:

ללוי דאמר דאי נמי קתני - דהא מתני' רבי יהודה ובדיק לה לוי אמו אנוסת אביו:

וחזר וקדשה - וקידושין תופסין לו בה דאינה עליו אלא בלאו דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

ומת בלא בנים - ולו אשה אחרת:

דמיגו דהיא אסורה לאחים - דקיימא עלייהו בכרת לר"ל דאמר לקמן בשמעתין האחין של חולץ חייבין על החלוצה כרת צרתה נמי אסורה:

לפי שאינה בצרת צרה - דליכא למיתני בה הלכה צרתה ונשאת לאחד מן האחין דהא לכולהו אסירא דכל עריות דמתני' על האחד מהם ערוה ועל שאר אחין מותרות ומצי למיתני בה הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני אבל הכא כולהו אחין אסירי בתרוייהו:

ולימא ליה - רבי יוחנן לר"ל חייבי לאוין נינהו האחין על חלוצה זו שחזרה ונפלה לפניהם ולא קיימא עלייהו בכרת דהא איהו פליג עליה דר"ש בן לקיש לקמן ואמר בין שאר האחים בין החולץ אין חייבין על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת:

וחייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו - כלומר זקוקה היא להתייבם ואין איסור לאו פוטרת מן החליצה דהא מאחות אשה ילפינן שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת והלכך לא מצי למיתנייה במתני':

על הצרה - אם היתה לה צרה ונפטרה בחליצתה של זו דכתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואין חולץ שני בתים ואותה צרה חמורה לעמוד על כולן באיסור אשת אח בכרת שנפטרה מהן כדמפרש טעמא:

כדקיימי קיימי - באיסור אשת אח:

ור' יוחנן - אמר לך מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי אח חליץ ואי בעי האי אח חליץ שהרשות ביד כולן ולענין צרתה נמי מעיקרא אי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא משום דחליץ חד לחדא קאי על צרה בכרת וכן אחיו על כולהו בכרת:

האי שליחותא דידהו עבד - דמעיקרא היה הרשות ביד כולן וכן היא שליחותא דצרה עבדה וכי היכי דהוא עלה בלא יבנה כן על צרתה בלא יבנה וכן האחים על שתיהם:

אמאי צריכה חליצה - נהי נמי דקידושין תפסי בה דאיהו לא קאי עלה בכרת מיהו כשמת תיפטר ותצא מן האחים משום ערוה הואיל ובכרת היא עלייהו:

עמד אחד מן האחין וקדשה - שלא קדשה החולץ אלא אחד מן האחין:

אין לה עליו כלום - דאין קידושין תופסין לו בה ואינה צריכה הימנו גט דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות:

סיפא אתאן לרבי עקיבא - ורישא רבנן ומיהו חייבי לאוין הוא דברי הכל:



קשיא - לרב ששת דשנייה הכי:

רב אשי סבר לה כריש לקיש - דאמר בכרת וסיפא ניחא:

ומתרץ לה - לרישא דברייתא דקתני צריך חליצה באחים שנולדו לאחר חליצה וקדושין של שני וכר' שמעון דאמר ייבם ולבסוף נולד לא מהניא נפילתה מן הראשון למהוי עלה אשת אחיו שלא היה בעולמו הלכך זיקת ההיא נפילה לא אסרה לה עליה דהאי הואיל וכשנולד כבר קדשה זה:

רבינא סבר לה כרבי יוחנן - דאמר חייבי לאוין נינהו ורישא ניחא ומתרץ לסיפא דקתני אין לה עליו כלום באחין שנולדו לאחר מכאן וכרבנן דאמרי אשת אחיו שלא היה בעולמו היא ולא תקשי רישא לסיפא:

הילודים - שנולדו אחר קדושין של זה ולא איתסרא עלייהו בחליצתו דהא זיקה קמייתא לא רמאי קמייהו לייבומי ומשום אשת אחיו שלא היה בעולמו לא מיתסרא כר"ש דאמר ייבם ולבסוף נולד שריא:

עמד אחד מן הנולדים - שהיו בשעת חליצה ראשונה:

אין לה עליו כלום - כר"ל דאמר האחין חייבין על החלוצה כרת:

עמד אחד מן הילודים - אחר חליצה או אפילו אחר קדושין וכשמת זה החולץ קדשה אותו ילוד אין לה עליו כלום ולאו משום חליצה אלא משום דהויא אשת אחיו שלא היה בעולמו מנפילה ראשונה:

כמאן כרבנן - דאמרי אפילו ייבם ולבסוף נולד אסירא:

בעשה - בית אחד הוא בונה ואין בונה ב' בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה:

מ"ד בעשה כרבי יוחנן - דאמר איהו שליחותא דאחין קעביד וכי היכי דלדידיה הויא צרה בעשה לאחים נמי הויא בעשה:

ומ"ד בכרת כר"ל - דאמר לאו שליחות דאחים קעביד הלכך הוא ניהו דקאי עלה בעשה אבל אחים כדקיימי קיימי באיסור אשת אח:

צרת סוטה אסורה - היה נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה מאי טעמא טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה (במדבר ה):

כעריות - דכתיב אל תטמאו בכל אלה (ויקרא יח):

ביאתה או חליצתה וכו' - האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת היא לכתחלה את צרתה שהרי היא כשאר נשים לגבי יבם דלא קנסוה רבנן מיבם דודאי שריא ליה שאנוסה היתה ששמעה שמת אלמא נבעלה תחת בעלה שריא צרתה לייבם ואפי' רבנן לא פליגי אר"ש אלא בדידה אבל בצרתה מודו:

סוטה דאורייתא - שזינתה והתורה אסרה בה:

ואת אמרת לי סוטה דרבנן - דהא מדאורייתא שריא שניסת ע"פ ב"ד בעד אחד ואנוסה היא ורחמנא שריא דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה תרי אלא אחד והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ורבנן הוא דגזרו בה כי היכי דתידוק שפיר שמת בעלה עד שלא תנשא:

ודקארי לה מאי קארי לה - הא לא אמר רב אלא בסוטה דאורייתא דכתיב בה טומאה:

קסבר - האי דפריך כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי סוטה דאורייתא היא וצרתה אסורה הכי נמי הוו אסרי רבנן צרה מייבום ומצרכי לה חליצה:

נכנסה עמו - המקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני:

לביתה - לבעלה שמא זינתה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ואם כהנת היא אסורה בתרומה כדיליף במסכת סוטה (דף כח.) נטמאה נטמאה ונטמאה ג' פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה:



ולא מתייבמת - טעמא מפרש בפ"ק דסוטה [קתני מיהא] חולצת קשיא לרב:

מן הנשואין - משניסת לאחר ומת או גירשה:

אסורה לחזור - לראשון:

מן האירוסין - שנתארסה לאחר ומת מותרת לחזור לראשון:

הוטמאה - ונבעלה:

אחת זו ואחת זו אסורה - דכתיב והיתה לאיש אחר והויה היינו קידושין וכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו':

ורבי יוסי - דמוקי כולה קרא במחזיר גרושתו:

לאו בסוטה - המזנה תחת בעלה לית ליה ואפילו פשיטא לן דזנאי:

מ"ט הויה ואישות כתיב בה - באותה הנאסרה לבעלה יש בה הויה דכתיב והיתה לאיש אחר אישות דכתיב או כי ימות האיש האחרון לא יוכל בעלה הראשון משניסת לאחר על ידי קידושין ואישות וכגון דגירשה הראשון הוא דקאי קמא בלא יוכל אבל מזנה תחתיו לא:

צרתה מהו - להתייבם צרתה כמותה וגמיר טומאה מעריות:

ואי משום דכתיב בה תועבה היא - דמשמע מיעוטא היא ולא צרתה איכא למידרש מיעוטא אבניה דאין בתה הימנו פסולה לכהונה:

היתה אחת כשרה - מי שנפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה היתה אחת כשרה ואחת פסולה וכו':

כשרה לעלמא - מיוחסת וכשרה לכהונה:

פסולה לעלמא - כגון שהיתה גרושה או חלוצה מבעל אחר ופסולה לכהונה:

כיון דלדידיה חזיא - דהוא ישראל:

מאי נפקא ליה מינה - הי דליבעי לחלוץ ואי בעי לייבם הי דליבעי לייבם:

פסולה פסולה ליה - וכשרה לעלמא לכל העולם ומאי ניהו כגון שהחזיר אחיו גרושתו ולו אשה אחרת ומת דהוי הגרושה פסולה לזה שאינה ראויה לאחיו ואשמועינן דאע"ג דכתיב בה טומאה צרתה כשרה דכתיב היא תועבה דאי שאר חייבי לאוין כגון אלמנה לכ"ג וגרושה לכהן הדיוט מאי אתא לאשמעינן:

פסולה לעלמא - לכהונה:

כאן שנה רבי - במשנה זו דקתני חולץ לפסולה למדנו רבי לא ישפוך אדם מי בורו אע"פ שאין צריך להם ואחרים צריכים להם כגון הכא מכיון דיכול לחלוץ לפסולה ותפטר הכשרה לא יחלוץ לכשרה ויפסלנה לכהונה והא דרב יוסף בפ' החולץ (לקמן מד.) עלה דהא משנה:

היא וצרתה ס"ד - חליצה לתרוייהו למה לי:

צרתה מהו - לייבום:

במותר לה - בעלה זה שמת נאסרה תחלה כשנשאת לשני וחזר הראשון והחזירה באיסור ולמחר מת:

באסור לה - כגון יבמה לא כ"ש:

מי אלים ק"ו - האי ק"ו דאמרן במותר לה נאסרה:



א"ל תניתוה - אתרווייהו לישני מהדר דקתני אחת כשרה ואחת פסולה אלמא היא אסורה וצרתה מותרת:

צרת ממאנת - נפלו לפניו ב' יבמות מאח אחד גדולה וקטנה ומיאנה בו הקטנה צרתה אסורה:

למאן אסורה - אילימא אף לשאר אחין השתא היא גופה מותרת לזה:

אלא לדידיה - ליבם שמיאנה בו אסורה דמיאון עקר ליה לזיקה וקאי עליה באשת אח וא"ת מיאון נישואין קמאי עקר והרי היא נכרית אצלו ומותרת לו גזירה דרבנן היא הואיל ולא מיאנה בראשון ומכח נישואין נפלה להתייבם נראית כאשת אחיו והכי אמרי' לקמן משעת נפילה נראית ככלתו כו' והא דשמואל בפ' ב"ש (לקמן דף קז:):

משום צרת בתו ממאנת - דאתי למישרי צרת בתו קטנה שנפלה לו לייבום ומיאנה בו דאמרינן נישואין קמאי קא עקרא ואין זו צרת ערוה וה"ד מיאון בבתו הואיל והוא קיים דאין מיאון אלא ביתומה שלא קיבל אביה קידושיה משכחת לה ביתומה בחיי האב כדתנן בפרק ב"ש קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה הרי היא יתומה בחיי האב דפקע לה זכותיה מינה משיצתה מרשותו ואם הלכה ונשאת לאחי אביה יכולה למאן ביבם בחיי אביה:

מיאנה בבעל - קטנה יתומה נכרית שמיאנה בבעל מותרת לחמיה לפי שעקרתה לקדושין והרי היא כמפותה ולא כלתו היא:

ביבם אסורה לאביו - דכיון דאהנו נישואין קמאי לזקקה ליבם נראית כאשתו גמורה ונראית ככלתו של זה:

ה"נ - בבתו ממאנת:

משעת נפילה - שנפלה בתו לפניו לייבום והוצרכה למאן בו נראית כאשת אחיו ונראית צרתה צרת הבת:

צרת אילונית - הרי שהיה נשוי ב' נשים והא' אילונית אילונית דוכרניתא דלא ילדה לשון איל זכר מן הצאן:

ומת בלא בנים - שתיהן אסורות להתייבם ופטורות מן החליצה:

שנאמר והיה הבכור אשר תלד בראויה לילד פרט לאילונית - וכיון דפטורה קיימא עליה באשת אח וצרתה צרת ערוה ואע"ג דהאי והיה הבכור אשר תלד מיתוקם במכילתין לקמן (דף כד.) בגדול האחים ומהכא נפקא לן מצוה בגדול לייבם מ"מ דרשינן הך פרט לאילונית מאשר תלד דקרא יתירא הוא כיון דהבכור ביבם גופיה משתעי:

מאמר - קדושי יבמה:

הרי אלו - שתי נשים:

חולצות - דאילו כנסה הוה פקעה זיקה קמייתא ולא הוה עלה אלא זיקת נשואי האחרון אבל מאמר לא מפקע זיקה והויא עלה קצת זיקת ראשון וקצת זיקת האחרון:

דכתיב ומת אחד מהם - ולא זו שמתו ב' בעליה וזיקת שניהם עליה ושתיהן אסורות מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כדמפרש בפ' ד' אחין ובחליצה דחדא לא מיפטרא אידך דלאו מבית אחד קאתו הואיל ולא כנסה ואי לא עבד בה מאמר לא הואי עלה אלא זיקת ראשון והוו להו שתי יבמות הבאות מב' בתים ושתיהן מתייבמות:

שאיסור נפילה גרם לה - שנפלה ב' פעמים מזיקה אחת:

שלא מצינו בכל התורה - שתאסר אלא מדרבנן הוא דמיתסרא שאין כאן איסור ערוה ואסורה צרתה:

הא דאורייתא - תלד למעוטי צרת אילונית דאסירא ואפילו חליצה לא בעיא:

והא דרבנן - כדמפרש טעמא בפ' ד' אחין וקאסרי לה על השלישי:

כאן שהכיר בה - דרב אסי בשהכיר בה כשנשאה שהיא אילונית ואין כאן מקח טעות והרי היא אשתו וצרתה הויא צרת אילונית ורחמנא פטרה מאשר תלד ומתני' בשלא הכיר בה כשנשאה שתהא אילונית ומקחו מקח טעות ולאו אשתו היא לפיכך צרתה מותרת דלאו צרת אילונית היא:

שנמצאו - לאחר נישואין:



הלכתא צרת אילונית מותרת - ואע"ג דהכיר בה אחיו וקיימא והויא אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא לייבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש בהלכות גדולות:

צרת ממאנת - ביבם:

מחזיר גרושתו - משנישאת:

משמשות במוך - מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו:

סנדל - ולד שאין לו צורת פנים וקיימא לן במסכת נדה (דף כה:) אין סנדל שאין עמו ולד משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו דכשהיא מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו:

שמא תגמול את בנה - אם תתעבר תהא צריכה לגמול את בנה מלהניק כמו ויגמל (בראשית כא) לשון הבדלה:

ואיזו היא - הראויה להתעבר ולמות:

מבת י"א שנה כו' - פחות מי"א ודאי לא תתעבר ויותר מי"ב אם תתעבר לא תמות:

משמשות - בלא מוך כדרכן והולכות:

ומדקאמר שמא תמות - ולא קאמר ותמות דאז הוי משמע שאם תתעבר תמות ודאי:

מצינו חמותו ממאנת - כגון שילדה בקטנו' בתוך זמן האמור למעלה בשנת י"ב שנתעברה ולא מתה וקדש אדם את בתה ונמצאת זאת חמותו קטנה וראויה למאן עד י"ב שנה:

קודם הזמן הזה - האמור למעלה קודם י"א:

אחר הזמן הזה - אחר י"ב:

שכבר ילדו - ומדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו קטנה היא ליתני שכבר גדלו:

הרי הן כסימנים - הלכך אין לך יולדת ממאנת אפי' היא קטנה:

ואפי' לר"י דאמר - במסכת נדה אף משהביאה שתי שערות ממאנת עד שירבה השחור שיהיו שם שערות הרבה:



אין בנים בלא סימנים - והיולדת בקטנות חזקה הביאה סימנים ומשהביאה סימנים בתוך י"ב לא תמאן דהני סימנים גמורים נינהו דס"ל לרב זביד תוך זמן כלאחר זמן לענין סימן ולא אמרינן שומא נינהו:

הניחא למ"ד כו' - פלוגתא בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.):

מנא הני מילי - דצרת צרתה פטורה:

נתגרשו צרותיהן מותרות - ואפי' כנס אחיו את הנכרית ולבסוף גירש את בת אחיו דהוו להו צרות זו לזו קודם גירושין אפ"ה קשרינן ליה לייבומי כדקתני ומתה בתו או נתגרשה הואיל ובשעת נפילה לא הוו צרות זו לזו:

וכנסה המגרש ומת - ונפלה נכרית לפני שלישי שנשוי אחות אשתו של זו הראשונה דהויא להו צרת אחות אשה משנתגרשה:

צרותיהן מותרות - הואיל ולא היתה אחות אשתו של זה צרה לנכרית זו שקודם נשואים של זו נתגרשה:

תברא - קשיין אהדדי:

האי תנא - דמתני' סבר מיתת הבעל מפלת נשיו לייבום הלכך אפי' כנס ולבסוף גירש כיון דבשעת מיתה לאו צרת הבת היא שריא:

ותנא - דברייתא סבר נישואין הראשונים שהאשה נשאת לבעלה מפילים אותה לייבום הלכך משנעשית צרת ערוה שעה אחת אסורה עולמית:

זו - דמתני' דהכא דכנס ולבסוף גירש מותרת כדקתני ומתה בתו או נתגרשה ואין צ"ל זו דג' אחים דגירש ולבסוף כנס:

ותמאן - הערוה השתא ותאמר אי איפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי לבעלי המת ותעקור קידושין הראשונים ותתייבם צרתה:

ממאנת למאמרו - הא דתנא לקמן בפ' ב"ש וב"ה אומרים בבעל וביבם:

למאמרו - הוא דממאנת שאם עשה היבם מאמר ביבמה קטנה ומיאנה בו מפקיע מיאון את המאמר וחזרה לזיקה לבדה וחולצת ואע"ג דגדולה שעשה בה מאמר ולא רצה לכנוס קי"ל בפ' ר"ג (לקמן דף נ:) צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו הכא מיאון עקר למאמרו ולא בעיא גיטא:

ואין ממאנת לזיקתו - לעקור נשואים ראשונים ולהפקיע זיקת ייבום ולצאת בלא חליצה ה"נ גבי ערוה לא עקר ליה מיאון דהשתא לנשואין קמאי למישרי צרתה:

צרת ערוה שאני - רבנן גזרו שלא תמאן ליבומי צרתה דלא לזלזולי בצרת ערוה דלמא אתי למישרי:

מיאנה - כלתו בבעלה מותרת לחמיה דעקרתה לנישואיה והויא כמפותת בנו ומותרת לו אבל מת בנו בעלה הראשון ומיאנה בזיקת יבם אע"ג דנשואין קמאי עקרה אסורה לאביו אלמא משעת נפילה כלתו היא משעה שנפלה להתייבם ונזקקה ליבם מחמת נישואין הראשונים נראים אותם נישואין גמורים למיהוי אשת המת וכלתו של זה:

ה"נ - בצרת ערוה משעת נפילה שנזקקה הבת ליבם למאן בו מחמת קידושי ראשון נראים נישואים גמורים למיהוי אשת המת וצרתה צרת הבת ואי שרית ליה אתי למישרי צרת הבת בעלמא:

מתני' שש עריות - יש שחמורות מאלו ומהו חומר שלהן שנשואות לאחרים ואינן יכולין להנשא לאחיו מאביו ואם מתו בעליהן שהן נכריות אצל זה צרותיהן מותרות להנשא לזה:

אמו - אינה יכולה להנשא לאחיו של זה מאביו שהרי היא לו אשת האב וכן אשת האב ואחות אביו ואשת אחיו מאביו שהיו לו בנים ואשת אחי אביו כולן אסורות לאחיו מאביו כשם שאסורות עליו ואין בהן צד ייבום על זה לעולם ואם נישאו לאחרים ולהם נשים אחרות ומתו מותרות לינשא לזה שאין צרת ערוה אסורה אלא כשנפלה לייבום עם הערוה פעם אחת שכיון שפטרה לצרת ערוה עמדה עולמית באיסור אשת אח שיש לה בנים:

ב"ש מתירים - צרת ערוה להתייבם לאחיו דלית להו הך דרשה דלצרור:



חלצו - הצרות מן האחין:

ב"ש פוסלין מן הכהונה - שחליצתה חליצה:

וב"ה מכשירין - לפי שחליצתן שלא לצורך והרי כחולצת מן הנכרי:

נתייבמו - לאחים:

בית שמאי מכשירין - אותן לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהן:

ובית הלל פוסלין - שנבעלו לאסור להן והנבעלה לפסול לה עשאה זונה והזונה אסורה לכהונה:

לא נמנעו כו' - אע"פ שבני הצרה שנתייבמו כב"ש ממזרים [הם לב"ה] שהרי באיסור אשת אח היא עליהם ואשת אח בכרת ובני עריות שהן חייבי כריתות ממזרים הם כדאמרינן בפירקין אפ"ה לא נמנעו ב"ה מלישא נשים מב"ש לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשים:

אלו על גבי אלו - אלו משאילים כליהם לאלו:

גמ' לא תהיה אשת המת החוצה - החיצונה שהיא נכרית ליבם לא תהיה לזר:

מכלל דאיכא פנימית - בהדה קרובה ליבם:

שאין קידושין תופסין ביבמה - יבמה שלא חלצה מנין אם נתקדשה לשוק שאין קדושין תופסין אע"ג דחייבי לאוין בעלמא תפסי בהו קידושין:

ת"ל כו' לא תהא בה הויה - אינן תופסין:

חוצה כתיב - דמשמע חיצונה:

לרבות ארוסה - שאם נתארמלה מן האירוסין צריכה ליבם כנשואה וחוצה משמע חיצונה שלא נתקרבה עדיין לביאה:

אין איסור - אשת אח חל על בתו של זה אצל אביה הלכך לא רמיא קמיה לייבומי והוה כמאן דליתא וכן באחות אשה ובכולן והכי מפרשא מילתיה דרבא במסקנא דמילתא ומיהו הא דפריך תינח היכא דנשא כו' לא ידע מילתיה דרבא וסבר דרבא אאחות אשה וכיוצא בה לחודייהו קאי שקורבתו ע"י קדושין:

דלא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח - והויא כנכרית:

פשיטא - כיון דלב"ש זקוקות ליבם פשיטא אם חלצו פסולות ולב"ה כיון דפטרי להו מזיקת יבום אם חלצו כשרות לכהונה דלאו חליצה היא:

דר' יוחנן - לקמן (דף יד:) בברייתא:

בואו ונתקן לצרות - העריות שיהו חולצות וכיון דבעו חליצה חליצתה פוסלת אפי' לב"ה קמ"ל דב"ה אפי' תקנתא דרבנן לית להו בצרות דליחלצו:

וב"ה פוסלין - דזונה היא ופסולה לכהונה אבל מתרומה דבי נשא לא מיפסלה בבעילת כרת אלא בבעילת חלל ונתין וממזר ועובד כוכבים ועבד בפרק אלמנה לכ"ג (לקמן סח:):

לא תעשו אגודות אגודות - דנראה כנוהגין ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי"ד ומוקפין חומה בט"ו:

א"כ לכתוב קרא לא תגודדו - דמשמע לשון גדידה וחבורה:

ואימא כוליה להכי הוא דאתא - שלא תעשו אגודות:

א"כ לכתוב לא תגודו - מדלא כתיב תגודו לשון אגודה:

לא שנית ע"כ מקום שנהגו כו' - היה לך להשיב תשובה זו:

אמינא לך אנא איסורא - דאסרי להו רבנן לבני ארביסר דאי בעו למיקרא בחמיסר לא מצו וכן בני ט"ו בי"ד ודמיא לשתי תורות:

ואת אמרת לי מנהגא - דהתם לכ"ע שרי ומיהו באתרא דאחמור לא ישנה את דרכו מפני המחלוקת:

ופרכינן והתם איסורא ליכא - בתמיה:

והא קתני התם בלילה - בליל בדיקת חמץ ב"ש אוסרים וב"ה מתירים לעשות מלאכה ואיכא דעבדי כב"ה ואיכא דעבדי כבית שמאי והרי כאן אגודות:

א"ל התם - לא דמי לשתי תורות דהרואה את זה שאין עושה מלאכה אומר דאין לו מה לעשות:



בת קול - בעירובין בפ"ק (דף יג.) יצאה בת קול ואמרה הלכה כב"ה:

דכי הדדי נינהו - בחכמה:

ר' יהושע היא - בפ' הזהב:

היו כורתים עצים בשבת לעשות פחמים - לבו ביום כדי לעשות ברזל איזמל של מילה דקסבר ר"א מכשירי מצוה דוחין שבת כמצוה עצמה:

בשר עוף בחלב - שהיה דורש בחלב אמו מי שיש לו חלב אמו יצא בשר עוף שאין לו חלב אם והכי אמרי' בפ' כל הבשר:

כלל אמר ר"ע - לגבי מילה באיסור שבת:

מאי קארי לה - הא כבר שנו לעיל כי אמרינן לא תתגודדו כו':

מטלטל שרגא - נר שהדליקו בו בשבת וכבה דסבר לה רבי יהושע כר"ש דלית ליה מוקצה ור' יוחנן סבר לה כר' יהודה דאית ליה מוקצה אפי' שלא מחמת איסור:

והא איכא שמעא - דרבי אבהו דלא מסיק אדעתיה ומטלטל באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי לר' אבהו בעלמא דמטלטל:

בני חייבי לאוין נינהו - הנך דב"ה שהצרות נישאות לשוק בלא חליצה אפי' לב"ש דאמרי חליצה בעי בלאו בעלמא נינהו לא תהיה אשת המת ואין ממזר אלא מחייבי כריתות כדאמרי' לקמן בהחולץ (דף מט.):

חייבי כריתות נינהו - כיון דצרת הבת פטורה המייבמה עומד באיסור אשת אח בכרת:

אין ממזר מחייבי כריתות - אלא מחייבי מיתות ב"ד כגון אמו וחמותו וכלתו וכיוצא בהן וכל הנך דאיסור אחוה לית בהו מיתה:

דמודעי להו - ב"ש לב"ה דעו שהמשפחה זו מצרת ערוה שנתייבמה באה ופרשו:

ע"ג אלו - משאילין כלים אלו לאלו וב"ה מחמירין בטהרות טפי:



ומאי אולמיה דהאי מהאי - דקאמר ה"נ מסתברא דמודעי להו מהאי היכי מסתברא טפי:

קלא אית לה - ולא צריך לאודועי ומהתם לא תילף דמודעי: ה"ג פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו:

מדר"ע - לקמן בפרק החולץ (דף מט.):

בצרות - במתני':

ובאחיות - בפרק ד' אחין (לקמן כו.):

ובספק אשת איש - בפרק ב"ש (לקמן קז.) דתנן בש"א אין ממאנים אלא ארוסות וכו' והקטנה בת מיאון קרי ספק אשת איש דלמא ממאנת ונפקא לישנא אחרינא נראה שכיב מרע שכתב לאשה זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה כל אותם הימים נקראת ספק אשת איש כדתנן (גיטין דף עד.) מה היא כל אותן הימים ר' יוסי אומר בעילתו ספק ר"מ אומר בעילתו תלויה ותנן לא תתייחד עמו אלא ע"פ עדים אע"פ שלא שנינו בה מחלוקת ב"ש וב"ה על כרחך נחלקו בה אותו מחלוקת שנחלקו במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק (שם דף פא.) לב"ש דאמרי לא אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אינה צריכה הימנו גט שני ולב"ה דאמרי הן הן עידי ייחוד הן הן עדי ביאה צריכה הימנו גט שני ובפ' מי שאחזו קורדייקוס (שם עג:) איפליגו בה ר' יוסי בר' יהודה ורבנן דקתני ראוה שנתייחדה עמו באפלה כו' ומוקמינן התם דאליבא דב"ה דמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי הוא דאיפליגו בה דאמר כמאן אזלא הא דא"ר יוחנן מחלוקת כשראוה כשנבעלה כו' וההיא דר' יוחנן גבי פלוגתא דב"ש וב"ה איתמר:

גט ישן - המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי במס' גיטין בהזורק (ד' פא.):

בכסף ושוה כסף בפרוטה ושוה פרוטה - לענין קידושי אשה ב"ש אומרים בדינר ושוה דינר ובה"א בפרוטה ושוה פרוטה ודינר הוא כסף צורי ופרוטה היא של נחושת וה"ק הכא בכסף ובשוה כסף לב"ש בפרוטה ובשוה פרוטה לב"ה ובפ"ק דקדושין (דף יא.) קרי לדינר דב"ש כסף דאמר רב אסי כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי ואותבינן והרי קידושי אשה כו' לימא רב אסי דאמר כב"ש:

מן הספק - קא ס"ד השתא באיסור ספק כגון מגרש ולנה עמו בפונדקי דליכא אלא ספק דשמא בא עליה לשם קידושין:

לצרה עצמה - הא דקתני נמנעים מצרה עצמה ולעולם ב"ש נמי נמנעים מב"ה מלישא צרת הבת בלא חליצה:

מן הסתם - כל כמה דלאו מודעי להו לא היו פרשי מסתמא דודאי אי הוי מהנך דלא סבירא להו הוו מודעי להו:

הולד פגום לדברי ב"ש - דאם היה כהן פסול לכהונה ואע"ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתא בק"ו מאלמנה לכ"ג לקמן בשמעתין:



שיהו חולצות - וינשאו לשוק בהכשר לדברי הכל:

מה נעשה לצרות הראשונות - שנתייבמו ובניהם ממזרים אם נגמור הלכה שלא יתייבמו:

לצרה עצמה - ואצרות דב"ה שנישאו לשוק קאי והאי ומאי נעשה לאו אבנים קאי דהא אפי' לב"ש כשרים לקהל אלא אצרה עצמה:

רבי טרפון - מתלמידי ב"ש היה:

מתי תבא צרת הבת - מאחי לידי:

ואשאנה - אייבם אותה כדברי ב"ש:

ואשיאנה - לשוק כדברי ב"ה:

והא תאבני קאמר - ואם כב"ה מה חידוש כ"ע הכי נהגו:

לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי - דאמר תקנתא דחולצות:

מתלמידי ב"ש הוא - בתמיה והלא מבני בניו של הלל הוא:

אילונית היתה - ותנן או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות:

ה"ג הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו - ול"ג אלא לת"ק דוקא דלא הכיר בה הוא דהוי מקח טעות אבל הכיר בה צרתה אסור' ולאחרים אפי' הכיר בה מותר' דקתני היתה ולא קתני נמצאת:

כנס ולבסוף גירש איכא בינייהו - לת"ק על ידי שגירש אחיו את בתו קודם מיתה אע"פ שכבר כנס הנכרית והיו צרות זו על זו מותרת הואיל וגירש את הערוה לבסוף ולאחרים הואיל וכנס את הנכרית קודם גירושין דערוה אסורה אלא בתו של ר"ג אילונית היתה:

יש תנאי בביאה - הכונס אשה על תנאי שאין עליה מומין או נדרים ונמצא שיש עליה לת"ק מהני תנאי והוי מקח טעות ותנאי היה לו לאחיו של ר"ג בבתו ולא נתקיים הילכך לאו אשתו היא וצרתה מותרת ואחרים סברי דאין תנאי מועיל בביאה דכיון דבעיל אחולי אחיל כדאמרינן בכתובות בהמדיר (ד' עג.) אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא משום דאילונית היתה:

באחד בשבט - ושנה שניה הנכנסת לשלישית היתה ונהג בה שני עישורין מעשר שני כב"ה דאמרי ט"ו בשבט ר"ה לאילנות ואכתי שניה היא ומעשר עני כב"ש דאמרי בא' בשבט ר"ה לאילנות ושלישית היא:

מעזיבה - טיח טיט שעל התקרה:

בשביל קטן - דסבירא לי' לשמאי קטן הצריך לאמו חייב בסוכה:

שוקת - אבן חלולה שתחת צנור המקלח מים מן ההר והיתה נקראת שוקת יהוא:

נעשים על גבה - מטבילים בתוכה ואין בה מ' סאה אבל מקוה שלם הוה במים שבצדה ומתערבין ממעיין השוקת דרך נקב כשפופרת הנוד:

הרחיב לו את הנקב - הרחיבו ופיחתו רובה לערב המקוה יפה:

עירוב מקואות - מקוה חסר שבצד מקוה שלם ומתערבים המים דרך חריץ ונקב ושיעור הנקב לצרף המקואות ולהכשיר החסר:

כשפופרת הנוד - קנה שנותנים בפי הנוד שיהא שיעור חלל החריץ כעוביה וחללה של שפופרת דהיינו כשתי אצבעות:

החוזרות למקומן - מתהפכות בחלל הנקב בריוח והיינו כבית הלל אבל לבית שמאי עד שתפחת רובה:



הרואה אומר כו' - ולא דמי לשתי תורות אבל היכא דדמי לאגודות אגודות לא עשו בית שמאי כדבריהם:

שהן לחין - והוכשרו לקבל טומאה וכלי חרס טמא על גבי עם הארץ ושמא נגע בגב החבית וטמאה מדרבנן וטימאתם:

חבית היתה נקובה - משוליה היתה נקובה כדי שיצא משקה הזב מן הזיתים לחוץ וכיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה ביה לא מכשר:

אלא שסתמוה שמרים - ולא יצאו מן המשקין לפיכך הן לחים:

מגולגלים - כמו ביצה מגולגלת (עוקצין פ"ב מ"ו) דחוקין ועומדים בחבית:

אין צריכה לנקב - דמוהל היוצא מן הזיתים מי פירות הן ואין מכשירין:

צריכה לנקב - שמוהל מכשיר כשמן [וצריכה לנקוב] שיצא המשקה לחוץ לגלויי דעתיה דלא ניחא ליה ביה:

ירוצו - כמו ותרץ גלגלתו דאבימלך (שופטים ט) ל' ריצוץ:

שהן בני צרות - שנשאו לשוק כב"ה:

ומהן כהנים גדולים וכו' - לקמן פריך קא בעו מיניה צרות וקפשיט להו בני צרות דאפילו לב"ש פשיטא דכשרים דבני חייבי לאוין בעלמא נינהו:

היינו דקאמר מתיירא אני - דמשוי להו ממזרים ולקטליה ליה:

הא א"ר יהושע - לקמן בפ' החולץ (דף מט.) אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד ואפי' פשיטא ליה דהלכה כב"ה לא משוי להו ממזרים:

מאלמנה מה אלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום - לכהונה דכתיב לא יחלל זרעו (ויקרא כא):

זו שאיסורה שוה - בישראלים כבכהנים אינו דין שבנה פגום:

בני צרות דב"ה - דחייבי לאוין נינהו מי הוו פגומין אליבא דב"ש:

למאי נפקא מינה - מאחר שהלכה כב"ה:

למיפשט ולד מחזיר גרושתו - משנשאת לאחר והחזירה וילדה לו בת אותה הבת מה היא לכהנים לב"ה ומבית שמאי בבני צרות נשמע לב"ה בבת מחזיר גרושתו דהוי נמי חייבי לאוין:

היא עצמה מתחללת - שאם מת כהן גדול פסולה זו להדיוט או אם היתה בת כהן נפסלת מן התרומה דשוייה חללה בביאתו דכתי' (שם) לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו ומשמע דשניהם מתחללים האשה והזרע תאמר במחזיר גרושתו שאין מתחללת בביאה זו דאי לינשא לכהן כבר מיפסלה משעת גרושין ואי בתרומה דבי נשא לא מיפסלה כדאמרי' בפ' אלמנה לכה"ג (לקמן סט.) דאין נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר מעיקרא הוא ולעיל גבי חייבי כריתות בני צרות דבית שמאי דלא פרכינן מה לאלמנה לכהן גדול שכן היא עצמה מתחללת התם נמי כיון דנבעלה לחייבי כריתות עשאה זונה ומתרומה דבי נשא מיפסלא כדאמרינן בפ' אלמנה לכה"ג ולהנשא לכהן נמי מיפסלה כדתנן במתניתין (דף יג:) נתייבמו ב"ה פוסלים:

צרות מתיירא אני - לומר הלכה כדברי מי דמשוי להו לצרות דבית שמאי בני חייבי כריתות:



בני צרות - דב"ה דקא בעיתו אי הם פגומים:

מעיד אני לכם - שהם כהנים גדולים:

בימי ר' דוסא הותרה - אחיו של ר' דוסא שהי' מתלמידי ב"ש התירה כדתני לקמן ועשו על פיו ונהגו כן:

שחכם גדול היה - וסבורים חכמים שהוא התירה:

קמו - עמדו מלראות:

אמר לו - רבי יהושע לר' דוסא אמור לתלמידך אחר וישב:

דוסא - התירו שמעתם אומרים:

או בן הרכינס - בלא דוסא:

סתם שמענו - בן הרכינס סתם ושמו לא הוזכר:

בכור שטן הוא - חריף ועומד על שמועה ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים:

עמון ומואב - ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת א"י ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה וזורעין בשביעית ותקנו להן מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית כדמפרש לקמן מפני פרנסת עניים שבא"י שאין להם מה לאכול בשביעית לפי שבטל לקט שכחה ופיאה והולכים שם ונוטלים לקט שכחה ופיאה ומעשר עני:

ומקבלים גרים מן הקרדויין כו' - ולא אמרינן ממזרים הן מבנות ישראל שבאו עליהן {עובדי כוכבים}<גוים> דאיכא רבנן דפסלי:

פגע בו - יונתן בר"ע:

וקדושה ראשונה - דבימי יהושע קדשה לשעתה ולא לעתיד הלכך זורעים בהן בשביעית שיסמכו עליהן עניים לשכור עצמן לחרוש ולקצור ועוד ליטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני:

אין מקבלין גרים - מפרש לקמן שממזרים הן מישראל שנטמעו שם:

הכתמים - שנמצאו בבגדים הבאים מרקם:

טהורים - לפי שלא גזרו על כתמי {עובדי כוכבים}<גוים>:

שהם גרים - ודמם מטמא:

וטועים - {שהמירו דתם}<שנשתמדו> וגזרו על כתמיהם שאף על פי שחטאו שהמירו ישראלים הם:

מבין {העובדי כוכבים}<הגוים> - שאין ישראל דרים שם:



ואפי' מתרמוד - אלמא לאו בספק ישראל קיימי:

מקבלים גרים - ולא אמרי' ישראלים ממזרים הם:

מתרמוד מ"ט לא - מקבלים:

עבדי שלמה - שנשאו בנות ישראל מחמת עושרן ודרין שם בחזקת {עובדי כוכבים}<גוים> וקסבר {עובד כוכבים}<גוי> ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר:

משום בנות ירושלים - לקמיה מפרש לה בנות ירושלים בחורבנה כשבאו {עובדי כוכבים}<גוים> ונשאום: ה"ג אלא למ"ד משום בנות ירושלים מאי היא:

קשתויי - מושכי קשת:

נער הייתי - איידי דאזכריה הא דלעיל נקט ליה הכא:

שר העולם - מלאך:

הומניא לפום נהרא - בהומניא {יונים}<גוים> הם ומצירין לבני פום נהרא שהם ישראל עניים:

מעשרת שבטים הוא - שנשאו {עובדות כוכבים}<גויות> וקסבר {דעובדת כוכבים}<דגויה> שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקידושי ממזר:

בדוכתא דקביעי - בני עשרת השבטים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והיכא קביעי כדכתיב וינחם בחלח ובחבור:



זו חדייב נהר גוזן וכו' מושכי חידקי ודומקיא: לפסול - רובן ממזרים שנטמעו עשרת השבטים בעובדות כוכבים ובניהן הרי הן כישראלים ונוהג בהן איסור ממזרות והן לא נזהרו ונשאו זה אחותו או בתו והרי הן ממזרים:

כי אמריתה קמיה דשמואל - עד השתא מילתיה דרב יהודה (משמיה דרב אסי קאמר ואחר פטירתו של רב אסי בא לפני שמואל) וקאמר כי הדר אמריתה להא דרב אסי קמיה דשמואל דחוששין לקדושין: אמר בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה. דנפקא לן מכי יסיר את בנך מאחרי (דברים ז) ולא כתיב כי תסיר את בנך אלמא לאו אבתו לא תקח לבנך מהדר דא"כ היה לו לומר כי העובדת כוכבים תסיר ש"מ דאי נמי יולדת בן לעבודת כוכבים לא בנך מיקרי ולא קרינן ביה כי תסיר את בנך הילכך עובדי כוכבים גמורים הם:

והאיכא בנות - שנשבו ונשאום עובדי כוכבים והולידו מהם:

ואמר רבינא - לקמן בפ"ב (דף כג.) בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך דכתיב בתך לא תתן לבנו כי יסיר את בנך מאחרי מדלא כתב כי תסיר ש"מ דאבתך לא תתן לבנו קאי וה"ק שמא תלד לו בן ויסירנו האב מאחרי וקא קרי ליה בנך וליחוש לקידושין: דההוא דרא דעשרת השבטים: איצטרויי איצטרו נבקע רחמן מלקלוט זרע ונעשו עקרות:

איצטרו - לשון ביקוע כמו טיליא חריפי דמצרי זיקי (ע"ז ד' ל.) וכמו ציריא דחיטי (פסחים דף מ:):

יומא טבא - משום דממזרים הם ומטמעים בישראל ופוסלים אותן:

היינו תרמוד היינו תמוד - ודקאמר הא חרוב לא חריב כולה:

דאיכפולי איכפול - כשחרבה מכאן נכפלה וניבנית מכאן:

וקא הוי - מקשה:

אמר - עולא עליה דרב המנונא מה גברא ומה גברא כמה הוא גדול:

אי לאו דהרפניא מאתיה - שאינם מיוחסים:

שהכל פונים שם - כל פסולין שאין מוצאין אשה פונין והולכין שם:

והיא עמוקה - ורעה לדבר זה יותר מגיהנם דאילו ליורדי גיהנם איכא תקנתא דכתיב מיד שאול אפדם ממות אגאלם ואילו פסולי דידהו לית להו תקנתא:

משום פסולי דמישון - שקרובה לה ומתערבין בהן ואמר בפרק עשרה יוחסין (קידושין עא:) מישון מתה והתם מפרש פסולייהו:

קבא רבא וקבא זוטא - איפה גדולה ואיפה קטנה שניהם מעוותים כלומר כל הפסולין מתגלגלים ויורדים לשאול ומשאול לתרמוד כלומר ששאול גבוה מתרמוד ומתגלגל משאול לתרמוד וטעמא כדלעיל דאילו ליורדי גיהנם איכא תקנתא ולפסול דידהו אין טהרה:

מגנדר - מתגלגל:

פרק שני - כיצד


מתני' כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו - פוטרת צרתה:

ונולד להם אח - ומצאה זקוקה ליבם ועליו אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו:

ואח"כ ייבם השני את אשת אחיו - ולו אשה אחרת ומת:

הראשונה - זו היא אשת ראובן שנפלה לפניו כבר פעם אחת:

יוצאה - ונפטרת מזה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו כו':

עשה בה - זה שמת מאמר ולא הספיק לכונסה עד שמת:

שניה חולצת - ולא מיפטרא משום צרת ערוה דלאו צרתה ממש היא:

ולא מתייבמת - דמאמר קונה מקצת והויא צרת ערוה במקצת מדרבנן:

גמ' מאן דתני ראשונה - מאן דקרי לה ראשונה להך שנפלה לפני לוי שני פעמים לא משתבש ומאן דקרי לה שניה לא משתבש:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/יבמות/פרק_א&oldid=2792149"