פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו אחותו מאמו ואחות אמו ואחות אשתו ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו וכלתו הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם וכולן אם מתו או מיאנו או שנתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות ואי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ובאם חמיו שנמצאו איילונית או שמיאנו:

סימן בעריכה

יש שואלין אשה שהיתה נדה כשמת בעלה תיאסר להתייבם אפילו טבלה כמו אחות אשה שאינה מתייבמת אע"פ שמתה אשתו תשובה לדבריהם דלא שייך למילף נדה מאחות אשה דלא דמיא לעריות שאסורות לייבם משום קורבות ומותרות לשאר העולם אבל נדה אסורה לכל ואע"ג דלאו בת ייבום היא בעת נדתה חליצתה חליצה ולא דמי לחליצת מעוברת דלא שמה חליצה לריש לקיש לקמן בפרק החולץ דף לה: משום דאינה עולה ליבום דשאני נדה שעומדת לטבול ולטהר כדרך כל הנשים אבל מעוברת שמא תלד ועוד דאף אם בא עליה בנדתה קנאה כדמוכח בפסחים בפרק אלו דברים דף עב: דקאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך עלה יבמתו מאי שנא דקא עביד מצוה וכו' אלמא משמע דקני לה אם בא עליה הלכך מיקריא שפיר עולה לייבום:

סימן געריכה

או שנמצאו איילונית מפרש בתוספ' אפי' נמצאו איילונית אחרי מיתת הבעל כי הוברר הדבר שלא היתה אשתו מעולם דקדושי טעות הוו ומשמע דאיילונית לא בעיא גיטא אפי' מדרבנן דאי בעיא גט מדרבנן לא היתה צרתה מתייבמת כדתנן במתני' דף ב: כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת אלמא על ידי קידושין דרבנן מיתסרא צרה וקשה מהא דאמר בפרק אלמנה ניזונית דף ק: הממאנת והשניה והאיילונית אין להן כתובה ומשמע כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא כדדייקינן בפ' המדיר דף עג. גבי כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה וי"ל דבהמדיר דייק משינוי הלשון דברישא תני על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ובסיפא קתני כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ועוד דבפרק אלמנה לא הוה מצי למיתני אינן צריכות גט משום דקתני שניה בהדייהו ותדע דעל כרחיך אין לדקדק הא גיטא בעיא דהא ממאנת לא בעיא גט ומיהו קשה מהא דתנן בגיטין בפ' השולח דף מו: המוציא את אשתו משום איילונית לא יחזיר ומפרש התם משום דחיישינן לקילקולא דשמא תינשא לאחר ויהיו לה בנים ויאמר הבעל אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל אלמא דבעיא גט ויש לומר דהתם מיירי דמוציאה משום ספק איילונית שאין הסימנים ניכרין יפה בה תדע מדקתני סיפא נשאת לאחר והיו לה בנים ואילו היתה ודאי איילונית אין לה רפואה דהא לקמן בפרק הערל דף עט: פליגי ר"ע ור"א בסריס חמה אם חולץ וחולצים לאשתו לפי שיש לו רפואה ובאיילונית לא אשכחן דפליגי לפי שאין לה רפואה ואע"ג דבקדש על תנאי וכנסה סתם איכא מאן דאמר בפרק המדיר דף עב: דבעיא גט היינו דוקא בשאר מומין דאיכא דמחיל אבל באיילונית אין אדם מוחל והוי מקח טעות ולא בעיא גט ודוקא היכא דמתברר לן בודאי שהיא איילונית על פי הסימנים האמורים לקמן בפרק הערל דף פ: להכיר בהן שהיא איילונית אבל אם אינה ברור צריכה גט מספק:

סימן דעריכה

גמ' מנא הני מילי דתנו רבנן ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה מה תלמוד לומר לפי שנאמר יבמה יבא עליה שומע אני אפי' על אחת מכל העריות האמורות בתורה הכתוב מדבר נאמר כאן עליה ונאמר להלן יבמה יבא עליה מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח אין לי אלא היא צרתה מנין תלמוד לומר לצרור צרת צרתה מנין תלמוד לומר לצרור ולא כתיב לצור אין לי אלא אחות אשה שאר עריות מנין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה לייבם אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אסורה לייבם אין לי אלא הן צרותיהן מנין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה לייבם צרתה אסורה אף כל שהיא וכו' מכאן אמרו חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף כל העולם יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מאלו שיהיו צרותיהן אסורות אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לינשא לאחיו ואסורה לייבם צרתה אסורה אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לינשא לאחיו ואסורה לייבם צרתה אסורה יצאו שש עריות חמורות מאלו הואיל ואי איפשר לינשא לאחיו צרותיהן מותרות שאין צרה אלא מאח. אזהרה שמענו עונש מנין. אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. מתני' מני ר' יהודה היא דאוסר באנוסת אביו ולהכי קתני חמש עשרה נשים ותו לא וקתני לה לאמו גבי שש עריות שצרותיהן מותרות אבל רבנן דשרו באנוסת אביו שש עשרה הן שפוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן וכן תני לוי במתני' אמו פעמים פוטרת צרתה ופעמים אינה פוטרת צרתה כיצד היתה אמו נשואת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שאינה פוטרת צרתה משום דלא תפסי בה קידושין לאחיו ולא צרת ערוה היא היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שפוטרת צרתה ואע"ג ששנו חכמים במשנתנו חמש עשרה נשים יש לך להוסיף שש עשרה כגון זו: אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה מאי טעמא טומאה כתיב בה כעריות. לאו דוקא אסורה דאף מחליצה פטורה כדמוכח כולה שמעתא דפריך מסוטה דרבנן ומסוטה ספק וכן פירש רש"י ודוקא סוטה ודאי אבל סוטה ספק בעיא חליצה כדתנן סוטה ב. ואם מת חולצת ולא מתייבמת ואע"ג דבסוטה ספק כתיב נמי טומאה הא מסקינן לקמן דקרא דונסתרה והיא נטמאה בנבעלה בודאי איירי ולא בסוטה ספק וא"ת הרי נכנסה עמו ליסתר דתנן אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואמרינן במסכת סוטה בפרק כשם דף כח. דשלשה ונטמאה כתיבי חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וי"ל דהא דאסרינן לה מן נטמאה לאו משום דספק מיקריא טומאה דאין קרוי טומאה אלא הבעילה של זנות אלא דאסרינן לה משום ספק נטמאה כדאיתא בפ' כשם שם אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אוסרה כודאי. ואם תאמר אם כן לא תיבעי חליצה כודאי וי"ל להחמיר עשאה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפוטרה מן החליצה ומיהו קשה הא דפריך עלה בפ"ק דסוטה דף ה: ותתייבם יבומי ונדחק הש"ס למצוא טעם למה אינה מתייבמת ואמאי הא אמרינן להחמיר עבדינן לה כודאי וי"ל דהא דאמרינן דטומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סיטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפי' כספק ערוה הלכך פריך שפיר ותתייבם יבומי ואע"ג דפריך הש"ס מאי שנא סוטה וודאי דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי כתיב בה טומאה ודאי מעיקרא הוה סלקא דעתך הכי דטומאה בלשון עשה חשיבה למיעבדה כערוה אבל לפי מאי דמסיק דבסוטה ודאי דכתוב טומאה בלשון לאו לרבנן דר' יוסי בן כיפר מהשתא איתבריר לן דלא חשבינן טומאה למיעבדה כערוה אלא היכא דכתיבא בלשון לאו כי היכי דלא תיקשי לן הא דפריך הש"ס גבי סוטה ספק ותתייבם יבומי ונסתלקה עתה קושיית הראב"ד ז"ל שהקשה על רב אלפס ז"ל שכתב צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות וכתב הראב"ד ז"ל סוגיא דשמעתין אע"ג דכתיב בה טומאה בעיא חליצה או היא או צרתה דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה עכ"ל ומה שכתב הרב ז"ל סוגיא דשמעתא דבעיא חליצה לא אשמעתין דהכא כתב זה דודאי מוכח שמעתא דאף חליצה לא בעיא אלא אשמעתא דפ"ק דסוטה כתב דקאמר התם אמתני' דנכנסה עמו לסתר וכו' ואם מת חולצת ולא מתייבמת ותתייבם יבומי אמר רב יוסף אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם אמר ליה אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי א"ל רב יוסף אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי תבעי חליצה והרב לא עלה בלבו לחלק בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק ולסברתו פליגא סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי מה שחילקתי בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק אין אנו צריכין לכל זה ולא פליגי אהדדי. מתיב רב יוסף נכנסה עמו לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לבעלה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת א"ל אמינא לך אנא סוטה ודאי ואת אמרת לי סוטה ספק:

סימן העריכה

תניא רבי יוסי בן כיפר אומר משום ר"א בן עזריה המחזיר גרושתו מן הנישואין אסורה מן האירוסין מותרת שנאמר אחרי אשר הוטמאה וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה וקי"ל כרבנן דאמרי בין מן הנישואין בין מן האירוסין אסורה ואם החזירה הולד כשר דדרשינן היא תועבה ואין בניה תועבין והני מילי ישראל אבל כהן הולד חלל אפי' לא נתארסה וגרושה שזינתה לאחר שנתגרשה מותרת לחזור לבעלה מ"ט הויה ואישות כתיב בה. בעי ר' יוחנן המחזיר גרושתו משנשאת צרתה מהו תא שמע המחזיר גרושתו משנישאת היא וצרתה חולצת היא וצרתה סלקא דעתך אלא אימא או היא או צרתה חולצת ולא תרוצי קא מתרצת לה תריץ הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתייבמת:

סימן ועריכה

ומסקנא כי האי תירוצא בתרא דאמרינן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אחת צרת ממאנת פי' ממאנת ביבם ואחת צרת איילינית ואחת צרת מחזיר גרושתו משנשאת כולן מותרות ודוקא צרותיהן אבל אינהו גופייהו בדליכא בהדייהו צרות כל חדא וחדא אית לה דינא באנפי נפשה ממאנת ביבם אע"ג דלגבי יבם דמיאנה בו לאו בת חליצה ויבום היא לגבי שאר אחין דלא עבדה בהו מעשה שריא וחולצת או מתייבמת דאמר שמואל מיאנה בזה מותרת בזה ואיילונית לא חולצת ולא מתייבמת דאמר קרא והיה הבכור אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת ומחזיר גרושתו משנשאת חולצת ולא מתייבמת דטומאה דכתיב בה אוקמוה רבנן בסוטה וכיון דאיתעקר איתעקר הלכך חולצת אבל אינה מתייבמת מק"ו אם נאסרה במותר לה באסור לה לכ"ש אבל צרתה מתייבמת דלא אלים ק"ו למידחי צרה. ואמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו איילונית והא דקתני וכולן שמתו או מיאנו או שנתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות דמשמע שנמצאו איילונית אין מעיקרא לא תני שהיו:

סימן זעריכה

ואי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו שמיאנו וכו' תני רב ביבי קמיה דרב נחמן ג' נשים משמשות במוך קטנה ומעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ושמא תמות מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול את בנה וימות ואיזו היא קטנה מבת י"א שנה ויום א' עד בת י"ב שנה ויום א' פחות מכן או יתר על כן משמשת כדדכה והולכת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו שנאמר שומר פתאים ה' ומדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה אם כן מצינו חמותו ממאנת ותנן אי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו איילונית או שמיאנו ופריק רב ספרא בנים הרי הם כסימנים כלומר קטנה שילדה כנערה שהביאה סימנים ואינה ממאנת ואיכא דאמרי אמר רב ספרא בנים עדיפי מסימנים למאי נפקא מינה אפי' לר' יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן בבנים מודה. ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים ונבדוק חיישינן שמא נשרו ואפי' למ"ד אין חוששין שמא נשרו משום צער לידה חיישינן. הא דקאמר רב זביד אין בנים בלא סימנים לא בעי למימרא שאין בנים כלל בלא סימנים דא"כ מאי בעי הש"ס ונבדוק כיון שאין בנים כלל בלא סימנים ודאי נשרו ועוד מאי קאמר למ"ד אין חוששין מאי אכא למימר הכא ודאי נשרו ועוד מדקאמר משום צער לידה חיישינן משמע דליכא אלא חששא בעלמא ולא שנשרו בודאי אלא הכי קאמר אין בנים של קיימא מצוים בלא סימנים ומיהו זימנין דאיתא ומשום דלא שכיחי בנים בלא סימנים לא מצינו חמותו ממאנת דחוששין לסימנים ואין מיאון שלה מתיר את הצרה להתייבם אלא חולצת וא"ת ומנא ליה להש"ס לפרושי מילתיה דרב זביד הכי ומשום הכי פריך ליה דלמא רב זביד אין בנים כלל בלא סימנים קאמר והכי משתמע מילתיה וי"ל משום דקשיא ליה דא"כ מאי איכא בין רב זביד ובין רב ספרא מה לי אין בנים כלל בלא סימנים ומה לי אם בנים הרי הן כסימנים אלא ודאי בהא אתא לפלוגי עליה דרב ספרא חשיב לה ודאי גדולה דבנים הרי הם כסימנים ורב זביד משוי לה ספק גדולה לענין קידושין ועונשין:

סימן חעריכה

מתני' כיצד פווטרות צרותיהן היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואות לאחיו ולו אשה אחרת ומת כשם שבתו פטורה כך צרתה פטורה הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה:

גמ' מנה"מ אמר רב יהודה אמר קרא לצרור התורה ריבתה צרות הרבה רב אשי אמר צרת צרתה לא בעיא קרא סברא היא צרתה מאי טעמא אסורה דבמקום ערוה קיימא צרת צרה נמי במקום צרה קיימא:

מתני' כיצד אם מתו צרותיהן מותרות היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומתה בתו או נתגרשה ואחר כך מת אחיו צרתה מותרת וכל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת והא דקתני ולו אשה אחרת לא שנא גירש ולבסוף כנס ול"ש כנס ולבסוף גירש צרתה מותרת:

גמ' וכל שיכולה למאן ולא מיאנה וכו'. ואמאי תמאן השתא ותעקרינהו לנישואי קמאי ותתייבם צרתה. לימא מסייע ליה לר' אושעיא דאמר ממאנת במאמרו ואינה ממאנת בזיקתו. לא צרת ערוה שאני דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמא בשעת נפילה נראית ככלתו הכא נמי בשעת נפילה נראית כצרת בתו. תוספתא פ"א אימתי אמרו שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות בחיי הבעל אבל אחר מיתת הבעל צרותיהן אסורות מיאנו בחיי הבעל צרותיהן מותרות לאחר מיתת הבעל צרותיהן חולצות ולא מתייבמות וכולן שנמצאו איילונית או שהיו נשואות לאחרים צרותיהן מותרות בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל וכל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת:

מתני' שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות אמו ואשת אביו ואחות אביו ואחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו. הכא כרת והכא כרת הכא ממזר והכא ממזר מאי חמורות שאינן יכולות לינשא לאחיו: ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרין חלצו ב"ש פוסלין מן הכהונה וב"ה מכשירין נתייבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין ואע"פ שאלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש וכל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גב אלו ללמדך שאהבה וריעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו:

סימן טעריכה

גמ' ומקשינן אהא דתנן ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרין ותו אהא דתנן מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר ובחמשה עשר קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ואסקה רבא כי אמרי' לא תתגודדו כגון ב"ד אחד בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה וכ"ש שתי בתי דינין בשתי עיירות ובמגילה אע"פ שקורין לבני העיר בארבעה עשר ומקדימין לבני הכפרים והוי כמו ב"ד אחד בעיר אחת פלג מורים כב"ש ופלג מורים כבית הלל לא קרינן ביה לא תתגודדו כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה עושה כמותם הלכך לא מיחזי כב' תורות ואע"פ שריש לקיש הקשה לר' יוחנן במגילה רבי יוחנן לא חשש להשיבו משום דלא חשיב ליה כשתי תורות מטעמא דפרישית ואמר לו עד כאן לא שנית מקום שנהגו מההיא היה לך להקשות כי מההיא דמגילה לא קשה מידי ועי"ל דמגילה הוי כשתי בתי דינין בעיר אחת שבני הכרכים לא היו קוראים לבני הכפרים אלא בני הכפרים קורין לעצמם בכרכים דאמר בירושלמי בפ"ב דמגילה ה"ג דבן עיר אינו מוציא בן כפר דכל שאינו מחויב בדבד אינו מוציא את אחרים ידי חובתן ומה שלא היו קורין בכפר שלהן לפי שלא מתקבצים יחד אלא בעיירות: ת"ר יש חולצות או מתייבמות חולצות ולא מתייבמות מתייבמות ולא חולצות לא חולצות ולא מתייבמות עריות שאמרו לא חולצות ולא מתייבמות מוסיף עליהן אשת סריס חמה ואשת אנדרוגינוס ואשת אח מן האם ואשת גר ואשת עבד משוחרר ואיילונית לא חולצות ולא מתייבמות החרשת והשוטה מתייבמות ולא חולצות איסורי מצוה ואיסורי קדושה חולצות ולא מתייבמות עקרה וזקנה ושאר כל הנשים או חולצות או מתייבמות היכא דאיכא שני אחין תאומין והיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין אבל חייבין משום אשת אח החרש והשוטה מייבמין ולא חולצין הספיקות כגון שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהם קידש או שנתערב ולדה בולד כלתה או מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים חולצין ולא מייבמין פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן חולצין ולא מייבמין ואם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' ושאר כל אדם או חולצין או מייבמין:


הדרן עלך חמש עשרה נשים