יבמות יג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים ונבדוק חיישינן שמא נשרו הניחא למ"ד חוששין אלא למ"ד אין חוששין מאי איכא למימר אפי' למ"ד אין חוששין משום צער לידה חיישינן:
כיצד פוטרות צרותיהן וכו':
מנהני מילי אמר רב יהודה דאמר קרא (ויקרא יח, יח) לצרור התורה ריבתה צרות הרבה רב אשי אמר סברא היא צרה מ"ט אסירא דבמקום ערוה קיימא צרת צרה נמי במקום ערוה קיימא:
כיצד אם מתו הן כו':
אואפילו כנס ולבסוף גירש ורמינהו ג' אחים שנים מהן נשואים ב' אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות אשתו ומת הנשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות טעמא דגירש ואח"כ כנס אבל כנס ואח"כ גירש לא א"ר ירמיה תברא מי ששנה זו לא שנה זו האי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נשואין הראשונים מפילים רבא אמר לעולם חד תנא הוא וזו ואין צריך לומר זו קתני:
וכל שיכולה למאן:
ותמאן השתא ותתייבם לימא מסייעא ליה לרבי אושעיא דא"ר אושעיא ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו לא צרת ערוה שאני דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמא משעת נפילה נראית ככלתו הכא נמי משעת נפילה נראית כצרת בתו:
מתני' שש עריות חמורות מאלו מפני שנשואות לאחרים בצרותיהן מותרו' אמו ואשת אביו ואחות אביו אחותו מאביו ואשת אחי אביו ואשת אחיו מאביו בית שמאי מתירין הצרות לאחים ובית הלל אוסרים
רש"י
עריכה
אין בנים בלא סימנים - והיולדת בקטנות חזקה הביאה סימנים ומשהביאה סימנים בתוך י"ב לא תמאן דהני סימנים גמורים נינהו דס"ל לרב זביד תוך זמן כלאחר זמן לענין סימן ולא אמרינן שומא נינהו:
הניחא למ"ד כו' - פלוגתא בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.):
מנא הני מילי - דצרת צרתה פטורה:
נתגרשו צרותיהן מותרות - ואפי' כנס אחיו את הנכרית ולבסוף גירש את בת אחיו דהוו להו צרות זו לזו קודם גירושין אפ"ה קשרינן ליה לייבומי כדקתני ומתה בתו או נתגרשה הואיל ובשעת נפילה לא הוו צרות זו לזו:
וכנסה המגרש ומת - ונפלה נכרית לפני שלישי שנשוי אחות אשתו של זו הראשונה דהויא להו צרת אחות אשה משנתגרשה:
צרותיהן מותרות - הואיל ולא היתה אחות אשתו של זה צרה לנכרית זו שקודם נשואים של זו נתגרשה:
תברא - קשיין אהדדי:
האי תנא - דמתני' סבר מיתת הבעל מפלת נשיו לייבום הלכך אפי' כנס ולבסוף גירש כיון דבשעת מיתה לאו צרת הבת היא שריא:
ותנא - דברייתא סבר נישואין הראשונים שהאשה נשאת לבעלה מפילים אותה לייבום הלכך משנעשית צרת ערוה שעה אחת אסורה עולמית:
זו - דמתני' דהכא דכנס ולבסוף גירש מותרת כדקתני ומתה בתו או נתגרשה ואין צ"ל זו דג' אחים דגירש ולבסוף כנס:
ותמאן - הערוה השתא ותאמר אי איפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי לבעלי המת ותעקור קידושין הראשונים ותתייבם צרתה:
ממאנת למאמרו - הא דתנא לקמן בפ' ב"ש וב"ה אומרים בבעל וביבם:
למאמרו - הוא דממאנת שאם עשה היבם מאמר ביבמה קטנה ומיאנה בו מפקיע מיאון את המאמר וחזרה לזיקה לבדה וחולצת ואע"ג דגדולה שעשה בה מאמר ולא רצה לכנוס קי"ל בפ' ר"ג (לקמן דף נ:) צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו הכא מיאון עקר למאמרו ולא בעיא גיטא:
ואין ממאנת לזיקתו - לעקור נשואים ראשונים ולהפקיע זיקת ייבום ולצאת בלא חליצה ה"נ גבי ערוה לא עקר ליה מיאון דהשתא לנשואין קמאי למישרי צרתה:
צרת ערוה שאני - רבנן גזרו שלא תמאן ליבומי צרתה דלא לזלזולי בצרת ערוה דלמא אתי למישרי:
מיאנה - כלתו בבעלה מותרת לחמיה דעקרתה לנישואיה והויא כמפותת בנו ומותרת לו אבל מת בנו בעלה הראשון ומיאנה בזיקת יבם אע"ג דנשואין קמאי עקרה אסורה לאביו אלמא משעת נפילה כלתו היא משעה שנפלה להתייבם ונזקקה ליבם מחמת נישואין הראשונים נראים אותם נישואין גמורים למיהוי אשת המת וכלתו של זה:
ה"נ - בצרת ערוה משעת נפילה שנזקקה הבת ליבם למאן בו מחמת קידושי ראשון נראים נישואים גמורים למיהוי אשת המת וצרתה צרת הבת ואי שרית ליה אתי למישרי צרת הבת בעלמא:
מתני' שש עריות - יש שחמורות מאלו ומהו חומר שלהן שנשואות לאחרים ואינן יכולין להנשא לאחיו מאביו ואם מתו בעליהן שהן נכריות אצל זה צרותיהן מותרות להנשא לזה:
אמו - אינה יכולה להנשא לאחיו של זה מאביו שהרי היא לו אשת האב וכן אשת האב ואחות אביו ואשת אחיו מאביו שהיו לו בנים ואשת אחי אביו כולן אסורות לאחיו מאביו כשם שאסורות עליו ואין בהן צד ייבום על זה לעולם ואם נישאו לאחרים ולהם נשים אחרות ומתו מותרות לינשא לזה שאין צרת ערוה אסורה אלא כשנפלה לייבום עם הערוה פעם אחת שכיון שפטרה לצרת ערוה עמדה עולמית באיסור אשת אח שיש לה בנים:
ב"ש מתירים - צרת ערוה להתייבם לאחיו דלית להו הך דרשה דלצרור:
תוספות
עריכה
רב זביד אמר אין בנים בלא סימנים. אומר ר"י דצריך לפרש דאין עיבור בנים של קיימא מצוי להיות בלא סימנים ומיהו זמנין אתו מדפריך וניבדוק וכן אלא למ"ד אין חוששין מאי איכא למימר ואם אין בנים כלל בלא סימנים ודאי נשרו וגם לשון חוששין נמי משמע דליכא אלא חששא בעלמא ולא שודאי נשרו ומשום דלא שכיח עיבור בלא סימנים לא מצינו חמותו ממאנת דחוששים לסימנים כדמסיק ואזיל ולהכי קאמר נמי רבה בר ליואי תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת אע"פ דפעמים חיה כיון דלא שכיח ובברייתא דרב ביבי דנקט שמא תמות בשביל המיעוט ואע"ג דרבה בר ליואי לא חש למינקט שמא בשביל מיעוטא וא"ת ומנין לו לגמרא דרב זביד לא בעי למימר דאין בנים כלל בלא סימנים כדמשמע במילתיה וי"ל דאם אין בנים כלל בלא סימנים בא למימר א"כ במאי אתא לפלוגי אדרב ספרא כיון דלדידיה נמי אין בנים כלל בלא סימנים כמו לרב ספרא אלא ודאי אתא למימר דאין הבנים סימן גדלות אלא השערות וכי ליכא שערות לא מחזקינן לה ודאי גדולה ולהכי פריך ולבדוק ומשני חוששין שמא נשרו וחוששין לה בספק גדולה לענין חליצה וקדושין דאורייתא ולענין עונשין ומילי טובא ובקונטרס פי' דסבר רב זביד דתוך הזמן כלאחר הזמן דלא כהלכתא נראה לר"י דבעלמא מודה רב זביד דתוך הזמן כלפני הזמן ושאני הכא דע"י בנים חשבינן לסימנים כאילו הם לאחר זמן כדפרישית נמי לרב ספרא:
משום צער לידה חיישינן. וא"ת כיון דאין בנים בלא סימנים משעת העיבור נבדוק קמי לידה ואי ליכא סימנין ליכא למיחש שמא נשרו דאכתי לא בא צער לידה וי"ל דלאו דוקא נקט צער לידה דה"ה נמי דמשום צער עיבור חיישינן שמא נשרו ולא נקט צער לידה אלא משום דאקשי ליה ונבדוק את החמות כדי למאן דהיינו אחר לידה להכי נקט צער לידה וה"ה דאי בדקנה קמי לידה ולא אשכחן דאיכא למיחש דנשרו משום צער עיבור ואי היה מפרש מילתיה דרב זביד דאין לידת בנים בלא סימנים קאמר הוי אתי שפיר הא דנקט צער לידה ולא היינו צריכים לומר משום צער עיבור חיישינן אבל אי אפשר לומר כן דא"כ לא הוי משני מידי לרבה בר ליואי:
מתה בתו או נתגרשה. הא דלא נקט מיאנה או שנמצאת אילונית משום דמתני' אתא לאשמועינן אפילו כנס ולבסוף גירש ומיאנה או שנמצאת אילונית אין שום חדוש דבטלו להו קידושי קמאי וכך לי כנס ולבסוף מיאנה כמו מיאנה ולבסוף כנס א"נ משום דקאי אאחת מכל העריות האלו ומיאנה או שנמצאת אילונית לא שייך בכל העריות:
שלשה אחים שנים וכו'. לקמן בפרק ד' אחים (דף ל. ד"ה גירש) אפרש לה אמאי נקט שלשה אחים:
נשואין הראשונים מפילים. הכא לא הוה שייך למינקט הראשונים דליכא הכא תרי נישואין ומשום ההיא דבפרק ב"ש (לקמן קח:) נקט הכי. דתנן המגרש האשה והחזירה מותרת ליבם ור"א אוסר ומפרש התם טעמא דר"א משום דמספקא ליה אי מיתה מפלת אי נישואים הראשונים מפילים:
תמאן השתא ותתייבם כו'. ואפי' לר"ג דלית ליה מלמדין את הקטנה שתמאן לקמן בפ' ב"ש (דף קט.) היינו להוציאה מבעלה א"נ פריך דהיכא דמיאנה תתייבם צרתה ומתני' משמע דאין לה תקנה אלא בחליצה:
לא צרת ערוה שאני כו'. ה"נ בשעת נפילה נראית כצרת בתו וא"ת ומנא ליה דטעמא דרמי בר יחזקאל משום דבשעת נפילה נראית ככלתו דלמא טעמא דרמי בר יחזקאל גופיה משום דרבי אושעיא דאינה ממאנת לזיקתו וי"ל דע"כ טעמא דרמי בר יחזקאל משום דבשעת נפילה נראית ככלתו מדנקט אסורה לאביו מכלל דלעלמא שריא ואי טעמא משום דאינה ממאנת לזיקתו אסורה נמי לעלמא וא"ת א"כ תקשה ברייתא דרמי בר יחזקאל לר' אושעיא ותירץ הר"ר משה כהן דאיכא למימר דמיירי כשחלצה ולהכי שריא לעלמא ולא משום דממאנת לזיקתו א"נ כשמיאנה ביבם אחר שנתייבמה דליכא זיקה ומ"מ אסורה לאביו משום דבשעת נפילה נראית ככלתו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק א (עריכה)
נא א מיי' פ"ו מהל' יבום הלכה כ"א, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ג סעיף ז':
נב ב מיי' פ"ו מהל' יבום הלכה י"ב, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ג סעיף ב':
ראשונים נוספים
ובדרב זביד דאמר אין בנים בלא סימנין וכו'. פירש"י ז"ל דקא סבר תוך הזמן כלאחר זמן ואם הביאה סימנין לאו שומא נינהו וא"כ הא דרב זביד לא אתיא אליבא דהלכתא.
ויש לפרש אף זו כדרב ספרא אין בנים לקטנה אלא א"כ הביאה שערות שאינן שומא ומהרה להביא סימנין גמורין לפני חברותי' וקשיא לי א"כ שיש שממהרת להביא סימנין כשאנו רואין קטנה שהגיעה לכלל שנים הללו ויש לה שערות למה אנו אומרים שהן שומא שמא אף זו מהרה ואי שמשה וראוי' לילד מתעברת ויולדת. וי"ל דלמא מיעוטא דמיעוטא שיולדת תוך הזמן הזה ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן אלא א"כ ראינוה שילדה.
והרב אב ב"ד ז"ל פי' דרב זביד לתרוצי ברייתא דרבה בר שמואל אתא והכי קאמר אין בנים לנערה שהגיעה לכלל שנותיה בלא סימנין ומשום הכי תנא שכבר ילדה שאע"פ שגדלה בשנים הרי הן כקטנות כיון שלא הביאו סימנין אלא מפני שילדו אינן ממאנת שאין בנים לנערה בלא סימנין ולאשמועינן הא מילתא תני רבה שכבר ילדה.
ואין פי' זה מחוור לי כלל משום דלרב זביד קשיא מתניתא שמצינו חמותו ממאנת שילדה כשהיא קטנה שאעפ"י שהביאה סימנין שומא הן והי' צ"ל לרב זביד אלא שמא תתעבר ותמות ודקא קשיא שכבר ילדה אין בנים בלא סימנין. ועוד היכא אמרינן הניחא למאן דאמר חוששין שמא נשרו אדרבא קשיא למאן דאמר הכי דא"כ למה לי ילדה אפילו לא ילדה נמי אינה ממאנת ועוד דסוגיא דשמעתא מה בנים הרי הן כסימנין דרב ספרא בקטנה אף אין בנים בלא סימנין דרב זביד בקטנה.
ואיכא דרמי אשמעתתא הא דאיתמר בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ח) גבי בעיא דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקבר ודאביה הוי והוינן בה ומי מעברא והא תני רב ביבי קמי' דרב נחמן. קטנה שמא תתעבר ותמות והא הכא אסיקנא שמא תתעבר ושמא. תמות.
ומפני קושיא זו פרשו חכמי הצרפתים ז"ל בנים הרי הן כסימנין משעת עיבור כלומר קטנה שנתעברה וילדה משעת עבורה הרי היא כנערה שהביאה סימנין והדבר נכון שהרי הצריכוהו לשמש במוך כל הזמן הזה שמע מיניה כל שמתעברת כשהיא קטנה אעפ"י שלידתה כשהיא נערה היא מתה ועוברה מת הילכך כשרואין אותה שהיא חיה בנים הרי הן כסימנין משעת עבור. והא דתני רבה בר שמואל שכבר ילדה ולא קתני שכבר עיברה לפי שאין עיבורן ראיי' עד שילדה.
ואיכא דאמרי בנים עדיפא מסימנים, למאי נפקא מינה אפילו לרבי יהודה בבנים מודים שאם נתעברה ומיאנה ואח"כ ילדה אמרי' משעת עיבור הרי היא כמי שריבה דאא"ל שמיאנה אחר שילדה שאין בין נערות לבוגרת אלא ששה חדשים בלבד כדאיתא התם בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ט) .
ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנין שכיון שילדה עכשיו הדבר ידוע שהביאה סימנין משעת עיבורה ונבדוק השתא כו' משום צער לידה חוששין שמא נשרו אבל מעיקרא לא בדקנוה. והא דמייתי לה התם בשמא תתעבר ותמות ולא קתני ושמא תמות לאו דוקא אלא משום דאי אפשר לקע,נה שתלד ולא תמות אלא אם כן היא כנערה או נערה ממש שמהרה לבוא משום הכי קתני שמא תתעבר ותמות.
ומיהו סוגיין דהתם דלא כרב זביד דאלו לרב זביד אי בדק יפה יפה מקמי לידה ולא הביאה קטנה היא ועוד דכיון דחוששין קאמר ומשום שמא נשרו לא קאמר אלא למיאון אבל לחליצה לא וכיון שכן איפשר דאית לה בן אלא דלרב זביד ודאי כיון דחוששין אפילו אין בגר בקבר דידה הוי שהאב מוציא מידה ועליו להביא ראיה אנא דקשיא אם בדק ותו מתני' דקתני אי אתה יכול לומר היכי מתרצה לה רב זביד דהא לדידיה אם בדק יפה קודם לידה ממאנת היא ובתוספות מתרצין דאפילו בדק חוששין וצער לידה לאו דוקא אלא צער עיבור.
ויש לפרש דלרב זביד לעולם אין בנים בלא סימנים ולא נבדקה אשה קודם לידתה שלא היו לה אלא הא דאקשינן ונבדוק כלומר אמאי סמכינן אגמ' כיון דאפשר לבדוק.
ויש אומרים דסוגיין כמאן דאמר תוך הזמן כלאחר זמן אבל למ"ד כלפני זמן על כרחין שמא תתעבר ותמות ודרבה בר שמואל דקתני שכבר ילדו לאו דוקא אלא שכיון שילדו גדלו ואינן איילונית ולא דייק דכיון דסוגיין גבי עיקר הלכתא דהנך מילי לית לן לאפוקי דלא כהלכתא ובתיובתא דהתם אסיקנא תיובתא דמאן דאמר תוך הזמן כלאחר זמן.
והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב הבת שילדה אחר שתים עשרה הרי זו גדולה דבנים הרי הן כסימנין. ונראה שהוא סבור דסוגיין תוך הזמן כלאחר זמן וגמר מינה לאחר זמן או שמא אינו גורס אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ורב ספרא שכבר ילדו אתא לתרוצי והדרך כפירוש הראב"ד ז"ל לרב זביד שכתבנו למעלה.
הא דאמרינן ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. אמרו בירושל' אם באומרת אי איפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך כל עמא מודו שהיא עוקרת ואין גמרין סוברת כן דאי הכי לר' הושעיא נמי תמאן השתא בו ובאחיו ותתייבם צרתה אלא ודאי לר' הושעיא לית ליה מיאון לזיקה לעולם והא דאמרת לעיל מיני' ביבם נמי נישואין קמייתא קא עקרה לא אתיא כר' הושעיא דאליבא דשמואל איתמר ושמואל לית ליה דר' הושעיא כדמוכח בפירקין.
ובדין הואדהוה ליה לתרוצי הכא מאי יכולה למאן ולא מיאנה כגון שמתה והתם ודאי אינה מתייבמת וכך אמרו בירושלמי אלא משום דפירוקא דמפרק קושטא הוא ובקושטא ניחא ליה.
אפילו למאן דאמר אין חוששין משום צער לידה חיישינן: ואם תאמר לרב זביד אם כן מצינו חמותו ממאנת, דהא משמע דלדידיה אלו בדקנוה יפה יפה קודם לידה ממאנת היא. תירצו בתוס' (ד"ה משום) דאפילו בדק חוששין, וצער לידה לאו דוקא אלא צער עבור. ויש מפרש (רמב"ן ד"ה ובדרב זביד) דלרב זביד א"א לעולם לולד בלא סימנין ולא נבדקה אשה קודם לידה שלא היו לה סימנין. והא דאקשינן ונבדוק הכי קאמר, אמאי סמכינן אלידה כיון דאפשר לה לבדוק. ולי נראה דעיקר קושייתינו אינה, דאלו ידיה בין עיניה משעת קשויה עד שעת גמר לידה שפיר, אבל אי אפשר לומר כן דהא קושי וצער לידה כארבעים וחמשים יום או שתי שבתות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא בנדה פרק המפלת (לח, ב) ואי אפשר לומר שיהיו ידיה בין עיניה בכל שעה ואפילו שתי שבתות ושמא באו ונשרו.
ויש מי שאומר דכולה סוגיין כמאן דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק, אבל למאן דאמר כלפני הפרק על כרחין שמא תתעבר ותמות קאמר. ודרבה בר שמואל דקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו, לאו דוקא, אלא לומר דכיון שילדו ודאי גדלו. ואינו מחוור דאם כן אמאי אוקמוה הכא לדרבה בר שמואל דלא כהלכתא ולא פרקינן הכי. ועוד כיון דסוגיין גבי הלכתא דהני מילי לא מפקינן להו לבר מהלכתא. דהא אסיקנא בפרק יוצא דופן (מו, א) דתוך הפרק כלפני הפרק.
והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' אישות ה"ט) (הל' אישות פ"ב ה"ט) כתב הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה הרי זו גדולה בנים הרי הן כסימנין. פירוש לפירושו דרב ספרא לא אתא לתרץ שכבר ילדו, דהכי קאמר אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שמאנו ואף על פי שלא הביאו סימנין לפי שכבר ילדו, ובנים לאחר שהגיעה לכלל שנותיה הרי הן כסימנין. אלא דקשה לפירושו דאם כן אמאי אמר אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות, אדרבה על כרחין שמא תתעבר ותמות קאמר. ושמא הוא ז"ל גורס לעולם שמא תתעבר ותמות (וכ"כ המ"מ שם) ויש לי לפרש לפי דבריו דמשום הכי אמרי שמא תתעבר ושמא תמות, משום דקטנה משמשת במוך כללא הוא לכל קטנה, ואפילו ?להגיעה? לכלל שנותיה ולא הביאה סימנים, וכיון שכן אי אפשר לומר דודאי מתה למאן דסבירא ליה דבנים הרי הן כסימנין, דדלמא ילדה ולד של קיימא, והוברר הדבר שגדולה היא והיא חייה ועוברה חי. ואם תאמר והא ודאי לפום מאי דאמרן בשנתעברה לאחר י"ב היא, דאי לא ודאי מתה כיון דבשעת עבורה קטנה הות דליכא קטנה דמיעברה,וכדמשמע ודאי למאן דאמר שמא תתעבר ותמות מיד, הצריכוה לשמש כל הזמן במוך אף על פי שפעמים שתלד לאחר י"ב לאחר שתביא סימנין קודם לידתה. ואפילו הכי קאמר דודאי מתה כיון שנתעברה בעודה קטנה. וגרסינן בירושלמי (פ"א ה"ב) אמר ר' רדיפא ר' יונה בשם רב הונא עברה וילדה עד שלא הביאה שתי שערות היא ובנה מתים וכו' עברה עד שלא הביא שתי שערות וילדה משהביאה שתי שערות היא חיה ובנה מת. אלמא אפילו לדברי גמרא דבני מערבא מיהת בנה מת. אם כן הכא על כרחנו בשנתעברה לאחר י"ב קאמר, וכיון שכן מאי שנא משום שילדו תיפוק ליה משום דרבא דאמר בפרק יוצא דופן (מו, א) דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ואף על גב דבדקן ולא אשכחן חיישינן שמא נשרו, והוא דבעל לאחר זמן משום דאיכא ספיקא דאורייתא, כדאיתא התם בפרק יוצא דופן. יש לומר דהכי לפרוקא אפילו למאן דאמר אין חוששין שמא נשרו ואפילו בעל לאחר זמן קאתי, וכדאקשינן ליה לרב זביד הניחא למאן דאמר חוששין שמא נשרו אלא למאן דאמר אין חוששין מאי איכא למימר, דאלמא בעי לפרוקא אליבא דכלהו אמוראי. ומאן דאמר שמא תתעבר ותמות היינו משום דסבירא ליה בנים הרי הן כסימנין, אלא כל שלא הביאה סימנין בשעת עבורה ודאי מתה. כן נ"ל ליישב דברי הרב ז"ל ולפי גירסת האחרים דגרסי בדרבה בר שמואל ושמא תמות וכן היא בהל' הריא"פ ז"ל (ב, ב) ובספר מוגה בישיבת הגאונים ז"ל. (ועי' רמב"ן וריטב"א).
הא דאמרינן ותמאן השתא, קשיא לי מאי קושיא ואמאי (אין) מלמדים אותם שתמאן, והא אוקימנא מתניתין כאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום כדאיתא בריש מכילתין (ג, א). ויש לומר דלישנא דמתניתין דקתני חולצת ולא מתיבמת קשיתיה, דמשמע שאינה יכולה להתיבם וכדאמרינן לקמן בפ"ד אחין (כו, א) ולימא ליה גזרה דלמא קדים וחליץ לה לראשונה ברישא. ומשני ולא מתיבמת קתני למימרא דליכא דין יבום כלל. והיינו דאקשינן אמאי אינה יכולה להתיבם תמאן השתא.
ואמרינן לימא מסייעא ליה לר' הושעיא דאמר ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו: ומשמע מהכא דלר' הושעיא אינה ממאנת לזיקתו כלל, ואפילו מאנה בנשואין דקמא, דאי לא תמאן השתא בנשואין דקמא, והא דלא כירושלמי (פ"א ה"ב) דגרסינן התם אם באומרת אי אפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך כל עמא מודו שהיא עוקרת. והא דאמרינן נמי לעיל (יב, א) כי מאנה ביבם נמי נשואין קמאי קא עקרא, לא אתיא כר' הושעיא אלא כשמואל אתמר, ושמואל לית ליה דר' הושעיא כדמוכח בפ' ב"ש (להלן קז, ב).
הא דפרקינן צרת ערות שאני כדרמי בר יחזקאל: ה"ה דהוה מצי לתרוצי כגון שמתה דשוב אינה יכולה למאן, והכי מוקי לה בירושלמי (שם) אלא דבגמרין בעי לאוקמה אפילו בעודה בחיה וכדרמי בר יחזקאל דקיימא לן כותיה.
משום צער לידה חיישינן יש מקשים מדקאמר דאפשר דהיה לה שערות והויא לה קטנה ואפשר נמי דלא הוו לה שערות ולא בדקנוה קודם לידה לא מצי לה שערו' והויא לה קטנה אליבא דרב זביד דבעיא סימני' עם בנים וא"כ הדרן קושי' לדוכתי' כי מצינו חמות ממאנת אז דתקשה לה למה אינה ממאנת וכ"ת שזה דבר שאינו מצוי הוא שנוכל לעמוד על עיקרו של דבר דצער של לידה היינו משעת קשוי שהוא במ' ובנ' יום או ב' שבתות ואי אפשר שתהא ידיה בין עיניה כל זמן זה וכיון דעל הרוב אין בני' בלא סימנים והמיעוט שאפשר אין לו בדיקה שפיר אמרי' שלא מצינו חמות ממאנת דכל שלא נבדקה אנו אומרי' חזקה היו לה ב' שערות ונשרו ולא עוד אלא דצער לידה לאו דוקא אלא צער עיבור והיינו צריכים לבדוק מקוד' עבור עד שעת לידה וזה א"א והנכון דרב זביד אין כל בני' בלא סימני' כלל קאמר ואילו בדקנו קודם לזה היינו מוצאי שערו' והא דאמרי' ונבדוק כוונתין לומר דכיון דאפשר וקרוב הדבר לבדוק אותה עתה כשתמאן שנבדוק ולא נסמוך על החזקה ומתרצי' דה"נ אלא דבדיקה דהשתה לא מהניא ליה דחיישי שמא נשרו משום צער לידה וקודם לידה לא היו יודעים שעתיד' למאן כדי שנבדוק אותה וחיישי' דקאמרי' לאו דוקא אלא דנקטי ליה אגב אידך דאמר שאין חוששים בעלמא שמא נשרו וכן פירש מורי הרב בשם רבו הרמב"ן ז"ל:
רב אשי אמר סברא הוא ור' יהודה נמי לא סגיא דלא ידע הא סברא אלא דנקיט קרא לסמוך בעלמ' וזהו מה שפי' רב אשי:
זו ואין צריך לומר זו קתני פי' לאו דוקא דליכא למימר הכי בתרי פרקי אלא לומר דכיון דפירשה הכא לא נחת התם לכלה מילתא אלא דנקט חדא וה"ה לאידך:
ותמאן השתא ותעקרינהו לנשואי' קמאי והתייבם צרתה ק"ל דאמאי דהא מתני' אבא שאול הוא דאמר מצות חליצה קודמת למצות ייבום וי"ל מדקתני מתני' חולצות ולא מתייבמות משמע שאינה יכולה להתייבם וכדאמר בפ"ד אחים לא מתייבמת קתני דליכא דין ייבום כלל ולהכי פרכינן שהרי יכולה לבא לידי ייבום:
לימא מסייע ליה מתני' לר' אושעיא דאמר אינה ממאנת לזיקתו ק"ל לפי מה שפירשו בירושלמי דמודה ר' אושעיא שאם עקרת נשואי המת בפי' שיכולה למאן לזיקתו אפי' לר' אושעיא קתני מתני' שתמאן בנשואי המת בפי' ותתייבם צרתה אבל י"ל דתלמוד דידן לית ליה שיטתא דירושל' אלא אפי' בעוקרת נשואי המת בפי' סבר רב אושעיא שאינה ממאנת שאין מיאון אלא מחיים דבעל:
צרת ערוה שאני כדרמי בר יחזקל וכו' דגזרת חכמים היא שאפי' שתמאן לא תתייבם צרתה משום דמשעת נפילה נראית כצרת ערוה ואי שרית לה אתו למשרי צרת הבת בעלמא ובדין הוא דמצי תלמודא לשנויי דמיירי מתני' בשמתה והכי מוקים לה בירושל' אלא דניח' לן לאוקמי מתני' אפילו כשהיא בחיים כיון דהלכתא כרמי בר יחזקאל:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק א (עריכה)
כיצד פוטרת צרותיהן היתה בתו וכו' מנה"מ פי' דצרותיהן פוטרת צרותיהן אמר ר"י א"ר דאמר קרא לצרור התורה רבתה צרות הרבה פי' דהו"ל ליכתב לציר ר"א אמר צרת צרה לא צריכת קרא סבא היא, צרה מ"ט אסורה דבמקום ערוה קיימי צרת צרת נמי במקום צרה קיימא:
כיצד אם מתו הן ואפילו כנסו ולבסוף גירש, ורמינהו ג' אחים נשואים שתי אחיות וא' נשוי נכרית גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו האי דאמרו וכולן אם מתו או מיאנו צרות צרותיהן מותרת טעמא דגירש ולבסוף כנס אבל כנס ולבסוף גירש לא, אר"י תברא מי ששנה זו לא שנה זו האי תנא סבר מתה מפלת והאי תנא סבר גיטא מפילות רבא אמר לעולם חד תנא הוא וזו אצ"ל זו קתני וה"ל כרב"א:
וכל היכולה למאן וכו' פי' אע"ג דגדלה והביאה ב' שערות ששוב אינה יכולה למאן חולצת דדוקא אם בא עלי' אחר שגדלה פטרה צרה שהם קדושי תורה אבל אם לא בא עלי' אחר שגדלה כגון שהיתה אסורה אע"פ שכבר אינה יכולה למאן וקדושי' דרבנן הן צרתה חולצת ול אמתיבמת ומקשה ותמאן השתא ותתיבם פי' תמאן השתא ותאמר א"א בקדושין שקדשוני אמי ואחי לבעלי המת ותעקור קדושין הראשונים ותתיבם צרתה שלא תהי' צרת ערוה אחר שעקרה קדושי', לימא מסייע לי' לר' הושעיא דא"ר הושעיא ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו פי' יתומה קטנה שנפלה לפניו ליבום ועשה בה מאמהר מיאנה בו מהני ההאי מיאון להפקיע המאמר שעשה בה והיום ומחר כשתגדל א"צ ממנו גט כ"א חליצה ואע"ג דכל יבמה גדולה ומעשה בה מאמר ואניו רוצה לכונסה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקו זאת א"צ כ"א חליצה לזיקתו שהמיאון עקר את המאמר אבל אינה ממאנת לזיקתו ולא מהני מיאון לעקור נישואי המת להפקיע הזיקה ולצאת בלא חליצה כדמפרשי' בפ' ב"ש מאמר דאיהו עבדי בה מצי עקרה זיקה דרחמנא רמי עלי' לא מצי עקרא, אלמא אין המיאון מפקיע הזיקה שאינה יכולה למאן ולעקור נישואין הראשונים להתיר צרתה ומהדר לא צרת ערוה שאני:
תני רמי ב"י מיאנה בבעל, מותרת לאביו מיאנה ביבים אסורה לאביו אלמא משעת נפילה נראית ככלתו ה"נ משעת נפילה נראי' כצרת בתו, פי' לעולם ממאנת לזיקתו דכל יתומה קטנה שנפלה לפני יבם יכולה למאן ולעקור נישואי' הראשונים של מת ולומר א"א בהן ומפקיעה זיקתה ויוצאת בלא חליצה כדאמר עולא לקמן בפ' ב"ש דממאנת אף לזיקתו אבל הכא משום דהוה צרת ערוה וכל צרת ערוה הוא בכרת ובני' ממזרים גזרו בה רבנן כדתני רמי ב"כ גבי כלה שהיא ערוה ואמר שאם מיאנה ביבם אסורה לאביו, ואע"ג דמדינא מצי למיעקר נישואי המת והו"ל אצל האב כמפותת בנו דשרי' לי' דקי"ל כרבנן דאמרי נושא אדם אנוסת בנו ומפותת בנו אפ"ה גזרו בה רבנן כיון בשעת נפיהל נראית ככלתו ולא מיאנה בבעלה בעודו בחיים לא התירו לה למאן השתא בנישואי המת ולישא לחמי' שמא יאמרו הדיוטות כלה שמת בעלה מותרת לחמי' וירבו ממזרים בישראל ואע"ג דלהתי' בלא חליצה מועיל מיאונה והאי נישאת לעולם בלא חליצה דאמרי' נישואי קמאי קעקרה ולא גזו דילמא לימרו יבמה מותרת לשוק בלא חליצה, התם ליכא כרת אלא לאו דלא תהי' אשת המת החוצה ואין ממזר מחייבי לאוין, אלב לחמי' לא הועיל מיאונה דלגבי כרת גזרו רבנן, וה"נ בצרת ערוה דאיכא כרת גזרו רבנן שכיון שלא מיאנה בו בחייו שלא תוכל למאן בו אחרי מותו להתיר צרתה שמא יאמרו הדיוטות צרת הערוה מותרת וירבו ממזרים בישראל הוי פלוגתא ר"י ורב ור"י דכי סובר ממאנת ביבם לעקרו זיקת המת ולהתיר צרה לאבי' וכלה חמי' ורב ור"י סברי אין ממאנת ואמרינן התם מה אנן קיימים אם באומרת עוקרת, אם באומרת א"א בנשואי אבל בנשואי אחיך רוצה אני כ"ע מודי שאינה עוקרת אלא כאן אנן קיימים באומרת א"א בנשואיך, ר"י אמר באומרת לא אפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך, רב ור"י דאמרי תרוויהו אמרי' באומרת א"א בנשואים אבל בנשואי אחיך רוצה אני ומתני' דתנן וכל דשיכולה למאן ולא מיאנה מוקמי ר"י התם כגון שמתה דשוב א"י למאן ור"א אמר אפי' תימא בקיימת תפרוש שאין שם יבם אחר אלא אבי' פי' לאבי' אינה זקוקה כלל וא"צ לעשות שום מיאון כלל שתהי' צרתה בו מותרת במיאונה אבל אם הי' שם יבם אחר שהיתה זקוקה לו והיתה רוצה למאן בנשואי המת ולעקור זיקתה להפטר לשוק בולא כלום היתה צרתה מותרת לאבי' במיאנוה, אבל כשאין שם יבם אחר אלא האב ה"ה מותרת לשוק בולא כלום ומה מיאון היא צריכה אפי' אם תמאן בנושאי המת יאנן אלא דברי הבאי ואינו חשוב מיאון שתהי' צרתה מותרת בו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה