ראש השנה יג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ודלמא לא עייל כלל וקאמר רחמנא תשמט ותיזיל עד חג הסוכות לא סלקא דעתך דכתיב (שמות כג, טז) וחג האסיף בצאת השנה מאי אסיף אילימא חג הבא בזמן אסיפה הכתיב באספך אלא מאי אסיף קציר וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה וקא קרי לה בצאת השנה א"ל ר' ירמיה לר' זירא וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש א"ל לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא כל מדות חכמים כן הוא אבארבעים סאה הוא טובל בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן בכביצה מטמא טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין גשלשה על שלשה מטמא מדרס שלשה על שלשה חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס הדר א"ר ירמיה לאו מילתא היא דאמרי דבעו מיניה חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד נכרי (ויקרא כג, י) קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו לא ס"ד דכתיב (יהושע ה, יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכלי מהיכן הקריבו אמר להן כל שלא הביא שליש ביד נכרי ודלמא עייל ולא קים להו אלא קים להו הכא נמי קים להו ודלמא לא עייל כלל אבל היכא דעייל ריבעא בין שליש לפחות משליש לא קים להו לא סלקא דעתך דכתיב (יהושע ד, יט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש ואי ס"ד דלא עייל כלל בחמשה יומי מי קא מליא אלא מאי דעייל רבעא או דנקא אכתי בחמשה יומי מי קא מליא אלא מאי אית לך למימר (דניאל יא, מא) ארץ צבי כתיב בה ה"נ ארץ צבי כתיב בה מתקיף לה רבי חנינא ומי מצית אמרת דהאי אסיף קציר הוא והכתיב (דברים טז, יג) באספך מגרנך ומיקבך ואמר מר בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר א"ר זירא הא מילתא הואי בידן ואתא רבי חנינא שדא ביה נרגא אלא מנלן כדתניא רבי יונתן בן יוסף אומר (ויקרא כה, כא) ועשת את התבואה לשלש השנים
רש"י
עריכה
ודלמא לא עייל כלל - ואפילו לא התחילו להתבשל בשביעית קאמר רחמנא מצות שביעית לימשך איסורה עד חג הסוכות מלחרוש ולקצור:
לא ס"ד - דלשתעי קרא אלא כשהביאו שליש דמוכח קרא אחרינא:
וחג האסיף בצאת השנה מאי חג האסיף - אילימא דההוא שם סוכות ומשום דבא בזמן אסיפה למה לי דכתב בחד קרא תרי זימני הא כתיב בההוא קרא גופיה באספך את מעשיך:
אלא מאי אסיף קציר - וה"ק וחג אשר הוא באספך את מעשיך מן השדה אסיף אשר אתה קוצר בו אינו משנה הנכנסת אלא משנה היוצאת ולמדך כאן שקציר החג הולך אחר שנה שעברה וקים להו לרבנן שאמרו התבואה אחר שליש דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה:
וקא קרי ליה בצאת השנה - שהיא משנה היוצאת אלמא תבואה אחר שליש:
וקים להו לרבנן - בתמיה וכי בקיאין הן בטיב גידול התבואה לדעת שאין התבואה ראויה לקצור בחג אא"כ הביאה שליש בשנה שעברה:
לא תפיק נפשך בר מהלכתא - לפקפק בשיעור חכמים:
כל מדותם כך הוא - מצומצמת:
חסר קורטוב - מדה קטנה מאד אחד מח' בשמינית בלוג:
כביצה אוכלים - וקים להו לרבנן שאין בית הבליעה מחזיק לא פחות ולא יותר מביצת תרנגולת וכתיב בטומאת אוכלין (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת:
שלשה טפחים על שלשה טפחים מטמאים מדרס - שיערו חכמים שכשיעור הזה ראוי לישיבה:
לאו מילתא היא דאמרי - שהקשתי לומר וקים להו רבנן בין שליש לפחות משליש דודאי קים להו:
דעייל ביד נכרי - שנתבשל עד שלא באו לארץ:
קצירכם - ראשית קצירכם ומשראוי לקצור היא קרויה קציר:
ממחרת הפסח - הוא יום הקרבת העומר ממחרת יום הראשון של פסח:
ודלמא עייל ולא קים להו - מסקנא דמילתיה דר' ירמיה הוא ואי ס"ד לא קים להו דלמא עייל ביד נכרי ולא הוה קים להו:
ה"נ - גבי תבואה הנקצרת בחג:
קים להו - שהביאה שליש לפני ר"ה:
ודלמא לא עייל כלל - בדקו עד שמצאו מתבואה עד שלא התחילה ליבשל כלל וממנו הביאו:
ארץ צבי - מה צבי קל ברגליו מכל החיות אף א"י קלה לבשל פירותיה מכל הארצות הכי מפרש לה במס' כתובות בפרק בתרא (דף קיב.):
מי מצית אמרת דהאי אסיף קציר - דקאמרת דהאי אסיף יתירא למידרשיה לשון קציר הוא:
והא כתיב - בעלמא באספך מגרנך ומיקבך:
ואמר מר - שלמדך הכתוב לעשות סכך של סוכה בפסולת גורן ויקב כגון קשין וזמורות דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ והאי חג האסיף נמי דקאמרת יתירא הוא משום דכתיב גבי באספך את מעשיך לאו יתירא הוא אלא זהו שם החג על שם שהסוכה מסוככת בפסולת גורן ויקב וה"ל כמאן דכתב וחג הסוכות בצאת השנה באספך מעשיך בזמן שהאדם אוסף אל הבית תבואה שבשדות:
הא מילתא הוה בידן - היינו סבורין שנלמוד מכאן שהתבואה אחר שליש:
ואתא ר' חנינא שדא ביה נרגא - לומר דהאי אסיף שפיר משתמע בלישנא דקרא ולאו יתירא הוא:
ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש - שעשתה כשהיא בשליש בישולה:
תוספות
עריכה
אלא מאי אסיף קציר. אבל מכל מקום פשטיה דקרא חג הבא בזמן אסיפה:
וקרי ליה בצאת השנה. מ"מ בהאי קרא לחודיה לא סגי אי לאו במועד שנת השמטה בחג הסוכות:
חסר קורטוב. אחד משמונה בשמינית כדאיתא בפרק המוכר את הספינה (ב"ב צ.) ומדה הפחותה נקט ולאו דוקא דאפילו פחות מכאן ואפילו חסר טיפה אינו טובל:
ולא קציר נכרי. ואף על גב דירושה היא להם מאבותיהם כדאיתא בע"ז פרק רבי ישמעאל (דף נג:) דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע ומ"מ (דייק) התם שפיר משום אשרות שמדורות הראשונים:
דאקריבו עומר והדר אכול. הקשה ר' אברהם אבן עזרא הא ממחרת הפסח היינו ט"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח הנשחט בי"ד כדכתיב בפרשת מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וזה היה בט"ו והשיב לו ר"ת דה"ק קרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח כלומר מן הישן מצות וקלוי דהוא חדש אכלו בעצם היום הזה דהיינו ט"ז דאקריבו עומר והדר אכול וה"נ אשכחן ט"ז דאקרי בעצם היום הזה כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וא"ת ואמאי איצטריך למכתב שאכלו מן הישן הא פשיטא דמצות אכלו בלילה הראשונה ויש לומר דההיא אכילה לא חשיבה דסגי בכזית להכי אתא קרא למימר דעיקר אכילה היתה מן הישן ואתא קרא לספר שבחו של מן דכתי' ולא היה עוד לבני ישראל מן דאמרינן במדרש משל לתינוק שאכל פת שעורין מפני שאין לו פת חטין ומקודם לכן היו יכולין לאכול מן הישן כשעלו מן הירדן בעשור לחדש אלא שבמן היו חפצים יותר כל זמן שלא פסק להם ומיהו קשיא דבתוספתא דסוטה (פי"א) ובפ"ק דקדושין (דף לח. ושם) אמרינן שהיו מסתפקין במן שבכליהם עד ט"ז בניסן דכתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ שמע מינה משאכלו חדש פסק וע"כ י"ל דט"ז נמי קרי ממחרת הפסח לפי שהוא יום מחרת אכילתו דנאכל בליל ט"ו ובפ' שני דחלה בירושלמי פלוגתא היא דאמוראי והכי איתא התם ר' יונה בעא קמיה דר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש אמר ליה למה לא עד כדון לחה אפילו יבשה אמר ליה ואפילו יבשה ואפילו קצורה מעתה ואפילו חיטין בעלייה כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח א"ר יונה מאן דנפקית תהית דלא א"ל שנייה היא שמצות עשה דוחה ל"ת על דעת ר' יונה דאמר מצות עשה דוחה ל"ת אע"פ שאינו כתוב בצדה ניחא על דעת ר' יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא א"כ כתוב בצדה ממה שהיו תגרי נכרים מוכרין להם וכרבי ישמעאל דא"ר ישמעאל כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד נאמרו שבע שכבשו ושבע שחלקו התיב ר' בון בר כהנא הא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לאו בט"ו התיב ר' אלעזר בר יוסי קמיה דר' דוסא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לאו בחמשה עשר יצאו:
ומהיכן הקריבו. משמע דאי לא הקריבו היו אסורין כל היום ודלא כמ"ד במנחות פ' ר' ישמעאל (דף סח.) דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר:
ה"נ ארץ צבי. ובחמשה יומי קא מלו והא דאמר לעיל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה לענין שתהא ראויה לקצור אינה ממהרת להתבשל בחמשה יומי אבל הכא לענין עומר דכתי' (ויקרא כג) כרמל רך ומלא ועוד דאחר גמר בישולה מאחרין אותן בשדות כדי שתתבשל יפה כדמשמע גבי (רבא) בפ' איזהו נשך (ב"מ עד:)
עין משפט ונר מצוה
עריכהסז א מיי' פ"ד מהל' מקואות הלכה א', סמג עשין רמח, טור ושו"ע יו"ד סי' ר"א סעיף א':
ראשונים נוספים
וכן פירושו כל קציר הנקצר בחג הסוכות בצאת השנה כלומר מן השנה היוצאת הוא חשוב וקים לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג הסוכות בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה וקרי ליה בצאת השנה. ואמרינן ומי קים להו לרבנן בין פחות שליש לשליש. ופרקינן לא תוקי ותפיק נפשך לבר מהלכתא כלומר אין לאדם להוציא עצמו מן ההלכה. ולדקדק איך יתכן דבר זה.
דהא כל מדות חכמים כן הן במ' סאה טובל במ' סאה חסר קורטוב אינו טובל. פי' קורטוב אחד מח' בשמיני' ופסול בתתק"ס ספל מים שהן שיעור המקוה אם חסרו חלק אחד מח' בשמינית.
וכן כביצה מטמאה טומאת אוכלין כו'. אלמא קים להו בהני כולהו בין שליש לפחות משליש נמי קים להו. ואתא ר' ירמיה למידק ולפרושי הא סברא דקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש.
מן העומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ שנאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וגו' ש"מ מדכתיב ממחרת הפסח הוא דאכלו. אחר שהקריבו העומר אבל מקודם לכן לא אכלו. ואי אפשר להביא העומר ולהקריבו ממה שהביא שליש ביד נכרי אלא ממה שהיה בעת שנכנסו ישראל לארץ פחות משליש ואח"כ נתמלא אלמא קים להו ונדחת זו הדוקיא ואף זו שדקדקנו כי כל תבואה שהביאה שליש לפני ר"ה מן השנה שעברה היא חשובה מהאי קרא וחג האסיף בצאת השנה.
מתוך: חידושי הרמב"ם על ראש השנה (עריכה)
(הדר) אמר רבי ירמיה לאו מילתא היא דאמרי. פירוש שאמרתי וקים להו לרבנן דהא אשכחן דקים להו מבעיא דבעי מיניה (חברייא) מרב הונא עומר שהקריבו וכו׳ ודחינן להא סיעתא דרבי ירמיה ואמר ליה מאי ראיה אייתית ודלמא דלא עייל כלל [כלומר] ודלמא לא הקריבו [כלל] אלא ממה שהיה כשעלו לא הביא לא שליש ולא רביע ולא כלום אבל אילו היה רבעא (או דנקא) הוי להו ספק שמא שליש הוא ולא קים להו. ודחי רבי ירמיה ואמר לא סלקא דעתך דלא עייל כלל שאלמלא כן בחמשה יומי פרי לכחחלה וחזי לטחינה אלא שכבר הביא פחות משליש ונגמר באותן חמשה ימים ואקשו עלה דרבי ירמיה ואכתי בחמשה יומי תמלא ותהא ראויה לטחינה אלא מאי אית לך למימר ארץ צבי כתיב בה וממהרת להגדיל ומשום הכי נגמרה תבואה שלא הביאה שליש בחמשה יומי הכא נמי יש לומר שלא הביאה כלום לא שליש ולא רביע ומשום שהיא ארץ צבי עשתה לחמשה [יומי] ואידחייה האי סייעתא דרבי ירמיה ועמדה תשובה הראשונה דכל שעוריה דחכמים כך הם וקים להו.
והא דדרשינן מ"ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגומר" (יהושע ה יא)- ממחרת הפסח אכול, מעיקרא לא אכול. דהקריבו עומר והדר אכול: הקשו בתוספות בשם ר' אברהם אבן עזרא ז"ל והלא ממחרת הפסח היינו ממחרת שחיטת הפסח דהיינו יום ט"ו בניסן דכתיב בפרשת אלה מסעי (במדבר לג, ג) "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה" וזה היה בחמשה עשר בניסן. ותירץ לו רבינו תם ז"ל דההוא תרתי קאמר: "ויאכלו מעבור הארץ" היינו תבואה ישנה ממחרת הפסח, "ומצות וקלוי" דהיינו תבואה חדשה אכלו בעצם היום הזה דהיינו ששה עשר, וכדכתיב "לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" דהיינו ששה עשר.
ויש מפרשים דלשון "מחרת הפסח" תרתי משמע; משמע "ממחרת שחיטת הפסח" ומשמע "מחרת אכילת הפסח". וההוא שבפרשת אלה מסעי היינו מחרת שחיטת הפסח, והא דהכא היינו מחרת אכילת הפסח. ופלוגתא היא בירושלמי בפרק שני דחלה
- "ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמח לחה מהו שתהא אסורה משום חדש? א"ל ולמה לא עד כדון לחה ואפילו יבשה ואפילו קצורה. אמר ליה ואפילו קצורה מעתה ואפילו חטים בעלייה. כן אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח. אמר ר' מאן דנפקית תהיתי דלא אמרת ליה שנייה היא שמצות עשה דוחה מצות לא תעשה. על דעתיה ד' יונה דו אמר מצות עשה דוחה מצות לא תעשה אף על פי שאינה כתובה בצדה ניחא. על דעתיה דר' יוסי דו אמר אין מצות עשה דוחה מצות בלא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצדה. ממה שהיו תגרי גוים מוכרין להם וכר' ישמעאל דר' ישמעאל אמר כל ביאות שנאמרו בתורה, לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו; שבע שכבשו ושבע שחלקו. היתיב ר' אבון בר כהנא והכתיב "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי" - לאו בששה עשר. היתיב ר' אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי והכתיב "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים" - לאו בחמשה עשר יצאו".
הכא נמי ארץ צבי ובחמשה יומא קא מלי: ואף על גב דאמרינן לעיל "כל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה" - התם הוא כשנקצרת בבישולה לגמרי, שאינה ראויה ליקצר בחג אלא אם כן הביאה שליש קודם ראש השנה; אבל הכא לענין עומר דכתיב "כרמל" -רך ומלא- שפיר מליא בחמשה יומי.
א"ל ר' ירמיה וכו': פי' וכי קים להו לרבנן כ"כ בשיעורא דאלו הוה פחות כלל אינה נקצרת בחג עד שסמכו בזה לחלק בכמה דינין בין שליש לפחות משליש:
א"ל לא אמינא לך לא וכו': כלומר לפקפק בשיעורי חכמים כמו שאומר דברים חיצונים:
כל שיעורי חכמים כך הם: פי' עכ"פ כל מדות חכמים כך הם שא"א לדקדק בשיעורם על השיעור הצריך ממש לא פחות ולא יתר ואם באנו לדקדק כן א"א לתת שום שיעור ידוע לשום דבר כי לעולם היה לאדם יכולת לדקדק ולומר בכל שיעור שאין מעלה ומוריד בו לפחות או להוסיף ממנו משהו ונמצאו כל השיעורין מתבטלין וכדמפרש ואזיל ממקוה וטומאת אוכלין:
הדר אמר וכו': דודאי קים להו כלומר שזה דבר טבעי הוא ואפשר להעמידו על שיעור דבר מצומצם לא פחות ולא יותר:
דבעי מיניה חברייא וכו': פי' דמשמע להו דביאה האמורה בעומר היינו לאלתר ולא לאחר שכבשו וחלקו וא"כ מהיכן אקרבוה:
וכ"ת וכו': פי' וליכא למימר שמא אקרבוה מתבואת בני גד ובני ראובן שהביאו עמהם דהא מצוה להביא מן הקמח:
ומנ"ל דאקרבוה דלמא לא אקרבוה כלל: או משום דביאה האמורה בתורה לאחר ז' שכבשו וז' שחלקו הוא או משום דלא הוה אפשר להו דלא הי' להם עומר לאקרובי ומהדרינן לא ס"ד דכתיב וכו' פי' דממחרת הפסח היינו יום שני של פסח שהוא מחרת אכילת הפסח והקשה בתוספת בשם הראב"ע והלא ממחרת הפסח היינו יום ראשון של פסח כדכתיב באלה מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וזה היה ביום ט"ו בניסן שהוא יום ראשון של פסח ומאי דכתיב ממחרת הפסח היינו בקרו של אכילת הפסח וכדכתיב אם אינך ממלט את נפשך הלילה מחר אתה מומת שפי' בבקר אתה מומת. א"נ בעי מימר ממחרת שחיטת הפסח שהיתה בי"ד ומחרתו ט"ו ואמר כי ר"ת תירץ לו דקרא הכא תרתי קאמר ויאכלו מעבור הארץ דהיינו תבואה ישנה ממחרת הפסח ומצות וקלוי דהיינו תבואה חדשה אכלו בעצם היום הזה דהיינו יום י"ו כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ולפי תירוץ זה יש ליישב כן הפסוק ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. מצות וקלוי בעצם היום הזה. ומאי דנקטי' בשמעתין הראיה ממחרת הפסח לאו דוקא אלא כיון דנפקא לן מסיפא דקרא דהכי דינא נקטי' ראיה מפשוטיה והכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתא דלא דייק בעיקר קרא דנקיט ונקיט קרא במקום קרא אחרינא.
ויותר נ"ל כדברי המפרש דודאי ממחרת הפסח לפום קושטא דלישנא מחרת אכילת הפסח משמע ויום של אחריו משמע לשון מחר ומחרת בכל דוכתא ולא משמע בבקר אלא שבמיעוט מקומות לא דייק קרא ונקט קרא משום בוקר כההיא דמחר אתה מומת ודכותיה ממחרת הפסח דאלה מסעי או דבעי למימר ממחרת שחיטת הפסח ולא דק קרא בלישניה משום דמלתא דמפרסמא היא דבט"ו בניסן יצאו הא כל היכא דליכא הכריחא לא משמע אלא ממחרת אכילת הפסח דהיינו יום י"ו ובירושלמי דמס' חלה פ"ב אפליגו בהא מלתא דגרס' התם ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל ולמה לא עד כדון לחה ואפי' יבישה ואפילו קצורה א"ל ואפילו קצורה מעתה אפילו חיטים בעליה כן אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח א"ר ירמיה מאן דנפקית תהית דלא אמרית ליה שניא היא שמצות עשה דוחה את לא תעשה על דעתיה דר' יונה כי אמרה מ"ע דוחה את לא תעשה אע"פ שאינה כתובה בתורה בצדה ניחא על דעתיה דר' יוסה כי אמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא א"כ היתה כתובה בצדה ממה שהיו תגרי גוים מוכרים להם וכר' ישמעאל כי אמר כל ביאות שנאמר בתורה לאחר י"ד שנה נאמרו ז' שכבשו וז' שחלקו התיב ר' אבין בר כהנא והכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי לאו בששה עשר התיב ר"א בר' יוסי קומי ר' יוסי והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לאו בט"ו יצאו ע"כ בירושלמי אבל בגמרא דילן פשיטא להו ובמס' קדושין בפ"ק דממחרת הפסח היינו יום י"ו ופשיטא להו בכל דוכתא דמ"ע דוחה את ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה וכדאיתא בכמה דוכתא ופשיטא להו נמי דביאה זו לאלתר היא כדמוכחא שמעתין.
וא"ת הא דאכול חדש ביום י"ו מנ"ל דמשום דאקריב עומר הוא דילמא עיצומו של יום התיר להם וי"ל דא"כ לא היו אוכלין עד יום י"ז דק"ל דהא דכתיב עד עצם היום הזה עד ועד בכלל כדאמרינן במנחות אבוך לא הוה אכיל עד אורתא דשיבסר נגהי תמנסר ס"ל כר' יהודה דעד ועד בכלל לאיסורא וחייש לספיקא דשיבסר:
מהיכן אקרבוה א"ל כל שלא הביא שליש ביד גוי: דכי כתיב קצירכם ולא קציר גוי היינו משהביא שליש שקודם לכן לא נקרא קציר. הא דאמרינן סוף סוף בה' יומי מי קא מליא ה"פ מי קא מליא כדבעינן לעומר דבעינן כרמל רך ומלא:
אלא ארץ צבי כתיב בה: פי' שממהרת לבשל פירותיה כצבי שהוא קל ברגליו. ואע"ג דבפ' בתרא דכתובות דרשי' ארץ צבי לדרשה אחרינא כולהו איתנהו וא"ת ואי ארץ צבי היא לבשל פירותיה בה' יומי ואע"ג דלא עייל כלל היכא אמרינן לעיל דקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה דאיכא ט"ו יום וי"ל דלגבי עומר בעינן רך ומלא שפיר מליא בד' וה' יומי ברם לקצירה לקיום בעינן ט"ו יום אע"פ שהביאה שליש כדי שתתבשל הרבה:
מתקיף וכו': פי' וכיון דכן יש לנו לומר דהאי חג האסיף הכי בעי למימר חג הבא מאסיפות גורן ויקב לא יהא אלא בזמן אסיפה וה"ל כאלו כתיב חג הסוכות בצאת השנה באספך את מעשיך דכל היכא [דלא צריך] למדרש כלל לא מצית למימר מאי אסיף קציר דהא כל עיקר לא הוה דרשינן הכי אלא מייתורא דלישנא. ואסיקנא דנפקא לן שליש לתבואה מדכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וה"ק כשתעשה התבואה שליש נדונית לשנים:
שדא ביה נרגא וכו': וק"ל דמשמע הכא דר' זירא דריש באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גרן ויקב ואלו בפ"ק דסוכה אתיא למימר הכי ופרכה ר' ירמיה דדילמא גורן ממש יקב ממש וביין קרוש הבא מן שניר וא"ר זירא הא מלתא הוה בידן ואתא ר' ירמיה ושדא בה נרגא וי"ל דהכא סמיך ר' זירא אמאי דהדר ואמר רב אשי התם מגרנך ולא כל גרנך ומיהו לא נהירא כי לא הי' ר' זירא בדורו של רב אשי והנכון דהתם לאו נרגא מעליא קאמר דהא יין קרוש הבא משניר לא שכיח אלא ה"ק הא מלתא הוה בידן בלא שום קושיא ואתא ר' ירמי' ושדא בה פרכא דלא בעא לסמוך עלה תוס':
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/ראש השנה (עריכה)
עומר שהקדישו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקדישוהו פי' ואין לומר שהביאו אותו מעבר לירדן מארץ סיחון ועוג שהלואי שהספיקו כל השעורין שבשדות להאכילן לבהמותיהן שסמוך לכניסתן לארץ כבשוה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה