רבינו בחיי על דברים לג
<< · רבינו בחיי על דברים · לג · >>
<< · רבינו בחיי על דברים · לג · >>
תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה (משלי לא, לא)
שלמה המלך ע"ה בפרשה החתומה בפסוק זה (משלי לא) התחיל אשת חיל מי ימצא, ועל דרך הפשט דבר באשה משכלת זריזה בעניני ביתה מתעמלת וטורחת במלאכתה ביום ובלילה, הוא שאמר (שם) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, והיא מפורסמת בטוב הנהגתה עם העניים, מחזקת בידם ומפרנסת אותם מיגיע כפיה, הוא שאמר (שם) כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון. ומתוך הפרשה הזאת למדנו מוסר ודרך ארץ שישתדל האדם אחר האשה הטובה, לפי שהיא יסוד הבית ועקרו, ועמה יבנה ויתכונן. ורצה להזכיר בפרשה מדותיה החשובות עם זכרון כל אותיות האלפ"א בית"א הרשומות שם, כדי לבאר כי האשה הטובה הכוללת מדות טובות כוללת כל התורה, כי היא הכנה אל האדם להגיע אל הצלחת התורה והמצות כשם שהגוף הכנה לנפש להצלחת הנפש, וכמו שאמרו רז"ל זכה עזר. ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי יח) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ולפי שהזכיר הכתוב באדם הראשון בהיותו יחידי (בראשית ב) לא טוב לכך הזכיר שלמה בענין הזווג מצא טוב. ולפי שהאשה אינה ראויה להתהלל בחן או ביופי רק כשהיא יראת ה' יתברך והוא שאמר (משלי לא) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, על כן סתם סוף דבריו תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה, כלומר ראוי שיתנו לה כבוד מפרי ידיה ממה שאצרה והרויחה, ושיהללו אותה בני אדם בשערים על יופי מעשיה וכשרון פעולותיה, כענין שידוע באביגיל אשר בזריזותה וטוב שכלה הצילה בעלה וכל בני ביתו מחרב דוד ואנשיו, וכענין שאמר לה דוד (שמואל א כה) וברוך טעמך וברוכה את אשר כליתיני היום הזה מבא בדמים.
וע"ד המדרש, תנו לה מפרי ידיה יחזור לאשת חיל מי ימצא, והוא משל על התורה והחכמה שאין הכל משיגין אותה, ומספר והולך בשבח מעלותיה, בטח בה לב בעלה הוא החכם המתעסק בה, ולכך אמר ושלל לא יחסר, כידוע מן החכמה כי כל המתעסק בענינה תמיד לא יחסר כל בה, ועני ואביון שהזכיר הם התלמידים שהם מעוטי החכמה עד שישתדלו בה וישיגוה, ולכך אמר תנו לה מפרי ידיה, כי ראויים הבריות שיתנו לה כבוד ועטרה מתוך הפרי המתוק והנעים היוצא ממנה, והם המעשים הנבחרים אשר בהם יזכה האדם אל החיים הנצחיים, וכענין שכתוב על החכם (משלי יא) פרי צדיק עץ חיים, כי פריו של צדיק והיא התורה עץ חיים הוא, כי הוא המביאו לידי חיים, ואכל וחי לעולם.
ועל דרך הקבלה תנו לה מפרי ידיה, הזכיר כן על המדה שהתחיל עליה אשת חיל מי ימצא, כי רצה שלמה ע"ה לחתום ספרו במדה שהיא חתימת הבנין, ויען כי משם שמעו בני ישראל את התורה הוא שכתוב (דברים ד) מתוך האש, ואמר הנביא (חבקוק ג) נתן תהום קולו, לכך סדר שבחיה והזכיר מעלותיה בכ"ב אותיות התורה, וכונת הכתוב תנו לה מפרי ידיה, תנו לה ברכה, והזכיר מפרי ידיה כענין שאמרו תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ויהללוה בשערים מעשיה, הוא ההלול, וכן הזכיר דוד ע"ה בפסוק אחד ברכה והלול, הוא שאמר (תהלים קד) ברכי נפשי את ה' הללויה. ואע"פ שכל המתברך מתברך מברכותיו של הקב"ה, מצינו שהקב"ה חפץ בברכת בני אדם והוא צוה לנו בכך, כמו שאמר (דברים ח) וברכת את ה' אלהיך, והוא יתעלה המברך (ישעיה סה) והמתברך בארץ יתברך באלהי אמן, ותתעורר במה שדרשו רז"ל כל המברך מתברך, שהוא כלל הכולל את הכל, וידוע בברכה שהוא קיום העולם, ולכך התחילה תורה בב' בבריאת עולם לפי שהברכה קיום העולם, וברך הקב"ה לאדם שנאמר (בראשית א) ויברך אותם אלהים, וברך לנח ולבניו שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, עד שעמד אברהם שהיה ראש האמונה ומסר הברכות בידו ואמר לו (שם יב) והיה ברכה, ולא אמר והיה ברוך או מבורך אלא והיה ברכה, אמר לו אתה מקור הברכה לברך לכל מי שתרצה, וממנו ואילך היו הברכות מסורות ביד הצדיקים, שכן כתוב ביצחק שאמר ליעקב (שם כז) ואברככה לפני ה' לפני מותי, וכן מצינו ביעקב שבירך לבניו סמוך למיתתו הוא שכתוב (שם מט) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, וכן מצינו משה רבינו ע"ה שברך את השבטים סמוך למיתתו והתחיל ברכתו במלת זאת, ממקום שפסק יעקב שאמר וזאת אשר דבר להם אביהם, וזהו שכתוב.
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו. ע"ד הפשט סדר משה הברכה הזאת וברך בה לכל שבטי ישראל ביום מותו, כי כן דרך הצדיקים לסדר ברכתם ביום מיתתם.
וע"ד המדרש וזאת הברכה תוספת על הברכות שברך בלעם את ישראל, שהיה ראוי לברכם שבעה ברכות כנגד שבעה מזבחות ולא ברכן אלא שלש, שנאמר (במדבר כד) והנה ברכת ברך זה שלש פעמים, אמר לו הקב"ה, רשע עיניך צרה לברכן אף אני איני מספיק על ידך שתשלים ברכותיך עם ישראל, יבא משה שעיניו יפות לברכן, וזהו שכתוב (משלי כב) טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, זה משה רבינו שעיניו יפות לברך את ישראל, וברך אותם ארבע ברכות, א' (שמות לט) וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' את משה ויברך אותם משה, ב' (ויקרא ט) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם, ג', (דברים א) ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם, ד', וזאת הברכה.
וע"ד הקבלה וזאת הברכה, היא התרומה והיא התורה והיא הברית שכתוב בה (ישעיה נט) זאת בריתי. ולכך התחיל משה ממנה ממקום שפסק יעקב, לפי ששם הפסק הנבואה ליעקב ומשם התחלת הנבואה למשה, וכבר הזכרתי זה בפסוק (בראשית מט) וזאת אשר דבר להם אביהם.
איש האלהים. על דרך הפשט גדולת הנבואה באלהים, כי גם בתחלת נבואתו בסנה נגלה אליו האלהים.
וע"ד המדרש איש האלהים גברא דיינא, שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, שהיה אומר יקוב הדין את ההר, א"ר יהודה בר סימון למה נקרא איש האלהים, מה האיש הזה אם מבקש להפר נדרי אשתו מפר ואם מבקש מקים שנאמר (במדבר ל) אישה יקימנו ואישה יפרנו, כך משה כביכול אמר לו להקב"ה (שם י) קומה ה' שובה ה', עד כאן.
צריך שתתעורר מה היתה כונת המדרש הזה כי מתוך שהיתה נבואתו של משה נאצלת מכח הרחמים הנמשל לפועל, המשיל הכתוב משה ומדת הדין לפועל ומקבל לפי שהדבק בדבר נקרא על שמו.
וע"ד הקבלה איש האלהים, דרך הכתוב שיזכיר לשון איש אצל האלהים כי לא נמצא בכל התורה איש ה', אבל יזכיר לשון עבד אצל ה' שהוא השם המיוחד, וזהו משה עבד ה', וזה מבואר.
לפני מותו. כלומר סמוך למיתתו. ובמדרש לפני מותו, בא מלאך המות ליטול נשמתו עכב משה על ידו, עמד וברכם, וזהו לפני מותו, לפני המלאך הממיתו.
ה' מסיני בא. היה לו לומר בסיני וכן בשעיר בהר פארן, ופירשו המפרשים כי הממי"ן במקום ביתי"ן. אבל נראה לי כי אלו אמר בסיני היה מחייב מקום לשי"ת, וידוע כי הוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו, וכענין שדרשו רז"ל (תהלים סח) אדני בם סיני בקדש, קדש בסיני לא נאמר אלא סיני בקדש, ועל כן הוצרך לומר מסיני בא, כלומר מסיני נגלה לישראל כי משם התחיל הכבוד לבא בישראל, ומפרש והולך כיצד, שמתחלה זרח משעיר למו, כי שעיר היה רחוק מסיני, שלא באו ישראל למדבר שעיר אלא בסוף והוא כשבאו בגבול בני עשו, ואחר כך הלך הכבוד משעיר להר פארן שהיה קרוב לסיני, כי מפארן שלח משה מרגלים ומפארן בא אל סיני ומסיני לישראל, וזהו מסיני בא. והזכיר הכתוב האחרון ראשון, לפי שהוא תכלית הכונה לבא אליו. והנה דבורה הנביאה פירשה לנו הענין שאמרה (שופטים ה) ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום וגו' זה סיני מפני ה' אלהי ישראל.
וצריך שתתעורר במה שהזכיר בשעיר הרחוק לשון זרח שהוא תחלת הזריחה ופארן הקרוב לשון הופיע, כי אז נתפשט וגדל זוהר הכבוד בהתקרבו לסיני, ובסיני הזכיר לשון בא כי תכלית הכונה עליו והוא ההר חמד אלהים לשבתו, ומשם נגלה לעיני כל ישראל.
ובמדרש ה' מסיני בא וזרח משעיר, שפתח לבני שעיר שיקבלו התורה ולא רצו, הופיע מהר פארן שהלך משם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו ואתא לישראל. הזכיר הכתוב כל זרע אברהם שלא רצו לקבל התורה כי אם ישראל זרע יעקב בלבד, ומה שהזכיר עשו וישמעאל הוא הדין לכל שאר האומות, וכן דרשו רז"ל חזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבאו ישראל וקבלוה.
מימינו אש דת למו. על דרך הפשט מימינו היה, שהראהו אש עליונית והשמיע דת לישראל לא מימין המלאכים שהזכיר אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו, והוא כאלו אמר אש ודת.
וע"ד הקבלה יאמר מימינו השמיע הדת למו לישראל מתוך האש, כי זאת היתה השגתם של ישראל, אבל משה היה שומע מימינו ממש, ואולי כדי לרמוז על זה באו שתי תיבות אלו אש דת תיבה אחת בספר תורה, כי משפט ספר תורה כן להיותם תיבה אחת כדי להדביק דת לאש ולקבוע בלב כי הדת שהשמיע למו מתוך האש שמעוה, וכן כתוב (דברים ד) ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש, וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר, וכיוצא בו מצינו בנביאים (ירמיה ו) נחר מפוח מאשתם עופרת, מלה אחת כן כתוב במסורת.
אף חבב עמים. יאמר מלבד מה שנתן להם התורה מימינו מתוך האש עוד חבב אותם מכל העמים שקראם סגולה שנאמר (שמות יט) והייתם לי סגולה, ותרגום סגולה, חביבין. ולכך הזכיר חובב שהוא לשון תרגום, כלומר שחבבן מכל העמים. או שחבבן שקראן עמים, שנאמר עמים הר יקראו.
ואפשר לפרש אף בשעה שקראם העם שהוא לשון גנאי כענין שכתוב (במדבר כה) ויחל העם, (שם כא) וידבר העם, (שמות לב) ויקהל העם, (שם) וירא משה את העם, הרי הוא מחבבן. או יאמר אף חובב אף בשעת האף הרי הוא מחבבן ולא תזוז אהבתו מהם, למה לפי שהם עמים שלו, כל קדושיו בידך, כל המקודשים שבישראל והם בני לוי שמסרו את עצמם למיתה בידך, וזה היה בעון העגל שבאו כל קרוביהם ועשו רצונך.
והם תכו. הם הולכים ונמשכים אל מקום הארון ששם הדום רגליך. ומלת תכו כמו הכו, כי התי"ו במקום ה"א, בלשון (הושע יא) תרגלתי לאפרים, שהוא כמו הרגלתי, וכן (תהלים קלב) אם אתן שנת לעיני, וכן בקהלת (ח) עושה רע מאת, שהתוי"ן במקום ההי"ן, וכן מצינו ה"א במקום תי"ו ישימו קטורה, שהוא כמו קטורת. וזה לפי דעתי מסוד הלשון, כי הה"א סימן לנקבה, כגון אמרה שמרה קראה, וכן לכל הפעלים, ולכך הטילוה באחרונה, ויש בזה רמז לה"א אחרונה שבשם, והתי"ו גם כן סימן לנקבה למדבר בנסתר, ולכך שתי אותיות אלו משפט אחד להן לפי ששתיהן מורות על נקבה, וכבר ידעת כי התי"ו אחרונה לכל האותיות.
ישא מדברותיך. שהיו נושאי הארון. או יאמר ישא כל אחד ואחד מדברותיך לישראל, ועל שם שהיו מורי התורה וכענין שכתוב בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב.
וע"ד הקבלה תכו לרגלך מלשון הכאה, כי הם מוכים בסבת קדושת השכינה שהיא הדום רגליך שהיא דבק בארון, וזה ירמוז למה שהיה הארון מכלה בהם, כמו שהזכירו רז"ל, כי לכך היה שבט לוי מעטים לא עלו רבבותיהם אלא פחות שבכל השבטים. ואמר ישא מדברותיך, כי הוא הכלי הנושא הדברות וממנו שמענו התורה, כענין שאמר הכתוב (דברים ה) מתוך האש, וזה מבואר.
תורה צוה לנו משה. על דרך הפשט, הדבור הזה ישא כל אחד מבני לוי לישראל, ויאמר להם כך העתקנו מפי משה, ירושה בידינו לנו, שאנחנו קהלת יעקב. והזכיר יעקב בענין התורה למעט אותן שלא רצו לקבלה, וזהו מורשה קהלת יעקב כי איננה ירושה אלא לזרע יעקב בלבד, לפי שהיא מן הארבע מתנות שלא נתנו אלא לישראל בלבד.
ואפשר לומר כי מלת מורשה תחזור לארץ ישראל ויהיה באור הכתוב בזכות התורה שצוה לנו משה, הארץ שכתוב בה (שמות ו) ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', תהיה מורשה לקהלת יעקב, שהרי בקיימנו התורה אנו זוכין בירושתה ובעברנו עליה אנו גולים ורשים ממנה, וזהו לשון מורשה מלשון (שמואל א ב) מוריש ומעשיר, כי הוא כולל שני הפכים כמו (במדבר ד) ודשנו את המזבח, כי כאשר קהלת יעקב יורשת או ירושה הכל תלוי בתורה.
וע"ד המדרש תורה צוה לנו משה, מצות כמנין תור"ה צוה לנו משה, שהרי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, והנה הם תרי"ג. מורשה קהלת יעקב, לכל המתקהל עם יעקב, והם גרי הצדק. ודרשו רז"ל, שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה נתנה לזרעו של אהרן, כתר מלכות לזרע דוד, כתר תורה מונח בקרן זוית כל הרוצה ליטול יבא ויטול, ועוד דרשו בו מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה אלא מאורשה. ועל דרך הקבלה הוצרכה לדרוש כן, כי זאת התורה מאורשה ליעקב היא, והיא הנקראת רחל, ובשעת הכעס בהסתלק השכינה רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, ובשעת הרצון רחל אשת יעקב, וזה מבואר.
ויהי בישרון מלך. כל אחד מבני לוי יאמר עוד היה בישראל מלך והוא הקב"ה, והענין ששרתה שכינה בישראל, ולכך הזכיר ישורון שהוא לשון ראיה, על שם שראו בסיני כבוד השכינה עין בעין, ושם התאספו ראשי עם יחד שבטי ישראל לקבל אלהותו ומלכותו.
וע"ד המדרש ויהי בישרון מלך זה משה, ששמעו כל ישראל התורה מפורשת מפיו, והענין כי הוא היה כמלך והתאספו אליו ראשי השבטים, וכן כתוב למעלה (דברים לא) ויתנה אל הכהנים בני לוי, וכתיב (שם) הקהילו אלי את כל ראשי שבטיכם. ויהי בישרון מלך זה הקב"ה, אימתי, בהתאסף ראשי עם, וכן הוא אומר (תהלים מז) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, בזמן שנאספו, וכן הכתוב אומר (עמוס ט) הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה וגו', אימתי בונה בשמים מעלותיו, בזמן שאגדתי על ארץ יסדה.
וע"ד הקבלה ויהי בישרון מלך, זו מדת המלכות הכלולה מכל המעלות, ומזה דרשו במדרש רבה (עמוס ט) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה, למה הדבר דומה, לפלטין בנוי על גבי ספינות, כל זמן שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהם עומד, כך הבונה בשמים מעלותיו, אימתי, כשישראל אגודה אחת, אבל כשאינן אגודה אחת כביכול כסאו מבוסס למעלה. כתיב מעלתו וקרי מעלותיו, הקרי ירמוז לעשר המעלות והכתיב ירמוז למעלה אחרונה הכוללת את כלן, ואם כן תלה הכתוב הבנין העליון כלו על ישראל כשהן אגודה אחת.
ודע כי מלת "ויהי" תורה כי המלך הזה הוא האל יתברך, ועוד שיש במלת ויהי שלשה צרופין בשם המיוחד כשתצרף השם המיוחד לארבעה צרופים כפרי החג ותהיה היו"ד לבדה בצרוף הרביעי, וכיון שמלת ויהי נאצלת מהשם המיוחד, הנה זה יורה כי לה' המלוכה, ואם כן יהיה לשון מלך בכתוב הזה כלשון (תהלים קמה) ארוממך אלהי המלך, שהוא תרועת מלך, ולשון (קהלת ה) מלך לשדה נעבד, ולשון (שיר ז) מלך אסור ברהטים, וכן (תהלים כד) ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, מלך שהוא הכבוד, ואמר סלה כי הוא מתעלה למעלה עד אין סוף, ומלך הכבוד שהזכיר ראשון הוא המולך על הכבוד, וזה מבואר.
יחי ראובן. ע"ד הפשט יתפלל עליו שיאריך ימים ולא ימות קודם השנים הקצובות, שהרי אי אפשר שיחיה לעולם.
ויהי מתיו. ואל יהי מתיו, וכמוהו (משלי ל) ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע, וכן (תהלים ט) כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד, וכן (שם לח) ובחמתך תיסרני, וכן (ישעיה מב) ותהלתי לפסילים.
והנה משה רבינו ע"ה הזכירם כסדר על דרך נחלתם, כי ראובן לקח נחלתו בראשונה ולפי שהוא הבכור על כן נתן לו בברכתו משפט הבכורה, והקדים יהודה אחריו כי הוא הנוחל הראשון בארץ והוא יעלה תחלה למלחמה אשר בה יברך אותם משה, ואחר יהודה ברך בני לוי כי הם חונים בירושלים עם בני יהודה, ואחר בני לוי ברך בנימן שהיתה נחלתם עם בני יהודה, והעיר ירושלים ובית המקדש בין יהודה ובין בנימין, והלוים יחנו עם שניהם, ואחר בנימין יוסף שלא יאחרנו, שהרי כבר הקדים לבנימין והוא הקטן ממנו, ואחר יוסף זבולן שהוא נלחם ומביא לפיו של יששכר, ולפי שזבולון סבה לתורתו של יששכר על כן הקדים זבולן ואחריו יששכר, ואחר בני הגבירות הזכיר גד, והחל ממנו לפי שהוא עם דגל בני הגבירות, ואחר גד הזכיר דן שהוא בעל דגל, ואח"כ הזכיר נפתלי הגדול מאשר ולכך הוצרך לאחרו.
ויתכן לפרש יחי ראובן ואל ימות, שיצליח ויחיה במלחמותיו ולא ימות אחד מהם במלחמה. ויהי מתיו מספר, אבל יהיה בכלל עשרה מתים, אלו עשרה הרוגי מלכות, שכן מצינו עשר שנקראים מספר, כענין שכתוב (ישעיה י) מספר יהיו ונער יכתבם, וכמה הם מספר בכתיבת הנער שהיא נקודה. ולפי זה נראה שנתכפר לו מעשה בלהה לענין שלא יכרת וימות בו לעולם, אבל לא נתכפר לו לגמרי שהרי עתיד הוא להענש עליו בכלל עשרה הרוגי מלכות שחטאו במכירת יוסף.
וע"ד הקבלה יחי ראובן ואל ימות, הזכיר יחי על חיי העולם הבא, ואל ימות שלא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שניה, וזהו שתרגם אונקלוס ע"ה ומותא תנינא לא ימות, וגלה לנו בזה כי הנשמות מתגלגלות לשוב בגוף אחר שקבלו שכרם ועונשם בגן עדן או בגיהנם, וזה ידוע ומקובל כי כשם ששמטות העולם חוזרות ומתגלגלות כן הנשמה אחר שקבלה שכרה בגן עדן או עונשה בגיהנם הנה היא חוזרת אחר זמן בגוף לקבל הראוי לה במדה כנגד מדה, והגלגול הזה נקרא אצל רז"ל תחיית המתים, הוא שאמרו בתחלת מסכת תענית, בשלמא תחיית המתים כל יומא ויומא זמנא הוא אלא גשמים כל יומא ויומא זמניה הוא. ותמצא בירושלמי (ישעיה כב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון זו מיתה שניה, וכן תרגם יונתן אם ישתבק חובא הדין לכון עד דתמותון מותא תנינא, ולזה כוון אונקלוס והרחיב באור בלשון שאמר לחיי עלמא ומותא תניינא לא ימות, כוון לומר כי משה התפלל על השבט שיזכה לחיות חיי עד ולא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שניה, וכן תמצא בדוד מפורש שהזכיר בענין הנשמה הדברים הבאים לה לאחר מיתה, סליחת עונות, רפואת תחלואים בגלגולה גאולת שחת, וזה יורה שתעבור בשחת אבל הוא יגלגלנה אחר התעטרותה במדות שובע שמחות בזיו השכינה, זהו שאמר (תהלים קג) הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי. וחמשה תועליות הן שהזכיר בתוספת יודי"ן והן חמשה כנגד חמשה דברים שנמשלה בהן וכנגד חמשה שמות שיש לה, וזה מבואר.
וזאת ליהודה. על דרך הפשט וזאת הברכה אשר ליהודה, והוא מה שאמר שמע ה' קול יהודה בבואו למלחמה. בתחלה. ידיו רב לו, שיספיקו לו ידיו ולא יצטרך עזר מזרוע בשר. או יאמר ידיו רב לו ידיו יריבו כנגדו. וכתב רש"י ז"ל סמך יהודה לראובן מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם, ודרשו במסכת מכות פרק אלו הן הגולין, כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, מפני הנדוי שקבל עליו, שנאמר (בראשית מד) וחטאתי לאבי כל הימים, אמר משה מי גרם לראובן שיודה יהודה, וזאת ליהודה, מיד שמע ה' קול יהודה, מיד עאל אבריה לשפא. ועדיין לא סליק למתיבתא דרקיעא, ואל עמו תביאנו. ועדיין לא הוה ידע למשקל ולמטרי בשמעתא, ידיו רב לו. ועדיין לא הוה ידע לפרוקי קושיא אליבא דהלכתא, ועזר מצריו תהיה. ועדיין עצמותיו מגולגלין בארון, שלא היה בו כח לעלות בישיבה של מעלה, שכן קבל עליו הנדוי בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר (שם) כל הימים. ומה שאמר עאל אבריה לשפא, שנדבקו עצמותיו עצם אל עצמו ויקרום עליו בשר מלמעלה. ועדיין לא היה בו כח לעלות, והתפלל עליו ואל עמו תביאנו. ומה שאמר מי גרם לראובן שיודה יהודה, אע"פ שמעשה יהודה אחרון, קבלה היתה ביד משה רבינו ע"ה איש מפי איש שלא הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו עד לסוף שנים רבים שהודה יהודה חטאו בתמר, ובאותה שעה הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו, אז יצאו כל אחיו מן החשד.
וע"ד הקבלה וזאת ליהודה, היא מדת המלכות שממנה המלכות לזרע יהודה, והיא הנותנת לו כח הנצוח במלחמותיו, וכן דוד שהוא מזרעו אמר (תהלים כז) אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, כי היא מדתו של דוד, וכן הוא אומר (שם צט) ועוז מלך משפט אהב, וכתיב (שם עב) משפטיך למלך תן, ולכך התגבר דוד בכל המלחמות והיה מנצח כל אויביו, ועל כן הזכיר תמיד בשירותיו למנצח מזמור לדוד, יודה להקב"ה כי הוא המנצח האמתי, כי מה שהוא מנצח אין נצוחו אלא מצד המדה ההיא, ולפי שהיה דוד מחזיק במדה ההיא ושפך דמים רבים על כן לא הוכשר לבנות בית הרחמים עד שבא שלמה בנו שהיה איש השלום מחזיק במדת הצדקה, כענין שאמר (שם ) וצדקתך לבן מלך.
וללוי אמר. ובעבור לוי אמר, ועם הקב"ה ידבר. ואמר לאיש חסידך. כנגד אהרן אחיו. אשר נסיתו במסה. בנסיון, או שם מקום.
תריבהו על מי מריבה. הוא חטא הצור, שלא נמצא בו חטא אחר. ולא הזכיר חטאו במעשה העגל, וזה יורה שלא היתה כוונתו אלא לשם שמים, שאילו חטא בו היה מזכירו כאן בכלל חטא מי מריבה. ומה שהקדים התומים לאורים ואין דרך התורה בכך אלא להקדים האורים לעולם מפני שהם עיקר השמות, אבל הקדים אותן להורות שאין אלו בלתי אלו כי שניהם שלמות הענין, וכבר הזכרתי ענינם במקומו, והוא דעת הרמב"ן ז"ל כי היתה מדרגה ממדרגות רוח הקדש, והכהן המלובש בחשן אשר אורים ותומים נתונין בין כפליו היה מתלבש באלו ברוח הקדש, ומזה תרגם אונקלוס תומיא ואוריא אלבשתא, כענין (דברי הימים א יב) ורוח לבשה את עמשי.
ודע כי ארבע מדרגות הן בנבואה, בת קול אורים ותומים רוח הקדש נבואה, וכלן מדרגות חלוקות זו למעלה מזו וכלן נמשכות מן המדה הנקראת צדק, וזהו (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני.
והנני מבאר לך בכאן ארבע מדרגות הללו, הראשונה בת קול, ויש סוד במה שאמרו בת קול ולא אמרו בן קול, וכן במה שאמרו זה בנה אב, וכן בנין אב משני כתובים, ולא אמרו זה בנה אם או בנין אם, וכן במה שאמרו עוד יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו יש אב, כי הכל נאמר בהשגחה מכוונת וחכמה יתירה, וחכמי האמת שכל דבריהם מיוסדים על אדני החכמה וספיר גזרתם קבלו כן מן הנביאים עד משה מסיני. ובאור הענין כי בנין אב לא נזכר בשום מקום מהתלמוד אלא על פסוק מפסוקי תורה שבכתב, וא"כ ראוי להם להזכיר בזה לשון אב ולומר זה בנה אב או בנין אב, כי כל פסוק ופסוק הוא בנין האב יתעלה ששמענו התורה מפיו מתוך האש, וכענין שכתוב (דברים ד) ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש ולא היה ראוי שיזכירו בו לשון אם, אבל כשאמרו יש אם למקרא ולמסורת שהוא דבר נמסר מעסק תורה שבעל פה הזכירו אם ולא אב. וכן בכאן בבת קול שהזכירו בת ולא בן מוכרח היה, לפי שהקול הזה המגיע לאזני השומע הוא נמשך מאותו הקול שכתוב בו (שמות טו) והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, וכן עוד (במדבר ז) וישמע את הקול מדבר אליו, והקול הזה הנשמע יקרא בת לפי שהוא נמשך מאותו קול, וזהו לשון בת קול. ועוד לטעם אחר נמרץ הוצרכו לומר בת קול כי היה הקול יורד לאזני השומע כמדת הכסא שהוא רחב מלמעלה וקצר מלמטה כי כן דמות כסא הכבוד וכן צורת האש של מעלה רחבה למעלה וקצרה למטה, וזהו לשון בת קול שהיה הקול יוצא כמדת הכסא. ובת קול זה היה נשמע תמיד לחכמי התלמוד ולחסידי הדורות בזמן בית שני שהיו משתמשין בבת קול אחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים. המדרגה השנית אורים ותומים, שהם שמות הקדש שהיו מורים על עצם אספקלריא שאינה מאירה אשר מתוכה התנבאו הנביאים כלן, הם המעידים על אמתתה, ורמז זאת בלשון האורים שהם עיקר השמות שהוא עולה למספר שם השכינה, הוא שכתוב (ויקרא ח) ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, וכשתתקרב אל שתי מלות את האורים אז תראה אור ונוסף עליו אחד להעיד על יחודו כי הוא הנרמז בד' של אחד.
המדרגה השלישית רוח הקדש, והיא המדה העשירית במדות הנביא, הזכרתים כבר בפסוק (דברים כג) ונשמרת. וענין רוח הקדש הוא שימצא האדם בעצמו לב רחב ויזדמנו בפיו דברים נפלאים ויגיד העתידות ולא יתבטלו הרגשותיו כלל, אבל יוציא הדברים מפיו כפי מה שישים בפיו רוח הקדש, והוא אינו יודע מאין באו לו הדברים.
המדרגה הרביעית נבואה, והוא שיגיד העתידות בבטול כל הרגשותיו וישאר מופשט מן החומר וכל כליו ויתיחד עם השכל הזך לבדו, ואז יראה האור הבהיר במראות ודמיונות בחלום או בהקיץ, ואין להאריך בכאן כי כבר הזכרתי כל זה בארוכה בספר חשן משפט.
אמנם דעת הרמב"ן ז"ל באמרו כי היא מדרגה ממדרגות רוח הקדש, כי רוח הקדש גדולה מכלן וסדר המעלות לדעתו מלמעלה למטה כך הם, רוח הקדש נבואה אורים ותומים בת קול, רוח הקדש היא החכמה שהיא רוח נמשך מן הקדש שהוא המקור העליון, וכן כתיב (שמות לה) וימלא אותו רוח אלהים בחכמה.
וכן תמצא בספר יצירה, אחרת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש. קרא החכמה רוח אלהים חיים ומנאה ראשונה לענין ההשגה ואמר שהיא רוח הקדש, נבואה יסודה מן השם המיוחד, אורים ותומים בלמודי ה' למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול, בת קול בשכינה, וכל המעלות כלן נמשכות הן מן השכינה. נמצאת אומר רוח הקדש שהיא החכמה למעלה מן הנבואה שיסודה בשם המיוחד, והנבואה למעלה מאורים ותומים שהם למודי ה', ואורים ותומים למעלה מבת קול, בת קול האחרונה ולמטה מכלן, ולכך אין משגיחין בבת קול לסתור דברי הנבואה. ומה שאנו קורין הנבואה רוח הקדש לפי שהוא המקור שכל המעלות משתלשלות ממנה, והבן זה. לאיש חסידך. כל כהן גדול שבשבט לוי יקראנו חסיד בעבור שהוא מושך כח ממדת החסד שהיא מדתו של כהן והוא המברך לישראל בשם המפורש שנאמר (במדבר ו) כה תברכו, כי הוא ממשיך הברכה ממדתו אל המדה העשירית הנקראת כה שהיא מדת הדין, שנאמר (שמות ז) והנה לא שמעת עד כה, וסמיך ליה בזאת תדע, ועם זה היה העולם מתברך מברכתו של כהן, וזהו שכתוב (תהלים קמה) וחסידיך יברכוכה, יברכו כה, וזה מבואר.
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. על כלל השבט ידבר, כענין שכתוב (שמות לב) מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, ואמר להם מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו, ולאו דוקא בנו ואחיו ממש, וכן בכאן לאחיו ולאמו ואת אחיו ואת בניו, אין לפרש אביו ממש ולא אחיו ממש מאביו וגם לא בניו ממש, שהרי לוים גמורים הם ובשבט לוי לא חטא אחד מהם כלל שהרי כתיב ויאספו אליו כל בני לוי, אבל ענין הכתוב לאביו אבי אמו מישראל, ואת אמו אחיו מאמו מישראל, ואת בניו בן בתו מישראל, ולא היו לוים ממש.
כי שמרו אמרתך. לא יהיה לך.
ובריתך ינצורו. זה ברית מילה, כי ישראל לא מלו את בניהם במדבר, אבל שבט לוי מלו את בניהם. ואע"פ שהוא מדבר על השבט בכלל נרמז בו גם כן שמואל הנביא הלוי, ועליו יאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, כי כאשר נגמל היה בבית ה' להיות פרוש ונבדל לעבוד את הש"י, ואת בניו לא ידע שהוליד בנים לעבודת הש"י.
ברך ה' חילו. הם התרומה והמעשר והבכורות והבכורים. ופועל ידיו. הקרבנות.
מחץ מתנים קמיו. כמו מחץ קמיו במתנים. מן יקומון. מן אשר יקומון עליהם.
לבנימן אמר. על דרך הפשט, בעבור בנימין אמר שהוא ידיד ה', ישכון בנימין לבטח על ה' יתעלה, וה' יתברך שוכן בין כתפיו.
חופף עליו. על הכבוד שהיה שוכן בירושלים בחלק בנימין. וטעם בין כתפיו ולא אמר על ראשו לפי שבית המקדש אינו בגובה ההר ממש אלא למטה מעט נמוך כ"ג אמה מעין עיטם, ודעתו של דוד היה לבנותו שם, כמו שדרש בשחיטת קדשים וכן פירש רש"י ז"ל. והנה משה קראו בכאן בלשון כתף וכן יהושע תלמידו קראו כן (יהושע טו) אל כתף היבוסי, ומה שנקרא יבוסי על שם שקנאו דוד מארונה היבוסי. ויש שפירש מה שאמר בין כתפיו לפי שהוא באמצע נחלתו.
וע"ד המדרש, יש בפסוק הזה רמז לשלשה מקדשים, ישכון לבטח זה מקדש ראשון ולכך הזכיר בו לשון שכינה, חופף עליו כל היום זה מקדש שני, ולא הזכיר ישכון אלא לשון חופף שלא שרתה בו שכינה תדיר, ובין כתפיו שכן זה מקדש שלישי שתחזור השכינה לבית קדש הקדשים, כן דרשו רז"ל בספרי. ונרמז כל זה בברכתו של בנימין למעלתו ולכבודו שהוא אושפיזכן לשכינה, ואמרו ז"ל עליו שלא שלטה בו רמה, והוא שאמרו בסוף פרק השותפין ת"ר שבעה לא שלטה בהן רמה ותולעה ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים ובנימין בן יעקב, אברהם יצחק ויעקב שכתוב בהן בכל מכל כל, משה אהרן ומרים שכתוב בהן על פי ה', אבל במרים לא נאמר על פי ה' שגנאי הדבר לומר, אלא דאתיא ממשה, בנימין בן יעקב דכתיב בו ידיד ה' ישכון לבטח עליו, וי"א אף דוד שנאמר (תהלים יז) אף בשרי ישכון לבטח, עד כאן. ושמעתי סמך לזה, (שמות טז) ולא הבאיש ורמה לא היתה בו, ה"ב איש רמה לא היתה בו, והוא אסמכתא לקבלת ר' אלעזר, ומלת ב"ו רמז ואסמכתא לקבלת יש אומרים, שהרי דוד היה השמיני.
וע"ד הקבלה, לבנימין אמר משה ידיד ה', שהוא הכבוד, ישכון על בנימין, ואמר לבטח כי מתוך כך יבטח בשם הגדול שבקרבו, וכענין שכתוב (שמות יד) וירא ישראל את היד הגדולה, ויאמינו בה', ובעבור זה נקרא שלמה ידידיה בשמו.
וכן דרשו בספר הבהיר, אמר לו הקב"ה לשלמה הואיל ושמך בשם כבודי אשיא לך את בתי, דכתיב (מלכים א ה) וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו, ולא פירש, והיכן פירש להלן (שם ג) כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט, עד כאן. ולמדנו מכל זה שאין בכל השבטים מבורך כבנימין בהשראת שכינה בחלקו ובמעלה ובזכות, ויש לו יתרון על כל יתר אחיו, ואולי מפני זה הזכירו הכתוב בפני עצמו ואמר לבנימין בלא וא"ו, כי לא רצה לערב אותו ולכלול ברכתו עם שאר השבטים, שכלן נקשרין יחד בקשור וא"ו. ועוד לפי דרך זה יתכן לומר כי מה שהזכיר "לבנימין" מכל האחים והזכירו נפרד בפני עצמו בלא וא"ו, כדי לרמוז על דוגמתו שהוא מכלל הבנין והוא בפני עצמו נפרד מהם כענין האתרוג, וזה מבואר.
מבורכת ה' ארצו ממגד שמים. קרא הגשמים מגד שמים והוא מאמר החכמים ז"ל מים העליונים במאמר הם תלויים ופירותיהן מי גשמים וכן אמר הכתוב (תהלים קד) משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ, כי השמים מעשיו, וכן כתוב (שם ח) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, וקרא הגשמים פרי מעשיו כלומר פרי השמים, וזהו ממגד שמים, ובאמרו ממגד שמים מטל ברך אותה בטל ובמטר.
ומתהום רובצת תחת. הם המים התחתונים כי במים העליונים ומים התחתונים ברך אותה והם האור והחשך, ולכך סמך הטל אל התהום, וידוע שאין הטל יורד ביום אלא בלילה, וכן הזכיר יעקב בברכתו (בראשית מט) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת.
וממגד תבואת שמש. ידוע כי השמש מניע יסוד האש, שכן אנו מרגישין חום גדול בהתקרבו אלינו והקרירות בהתרחקו ממנו, והוא מבשל התבואה והפירות, והלבנה מניעה יסוד המים, שכן הימים והנחלים מתוספים בתוספת הלבנה וכאשר תחסר הן מתחסרים, וכח השמש והירח שמבשלין הפירות קראו הכתוב מגד, ויאמר הכתוב שתהיה ארצו של יוסף מבורכת מכח השמש הנמשל בתבואות, ולפי שתבואות הזרע והכרם תלויות בשמש אמר כן מכח הלבנה ג"כ שהיא מגרשת הפירות.
ומראש הררי קדם. מלשון (עמוס ו) וראשית שמנים ימשחו, ואמר כן לפי שפירות ההרים טובים מפירות העמקים.
וממגד ארץ. אחר שהזכיר פירות ההרים הזכיר פירות ארץ המישור, ובמלת ומלואה נכלל הכסף והזהב וכל המחצבים ושאר כל קניני הארץ שהכל בה, ומתברך מרצון הקב"ה ששכן בסנה.
ובמדרש מברכת ה' ארצו, למה נתברך יוסף בברכת הארץ יותר מכל השבטים, אלא אדם הראשון ששמע לקול אשתו נתקללה האדמה בעבורו שנאמר (בראשית ג) כי שמעת לקול אשתך וגו', יוסף שלא שמע לאשת אדוניו נתברכה האדמה בעבורו, הה"ד מברכת ה' ארצו.
תבואתה לראש יוסף. הברכה הזאת, והמלה זרה והיא מורכבת מן באתה ומן תבא, ורמז לו משה בכאן כשם שבאת בגלות מצרים קודם אחיך כן תבא לגאולה קודם להם, והם מ"ה שנים שעתידים הנדחים שיהיו נגאלין קודם הנפוצים, ובין גאולה לגאולה מ"ה שנים.
בכור שורו הדר לו. בעבור שהזכיר תבואה המשיל השבט לשור, וכענין שכתוב (משלי יד) ורב תבואות בכח שור, והזכיר בכור לפי שהיה בכורו של רחל, וקרני ראם קרניו בכח רבבות אפרים.
וע"ד הקבלה, בכור שורו הדר לו, נתנו ליוסף הצדיק שתי מדות, הנצח וההוד, וזהו שאמר בכור שורו הדר לו, כי הדר הוא הנצח שהוא מימין וההוד שהוא משמאל נרמז בשור כי שם צורת שור כידוע בקבלה, ומפני שנתנו לו שתי מדות אלו המשילו לשני דברים לשור ולראם, המשילו לשור כנגד ההוד ולראם כנגד הנצח. וידעת כי משם נשמעה תפלתו של דוד שנאמר (תהלים כב) ומקרני רמים עניתני, וכן יצאו ממנו שני שבטים שבט אפרים שנקרא על שם פריה ורביה שהוא ענין הרחמים והשני שבט מנשה שנקרא על שם השכחה שהוא מענין הדין.
שמח זבולן בצאתך. כלומר למלחמה. ואף שיששכר גדול הוא מזבולן כי נולד תחלה הקדים זבולן ליששכר לפי שהוא הסבה לתורתו של יששכר, וכן הקדימו יעקב בברכת השבטים, לפי שהוא המחזיק תורתו של יששכר ואם לא היה מחזיק אי אפשר לו לעסוק בתורה, על כן ראוי הוא שינחל שמחה וכבוד בשמחתה של תורה לעוה"ב, וזהו שאמר שמח זבולן בצאתך. ואע"פ שפשוטו בצאתך למלחמה, אפשר לומר בצאתך מן העוה"ז, וברך אותו בשמחת העוה"ב. וייחס השמחה לזבולן לפי שהוא סבה לתורה, וזהו שאמרו רז"ל כל המטיל מלאי לכיסו של ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף. ובאורו אצילות החכמה מתקיימת מאצילות הכסף ואצילות הכסף נאצל מאצילות החכמה.
ותמצא בברכה זו שלשה ענינים, האחד שהקדים זבולן ליששכר והשני שכלל ברכת יששכר בכלל ברכת זבולן והשלישי שהאריך בברכת זבולן ואמר עליו כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול. וקצר בברכת יששכר ולא תמצא באחד מכל השבטים שיקצר משה בברכתו כמו ביששכר, והיה ראוי להאריך בו יותר לפי שאין לך שבט גדול בתורה כמותו שנאמר (דברי הימים א יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ומה שקצר בברכתו שאמר ויששכר באהליך, מפני שברכתו שברך אותו במלה זו היא כוללת כל הברכות, והוא שאמר באהליך, שני אהלים אהל של מעלה ואהל של מטה, ואם כן ברכו בשמחת אהל של מטה והוא שכתוב (תהלים יט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, ובשמחת אהל של מעלה ששם השמחה שלמה, וכלשון הברכה שתקנו רז"ל שהשמחה במעונו, ושם השכר כפול. ואולי לכך נכפלה השי"ן בשם יששכר להורות על שני חלקים מן השכר אחד לעוסק בתורה ואחד למחזיק התורה בידו.
שם יזבחו זבחי צדק. כלומר כי הכל יבאו להר המוריה בשביל עשרם להקריב קרבנות ולעבוד את ה'.
וע"ד הקבלה, שם יזבחו זבחי צדק ייחס הזבחים לצדק כי צדק הוא המקבל תחלה, והוא הנרמז בתוספת ה"א של המזבחה, וכבר הזכרתי זה בפסוק (ויקרא א) והקטיר הכהן את הכל המזבחה.
ושפוני טמוני חול. ברכן בעושר בשפע גדול שיהיה להם הון עתק ועושר רב עד שיטמנוהו בחול. ומלת ושפוני כאלו אמר וצפוני בצד"י. ומה שאמר ושפוני טמוני, הוא כפל לשון, כמו (דניאל יב) אדמת עפר, ותרגם אונקלוס וסימן דמטמרן בחלא מתגליין להון.
וירא ראשית לו. ע"ד הפשט יאמר כי גד בקש לו ארץ סיחון ועוג שהיא תחלת כבוש הארץ, כי שם חלק המחוקק הוא הגדול והשליט, כמו (שופטים ה) לבי לחקקי ישראל. ואמר ספון כמו (ירמיה כב) וספון בארז, וכן (חגי א) לשבת בבתיכם ספונים. והזכיר ספון ולא קבור לרמוז שהוא ספון לתחיית המתים ולכך נקבר בחלקו של גד בחוצה לארץ כדי שיחיו מתי חוצה לארץ בזכותו.
ויתא ראשי עם. שבאו ראשי שבט גד עם ישראל חלוצי צבא, כי כן התנו עם ישראל.
צדקת ה' עשה. שקיים מוצא שפתיו שאמר (במדבר לב) לא נשוב אל בתינו עד התנחל וגו'.
וע"ד המדרש וירא ראשית לו, העולם נברא בזכות משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון.
וע"ד הקבלה וירא ראשית לו, וירא מרחיב גד ראשית לו. והענין שנסתכל הקב"ה בחכמה שהיא ראשית כדי לברוא העולם כי שם מדת ראשית בהויות שהיו בחכמה, ראה כי חלקו של משה הנקרא מחוקק ספון ונסתר שם כי הוא בכלל הראשית, ויתא ראשי עם משם האציל המדות שקראן ראשי עם כלשון (תהלים כד) שאו שערים ראשיכם, צדקת ה' עשה ומשפטיו התפארת והכבוד שנאצלו משם, וזה מבואר.
וענין המדרש וסודו במשה שנקרא ראשית על שם שהיתה נבואתו מתוך אספקלריא המאירה שהיא ראשית כי עד שם השיג ומשם התנבא, כי כל מתנבא מתנבא מתוך מה שהשיג, ואע"פ שהתנבא מתוכה לא השיג מהותה, ועל זה בקש באמרו (שמות לג) הראני נא את כבודך, ולא נענה. ומה שנקרא מחוקק לפי שנבואתו של משה בשם הגדול ברחמים שמשם מצות עשה שהן רמ"ח, כי מצות עשה ולא תעשה כנגד התפארת והכבוד, ולפיכך נרשם מספר מצות עשה במלת מחקק שהם כנגד השם המיוחד, ומספר מצות לא תעשה שס"ה שהן כנגד אל"ף דל"ת נרמז גם כן בפסוק (דניאל ט) אדני ש'מעה אדני ס'לחה אדני ה'קשיבה. ונראה כי לזה רמז אונקלוס במה שתרגם ספרא רבא, שקרא המחוקק "הגדול" על שם שנבואתו בשם הגדול, והזכיר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה לג) כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו, ובאור הכתוב תמצאנו מפורש ובסדר ממטה למעלה. ואע"פ שרש"י ז"ל פירש מחוקקנו לשון מושל, מלשון (בראשית מט) ומחוקק מבין רגליו, מה שרמזתי הוא העיקר, ויונתן בן עזיאל ע"ה מעיד על זה שפירוש מחוקקנו נותן לנו דת, והוא שתרגם ה' דייננא דאפקנא בגבורתיה ממצרים מלפננא די יהב לנא אולפן אורייתא מסיני. וכן האמת כי התורה בשם הגדול נתנה.
ומכאן יש לך להתעורר בכתבי הקדש באותן דברים שנקראו בשם גדול כענין בית המקדש שנקרא גדול שנאמר (מלכים ב כה) ואת כל בית גדול שרף באש, וכן העובד המשרת שם נקרא (במדבר לה) הכהן הגדול, וכן הנהר שבארץ ישראל נקרא (דברים א) הנהר הגדול נהר פרת, וכן השם הגדול שהכהן הגדול עובד לפניו שנאמר (שם יא) את כל מעשה ה' הגדול, וכן במה שקורין חכמי האמת לשון רבא שהוא תרגום של גדול כענין בקדיש אמן יהא שמיה רבא מברך, וכן יהא שלמא רבא, וכן קדוש היום שקורין קדושא רבא ולא כן של לילה, וכן ברכת היום של אהבת עולם אהבתנו שקורין אהבה רבה ולא כן של ערבית, וכן קורין ליום שביעי של ערבה הושענא רבא לפי שהוא תשלום כ"ו ימים שמבריאת העולם שנברא בכ"ה באלול, כל אלה אם תשכיל בהם תמצא כי דרך אחד להם, והבן זה.
דן גור אריה. ע"ד הפשט, המשילו בגבורה לגור אריה כאשר הוא מדלג מהר בשן.
וע"ד הקבלה נקרא דן כנגד מדת הדין, כי כן אמרה רחל עליו (בראשית ל) דנני אלהים, והמשילו משה בברכתו לגור אריה כנגד מדת הדין של מעלה ששם צורת גור אריה, וזה מבואר.
נפתלי שבע רצון. על דרך הפשט, יהיה שבע רצון של הקב"ה, וכענין שהזכיר למעלה ורצון שוכני סנה, ויהיה מלא ברכת ה' ויירש ים ודרום, וזה ירמוז אל נחלתו שהיא מערבית דרומית.
וע"ד הקבלה נפתלי שבע רצון הממלא ברכת ה' שהיא זאת, שנאמר וזאת הברכה. ים ודרום, העוה"ב נמשל לים (איוב יא) ורחבה מן ים, העוה"ז לדרום שנאמר (יהושע טו) כי ארץ הנגב נתתני, וזהו שדרשו בספר הבהיר, ים ודרום ירשה, רש היה לו לומר, אלא ים ודרום יהי רש, הכל נתון לך, ולואי שתשמור דרכיו.
ולפי דעתי הרמז בכל זה השלום והברית, ואפילו החכמה והבינה רש, וזהו שאמר ים ודרום יהי רש.
ודע כי נפתלי ואשר חונים עם דן בצפון ודגלו נשר, וזה נרשם במלות נ'פתלי ש'בע ר'צון, וזה מבואר.
וטובל בשמן רגלו. הזכיר לשון טבילה על רבוי השמן שבארצו של אשר, ולכך אמר רגלו ולא ידו, וכענין שכתוב (בראשית מט) כבס ביין לבושו, הזכיר לשון כבוס ביין על שם רבוי היין שבארץ יהודה, כאדם שמניח המים ויכבס בגדיו ביין להפלגת הרבוי וכן הזכיר יעקב (שם) מאשר שמנה לחמו.
ואמר ברזל ונחשת, כלומר בחלקו יהיו הרי ברזל ונחשת. או בא לרמוז שתהיה ארצו מנעול ארץ ישראל, ויהיו לו דלתות נחשת ובריחי ברזל וכל הארץ נעולה בהן. והכונה בזה, שלא יבאו בארצו אויבים לשלול ממנו השמן שלו, אבל יוליכהו מארצו לשאר ארצות.
וכימיך דבאך. דעת אונקלוס שהמלה הפוכה והיא כמו דאבך, מלשון (דברים כח) דאבון נפש, וזהו שתרגם וכיומי עולימותך תוקפך, אמר וכימיך על ימי הבחרות כי הם נקראים ימים וראוין ליחשב במספר ימים, ודאבך על ימי הזקנה שהם ימי דאבון נפש וצער, והם השנים אשר יאמר האדם אין לי בהם חפץ. אבל כפשוטו של מקרא פירוש וכימיך דבאך, וכל ימיך תהיה ארצך זבת השמן, ויהיה מלשון תרגום של (ויקרא טו) זב דאיב. וכן מצינו הרבה לשונות בתורה שהם תרגום, כמו (בראשית לא) יגר שהדותא שהוא תרגום גלעד, וכן ואתה מרבבות קדש, ובנביאים (ישעיה כא) אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו, וכן בכתובים (תהלים ט) כי עשית משפטי ודיני, וכן עוד (איוב טז) הנה בשמים עדי ושהדי במרומים (שם מ) עצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל, (שיר א) אף ערשנו רעננה, תרגום מטה ערסא, והמלה כלולה משתי לשונות אלו לשון הקדש ולשון תרגום. וכן תמצא חבור התלמוד המקודש שיש בו שתי לשונות אלו, כי רבינא ורב אשי אחזו דרך התורה שנתנה בסיני. ולפי דעתי שיש לדבר הזה שרש, כי שם האדון המיוחד בשמו שהוא לשון הקדש, וכנגד שם השליח שהוא התרגום הוא מטטרון, ואיני רשאי להרחיב באור.
אין כאל ישורון. אחר שסיים לברך השבטים אחד אחד התחיל עתה לדבר עם כלם בכלל ויודיע להם טוב חלקם כי יוצר הכל הוא, ויבשר אותם בירושת הארץ ושיזכו לבא בתוכה מה שלא זכה הוא, ויבאר עוד להם ענין העוה"ב כאשר אבאר, וחתם דבריו בענינים כאלה, ולכך יאמר אין כאל ישרון, שאין אתם כהכנענים כי הם תחת ממשלת המלאכים שרי מעלה, ולא כן ישראל, כענין שכתוב (שמות לג) ונפלינו אני ועמך, ועל כן קראם ישרון כי הוא שם ישר, להורות שאין בכל שרי מעלה כאלהי ישראל, וכן אמר על ישראל אשריך ישראל מי כמוך, כי אינם כשבעים אומות, על כן יודיעם שלא שם חלקנו כהם ולא גורלנו ככל המונם, זהו אין כאל ישרון שהוא רוכב שמים, והוא יהיה נמצא בעזרך, ובגאותו שחקים, בגאותו רוכב שחקים.
וענין רוכב שמים. על דרך הפשט כנה הממשלה בלשון רכיבה, וכענין שכתוב (דברים לב) ירכיבהו על במתי ארץ שהוא לשון ממשלה. עוד לבאר כי כמו שהרוכב מתגבר על הסוס לפי שאין מרוצת הסוס מכח עצמו אלא מכח הרוכב כענין שכתוב (איוב לט) תשחק לסוס ולרכבו, כן מרוצת הגלגלים ותנועתם אינם מכח עצמן אלא מכח השליט המניע אותם יתעלה, ובאור מלת השמים הכונה על ערבות, וכן דרשו רז"ל ערבות מנלן דאקרי שמים כתיב הכא רוכב שמים וכתיב התם (תהלים סח) סולו לרוכב בערבות.
וכתב הרב רבי משה ז"ל בספר המורה, הסתכל במה שאמרו רז"ל ערבות רם ונשא שוכן עליו, שנאמר סולו לרוכב בערבות, ולא אמר שוכן בו, שאלו אמר כן היה מחייב להקב"ה מקום או שיהיה הש"י כח מהכחות כמו שדמו כתות הצבא"ה, ובאמרם שוכן עליו הראוי שהוא יתברך נבדל מן הגלגל ואינו כח בו, שרוכב שמים ענינו מסבב הגלגל המקיף ומניעו כרצונו, ושאר הגלגלים המתנועעים בתנועתו, והם מתנועעים תנועת החלק בכל, וזאת היא היכולת העצום אשר הניע הכל, עד כאן.
וע"ד הקבלה רוכב שמים, קרא המדות שמים, ושעור הכתוב, כשישראל עושים רצונו של מקום הנה הוא רוכב שמים ואינו מתרחק ממדותיו, וכשאין עושים רצונו של מקום ובגאותו שחקים, הנה הוא מתגאה ומסתלק למרום מרומים והוא מתרחק ממדותיו, ודומה לזה דרשו רז"ל כשישראל עושים רצונו של מקום מוסיפים כח בגבורה של מעלה שנאמר (תהלים ס) באלהים נעשה חיל, ובזמן שאינן עושין רצונו (דברים לב) צור ילדך תשי.
מעונה אלהי קדם. ע"ד הפשט יאמר מעונה שלך הוא אלהי קדם, כמו (תהלים צא) עליון שמת מעונך, ולשון מעון כמו סכה, וכן (שם עו) ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון. ויש הפרש בין מעון למקום כי המעון לעולם למעלה על החוסה בו והמקום למטה.
ומתחת זרועות עולם. יש לך זרועות עולם שיסמכו. או יאמר, הקב"ה שהוא אלהי קדם הוא מעון העולם, כלומר סובל העליונים, ומתחת זרועות עולם שהוא סובל התחתונים גם כן, שהמציאות כלו הוא נשען עליו שכן כתיב (שם קד) נוטה שמים כיריעה, כלומר כיריעה הזו הפרוסה למעלה שהיא תלויה באויר ואינה נשענת על שום דבר בעולם, וכתיב (איוב כו) תולה ארץ על בלימה, כלומר על לא דבר אלא על כחו, וצריך שיבלום אדם את פיו שלא יוכל להשיג היאך זה, ולשון בלימה שהוא נדרש שתי תיבות תיבה אחת, ואם כן השמים והארץ נשענים על כחו יתעלה. וכן אמר הנביא (ישעיה מו) אני עשיתי ואני אשא, כלומר אני עשיתי שמים וארץ ואני הנושא אותם. ומי שכח גדול כזה בידו יש לו כח לגרש מפניך האויב.
וע"ד הקבלה מעונה אלהי קדם, תוספת ה"א רומזת על מדת הדין, כי מעון מדת רחמים ומעונה מדת הדין, ומפני זה הזכיר משה כאן מעונה, ואמר במקום אחר (תהלים צ) ה' מעון אתה היית לנו, כי שם ידבר משה בתפלה ולכך הזכיר מעון שהוא רמז למדת רחמים, אבל כאן שהוצרך לרמוז על מדת הדין לגרש האויבים ולהשמידם, הזכיר מעונה בתוספת ה"א שהיא רמז לה"א ראשונה שבשם שהוא אלהי קדם, ומתחת זרועות שהם עולם, ומלת זרועות איננה סמוכה, ושעור הכתוב כן, ומתחת עד סוף הבנין שהיא מדת הדין, וזהו ויגרש מפניך אויב והיא המדה, ועל זה הזכיר לשון ויאמר שהוא מדת הדין, וזהו ויגרש מפניך אויב, ולא אמר וחרב גאותך אלא ואשר חרב גאותך, והוא מלשון מישור, כלומר וישור החרב גאותך, כי אין החרב גאותן של ישראל ח"ו כי ירושה לעשו היא, אבל הכונה מדת הדין, שהרי בשעה שישראל זכאין השמאל נעשית ימין, נמצאת למד כי משה רמז כל העשר בכאן כשם שרמזין בשירת הים בפסוק (שמות טו) מי כמכה, רצה לרמוז עליהם שם בתחלת נבואתו, גם עתה בסוף נבואתו חתם בהן את התורה.
עין יעקב. ע"ד הפשט מי שיצא ממעין יעקב, וכן (ישעיה מח) וממי יהודה יצאו. ואמר אל ארץ, כמו בארץ, וכן (מלכים א ח) והתפללו אל המקום הזה. ומה שהזכיר יעקב בירושת הארץ לבאר כי להם לבדם נתנה הארץ הקדושה, כלומר לזרע יעקב בלבד, וזהו לשון עין יעקב ולא מצינו עין אברהם ויצחק אלא עין יעקב להוציא עשו וישמעאל. ומן הידוע כי ארבעה דברים הם שזכתה בהן אומה הישראלית ואלו הן, הנבואה והתורה וארץ ישראל ותחית המתים. ונראה לי להוכיחם ולבארם כלם מדברי משה שגלה על ארבעתם, ובכל פסוק ופסוק תמצא מבואר שהזכיר שם יעקב, להורות כי כלן לא נתנו אלא לזרע יעקב בלבד. הנבואה הוא שכתוב (דברים יח) נביא מקרבך מאחיך כמוני, אמר כמוני שאני מזרע יעקב, ולמדנו בזה שאין הנבואה מצויה אלא בזרעו של יעקב, כי מפני שהזכיר מאחיך ובני עשו נקראים אחים שנאמר (במדבר כ) כה אמר אחיך ישראל, לכך הוצרך להוסיף כמוני למעט שאר האחים שהם עשו וישמעאל ולהוציאם מן הכלל, והא למדת שאין נבואה אלא בישראל. ומה שמצינו בלעם שהיה נביא באומות, מקרה הוא היה לו ולא עלה לאותה השגה אלא לכבודן של ישראל ולפי שעה ודרך מקרה, וכן הזכיר בלשון מקרה (שם כג) ויקר אלהים אל בלעם (שם) ויקר ה' אל בלעם, או מטעם שפירשו ז"ל כדי שלא יהא פתחון פה לאומות ליום הדין לומר לישראל נביאים ולנו אין נביאים, אלו היו לנו נביאים היינו חוזרין למוטב. התורה, הוא שכתוב תורה צוה לנו משה, והזכיר מיד קהלת יעקב כי לא נתנה התורה אלא לקהלת יעקב ואין מי שיזכה בה כי אם יעקב לבדו וכל המתקהל עמו. הארץ, הוא שהזכיר כאן עין יעקב אל ארץ, שלא נתנה הארץ למורשה אלא לזרע יעקב, ולא נתישבה מעולם אחר שנחרבה ולא תתישב לעם אחר. תחיית המתים, הוא שאמר אף שמיו יערפו טל, מלת שמיו חוזרת לעין יעקב ולמעלת זרעו של יעקב, ייחס לו השמים שהוא ערבות שעליו הזכיר למעלה רוכב שמים, ואמר יערפו טל, כי הטל שעתיד להחיות בו המתים הוא בערבות, ושאר האומות אינן זוכין לתחית המתים כי אם ישראל זרע יעקב, והוא שכתוב (דניאל יב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, וידוע כי מלת רבים ענינה על ישראל כענין שכתוב (אסתר ח) ורבים מעמי הארץ מתיהדים, כן דרשו רז"ל בספרי, א"ר סימאי (תהלים נ) יקרא אל השמים מעל, זו נשמה, ואל הארץ זה הגוף, לדין עמו למי שהוא מדיין, לעמו, מכאן לתחית המתים לישראל, עד כאן. וכן מצינו ישעיה ע"ה שהתנבא על אומות העולם ואמר (ישעיה כו) מתים בל יחיו רפאים בל יקומו, וחזר והתנבא על ישראל ואמר (שם) יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך, באר שאין תחית המתים אלא לישראל. ותדע לך כי כל ישראל יחיו בין רשעים בין צדיקים, צדיקים לקבל שכר ורשעים לקבל עונש, כי כיון שקיימו המצות או עברו עליהן בגוף ובנפש כן ראוין ליטול השכר או העונש בגוף ובנפש, וזהו שכתוב (דניאל יב) אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, וזהו שאמר אסף (תהלים עג) בעיר צלמם תבזה, ומלת בעיר מקור כמו בהעיר, וכמוהו (ישעיה כג) לשמיד, שהוא כמו להשמיד, ותרגם יונתן היאך חילמא מן גבר דמתערא ליום דינא רבא באתער יתהון מבי קברהון ברגז דמותהון תבסר. וכן שנינו בברייתא, שלש כתות ליום הדין, אחת של צדיקים גמורים ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינונים, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי עולם הבא, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם, שנאמר (דניאל יב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וגו'. והא למדת שיחיו אף הרשעים, והתחיה ההיא לרעתם כי יהיו נדונין בגוף ובנפש בגיהנם שהוא קבוע בארץ בשבעה מדורים שבו. ואומר שם בינונים מצפצפין ועולין, אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכלל עון פושעי ישראל בגופן, יורדין לגיהנם ונדונין שם שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים. ומה שאמר גופן כלה מוכיח שהם יורדין שם לגיהנם בגוף ובנפש. וכדי לרמוז שאין תחית המתים אלא לישראל לפיכך הזכיר הכתוב טל, וסמך לו מיד אשריך ישראל. ודרשו רז"ל (דברים לד) עד הים האחרון, הראה לו הקב"ה למשה עד זמן תחית המתים שנאמר עד הים האחרון, אל תיקרי הים האחרון אלא היום האחרון.
וע"ד המדרש עין יעקב, כעין הברכה שברכן יעקב אביהם (בראשית מח) והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם.
אף שמיו יערפו טל. כנוי שמיו יחזור להקב"ה, וכן ויגרש, ויאמר. או יחזור הכנוי לישראל, כמי שתולה דבר קטן בגדול, ואמר כן למעלת ישראל, וכדעת האומרים כי ישראל עיקר המציאות. או יחזור אל הארץ, שהרי מצינו מלת ארץ בלשון זכר (שם יג) ולא נשא אותם הארץ וכן (ישעיה ט) נעתם ארץ, ושעור הכתוב, כי שמיו של ארץ כלומר השמים שהם כנגד הארץ הקדושה יערפו טל, כלומר יורידו טל של ברכה. ומלת יערפו כמו ירעפו.
אשריך ישראל מי כמוך. פסוק זה הבטחה מפורשת לישראל בענין העוה"ב, כי מפני שהזכיר בפסוק של מעלה יעודי הגוף, והם ברכת הארץ ושפע השלוה והטובה שהיא ארץ דגן ותירוש, ושמיו אשר מלמעלה יורידו הטל לברכה, ושישכנו שם ישראל לבטח לא יפחדו מצר ואויב, ושלא תדור שם שום אומה כי אם ישראל לבדם, וזהו שאמר בדד כענין שכתוב (במדבר כג) הן עם לבדד ישכון, על כן הוצרך להוסיף ולבאר אשריך ישראל מי כמוך, יאמר אל תחשוב שיהיה זה לכם תכלית הגמול ושכר המצות, ועל כן תמצא טרחא במלת עם, ובאורו מי כמוך עם בעמים שיהיו לו יעודי הגוף ויעודי הנפש ושיהיה לו הטובה והשלוה בארץ טובה ורחבה בעוה"ז, ושיהיה נושע בה' יתעלה לחיי העולם הבא, וכבר ידעת כי אין התשועה האמתית כי אם לעולם הבא ולכך אמר נושע בה', והוא כלשון (ישעיה מה) ישראל נושע בה' תשועת עולמים. ואחר שהזכיר שכר העולם הבא נתן להם מופת על זה כי יהיה הוא יתברך מגנם ועזרם וחרב גאותם, כלומר שיוכלו להתגאות בה, זהו שאמר מגן עזרך. ויכלול עוד שיקרא למדת הדין של מעלה מגן לפי שדרך המגן להיות בצד שמאל, ויבטיחנו בה שתהיה בעזרנו ולא נפחד מן האויב אך נתגבר עליו, וכן אמר דוד (תהלים יח) ותתן לי מגן ישעך. ובאר עוד ואמר (שם פד) כי שמש ומגן ה' אלהים, קרא השם הגדול שמש ומדת הדין של מעלה מגן וזהו שאמר בכאן מגן עזרך ואשר חרב גאותך, כי בהיות להם לישראל ההצלחה התמידית והתגברות העצום על כל אויביהם הנה זה להם למופת כי הם דבקים ונושעים בהקב"ה לעולם הבא. וזה כלל גדול לכל היעודים שבתורה, וכגון אותן שבסדר אם בחקותי, שאין הכוונה שיהיו אותם היעודים שבעולם הזה תכלית השכר בקיום המצות אבל הם מופת לעם שיזכו לעולם הבא בהפקת כל רצונם בעולם הזה. וראויה היתה התורה שכל דבריה שלום ואמת, להיות להגונין העולם הבא חותמת, גם מלך ישראל העבד הנאמן אשר לחיי העולם הבא מזומן, ראוי היה יום שברך שבטי ישראל ומקהלם להפטר מהם מתוך דברי העולם העליון הנעלם, ועל כן רצה לחתום דבריו בו.