ויקיטקסט

ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת בבא קמא/פרק שלישי

< ביאור:ירושלמי מאיר‏ | מסכת בבא קמא

פרק שלישי – המניח את הכד עריכה

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה א עריכה

מתני’: ג_אהמניח את הכד ברשות הרבים. ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור. ואם הוזק בה, בעל החבית חייב בנזקיו:


גמ’: למה פטור? וכי אין דרך אדם להניח כדו ברשות הרבים? וכיוון שהניח ברשות, צריך הנתקל להיות חיב שהיה לו להתבונן. רב רב (אמורא)° אמר, בממלא את כל רשות הרבים. אבל אם אינו ממלא את כל רשות הרבים, חייב הנתקל, ואם הוזק פטור בעל הכד, שהיה לו להתבונן. שמואל שמואל (אמורא)° אמר

-----------------------------------דף יב עריכה

ירושלמי מאיר בבא קמא יב


קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף יב עמוד א] או בממלא את כל רשות הרבים, או שהייתה נתונה על קרן זוית, שלא היה יכול לראות ולכן פטור. רבי אלעזר רבי אלעזר בן פדת° אמר. ממלא כל רשות הרבים פטור, דמה עליו לעשות? הרי אם יטילנה מכאן ויתננה כאן, הרי זה בור שלו, ויהיה חייב על נזקיו. נתונה על קרן זוית פטור, שאין דרך בני אדם להסתכל בהליכתם. ולפיכך אין דרך אדם להיות מניחן ברשות הרבים. היתה ממלא כל רשות הרבים. אם יטלינה מיכאן ויתנינה כאן, נעשה בור שלו וחייב בנזקיו. אלא יטול המקל וישברנה, או יעבור עליה, ואם נשברה נשברה. נישמעינה מן הדא דתנן, ג_בשור שעלה על חבירו, ובא בעל השור לשמוט את שלו. או הוא שמט את עצמו ונפל השני ומת, פטור. ג_גאם דחייו ונפל ומת, חייב. ולא יכיל מימר ליה אילו שבקתה  הנחתה לו, הוינא יהיב לך נזקך. דעוד הוא יכיל מימר ליה, אילו שביקתה, הויתה יהב לי חצי נזק. הגע עצמך שהיה מועד? יכיל מימר ליה, לא כל ממך שאהא מחזר עמך על בתי דינים. הניח חבית ברשות הרבים ובא אחר והניח אחרת סמוכה עליה, ובא הראשון ליטול שלו. אם יטלינה מיכן ויתנינה כאן, נעשה בור שלו. אלא יטול את המקל וישברנה, או ישמטנו, ואם נשברה נשברה. נישמעינה מן הדא שהדין לא כך דתנן, שור שעלה בחבירו ובא בעל השור ושמטו מתחתיו

קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף יב עמוד ב] אם עד שלא עלה, שמטו ונפל ומת, פטור. ואם דחהו ונפל ומת, חייב. אמר רבי יוסי רבי יוסי בר זבידא° ותישמע מינה אף מהא דתנן, ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו. עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו, רשאי לפנותן לחסום בפניהן שילכו למקום אחר. משנכנסו, אין רשאי לפנותן למקום אחר. אהן כריסו ארגירא מוכס עד דלא ייתי אהן כריסו ארגירא מוכס, שרי מימר ליה, גם פלן עביד עיבידתי עוסק במקצוע שלי, פלן עביד עיבידתי כדי שיחלק המס בין כולם. מן דייתי אהן כריסו ארגירא מוכס, אסיר. דהוה כמציל עצמו בממון חברו. הדין אכסניי פרכא הממונה על חלוקת החיילים לבתי ארוח עד דלא ייתון רומאי לביתו, שרי משחדוניה בכסף. ומן דייתון רומאי, אסיר. הניח אבנו ברשות הרבים. ובא אחר והניח אחרת סמוכה לה. ובא אחר ונתקל בזו ונחבט בזו. מי חייב בנזקו, הראשון או השני? הראשון שהרי אם לא היה נתקל באבן של הראשון, לא היה נחבט באבן של השני. או השני, שהרי אבנו גרמה את הנזק. נישמעינה מן הדא דתנן. שור שדחף לחבירו ונפל לבור. בעל השור חייב ובעל הבור פטור. °רבי נתן רבי נתן אומר. במועד, זה נותן מחצה וזה נותן מחצה. ובתם, בעל הבור נותן שני חלקים, ובעל השור רביע. אמר רבי חנינא רבי חנינא בר חמא° כיני מתניתא. °רבי נתן רבי נתן אומר. בתם ג_דבעל הבור נותן שלשה חלקים, ובעל השור נותן רביע. דאמר ליה, שורי מצאתי בבורך. מה שאני יכול לגבות מבעל השור אגבה, והשאר אגבה ממך. הניח אבנו ברשות הרבים. ובאת הרוח והפריחתה לרשות היחיד ובא אחר ונתקל בה, מהו שיהא חייב בנזקו? הניח אבנו ברשות הרבים. ובא אחר ונתקל בה

-----------------------------------דף יג עריכה

ירושלמי מאיר בבא קמא יג


קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף יג עמוד א] והתיזה לרשות היחיד ובא אחר ונתקל בה, מהו שיהא חייב בנזקו? אמר רבי יוחנן רבי יוחנן°. הניח אבנו ומשאו ברשות הרבים. ובא אחר ונתקל בהן וצלוחיתו בידו. בין שנתקל באבן ונחבט בקרקע. בין שנתקל בקרקע ונחבט באבן, חייב על ניזקי אדם ופטור על ניזקי צלוחיתו. מילתיה דרבי יוחנן רבי יוחנן° אמר. אף בור של נזקין, פטור על הכלים. שנאמר ונפל שם שור או חמור ודרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולא ממעטים אדם אלא לענין מיתה דכתיב והמת יהיה לו אבל לנזקין חייב. אבל כלים ממעטין בין בבור של מיתה בין בבור של נזיקין. ואם בדרך הטחה הטיח, כגון שהחזיק את האבן בידו והשני נתקל עם הצלוחית באבן בדרך הילוכו, אף על ניזקי צלוחית חייב. שאין זה משום בור אלא משום אדם המזיק

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ב עריכה

מתני’: נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה, חייב. °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי אומר. ג_הבמתכוין חייב. בשאינו מתכוין פטור:


גמ’: אמר רבי אלעזר רבי אלעזר בן פדת°. מחלוקת שהוזק בשעת נפילה. דלתנא קמא ניתקל פושע וחייב בעל הכד. ול°רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי, נתקל אנוס ופטור. אבל לאחר נפילה, כל עמא מודיי שחייב, שהיה לו לסלק את הנזק ולא סילק. רבי יוחנן רבי יוחנן° אמר. במפקיר נזקיו, ובין בשעת נפילה, בין לאחר נפילה היא המחלוקת. דתנא קמא סבר מפקיר נזקיו חייב. ו°רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי סובר מפקיר נזקיו פטור ומה שאמר °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי במתכוון חייב הכוונה במתכוון לזכות בחרסים. מתיב רבי יוחנן רבי יוחנן° לרבי אלעזר רבי אלעזר בן פדת°. אם בשעת נפילה פטור ל°רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי משום שהוא אנוס אף שלא הפקיר את החרסים אינו קל וחומר לאחר נפילה. ולמה פטור בשעת נפילה אף שלא הפקיר את החרסים? שכן אדם מסתמא ירצה להפקיר נזקיו ברשות הרבים כדי להיפטר. לאחר נפילה שיש יותר מקום לסברה זו, שהרי אם היה רוצה בשברים ודאי היה נוטלם, אינו קל וחומר שיהיה פטור? אית מתניתא מסייעא לדין, ואית מתניתא מסייעא לדין. מתניתא מסייעא לרבי יוחנן רבי יוחנן° דאף לאחר נפילת אונס פוטר °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי דתניא. מודים חכמים ל°רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי במניח קנקנים לראש הגג לנגבן, ונפלו ונשברו. ובא אחר והוזק בהן, שהוא פטור. דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ופטור. מתניתא מסייעא לרבי אלעזר רבי אלעזר בן פדת° דאף לאחר נפילת אונס מודה °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי שחייב דתניא. היה בא בקופה של תבן ובה חבילה של קוצים ברשות הרבים. ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב. °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי פוטר, שלא נתנו ערי ישראל אלא לכך. לא פטר °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי אלא משום דעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, הא לאו הכי היה מחייב. אף אם לא ידע שיש קוצים בחבילה, והוה כאחר נפילת אונס.

קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף יג עמוד ב] תנן, °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי אומר. במתכוין חייב, בשאינו מתכוין פטור. על דעתיה דרבי יוחנן רבי יוחנן°, במתכוון לזכות בחרסין. על דעתיה דרבי אלעזר רבי אלעזר בן פדת°, במתכוון להזיק לשבור את הכד. רבי זירא רבי זירא° ורבי אילא רבי אלעאי (אמורא)° תריהון אמרין. מודה °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי לחכמים במבקיר שור נגחן ברשות הרבים שחייב. דלא דומה נזק עומד, לנזק מהלך. ולא שייך לאמר נתקל פושע שהשור הולך ומזיק.

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ג עריכה

מתני’: ג_והשופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו. ג_זהמצניע את הקוץ ואת הזכוכית, והגודר גדירו בקוצים, וגדר שנפל לרשות הרבים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו:


גמ’: תנן, השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו. אית תניי תני פטור. אמר רב הונא רב הונא°. בשהחליק במים ונחבט בקרקעו ונשברו. דקרקע עולם הזיקתו. אבל אם נתלכלכו כליו במים, חייב. דלא מיעטה תורה כלים אלא במיתה שבירה. רב רב (אמורא)° אמר. אפילו נתלכלכו כליו פטור. מילתיה דרב רב (אמורא)° אמר, הבור של נזקין פטור על הכלים. ג_חהמצניע את הקוץ ואת הזכוכית לתוך כותלו של חבירו בכתל רעועה. ובא בעל הכותל וסתרו, והוזק בהן אחר חייב המצניעה שהיה צריך לחשוב שיתכן ובעל הכותל יסתור את הכותל. ג_טחסידים הראשונים היו מצניעין אותן לתוך שדה עצמן, ומעמיקין להן שלשה טפחים, כדי שלא תעלם המחרישה: פיסקה. והגודר גדירו בקוצים. אמר רבי יוחנן רבי יוחנן°. תיפתר ג_יכדברי הכל, דאפילו למאן דאמר שבור ברשותו פטור וכן למאן דאמר שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים, כאן מדובר במפריח שחלקים ממנה בולטים לרשות הרבים רבי בון בר חייה רבי בון בר חייא° בעא קומי רבי זעירא רבי זעירא°. ולמה לית אנן פתרין לה כ°רבי יוסי בי רבי יהודה רבי יוסי בר יהודה דאמר גבי שבת

-----------------------------------דף יד עריכה

ירושלמי מאיר בבא קמא יד


קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף יד עמוד א] שלשה טפחים שהן סמוכין לרשות כרשות. ולכן אפילו שכל הגדר ברשותו בצמוד לרשות הרבים, הרי זה כרשות הרבים? אמר לו, ומה ביש  רע לך באוקימתא של רבי יוחנן רבי יוחנן°. דאמר לך תיפתר דברי הכל במפריח, וזה עדיף מלהעמיד כדעת יחיד: תנן, וגדר שנפל לרשות הרבים. אמר רבי אבהו רבי אבהו° בשם ריש לקיש ריש לקיש°, ד°רבי מאיר רבי מאיר היא. ד°רבי מאיר רבי מאיר אמר, כל המזיק שלא על ידי מעשה, חייב. והדא אמרה דא ש°רבי מאיר רבי מאיר סובר כך? דתנן, ג_יאנתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל. ונפלו לתוך הזמן פטור. לאחר הזמן חייב אף שלא עשה מעשה. וכמה הוא הזמן? תני רבי הושעיה רבי אושעיא רבה° שלשים יום:

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ד עריכה

מתני’: ג_יבהמוציא את תבנו ואת גפתו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר. חייב בנזקו, וכל הקודם בהן זכה. ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו:


גמ’: תנן, המוציא את תבנו ואת גפתו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו. וכל הקודם בהן זכה. במה זוכה? דבית רבי ינאי רבי ינאי° אמרי, בשבחן. שמואל שמואל (אמורא)° אמר, אף ג_יגגבגופן. תנן, ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו. חזקיה חזקיה בן רבי חייא° אמר, והוא שהפכה על פניה וכיוון לזכות בה. מילתיה דחזקיה חזקיה בן רבי חייא° אמר. ג_ידהמטלטלין נקנין בהפיכה אף שלא הגביה שלושה טפחים מן הארץ. אלא המטלטלין מהו שיקנו בגרירה? אמר רבי בון בר חייה רבי בון בר חייא°. נראין דברים בעמודין ובעורות קשין שאין דרך להגביהם מפי כובדם. אבל בעורות רכין, לא קנה עד שיגביה. אמר רבי אחא רב אחא° לית הדא פשטה על שיטתהון דרבנן שסוברים שמטלטלים נקנים בגרירה? דהלכה בבן סורר ומורה, שאינו חייב מיתה בגניבה הראשונה שגנב, אלא מתרים אותו בפני ג' דיינים ומלקים אותו. ואם חזר וגנב, נידון בפני בית דין של כ”ג וחייב מיתה. ובעו רבנן

קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף יד עמוד ב] בן סורר ומורה מהו שיהא חייב בתשלומי כפל בגניבה הראשונה? האם נאמר שחייב כפל כיוון שבגנבה ראשונה אין חיוב מיתה. או מאחר שהוא בהתריות מיתה. שהרי אינו בא לידי מיתה בגניבה שניה, אלא אם גנב בראשונה ונתחייב מלקות. נמצא שאף בגנבה ראשונה יש שיכות למיתה ופטור. נישמעינה מן הדא דתנן, הגונב כיס חבירו והוציאו בשבת, ג_טוחייב. שכבר נתחייב בגניבת כיס עד שלא חילל עליו השבת. ולא בהתריית מיתה הוא? שהרי כשהגביה את הכיס על מנת לגונבו, התרו בו שאם יוציא בהגבהה זו יהיה חייב מיתה. שהרי אין חייב בהוצאה, אלא אם כן הגביה עקר על מנת להוציא. רואים שאף שהתרו בו התראה שיש בה שיכות למיתה, חייב על הגנבה. אף הכא אף על פי שהוא בהתריית מיתה, יהא חייב על הגנבה. אמר רבי ינאי בר ישמעאל רבי ינאי בר ישמעאל°. אי אפשר לפשוט מכאן. ' דרבי הושעיה רבי אושעיא רבה° תניתה כדעתיה שהוא סובר שחייב על הוצאה אף בלא הגבהה. דתני, המוציא אף על פי שלא הניח חייב. ודכוותה, המוציא אף על פי שלא הגביה על מנת להוציא חייב. ולכן שכשהגביה את הכיס על מנת לגנוב כבר התחייב בתשלומים. ואין בעקירה זו שייכות לחיוב מיתה בהוצאת שבת. דאין צורך שיעקור או יניח כדי להתחייב על מלאכת הוצאה. ואין מה לפשוט מכאן לדין של בן סורר ומורה שהגנבה הראשונה שייכת להתריית מיתה שהרי בלעדיה אינו נעשה בן סורר ומורה ותני, אם ג_טזהיה גורר בו ויוצא פטור שחלו עליו מיתה ותשלומין כאחת, וקים ליה בדרבא מיניה. הא אם לא חלו עליו שניהן כאחת, חייב בתשלומין. מכאן אפשר לפשוט את מה שששאלנו. דמשמע מכאן שמטלטלין נקנים בגרירה אחרת לא היה חייב על הגנבה אף אם לא היה שייך חיוב מיתה על ההוצאה. אמר רבי יוסי בי רבי בון רבי יוסי ברבי בון°. תיפתר כגון דהוון אילין כיסייא רברבין  כיסים גדולים שדרכן ליקנות בגרירה. ולית שמע מן הדא כלום. אמר רבי יוסי רבי יוסי בר זבידא° בשם רבי יוחנן רבי יוחנן° המוציא אינו חייב עד שיניח דמהלך לאו כעומד דמי. רבי יעקב בר אדא רבי יעקב בר אדא° אמר בשם רבי יוחנן רבי יוחנן° עד שיטול ועד שיניח. רבי זעירא רבי זעירא° בעי האם עד שיטול על מנת להניח. ואם נטל לאכול ונמלך להניח לא יהיה חייב? הדא מתניתא זמנין דמותבין לה מביאים אותה ומסייעין לרבי יוחנן רבי יוחנן°. זימנין דמותבין לה מביאים אותה ומסייעין לריש לקיש ריש לקיש°.

-----------------------------------דף טו עריכה

ירושלמי מאיר בבא קמא טו


קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף טו עמוד א] דתנן, ג_יזיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד. טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים. °רבי מאיר רבי מאיר אומר, אף אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת. אמרו לו אינו מן השם. שכל השאר חייבים אף במהלך. והוצאה אינו חייב עד שיניח. אימת דמתיבין לה מביאים אותה ומסייעין לרבי יוחנן רבי יוחנן°? מדהוסיף °רבי מאיר רבי מאיר הוציאו בשבת. ואמרו לו אינו מן השם אי אמרת כרבי הושעיה רבי אושעיא רבה° שאין צורך בהנחה דמהלך כעומד דמי. הרי גם בהוצאה חייב בהולך, ולמה אמרו לו אינו השם? אימת דמתיבין לה מביאים אותה ומסייעין לריש לקיש ריש לקיש°? מדאמר °רבי מאיר רבי מאיר הוציאו בשבת חייב חטאת משום שבת. הא מלקות על שחילל יום הכיפורים פטור אפילו הזיד ביום הכיפורים ושגג בשבת. דאף שאינו חייב מיתה, כיוון שאם היה מזיד בשבת היה חייב מיתה משום שבת, ופטור ממלקות על שחילל יום הכיפורים. אף כששגג בשבת שאינו במיתה, יהיה פטור ממלקות על חילול יום הכיפורים. כריש לקיש ריש לקיש°. דתנן השוחט אותו ואת בנו לעבודה זרה, אם התרו בו על אותו ואת בנו, לוקה. אם התרו בו על עבודה זרה, נסקל, דברי רבי יוחנן רבי יוחנן°. ריש לקיש ריש לקיש° אומר, כיוון שאם היו מתרין בו משום עבודה זרה היה חייב מיתה. אפילו אם התרו בו על אותו ואת בנו אינו לוקה. אמר רבי יוסי בי רבי בון רבי יוסי ברבי בון°. אין מכאן ראיה לריש לקיש ריש לקיש°. כי אפשר שהמשנה עסקה רק בחיוב חטאות, אבל באמת, חייב גם חטאת משום שבת וגם מלקות משום יום הכיפורים. ואתייא ד°רבי מאיר רבי מאיר כ°רבי עקיבה רבי עקיבא דתני. מניין ליום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושגג ועשה מלאכה. ג_יחמניין שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו? תלמוד לומר, שבת היא. יום הכיפורים הוא. דברי °רבי עקיבה רבי עקיבא. °רבי ישמעאל רבי ישמעאל אומר, אין חייב אלא אחת

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ה עריכה

מתני’: שני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה. ג_יטנתקל הראשון ונפל, נתקל השני בראשון. הראשון חייב בנזקי של שני. ג_כזה בא בחביתו וזה בקורתו. נשברה כדו של זה בקורתו של זה, פטור. שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך:

גמ’: רבי יוחנן רבי יוחנן° בעא. מהו שניתן לראשון שהות כדי עמידה ויהיה פטור עד אז? מי אמרינן ניתקל פושע וחייב מיד. או נתקל לאו פושע ואינו חייב אלא אם היה לו זמן לעמוד ולא עמד. אמר רבי יוסי רבי יוסי בר זבידא°. פשיטא לרבי יוחנן רבי יוחנן° ג_כאדנותנים לראשון שהות כדי עמידה. ולא מסתברא שזו היתה שאלתו, אלא ודאי שאל. מן השני והלך מהו ליתן לשני שהות כדי עמידה? שהרי הוא פחות אנוס שראה את הראשון נופל והיה צריך להיזהר

קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף טו עמוד ב] נישמעינה מן הדא דתנן, ג_כבהקדרים המהלכים זה אחר זה. נתקל הראשון ונפל. ובא חבירו ונתקל בו ונפל. ובא חבירו ונתקל בו ונפל. הראשון משלם לשני, והשני לשלישי. משמע שדין כולם שוה. וכשם שנותנים לראשון שהות לקום, כך נותנים לשני. ואם מחמת הראשון נפלו כולן, כגון שנשכב לרוחב הדרך. הוא משלם על ידי כולן. וחייבין על ניזקי אדם ג_כגופטורין על ניזקי כלים כדין בור. ואם הזהירו זה את זה, כולן פטורין. חמרים שהיו מהלכין זה אחר זה, ונתקל הראשון ונפל ובא חבירו ונתקל בו ונפל. ובא חבירו ונתקל בו ונפל. הראשן משלם לשני. והשני לשלישי. ואם מחמת הראשון נפלו כולן, הוא משלם על ידי כולן. ג_כדחמורים שהיו מהלכין זה אחר זה. נתקל הראשון ונפל, ובא חבירו ונתקל בו ונפל. אפילו מאה, כולן חייבין. אית תנויי תני, כולן פטורין. אמר רבי אילא רבי אלעאי (אמורא)° . מאן דאמר חייבין, בשהרביצום בעליהן. אבל נפלו מעצמן פטורים. כי רק באדם אמרינן דאם היה לא שהות חייב. דאדם חייב באונס. אבל הבהמה שנפלה, אף אם היה לה שהות לקום פטורה. דאין אונסין לבהמה. חמורים שהיו רגלי אחד מהן רעות והולך לאט, אין רשאין לעבור עליו. נפל, רשאין לעבור עליו. מהו רשאין לעבור עליו? אפילו דרסין עלוי ועברין. היה ג_כהאחד ריקן ואחד טעון. מעבירין את הריקן מפני הטעון. אחד פרוק ואחד טעון. מעבירין את הפרוק מפני הטעון. היו שניהן טעונים, שניהן פרוקין, יעשו פשרה ביניהן. שתי עגלות, ג_כושתי ספינות, אחת טעונה ואחת ריקנית. מעבירין פרוקה מפני הטעונה. שתיהן פרוקות או טעונות, יעשו פשרה ביניהן. הנכנס למרחץ, נותן כבוד ליוצא שהוא עיף. והיוצא מבית הכסא, נותן כבוד לנכנס. תנן, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו פטורים דלשניהם רשות להלך. רבי זעירא רבי זעירא° בעי, שינו שניהם והזיקו מהו? נישמעינה מהדא דתנן, חמשה שישבו על ספסל אחד. ובא אחר שהיה כבד ביותר וישב בו ונשבר. ג_כזהוא משלם על ידי כולן. ואם מחמת כולן נשבר, כולן חייבין. משמע שאם כולם שינו חייבים

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ו עריכה

מתני’: ג_כחהיה בעל קורה ראשון ובעל החבית אחרון. נשברה החבית בקורה פטור. ואם עמד בעל הקורה, חייב. ואם אמר לו לבעל החבית עמוד, פטור. ג_כטהיה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון. נשברה החבית בקורה חייב. אם עמד בעל החבית, פטור. ואם אמר לו לבעל הקורה עמוד, חייב. וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו.

עין משפט ונר מצוה:
[ע"א]

17 ג_יז מיי' פ"ו מהל' שגגות הלכה ד':

18 ג_יח מיי' פ ד' מהל' שגגות הלכה א'| מיי' פ ו' מהל' שגגות הלכה ו':

19 ג_יט מיי' פ י"ג מהל' נזקי ממון הלכה ח',טור ושו"ע חו"מ סי' תי"ג סעיף א':

20 ג_כ מיי' פ ו' מהל' חובל ומזיק הלכה ח',טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ט סעיף א':

21 ג_כא מיי' פ י"ג מהל' נזקי ממון הלכה ח',טור ושו"ע חו"מ סי' תי"ג סעיף א':


[ע"ב]

22 ג_כב מיי' פ י"ג מהל' נזקי ממון הלכה י',טור ושו"ע חו"מ סי' תי"ג סעיף ב':

23 ג_כג מיי' פ י"ג מהל' נזקי ממון הלכה ט',טור ושו"ע חו"מ סי' תי"ג סעיף א':

24 ג_כד מיי' פי"ג מהל' רוצח הלכה י',טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ב סעיף י"ב:

25 ג_כה מיי' פ י"ג מהל' רוצח הלכה י"א,טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ב סעיף י"ג:

26 ג_כו מיי' פ י"ג מהל' רוצח הלכה י"ב,טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ב סעיף י"ד:

27 ג_כז מיי' פ ו' מהל' חובל ומזיק הלכה ט"ו,טור ושו"ע חו"מ סי' שפ"א:

28 ג_כח מיי' פ ו' מהל' חובל ומזיק הלכה ח',טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ט סעיף ב':

29 ג_כט מיי' פ ו' מהל' חובל ומזיק הלכה ח',טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ט סעיף ג':


-----------------------------------דף טז עריכה

ירושלמי מאיר בבא קמא טז


קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף טז עמוד א]

גמ’: תנן, היה בעל קורה ראשון ובעל החבית אחרון. נשברה החבית בקורה פטור. ואם עמד בעל הקורה, חייב. לא כן אמר רב רב (אמורא)° בממלא כל רשות הרבים. וכי זה ממלא כל רשות הרבים? ומדוע אם בעל הקורה עמד הוא חייב? הרי יכל בעל החבית ללכת מהצד. אמרי, כיון שעמד במפתיעה, נעשה כקרן זוית שלא יכל לראות ובעל הקורה חייב:

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ז עריכה

מתני’: שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים. אחד רץ ואחד מהלך. או שהיו שניהן רצים והזיקו זה את זה, שניהן פטורין:


גמ’: °יוסי הבבלי יוסי הבבלי אומר. ג_להיה רץ ברשות הרבים והזיק, חייב. ששינה המנהג. אם היה ערב שבת בין השמשות, פטור. אמרי. הוא °יוסי הבבלי יוסי הבבלי, הוא °יוסי בן יהודה יוסי בן יהודה, הוא °יוסי קטונתא יוסי קטונתא. ולמה נקרא שמו קטונתה? שהיה קטן חסידים

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ח עריכה

מתני’: ג_לאהמבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים. ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד. ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר, חייב:


גמ’: אמר רבי יוסי בן חנינה רבי יוסי בר חנינא°. היה עומד ומבקע עצים בחצירו. ג_לבונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה הבקעת והזיקתו. חייב. ואם מת, אינו גולה דקרוב למזיד הוא. והתני רבי חייה רבי חייא רבה° פטור? לא פליגי. מה דאמר רבי יוסי בן חנינה רבי יוסי בר חנינא°., בשראהו. ומה דאמר רבי חייה רבי חייא רבה°, בשלא ראהו דהוה אנוס. ואפילו בשלא ראהו, כיון שאמר לו היכנס, צריך להיות חייב והתני רבי חייה רבי חייא רבה° פטור. מאי טעמא דרבי חייה רבי חייא רבה° כיון שאמר לו הכנס ויודע שלא ראהו, צריך היה לשמור עצמו שלא ינזק. ואית דבעי מימר. דכיון שאמר לו היכנס, נעשית כחצר השותפין וחייב. דאמר רבי יוחנן רבי יוחנן° בשם רבי ינאי רבי ינאי°. ג_להשותפין קונין זה מזה בחצר אף בקנין משיכה. ג_לדוחייבין זה בניזקי זה וזה בניזקי זה. איתמר, אבל אם לא נתן לו רשות להיכנס פטור. ולא כן אמר רב רב (אמורא)°, בממלא כל רשות הרבים. וכי זה כממלא כל רשות הרבים ולמה אם הזיק לו בעל הבית פטור? היה לו לעבוד במקום אחר. אמרי מכיון שדרכו להלך בכל החצר, כמי שהוא ממלא כל החצר

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ט עריכה

מתני’: ג_להשני שוורים תמים שחבלו זה בזה, משלמין במותר חצי נזק. שניהן מועדין, משלמין במותר נזק שלם. אחד תם ואחד מועד. מועד בתם משלם במותר נזק שלם. תם במועד משלם במותר חצי נזק. וכן ג_לושני אנשים שחבלו זה בזה, משלמין במותר נזק שלם. אדם במועד ומועד באדם, משלם במותר נזק שלם. אדם בתם ותם באדם. אדם בתם משלם במותר נזק שלם

קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף טז עמוד ב] ותם באדם ג_לזמשלם במותר חצי נזק. °רבי עקיבה רבי עקיבא אומר. אף תם שחבל באדם, משלם במותר נזק שלם. שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, נוטל את השור. שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום. אמר °רבי מאיר רבי מאיר. על זה נאמר, ומכרו את השור החי וחצו את כספו. אמר לו °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי. אני מודה וכן הלכה, אבל לא זה המקרה עליו דברה תורה קיימתה ומכרו את השור החי וחצו את כספו. ולא קיימתה, וגם את המת יחצון. ואי זה זה שעליו דברה תורה? זה שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים, והנבילה יפה חמשים זוז. זה נוטל חצי החי וחצי המת. וזה נוטל חצי החי וחצי המת:


גמ’: שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, נוטל את השור. שאין לו אלא חצי חבלו. לפיכך אם מת השור או שהכחיש, אין לו אלא אותו השור בלבד שאין משלם אלא חצי נזק מגופו של השור. שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים. והכחישו חמשים זוז שני דינר זהב, חזר האחרון וחבל בו ג' של זהב שבעים וחמש זוז. והרי המותר דינר זהב, השני משלם לראשון חצי דינר זהב. ג_לחשור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והכחישו בחמישים זוז. השביח והרי הוא יפה ארבע מאות. שאילו לא נגחו, היה יפה שמונה מאות זוז. אם עד שלא עמד בדין השביח, אין לו אלא כשעת נזקו וחייב לו חמישים זוז ואם היה תם משלם עשרים וחמש. ג_לטהכחיש, אין לו אלא כשעת העמדתו בבית דין בלבד, דאמר ליה קרנה דתורך  הקרן של שורך קבורה ביה, ומחמת הנגיחה כיחש. תני אם עד שלא עמד בדין השביח, אין לו אלא כשעת נזקו. אמר רבי אילא רבי אלעאי (אמורא)° כיני מתניתין  כך כוונת המשנה. השביח המזיק שמשלם מגופו. אם עד שלא עמד בדין השביח, אין לו אלא כשעת נזקו. שהשבח ממון בעלים ואין לניזק חלק בו. אבל אחר העמדה בדין נוטל חלקו בשבח, שהניזק הופך שותף למזיק בשור הכחיש ואין בגופו לשלם חצי נזק אין לו אלא כשעת עמדתו בבית דין. תנן, שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום. אמר °רבי מאיר רבי מאיר. על זה נאמר, ומכרו את השור החי וחצו את כספו. מאי טעמא ד°רבי מאיר רבי מאיר? אמר קרא (שמות משפטים כא לה) ומכרו את השור החי וחצו את כספו משמע שאין הנבלה שווה כלום. ומה מקיים °רבי מאיר רבי מאיר וגם את המת יחצון? מיכן שמשלם חצי נזק. נמצא זה מפסיד חצי נזק וזה מפסיד חצי נזק. דפחת שפחתה מיתה ישלם המזיק חציו מהחי.

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה י עריכה

מתני’: ג_מיש חייב על מעשה שורו, ופטור על מעשה עצמו. חייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו. שורו שבייש פטור. והוא שבייש חייב. שורו שסימה את עין עבדו והפיל את שינו פטור

עין משפט ונר מצוה:
[ע"א]

30 ג_ל  !מיי' פ ו' מהל' חובל ומזיק הלכה ט',טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ח סעיף ח':

31 ג_לא מיי' פ א' מהל' חובל ומזיק הלכה י"ז,טור ושו"ע חו"מ סי' תכ"א סעיף ט':

32 ג_לב מיי' פ ו' מהל' רוצח הלכה י"א| מיי' פ א' מהל' חובל ומזיק הלכה י"ז:

33 ג_לג מיי' פ ד' מהל' מכירה הלכה ז',טור ושו"ע חו"מ סי' ר' סעיף ז':

34 ג_לד מיי' פ א' מהל' חובל ומזיק הלכה ט"ז| מיי' פ ו' מהל' חובל ומזיק הלכה ג',טור ושו"ע חו"מ סי' שע"ח סעיף ז':

35 ג_לה מיי' פ ט' מהל' נזקי ממון הלכה י"ד,טור ושו"ע חו"מ סי' ת"ב:

36 ג_לו | טור ושו"ע חו"מ סי' תכ"א סעיף י"ג:


[ע"ב]

37 ג_לז מיי' פ ז' מהל' נזקי ממון הלכה ג',טור ושו"ע חו"מ סי' ת"ה סעיף א':

38 ג_לח מיי' פ ז' מהל' נזקי ממון הלכה י"א,טור ושו"ע חו"מ סי' ת"ד סעיף א':

39 ג_לט מיי' פ ז' מהל' נזקי ממון הלכה י"א,טור ושו"ע חו"מ סי' ת"ד סעיף ב':

40 ג_מ מיי' פ ז' מהל' נזקי ממון הלכה י"א,טור ושו"ע חו"מ סי' ת"ה סעיף א',טור ושו"ע חו"מ סי' ת"ה סעיף ב':


-----------------------------------דף יז עריכה

ירושלמי מאיר בבא קמא יז


קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף יז עמוד א] והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב. שורו שחבל באביו ובאמו חייב. והוא שחבל באביו ובאמו פטור. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור, מפני שנידון בנפשו:

גמ’: בן פדייא בן פדייא° אמר. ג_מאכל המקלקלין פטורין, חוץ מן המבעיר והעושה חבורה שנלמד ממה שאסרה תורה שריפת בת כהן בשבת, וממה שהוצרך להתיר מילה בשבת. רבי יוחנן רבי יוחנן° אמר. במבעיר אינו חייב עד שיהא צריך לאפר. והעושה חבורה אין חייב עד שיהא צריך לדם. והתנינן שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור, מפני שמתחייב בנפשו. היינו באותו מקרה שהוא חייב מיתה ולכן פטור מתשלומים שורו חייב ממון. אם לפי רבי יוחנן רבי יוחנן° אינו חייב אלא בצריך לאפר. ואיך יתכן שהשור יהיה צריך לאפר? בבלי תרצו בשור פיקח, וכגון שהיתה לו מכה ושרף את הגדיש כדי להתגלגל באפר

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה יא עריכה

מתני’: ג_מבשור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק. זה אומר שורך הזיק. והלה אומר לא כי אלא בסלע לקה. המוציא מחבירו עליו הראייה. ג_מגהיו שנים רודפין אחר אחד. זה אומר שורך הזיק. וזה אומר שורך הזיק. שניהם פטורין. ואם היו שניהן של איש אחד, שניהן חייבין. ג_מדהיה אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר הגדול הזיק. והמזיק אומר לא כי אלא הקטן הזיק. אחד תם ואחד מועד. הניזק אומר מועד הזיק. והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק. המוציא מחבירו עליו הראייה. ג_מההיו הניזוקין שנים, אחד גדול ואחד קטן. והמזיקין שנים, אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר, הגדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן. והמזיק אומר, לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן. אחד תם ואחד מועד. הניזק אומר, מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן. והמזיק אומר, לא כי אלא תם הזיק את הגדול ומועד את הקטן. המוציא מחבירו עליו הראיה:


גמ’: תנן, היה אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר הגדול הזיק. והמזיק אומר לא כי אלא הקטן הזיק. וכ”ו, המוציא מחבירו עליו הראייה. רבי יודן רבי יודן° בעי. אם לא מצא ראיה. הדין עמדת בית דין מהו? מי אמרינן דעל כל פנים הקטן שהודה לו צריך לשלם. או דהוי כמי שטענו בחטין והודה לו בשעורים. דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ופטור אף מדמי שעורין, והכא נמי אפילו תם או קטן שהודה לו אין לו. נישמעינה מהדא דתנן, שנים שזרקו שתי צרורות, ושברו שתי כדין אחת של יין ואחת של שמן. זה אומר של יין שברתי. וזה אומר של יין שברתי. שניהן משלמין של יין. אחת ריקנית ואחת מליאה. זה אומר ריקנית שברתי. וזה אומר ריקנית שברתי. שניהן משלמין את הריקנית. שברו חבית אחת. זה אומר אתה שברתה. וזה אומר אתה שברתה. שניהן פטורין. שמעינן מיהת דאם הודו משלמין על כל פנים הפחות שבשניהם והכא נמי במתניתין כן:

הדרן עלךפרק המניח

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=ביאור:ירושלמי_מאיר/מסכת_בבא_קמא/פרק_שלישי&oldid=2816845"