טור חושן משפט שעח
<< | טור · חושן משפט · סימן שעח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות נזיקין
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור עריכה
כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם ובלבד שלא יהא אנוס כגון אם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק אבל אם נפל ברוח מצויה והזיק חייב דלאו אנוס הוא כתב הרמב"ם היה עולה בסולם ונשמטה השליבה מתחתיו ונפל והזיק אם לא היתה חזקה ומהודקת חייב ואם היתה חזקה ומהודקת והתליעה פטור שזו מכה בידי שמים היא וכל כיוצא בזה והראב"ד השיג עליו ואומר דאין זה אונס ליפטר טפי מרוח [שאינה] מצויה: ואפילו לגרום נזק לממון חבירו אסור אלא יש צד גורם שחייב לשלם ויש צד גורם שפטור כאשר יתבאר בע"ה: ואפילו בראייתו אם יש בו היזק לחברו אסור לו להסתכל בו דאמר רב יהודה אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה:
כל מקום שמזיק חייב לשלם בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק ואפי' ברשות המזיק אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיקו ל"ש בגופו ול"ש בממונו חייב לשלם דנהי דיש לו רשות להוציאו אין לו רשות להזיקו ומיהו דוקא במזיקו במזיד אבל אם בשוגג הזיק בו פטור בע"ה: ואם בע"ה הוזק בנכנס אפילו בשוגג חייב בנכנס כיון שנכנס שלא ברשות וכתב הרמ"ה דוקא שלא ידע בע"ה שנכנס בו אבל ראהו שנכנס והוזק בו פטור דאיהו דאזיק אנפשיה אע"פ שנכנס שלא ברשותו:
היו שניהם ברשות כגון שנתן בעל החצר לשניהם רשות ליכנס או שהיו שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם אם לא ידעו זה בזה שלא ראו זה את זה פטורין ראו זה את זה אע"פ שלא כיונו חייבים לפיכך שנים שהיו רצים בר"ה או שהיו מהלכים שניהם והוזקו זה בזה פטורים: הזיקו זה את זה חייבין:
היה אחד רץ ואחד מהלך והוזק מהלך ברץ חייב מפני שרץ שלא ברשות בד"א בחול אבל בע"ש בין השמשות פטור מפני שרץ ברשות כתב הרמ"ה ז"ל אם שניהם רצין אפילו הזיקו זה את זה פטורין והא דאמרי' דהזיקו זה את זה חייבין היינו דוקא שהמזיק עשה מעשה שהוזק זה והניזק לא עשה כלום אבל גבי שנים רצין דהתרווייהו עבדי מעשה [והזיקו זה את זה הוי כאילו] הוזקו זה בזה פטורין:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל חתן היוצא מחופתו ומיודעיו הלכו עמו ורכבו בסוסים כנהג הבחורים ועבר החתן לפניהם בא אחריו אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליו והכהו ובא לו לחתן הפסד ש' זהובים בסיבה זו שהפרד היה של עכו"ם וטוען המזיק כיון שהיה בר"ה שיש רשות לכל אדם לילך בו שאינו חייב לשלם למאי מדמינן ליה מאחר שהכהו בסוסו הוי כמו חציו או לרגל מדמינן ליה מאחר שנעשה בשליכת האוכף או נאמר כיון שכוחו מעורב בו שרגלו של הרוכב הולך בשליבת האוכף כאילו עשאו הוא בעצמו אפילו אם היה אנוס כיון שתחילתו בפשיעה חייב.
תשובה מה שטוען שהוא פטור כיון שהוא בר"ה והיה לו לניזק לשמור עצמו לאו טענה היא שאין לו לרוץ בר"ה ואפילו ברגליו שיכול לעמוד כשירצה כ"ש הרוכב סוס שאין לו לרוץ במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל להעמיד הסוס כשירצה ונמצא שפושע בו ומזיק בגופו הוא כיון שרוכב על הבהמה ומזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה וחייב לשלם כל מה שישומו בית דין שנפחת דמי הפרד בשביל הכאה זו אבל אם הפרד של עכו"ם וצריך הניזק לשלם לעכו"ם יותר ממה שנפחתו דמי הפרד אין המזיק חייב לפרוע לו אם העו"ם מעביר עליו הדרך בשביל זה אין לחייב לזה כיון שלא כיון:
בית יוסף עריכה
כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו שאינו נהנה כיון שמזיקו בין בשוגג בין במזיד חייב לשלם משנה בפרק ב' דב"ק: (כו.) אדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד:ומ"ש ובלבד שלא יהא אנוס כגון אם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק אבל אם נפל ברוח מצויה והזיק חייב דלאו אונס הוא בספ"ב דב"ק (כז.) אמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור מד' דברים ברוח מצויה והזיק ובייש חייב בד' דברים ופטור על הבשת והעתיק הרמב"ם ז"ל מימרא זו בפ"א מהלכות חובל ומזיק וכתב שם הרב המגיד דע שג' חלקים הם כל זמן שיש בדבר פשיעה גמורה וזהו רוח מצויה אבל הוא שלא בכוונה חייב בד' דברים ופטור מן הבשת לא היה שם פשיעה וג"כ לא נעשה באונס גמור חייב על הנזק ופטור מן השאר וזהו רוח שאינה מצויה ובאונס גמור כתבו המפרשים שהוא פטור וכתב עוד שם וממה שאמרו הוזקו זה בזה פטורים דקדקו שאונסין גמורים פטור בהם אף בנזקין כמו שכתבתי למעלה ובפ"ו מהל' הנזכר כתב הרמב"ם המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד וכתב ה"ה כבר כתבתי בפ"א דאונס גמור כתבו ז"ל שהוא פטור והרב לא חילק עכ"ל ומ"מ יש לתמוה שכתב בנפל ברוח שאינה מצויה והזיק פטור ומשמע פטור מנזק והא אמר רבה דחייב על הנזק ולדברי הפוטרים באונס גמור צ"ל דרוח שאינה מצויה לאו אונס גמור הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל : כתב הרמב"ם היה עולה בסולם ונשמטה השליבה מתחתיו ונפל והזיק וכו' ואם היתה חזקה ומהודקת והתליעה פטור וכו' בפ"ו מהלכות חובל ומזיק וכתב ה"ה למד זה הרב מהסוגיא שבפרק אלו הן הגולין (ז:) ונראה שהוא גורם ואי בעית אימא הא והא לניזקין ויש גורסין הא והא לגלות וכן הוא בספרינו והטעם שיהיה פטור לדעת הרב מפני שהן אונסים גמורים ואין רוח שאינה מצויה אונס כ"כ עכ"ל והראב"ד כחב תמה אני מ"ש אונס מכח שאינה מצויה מן הישן ובגמרא משמע דלא איתלע אונס דאי איתלע לאו אונס הוא עד כאן:
ואפי' לגרום נזק לממון חבירו אסור אלא יש צד גורם שחייב לשלם ויש צד גורם שפטור כאשר יתבאר בע"ה [בסי' שפ"ו]:
ואפי' בראייתו אם יש בו צד היזק לחבירו אסור להסתכל בו זה מבואר מדין הרחקת היזק ראיה:ומ"ש דאמר רב יהודה אסור לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה בפרק המקבל (קז.) ופרש"י אסור לאדם וכו' שלא יפסידנה בעין הרע:
(ה) כל שמזיק חייב לשלם בין בר"ה בין ברשות הניזק ואפילו ברשות המזיק אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיקו לא שנא בגופו לא שנא בממונו חייב לשלם דנהי דיש לו רשות וכו' ומיהו דוקא במזיקו במזיד אבל אם בשוגג הזיק בו פטור ב"ה וכו' בפרק הפרה (מח.) אמר רבא הכניס שורו לחצר בע"ה שלא ברשות והזיק את בע"ה או בע"ה הזזק בו חייב ואמר רבא נכנס כחצר ב"ה שלא ברשות והזיק את ב"ה או ב"ה הוזק בו חייב הזיקו ב"ה פטור אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה הזיקו ב"ה חייב מ"ט משום דא"ל נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא. ופרש"י הזיק. קרי בין מתכוין בין שאין מתכוין ומיהו בידים הזיקו: הוזק. שזה היה עומד במקומו ובא ב"ה ונתקל בו. ויש ט"ס בלשון רבינו שכתב ואם ב"ה הזיק בנכנס אפילו בשוגג חייב וצריך להגיה הוזק במקום הזיק:ומ"ש בשם הרמב"ם דוקא שלא ידע ב"ה שנכנס בו אבל ראהו שנכנס והוזק בו פטור וכו' טעות סופר יש כאן וצריך להגיה ולכתוב הרמ"ה במקום הרמב"ם וכן מצאתי בספר מדוייק ובסי' תכ"א ג"כ כתבו בשם הרמ"ה:
ומ"ש היו שניהם ברשות וכו' או שהיו שניהם שלא ברשות וכו' שם ואזדי לטעמייהו דאמר רבא ואיתימא רב פפא שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורים טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות דברשות פטור שלא ברשות חייב ופרש"י שניהם ברשות כגון בר"ה או חצר השותפין או שנתן לו ב"ה רשות ליכנס או שניה' שלא ברשות כגון שניהן רצים בר"ה הזיקו בידים זה את זה ואפי' שלא במתכוין חייבין דבנזקין לא שאני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח (לב.) שנים שהיו מהלכים בר"ה והזיקו זה את זה פטורין ההוא והזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה דברשות פטור בין הזיק דבידים בין הזיק דממילא ובלא ידע ליה וכ"כ הרשב"א בפרק המניח דהא דקתני הזיקו זה את זה שניהם פטורים לאו דוקא הזיקו אלא הוזקו זה בזה קאמר אבל הזיקו משלמין במותר נזק שלם כדאמרינן בפרק הפרה וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל ומזיק המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד בד"א ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון אבל בשגגה או באונס פטור וכן אם היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור וכתב ה"ה ממה שכתב הרב וכן אם היו שניהם ברשות נראה שדעת הרב לפטור המזיק ברשותו אע"פ שהניזק הכניס כליו שם מדעתם ודעת הרב בסוגיא שהבאתי כך הוא שהוא מפרש דלא הוה ידע ביה שלא היה מתכוין להזיקו והוא ידע ביה שהיה מתכוין להזיקו והזיקו זה את זה פירשו הרב בכוונה ואז הן חייבים והוזקו זה בזה שלא בכוונה ואז פטורים זה דעת הרב ומשם הוציא דינים אלו ודעת הר"א כדעת רש"י עכ"ל וכתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר שנים שהיו מהלכין בר"ה היו שניהם רצים והוזקו זה בזה שניהם פטורים:
ומ"ש רבינו אחד רץ ואחד מהלך והוזק מהלך ברץ חייב וכו' בד"א בחול אבל בע"ש בין השמשות פטור וכו' משנה וגמרא בפרק המניח (לב.) ובעי בגמרא בע"ש מאי ברשות איכא כדר' חנינא דאמר בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל ואם היה ע"ש בין השמשות פטור מפני שברשות הוא רץ כדי שלא תכנס השבת והוא אינו פנוי. וכתב המרדכי דוקא אותה מצוה דבין השמשות דאין לו שהות אבל בשאר מצוה כגון לרוץ לב"ה או לבית המדרש דיש לו פנאי אם הזיק חייב :ומ"ש רבי' בשם הרמ"ה אם שניהם רצים אפילו הזיקו זה את זה פטורים וכו' פשוט שהוא כדי ליישב מתני' עם הברייתא ולא יצטרך לידחק במה שנדחק רש"י דההוא הזיקו הוזקו היא ולא דק:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל חתן היוצא מחופתו ומיודעיו הלכו עמו ורכבו בסוסים וכו' כלל ק"א סי' ה':
בית חדש (ב"ח) עריכה
כשם שאסור וכו'. כלומר לא תימא דליכא איסורא אלא לגנוב ולגזול כדכתיב בקראי אבל להזיק ממון שלו אין בו איסור אם משלם לו ההיזק אלא איסורא נמי איכא אלא דקשיא לי הלא אפילו ממון עצמו איכא איסורא כדתנן ס"פ החובל הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים חייבים ופרש"י אינו רשאי דעובר בבל תשחית: ומ"ש אפילו שאינו נהנה וכו'. ריש ב"ק אמרי קרן אין הנאה להיזקו אלמא דאפי' ממונו שהזיק חייב עליו אפילו אין הנאה להיזקו כ"ש אדם עצמו שהזיק וכן שנינו ס"פ כיצד הרגל (דף כ"ו) סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם: ומ"ש בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם. משנה שם אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן: ומ"ש ובלבד שלא יהא אנוס וכו'. תימה דבגמ' קאמר מה"מ דנזק חייב אפי' שוגג תנא דבי חזקיה אמר קרא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון ותו אמר התם נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק ופטור בד' דברים וכך פסק רבי' בסי' תכ"א סי"ג וכך הקשה ב"י ונראה דרבינו כאן רצונו לומר ובלבד שלא יהא אונס גמור דהתם פטור אף מן הנזק כדכתב ה"ה בפ"א מחובל בשם המפרשים ומ"ש כגון אם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק וכו' אין כוונתו דנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה בענין שלא היה אונס גמור כמו שאמרו בגמרא אלא ר"ל דנפל בענין שהיה אונס גמור ומהרו"ך כתב לחלק בין הזיק אדם להזיק כלים ושארי ליה מאריה דבמשנה ובגמרא מפורש דאין חילוק בין הזיק אדם להזיק כלים אלא כדפי' עיקר דברוח שאינה מצויה גופי' איכא לחלק בין אונס גמור כגון שהיה רוח סערה גדולה וחזקה מפרק הרים ומשבר סלעים לשאינו כ"כ חזקה וק"ל: כתב הרמב"ם היה עולה בסולם וכו'. ר"פ אלו הן הגולין היה עולה בסולם ונשמטה השליבה מתחתיו תני חדא חייב ותניא אידך פטור מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס ירידה היא ומ"ס עלייה לא דכ"ע עלייה היא ול"ק כאן לנזקין חייב כאן לגלות פטור וא"א הא והא לגלות ול"ק הא דהתליע הא דלא התליע וא"א הא והא דלא התליע ול"ק הא דמיהדק והא דלא מיהדק וכתב ה"ה ונראה שהרמב"ם היה גורס וא"א הא והא לנזקין וכן נראה מתוך מ"ש פ"ו מה' רוצח עכ"ל ר"ל מדלא חילק בדין גלות בין התליע ללא התליע ובין מיהדק ללא מיהדק אלמא דלענין גלות אין חילוק דבכל ענין פטור דירידה שהיא צורך עלייה פטור ותלמודא אינו מחלק במיהדק והתליע אלא לנזקין ואפשר נמי לומר דהרמב"ם היה גורס בסתם וא"א הא דהתליע והא דלא התליע דכך תפסו התו' בד"ה וא"א הא דהתליע וכו' ומפרש הרמב"ם דה"ק וא"א הא והא לנזקין ובדלא התליע ומיהדק פטור משום דאנוס גמור הוא אבל בדהתליע אפילו מיהדק אי נמי בדלא מיהדק אפילו לא התליע לאו אונס גמור הוא וחייב בנזקין ופרש"י מיהדק. השליבה מילאה הנקב שהיא תחובה בו ואחוזה יפה עכ"ל והיינו דכתב הרמב"ם אם לא היתה חזקה כלומר שהתליעה אי נמי היתה חזקה דלא התליעה אלא שלא היתה מהודקת חייב דאין זה אונס גמור ולפי זה וי"ו ומהודקת כלומר אי לא היתה מהודקת ואם היתה חזקה ומהודקת פטור שזו מכה בידי שמים היא. ומ"ש רבינו והתליעה ט"ס הוא שהרי אינו פטור אלא דוקא בהיתה חזקה ולא התליעה ובספרי הרמב"ם כתוב או שהתליעה וגם זה ט"ס הוא ולפעד"נ שצ"ל שלא התליעה במקום או שהתליעה וה"ק ואם היתה חזקה ומהודקת שלא התליעה וק"ל וגם הראב"ד היה גורס טעות זה בספרי הרמב"ם והשיג עליו ואמר בגמרא משמע דלא התליע אונס דאי התליע לאו אונס עכ"ל: ומ"ש רבינו דהראב"ד השיג עליו וכו'. נראה דדעת הראב"ד דאין אונס זה דשליבה חזקה ומהודקת מכה בידי שמים ליפטר בה יותר מרוח שאינה מצויה דחייב וס"ל דהגירסא בפ' אלו הן הגולין וא"א הא והא בגלות כגירסא שלנו וכפרש"י דבדלא מיהדק אי נמי בדאיתלע נכפפת השליבה והו"ל דרך ירידה חייב גלות אבל בדלא איתלע וגם מיהדק דאחוז' יפה יפה אינה נכפפת השליבה ולא הויא דרך ירידה ולפיכך פטור אבל לנזקין בכל ענין חייב דלא הוי אונס גמור מנפל הגג ברוח שאינה מצויה ומ"ש בספרי רבינו מרוח מצויה ט"ס הוא וצ"ל מרוח שאינה מצויה:
ואפילו לגרום נזק לממון חבירו אסור. בפרק לא יחפור (סוף דף כ"ב) א"ר טובי בר מתנא זאת אומרת גרמא בנזקין אסור ופרש"י ואע"פ דפטור מלשלם אסור לגרום וכשבא להעמיד גרמא להזיק חבירו מעכב עליו עכ"ל וכן פי' התוס' לשם וה"א פ' כיצד הרגל (דף כ"ג) דרב יוסף קאמר לאביי דליזיל ולימא ליה למרייהו דעיזי דליצנעינהו ולא ליפסדו ליה ואע"ג דאביי השיב לרב יוסף דלא מיחייבי למצנעינהו דיחויא בעלמא הוא והלכתא כרב יוסף כדפסק רב אלפס וכך כתבו התוס' לשם:
(ה) כל מקום שמזיק חייב לשלם. פירוש אין חילוק בין מקום למקום אלא בכל מקום שא' מזיק לממון חבירו חייב המזיק לשלם ההיזק בין שהזיקו ברשות הרבים וכו' וטעמו לומר דאע"ג דבנזקי שור איכא חילוק בין מקום למקום כמו שיתבאר בסי' שפ"ט ס"ד ה"ו אפילו הכי בנזקי אדם עצמו אין חילוק דבין ברשות הרשים בין ברשות הניזק ואפילו ברשות המזיק אם הזיק לממון חבירו אע"פ שהכניסו שלא ברשות חייב לשלם וכך כתב רבינו בסימן תכ"א והוא מימרא דרבא פרק הפרה (דף מ"ח) הכניס שורו לחצר ב"ה שלא ברשות והזיק את ב"ה או ב"ה הוזק בו חייב ופרש"י הוזק בו. שנתקל בו ואמר רבא נכנס לחצר ב"ה שלא ברשות והזיק את ב"ה או ב"ה הוזק בו חייב הזיקו ב"ה פטור א"ר פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה הזיקו ב"ה חייב משום דא"ל נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא וס"ל לרבינו דהא דקאמר רבא הזיקו ב"ה חייב לאו דוקא באדם עצמו אלא ה"ה בשורו שהכניסו שלא ברשות והזיקו ב"ה חייב דאין חילוק בזה בין הוא עצמו לממונו וכן הא דמחלק רב פפא בין לא ידע לידע אין חילוק בין אדם עצמו לממונו. ודעת הרמ"ה הוא לפרש דכיון דרב פפא מפרש לסיפא דמימרא דרבא הזיקו ב"ה פטור דאיירי דלא ידע ביה א"כ רישא נמי היכא דהזיק את ב"ה או ב"ה הוזק בו חייב איירי נמי בדלא ידע ביה ב"ה שנכנס בחצר ולפיכך חייב הנכנס שלא ברשות אפילו הוזק בו ב"ה בשוגג אבל אם ידעו בו ולא הוציאו והוזק בו בשוגג פטור הנכנס אע"פ שנכנס שלא ברשות דב"ה אפסיד אנפשיה דהו"ל להזהר שלא יהא נתקל בנכנס כיון דידע בו שנכנס לחצר ולא הוציאו ואיכא לתמוה במ"ש רבינו ומיהו דוקא במזיקו במזיד אבל אם בשגג הוזק בו פטור ב"ה שזה היפך משמעות הסוגיא דדוקא בהוזק בו פטור דהיינו שזה עמד במקומו ובא זה ונתקל בו אבל אם הזיקו בידים אפילו בשוגג שאינו מתכוין הו"ל כאילו היה מתכוין וחייב וכן פרש"י והראב"ד בהשגות. וכתב ב"י שכן פי' הרשב"א ואע"ג דגם הרמב"ם כתב דבשוגג פטור וכתב המ"מ לפרש הסוגיא אליביה דוחק גדול להוציא משמעות לשון התלמוד מפשוטו ותו קשה טובא דכאן כתב רבינו בסתם כדברי הרמב"ם דאם בשוגג הזיקו בלא מתכוין פטור ב"ה אע"פ שהכניס כליו ברשותו מדעתו וכמו שפי' הרב המגיד דבריו ומביאו ב"י ודלא כהראב"ד ובסוף סי' שע"ט תמה על דברי הרמב"ם בזה והסכים לדעת הראב"ד ומיהו בקושיא זו י"ל דרבינו ס"ל דלא אמר הרמב"ם כן דבשוגג בלא מתכוין פטור בעה"ב אלא בהכניס שלא ברשות ומ"ש לקמן בסי' שע"ט דמיירי בהכניסו ברשות ואפ"ה פטרו הרמב"ם תמה עליו רבינו ודוק:
היו שניהם ברשות וכו'. שם מימרא דרבא ורב פפא ופרש"י שניהם ברשות בר"ה שלא ברשות כגון ששנים רצים והקשו התוס' דהיינו מתני' בפ' המניח ונראה לפרש כגון שנכנסו לחצר ב"ה שלא ברשות או ברשות דאית ליה לאסוקי אדעתיה כמו שנתנו לו רשות כמו כן נתנו לאחר רשות או כמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אחר נכנס שלא ברשות ולכך חייב כשהזיקו זה את זה אפילו הזיקו שלא מדעת אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי דשלא ברשות אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי דברשות לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי ואם שלא מדעת הזיקו ברשות פטור שלא ברשות חייב עכ"ל וכך הם דברי רבינו.
היה אחד רץ וכו'. משנה וגמרא פרק המניח ודע דרש"י קשיא ליה בפ' הפרה הא דקאמר הזיקו זה את זה חייבים ובפ' המניח תנן שנים שהיו מהלכין בר"ה והזיקו זה את זה פטורין ותירץ ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה עכ"ל אבל הרמ"ה מפרש דשפיר דק בלישניה ומיירי דתרווייהו עבדי מעשה והזיקו זה את זה הו"ל כאילו הוזקו זה בזה ופטורין והא דקאמר הזיקו זא"ז חייבים היינו דוקא כשהמזיק עשה מעשה שהוזק זה והניזק לא עשה כלום וכך פי' ב"י: כתב הרא"ש ומודה איסי ברץ בע"ש ב"ה שפטור שרץ ברשות למהר לטרוח ולהכין לכבוד שבת וכתב עלה בהגהות אשיר"י וז"ל וכן פרש"י מתוך כך יש ללמוד דלאו דוקא ב"ה אלא משעה שמתחילין לתקן צרכי שבת לאפות ולבשל ולצלות ה"ה ברשות דהיינו מחצי היום ולמעלה שמתחיל היום להעריב ודוקא בלא מתכוין אבל אם הזיקו במתכוין חייב עכ"ל ובנ"י כתב דבסתמא דיינינן ליה דרץ לצורך שבת אבל אי בריר לן דלא רהיט אלא לשאר חפציו דלא שייך בזה צורך שבת חייב כמו בחול עכ"ל:
שאלה לא"א הרא"ש חתן היוצא מחופתו וכו'. מיהו המרדכי ס"פ הישן ובאגודה פרק לולב וערבה כתבו דבחתן וכיוצא בו שנהגו להזיק זה את זה מתוך שמחה פטורין מלשלם ומהרא"י בכתביו כתב דהב"ד יכולים לעשות גדר שלא יזיקו זה את זה ע"ש בסי' ר"י ומביאו הרב בהגהת ש"ע ונראה דתשובת הרא"ש דהכא דינא קאמר היכא דלא נהגו אבל היכא דנהוג נהוג:
דרכי משה עריכה
(א) וכתב נ"י פרק האומנים דף י"ב ע"ב הא דאמרינן [ב"ק לא] האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דניזקין היינו כל הדינים האמורים בתלת בבי דהיינו נזקין וגזל והשבת אבידה ואונאה ורבית ע"ש.
(ב) וכ"ה בגמרא ספ"ב דב"ק דאם נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק:
(ג) וכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות חובל שנים שהיו מהלכים בר"ה היו שניהם מהלכין או שניהם רצין והוזקו זה בזה שניהם פטורין וכנ"י דף ט"ו ע"א מיהו בזה איכא לאפלוגי כדפליג גבי זה בא בחביתו וזה בא בקורתו בין מהלכין זה לקראת זה או זה לאחר זה או מיהר האחרון או עמד הראשון וע"ל סי' שע"ט באלו הדינים.
(ד) וכתב הר"ן פרק המניח דף ט"ו ע"א הא דפטור ברץ בע"ש בין השמשות היינו דאיכא דאיכא למימר דרץ לצורך שבת ומסתמא דיינינן ליה בהכי אבל אי בריר לן דלא רהיט אלא לשאר חפציו דלא שייך ביה צורך שבת חייב כבחול עכ"ל:
(ה) ובמרדכי ס"פ הישן דסוכה ויש ללמוד לאותן הבחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה ונלחמים זה עם זה וקורע איש בגדי חבירו או קלקלו פטורין הואיל ונהגו כן מחמת שמחת חתן וכלה עכ"ל, וכ"כ בחידושי אגודה פרק לולב וערבה בחורים ששוחקין זה עם זה והכו זה את זה אם אינם מכוונים פטורין. וכתב מהרא"י בפסקיו סי' ר"א באחד שהזיק בחבירו בשעת הקפת המזבח בהושענות ופסק דאע"ג דמדינא פטור הואיל והיה בשעת השמחה מ"מ כדי שלא יכוין כל אחד להזיק חבירו בשעה זו יש לקנסו וע"ש שהאריך שם לקנוס ע"פ אומדנות אע"פ שאין עדות ברורה כדי לעשות סייג וגדר.