טור חושן משפט שעט
<< | טור · חושן משפט · סימן שעט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור עריכה
שנים שמהלכין בר"ה זה בחביתו וזה בקורתו ופגעו זה בזה ונשברה החבית בקורה פטור לפי שהיו שניהן ברשות ודוקא שסייע בעל החבית בשבירתה שדרך הילוכו הטיח חביתו בקורה אבל אם עמד בעל החבית ובעל הקורה בא בקורתו ושברה חייב היה בעל קורה ראשון ובעל הבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה לנוח מכובד משאו חייב אפילו אין הקורה ממלאה את כל הדרך ואם הזהיר לבעל החבית ואמר לו עמוד פטור ואם עמד לתקן משאו אף על פי שלא הזהירו פטור דטרוד היה ולא היה יכול להזהירו היה בעל החבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל חבית לנוח פטור ואם הזהיר לבעל הקורה שיעמוד חייב אע"פ ששינה בעל החבית ועמד לנוח ואם עמד לתקן משאו חייב בעל הקורה אע"פ שלא הזהירו:
כתב הרמב"ם מי שמילא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן אפילו הכניסן ברשות אם לא קבל עליו לשמרן ה"ז נכנס ויוצא כדרכו וכל מה ששובר בכניסתו וביציאתו פטור עליהן ואם שברם בכוונה אפילו שהכניס שלא ברשות חייב וכן כל כיוצא בזה ע"כ ותימה הוא כיון שהכניס ברשות איך יפטר על מה שמשבר בכניסתו וביציאתו וכן השיג עליו הראב"ד וכתב אפשר דדין זה שלא נתן לו רשות למלאות אבל נתן לו רשות למלאות חייב:
בית יוסף עריכה
שנים שמהלכין בר"ה זה בחביתו וזה בקורתו ופגעו זה בזה ונשברה החבית בקורה פטור לפי שהיו שניהם ברשות משנה בפרק המניח (לא:): ומה שאמר ודוקא שסייע בעל החבית בשבירתה וכו' שם (לב.) אהא דמחייב מזיק את אשתו בתשמיש המטה מקשינן אלא הא קתני שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ומשני התם תרווייהו כהדדי נינהו הכא איהו קא עביד מעשה ופירש רש"י תרווייהו כהדדי נינהו שניהם שוים בשבירתה שאף בעל החבית סייע בשבירתה וכתבו התוספות תרווייהו כי הדדי נינהו שאף בעל החבית מסייע בשבירתה שבדרך הילוכו הטיח חביתו בקורת חבירו וא"ת א"כ למה לי שלזה רשות להלך אפילו אין רשות לא לוה ולא לזה פטור בעל הקורה מטעם זה וי"ל דבא למעוטי אם היה בעל הקורה רץ ובעל חבית מהלך אף על פי שבעל חבית עצמו הטיח החבית אי נמי י"ל דבא למעט במקום שאין לו רשות להלך כגון בחצר בעל החבית דכיון שאין לו רשות לבעל הקורה להלך אין לבעל החבית ליזהר ממנו מיהו כשעמד בעל החבית חייב בעל הקורה אפילו שניהם ברשות כיון שעשה כל ההיזק דדוקא משום דתרווייהו כי הדדי נינהו פטרינן ליה ולא דמי לעמד בעל החבית דמתניתין דכיון שהוא ידע שבא אחריו בעל קורה ונושא כשלדא פשע בעמידה עכ"ל: היה בעל קורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשבר החבית בקורה פטור שם במשנה ופרש"י פטור. שזה מהלך לדרכו והוא מיהר ללכת:ומ"ש ואם עמד בעל קורה לנוח מכובד משאו חייב אפי' אין הקורה ממלא את כל הדרך ואם הזהיר לב"ה וא"ל עמוד פטור ואם עמד לתקן משאו אע"פ שלא הזהירו פטור וכו' שם במשנה אם עמד בעל קורה חייב ואם אמר לבעל חבית עמוד פטור ולעיל (לא.) מההוא מתני' אמתני' דשני קדרים שהיו מהלכים זה אחר זה נתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקי שני א"ר יוחנן לא תימא מתני' ר"מ היא וכו' אלא אפי' לרבנן חייב שהיה לו לעמוד ולא עמד רב נחמן בר יצחק אמר אפילו תימא לא היה לו לעמוד היה לו להזהיר ור' יוחנן אמר כיון דלא הו"ל לעמוד לא הו"ל להזהיר דטרוד תנן היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה חייב מאי לאו שעמד לכתף דאורחיה הוא קתני חייב דהו"ל להזהיר לא בשעמד לפוש אבל עמד לכתף מאי פטור אדתני סיפא ואם א"ל לב"ה עמוד פטור ליפלוג וליתני בדידה בד"א בשעמד לפוש אבל עמד לכתף פטור הא קמ"ל דאע"ג דעמד לפוש כי א"ל לבע"ה עמוד פטור. ופרש"י לכתף. לתקן הקורה על כתפו כדרך נושאי משאוי: לפוש. דמשונה הוא ואין ר"ה עשויה לכך. ופסק הרי"ף כר' יוחנן ואע"פ שהרא"ש תמה עליו למה לא פסק כרב נחמן בר יצחק דבתרא הוא סתם רבינו דבריו כדעת הרי"ף: ומ"ש רבינו חייב אפילו אין הקורה ממלאה את כל הדרך שם בגמרא (לב.) פריך מהך מתניתין לר"ל דאמר שתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת תייבת דמשמע דוקא בעטה הא לא בעטה והוזקה ממילא פטורה והא מתניתין כשעמד בעל הקורה פי' לפוש ושינה שאין דרכו לעמוד לפוש חייב על שבירת החבית אע"ג דהוי ממילא ומשני מתני' דרמיא כשלדא כלומר שעמד בעל הקורה וקורתו על כתפו מונח לרוחב הדרך ואין דרך לבעל החבית אנה ואנה אבל אם עמד בלא שלדא פטור וכתב שם הרא"ש דאע"ג דלכאורה משמע דהכי הלכתא כי היכי דלא תקשה אר"ל רב אלפס לא הביא כל זו הסוגיא אלא המשנה כצורתה דמשמע דס"ל דאפילו בלא שלדא חייב וי"ל דרב אלפס ס"ל כיון דלית הלכתא כר"ל בעיקר דבריו דקאמר בעטה מהלכת ברבוצה פטורה ורבוצה במהלכת חייבת אין בה שום חדוש אין לשנות פשט המשנה לאוקומי דיוקא דר"ל: ומ"ש היה בעל החבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב שם במשנה:ומ"ש ואם עמד בעל חבית לנוח פטור ואם הזהיר לבעל הקורה שיעמוד חייב אף על פי ששינה בעל החבית ועמד לנוח ואם עמד לתקן משאו חייב בעל הקורה אע"פ שלא הזהירו שם במשנה אם עמד בעל חבית פטור אם א"ל לבעל קורה עמוד חייב וכבר נתבאר בסמוך דעמד לכתף אורחיה הוא אף ע"ג דלא הזהיר פטור ועמד לפוש הוי משונה וחייב והיכא דהזהיר אע"ג דעמד לפוש פטור ונתבארו דברי רבינו:
כתב הרמב"ם מי שמילא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן אפילו הכניסן ברשות אם לא קיבל עליו לשמרם ה"ז נכנס וווצא כדרכו וכל מה ששיבר בכניסתו ויציאתו פטור עליהם ואם שברם בכוונה אפילו שהכניס שלא ברשות חייב וכן כל כיוצא בזה בפ"ו מהלכות חובל ומזיק וכתב הרב המגיד הרי שמילא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן וכו' ברייתא בפרק המניח (כח.) ומ"ש ואפילו הכניסן ברשות הוא נמשך כפי השיטה שכתב למעלה דכל זמן שאינו מתכוין להזיק אפילו ברשות כיון שהוא ברשותו פטור והר"א כתב איפשר לדין זה כשלא נתן לו רשות למלאות אבל נתן לו רשות למלאות חייב וזה נכון עכ"ל :
בית חדש (ב"ח) עריכה
שנים שמהלכין בר"ה זה בחביתו וכו'. משנה פרק המניח (סוף דף ל"א) זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשבר כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ודקדק רבינו שכתב שנים שמהלכין בר"ה דבמ"ש שנים שמהלכין אתא למעוטי אם היה בעל הקורה רץ ובעל חבית מהלך דהואיל והוא רץ שלא ברשות חייב אע"פ שבעל החבית עצמו הטיח החבית ובמ"ש בר"ה אתא למעט דאם היה זה בחצר בעל החבית דכיון שאין לו רשות לבעל הקורה להלך אין לבעל החבית ליזהר ממנו וחייב וכ"כ התוס' לשם (בדף ל"ב) בד"ה תרווייהו: ומ"ש ודוקא שסייע וכו'. כך פרש"י והתו' לשם: ומ"ש היה בעל קורה ראשון וכו'. שם במשנה ופירש"י פטור שזה מהלך כדרכו והוא מיהר ללכת: ומ"ש ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו וכו'. שם מסקנא דגמרא אליבא דר' יוחנן דבעומד לפוש מכובד משאו משונה הוא דאין ר"ה עשויה לכך חייב אבל בעומד לכתף לתקן הקורה על כתפו הוא כדרך נושאי משאוי אורחיה הוא ופטור ופסק הרי"ף כרבי יוחנן: ומ"ש אפילו אם אין הקורה ממלאה את כל הדרך. כלומר וא"כ הו"ל לבעל החבית לנטות אנה ואנה אפ"ה חייב וכ"כ הרא"ש פ' המניח דכך הלכה דלא כאוקימתא דגמרא אליבא דר"ל ושזו היא דעת רב אלפס ע"ש: היה בעל חבית ראשון וכו'. שם במשנה וכמו שנתבאר בסמוך דעומד לפוש משונה הוא ועומד לכתף אורחיה הוא:
כתב הרמב"ם מי שמילא וכו' ותימה הוא וכו'. הרב המגיד כתב דהרמב"ם אזיל לטעמיה שכתב למעלה דכל זמן שאינו מתכוין להזיק אפילו ברשות כיון שהוא ברשותו פטור עכ"ל והיינו מ"ש בפ"ו דחובל בתחלת הפרק דברשות המזיק אם בשוגג הזיק בו פטור ב"ה וכמ"ש גם רבינו בסי' שע"ח ס"ד ופי' בו ה"ה שדעת הרמב"ם לפטור המזיק ברשותו אע"כ שהניזק הכניס כליו שם מדעתו עכ"ל ודברי ה"ה. הללו הביא ב"י בסי' שע"ח וגם כאן ותימה גדולה דאם כן יהיו סותרים דברי רבינו במ"ש בסי' שע"ח בסתם כדברי הרמב"ם וכאן השיג על הרמב"ם והסכים להראב"ד ונראה דרבינו לא ס"ל מה שפירש ה"ה בזה אלא ס"ל דמ"ש בתחלה באותו פ' דאם הזיק בשוגג פטור לא איירי אלא בהכניס שלא ברשות ולפיכך פטור אפילו הזיקו בידים שלא במתכוין ולזה הסכים גם רבינו אבל כאן במילא חצר חבירו דמיירי בהכניסן ברשות השיג על הרמב"ם והסכים לדעת הראב"ד וכבר כתבתי זה בסימן שע"ח סעיף ד':
דרכי משה עריכה
(א) וא"כ קשיין דברי רבינו זה על זה דלעיל סי' שע"ה משמע דס"ל כדעת הרמב"ם וכאן פסק כדעת הראב"ד מיהו אפשר דרבינו ס"ל דיוצא ונכנס ושובר מיקרי בכוונה.