טור חושן משפט קצח
<< | טור · חושן משפט · סימן קצח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
קנין מטלטלין
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור עריכה
דבר תורה מעות קונות בכל המטלטלין אחד בעלי חיים ואחר שאר כל המטלטלין שכיון שפסקו סכום הדמים ונתנו למוכר חזר המקח לרשות לוקח לכל דבר ואין אחד מהם יכול לחזור בו לפיכך משקבל המוכר המעות הן שלו מן התורה ואם קדש בהם את האשה מקודשת:
וחכמים תקנו שלא יהו מעות קונות עד שיגביה דבר שדרכו להגביה או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה: וכיון שמשך או הגביה או שנמסר לו זכה אע"פ שלא נתן המעות ואינו יכול לחזור בו וכופין אותו ליתן המעות:
ופירש הרמב"ם ז"ל שאפי' משוי גדול של פשתן או של עצים שאינו יכול להגביה נקרא דבר שדרך להגביהו כיון שאפשר להתיר האגד ולהגביה כל עץ ועץ לבדו ואינו נקרא דבר שאין דרכו להגביה אלא כמו משוי של פלפלין או אגוזים ושקדים וכיוצא בהן והוא גדול שאין א' (מהם) יכול להגביהו ואם יתירוהו יהיה בו טורח גדול ויראה כיון שהוא משוי כבד נקנה במשיכה שלא הצריכוהו להתירו ולהגביהו אחד אחד:
ואם מגביה דבר שאין דרכו להגביה קונה אע"פ שאין דרכו בכך ספינה נקנית במשיכה או במסירה ואם בא לקנותה במשיכה צרך שימשוך את כולה שיחזיר סופה למקום שהיה ראשה וכתב א"א הרא"ש ז"ל י"א דה"ה נמי בשאר כל המטלטלין צריך שימשוך את כולה:
ונ"ל דדוקא ספינה צריך למשוך כולה וכן בבעלי חיים איכא מאן דאמר שצריך שתהלך מלוא קומתה משום דכי משך לה כל דהו אזלא ממילא להכי אין משיכה כל דהו דידהו חשיבא משיכה: אבל משיכת שאר כל המטלטלין שמשיכתם מכח אדם המושכן משיכה כל דהו דידהו חשיבא משיכה:
כתב ה"ר יונה י"א דספינה אינה נקנית במשיכה אלא כדרך משיכתה כגון שמונחת במים או ברקק מים שהיא בסימטא או בחצר של שניהם אבל אם היא ביבשה אינו קונה עד שיגביהנה כתב הרמב"ם ז"ל ספינה כיון שיש בהטורח במשיכה לא הצריכוה משיכה אלא מסירה וכן כל כיוצא בזה ואם א"ל המוכר לך משוך וקני לא קנה עד שימשכנה כולה כיון שמקפיד המוכר שלא יקנה אלא במשיכה ע"כ:
וכ"כ הרמ"ה ז"ל שכל המטלטלין נקנין במסירה אלא שחילק היכא דלא מסר ליה מקנה לקונה מידו לידו אלא א"ל חזק וקני ואזיל ותפיש בה אפילו שלא בפניו א"נ תפש בה בפניו בתר דארצי מוכר לאקנויי ליה כה"ג אמרינן מידי דבר משיכה הוא אינו נקנה במסירה אבל היכא דמסר ליה מקנה גופיה לקונה מידו לידו כדי לאקנויי קנה אפילו במסירה אבל ר"י פירש דלא מיקנה במסירה אלא ספינה ובעלי חיים וטעמא משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה וכשאוחז בספינה בחבל ומנענע כל שהוא הולכת מכחו על פני המים הלכך אפי' לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן בבעלי חיים אבל בשאר מטלטלין לא מהני מסירה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:
וטעמא שתקנו חכמים שלא יהו מעות קונות משום שמא פעמים אחר שיתנן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס כגון שתפול דליקה בית המוכר ואם יהיה באחריות הלוקח לא יטרח מוכר להצילו לכך תקנו והעמידוהו חכמים באחריות המוכר כדי שיטרח ויציל וכיון דתקנו חכמים שיהיה ברשות המוכר א"א לא נגמר המקח עד שימשוך: לפיכך אפילו אם נאבד באונס ולא היה כח במוכר להציל ולא נתעצל בהצלתו אפ"ה הפסיד שיאמר הלוקח או תן לי מקחי או החזר לי מעותי ואפילו מי שפרע א"צ לקבל כיון שחזר בו מחמת הפסד: וכיון שטעמא משום הכי הוא אם היה ביתו של לוקח מושכר למכר והמקח שם אין הלוקח יכול לחזור בו ואם יאבד באונס הוא באחריותו שהרי אם תפול דליקה הוא יטרח להציל ביתו: וכן אם המוכר השכיר ללוקח מקום בביתו והוא דר בו מעות קונות דכיון שהוא דר בבית המוכר אם תפול דליקה הוא טורח להציל פירותיו שבבית המוכר:
אף על פי שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו כתב רב אלפס משום רבינו האי כיון שקבלם המוכר כדי להשלים ללקוח מקחו הרי קבלם להוציא ולעשות בהם צרכיו להתחייב באחריותם והוי להו כהלואה גביה אפילו אי אמר למרי זוזי תא ושקול זוזך ואתניסו איחייב בהן שהרי צריך לקבל עליו מי שפרע הילכך כל זמן שלא קבל עליו מי שפרע ברשותו הם ויכול להוציאם הילכך חייב באחריותן ובאונסיהן אפילו אם הם בעין ואצ"ל אם הוציאם שאז הם כמלוה אצלו וכן כתב הרמב"ם ז"ל:
ויראה מדברי רב אלפס שאם קבל עליו מי שפרע ואמר טול מעותיך אינם יותר ברשותו ואם נאנסו יפסיד הלוקח וכ"כ הרמב"ן שהוא פטור אפי' אי אפקינהו ויהיב ליה זוזי אחריני ויש מחלקים אי איתנהו להני זוזי אז נאנסו ללוקח ואם הוציאם אפילו יחד לו אחרים וקבל עליו מי שפרע נאנסו למוכר והרמ"ה כתב אפילו אם קבל עליו מי שפרע ואמר לו טול מעותיך חייב בכל האונסים כדין מלוה גמורה עד שיעשה השבה שמועלת במלוה והכי מסתבר וכתב הרמב"ם ז"ל שאם חזר בו הלוקח ואמר לו המוכר טול מעותיך שאז הם אצלו כמו פקדון ואם נגנבו או נאבדו אינו חייב באחריותן ע"כ ויראה שאין חילוק בין אם חוזר בו לוקח או מוכר ובין קודם שקבל עליו מי שפרע או לאחר כן אלא לעולם הן עליו כמלוה עד שיחזירם:
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
דבר תורה מעות קונות וכו' בריש הזהב (מז.) א"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה דילמא נפלה דליקה באונס אי אוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה טרח ומציל ואי לא לא טרח ומציל ור"ל אמר משיכה מפורשת מן התורה והתוס' והרא"ש האריכו להוכיח דהלכה כר' יוחנן וכן דעת הרי"ף שלא כתב אלא דברי ר' יוחנן וכן דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' מכירה וכתבו הגהות שכן פסק רבי' האי ונ"ל שאם התנו שתגמר קנייתם במעות מכרן קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכדאמרינן גבי קרקע דאי אמר אי בעינא בכספא אקנה קנה וכמ"ש בסי' ק"צ : כתוב בהגהות ראשונות דמרדכי פרק הזהב בשם העיטור דוחא עלייה דשכיח בה דליקה אבל מכר לו חטים שבבית דלא שכיחא בה דליקה מעות קונות וה"ג בירושלמי וכו' ואין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים: (ב"ה) ודבריו דברים תמוהים הם כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ורבנן חדא מינייהו נקטו: (ב): כתב הר"ן בריש הזהב שי"א דשכירות מטלטלין נקנה בכסף דליכא למימר שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דכיון שהגוף שלו טרח ומציל וכדאמרינן התם כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת למוכר דקנה בכסף מהאי טעמא כמ"ש בסי' זה בס"ד:
(ג) (ד) עד שיגביה דבר שדרכו להגביה וכו' בהספינה (דף פו) גמרא המוכר פירות לחבירו תנן התם נכסים שיש להם אחריות וכו' ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה בסורא מתני להא שמעתתא משמיה דרב חסדא וכו' לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא ואמרינן בתר הכי ת"ש המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה והא פירות דבני הגבהה נינהו וקתני דקני במשיכה הב"ע בשליפי רברבי א"ה אימא סיפא הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי שאני פשתן דמשתמיט ופר"ש שאני פשתן דמשתמיט שמחליק ואין יכולין לעשות ממנו משואות גדולות הלכך בעי הגבהה דדרכו בכך ור"ח פי' שאני פשתן דמשתמיט כיון שאם ימשך מתנתק ואין דרכו להמשך לפיכך קני בטלטול ולפי הלשון הזה איכא לאוקמא אפי' בשליפי רברבי ואפ"ה ליתיה במשיכה אלא בהגבהה משום דמתנתק במשיכה ודעת הרמב"ן כדעת ר"ח ונ"ל מדברי הרמב"ם בפ"ג מה"מ שהוא מפרש שאני פשתן שאיפשר לשמטו מעט מעט להגביהו ומש"ה אפילו הוא שליפי רברבי אינו נקנה אלא בהגבהה וה"ה לכל דבר שאין טורח כ"כ כשישמטנו מעט מעט ויגביהנו שאינו נקנה אלא בהגבהה אבל פירות דהיינו כגון אגוזים שקדים ופלפלין דלא משתמטי כלומר שיש טורח גדול להתירן ולהגביהן מעט מעט נקנים במשיכה: [%א] כתבו הגהות פ"ב מה"מ דין הגבהה פרש"י שצריך להגביה שלשה טפחים שיצא מתורת לבוד ור"ת פירש דסגי בהגבהה טפח כדאשכחן (עירובין עט:) גבי שיתופי מבואות ומיהו יש לדחות דשאני שיתופי מבואות דרבנן ועיין בתוספות פרק המניח (כט:) גבי הא דאמר רב אשי כשהפכה פחות מג' עכ"ל ורבינו ירוחם כתב סברות אלו בנ"י ח"ב עיין עליו ועיין בהרא"ש פרק המניח ובעירובין פרק חלון: [%ב] כתב רבינו ירוחם בנ"י ח"א דה"ה אם היה גדול שאין אדם יכול להגביהו ואם הגביה אחד היה בו טורח גדול דקני במשיכה:
(ו) ומ"ש וכיון שמשך וכו' אינו יכול לחזור בו היינו בדלא עייל ונפיק אזוזי וכמ"ש בסימן ק"צ: ומ"ש וכופין אותו ליתן המעות כן כתב הרמב"ם בפ"ג מה"מ ופשוט הוא:
ופי' הרמב"ם שאפילו משוי גדול וכו' כבר כתבתי בסמוך טעמו: ויראה כיון שהוא משוי כבד וכו' הוא מפרש כפר"ש לפיכך כתב שיראה לו כן: [%ג] חפץ שמונח חציו ע"ג עמוד וחציו ע"ג קרקע והגביה ראש המונח על גבי קרקע ונתק ראש האחר ונפל מעל העמוד קנאו והוא שיהיה העמוד גבוה י' טפחים ואי לא תפסו אלא גללו ונפל לארץ לא קנה ואם הגביהו דרך עליה כדאמרינן (חולין קמא.) בשילוח הקן טרוף אקן כי היכי דליגבהו קנה בלא תפיסה בפ"ק דמציעא (ט.) בתוספות רבינו ירוחם נתיב י' ח"א ועיין בסוף ח"ב:
(ט) (י) ואם מגביה דבר שאין דרכו וכו' שם אמימרא דלא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה וכו' איתיביה רב אדא בר מתנה לאביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב באיסור גניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ופר"ש מגרר. בקרקע דהגבהה ליכא ולא קני לה אלא בשינוי רשות שימשכנו לרשותו והרי כאן ובר הגבהה הוא ואפ"ה אי לאו משום איסור שבת הוה קני ליה במשיכה כגון אם היה מגרר ויוצא בחול א"ל במידי דבעי מיתנא ופר"ש כיס גדול מאד. וכתב הרא"ש ודברים שאין דרכן להגביה אי אגבהינהו קנינהו אע"פ שאין דרכן בכך דהא אוקימנא לההיא דהגונב כיס בשבת במידי דבעי מיתנא ואפ"ה קונה לה בהגבהה דהא קתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור סקילה שקנאו בהגבהה קודם שהוציאו: ספינה נקנית במשיכה וכו' בריש פרק הספינה (עו.) ספינה נקנית במסירה ד"ר וחכ"א לא קנה עד שימשכנה או עד שישכיר מקומה ואוקמה רב אשי דאי א"ל בעל ספינה לך חזק וקני הכי נמי דקני במסירה לכ"ע והב"ע דא"ל לך משוך וקני מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו. ופר"ש רבנן סברי קפידא לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה שאם ירצה מוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכה זה לרשותו: מראה מקום. אי בעית למשכה מיד לרשותך לך משוך דהא במסירה אקניתה לך מ"מ שמעינן מיהא דנקנית במשיכה או במסירה וידוע דהלכה כחכמים וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות מכירה וכבר נתבאר בסימן שקודם זה באיזה מקום קונה המסירה ובאיזה מקום קונה המשיכה וכתב ה"ה בפרק הנזכר וכבר ידעת שהמשיכה אינה קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם ואם א"ל המוכר משוך וקני צריך למשכה כולה ושיוציאנה מאותו רשות שאין משיכה קונה בו ויכניסנה לרשות שהמשיכה קונה בו היתה עומדת בסימטא או בחצר שניהם נקנית במשיכה בהכרח ולא במסירה וכתב הרשב"א בשם הרב ן' מיגא"ש היתה עומדת בר"ה ולא א"ל מוכר מידי ואזיל לוקח ומשך לא קנה עד שימשכנה כדינה מר"ה לסימטא אע"ג דנקנית במסירה בר"ה ומסירה אינה צריכה שימסור ללוקח מיד ליד אפ"ה כיון שהתחיל למשוך כבר גילה בדעתו שאינו רוצה לקנותה בחזקה זו שהוא מחזיק ותפוס בה אלא במשיכה עכ"ל ועיין במה שכתבתי בסי' צ"ז גבי בהמה נקנית במסירה בשם נ"י. כתב עוד נ"י בפרק הספינה מדפי' הר"ש ספינה במסירה בר"ה כגון רקק מים משמע שאינו קונה במסירה אלא כדרך משיכתה שהיא מונחת על המים או ברקק מים וכן כתבו אחרים דבמשיכה אינה נקנית אם היתה מונחת ביבשה אלא צריך שיגביהנה: ואם בא לקנותה במשיכה וכו' ג"ז שם (עב:) איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולה ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכה כשמואל וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה"מ: וכתב א"א ג"ז שם וכתוב בהג"א שכ"כ הרשב"א כהרא"ש וכתב הרמב"ם בפ"ד מה"מ דבר הנקנה במשיכה אם היה בר"ה ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה וכתב הראב"ד נ"ל שאין זה הדין בחפץ דהא קי"ל כשמואל דאמר עד שימשוך את כולה אבל בבהמה סגי ביד ורגל כת"ק וכתב ה"ה שגם דעת הרמב"ן כן שדין החפץ כדין הספינה דבעינן שימשכנה כולה אבל הכא טעמא אחרינא הוא שזה כבר משכה כולה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה מועילה לו וכיון שהכניס מקצתה ברשות שהמשיכה קונה בו די בכך וזהו שאמרו בסוגיא דספינה משיכה בר"ה מי מהניא ופרקינן מאי עד שימשכנה מר"ה לסימטא ודומה לסוגיא זו גבי פירות וסובר דבמקצתם סגי אפילו לשמואל אח"כ מצאתי להרמב"ן פרק אלו נערות שכתב כדברי רבי' ממש בסוגיא דהיה מגרר ויוצא ודקדק כן מאותה סוגיא ומסוגיא דעד שימשכנה שכתבתי עכ"ל ובפ"ק דמציעא גבי הא דבעי רבי אלעזר משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה וכו' כתב הרא"ש דגבי הגונב כיס בשבת משמע דבמשיכת הכיס קנה המעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו והוא דמצי למישקל להו דרך פיו או חור כדאיתא התם עכ"ל. ובמ"ש ה"ה יש תשובה ע"ד הגהות שכתבו כיון שהוציא מקצת החפץ וכו' אבל הר"ר יונה כתב דלא קנה עד שימשוך כל הכלי וכתב רבי' ירוחם בנ"י ח"א שדעת הרמב"ם כהרא"ש דבמשיכה כל דהו קנה וכתב ה"ה בפ"ג מה"מ וכלים גדולים כגון תיבות גדולות שדרך הבעלים להכניסם בביתו לא קנה עד שימשוך זה דעת כל רבותיו של הרשב"א אבל הרשב"א כתב שדינן כספינה וכ"כ הרשב"א דכל שאינו נמשך אלא לרבים דינו במסירה כספינה וזה דעת רבינו שכתב הספינה וכו' נקנית במסירה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל והגהות מיימון בפרק הנזכר כתבו בשם ה"ר יונה כדעת רבותיו של הרשב"א ועוד יתבאר בסמוך דעות אחרות בדינים הללו:
כתב הרמב"ם בפ"ג ונ"ל שכתב רבינו לשונו בכאן ללמוד שדעתו דכלים כבדים נקנים במסירה מדכתב וכן כל כיוצא בזה וכמ"ש בסמוך:
וכ"כ הרמ"ה שכל המטלטלין וכו' האי וכן אינו מדוייק דלהרמב"ם דוקא כלים כבדים שיש במשיכתן טורח הוא שנקנין במסירה אבל שאר כלים אינם נקנים במסירה ולהרמ"ה כל הכלים נקנין במסירה היכא דמסר מקנה לקונה מידו לידו ומ"ש וכן הוא לומר בין להרמב"ם בין להרמ"ה יש כלים שנקנים ושלא כדעת ר"י והרא"ש: אבל ר"י פירש דלא מיקני במסירה כן כתבו התוספות בריש הספינה מדתנן בפ"ק דקידושין נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ומשמע אבל לא במסירה דאיירי נמי בה בההיא משנה גבי הא דקאמר התם במאי אוקימתא כר' ספינה נמי תיקני במסירה וכ"כ הרא"ש שם וכתב רבינו ירוחם בנ"י ח"ב שכן דעת רוב הפוסקים. ומ"ש רבינו בשם ר"י דלא מיקני במסירה אלא ספינה וב"ח היינו למ"ד דבהמה נקנית במסירה אבל לדידן אינה נקנית במסירה וכמו שכתבתי בראש סימן קצ"ז:
וטעמא שתקנו חכמים וכו' בריש הזהב וכתבתיו בראש סימן זה: וכיון דתקנו חכמים וכו': לפיכך אפילו אם נאבד באונס וכו' כ"כ הרי"ף והרא"ש בריש הזהב וכ"כ הרמב"ן בפ"ג מהלכות מכירה וכן דעת הר"ן וכ' שכן דעת ר"ח וכתב המרדכי שכן דעת אבי העזרי ורשב"ם ור"ת וכ"כ התוס' בהזהב גבי הא דאמרינן מאי איכא בין ר"ש ורבנן איכא בינייהו דרב חסדא וכו' וכתב הרא"ש וכן מוכח בפרק אותו ואת בנו דתנן בד' פרקים בשנה משחיטין את הטבח וכו' לפיכך אם מת מת ללוקח ופריך עלה והא לא משך אלמא אפילו בלא חזרה ברשות המוכר נאנס מדלא קאמר אם חזר בו ומת מת ללוקח והרז"ה לא כתב כן ואין דבריו נראים עכ"ל וגבי הא דאמרינן בהזהב מאי איכא בין ר"ש ורבנן איכא בינייהו דרב חסדא כתב רש"י דכ"ש כי מוקמה לחזרה ברשות לוקח מסר המוכר נפשיה וטרח ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי משמע מדבריו דדוקא קודם שיבוא האונס יכול לחזור בו אבל אחר שבא האונס אינו יכול לחזור בו והגהות בפרק ג' מה"מ כתב דהרי"ף פסק דאף לענין אונסין קאי ברשות המוכר עד משיכה כדברי הרב המחבר וכן מוכיח ר"ת ורשב"ם מהא דאמרינן בד' פרקים בשנה משחיטין הטבח וכו' וכן פסק ראבי"ה ודלא כפירש"י שמשמע מתוך לשונו שאינו יכול לחזור אחר שנשרפו ואפילו מי שפרע ליכא כיון שמפסיד הכל וכן פר"ת ור"י אבל ראב"ן פסק דמקבל מי שפרע עכ"ל ורבינו ירוחם בנ"י ח"ב כתב סברת הרי"ף והרמב"ם ואח"כ כתב ובס"ה כתב דלא קאי ברשות מוכר לענין אונס או לענין יוקרא וזולא אלא כשהיה יכול להציל ולא הציל אבל נשרפו וטרח ולא יכול להציל ולא חזר בו לוקח עד שנאנסו הפסיד לוקח מעותיו וכ"כ רש"י וראשון עיקר עכ"ל: ואפי' מי שפרע א"צ לקבל וכו' יתבאר בסימן ר"ד בס"ד:
וכיון שטעמא משום הכי הוא אם היה ביתו של לוקח מושכר וכו' בריש הזהב (מד.) תנן כיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול וכו' רש"א כל שהכסף בידו ידו על העליונה ופירש"י כל שהכסף בידו וכו' פליג אדרבנן דאמרי נתן לו מעות יכול לחזור בו אפילו לוקח ואתא ר"ש למימר מוכר שהכל בידו הוא דיכול לחזור בו אבל לוקח לא ובגמרא (מט:) תניא אר"ש אימתי בזמן שהכסף ופירות ביד מוכר אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו מפני שדמי כספו בידו פשיטא אמר רבא הב"ע כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר טעמא מאי תקינו רבנן משיכה גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה הכא ברשותיה נינהו אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומייתי לה. ופרש"י פשיטא. הרי משיכה יש ואפי' רבנן מודו: מושכרת ביד המוכר. והיו פירות מונחים ביד הלוקח ולא שתקנה לו חצרו בנתינת המעות דכיון שקבל השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצרו של מוכר הוא אלא ר"ש אית ליה מעות קונות ד"ת ומשיכה תקנתא דרבנן והכא לא איצטריך תקנתא דטעמא מאי תקון רבנן וכו' כלומר הכא כיון דליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו וכו' אוקמיה אדין תורה עכ"ל והרי"ף והרא"ש כתבו דין זה וכתבו דאע"ג דה"מ לר"ש אינון מדר"ש נשמע לרבנן וגם המרדכי בריש הזהב פסק כן וגם הרמב"ם בפ"ג מה"מ כתב לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר לא תקנו לו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכתב ה"ה ודברי רבינו צ"ע דמשמע שהוא סובר דטעמא משום דחצרו של לוקח קונה לו אע"פ שהיא מושכרת עכ"ל ואני אומר שאין נראה כן מדברי הרמב"ם כי ביאור דבריו כך הם לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו' לא תקנו לו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כלומר וע"כ טרח ומציל כדי להציל ביתו הילכך משנתן דמים נקנה המקח וכו': כתב רבינו ירוחם בנ"י ח"ב ואם היתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ואם נאנסו הפסיד לוקח ודוקא כשהלוקח דר בבית תחתיו אבל אם שכר לוקח בית בפני עצמו למוכר יכול לחזור בו לוקח ואי נאנסו נאנסו למוכר והרמב"ם כתב שאפילו שכר לו בית בפני עצמו שיכול לחזור בו עכ"ל וט"ס יש כאן וצריך להגיה שאפילו שכר לו בית בפני עצמו אינו יכול לחזור בו וכדברי ר"י מצאתי בשם תלמידי הרשב"א וז"ל הילכך אם עליית לוקח מושכרת למוכר והוא דר באותו חצר בכה"ג מעות קונות ואינו יכול לחזור בו עכ"ל: (ב"ה) וכן כתב הריטב"א ואין נראה כן מדברי הפוסקים שלא הזכירו כן:
וכן אם המוכר השכיר וכו' כ"כ שם הרא"ש שדומה דין זה לדין היתה עלייתו של לוקח מושכרת ביד מוכר שכתבתי בסמוך. גם ר"י בנ"י ח"ב הזכיר דין זה בשם המרשים וכתבו גם בזה התנה שיהא המוכר דר תחתיו. וכתב ה"ה זה מבואר בהרבה מקומות ואיתא בפ"ק דקידושין ופרק הספינה ופ"ק דמציעא ודוקא בחצר המשתמרת לדעת השוכר או שהוא עומד בצד המקום הא לאו הכי לא אלא א"כ הקנה לו מדין מטלטלין אגב קרקע ולדעת ההשגות צריך אגב בפי' והכי משמע פ"ק דמציעא וכ"נ מדברי הרמב"ן והרשב"א פ"ק וקרוב לזה נתבאר פי"ז מהלכות גזילה ומ"ש ה"ה שהוא מבואר בהרבה מקומות הוא עובדא דר"ג שהיה בא בספינה ואמר עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכתבו התוספות דקתני בברייתא בסיפא שקבלו שכר מרבי יהושע ובפ"ק דמציעא איכא תרי לישני לחד לישנא מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם דאילו מדין חצר לא קנו לפי שלא היה משתמר לדעת ולא היו עומדים בצדו ולרב פפא דעת אחרת מקנה אותה שאני כלומר דדוקא במציאה הוא דבעינן שיהיה עומד בצד שדהו כשאינה חצר משתמרת אבל במתנה כיון דדעת אחרת מקנה אותה כיון שמשתמרת לדעת הנותן אע"פ שאינה משתמרת לדעת המקבל קנה אפילו אינו עומד בצדה והרי"ף נראה שפוסק כלישנא קמא וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות מתנה אבל הרא"ש בפ"ק דמציעא פסק כלישנא בתרא ותמיהני מה"ה שהביא ראיה לדבריו מהלכות גזילה שהיא כענין מציאה דלכ"ע לא קנה בחצר שאינה משתמרת אא"כ עומד בצדה ולא הביא מהלכות מתנה שבענין מתנה הוא פלוגתא דתרי לישני שכתבתי:
אע"פ שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו בהזהב גמ' [שם] אבל אמרו מ"ש וכו' ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף אייקור שומשמי הדרי בהו א"ל לית לן שומשמי תא שקול זוזך לא שקיל זוזי איגנוב אתו לקמיה דרבא א"ל כיון דא"ל שקול זוזך ולא שקיל אפילו ש"ח לא הוי א"ל רבנן והא בעי לקבולי עליה מי שפרע אמר להו ה"נ אמר רב פפי אמר לי רבינא אמר ליה ההוא מרבנן דאי הוו יהבו ליה כל חללא דעלמא לא הוה משני בדיבוריה בדידי הוה עובדא ההוא יומא פניא דמעלי שבתא היה ואתא ההוא גברא א"ל אית לך שומשמי לזבוני א"ל לא א"ל ליהוו הנך זוזי בפקדון גבך וכו' כתב הרי"ף דרב פפי ורבינא לאיפלוגי אדינא דלישנא קמא אתו ולומר דבההוא גוונא לא הוה אמר רבא דאפילו שומר חנם לא הוי ולא איתמר בגמרא בהדיא מה דיניה אבל חזינן לרבינו האי גאון ז"ל שכתב דכיון דמצי לאפוקינהו להני מעות דהא להכי יהבינהו ניהליה הו"ל כהלואה גביה אפילו א"ל תא שקול זוזך ולא אתי ואיתניסו מיחייב בהו ואע"ג דמשלם בעי לקבולי מי שפרע ומילי דטעמא אינון וכו' הילכך כל כמה דלא קביל עליה מוכר מי שפרע קיימי זוזי ברשותיה ואי איתניסו איתניסו ליה ואע"ג דאיתנהו זוזי בעינייהו ומצאתי בשיטה לתלמידי הרשב"א שנתנו טעם למה אע"פ שאמר לו תא שקול זוזך הוו זוזי ברשותיה עד דמקבל עליה מי שפרע משום דמי יימר דמקבל דילמא לא מקבל ולמדו כן מדברי רש"י שכתב על הא בעי לקבולי עליה מי שפרע כתב ודילמא לא הוי מקבל ואשתכח דזוזי דידיה ואף ע"פ שהשיב רבא ה"נ ופרש"י או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע הא אסיקנא דאין הדין כן ומ"מ למדנו משם טענת מי יימר דמקבל. ודעת הרמב"ם בפ"ז מה"מ כדעת הרי"ף וכן דעת ההגהות שם וכתבו עוד כשהמוכר חוזר בו לעולם הוא עליהם ש"ש עד שיקבל מי שפרע ואח"כ יאמר לו בוא וטול מעותיך הילכך אם נגנבו או נאבדו חייב לשלם הדמים וחייב לקבל מי שפרע עכ"ל וכתב הר"ן ומיהו משקבל עליו תורת פקדון עליהם וכל היכא דאמר תא שקול זוזך דלא בעינא לאיחיובי בהו פטור ומיהו ה"מ היכא דלא אפקינהו להנהו זוזי אבל אפקינהו אע"ג דקביל עליה מי שפרע ואמר תא שקול הני זוזי אחריני ברשותיה קיימי לאונסין עד שיבואו ברשותו של מוכר וכן כתב הרשב"א עכ"ל וכן כתב המרדכי בהניזקין נתן כל המעות ולא משך החפץ מותר להשתמש הלה במעות ואם לא הוציאם וא"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוי אבל אם הוציאם דינו כלוה. וה"ה בפ"ז מה"מ כתב סברת הרשב"א בשם יש מפרשים ואח"כ כתב ויש מי שכתב דאפילו הוציאן כיון שקבל עליו מי שפרע ונתנם לו אע"פ שלא קבלם לוקח פטור וזה דעת הרמב"ן עכ"ל ורבינו כתב ג"כ סברת הרשב"א בשם יש מחלקים והרא"ש בהזהב כתב דברי הרי"ף לבד וכתב עוד שם שאין למוכר רשות להשתמש בדמים בעוד שלא נגמר המקח והביא ראיה מדתניא נתנה לספר לא מעל וכמ"ש בסמוך בשם התוס' ואח"כ כתב ומיהו יש לחלק דנהי וכו' וכתירוץ אחרון של תוס' וכתב עוד ומיהו בחילוק פסק זה לא נפקא לן מידי לדברי ר"ת שפסק שאנו חשובים כשולחני לפי שרוב עסקינו ברבית וצריכין אנו תמיד למעות כשולחני וכ"ש בדמי מקח שיכול להשתמש אע"פ שלא נגמר המקח עכ"ל. והרמב"ם בפ"ז מה"מ כתב הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח וא"ל המוכר בוא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון ואם נגנבו או אבדו חייב באחריותן אבל אם חזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותן ואע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בוא וטול את שלך עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אח"כ בוא וטול את שלך וכתב ה"ה וחייב באחריותן אע"פ שחזר וכו' אחריות זה לפי דברי ההלכות הוא אפילו מאונסין גמורים דהו"ל גביה כהלואה גמורה וכן דעת הרמב"ן אבל דעת התוספות אינו אלא כש"ש ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה כיון שהם בעין וכן נראה מדברי הראב"ד עכ"ל ונ"ל לדקדק מדברי הרמב"ם דאי אמר ליה מוכר תא שקול זווך ולא רצה ובאו לב"ד וקיבל עליו מי שפרע אכתי מחוייב הוא באונסין עד שיאמר לו תא שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע והר"ן כתב שבתוספות כתבו דרב פפי ורבינא לאו לאיפלוגי אדינא דלעיל קא אתו אלא מעשה שהיה קאמרי אבל לעולם הני זוזי פקדון בידא דמוכר נינהו ולא מתחייב באונסין גמורים דידהו הילכך מכי אמר ליה תא שקול זוזך מיפטר כדין נפקד הרוצה להוציא פקדון מתחת ידו והביא ראיות לדבריהם והרמב"ן כתב להעמיד דברי הגאונים והרי"ף ודחה ראיית התוס' ואני לא מצאתי שכתבו כן התוס' בהזהב אלא בהמפקיד גמ' המפקיד מעות אצל השולחני גבי מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי כתבו ואם תאמר כיון דהיתר תשמיש מחייב באונסין הא דתנן נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו המוכר אסור להשתמש במעות שקבל שאם היה מותר תיקשי ההיא ברייתא דנתן לבלן וכו' אבל ספר לא מעל עד דמשיך ואמאי כיון דספר מותר להשתמש ביה אלא ודאי אסור להשתמש בהם וא"כ לא הוי עלייהו אלא ש"ח וא"כ לר' יוחנן מה הועילו במאי דתקינו דאין מעות קונות משום שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה השתא דלא קנוי אמר נשרפו מעותיך בעלייה ויש לומר דלא מצי למימר נשרפו מעותיך בעלייה דהא כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואם תאמר כיון דהיכא דלא משך אסור להשתמש במעות א"כ הא דאמרינן פוסק עמו על גדיש או על שער שבשוק מה מרויח בהקדמת המעות ויש לומר כגון שפירש על מנת להשתמש בהם אי נמי אפילו בסתמא כיון שהוא פוסק ומקדים מעות חצי שנה מן הגדיש עד ימות הקיץ אדעתא דהכי נותן שישתמש בהם ועי"ל דלמ"ד דבר תורה מעות קונות לא הפקיעו כח שיש למוכר במעות להשתמש בהם כיון דקונות מן התורה והוי שואל עלייהו ולא מצי אמר ליה נשרפו מעותיך בעלייה וברייתא בספר עכו"ם ולא מעל עד שימשוך דמעות בעכו"ם אינן קונות עד כאן דבריו ואם כן מה שכתבו המפרשים בשם התוספות הוא מה שכתבו בתירוצא קמא אבל בתירוצא בתרא מסכימים לדעת הרי"ף והגאונים דהוי מוכר עלייהו שואל וחייב באונסין. וכפי מה שכתבו המפרשים לדעת התוספות הוי להו גם כן לכתוב שאסור המוכר להשתמש בדמים דהא משום הכי אמרו לההוא תירוצא דאינו עליה אלא שומר חנם. וזה לשון תשובת הגאונים אי לאו בתורת פקדון שקלינהו אלא בתורת דמים למעבד בהו מאי דניחא ליה כדעביד בממוניה ואית ליה להנפוקינן ולמישתי בהו שיכרא אי בעי דהא הוי ליה בתורת הלואה מיחייב באחריותן ואע"ג דאמר ליה למרייהו תא שקול ולא אתא ואיתניסו מיחייב בהו ומקבל מי שפרע ואי פקדון שקליה ואמר פקדון אינהו גבאי עד דיהיבנא לך פירי דמי לאומנין ושומר שכר הוי וכי אמר ללוקח בוא וטול את שלך הוי שומר חנם ומקבל מי שפרע עכ"ל. וכתבם הרמב"ם בפרק שביעי מה"מ וכתב הראב"ד לא ידעתי מאין לו זה ההפרש והגאון לא הפריש בזה ומשמע בשניהם חייב באחריותו עד שיקבל עליו מי שפרע עכ"ל. וכתב ה"ה כיון שאומר לו טול מעותיך מיד קודם קבלת מי שפרע אפילו תמצא לומר שהוא רוצה שיקבלנו אחר קבלת מעות מ"מ אחר שהוא אינו מאחרם בשביל כך למה יתחייב וקבלת מי שפרע אינו אלא לתועלת מי שאינו חוזר ולא לחובתו עכ"ל ונראה לי שיש מקום לבעל דין לחלוק דכיון שהוא רוצה שיקבל מי שפרע יש לומר מפני כך אין הלוקח רוצה לקחתם עד שימחול לו המי שפרע ואם לא ירצה למחלו יקיים המקח וא"כ דין הוא שיהא מוכר חייב באחריותם שהרי ברשותו הם עד שיטלם הלוקח או עד שיאמר לו טול מעותיך ולא תקבל מי שפרע. וכתב רבינו ירוחם בנתיב תשיעי חלק רביעי שדעת רב אלפס נראה שהוא כדעת הרמב"ם גם בזה וכתב עוד שם יש מי שכתב שאחר שקבל מי שפרע ואמר ליה תא שקול זוזך שאפילו שומר חנם לא הוי ויש מי שכתב שאם הוציאן הרי הוא עליהם שומר חנם ואם הם בעין אפילו שומר חנם אינו מאחר שאמר ליה תא שקול זוזך שהרי הוא כמו פקדון שפטור אחר שאמר לו טול שלך וכן עיקר עכ"ל. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ד מי שקנה בענין שאין שום אחד מהם יכול לחזור בו והוא ברשות מוכר יש מן הגדולים שכתבו שהוא עליהם כמו שומר חנם ויש מן הגדולים שכתבו שאפילו שומר חנם לא הוי והוה ליה כמו הא ביתא קמך וכן נראה עיקר כך כתוב בהזהב על ההוא דבר תורה מעות קונות: דין עויל ונפיק אזוזי עיין בסימן ק"ץ: ודין הקונה דבר מחבירו וטעה במנין המעות ואח"כ תבעו המוכר עיין בסימן הנזכר ובסי' רל"ב: אם מעות קונות היכא דאין לו מה למשוך בתשובות מיימוניות דספר קנין סימן ה': אם מעות קונות בעכו"ם או משיכה שם: אם מכר לו ספר חלוק לשנים והגביה חציו השני ג"ז שם בסימן י"ח וכתבתיו בסימן קצ"ז:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
דבר תורה מעות קונות וכו'. מימרא דרבי יוחנן בריש הזהב ופסקו הפוסקים כמותו דלא כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה ונ"מ דלרבי יוחנן אף לאחר שתקנו שלא יהיו מעות קונות וכו' מ"מ כיון דד"ת מעות קונות אם קידש בהם את האשה מקודשת וזה היה דעת רבינו שכתב כאן דין קידושי אשה דהיא הנפקותא בין דרבי יוחנן לדר"ל מיהו איכא נפקותא אחריתא כגון דביתו של לוקח מושכר למוכר א"נ המוכר השכדר ללוקח מקום בביתו וכו' כדכתב רבינו בסמוך סעיף ט"ו וט"ז דלרבי יוחנן מעות קונות לשם ולר"ל לא קנו מעותיו ועוד איכא נפקותא דאם היו המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה א"נ שכירות מטלטלין דכיון דהגוף של מוכר טרח ומציל דלרבי יוחנן מעות קונות לשם ולר"ל אין מעות קונות כלל:
ומ"ש עד שיגביה דבר שדרכו וכו'. בפרק הספינה (דף פו) פרשב"ם שדרכן להגביה דברים קלים שאין דרכן להגביה שכבדין עכ"ל וזהו דעת רבינו שכתב להשיג אמה שפירש הרמב"ם ואמר ויראה כיון שהוא משאוי כבד וכו' דס"ל דפירוש רשב"ם עיקר:
ואם מגביה דבר שאין דרכו להגביה וכו'. כ"כ הרא"ש בפרק הספינה והכריח כך מהך דהגונב כיס בשבת ומביאו בית יוסף: ספינה ניקנית וכו'. ברייתא ואוקימתא דגמרא שם: וכתב א"א ז"ל וכו' שם:
כתב הר"ר יונה י"א דספינה וכו' ונראה דהוא הדין כשניקנית במסירה בר"ה דוקא במונחת ברקק מים בר"ה וכ"כ נ"י לשם ומביאו בית יוסף: כתב הרמב"ם וכו' וכן כתב הרמ"ה וכו'. כלומר כמ"ש הרמב"ם בספינה דניקנית במסירה כך כתב הרמ"ה בכל המטלטלין דניקנים במסירה וכו' אלא שחילק וכו' אבל ר"י פירש דלא מיקני במסירה אלא ספינה וב"ח וכו' כלומר דלא כהרמב"ם דוקא ספינה וכיוצא בו ולא ב"ח וגם לא כהרמ"ה דאפילו כל המטלטלים ניקנים במסירה דליתא אלא דוקא ספינה וב"ח וב"י פירש דמ"ש ר"י ב"ח היינו למ"ד בהמה ניקנית במסירה אבל לדידן אינה ניקנית במסירה וכמ"ש בראש סימן קצ"ז עכ"ל וכבר כתבתי לשם דליתא לדבריו אלא נ"י ס"ל דב"ח ניקנית במסירה בר"ה ובחצר של שניהם וע"ש סעיף ז':
וטעמא שתקנו חכמים וכו'. ה"א בריש הזהב לרבי יוחנן וא"ת השתא דאין מעות קונות יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלייה וי"ל דכיון דכל זמן שלא א"ל המוכר ללוקח טול מעותיך הרי הן ברשותו ואם נאנסו לא יפסיד הלוקח דאפי' חזר בו המוכר ומקבל מי שפרע או חזר בו הלוקח מ"מ כל זמן שלא א"ל טול מעותיך חייב באונסין דהוה להו מעות הללו גבי מוכר הלוואה גביה כמו שנתבאר בסוף סימן זה סעיף י"ז י"ח וכתבו התוספות לשם (דף מ"ז) הקשה ריב"ן אמאי הפקיעו חכמים קנין מעות שהוא מדאורייתא ליתקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה ותירץ אי משיכה לבדה לא תקנו יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה עכ"ל: וכיון דתקנו חכמים וכו'. כן כתב הרי"ף והרא"ש לשם וכ"כ הרמב"ם פ"ג ממכירה: (טו) וכיון שטעמא משום הכי הוא וכו'. הוא בפרק הזהב (דף מ"ט):
וכן אם המוכר השכיר. כ"כ לשם הרא"ש שלמד דין זה מדין היתה עלייתו של לוקח מושכרת ביד מוכר הקודם: כתב ב"י בתחלת סימן זה ונ"ל שאם התנו שתגמר קנייתם במעות מכרן קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכדאמר גבי קרקע דאי אמר אי בעינא בכספא אקנה קנה וכמ"ש בסימן ק"ן עכ"ל ויש להשיב על ראיה זו דדילמא כיון שתקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג חכמים בתקנתם ולא דמי לגבי קרקע דכיון דליכא תקנה אלא שנהגו לכתוב שטר לפיכך יכול להתנות אי בעינא בכספא אקנה ומיהו נראה דהדין אמת ולאו מכח ראיית ב"י אלא כיון דתקנה זו לטובת הלוקח היא מצי אמר אי אפשי בתקנה זו שהיא לחובתי וכגון זו שומעין לו וכ"כ הרב בהגהות ש"ע: כתב בהגהות מרדכי דמציעא וז"ל כתב העיטור מסתברא דוקא עלייה דשכיח בה דליקה אבל מכר לו חטין שבבית דלא שכיח ביה דליקה מעות קונות וה"ג בירושלמי מי שנתן לחבירו עשרה דינרין שקנה ממנו ק' מדות יין אם היה היין בביתו שרי דלית ביה משום רבית כיון שיש לו בבית וקנאן מיד ואם התנה עמו שיעמיד לו היין מגו כרמא אסור פי' דכיון דלא קנאן לאלתר שהרי אין לו עכשיו יין אלא עד שיעמיד לו היין מן הכרם א"כ כל מה שמוסיף לו במקח הוי אגר נטר ואסור מה בין בית לכרם פי' הלא הענבים שבכרם העומדים ליבצר חשובים כאילו כבר נעשה היין ומפרש בית אין מצוי נפול כרם מצוי לישרף א"ר יוסי זאת אומרת מי שנתן לחבירו עשרה דינר להעמיד לו ק' מדות יין כיון דשלח ידו בעשרה דינר חייב להעמיד לו המקח והא מעות אין קונות כאן לא גזרו ש"מ כל כה"ג ליכא למימר נשרפו חיטך בעלייה דמילתא דלא שכיחא היא וכן הלכתא בכל מילתא דלא שכיחא עכ"ל עיטור פירוש רבי יוסי קאמר זאת אומרת דמי שנתן מעות על היין שהוא מונח במקום דלא שכיחא דליקה לא מצו לחזור בהן לא הלוקח ולא המוכר דבזו מעות קונות והב"י כתב על זה ואין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים עכ"ל ובספר ב"ה כתב ג"כ וז"ל ודברים תמוהים הם כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ורבנו חדא מינייהו נקטי עכ"ל ואין זה כדאי לדחות דברי הירושלמי המפורשים לחלוק בין דוכתא דשכיחא דליקה לדוכתא דלא שכיחא ותו דלישנא דתלמודא דידן נמי משמע הכי דלא בחנם נקט תלמודא נשרפו חיטך בעלייה דמשמע דוקא עלייה ותו דהעיטור פסק כך ומביאו הגהות מרדכי לפסק הלכה ואין ראיה ממה שלא הזכירו הפוסקים חילוק זה דמעשים בכל יום שאחד מן הגאונים הוציא דין חדש מכח הירושלמי או מן התוספתא ולא נזכר הדין בשום פוסק או גאון ואין בנו כח לדחות הדין החדש כשיש לו ראיה ברורה כנדון דידן ומה שקשה כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ליתיה דבימיהם היו הבתים מאבנים והעלייה שעל גבה מעצים שלא יכביד וכמו שהוא ג"כ בזמנינו על הרוב וע"כ שכיחח דליקה טפי בעלייה מבבית לכן נראה דיש להורות כמו שפסק העיטור גם הרב הביאו בהגהות הש"ע ודלא כמ"ש ב"י:
אע"פ שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו כתב רב אלפס משם רבינו האי וכו'. בפרק הזהב בעובדא דשומשמי שנתן דמים ולא משך דא"ל שקול זוזך לא שקיל זוזי איגנוב אתא לקמייה דרבא א"ל כיון דא"ל שקול זוזך ולא שקלית ל"מ ש"ש דלא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי וכתבו התוס' והא דאמר בהאומנין (דף פ') טול שלך והבא מעות ש"ש היינו משום דמעיקרא הוי ש"ש וכשא"ל טול שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש עכ"ל ונראה דאף לתירוץ שני של תוספות בפ' המפקיד (דף מ"ג) בד"ה מאי איריא דפירשו דבנותן מעות ולא משך הוי שואל עלייהו וחייב אפילו באונסין מ"מ כשא"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוי דדוקא באומנים כיון דמעיקרא היה ש"ש משום דתפיס ליה אאגריה כדאמר התם א"כ כשא"ל טול שלך והבא מעות לא אתא אלא לאודועיה דלא תפיס ליה אאגריה כדפירש רש"י לשם אבל לא לסלק את עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש עוד כיון דלא תפיס ליה אאגריה אבל בנתן מעות ולא משך אע"פ דהו"ל שואל עלייהו מ"מ כשא"ל שקול זוזך לגמרי אסתלק והכי משמע מתשובת מהר"ם שבמרדכי פרק האומנין וה"ר ירוחם הביאה בקוצר בנ"ל ח"א וזה לשון הר"ן ע"ש התוספות דרב פפי ורבינא לאו לאיפלוגי אהך דרבא דאמר אפילו ש"ח נמי לא הוי אתו אלא מעשה שהיה קאמרי אבל לעולם הני זוזי פקדון בידיו דמוכר נינהו ולא מיחייב באונסין גמורים דידהו הילכך מכי א"ל שקול זוזך מיפטר כדין נפקד הרוצה להוציא פקדון מתחת ידו עכ"ל וכתב כן הר"ן ע"פ תירוץ ראשון של תוספות דהמוכר לא הוה עלייהו אלא ש"ח כשאר פקדון דאסור להשתמש בהן מיהו אף לתירוץ השני דמותר להשתמש בהן דהוי שואל עלייהו וחייב בכל האונסין אפ"ה כשא"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוי כדפירשתי ודלא כמו שהבין ב"י דבתירוץ בתרא דתוספות מסכימים לדעת הרי"ף והגאונים דאפילו א"ל שקול זוזך חייב באונסין דליתא אלא אף לתירוצא בתרא אי א"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוה וכרבא דלגמרי איסתלק ודוק זו היא דעת התוס' אבל האלפסי כתב דרב פפי ורבינא לאיפלוגי אדינא דרבא בלישנא קמא אתו ובאו לומר דלא אמר רבא בהאי מילתא דנתן מעות ולא משך דאפילו ש"ח לא הוי ולא איתמר ביה בגמרא מאי דיניה אבל חזינן לרבינו האי גאון דהו"ל גביה כהלואה וכו' וכדכתב רבינו בשמו ומסקנת רבינו דמסתברא כהרמ"ה שדינו כמלוה גמורה וחייב בכל האונסין עד שיעשה השבה שמועלת במלוה וע"ל במ"ש בסוף סימן ק"כ דכל מה שכתב רבינו כאן ע"ש רב אלפסי ורבינו האי גאון ושהרמב"ם הוסיף דאפילו אי אפקינהו ויהיב זוזי אחריני ויש מחלקים וכו' כל זה היכא דהמעות הם בביתו של מוכר וא"ל ללוקח תא שקול זוזך וקא מסרב לילך אחריו לביתו אלא שיביאם אליו דבהכי מיירי הך עובדא דשומשמי דעליה דהך עובדא קאי הני רבוותא והתם דוקא קאמר רבינו דמסתברא כהרמ"ה דלא נפטר בזה המוכר אלא אם כן עביד השבה שמועלת במלוה דאין לחלק בין לוה למוכר להוציא מדעת רב אלפס והרמב"ם ויש מחלקין דמקילין טפי לגבי מוכר מלגבי לוה אבל כשהלוקח מסרב מלקבל המעות כלל פשיטא דאפילו בהלואה ממש פטור הלוה אפילו א"ל הנם צרורים ומונחים בביתי וכו' כדכתב רבינו בסימן ק"כ ע"ש הרמב"ן דבהא לא נחלקו על רמב"ן דכיון דמסרב מלקבלם לגמרי ונאבדו פטור הלוה ובזה לא יהיו דברי רבינו סותרים ממה שכתב כאן למה שכתב בסימן ק"כ ועיין עוד במה שכתבתי בזה בסימן ע"ד בס"ד:
דרכי משה עריכה
(א) ואין הנדון דומה לראיה דהתם אינו תקנת חכמים שלא יקנה כסף רק שהוא במקום שנוהגין לכתוב שטר ולכן אין קונה כסף אם לא שהתנה בה אבל במקום שהוא תקנת חכמים אימא לא פלוג חכמים בתקנתן:
(ב) ועיין במרדכי פרק הזהב ע"ד דעכו"ם קונה במשיכה וכן הוא בתוספות ועיין בזה בתשובת מיימוני דספר קנין סי' ה' ושם ג"כ אי מעות קונות במקום שאין דבר למשוך או להגביה וע"ש: