טור חושן משפט ערב
<< | טור · חושן משפט · סימן ערב (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות פריקה וטעינה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור עריכה
מי שפגע בחבירו ובהמתו רובצת תחת משאה חייב מן התורה לסייעו לפרקה וכן אם צריך להטעינה משאוי חייב לסייעו אלא שבטעינה רשאי לומר לו לא אטעון עמך עד שתתן לי שכרי אפילו אם הוא בטל ממלאכה לפיכך אם הוצרך להתנות עמו ביותר משכרו אין לו אלא שכרו הראוי לו אבל בפריקה צריך לסייעו בחנם: בד"א שהוא בטל ממלאכה אבל אם הוא עוסק במלאכה רשאי ליטול שכר על בטלתו ודינו כמו שפירשתי בהשבת אבידה:
פרק וטען פרק וטען אפילו כמה פעמים חייב:
היו הבעלים שם והלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק ולטעון עשה פטור אבל אם אין הבעלים שם או שהיה שם והוא זקן או חולה חייב: אפילו היה עליו יותר ממשאו חייב אבל אם החמור דרכו לרבוץ תמיד תחת משאו או שהוא עומד ומשאו עליו אינו חייב:
מאימתי חייב לפרוק ולטעון עמו משיראהו ראייה שהיא כפגיעה שהרי נאמר כי תראה וכתיב כי תפגע ושיערו חכמים משיהיה ביניהם רס"ו אמות ושני שלישי אמה ואם רחוק יותר אין זקוק לו: ולאחר שפרק וטען צריך ללכת עמו מיל שאם יפול יחזור ויסייעו אבל צריך ליתן לו שכרו על זה:
היה כהן והבהמה בבית הקברות אינו מיטמא לסייעו וכן אם הוא זקן ואינו כבודו שיפרוק ויטעון ואם היה שלו היה מניחו גם בשל חבירו אינו חייב:
וכתב הרמב"ם ז"ל ואם הוא חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו הוא הנשיא הגדול ורואה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים או כיוצא בהן פורק וטוען עמו אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב כיון דהתורה פטרה לזקן אין לו לזלזל בכבוד תורתו ואיסורא הוא גבי דידיה אם יזלזל בכבוד תורתו והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יותר ממונו כמו שעשה רבי ישמעאל ברבי יוסי שאמר לו אדם אחד בוא וסייעני לטעון משא של עצים וקנאם ממנו ר' ישמעאל כדי שלא יצטרך לסייעו אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו:
הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרוק וצריך לטעון מצוה לפרוק תחילה משום צער בעלי חיים ואח"כ יטעון בד"א בששניהן אהובים או שנואים אבל אם אחד שונאו ואחד אוהבו מסייע את השונא תחילה ואפילו לטעון כדי לכוף את יצרו:
קיימא לן צער בלי חיים דאורייתא לפיכך אף במקום שאינו חייב לפרוק כגון בחמור שהוא רבצן או שהוא עומד או שהבעל הלך ויישב לו ואמר לו פרוק שפטור מצד פריקה חייב משום צער בלעי חיים ונפקא מינה שאם ירצה ליתן לו שכר שרשאי לקבלו:
אין חיוב טעינה אלא בישראל אבל לא בכותי אלא שחכמים אמרו בבהמת כותי אם הכותי שם צריך לטעון עמו משום איבה: לפיכך אם בא הכותי להטעינו יין נסך אין צריך לסייעו דליכא איבה: ובפריקה חייב אפילו אין הכותי שם משום צער בעלי חיים:
כתב הרמב"ם ז"ל בהמת כותי והמשא של ישראל אם הכותי מחמר אחר בהמתו אין זקוק לו ואם ישראל שם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשא של כותי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל ע"כ ואין דבריו מובנים לי ברישא שהכותי מחמר למה אין חייב לסייעו משום איבה וכי גרע מבהמה והמשא של כותי וכן בסיפא בהמה של ישראל והמשא של כותי למה לי משום צער ישראל תיפוק ליה משום מצות פריקת כיון שהיא בהמת ישראל:
חמורים שרגליו של שאחד מהם רעועות אין חביריו רשאין להקדים ולעבור מעליו נפל רשאין לעבור מעליו: אחד רכוב ואחד טעון והדרך צר מעבירין הרכוב מפני הטעון אחד ריקן ואחד טעון או רכוב מעבירין הריקן מפני הטעון והרכוב היו שניהן רכובין או טעונין או ריקנין עושין פשרה ביניהם:
וכן שתי ספינות שפגעו זו בזו בנהר אם שתיהן עוברות שתיהן טובעות אם יעברו בזה אחר זה יעברו וכן שני גמלים ופוגעין זה את זה במעלה גבוה אם שניהם עוברין נופלין ואם יעברו זה אחר זה עוברין אחת טעונה ואחת אינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני טעונה היו שתיהן שוות והאחת קרובה לעבור יותר תדחה לאחורה אותה שאינה קרובה לעבור היו שתיהן קרובות זו בזו ושתיהן טעונות או ריקנות יטילו פשרה ביניהן ומעלין שכר זו לזו שתחזור לאחוריה:
שיירא המהלכת במדבר ועמד עליהם גייס לטרפה ופסקו עמהם ונתנו להם ממון מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות אם שכרו תייר להנחותם הדרך שלא יסתכנו מפני חיות ולסטים חצי שכר התיור יתנו לפי נפשות וכחצי לפי ממון ולא ישנו ממנהג החמרים:
רשאין החמרים להתנות שכל מי שתאבד לו חמורו שיתנו לו חמור אחר אבדו בפשיעה אין נותנין לו חמור אחר ואם אומר תנו לי דמי חמורי (שאני רוצה ליקח חמור אחר ואני רוצה לשמור עמכם) כבתחילה אין שומעין לו אפילו יש לו עוד חמור אחר שיותר מוסר נפשו לשמור על שנים:
ספינה המהלכת בים ובקשה ליטבע וזרקו בים להקל ממשאה מחשבין לפי המשאוי ולא לפי הממון ואל ישנו ממנהג הספנים: ורשאין הספנים להתנות ביניהן שכל מי שתאבד לו ספינתו מעמידין לו ספינה אחרת אבדה לו בפשיעה או שפירשה במקום שאין הספנים הולכין אין מעמידין לו אחרת:
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שפגע בחבירו ובהמתו רובצת תחת משאה חייב מן התורה לסייעו לפרקה וכן אם צריך להטעינה משאוי חייב לסייעו אלא שבטעינה רשאי לומר לא אטעון עמך עד שתתן לי שכרי וכו' בפרק אלו מציאות (דף לב.) תנן מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר"ש אומר אף לטעון ובגמרא מאי אבל לא לטעון אילימא אבל לא לטעון כלל מ"ש פריקה דכתיב עזוב תעזוב עמו טעינה נמי הא כתיב הקם תקים עמו אלא מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר רבי שמעון אומר אפילו לטעון בחנם ובגמרא מפרש טעמייהו וידוע דהלכה כת"ק וכן פסקו הפוסקים:ומ"ש אפי' אם הוא בטל ממלאכה לפיכך אם צריך להנות עמו ביותר משכרו אין לו אלא שכרו הראוי לו כן כתב שם הרא"ש וז"ל וטעינה אפילו הוא פנוי ובטל מכל מלאכה יכול הוא לומר איני רוצה לטעון בחנם אם לא תתן לי שכר ואם הוצרך לפסוק בשכר מרובה יותר מן השכר הראוי לו ליתן על טורח כזה לא יתן לו אלא כפי הראוי לו מידי דהוה אטול דינר והעבירני (ב"ק קיו.) דאין לו אלא שכרו:
ומ"ש בד"א שהוא בטל ממלאכה אבל אם הוא עוסק במלאכה רשאי ליטול שכר על בטלתו ז"ל הרא"ש שם אבל פריקה והשבת אבידה בחנם ואם הוא פנוי אין רשאי ליטול שכר אבל אם הוא עוסק במלאכה והניח מלאכתו שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבידה זו ובפריקה זו ונותנין לו עד כדי דמי אבידה והיינו אם עושה מעצמו אבל אין מחויב להניח מלאכתו להשיב אבידה ולפרוק ולפחות משכרו אבל אם יש שם ב"ד או הבעלים והם אומרים לו הנח מלאכתך והשב או פרוק ויתנו לך כל שכרו חייב ליתן לו כל שכרו אף אם פסק לו יותר מן הראוי מידי דהוה אטול דינר בשכרך והעבירני דנותן לו את שכרו משלם דאמרינן פרק הגוזל בתרא (שם) מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רמי בר חמא הכא בצייד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדתן כוורא בזוזא וכיון שיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו ואם הבעלים שם ולא התנה עמהם והניח מלאכתו מעצמו והשיב אבידה לא יטול אלא כפועל בטל לגמרי ואם היה בטל מסלע ולישב בטל היה נוטל דינר ולטרוח בהשבה היה נוטל ב' דינרים לא יטול אלא דינר דחכמים תקנו ליטול שכר על השבת אבידה כדי שיניח אדם מלאכתו וישיב אבידה אבל אם הבעלים עומדים שם לא הוצרכו לתקן כיון שיכול להתנות ואם לא התנה הפסיד ולא יטול שכר על השבתה אבל כפועל בטל לגמרי יטול דאנן סהדי דניחא להו לבעלים בהכי ודבר זה אנו למדים מדתנן בפ' הגוזל בתרא (שם קטו:) שטף הנהר חמורו וחמור חבירו וכו' עכ"ל: ומ"ש רבינו ודינו כמו שפרשתי בהשבת אבידה הוא בסימן רס"ה והם דברי הרא"ש שהעתקתי בסמוך:
פרק וטען פרק וטען אפילו כמה פעמים חייב משנה שם ויליף לה מדכתיב עזוב תעזוב אפילו ק' פעמים:
ומ"ש היו הבעלים שם והלך וישב לו וא"ל הואיל ועליך מצוה לפרוק ולטעון עשה פטור שם במשנה ויליף לה מדכתיב עמו ובסמוך יתבאר בדברי רבינו דהא דפטור אינו אלא מטעם מצות פריקה אבל מ"מ חייב הוא מטעם צער בעלי חיים והרמב"ם שסתם וכתב בפי"ג מהלכות רוצח דפטור צ"ל שסמך על מה שפסק באותו פרק דין צער בעל חיים:ומ"ש אבל אם אין הבעלים שם או שהיה שם והוא זקן או חולה חייב שם במשנה אם היה זקן או חולה חייב וטעמא משום דכיון דאין בהם כח לסייע הו"ל כמאן דליתנהו:
ומ"ש היה עליו יותר ממשאו חייב שם במשנה ר' יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו שנאמר רובץ תחת משאו משאוי שהוא יכול לעמוד בו ומשמע בגמרא דרבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות רוצח:ומ"ש אבל אם היה החמור דרכו לרבוץ תמיד תחת משאו או שהוא עומד ומשאו עליו אינו חייב ברייתא שם (לג:) רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומד והרי"ף(והרמב"ן) [והרמב"ם] ז"ל השמיטו זה וטעמא משום דאע"ג דפטורים באלו מטעם פריקה חייב בהם מטעם צער ב"ח וכמ"ש רבי' בסמוך:
מאימתי חייב לפרוק ולטעון עמו משיראהו ראייה שהיא כפגיעה וכו' ברייתא (שם לג.):
ומ"ש ולאחר שפרק וטען צריך ללכת עמו מיל וכו' גם זה ברייתא שם. (ב"ה) אלא שבברייתא כתוב פרסה וטעות סופר הוא בדברי רבינו: ומ"ש אבל צריך ליתן לו שכרו על זה שם אמר רבה בר בר חנה ונוטל שכר:
היה כהן והבהמה בבית הקברות אינו מיטמא לסייעו משנה שם (לב.):ומ"ש וכן אם הוא זקן ואינו כבודו שיפרוק ויטעון וכו' שם במשנה (כט:) לענין השבת אבידה ובגמ' (ל.) לענין פריקה וטעינה:
ומ"ש בשם הרמב"ם שאם הוא חסיד ועושה לפנים משורת הדין וכו' בפי"ג מהל' רוצח ולמד כן מעובדא דרבי ישמעאל ברבי יוסי דאיתא בפרק אלו מציאות שם:ומ"ש אבל א"א ז"ל כתב כיון דהתורה פטרה לזקן אין לו לזלזל בכבוד תורתו וכו' בפרק הנזכר וכבר כתב כן רבינו בסי' רס"ג לענין השבת אבידה:
הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרוק וצריך לטעון מצוה לפרוק תחילה משום צער ב"ח ואח"כ יטעון במה דברים אומרים בששניהם אהובים או שנואים אבל אם האחד שונאו ואחד אוהבו מסייע את השונא תחלה ואפי' לטעון כדי לכוף את יצרו ברייתא וגמרא שם (לב.) למ"ד צער ב"ח דאורייתא ופסקו כן הרי"ף והרא"ש וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מהלכות רוצח ואהא דאמרינן בגמרא מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם ולא לטען עמו בחנם אלא בשכר כתב נ"י לפרוק בחנם איכא מ"ד בשאינו בטל מן הסלע אבל היה בטל נוטל לו כפועל דלא עדיף מאבידה וקרי כאן אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם אלא בבטל קא אמרינן דהוי בחנם ולפי זה טעינה בשכר אפילו באדם בטל ואינו מחוור בעיני הרנב"ר דכיון דאיכא בפריקה צער ב"ח אפילו בטל מן סלע חייב בחנם אבל טעינה הויא כשאר אבידה דבשכר כל שלא היה בטל אבל אם בטל בחנם. וכתב עוד כדי לכוף יצרו כתב הרמב"ן דלאו היינו שונא דקרא דהא אוקימנא בפרק ע"פ (קיג:) כגון דחזא ביה דבר ערוה דמצוה לשנאותו ולמה יכוף יצרו אלא הכא בשונא דעלמא עסקינן דעביד ביה איסורא כדשני ליה עכ"ל:
קיי"ל צער ב"ח דאורייתא כבר נתבאר בסמוך:ומ"ש לפיכך אף במקום שאינו חייב לפרוק וכו' חייב משום צער ב"ח כ"כ שם הרא"ש וכבר כתבתי שכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל: ומה שכתב ונ"מ שאם יתן לו שכר שרשאי לקבלו כן כתב שם הרא"ש ז"ל: כתב המרדכי בספ"ב דמציעא אהא דאמרינן צער ב"ח דאורייתא והא דאמר רבא כל שבשלו אינו פורק בשל אחרים אינו פורק נראה להר"מ דה"פ כל שבשלו אינו פורק כשמוצא פועלים לשכור לפרוק אינו פורק בעצמו בשל חבירו נמי אינו פורק היכא שמוצא חבירו לשכור לו פועלים אבל היכא שאינו מוצא פועלים לשכור לפרוק דבשלו פורק משום צער ב"ח דאורייתא בשל חבירו נמי פורק :
(יג) (יד) אין חיוב טעינה אלא בישראל אבל לא בכותים אלא שחכמים אמרו בבהמת כותי אם הכותי שם צריך לטעון עמו משום איבה לפיכך אם בא להטעינו יין נסך אין צריך לסייעו דליכא איבה ובפריקה חייב אפילו אין הכותי שם משום צער ב"ח בס"פ אלו מציאות שם אהא דאמר רבא צער ב"ח דאורייתא לימא מסייע ליה (מציאות) כותי מטפל בה כבהמת ישראל אא"ב צב"ח דאורייתא מש"ה מטפל בה כבהמת ישראל אא"א צער ב"ח לאו דאורייתא אמאי מטפל בה כבהמת ישראל התם משום איבה הנ"מ דקתני אם היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה אי אמרת בשלמא לאו דאורייתא משום הכי אין זקוק לה אא"א דאורייתא אמאי אין זקוק לה הכי קאמר ולהטעינה י"נ אין זקוק לה ופרש"י ה"ק ולהטעינה ולעולם דאוריי' ורישא תנא מטפל בה בין בפריקה בין בטעינה פריקה משום צער ב"ח וטעינה משום איבה ולהטעינה יין נסך דלאו צערא איכא ולא איבה איכא שיכול הוא להשמט ולומר דבר איסור הוא לנו אין זקוק לה:
כתב הרמב"ם ז"ל בהמת כותי והמשא של ישראל אם הכותי מחמר אחר בהמתו אין זקוק לו וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשא של כותי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל בפי"ג מהלכות רוצח ומסיים בה אבל בהמת הכותי ומשאו אינו חייב ליטפל בו אלא משום איבה:ומ"ש רבינו ואין דבריו מובנים לי ברישא שהכותי מחמר למה אין חייב לסייעו משום איבה וכו'. כתב החכם המרשים דבריו מובנים דברישא כיון שהמשאוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והיינו טעמא דמקשי בגמרא בהמת כותי ומשאוי ישראל אמאי וחדלת ול"ק ליה דילמה טעמא משום איבה אבל אם הישראל שם חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה דודאי תורה לא משתעי אלא בשהכל של ישראל אלא משום צערא דישראל חייב נמי משום צערא דהבהמה והוי טעמא דסיפא דכיון דאין הכל של ישראל אין כאן מצות פריקה וטעינה כלל ומשום צערא דישראל שייך אפי' בטעינה חיוב דאילו בפריקה צערא דבהמה נמי איכא אי נמי נקט בסיפא טעמא דצערא דישראל משום טעינה לחוד דסליק מיניה עכ"ל ואין דבריו מחוורים שכתב אבל אם הישראל שם חייב אפילו לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה וכו' אלא משום צערא דישראל וכו' ומנא לן דחייב משום צערא דישראל אם לא משום שהתורה הזהירה על פריקה וטעינה ועל רבינו יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צער בעלי חיים וזה בעצמו קשה גם על החכם המרשים שכתב דברישא כיון דהמשאוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והא בלא טעמא דאיבה קשה אמאי כתב דאינו זקוק לה דמשום צער ב"ח ליחייב מיהא לפרוק ולי נראה דמעיקרא ל"ק מידי דהרמב"ם חיוב ופטור מטעם טעינה ופריקה בלחוד אתא לאשמעינן דאילו חיובו משום איבה בסוף דבריו אשמועינן שכתב אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה וכן מה שהוא חייב לפרוק משום צער ב"ח סמך על מ"ש בסוף הפרק הפוגע בשנים וכו' מצוה לפרוק בתחלה משום צער בעלי חיים ולישנא דגמ' הכי איתא ת"ש בהמת עכו"ם ומשאוי ישראל וחדלת ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי וחדלת עזוב תעזוב מיבעיא ליה לעולם צער ב"ח דאורייתא התם בטעינה אי הכי אימא סיפא בהמת ישראל ומשאוי עכו"ם עזוב תעזוב ואי בטעינה אמאי עזוב תעזוב משום צערא דישראל אי הכי אפילו רישא נמי רישא בחמר עכו"ם סיפא בחמר ישראל מאי פסקא סתמא דמילתא אינש בתר חמריה אזיל ואע"ג דמקשי עלה והא חדלת ועזוב תעזוב בפריקה הוא דכתיב אלא הא מני ר"י הגלילי היא דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא מ"מ שמעינן מינה וממאי דשקלינן וטרינן בה לדידן דקיי"ל צער ב"ח דאורייתא:
חמורים שרגליו של אחד מהם רעועות אין חביריו רשאין להקדים ולעבור מעליו וכו' עד עושין פשרה ביניהם תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש ז"ל בר"פ אחד דיני ממונות:
ומ"ש וכן שתי ספינות שפוגעות זו בזו בנהר וכו' עד שתחזור לאחוריה ברייתא שם: (ב"ה) וכתוב בה תדחה קרובה ופירש"י קרובה לעירה ורבינו כתב תדחה שאינה קרובה פירושו שאינה קרובה למקום שהולכים לו: והרמב"ם כתב כל זה בסוף הלכות רוצח וכתוב בהשגות חמורים שרגליו של אחד מהם רעועות אין חביריו רשאים להקדים ולעבור מעליו פירוש אין חביריו רשאים לדרוס עליו ולעבור אבל אם נפל רשאין ודוקא בחמור אבל באדם לא: (ב"ה) ודבר תימה הוא שיהא להם רשות לדרוס עליו ולהניחו נ אא"כ נפל:
שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה וכו' ברייתא בסוף ב"ק (קיו:) ופרש"י לטרפה לבזזה ולישנא דברייתא גבי שכרו תייר מחשבין אף לפי נפשות פי' רש"י אף לפי נפשות שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא וכתב הרא"ש חצי שכר התייר יטילו על הממון וחצי האחר יטילו על הנפשות עכ"ל והא דקתני רישא עמד עליה גייס לטרפה צ"ל דלא היו באין אלא על הממון בלבד וכפרש"י לטרפה לבזזה שאם היו באים גם על עסקי נפשות מ"ש משכרו תייר דמחשבין אף לפי נפשות ואמאי דקתני לא ישנו ממנהג החמרים פרש"י שאם נהגו לגבות לתייר לפי ממון או לפי נפשות עושין:
ומ"ש רשאין החמרים להתנות וכו' עד אין נותנין לו חמור אחר שם בברייתא: ומ"ש ואם אמר תנו לי דמי חמורי וכו'. שם אהא דקתני רשאין החמרים להתנות שכל מי שיאבד לו חמורו יעמידו לו חמור אחר ואם אמר תנו לי ואני לוקח אין שומעין לו פשיטא לא צריכא דאית ליה חמרא אחרינא מהו דתימא הא קא מנטר ליה קמ"ל שאני נטירותא דחד מנטירותא דבי תרי ופירש רש"י אין שומעין לו שמא לא יקח החמור והם לא התנו אלא כדי שיקח החמור מוסר נפשו לשמור עמהם בלילות מן החיות והלסטין חד מנטר ליה האחד אני יכול לשמור יפה אבל איני יכול לשמור כולם קמ"ל דאמרינן ליה לא כל שכן דהשתא מסרת נפשך טפי:
ספינה המהלכת בים ובקשה ליטבע וזרקו בים להקל ממשאה וכו' עד סוף הסימן ברייתא שם ובגמרא אם פירש למקום שאין הספינות הולכים אין מעמידין פשיטא לא צריכא דבניסן מרחקי חד אשלא ובתשרי מרחקי תרי אשלי וקא אזיל ביומי ניסן למקום תשרי מהו דתימא דוושיה נקיט ואזיל קא משמע לן:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שפגע וכו'. משנה וגמרא סוף פרק אלו מציאות וע"פ דברי הרא"ש לשם
ולאחר שפרק וטען צריך ללכת עמו מיל תימה דבברייתא (ד' ל"ג) איתא בכל הספרים תנא ומדדה עמו עד פרסה ואפשר דרבינו היה גורס עד מיל אבל בספר ב"ה כתב שט"ס הוא בדברי רבינו:
היה כהן והבהמה בבה"ק. משנה שם לגבי השבת אבידה ותימה למה לא כתב זה רבינו בדין השבת אבידה וכתבו כאן גבי פריקה וטעינה והרמב"ם כתבו בפי"ז מגזילה גבי השבת אבידה וכתב גם כן בפ' י"ג מהלכות רוצח גבי פריקה וטעינה ואפשר דכיון דכתבו גבי פריקה דאיכא נמי צער בעלי חיים דפטור ממילא נשמע דכ"ש דפטור בהשבת אבידה ודוחק: ומ"ש וכן אם הוא זקן ואינו לפי כבודו וכו'. לאו דוקא זקן אלא לפי שסתם זקן אינו כבודו שיפרוק ויטעון נקט הכי ולגבי השבת אבידה תניא בהדיא דלזקן ואינו לפי כבודו איצטריך קרא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם אלא דמ"מ ס"ל לרבינו דוקא היכא שאם היה שלו היה מניחו וכו' דאפילו בזקן נמי חייב לפרוק ולטעון היכא דבשלו לא היה מניחו וכ"כ הרמב"ם להדיא לשם ולהכי גם רבינו בסי' רס"ג לא הזכיר זקן ואינו לפי כבודו אלא סתם וכתב אם הוא בענין שאילו היה שלו היה מחזירו חייב ליטפל בו וכולי וטעם דבר זה הוא דהאי זקן לאו שקנה חכמה קאמר דה"ה למכובד בעלמא ואי קשיא כיון דצער ב"ח דאורייתא זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק תירץ בנ"י דכיון דצער ב"ח הותר לתשמישן של בני אדם כ"ש לכבודם בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות עכ"ל ובזה התיישב דלא קשה לרבינו דפסק דבעוסק במלאכה רשאי ליטול שכר של בטלתו אפילו בפריקה ואינו מחוייב לפחות משכרו ולפרוק אע"ג דצער ב"ח דאורייתא אלא ודאי דלהנאתו הותר צער ב"ח והיא דעת הרא"ש ודלא כמ"ש בנ"י ע"ש הר"ן ומביאו ב"י ע"ש:
הפוגע בשנים וכו' כדי לכוף את יצרו. כתבו התוס' בפ' אלו מציאות וא"ת כיון דבע"פ מוקי להאי קרא דכי תראה חמור שונאך בישראל שמותר לשנאותו כגון שראה בו דבר ערוה מה שייך בו לכוף את יצרו וי"ל דלא איירי בהך ברייתא בשונא דקרא אלא בשונא דעלמא עסקינן דעביד ביה איסורא כדסני ליה וכ"כ בנ"י ע"ש הרמב"ן אבל בתוס' פ' ע"פ (ד' קי"ג ריש ע"ב) כתבו דברייתא נמי בשונא דקרא איירי אלא דכיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר עכ"ל וכ"כ הרמב"ם סוף הל' רוצח וכ"כ הסמ"ג בעשה ס"ס פ' פ"א והכי נקטינן דאפי' בשונא שמצוה לשנאותו שנראה בו דבר עבירה והתרה בו ולא חזר אעפ"כ הזהירה התורה לרחם עליהם ולעזרם בשעת הצורך: בגמרא פ' א"מ איתא ברייתא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא כותי ומביאו האלפסי שם בפסקיו וה"א בפ' ע"פ וכן כתב הרמב"ם סוף הלכות רוצח וא"ת כיון דקיי"ל צער ב"ח דאורייתא מה לי שונא ישראל מה לי שונא כותי וי"ל כיון דקיימא לן וכו' לא יהא ממונו וכו' והיינו דוקא כשהכותי שם ויתבאר בסמוך בס"ד:
קיי"ל צער ב"ח דאורייתא וכו'. ה"א בפרק א"מ אלא דמדקאמר התם בגמרא לעולם צער ב"ח דאורייתא מי סברת פטור פטור לגמרי דילמא פטור וחייב בשכר וה"ק רחמנא כי איתיה למריה בהדיה עביד גביה בחנם וכי ליתיה למריה בהדיה עביד גביה בשכר ולעולם צער ב"ח דאורייתא משמע להדיא דאי לא בעי למיהב ליה שכר לא מיחייב לפרוק אע"ג דאיכא צער ב"ח וכן כתוב בסמ"ג אבל מלשון רבינו משמע דעכ"פ חייב לפרוק משום צער ב"ח אלא דרשאי אח"כ לקבל שכר ואם לא יתרצה הלה ליתן לו שכר לא מיפטר מלפרוק ומדברי הרא"ש למד כך ע"ש:
אין חיוב טעינה אלא בישראל וכו'. פירוש בטעינה אם אין הכותי שם דליכא נמי משום איבה פטור אבל בפריקה אע"ג דאין הכותי שם וליכא איבה אפ"ה חייב משום צער ב"ח וכשהכותי שם פשיטא דחייב דאיכא משום איבה אבל משום צער ב"ח ליכא דשונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא כותי כדפרישית:
כתב הרמב"ם בהמת הכותי וכו' ואין דבריו מובנים וכו'. ונראה דדעת הרמב"ם היא דליכא איבה אלא בבהמה ומשאה הכל של כותי אבל בהמת כותי והמשא של ישראל ליכא איבה דמימר אמר כותי על ישראל חבירו אינו חס עלי דידי יהא חס ולפיכך אם כותי מחמר אחר בהמתו אין זקוק לו דליכא משום איבה ובפריקה נמי ליכא משום צער ב"ח כשהכותי שם דשונא שאמרו שונא ישראל וכו' כדפי' אבל אם ישראל שם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל דצריך לשהות שם כך פירש"י והא דלא קאמר דחייב לפרוק משום צער ב"ח דאורייתא וכן בסיפא דהבהמה של ישראל והמשא של כותי דקאמר דחייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל שצריך לשהות שם ואע"ג דבפריקה איכא נמי משום צער ב"ח נקט טעם דצער ישראל דאיתיה בין בפריקה בין בטעינה ובזה התיישבה השגת רבינו שעל הרמב"ם: כתב ב"י על רבינו יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צער ב"ח עכ"ל ול"ק מידי דלמאי דפרישית ליכא משום צער ב"ח בבהמת כותי אלא בשאין שם הכותי אבל כשיש שם הכותי רחמנא פטריה דשונא ישראל וכו' ומה שלא אמר הרמב"ם טעם צער ב"ח גבי פריקה כשיש הכותי שם היינו משום דנקט חד טעמא לפריקה ולטעינה כדפי':
חמרים וכו' אין חביריו רשאין להקדים ולעבור מעליו וכו'. וכך הוא ברמב"ם סוף ה' רוצח וכן בסמ"ג פ' פ"א בעשה אבל ברי"ף וברא"ש פ' אחד דיני ממונות הגירסא ולעבור עליו וכ"נ מהשגות הראב"ד שכתב פי' אין חביריו רשאין לדרוס עליו ולעבור אבל אם נפל רשאין ודוקא בחמרו אבל באדם לא עכ"ל לפ"ז נראה דעליו הוא דאין רשאין לדרום אבל רשאין הן לילך מעליו ולהניחו לבדו ואין צריכין להמתין עליו אבל להרמב"ם והסמ"ג ורבי' צריכין להמתין וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש:
ומ"ש וכן שתי ספינות וכו' והאחת קרובה לעבור יותר תדחה לאחוריה אותה שאינה קרובה לעבור. לפי דברי רבינו נראה דקרובה לעיר שהולכת שמה קאמר אבל ברמב"ם ובאלפסי ובאשיר"י גורסין קרובה ורחוקה תדחה קרובה מפני שאינה קרובה ולפ"ז ר"ל קרובה לעירה וכן פי' בנ"י:
שיירא המהלכת במדבר ועמד עליהם גייס לטרפה וכו'. כתב במרדכי פ' הגוזל ומאכיל תני בירושלמי שיירא שנפל גיים עליה מחשבין לפי ממון וכו' כתב הר"י מווינא וז"ל מדלא קתני בירושלמי לטרפה כדקתני הכא בתוספתא אלמא משמע דבטרפה הגייס עסקי' ואע"פ שיש לפרש שעמד עליה גייס לטרפה ונתפשרו עמו כמו התוספתא עכ"ל א"ז נראה דמסקנתו דאף ע"פ שכבר טרפו מזה הרבה ומזה מעט אי נמי טרפו ממקצתן בלבד אפילו הכי מחשבין אח"כ לפי ממונם ולא דמי למ"ש מהר"ם במושל שמעליל וברחו מקצתן דפטורין כדלעיל בסי' קס"ג דהתם ודאי הבורחין אינן בסכנה אבל בגייס שעמד לטרוף את השיירא כולם בסכנה שאין יכולין לברוח מפניהם הלכך כולם חייבים ליתן כפי החשבון אף על פי שלא טרפו אלא ממקצתן והכי נקטינן:
רשאין החמרים וכו' ואם אומר תנו לי דמי חמורי שאני רוצה ליקח חמור אחר וכו'. פי' חיישי' שמא לא יקח לו חמור והדמי' יוציא לצרכים אחרים אלא חביריו לוקחים לו חמור ונותנים לו ואע"פ שיש לו חמור אחר וא"כ בע"כ ישמור עם חביריו אפ"ה יותר מוסר נפשו לשמור על שנים ואיכא גירסא אחרת בספרי רבינו ואם אומר תנו לי דמי חמורי שאיני רוצה ליקח חמור אחר ואיני רוצה לשמור עמכם כבתחלה וכו' והיא גי' האלפסי והאשיר"י סוף קמא וגי' רמב"ם פי"ג מה' גזילה וגירסא זו עיקר דלפ"ז ניחא מאי דפריך בגמ' פשיטא משא"כ לגירסא הראשונה דלא הוה פריך מידי ועיין בגמ' ובפי' רש"י סוף קמא:
דרכי משה עריכה
(א) ובנ"י פ' א"מ הא דאמרינן כל שבשלו אינו פורק בשל חבירו א"צ לפרוק אע"ג דצער בע"ח הוא מ"מ מאחר שהותר לתשמישן של בני אדם כ"ש לכבודן ודוקא צער גדול הוא דאורייתא אבל צער קטן לא וע"ש: