ביאור:במדבר טז
בראשית
שמות
ויקרא
במדבר
דברים -
יהושע
שופטים
שמואל
מלכים
ישעיהו
ירמיהו
יחזקאל
תרי עשר -
תהלים
משלי
איוב
חמש מגילות
דניאל
עו"נ
דה"י
במדבר פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו (מהדורות נוספות של במדבר טז)
|
פרשת קורח
|
א
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בנו של פלוא בן ראובן (על פי במדבר כו ה-ט), וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת יתכן שזהו פלוא, אביו של אליאב, בְּנֵי רְאוּבֵן דתן ואבירם ואון, כולם משבט ראובן.
ב
וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים וכן הצטרפו אליהם עוד אנשים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד הקרואים לעמוד בראש ועד העדה אַנְשֵׁי שֵׁם ששמם מפורסם.
ג
וַיִּקָּהֲלוּ עַל התאספו נגד מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: "רַב לָכֶם מספיק התנשאתם עלינו! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה?".
ד
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל השתחווה בתפילה עַל פָּנָיו.
ה
וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר: "בֹּקֶר וְיֹדַע בבוקר יודיע יְהוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ את מי בחר לעבוד לו לעבודת הלוויה, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ כלומר, ואת מי הקדיש לעבודת הכהונה וְהִקְרִיב אֵלָיו אותם (הלויים והכהנים) יקריב אליו (כל אחד לתפקידו), וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ מי שֶׁיִּבָּחֲרוּ מחר - שהקטורת תתקבל כפי שיפורט בהמשך יַקְרִיב אֵלָיו הם נבחרו להיות קרובים לה' לתמיד.
ו
זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת כלים להחזיק גחלים להקטרת קטורת עליהן, קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ.
ז
וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ, וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת, לִפְנֵי יְהוָה, מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה - הוּא הַקָּדוֹשׁ. רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי!".
ח
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח: "שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי.
ט
הַמְעַט מִכֶּם הלוא מספיק בעיניכם? כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו, לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם.
י
וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ, וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה ולמרות כל הכבוד שקיבלתם אתם רוצים עוד, להיות כוהנים?
יא
לָכֵן, אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים שנועדים כביכול על משה ואהרון, בעצם אתם נועדים - עַל יְהוָה, וְאַהֲרֹן מַה הוּא במה הוא אשם? (הרי ה' בחר בו) כִּי (תלונו) תַלִּינוּ עָלָיו".
יב
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וַיֹּאמְרוּ: "לֹא נַעֲלֶה.
יג
הַמְעַט כִּי האם לא מספיק ש- הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ השתמשו בביטוי המתאר בדרך כלל את ארץ ישראל, דוקא לתאר את מצריים לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר אלא גם תשתלט עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר.
יד
אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן וגם לא נתת לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם. הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר האם אתה רוצה שנהיה עיוורים, שלא נראה את הרע שעשית לנו ("הָאֲנָשִׁים הָהֵם" ולא "את העיניים שלנו", כנהוג במקרא, כשמתארים משהו רע שעלול לקרות, משייכים אותו למישהו אחר.)? לֹא נַעֲלֶה!".
טו
וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהוָה: "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם הקטורת שיקריבו לפניך (שזה לא יגן עליהם). לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי לקחתי לצורך עצמי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם".
טז
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח: "אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה, אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר.
יז
וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת, וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ".
יח
וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
יט
וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה את המוני בני ישראל, ולא רק עדת קורח אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעֵדָה הענן ירד וכיסה את המשכן, סימן לגילוי שכינה. {ס}
| "עונשו של קורח", סנדרו בוטיצ'ילי, סביבות 1480 |
כ
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
כא
"הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַאַכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע".
כב
וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: "אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר של כל הברואים! הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף תכעס? (וה' הסכים והעניש רק את קורח ועדתו)?". {ס}
כג
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כד
"דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר: הֵעָלוּ התרחקו מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם".
כה
וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם, וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
כו
וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר: "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם, פֶּן תִּסָּפוּ תמותו גם אתם בְּכָל חַטֹּאתָם".
כז
וַיֵּעָלוּ העם, כמו שציווה משה מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרֶח דָּתָן וַאֲבִירָם, מִסָּבִיב, וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים עומדים בגאווה במרד שלהם פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם.
כח
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי ולא המצאתי את הכל מדעתי".
כט
אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם וסופם יבוא כמו על כל אדם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם - לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי.
ל
וְאִם בְּרִיאָה דבר חדש ולא טבעי יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ, וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה לעומק האדמה - וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הכעיסו הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהוָה".
לא
וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם.
לב
וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ.
לג
וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.
לד
וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ העם נסו כבר קודם בליעת עדת קורח
להרחבה לְקֹלָם צועקים מרוב פחד, כִּי אָמְרוּ "פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ".
לה
וְאֵשׁ יָצְאָה כבר קודם שנסו בני ישראל מֵאֵת יְהוָה, וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת. {ס}
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- ניתן למצוא במפרשים סיבות שונות לתלונת קרח ועדתו: משה מינה את אחיינו אליצפן בן עוזיאל לנשיא בני קהת (תנחומא), ביקורת על המצוות המעשיות (במדבר רבה), ביקורת על המצוות הכוללות נתינה לכוהנים וללויים (מדרש תהלים), החלפת הבכורות בלויים (ראב"ע), בעקבות סדרת עונשים בהם משה לא הציל את העם (רמב"ן). הרב ד"ר רונן לוביץ מציע שהתלונה באה בעקבות יאוש שגרם העונש על חטא המרגלים, הליכה במדבר ללא מטרה, שהרי הם ידעו שלא יגיעו לארץ המובטחת. (עלון שבתון, גליון 827, עמוד 32)
