תפארת ישראל על ראש השנה א
משנה ראש השנה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
משנה | סדר מועד | מסכת ראש השנה
תפארת ישראל על מסכת ראש השנה: א | ב | ג | ד | כל המסכת
יכין למשניות: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט || בועז || הלכתא גבירתא
יכין לפרק ראשון
עריכהא) באחד בניסן ראש השנה למלכים דרגילין היו לכתוב זמן השטרות אחר השנים משהומלך המלך. וקאמר הכא דכל מלך ישראל אפילו הומלך באדר, כשהגיע ניסן מונין שנה ב', ובניסן הב' כותבין שנת ג' למולכו. ואם כתב שטר בניסן השני שלו, וכתב בשטר בשנת ב' למולכו, הו"ל שטר מוקדם, ופסול מלגבות בו אפילו מלקוחות שלקחו מהלואה ואילך. דקנסוהו, מדאפשר לטרוף בו מלקוחות שקדמו להלואה.
ב) ולרגלים ר"ל רגל שבניסן הוא ר"ה לרגלים, דאם נדר דבר לביהמ"ק, אפילו נדר לבדק הבית, אם לא קיים נדרו עד שעברו ג' רגלים כסדרן, דהיינו פסח שבועות סוכות, עבר בבל תאחר. אבל בנדר לצדקה, מחייב עלה לאלתר אם לא יתנן מיד. אם לא שהתנה בנדרו ליתנה על יד על יד (י"ד רנ"ז).
ג) ראש השנה למעשר בהמה ר"ל שאין מעשרין מהנולדים קודם לכן על הנולדים אח"כ. ולפיכך הוקבע זמן זה, דהוקש מעשר בהמה למעשר דגן בחד קרא. להכי שווין בזה, דמה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו, שבימות החמה הדגן מתייבש בשדה, ור"ה שלו בתשרי, דהיינו אחר שנגמר, ה"נ מעשר בהמה שרגילין לילד עד אב, ר"ה שלהן אלול.
ד) רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי דס"ל דון מנה ומנה, מה דגן תשרי, אף בהמות תשרי. ואפ"ה לדידהו יש ד' ר"ה, משום דחשבי ט"ו בניסן ר"ה לבל תאחר, לר"ה לבד במניין ד' ר"ה. ות"ק ס"ל דלא בעינן ג' רגלים כסדרן, ולא הו"ל ט"ו בניסן ר"ה לבל תאחר, ונקט תחתיו א' באלול. והיינו דקאמר ד' ר"ה לד"ה, לת"ק ארבעה דדל רגלים, לר"א ור"ש ארבעה, דל מעשר בהמה.
ה) באחד בתשרי ראש השנה לשנים למלכי אומות מונין שנה שלהן מתשרי, כמו למלכי ישראל מניסן כלעיל סי' א'. ונ"מ לשטרות כלעיל.
ו) ולשמיטין וליובלות דאסור לחרוש, ולזרוע בא"י בשמיטה וביובל מדאורייתא. מיהו בזמן הבית אסור ל' יום קודם ר"ה מהלממ"ס. וכמו כן כל עבד ישראל, שכשמכרוהו ב"ד נמכר לשש שנים, וכשמוכר את עצמו נמכר לכמה שנים שירצה. ואם בתוך זמן מכירתם פגע בהן היובל, יוצאים לחירות. וכמו כן נרצע יוצא לחירות ביובל וכולן כשהגיע א' בתשרי, הו"ל ר"ה שלהן.
ז) לנטיעה אילן שנטעו מ"ד יום קודם ר"ה חוץ מיום הנטיעה [דהיינו י"ד בכדי שיקלוט האילן וישתרש בקרקע, ואח"כ עוד ל' יום להחשב שנה], אז כשהגיע ר"ה שבתשרי, עלתה לו שנה בשנות הערלה. מיהו אעפ"כ כשיגיע ר"ה השלישי, עדיין פירותיו ערלה, עד ט"ו בשבט, דאע"ג דא' בתשרי ר"ה לנטיעה, היינו לתחלת נטיעתו, וכדאמרן. אבל השתא אילן הוה ור"ה שלו ט"ו בשבט, וכלקמן סי' ט'. ואחר ט"ו בשבט דין רבעי עליהן (י"ד רצ"ד ס"ד).
ח) ולירקות שאין לעשר מהירק שנלקט מקודם, על הנלקט אח"כ. אף שמעשר ירק רק מדרבנן. ומכ"ש דאין לעשר מחדש על ישן במעשר דגן שהוא מדאורייתא.
ט) באחד בשבט ראש השנה לאילן שאין לעשר מהנחנט מהקודם על הנחנט אח"כ. דבין בתרומה או מעשר ראשון או מעשר שני. או מעשר עני שנתנת בשנת ג' ו' בשמיטה תחת מעשר שני, וערלה ורבעי, בכולהו ר"ה שלהן כדאמרן, בין בתבואה וירק או באילן.
י) בפסח על התבואה דאז זמן גדילתו.
יא) בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון ר"ל כצאן שנמנין ע"י שמניחין אותן לצאת דרך פתח קטן וצר, שאין אחד נשמט מלמנותו, כך כל אדם בין צדיק או רשע, מוצלח או אינו מוצלח, כולם נדונין אז מכל מקריות [או נ"ל דכמו שהצאן ההם אינן יכולין לצאת מהדיר ההוא לרווחה רק ברצון הרועה ע"י הפתח הצר ההוא, כך כל אדם אין יכול לצאת אז זכאי בדינו רק בדוחק וע"י חסדו יתברך רועה אבן ישראל. ואע"ג דאמרינן לעיל בפסח על התבואה וכו', והרי הנך נמי מקריות האדם נינהו. תירץ הר"ן התם בכללות, וכדתנא העולם נידון. משא"כ הכא נידון כל יחיד ויחיד לבד. ואפשר משו"ה נקט תנא הכא עוברין כבני מרון, דהיינו א' א' לבד].
יב) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם אקרא דלעיל קאי, דכתיב המשגיח על כל יושבי ארץ, והיוצר אע"ג שמשגיח על כולם ועל לבם יחד בהשקפה א', אפ"ה מבין אל כל מעשה ומעשה שלהן [ולפירוש ב' הנ"ל, נ"ל דה"ק היוצר רואה יחד לבם, ר"ל כתפלת רבי אלכסנדרי (ברכות י"ז א') שמשגיח שרצונם לעשות רצונו ולהתיחד עמו, ולכן חס עליהם, ואעפ"י שמבין אל כל מעשיהם, ששאור שבעיסה תקפם לעשות נגד רצונו יתברך].
יג) ובחג בסוכות.
יד) נידונין על המים אם יהיו גשמי שנה כראוי או לא [ואע"ג דבפסח נדונין על התבואה, היינו במקריות חוציות כשדפון וירקון. או נ"ל דהכא על המים לשתייה קאמר (כתענית די"ט ב').
טו) על ששה חדשים השלוחין יוצאין להודיע בכל מקום אם עשו ב"ד החודש שעבר כ"ט יום או ל' יום.
טז) מפני הפסח ולא על סיון מפני עצרת. דממילא נודע ע"י ספירת העומר מ"ט יום, שביום נ' יהיה עצרת.
יז) על אב מפני התענית ט' באב. ולא נפקו אי"ז בתמוז. דרק לאבילות חורבן ביהמ"ק חששו שלא יטעו בו.
יח) על אלול מפני ראש השנה ועושין ר"ה ביום שלשים באלול וביום ל"א, מספק שמא אלול מעובר או לא.
יט) על תשרי מפני תקנת המועדות יו"כ וסוכות ושמיני עצרת.
כ) מפני פסח קטן פסח שני שעשו כל טמא לנפש או מי שהיה בדרך רחוקה בפסח ראשון. מיהו גם אז יוצאין רק על ו' חדשים, דדל אב שא"צ אז, דבזמן שיש שלום אין צום [כש"ס הכא]. והרי לטור (א"ח תק"נ) שלום היינו שביהמ"ק קיים [אב"י כך כתבו תוס' בפירוש בתענית די"ב א' דכשביהמ"ק לא התענו בט' באב].
כא) על שני חדשים מחללין את השבת שהולכין אפי' חוץ לתחום להעיד בב"ד שראו הלבנה החדשה. ומדאו' מחללין על כולן, רק מדרבנן אסרו באחרים מדאין תקון המועדות תלוי רק בב' אלו.
כב) שבהן נ"ל דאינו נתינת טעם, רק ר"ל כמו "אשר בהן", ור"ל בהן עצמן [כשאינן בשבת] דהיינו לאחר שקדשום ב"ד שלוחים יוצאין, דמקודם לא, שמא יחזרו בהם ב"ד ויתקלקלו המועדות בערים. אבל בד' חדשים האחרים, שבהן נמי שלוחין יוצאין כלעיל (משנה ג), עכ"פ כשידעו מערב שיקדשום למחר. יוצאין מיד.
כג) השלוחין יוצאין להודיע קביעתן.
כד) לסוריא היא [זיריען]. ונקט סוריא, משום שדרך שם הולכים לבבל ששם רוב ישראל. מיהו השלוחין אסורין לחלל שבת בהליכתן. והא דנקט סוריא הכא, ולא לעיל [במשנה ג]. ה"ט, משום דב' חדשים אלו זמן הליכתן כמעט שוה, שאפשר שיגיעו עד סוריא או יותר, תוך י"ד יום שעד פסח וסוכות. משא"כ ד' חדשים אחרים [משנה ג], לא שוה זמן הליכתן. דבאלול יכולין לילך טובא, ובאדר פחות מזה, ובאב יותר פחות.
כה) ובהן ר"ל ע"י השלוחין.
כו) מתקנין את המועדות שעל ידי השלוחין ידעו לתקן בבירור את המועדות. משא"כ ע"י שלוחי אלול ואדר, עדיין ספק שמא יעברו ב"ד אלול ואדר כסי' י"ח.
כז) מפני תקנת הקרבן כדי שיקרבו קרבן ר"ח בזמנו. ואע"ג דאינו רק עשה, אפ"ה דוחה לא תעשה דשבת דאית בה כרת, מדכתיב במועדו, והו"ל כמכשירין שא"א לעשותן מע"ש דדוחין שבת (כפסחים ס"ו א').
כח) בין שנראה בעליל ר"ל בין שנראה הלבנה החדשה גלויי' ע"י שהיו השמים זכים.
כט) בין שלא נראה בעליל שהיו השמים מעונן, שאז לא נראה הירח לעין חלש. או שבזמן חדושה נראית במערב מיד אחר שקיעת החמה (כלקמן פ"ב סי' כ"ג) ואז זהירות החמה לפעמים מכהה אותה.
ל) אין מחללין עליו את השבת דוודאי ראוה בירושלים. כיון שאין רחוק רק מהלך לילה ויום, מסתמא כמו שהשמים זכים כאן כך הם שם.
לא) מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ר"ל מ' זוגי עדים שראו הלבנה, שרצו לילך לירושלים להעיד.
לב) ועכבן רבי עקיבא בלוד לוד היתה כמהלך יום מירושלים (כמעשרות פ"ה מ"ב) ועשה כן שלא יחללו שבת שלא לצורך, מדדי בזוג אחד. ואף דלקמן (במשנה ז) אמרינן באב ובנו חיישינן שיפסל אחד הכא דכבר עברו מ' כתות, רחוק שיפסלו כולן.
לג) נמצאת מכשילן לעתיד לבא שלעתיד לא יבואו שיחשבו מסתמא כבר הלכו אחרים להעיד.
לד) ופסלו את עבדו דס"ל דבעינן מיוחסים.
לה) אלו הן הפסולין מדרבנן. דמדאו' דוקא עבירה דמלקות או מיתה, או גנב או גזלן פסולין לעדות [וחשוד נמי לשבועה]. ובעבר עבירה שאין בה מלקות, או שעבר עבירה דרבנן פסול רק מדרבנן, וי"א דבעבירה דרבנן לא מפסל רק בחטא הנאת ממון (חו"מ ל"ד ב' ג') (ועי' פירושינו סנהדרין פ"ב סי' כ"ב).
לו) המשחק בקוביא [קובאס] בל"י [ווירפעל]. וה"ה שאר מיני שחוק ודוקא שזה אומנתו (שם סט"ז).
לז) ומלוי ברבית אפי' רבית דרבנן במשמע. וא' מלוה או לוה במשמע. וי"א דברבית דרבנן אין הלוה נפסל (שם ס"י) [ונ"ל דמש"ה נקטי' לרבית בין קוביא ליונים לגלויי דכולהו באיסור דרבנן מיירי. עתוס' שנדחקו בזה].
לח) ומפריחי יונים משחק במעות, אם תקדים יוני ליונתך. וכל א' מנקש בכח בדפי עץ, ועי"ז היונים מזדרזין לעוף מהר. והנהו אף דלאו אסמכתא נינהו דהרי תולה במקרה בקוביא ויונים, ולא סמך אמידי, אפ"ה מדאין לו פרנסה רק מזה, אינן עוסקים בישובו של עולם וכגזלן דמי (סנהדרין דכ"ד ב').
לט) וסוחרי שביעית מסתחר בפירות שביעית. ומיירי בזה"ז דאינו אסור מדאו' [ונ"ל תו דכולהו לא זו אף זו קתני, לא מבעייא קוביא דמחשב כגזל, דהרי הוטעה חבירו דהרי סבר שהוא ירוויח, אלא אפי' ברבית שזה נותן לו הרבית ברצון, אפ"ה הו"ל כגזלן. ולא מבעייא ברבית שזה נותן לו מעות שאינו שלו, אלא אפילו במפריחי יונים שאפשר שיפסיד אם תקדים יונת האחר, והרי זה עדיף גם מקוביא דהתם אפשר דסמך על כח גופו כשמשליך הקוביאות אע"ג דלאו אסמכתא היא וכדלעיל, עכ"פ, ס"ד דקצת סמיך על זה, אבל ביונים רק במקרה תלי, שתזדרז יונה זו או זו, עכ"פ פסול כגזלן. ולא מבעייא כולהו שלוקחין מעות חבירו ולא נתן לו כלום, אלא אפילו סוחרי שביעית, שנותן גם הוא לחבירו פירות, סד"א דלא מחשב כגזלן, קמ"ל דאפ"ה פסול].
מ) ועבדים מדאורייתא פסול כאשה. ואפ"ה קמ"ל, דסד"א מדלא מחמת עבירה פסול והוא איש, יהיה כשר לעדות החודש כמו קרוב לר"ש.
מא) אף הן אינן כשירים לה לעשות מעשה על פיהן ודו"ק (א). אבל עדות עגונה וסוטה, האשה כשרה להעיד וכ"כ הפסולים לעדות מדרבנן כשרים להעיד. משא"כ שאר הפסולין לעדות מדאורייתא מחמת עבירה, פסולין להכל, חוץ במסיח לפי תומו דאפילו עכו"ם נאמן מסלפ"ת במלתא דרבנן כשלא אתחזיק אסורא (ש"ך י"ד ססקל"ז, ועי' בקופת הרוכלין בכללי הכנה סי' ג'), ובעדות אשה אף שהוא דאורייתא ואתחזיק אסורא אפ"ה כשירים במסיח לפי תומו, משום דבל"ז דייקא ומנסבא (אה"ע י"ז ס"ג).
מב) מי שראה את החדש הלבנה החדשה.
מג) מוליכין אותו על החמור אפילו בשבת משמע, אבל ביכול לילך הלוך עדיף (ב).
מד) אפילו במטה אף דמדהעד חולה, הו"ל כאילו הוא כפות במטה, דחייבינן נושאיו (כשבת פ"י מ"ה) אפ"ה שרי.
מה) ואם צודה להם מצדוקים שארבו לעכב העדות, כדי להטעות החכמים.
מו) שעל מהלך לילה ויום אבל ביותר לא, דאין חודש פחות מכ"ט יום ולא יותר על ל' יום. ואם ראו העדים הלבנה החדשה סוף יום כ"ט א"כ כשיגיע סוף יום ל' כבר קדשו ב"ד החודש. (ואע"ג דבבאו עדים עד סוף החודש ב"ד חוזרים בהן (כרמב"ם פ"ג מקה"ח י"ח וי"ט). עכ"פ כיון דבדיעבד מהני אפילו הזידו ב"ד לעבר החודש בטעות (כר"ה כ"ה א'). להכי אין מחללין רק כדי לקדשו בזמנו דמצוה לקדש ע"פ ראייה (כר"ה כ' ע"א). ועי' לח"מ רפ"י מקה"ח).
מז) אלה מועדי ה' אשד תקראו אותם במועדם אפילו בשבת (ג).
בועז לפרק א
עריכה(א) [ובזה מתורץ קושית רבינו בטורי אבן. שהקשה מה כלל הוא זה. בשלמא בממון אפילו להחזיק אינן נאמנים. כגון ב' אומרים פלוני לוה מפלוני ק'. והנך אומרים לא לוה. אין בדבריהם כלום. אלא בדיני נפשות הכי ס"ד שכשיעידו ב' עדים שפלוני הרג, והנך אומרים לא הרג, נהרגהו? הרי מדאורייתא כשרים הן. ולפע"ד גם בל"ז קשה דגם בממון משכח"ל דאין אשה כשרה והן כשרים להעדות. וכגון להריע שטרא אפומא. דמי גריעי הנך דכשרין מדאו' מבת רב חסדא (כתובות דפ"ה א'). ולפי דברנו ניחא. דהא דנחוש לדבריהן. ולא נעשה מעשה. לא מחשב כשרין לה:
(ב) [מכאן נ"ל ראי' חזקה דהילוך בשבת עדיף מרכיבה. אפילו חוץ מי"ב מיל. דהרי מתניתין במהלך לילה ויום מיירי. ודלא כרמג"א (רס"ו סק"ד). ואי"ל שאני חמור דנמוך. דרגלי אדם למטה מי"ט (עי' שבת פכ"ד סי' ג'). וכן משמע קצת מדנקט חמור ולא בהמה סתם. עכ"פ על כרחך רק אורחא דמלתא נקט חמור. דאל"כ כמו דאשמעינן מתניתין הקל הקל בהילוך נגד רכיבה הו"ל לאשמעי' נמי הקל הקל ברכיבת סוס וגמל דעדיף טפי. אלא ש"מ דבכל גוונא הילוך עדיף]:
(ג) ונ"ל דמשום טלטול המזונות לר"ה אצטריך קרא, דאל"כ תחומין דרבנן, ואפי' חוץ לי"ב מיל י"א דרבנן (כא"ח ת"ו)[1]. אמנם, אילה"ק מ"ש ממילה דכתיב נמי ביום אפי' בשבת כשבת קל"ב א'. ואפ"ה ספק כגון נולד ביה"ש לא דחי, א"כ ה"נ דלמא דוקא בודאי אין עדים בב"ד מחללין, ולא במסופק, והרי לעיל [מ"ו] אפי' בודאי יש עדים שם מחללין משום ספק שמא יכשלו לע"ל. ואת"ל עכ"פ ספק דאורייתא לא גרע מודאי דרבנן דהיכא דהוי עשה דרבים דחי לאיסור דאורייתא [כברכות דל"ז ב'][2], וה"נ עשה דרבים ניהו לקדש ע"פ ראייה. ליתא, דדוקא לעשה דאורייתא דחי עשה דרבנן דרבים דמשחרר עבדו עובר אעשה, אבל ל"ת אין כח ביד חכמים לעקור רק בשב וא"ת (כיבמות דף כ ע"ב), וכ"ש חלול שבת דהוא איסור כרת, דאפילו עשה דאורייתא לא דחי ללאו של כרת (כיבמות ד"ד א'). ותו שבת ויו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה (כפסחים דפ"ד א'). ונ"ל דהכא שאני דגלי קרא דאפילו ספק ניחל שבתא. דאל"כ, אין לך שום עדות החודש דליחל עלה שבתא, שלא יהא ספק שמא לא יצטרכו שם. להכי לא גמרינן מנה] [ועי' תוי"ט הכא]:
הלכתא גבירתא
עריכההלכתא גבירתא כללא דפרק א
משנה א
עריכהארבעה ר"ה הם:
א) בא' בניסן למניית השנים למלכי ישראל בשטרות ולהיות ניכר בו המוקדם והמאוחר.
ב) בט"ו בניסן לרגלים לענין בל תאחר [בנדר לצדקה מחויב לאלתר בלא נתנן חוץ בנדר בהדיא ליתנו על יד על יד].
ג) באחד בתשרי למניית השנים בשטרות למלכי אומות העולם ולמעשר בהמה ולשמיטין וליובלות ולמעשר ירק ולנטיעה דבנטע אילן מ"ד יום קודם ר"ה חוץ מיום הנטיעה כשהגיע א' בתשרי עלתה לו שנה בשנות ערלה, מיהו אעפ"כ כשיגיע ר"ה השלישי עדיין פירותיו ערלה עד ט"ו בשבט.
ד) ט"ו בשבט ר"ה לאילן כמ"ש ולענין מעשר שאין מעשרין מהנחנט קודם ט"ו על הנחנט לאחר ט"ו.
משנה ב
עריכהבד' פרקים העולם נידון עי' מ"ב ובר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמע"ט ולעסוק במצות מר"ה עד יה"כ יתר מכל השנה ועומדים בהשכמה לסליחות. וכן התשובה והצעקה אע"פ שיפה לעולם, בי' הימים שבין ר"ה ליה"כ היא יפה ומתקבלת ביותר שנאמר דרשו ה' בהמצאו, וצבור כ"ז שעושין תשובה וצועקין בלב שלם נענין.
משנה ג
עריכהעל ששה חדשים השלוחין יוצאין וכשבהמ"ק קיים גם על אייר מפני פסח קטן, כמ"ג.
משניות ד-ט
עריכהעל ב' חדשים מחללין עדות החודש השבת וכשבהמ"ק קיים אף על כולן כמ"ד, ומחללין אפילו נראתה הלבנה גדולה ונראה לכל ואין אומרים דבודאי ראו אחרים סמוך לב"ד, וא"צ לחילול שבת, וכל מי שיראה החודש ויהיה ראוי להעיד ויהיה בינו ובין המקום שקבוע בו ב"ד לילה ויום או פחות [שאין עדותן אחר ל' יום מועלת שכבר נתעבר החודש] מצוה עליו לחלל השבת ולילך להעיד.
וכשם שמחללין העדים שראו החודש השבת כך מחללין עמהן העדים שמזכין אותן בב"ד אם לא היו הב"ד מכירין את הרואין, ואפילו היה זה שמודיע אותן לב"ד עד אחד הולך ומחלל מספק שמא ימצא אחר ויצרף עמו כרפ"ב.
ובהיה העד שראה החודש בלילה חולה מרכיבין אותו על החמור ואפילו במטה, ואם יש להן אורב בדרך לוקחין העדים בידן כלי זיין, ובדרך רחוקה לוקחין בידן מזונות.
ואין כשר לעדות אלא שני אנשים כשרים הראויין להעיד בכל דבר, לאפוקי נשים ועבדים ושאר פסולי עדות אפילו דרבנן המנויין במ"ח. ואב ובנו שראו הירח ילכו להעיד אע"פ שפסול העדות בקרובים. מכמ"ק שמא ימצא אחד פסול שימצא גזלן וכדומה ויצטרף השני עם האחר ויעיד.
- ^ נלע"ד שההפניה מוטעית, וכוונתו לטור אורח חיים שצז. - ויקיעורכים
- ^ נלע"ד שהכוונה למועד קטן יד ב - ויקיעורך