משנה שבת י ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק י · משנה ה | >>
המוציא כיכר לרשות הרבים, חייב.
הוציאוהו שניים, פטורין.
לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שניים, חייבים.
ורבי שמעון פוטר.
המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, פטור אף על הכלי, שהכלי טפלה לו.
את החי במיטה, פטור אף על המיטה, שהמיטה טפלה לו.
את המת במיטה, חייב.
וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ, חייב.
ורבי שמעון פוטר.
משנה מנוקדת
הַמּוֹצִיא כִּכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב.
- הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם, פְּטוּרִין.
- לֹא יָכֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם, חַיָּבִים;
- וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.
- הַמּוֹצִיא אֳכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר בִּכְלִי,
- פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי,
- שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ.
- אֶת הַחַי בְּמִטָּה,
- פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה,
- שֶׁהַמִּטָּה טְפֵלָה לוֹ.
- אֶת הַמֵּת בְּמִטָּה, חַיָּב.
- וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ,
- חַיָּב;
- וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר:
נוסח הרמב"ם
המוציא כיכר -
- לרשות הרבים - חייב.
- הוציאוהו שנים - פטורין.
- אם לא יכול אחד להוציאו,
- והוציאוהו שנים - חייבין.
- רבי שמעון - פוטר.
[ו] *הערה 1: המוציא אוכלים,
- פחות מכשיעור, בכלי -
- פטור אף על הכלי - שהכלי טפילה לו.
- פחות מכשיעור, בכלי -
- את החי במיטה -
- פטור אף על המיטה - שהמיטה טפילה לו.
- את המת במיטה - חייב.
- וכן כזית מן המת,
- וכזית מן הנבילה,
- וכעדשה מן השרץ -
- חייבין.
- ורבי שמעון - פוטר.
- וכן כזית מן המת,
פירוש הרמב"ם
השמיעך בזו ההלכה העיקר שהקדמנו בראש פרק ראשון מזאת המסכתא, והוא כי המלאכה כששנים גומרין אותה שהן פטורין. העושה את כולה ולא העושה מקצתה.
ורבי שמעון אמר, אפילו לא יכול אחד להוציאו, והוציאוהו שנים פטורין.
ואין הלכה כרבי שמעון:
משנה ו [נוסח הרמבם]
העיקר אצלנו כי כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ הוא המטמא כפי טומאת מינו, ופחות מזה השיעור אינו מטמא, ועוד יתבארו עיקרים אלו במקומם.
וטעם רבי שמעון, כי הוא רואה כי אין כוונת המוציא דבר מן הדברים האחרים ככוונת המוציא אלו הנזכרים, אבל כוונתו הסרת הטומאה, אם כן תהיה הוצאתו מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור עליה.
וחכמים רואין כי אין הפרש בין המוציא דבר מאלו הטומאות ובין המוציא דבר אחר.
ודע כי העיקר אצלנו "החי נושא את עצמו", ולפיכך המוציא אדם חי אינו משאוי, אלא אם היה כפות הוא משאוי לדברי הכל, אבל בהמה חיה ועוף אף על פי שהם חיים משאוי הם לדעת חכמים.
ואין הלכה כרבי שמעון:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הוציאוהו שנים פטורים - כדילפינן (ויקרא ד) בעשותה אחת מכל מצות ה', העושה את כולה ולא העושה מקצתה:
ור"ש פוטר - דסבר אפילו כשאין יחיד יכול לעשותה אם עשאוה שנים פטורים. ואין הלכה כר"ש:
את החי במטה - על החי לא מחייב בהוצאתו אם אינו כפות, לפי שהוא נושא את עצמו יב. וה"מ אדם אבל בהמה חיה ועוף לא, דכמאן דכפותין דמו:
וכן כזית מן המת - חייב אם הוציאו, דהואיל ומטמא, הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה. וכן כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, דהכי הוי שיעורן לטומאה יג:
ורבי שמעון פוטר - אפילו במת שלם, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דכל שאינו אלא לסלקו מעליו הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה יד ולאו מלאכת מחשבת היא. ואין הלכה כרבי שמעון:
פירוש תוספות יום טוב
הוציאוהו שנים פטורין. פירש הר"ב כדילפינן בעשותה וכו' וברפ"ק ילפינן מיניה נמי לזה עוקר וזה מניח כמ"ש הר"ב שם. והיינו דמיעוטי אחריני כתיבי (במדבר ט"ו) ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה נפש ואחת נמי מיעוטי. כדאיתא הכא בגמ'. והא דנקט הברייתא בעשותה תירצו התוס' משום שהוא מיעוט האחרון שבפסוק ובהא פליגי תנאי דברייתא הלכך נקטה הברייתא בעשותה ע"כ. ואע"ג דבין למר ובין למר בעשותה לא אתיא לא לדלעיל ולא לדהכא אלא תרוייהו נפקי חד מנפש תחטא וחד מאחת תחטא דתרוייהו מיעוטי נינהו ומיעוטא דבעשותה מפקי להו ר"ש לזה אינו יכול וזה אינו יכול. ות"ק למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד. מ"מ נמשך הר"ב אחר לשון הברייתא:
את החי במטה פטור. פירש הר"ב על החי לפי שהוא נושא את עצמו. כתבו התוספות תימא לר"י למה פטור והלא אפי' במשא קל יותר חייב. ואי משום דשנים שעשאוה פטורים הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפילו הוא מת. ואור"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאים דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם והחלזון מיד היו פוצעים אותו טרם ימות דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלל צבעיה ע"כ. ועיין במ"ב דפרק י"ח ומ"ש שם בס"ד ורפי"ט וספ"ק דר"ה:
וכן כזית מן המת וכו'. פירש הר"ב דהואיל ומטמא וכו' וכ"כ רש"י והכי מוכח בגמ'. לכאורה דלפום כן אף המוציא ממשמשי עבודת כוכבים לחייב וכן משמע דהא האי ת"ק דר"ש הוא ניהו ר"י דמשנה ו' דפ"ט דלעיל דהא בר פלוגתא דר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה רבי יהודה הוא. ועוד הוכיחו בתו' מברייתא דגמ' דר"י הוא. ומ"מ פסקו הרמב"ם בפירושו ובחיבורו וכן הר"ב דאין הלכה כר"ש ולעיל פסקו דאין הלכה כר"י. משום דלעיל טעמא דאין כשר להצניע שאין שום צורך לאדם במשמשי עבודת כוכבים אבל הכא יש צורך בכולם דנבלה ושרץ מצניעין אותו לכלבו או לשונרו ומת דאסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו מידי דהוי אמקק ספרים דפרק דלעיל ולפיכך פסקו בהך דהכא כר"י. אבל קשה דהוי לי' להלוך אחר שיעור שרגיל להצניע ולא אחר שיעור טומאתן ואפשר דלכלבו או לשונרו הוי שעורא רבה משיעור טומאתן ואזלינן לחומרא כדלעיל משנה ט' פ"ז. ובמת נמי אפשר שעל פחות מכזית אינו מצווה לקברו. ועוד דלא שכיח פחות מכזית ושכיח ולא שכיח אזלינן בתר שכיח לקולא כדלעיל שם:
ורבי שמעון פוטר. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. כלומר א"צ למת ברה"ר ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו ועיין מ"ש במ"ה פ"ב בס"ד. ומ"ש הר"ב דאין הלכה כר"ש כ"כ ג"כ שם. ועיין במשנה ה' פ"ב דעדיות ובמשנה ב' פ"ק דביצה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יב) (על הברטנורא) תימא לר"י למה פטור והלא אפילו במשא קל יותר יחייב כו'. ואור"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאים דבר חי כו'. תוספת:
(יג) (על הברטנורא) אבל במשמשי ע"ג אין הלכה כר"י עמש"ש אבל הכא יש צורך בכולם דנבלה ושרץ מצנען לכלבו ולשונרו. ומת מצניעו לקוברו. ויהיב שיעוריהו כטומאתן לחומרא. עתוי"ט:
(יד) (על הברטנורא) כלומר א"צ למת ברה"ר ובמשכן היו צריכים לחפצים שהוציאו:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
הוציאוהו שנים פטורין: וסתמא כר' יהודה ודלא כר"מ דלא דריש בעשותה להכי אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת ב"ד ולית ליה מיעוטא אחרינא יתירא. ובגמ' תנא זה יכול וזה יכול ר"מ מחייב ר' יהודה ור"ש פוטרין זה אינו יכול וזה אינו יכול ר' יהודה ור"מ מחייבין ור"ש פוטר זה יכול וזה אינו יכול ד"ה חייב היכול וכדמפ' בגמ' לכולה ברייתא ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא דבורא דחטאות סוף פרשה שביעית:
אם לא יכול אחד וכו': תוס' ב"ק דף מ' פירשו דסתמא משמע דכל חד וחד חייב חטאת אחת כיון דכל חד מחייב אזדונו כרת ע"כ:
המוציא אוכלין (אכלין) פחות וכו': ואיכא מ"ד בגמ' בפ' במה אשה (שבת דף ס"ב ע"ב) דמתני' דלא כר' אליעזר דאיהו ס"ל דהמוציא כוכלת כשאין בה בושם דחייב וכדכתיבנא התם סי' ג' וכשאין בה בושם כפחות מכשיעור דמי שהכלי קלט את הריח ושיעור הוצאת בשמים בכל שהוא וכיון שאין כל שהוא הוי ריחא פחות מכשעור וקתני חייבת ולא אמרינן נעשה כלי טפל לריח שבתוכו ואריחא לא מחייב דפחות מכשיעור הוא ורב אשי אמר בעלמא אימא לך דכ"ע ס"ל דפטור משום טעם שהכלי טפל ושאני הכא דליכא למימר נעשה כלי טפל לריח דהא ליתיה לממשא כלל עד כאן:
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל את החי וכו' עד אבל בהמה חיה ועוף לא. אמר המלקט ובהכי אתיא מתניתין אפילו כרבנן דפליגי עליה דר' נתן בברייתא בגמ' ור' נתן סבר דאפי' על בהמה חיה ועוף על שחוטין חייב ועל חיים פטור:
את המת במטה חייב: נראה לר"י דמהכא קים לן בכל דוכתא דאית ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דמסתמא ת"ק דר"ש היינו ר' יהודה כי ההיא דלעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול דת"ק דר"ש ר' יהודה כדמוכח בגמ' וכדכתבינן לעיל ורשב"א אומר דיש להביא מדתנן לעיל ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי עבודה זרה דהוי מלאכה שאצ"ל תוס' ז"ל. ופירוש את המת במטה חייב על המת ופטור על המטה שהמטה טפלה לו ואם היה צריך למטה להשתמש בה תשמיש אחר שם במקום שמוציאה חייב אף על המטה הכי מוכח בברייתא בגמ'. וביד פ"א דהלכות שבת סי' ז'. ובירושלמי את המת במטה חייב ד"ה לא כן תני אף ריח רע כל שהוא וא"ר אילא אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באיסורי הנאה א"ר יודן תפתר במת גוי ושאין בו ריח והוציאו לכלבו וכו' ע"כ:
ור"ש פוטר: בגמ' אמרינן פוטר היה ר"ש אף במוציא את המת לקוברו דאפי' הוא צורך המת פטור ולא תימא דלא פטר ר"ש אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה. ותוס' ז"ל האריכו לפ' דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף איסור המלאכה ושרשו ועל דרך זה יישבו כל הדינים דקרו צריכה לגופה. ודמותרין לגמרי כגון צידת נחש ומפיס מורסא ודחו פי' רש"י ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל דכל מלאכה שאינה אלא לסלקה מעליו הויא מלאכה שאינה צ"ל וכו' ע"ש. ירושלמי תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב ור"ש פוטר מ"ט דר"ש כבר נתמעטה הטומאה מ"ט דרבנן כההיא דר' יודן תפתר במת גוי ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו. ועיין בבבלי סוף סוגית מתני' דרמי האיברייתא אמתני' ומשני לה:
תפארת ישראל
יכין
לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים: דכתיב גבי חטאת אם נפש אחת תחטא בעשותה. ה"ק קרא. הא דצריך לחיוב חטא: שתחטא נפש יחיד זהו דוקא היכא שתוכל נפש א' לעשות כל החטא. אז אמרינן בעשותה. בעשה כולה חייב. ולא בעשה מקצתה. ולר"ש ר"ל עד תעשה נפש א' כל החטא:
את החי: אדם חי:
במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו: ועל החי גופי' פטור כשאינו כפות או חולה. דחי נושא א"ע. ומיקל גופו כשישאהו. והו"ל כשנים שעשו וזה יכול וזה יכול דהרי הנישא נמי יכול לשאת כל גופו כשילך. וה"מ אדם. אבל בהמה חי' ועוף. אפי' חיים חייב. דמדרוצים להשמט. מכבידין עצמן. ולא הו"ל שנים שעשאוהו (כך נ"ל. ולתוס' שפירשו חי נושא א"ע. ר"ל דבמשכן לא היו נושאין דבר חי. ק"ל א"כ לרבנן למה בנשא בהמה חי' חייב. וי"ל. ועי' שבת צ"ד א' ועירובין צ"ז ב'):
את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב: דמדיש בהם שיעור לטמא. הוצאה חשובה היא להנצל מלהטמא:
ורבי שמעון פוטר: אפי' על מת שלם. מדעיקר כוונתו לסלקו מעליו. ולא לקברו או להאכילו לכלב. והו"ל מלאכה שאצל"ג:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת