תפארת ישראל על ראש השנה ד
משנה ראש השנה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
משנה | סדר מועד | מסכת ראש השנה
תפארת ישראל על מסכת ראש השנה: א | ב | ג | ד | כל המסכת
יכין למשניות: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט || בועז || הלכתא גבירתא
יכין לפרק רביעי
עריכהא) במקדש היו תוקעים ר"ל במקום המקדש, דהיינו בכל ירושלים (א).
ב) אבל לא במדינה בשאר עיירות ישראל, אפילו נודע להן שכבר קדשו ב"ד החודש, אסורים לתקוע, שמא יעבירנו ד"א בר"ה. ואפילו בירושלים אינו מותר לתקוע רק בזמן שהסנהדרין יושבין, דהיינו עד חצות, אז תוקעין אפילו שלא בפני ב"ד [דאף דבשבת וי"ט לא ישבו לדון בלשכת הגזית. ישבו עכ"פ להוראה בחיל, והוא רחוב שבהר הבית (כרמב"ם פ"ג מסנהדרין). וה"ט דאז תוקעין, דמדאיכא תרתי שיש מקדש בעיר, וגם סנהדרין יושבין שם, אימת מקדש עליהן, ואימת ב"ד עליהן, ולא ישכחו להוציא לר"ה (ב).
ג) שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין בית דין של ג' שנסמכו בא"י. ודוקא בפני בית דין, כדי שיהיו נזהרים מלהוציא לרשות הרבים.
ד) לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד דדוקא אימת סנהדרין גדולה מהני, אשר ישבו ביבנה.
ה) ואחד כל מקום שיש בו בית דין ב"ד של כ"ג שנסמכו בא"י. ודוקא שהב"ד קבוע שם כסנהדרין ביבנה. אבל לת"ק אפילו ב"ד שאין קבוע סגי. ואנן קיי"ל דבכל גוונא אסור (תקפ"ח).
ו) ועוד זאת משום דלעיל קאמר דבירושלים תקעו בכל העיר בזמן בית דין כסי' א, וביבנה לאחר תקנה לא תקעו רק בפני בית דין בסי' ג.
ז) ירושלים בבנינה.
ח) יבנה לאחר התקנה.
ט) רואה את ירושלים פרק ליושבת בעמק סמוך להעיר, ששומעת קול תקיעות העיר אבל אינה רואה את העיר.
י) ושומעת שגם שומעת הברת קול תקיעת ירושלים. פרט ליושבת בהר רחוק מהעיר, שיכולה לראות אבל לא לשמוע.
יא) וקרובה פרט חוץ לתחום.
יב) ויכולה לבא פרט למפסיק לה נהר.
יג) תוקעין בזמן שב"ד יושבין. וטעם ההיתר, מדאיכא תרתי, ב"ד ומקדש, כלעיל.
יד) וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד ר"ל לפני ב"ד, כדי שיזהירוהו שלא יוציאו לר"ה, ולא במקום שרואה או שומעת וכו' ואפילו יש שם ג"כ ב"ד סמוכין, ודו"ק.
טו) ובמדינה יום אחד שכך היא המצוה.
טז) שיהא לולב ניטל במדינה שבעה חוץ משבת. ואף דשופר עכ"פ דחי שבת בב"ד. לולב שאני דניטל מכל יחיד וחיישינן טפי שיעבירנו. א"נ שופר שאני, דמדאינו רק יום א', חיישינן טפי שישתכח המצוה. א"נ שופר דלזכרון לטובה אתי, הקילו בו. [מיהו קודם החורבן החמירו בשופר טפי מבלולב שהרי שופר רק (בב"ד) [במקדש] הותר, ולולב ביום ראשון בכל מקום מוליכין בערב שבת לולביהן לבית הכנסת (כסוכה פ"ג מי"ג). ואי"ל משום דבר"ה עדיין לא ידעו הקביעות בשאר מקום (כתוס' הכא), דעל כל פנים קשה באותו עיר שיש הבית דין ויודעין הקביעות, למה [בירושלים] הותר רק לתקוע (לפני) [בזמן] הב"ד כלעיל סי' (ג') [ב']. י"ל דעכ"פ מדלא היה מפורסם כל כך הקביעות, להכי אפילו (במקום ב"ד) [בירושלים] היה צריך (לפני) [בזמן] ב"ד דוקא. משא"כ לולב, כבר אפרסמא לה מלתא לרוב ישראל, כשבאו השלוחים].
יז) ושיהא יום הנף יום שמניפין העומר בט"ז בניסן.
יח) כולו אסור לאכל חדש. ועי' פ"ג דסוכה סי' ע' וע"א.
יט) בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום בר"ה. דכך היו נוהגין בכל שנה, כשחשכה ליל שאחר כ"ט אלול, עשו יו"ט, דשמא יבואו עדים למחר. וכשלא באו באותו יום עשו גם יום ב' יו"ט, והיה אלול מעובר.
כ) ונתקלקלו הלוים בשיר שלא אמרו שיר כלל אצל נסכי תמיד של בין הערבים. משום דברוב השנים בשחרית לא באו עדיין, להכי תמיד שרו שיר של חול, אבל במנחה ברוב השנים כבר באו העדים, ואמרו המשוררים שיר של יו"ט. אבל באותה שנה שלא באו קודם מנחה, להכי לא ידעו איזה שיר יאמרו. ואחר נסוך הנסכים באו העדים [אמנם לא נתקלקלו שלא הקריבו מוספי ר"ה. דאלו עדיין היו יכולין להקריבן אחר תמיד של בין הערבים, דמוסף עשה דרבים דחי לעשה דהשלמה שלא עבר בה רק המקריב].
כא) התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה זמן הקרבת תמיד שבין הערבים.
כב) נוהגין אותו היום קדש דאע"ג שמחר יהיה ראש השנה האמיתי, אפ"ה גמרו אותו היום בקדושה, שלא יזלזלו בו בשנה האחרת.
כג) משחרב בית המקדש התקין דהשתא ליכא חשש קלקול בשיר.
כד) שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד למקום הסנהדרין, ויקבלו הן עדות החודש.
כה) סדר ברכות של ר"ה.
כו) אומר אבות מגן אברהם.
כז) וגבורות אתה גבור.
כח) וקדושת השם קדוש קדוש קדוש.
כט) וכולל מלכיות עמהן משום דקדושה ומלכיות שניהן מענין אחד משבח המקום לכן כוללן יחד.
ל) ואינו תוקע כדי שלא להפסיק בין התקיעות עם קדושת היום.
לא) קדושת היום אתה בחרתנו.
לב) ואומר עבודה רצה.
לג) והודאה מודים.
לד) וברכת כהנים שים שלום.
לה) למה הוא מזכיר למה מזכיר כבשאר, י' פסוקי מלכיות, תסגי לכתחילה בט', דמדאשתני מלכיות מזכרונות ושופרות לענין תקיעה, ישתנה נמי בהא. ונ"ל דר' יוחנן בן נורי לשטתיה דס"ל במ"ו דסגי בג' ג' מכולן, והלכה כר"ע.
לו) מעשרה שופרות דהיינו שיאמר בכל אחת, ג' פסוקים מתורה, וג' מכתובים, וג' מנביאים, וא' מתורה. כנגד י' הללויה דהללו אל בקדשו. או כנגד י' הדברות שנתנו בשופר. או כנגד י' מאמרות שנברא בהן העולם בניסן, ועלו במחשבה להיברא בר"ה. והכי קיי"ל. מיהו רשאי להוסיף עליהן, או שלא יאמר שום פסוק, רק זכרינו בזכרון טוב לפניך כמו בדברי קדשך כתוב לאמור ופקדינו בפקידת ישועה וכו' [כך נ"ל כוונת הש"ס. אב"י ובפ"מ כ', דר"ל שאומר אצל המלכיות, ולעולמי עד תמלוך בכבוד ככתוב בתורתיך. וגבי זכרונות וצאצאיו כחול הים ככתוב בתורתיך. וגבי שופרות ובקול שופר עליהם הופעת ככתוב בתורתך], מיהו האידנא קבלו עלייהו חובה לומר כולם (תקצ"א מג"א ו').
לז) רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש שלש מכולן א' תורה, וא' כתובים, וא' נביאים, כנגד תנ"ך, בכל אחת.
לח) אין מזכירין זכרון מלכות ושופר נקט זכרונות תחלה, דקמ"ל דרשאי להקדימו.
לט) של פורענות פסוקים שנזכר בהן פורעניות.
מ) יצא בגמרא גרס בנביא יצא. דמצוה להשלים בתורה, ואם השלים בנביא יצא ואפשר י"ל דה"ק אם השלים בתורה יצא גם ידי מצוה מהמובחר.
מא) השני הש"ץ המתפלל מוסף, דגם הם נהגו בכל יו"ט שאחד מתפלל שחרית ואחר מוסף, וכן משמע בתענית (פ"א מ"ב).
מב) מתקיע ר"ל תוקעין בתפלתו. ולא קאמר "תוקע". דאין ש"צ תוקע רק במובטח שלא יטעה בתפלתו (תקפ"ה). ונ"ל דלא קאמר נמי "בשנייה תוקעין". דקמ"ל דרק בתפלת ש"ץ תוקע ולא בתפלת לחש (ודלא כיש נוהגין שהביא המג"א תקצ"ב). ובאמת בתחלה תקנו הט' ברכות והתקיעות שעל הסדר בתפלת שחרית, וחשבו העכו"ם שישראל תוקעין להתכנס למלחמה, ועמדו והרגום. אמנם כשארבו להם כל הו' שעות ראשונות וראום מתפללין וקורין בתורה, אמרו בנמוסייהו עוסקים., והניחום לתקוע [ומכאן נראה שגם הם היו רגילין להרבות בפיוטים בר"ה, כדי שימשוך יציאתם עד אחר חצות כמונו (כרמג"א תקפ"ד סק"ד) ושכן ראוי לעשות].
מג) ובשעת ההלל בשאר יו"ט.
מד) ראשון מקרא את ההלל המתפלל שחרית, קורא הלל, דזריזין מקדימין למצות. ולא תני "קורא". משום דמנהגם היה שהש"ץ מקרא לצבור (כפ"ג דסוכה).
מה) שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום לילך להביאו, או לילך לשמוע תקיעות. וה"ה לולב, רק רבותא קמ"ל כסי' ט"ז.
מו) ואין מפקחין עליו את הגל בנפל עליו גל אבנים לא יסירן, אף דטלטול דרבנן הוא.
מז) ולא שטין על פני המים עיין פירוש אלו פ"ה דביצה סי' י"ב וכו'.
מח) ואין חותכין אותו ממחובר, או שחתך בו לתקנו.
מט) בין בדבר שהוא משום שבות כגון סכין דלאו אורחא בכך.
נ) ובין בדבר שהוא משום לא תעשה כגון במגירה ושאר כלי מלאכה. וטעמא דאסור, משום דאין עשה של שופר דוחה עשה ול"ת דיו"ט אפילו באיסור דרבנן, דכל תקון חכמים כעין דאורייתא תקון. ועשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה (כתובות פ"ד א'). מיהו ע"י עכו"ם מותר לעשות שבות, דהו"ל שבות דשבות לצורך מצוה דלא גזרו (תקפ"ו). אמנם כל שבא מחוץ לתחום, אסור לישראל להוציאו חוץ לחוט העירוב (מג"א שם).
נא) יתן ולא הו"ל כמתקן מנא.
נב) אין מעכבין את התנוקות מלתקוע אם תקע מעצמו, ואפילו בר"ה בשבת, ואפילו הגיע לחנוך.
נג) אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו לומר לו שיתקע. ודוקא שלא הגיע לחנוך (טור תקפ"ח. ולרש"י איפכא בהגיע לחנוך מתעסקין עמו ובלא הגיע לחנוך דוקא בתוקע מעצמו) (ג). מיהו אין לחוש שיוציאו המתעסק לר"ה. דהכא המתעסק לא טריד כל כך כמקיים המצוה בעצמה [לעיל ר"פ]. וקיי"ל דביו"ט אפילו בהגיע לחנוך מותר להתעסק בו. ולהט"ז אפילו גדול מותר לתקוע לאחר שיצא כבר [[[שולחן ערוך אורח חיים תקצו|תקצ"ו]]]. רק יתקע תשר"ת שלם.
נד) והמתעסק שאינו מתכוון לצאת.
נה) והשומע מן המתעסק לא יצא אע"ג דהשומע התכוון לצאת.
נו) שלש ג' בבות, בבא א' למלכיות, ובבא א' לזכרונות, ובבא א' לשופרות.
נז) של שלש שלש ר"ל כל בבא הוא תקיעה תרועה תקיעה. דבתורה לא נזכרו רק ג' תרועות, וקיי"ל דכל תרועה, תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה.
נח) שעור תקיעה כשלש תרועות ר"ל שיעור ג' תקיעות ראשונות כג' תרועות. וממילא ידעינן דג' תקיעות אחרונות כראשונות, דהמשך כל תקיעה כתרועה.
נט) כשלש יבבות בהא מספקינן, אי תרועה אחת הו"ל ג' קולות, וכל אחת בהמשך מעט, כשברים שלנו. או אם הוא ט' קולות קצרים כתרועה שלנו. או שהיא שניהן יחד. להכי קיי"ל לתקוע ג' פעמים תשר"ת, וג"פ תש"ת, ג"פ תר"ת.
ס) תקע בראשונה ר"ל תקיעה ראשונה תקע כדרכה.
סא) ומשך בשניה כשתים ר"ל תקיעה שלאחר התרועה משכה כשיעור ב' תקיעות לפי שיעור התקיעה שתקע בראשונה, ונתכוון כדי לצאת בזה נמי יד"ח תקיעה ראשונה של בבא ב'.
סב) אין בידו אלא אחת ר"ל דיצא רק ידי הפשוטה אחרונה של בבא א', ולא יד"ח פשוטה קמא של בבא ב'. והא דנקט "תקע בראשונה" רבותא קמ"ל, דאע"ג דע"י המשך ראשונה ניכר שהמשיך בשניה כב', אפ"ה לא מהני.
סג) מי שברך התפלל מוסף.
סד) ואחר כך נתמנה לו נזדמן לו. כמו וימן ה' דג.
סה) שלש פעמים אף שלא תקען על סדר הברכות, יצא.
סו) כשם ששליח צבור חייב להתפלל שמנה עשרה כל השנה.
סז) כך כל יחיד ויחיד חייב ותפלת הש"ץ בקול, הוא רק להוציא האינו בקי.
סח) רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן וצבור מתפללין בלחש תחילה, כדי שביני ביני יסדר הש"ץ תפלתו: וקיי"ל כת"ק (קכ"ד). ואף דבברכת מצות אף שיצא כבר מוציא אחרים יד"ח (כספ"ג). הכא בתפלה שאני, דמסתבר שיתפלל כל א' על עצמו.
בועז לפרק ד
עריכה(א) כך פירש הרמב"ם הכא, ובפ"ב משופר. ונ"ל דלהכי לא נקט תנא בירושלים. לאשמעינן דגזירה שמא יעבירנה. גזירה ישנה היתה, דאף בזמן שהיה המקדש בנוב וגבעון, לא היו תוקעין רק בהעיר שהיה המקדש שם ולא במקום אחר. ותו נ"ל דגם לרש"י כן, דבכל ירושלים תוקעים, ומ"ש רש"י דבמקדש דוקא, היינו לס"ד דש"ס (ד"ל ע"א), אילימא כדקתני וכו'. אבל במסקנא דקאמר אלא דבירושלים תוקעין וכו', נ"ל מדלא קאמר אלא חסורי מחסרא וכו', ש"מ דהא דקאמר אלא דבירושלים תוקעין וכו', היינו פירושא דבמקדש היו תוקעין. ואף לבתר מ"ש רש"י בגמרא, וז"ל והא מלתא מחסרא ממתניתין. כוונתו דבמשנה לא נזכר שתוקעין יחידין. וזה שמסיים רש"י. ומבעייא לן לתרוצי הכי, עכ"ל. מיהו קצת ק' א"כ דס"ד דמקשן מקדש ממש, א"כ ל"ל לש"ס לאקשויי, זאת מבעייא ליה, הרי בל"ז המשנה תמוה דתחלה אמר רק במקדש תוקעין, והדר קאמר דאפילו הרואה ושומעת תוקעת. וי"ל. אב"י כוונת ע"ר נ"י שכתב וי"ל, ר"ל לפמ"ש תוס' ר"פ ד"ה אבל דהא דקתני כל עיר נוכל לאוקמה אחר החורבן ע"ש]:
(ב) כך נ"ל, ומצינו דוגמתו בפ"ק דשבת דתינוקת מותרים לקרות לאור הנר בשבת, ולא חיישינן שמא יטו דאימת רבן עליהן, דכתב הרשב"א שם דאפילו שלא בפני רבן מותרים לקרות מה"ט (וכמג"א ער"ה סק"ז). ומה"ט מותר נמי לקרות ביו"כ לאור הנר, דאימת זמן יו"כ עליו. ה"נ אימת זמן ב"ד ואימת מקדש עליו. ורבותי כתבו הטעם דב"ד יזהירו את העם שלא יעבירו. ותמהני א"כ אמאי מותר שלא בפני ב"ד. וגם מ"ש יבנה מירושלים, דביבנה מותר רק בפני ב"ד. כדקאמר בש"ס. וי"ל. והא דגזרו בשופר שמא יעבירנו, ולא גזרו נמי בלולב, דהרי ניטל בגבולין בזמן שבית המקדש ביום ראשון אפילו בשבת (כסוכה פ"ד מ"ב). תקיעת שופר שאני דלא כ"ע ידעי לתקוע, ויש לגזור טפי שיעבירנו בשבת כשילך ללמוד לתקוע. והא דלא גזרו במילה בשבת שיעבור הסכין כשילך ללמוד למול. י"ל דהכא שאני דכ"ע טרידי ולא מדכר חד לחבריה. ובפסח בשבת נמי ל"ג שיוציא הסכין. דנ"ל דבצורך עבודה וודאי אין שבות במקדש (ועי' סוכה פ"ד סי' י'). ועוד דכיון דכהנים רבים במקדש הבקיאין בשחיטה, אין חוששין שילך לחוץ אצל בקי ללמד. או נ"ל דכל המצויין אצל מילה ושחיטה מומחין הן, וא"צ שילך אצל בקי ללמוד]:
(ג) ותמוה דברי הר"ב דמשמע מדבריו דרישא וסיפא מיירי במחונך והוא נגד הש"ס. ואי"ל כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א דדוקא ברייתא דנקט תחלה מתעסקין ואת"כ אין מעכבין, מוקמינן כאן בהגיע לחינוך כאן בלא הגיע, משא"כ במשנתינו דנקטה תחלה אין מעכבין. ובסוף תני אבל מתעסקין, ע"כ ר"ל אבל גם מלמדין, כרתוי"ט. ליתא דא"כ המשנה מיירי רק במחונך, ומה תנ"ה דנקט הש"ס איכא. ותו למה שבק תנא מלמתני האיסורא דלא הגיע לחינוך ותנא רק ההיתרא, דהגיע לחינוך. וצ"ע:
הלכתא גבירתא
עריכההלכתא גבירתא כללא דפרק ד
משניות א-ד
יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר ואסור לטלטלו אלא לצורך גופו ומקומו וביו"ט אסור להשתמש בו כלל דהוקצה למצותו. ורק במקדש היו תוקעין בשבת ובירושלים לרמב"ם היו גם כן תוקעין דירושלים בכלל מקדש, ודוקא בזמן שהסנהדרין יושבין, דהיינו עד חצות ואפילו שלא בפני בית דין, ולרש"י מקדש דוקא אבל בירושלים לא היו תוקעין, ולאחר תקנה ר׳ יוחנן בן זכאי היו תוקעין בכל מקום שיש בית דין של כ"ג. ודוקא בפני בית דין כדי שיהיו נזהרים מלהוציא לרה"ר, ואמרו על הרי"ף שהיה תוקע בשבת בבית דין דם"ל דמה דהתקין ריב"ז בכל מקום שיש שם בית דין ל"ד סנהדרין, אלא בית דין מופלג וגדול בדורו, ולא נהגו כן תלמידיו אחריו, דס"ל דבית דין היינו סנהדרי קטנה של כ"ג, ואנן קיימא לן דבכל גוונא אסור וכמ"ש. מעלת ירושלים על יבנה לאחר שהוקבע שם מושב סנהדרין גדולה מריב"ז אחר חורבן בית המקדש. עי׳ מ"ב. תקנת ריב"ז בנטילת לולב שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנפה העומר ט׳׳ז ניסן כולו אסור בחדש, עי׳ מ"ג, ותקנתו שיהיו מקבלין עדות החודש אף לאחר המנחה דהיינו זמן הקרבת תמיד רבין הערבים. ושיהיו עדות החודש אינן צריכין לילך למקום ראש בית דין אלא למקום הסנהדרין, עי׳ מ"ר.
משניות ה-ז, ט
סדר ברכות שמונה עשרה דמוסף בראש השנה אבות גבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע תשר"ת. זכרונות ותוקע תשר"ת, שופרות ותוקע תשר"ת, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים. ואומר במלכיות ג׳ פסוקים מתורה וג׳ מכתובים וג׳ מנביאים וא׳ מתורה שנזכר בהם מלכות, וכן באופן זה בזכרונות י׳ פסוקים שנזכר בהם זכרון, וכן בשופרות י׳ פסוקים השופרות, וא"א פסוק במלכיות ולא בזכרונות ולא בשופרות של פורעניות ישראל. וא"א פסוק זכרונות דיחיד. ואף על פי דבתחילה תקנו הט׳ ברכות והתקיעות שעל הסדר בתפלת שחרית, מפני גזירה קבעום אחר כך במוסף וכן הוא עתה, והתקיעות דסדר הברכות דהיינו בשמונה עשרה דמוסף, יתקע אחר לא הש"ץ, אלא אם כן מובטח שחוזר לתפלתו, וכשמתפלל מתוך הסידור ודאי מובטח, ודוקא ציבור מפסיקים בשמונה עשרה לתקוע, מה שאין כן יחיד ואפילו יש לו מי שיתקע, אלא תוקעים לו קודם שיתפלל מוסף. וסדר תקיעות שלש של שלש שלש, דבתורה לא נזכרו רק ג׳ תרועות, וקיימא לן רכל תרועה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה ולא ידעינן אם תרועה שנאמרה בתורה אם היא היללה שאנו קוראים תרועה, או אם הוא מה שאנו קוראים שברים, או שניהם יחד, לפיכך לצאת ידי כל הספיקות תוקעין אחר שחרית קודם מוסף, על הבימה, ג"פ תשר"ת, ג"פ תש"ת, וג"פ תר"ת. וזה היה תקנת ר׳ אבוהו בקיסרי, וכתב רב האי גאון שנשאל איך יעלה על הדעת שעד שבא ר׳ אבוהו ותיקן לא היו ישראל יוצאין ידי תקיעת שופר, והשיב שכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהם עושים תרועה יללות ויבבות קלות ומהם שברים ואלו ואלו יוצאים י"ח ותיקן ר׳ אבוהו תקנה שיהיו הכל עושים מעשה אחד ולא יראה ביניהם חלוקה [ובפרט במצות בתחלת השנה שראוי ביותר שיהיה נזהרים להיות אגודה אחת כנ"ל]. ברכות של ראש השנה [וכן ביוה"כ של יובל] ותקיעות דראש השנה [ויה"כ של יובל] מעכבות זו את זו, שאם אינו יודע כל הברכות לא יאמר מה שיודע, אלא לא יאמר כלום, מה שאין כן בשאר ימות השנה אם יודע ברכה א׳ בשמונה עשרה יאמרה ואין מעכבות זה את זה. וכן תקיעות באינו יודע אלא מקצת הסימן של תשר"ת, תש"ת, תר"ת, לא יעשה המקצת שיודע, אבל הסימנין תשר"ת תש"ת תר"ת אינם מעכבין זה את זה ואם ידע א׳ מהם או ב׳ יעשה, והברכות אינם מעכבות התקיעות ולא התקיעות הברכות ואיזהו מהם שיודע יעשה וכן סדרן אינו מעכב*) שיעור תקיעה (כשלש תרועות) [בתרועה] [ולדידן בתשר"ת שיעור תקיעה (כשלש תרועות) [בתרועה] שכל תרועה כולל תרועה שלנו שהיא יבבות ושברים. ובסימן תש"ת שיעור תקיעה כשלש שברים, ובתר"ת כשיעור ג׳ יבבות בעלמא. ואם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור למעלה], שיעור תרועה כג׳ יבבות [י"מ שכל התרועה מורכבת מג׳ כוחות בעלמא כל שהוא, ויש מפרשים שכל אחד מג׳ קולות הקצרות שמורכבת מהם התרועה כל קול וקול בפרט יהיה כשיעור ג׳ יבבות טורמיטון, ולפי זה יהיה כל התרועה בכלל כשיעור ט׳ טורמיטון, ולצאת ידי כל הדיעות יאריך בתקיעות לתשר"ת כשיעור ח"י כוחות דשיעור תקיעה בתרועה, והתרועה לי"מ ב׳ כשיעור ט׳ טורמיטון וכן שברים שנקרא גם כן תרועה, ובסי׳ תש"ת ותר"ת, יאריך לכל הפחות בתקיעה כשיעור ט׳ כוחות דבזה יוצא לכולי עלמא דמותר להאריך בתקיעה אפילו יותר מכשיעור וכמ"ש. וגם יזהר לכתחילה בתש"ת שיקצר בכל שבר, שלא יהיה כשיעור ט׳ כוחות, שאז יצא מכלל שבר והוי תקיעה וגם יזהר שיעשה בתרועה כשיעור ט׳ כוחות, וכל קולות השופר צריכין שיהיו כשלימות בנשימה אחת דתרועה כתיב ולא תרועות ואם מפסיק ביניהם אין כאן תרועה שלימה וכן התקיעות, ולכן צריך ליזהר שיעשה הג׳ שברים בנשימה אחת, דאף על גב דהשברים הם קולות מופסקים, אין הכתה שיפסיק בין שבר לחבירו אלא הכמה שיהא ניכר שכל שבר הוא בפני עצמו ולא תכופים יחד בתרועה. ולענץ תשר"ת דחשבינן הש"ת לתרועה יש פלוגתא אם יעשה הש"ת בנשימה אחת או לא. ולכן בתקיעות דמיושב שלפני השמ"ע יקרא המקרא לפני התוקע סדר התקיעות שברים תרועה בפעם אי, שיזהר עי"ז התוקע לתקוע אותם בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד דהיינו שבשמונה עשרה יפסיק המקרא קצת בין שברים לתרועה לסימן שיתקע אותן התוקע בב׳ נשימות, אך אסור לשהות יותר מכדי נשימה ביניהן]. תקע התקיעה שאחר התרועה כגון בסוף בבא א׳ של תר"ת ומשך אותה כשיעור ב׳ תקיעות לפי שיעור התקיעה שתקע בתחילת הבבא זו, כדי שתעלה התקיעה עתה לב׳ לסוף הבבא שגמר ולתחלת הבבא ב׳ שאחריה לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה א׳, וכן הדין בהאריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב׳ תקיעות כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של סימן תשר"ת. ולראשונה של סימן תש"ת, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת. וליש אומרים בשם הירושלמי אפילו בשביל א׳ לא עלתה לו, מ׳־הא בתקע תקיעה אחת בין ב׳ סדרים והתנה שאידה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה יצא. אעפ"י שלכתחילה יתקעו בציבור התקיעות דמעומד על סדר הברכות דמלכיות זכרונות ושופרות. מכמ"ק בדיעבד שהתפללו קודם שתקעו שלא היה להם שופר עד אחר כך יצאו. אף על גב דבברכת המצות אף שיצא כבר מוציא אחרים יד"ח מכמ"ק בהפלה שאני, ויתפלל כל יחיד ויחיד תפלה בלחש בפ"ע ובנתיים יסדר הש"ץ תפילתו ויתפלל אז בקו"ר להוציא שאינו בקי. ואפילו בכולם התפללו וכולם בקיאים אף על פי כן ירד ש"ץ וחוזר להתפלל, לקיים תקנת חז"ל.
משנה ח
שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב אפילו בדבר שיש בו משום שבות ואם נפל עליו גל אבנים אסור לטלטל האבנים כדי ליטלו, מיהא על ידי עכו"ם מותר לעשות שבות דרבנן דאמירה לעכו"ם שבות ושבות דשבוה במקום מצרה ל"ג.
*) עי׳ מג"א סי׳ תקצ"ג ס"ק ד׳ וצ"ע.