מועד קטן יד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא נמצאת אבילות נוהגת בקטן והתניא אמקרעין לקטן מפני עגמת נפש אמר רב אשי מי קתני הא אסורין דלמא יש מהן אסור ויש מהן מותר אמימר ואי תימא רב שישא בריה דרב אידי מתני הכי אמר שמואל בקטן מותר לגלחו במועד לא שנא נולד במועד ולא שנא נולד מעיקרא אמר רב פנחס אף אנן נמי תנינא כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו הא אסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלו אי אמרת קטן אסור נמצאת אבילות נוהגת בקטן ותניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש אמר רב אשי מי קתני הא אסורין דלמא יש מהן אסור ויש מהן מותר גאבל אינו נוהג אבילותו ברגל שנאמר (דברים טז, יד) ושמחת בחגך אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים דמנודה מהו שינהוג נידויו ברגל אמר רב יוסף התא שמע דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות ואי לא ציית דינא ומשמתינן ליה ואי סלקא דעתך אינו נוהג נידויו ברגל משומת ואתי מעיקרא אתי רגל דחי ליה השתא משמתינן ליה אנן א"ל אביי ודלמא לעיוני בדיניה דאי לא תימא הכי דיני נפשות דקתני ה"נ דקטלין ליה והא קא מימנעי משמחת יום טוב דתניא ר"ע אומר מנין זלסנהדרין (שראו בא') שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום ת"ל (ויקרא יט, כו) לא תאכלו על הדם אלא לעיוני בדיניה ה"נ לעיוני בדיניה א"ל אם כן נמצאת מענה את דינו חאתו מצפרא ומעייני בדיניה ועיילי ואכלי ושתו כולי יומא והדר אתו בשקיעת החמה וגמרינן לדיניה וקטלו ליה אמר אביי ת"ש ומנודה שהתירו לו חכמים אמר רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזל ופייסיה לבעל דיניה ואתי קמי דרבנן ושרו ליה מצורע מהו שינהיג צרעתו ברגל אמר אביי תא שמע והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו הא בימי טומאתו נהיג לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהה קרבנותיו קמ"ל אמר רבא ת"ש (ויקרא יג, מה) והצרוע טלרבות כהן גדול והא כה"ג דכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי דתנן כהן גדול ימקריב אונן כואינו אוכל שמע מינה לנוהג צרעתו ברגל שמע מינה מאבל אסור בתספורת מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן (ויקרא י, ו) ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא אסור
רש"י
עריכה
ואי אמרת בקטן אית ליה פלוגתא - חילוק דנולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל ואית לן למימר הואיל ואסור לגלח ברגל אסור לגלח נמי בימי אבלו א"כ נמצאת אתה אומר אבילות אפילו בקטן:
מקרעין לקטן - את בגדיו:
מפני עגמת נפש - שיבכו הרואין וירבו בכבוד המת ולא מפני שהוא אבל:
מי קתני הא אסורין - דמשמע האסורין לגלח במועד אסורין לגלח באבל:
יש מהן אסורין - בשאר כל אדם שאסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן:
ויש מהן מותרין - כגון קטן זה שנולד קודם הרגל שאסור לגלח ברגל מותר לגלח בימי אבלו:
אתי עשה דרבים - ושמחת:
ודחי עשה דיחיד - אבל דכתיב (ירמיהו ו) אבל יחיד עשי לך:
דהשתא - שאירעו במועד:
דנין דיני נפשות - במועד אבל לא ביום טוב שאסור משום שבות ודייקינן מינה מדדנין במועד מכלל דאי לא ציית נמי משמתינן ליה במועד:
אתי רגל ודחי ליה - שאינו נוהג נדוי ברגל:
דלמא לעיוני - הא דתני דדנין לא אמרי' דלימא איש פלוני חייב איש פלוני זכאי ואיכא למידק מינה דאי לא ציית משמתינן ליה אלא מעייני בדין ולא אמרי ליה כלום:
מענה את דינו - דכי לא אמרו ליה דינו לאלתר דעייני ביה הוה ליה עינוי הדין:
אלא - לעולם דנין דינו וגומרין ממש במועד ואיכא למידק מינה אי לא ציית משמתינן ליה ואיכא למשמע מינה דנוהג נמי ברגל ודאמרת א"כ מימנע משמחת י"ט הכא במאי עסקינן דאתו מצפרא כו':
ת"ש מנודה שהתירו לו חכמים - קא סלקא דעתך התירו לכל מנודה נידויו ברגל דאין נידוי נוהג ברגל:
דאזיל ופייסיה לבעל דיניה - ברגל והתירו לו חכמים ב"ד שבאותו דור:
שינהיג צרעתו - שלא יבא אל תוך המחנה ולא יגלח:
הא בימי טומאתו נוהג - צרעתו ברגל:
ניגזור - שלא יהא מגלח במועד דכיון דגילח צריך להביא קרבן ושמא משהה קרבנותיו עד ליום טוב האחרון ומקריבן ואסור להקריב קרבנות יחיד בי"ט לרבות כ"ג. שנוהג בו צרעת:
הא כהן גדול כל השנה לדידיה כרגל לכולי עלמא דמי - דתנן כ"ג מקריב אונן מדאמר לו אהרן למשה ואכלתי חטאת היום (ויקרא י) ולא אמר למשה והקרבתי מכלל דהקרבה באנינות ולמדנו דכ"ג מקריב אונן אבל כולי עלמא בשאר ימות השנה אונן אינו משלח קרבנותיו כדאמרינן לקמן (דף טו:) שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן וברגל משלח וכהן גדול אונן מקריב כל השנה אלמא כל השנה לדידיה כרגל דמי וקתני דנוהג בו צרעת תיפשוט דכל מצורע נוהג צרעתו ברגל:
אל תפרעו - גידול שער והאי קרא גבי מיתת נדב ואביהוא כתיב ומדאצטריך קרא למישרי להו מכלל דאחריני אסורין. מצורעין. אע"ג דכתיב וראשו יהיה פרוע הא דריש ליה לקמן להאי פרוע למילתא אחריתי:
תוספות
עריכה
עשה דיחיד. משמע דאבילות איכא עשה דאורייתא מדלא קאמר ודחי עשה דרבנן והאי דקאמר לעיל (דף יא:) לא מבעיא ימי אבלו דרבנן היינו עשיית מלאכה דנפקא לן (לקמן טו:) באסמכתא מוהפכתי חגיכם לאבל אבל גוף האבילות דאורייתא מיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה (ח.):
מהו שינהוג נידויו ברגל. והקשה הרב הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפילו עשה ליכא אלא עזרא גזר כדלקמן (דף טז.) והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חברו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפינן ועוד כיון שעבר על דברי הדיינין הרי יש כאן עשה דרבים:
ואי לא ציית דינא משמתינן ליה. תימה לימא דאי לא צית דינא נחתינן לנכסיה מיהו פריך שפיר:
ממנעי משמחת י"ט. הקשה בתוס' הר"א היכי קשה ליה דהא ממנעי משמחת י"ט מאכילה ושתיה וגוף ההריגה דהוא מלאכה לא חיישינן ונראה לי מדאסר רחמנא הבערת בת כהן בשבת מכלל דבמועד שרי אי נמי כיון שהיא מצוה לצורך י"ט קרינא בה:
נמצאת אתה מענה את דינו. קשיא לן דבפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) בשמעתין דלפיכך אין דנין (בשבת) [צ"ל בע"ש] מוכח דעינוי הדין לא שייך עד שילינוהו אחר שיגמור הדין וכי תימא דלעיוני דהכא היינו גמר דין ולא יהרגוהו עדיין עד אחר הרגל א"כ אמאי פריך לימא לעיוני בעלמא בלא גמר דין ולא יעשוהו גמר דין עד אחר המועד וי"ל דמשתכחי אף על גב דאיכא סופרי דיינין הכותבים דברי כל אחד מ"מ הסברא אשר בלב משתכח ומהאי טעמא אמרינן (שם) דאין דנין בערב שבת דליבא דאינשי אינשי:
אמר אביי ת"ש מנודה שהתירו כו'. אביי לטעמיה דדחי ודלמא לעיוני ואין חושב ראייה להוכחה דלעיל ואע"ג דדחי דאי לא תימא דקאמ' לא חש באותו דיחוי ואפי' נראה דיחוי ה"נ מסתברא מ"מ נוכל לומר לעיוני בלאו הכי נמי מסתברא:
והא כ"ג דכל השנה כולה כרגל כו'. משמע דאם אין מנודה נוהג נידוי ברגל הוא הדין כ"ג אינו נוהג נידוי כלל וקשה דהא כ"ג דן ודנין אותו ואי לא ציית דינא (לא) משמתינן ליה ולמאי דפרישית לעיל דנוכל לומר למיחת לנכסיה ניחא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהז א מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה ד', טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף כ"ז:
ח ב מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה י"ט, טור ושו"ע או"ח סי' תקל"א סעיף ו':
ט ג מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה ג' והלכה ח, טור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ח סעיף א':
י ד טור ושו"ע יו"ד סי' של"ד סעיף א':
יא ה ו מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה י"ב, טור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ה סעיף י':
יב ז מיי' פי"ג מהל' סנהדרין הלכה ד', סמג לאוין רצ:
יג ח מיי' פי"ג מהל' סנהדרין הלכה ה':
יד ט מיי' פ"י מהל' צרעת הלכה ו', סמג עשין רלה:
טו י מיי' פ"ב מהל' ביאת מקדש הלכה ו':
טז כ מיי' פ"ב מהל' ביאת מקדש הלכה ח':
יז ל מיי' פ"י מהל' צרעת הלכה ו':
יח מ מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה א' והלכה ב, סמג עשין דרבנן ג, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"פ סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' ש"צ סעיף א':
ראשונים נוספים
והתנן כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותר לגלח בימי אבלו הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו ואי אמרת קטן הנולד קודם הרגל אסור לגלח במועד נמצאת אתה אומר אבלות נוהגת בקטן.
ותניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש.
ודחי רב אשי מי קתני האסורים לגלח במועד אסורים לגלח בימי אבלן מדוקיא הא אסורין בכאן אסורים בכאן שמעי' מיניה דילמא יש מהן אסור ויש מהן מותר וכי קתני הא אסורה קתני. איכא דאמרי קטן הנולד בין ברגל בין קודם לרגל מותר לגלחו במועד. אין אבלות נוהגת ברגל דאי אבלות מעיקרא דהא חלה עליה אתי עשה דרבים ושמחת בחגך דהיא שמחה לישראל כולו ודחה עשה דיחיד וכ"ש אבלות דרגל דאכתי לא חיילא עליה דעשה דרבים דחה לה. מנורה מהו לנהוג נדויו ברגל.
פשיט רב יוסף. ת"ש דנין במועד דיני נפשות ודיני ממונות ודיני מכות. וכיון דדיינינן ליה אי לא צאית דינא משמתינן ליה ואי ס"ד אין נוהג נידויו ברגל מאן דמשמת מקמי רגל אתי רגל דחי ליה השתא משמתינן ליה. ופריק אביי דילמא האי דנין דקתני עיונא בדינא בעלמא.
דאי לא תימא [הכי] דנין דיני נפשות דקתני דינא ממש הוא פסקינן לדיניה וקטלינן ליה במועד. הא מימנעי דייני משמחת י"ט.
דתניא ר"ע אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כו' ולא איפשיטא בהדיא וקי"ל דהלכתא כרבא ומסקנא דשמעתא כוותיה סלקא:
מצורע אסיקנא שנוהג צרעתו ברגל.
אבל אסור בתספורת שנא' ראשיכם אל תפרעו לבני אהרן מכלל דכ"ע אסור. כר"א דאמר וראשו יהיה פרוע אין פרוע אלא גידול שער דברי רבי אליעזר וכן מנודה וכן מצורע דתניא מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס.
ומהדרי' דמי קתני בהדיא האסורי' במועד אסורי' בימי אבלן המותרין הוא דקתני ובהתר הוא שהשוה אותן אבל באיסור לא השוה אותם והלכתא כלישנא קמא בתרא דשמואל דרב אשי סייעת' דמתני' דרב פנחס הוא דדחי אבל עיקר דבריו של שמואל לא דחה דהא שמואל לא תלה דבריו במשנתנו אלא סברא או ש"ס קאמר ולא אשכחן מאן דפליג עליה:
אבל אינו נוהג אבלותו ברגל שנ' ושמחת בחגך יש שפירשו דדברים שבצנעה נוהג דלא עדיף משבת ואכתי קרי' ביה ושמחת בחגך ויש שפירשו שאינו נוהג אבלות כלל ולא דמי לשבת שהיא עולה במנין מה שאין כן ברגל שאינו עולה באבילות דהשתא מיהת ולקמן נאריך ביותר בס"ד:
אי אבלות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. הגאונים ז"ל כתבו דאבלות יום ראשון כשהוא יום מיתה וקבורה דאורייתא היא ולדידהו אתי שפיר האי דקרי ליה הכי עשה דיחיד אבל ר"י ז"ל אומר שאין אבלות מן התורה כלל אלא לענין אנינות דקדשי' בלבד כדאי' בזבחים ואבלות מדרבנן היא והאי עשה דאמרי' הכא עשה דרבנן הוא ובדין הוא דמצי למימר דלא דחי עשה דרבנן אעשה דאורייתא בידים אלא הא דנקט עדיפ' ליה שהיא עשה דרבים עדיפא ליה דעשה דרבים עדיף מעש' דיחיד תדע דאם איתא דעשה דאוריית' בעי למימר כי הוי אבלות דמעיקר' שנקבר קודם הרגל תו ליכא אבלות דאורייתא ולא אנינות דהא אבלות לילה אינה אלא מדברי סופרים כדאי' בזבחים פ' טבול יום וכדכתב רב אלפסי ז"ל בברכות ומיהו הא כבר תירצה רבי' אלפסי ז"ל דמשו' דאיכ' תנא דס"ל התם דאבלות לילה נמי דאוריית' נקט הכי לדברי הכל אינו נוהג בו אבלות ואפי' למאן דסבר אבלות לילה דאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואחרי' תרצו דאבלות תספורת דאורייתא הוא לדברי הכל כדאשמועי' ליה מבני אהרן דאמר להו רחמ' ראשיכם אל תפרעו הא אחרים דעלמא תפרעו וזו אינה ראיה דאיכא למימר דהתם מדרבנן וקר' אסמכת' בעלמ' ועיקר קר' לגופיה אצטריך וללמד על פרועי ראש דמחלי עבודה ושהם במיתה כדכתב ולא תמותו ואע"ג דלא גמרי' לה מהתם במס' סנהדרין משום דדילמ' שבעת ימי המלואים שאני מ"מ אהני קרא לימי המלואים מיהת ומ"מ פשטייהו דשמעתא בכל דוכתא בהכי רהטא דאבלות יום כשהוא יום מיתה ויום קבורה מדאורייתא היא וכמו שהוכיח רבינו הגדול ז"ל בספ' תורת האדם ולפי זה כתבו הגאונים ז"ל כי הקובר מתו י"ט שני והוא יום מיתה ויום קבורה והוא יום אחרון של רגל חייב לנהוג אבלות דאתי אבלות דאורייתא ודחי רגל דרבנן. אבל ר"י הזקן ז"ל אומר שאינו נוהג כן:
מנודה מהו שינהוג נדוי ברגל מיהא איכא למשמע דנדוי דאורייתא היא דאי לא היכי אתי נדוי דרבנן ודחי רגל דאורייתא בקום עשה דהא ודאי כיון שנוהג עניני נדוי ממש אין זה שב ואל תעש' רגל כיון שהכתוב אומר ושמחת בחגך וכדאמרי' לעיל גבי אבלות וי"ל דמדאורייתא כיון ששמח באכילת בשר וכיוצא בו אין הרגל מתחלל וקרי ביה ושמחת בחגך הילכך אפי' כי הוה מדרבנן איכא למימר דנהוג ליה דאחמור ביה רבנן טפי והעמידו בו דברי' ומי' דבעי' לקמן מנודיה מהו שישלח קרבנותיו ואתי לאוכוחא מישראל במדבר דמנודין היו ושלחו קרבנותיה' י"ל דנדוי דאוריית' הוא דאי לא הכי מייתי ראיה מהתם דאכתי לא תקון רבנן נדויו כן כתב רבי' הרמב"ם ז"ל אבל בתוספות כתב בכאן דנדוי דרבנן היא והחמירו ביה רבנן לדחות הרגל כי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה והכא שב ואל תשמח הוא וחמיר להו מלאכות:
שם ת"ש דנין וכו' דמשמע דנין לגמרי כמו בחול ומשמתי' ליה אי לא ציית דינא ועכשיו אין נוהגין לדין דיני נפשות כל זה מורה על ימי הקדמונים בימי סנהדרין וא"ל אביי כי קתני דנין לעיוני בדיני' פירש לאו כפשוטיה אלא למגמר דיניה בלחוד ולא משמתי' ליה עד לאחר המועד אבל לעיוני בלחוד לא משמט חדא דהא דנין קתני ועוד דאמרינן בסמוך גבי דיני נפשות דנהי דלעיוני ביה לא איכא למשמע מינה שנמצא מענה את דינו ולא שייך ענוי הדין אלא מבאחר דינו לאחר גמר דין ולאו קודם גמר דין כדאיתא בהדיא בפרק נגמר הדין דניחא ליה שיחמיצנו דינו כי היכי דליחזו ליה זכותא אבל לבתר גמר דין הוא מתענה דמימר אמר כיון דעד השתא לא חזו לי זכותא תו לא חזו לי:
ה"נ דקטלינן ליה א"כ ממנעי משמחת י"ט דתניא רבי עקיבא וכו' פירי' שאין טועמין אחר גמר דינו דאלו קודם לכן שרי כדמוכח בסמוך והא נמי איסורא דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא דא"כ למה לי דאסר רחמנא הבערה בבת כהן בשבת תפוק לי מהאי טעמא אלא ודאי דמדאורייתא לא מתסר לידון מהאי טעמא ופרכי' לדאביי לעיוני ביה ס"ד א"כ בדיני נפשות נמצאת מענה את דינו אלא לעולם דנין (משם) ממש לשמותי ולמגמר דיניה ודקאמרת ממנעי משמחת י"ט הא ליתא דמשכחת לה כגון דמעייני בדיניה קצת בלי גמר דין מצפרא ואכלי ושתי כולי יומא לאו דוקא שאפילו לדברי המחמיר בחציו לכם סגי:
והדר אתו סמוך לשקיטת החמה פירש אחר שהופג יינם ונתיישב דעתם בהא ודאי שתוי אל יורה ולא ידון דיני נפשות כלל ועוד שכל הנידונין כך נידונין משום לא תלין נבלתו על העץ כדאיתא בפרק נגמר הדין ומיהו אע"ג דאידחיא פירכא דאביי לא קאמר הראיה מיהת שינהוג נדוי ברגל דדילמא דנין היינו לענוניה ולגמור דינו ולא משמתי' ליה וגבי דיני נפשות מעיינינן במעוד ולא גמרי' דינו כלל דאגב אידך נקט דנין אי נמי דנין וממתיני' כדאמרן ואע"ג אין משמתיה דלא חיי' על הרגל ומשם דלא קאמר מי האי אתי' למפשט' בהפך ממתני' דקתני מנודה שהתירו לו חכמים דקס"ד דכיון דלא קתני שעבר נדויו או שנשלם זמן נדויו ברגל דהכי בעי למימר מן הדין שאין לו לנהוג ברגל וחזי' דאדרבה ש"מ דנוהג נדויו ברגל דמי קתני מנודה שהתירוהו מנודה שהתירו לו קתני כך הגרסא בכל הספרים שלנו ובפרש"י ז"ל ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל וה"פ דאלו דקתני שהתירוהו הוה משמע שהתירוהו חכמי הש"ס לפי שטה מפני כבוד הרגל אבל השתא דקתני התירו לו משמע לשון פרטי שהתירו לו נדויו חכמי דורו משום דפייסיה לבט' דיני' וי"ג מי קתני מנוד' שהתירו חכמי' מנוד' שהתירו לו חכמי' קתני והגרס' הזאת נוחה יותר אלא שלא מצאנוה בספרים:
לא מיבעיא בימי טומאתו דאתי רגל ודחי לי' פי' ומגלח במועד וק"ל כיון דדחי ליה יגלח ערב הרגל כדחזר' גבי אבלות וי"ל דאין ה"נ ומיהו מכיון שאין לו היתר אלא בערב הרגל בלחוד והוא טרוד התירוהו במועד לגלח דאנוס הוא הא לאו הכי אסור ואפילו למ"ד לקמן במצורע ונזיר שאמרו מגלחין אפי' היה להם פנאי כדי שלא ישהו קרבנותיהם דהכא שהוא מגלח בימי טומאתו לא שייך ההוא טעמא ועוד י"ל והוא הנכון בעיני דהכא כיון דרגל לא דחי לגמרי ואחר הרגל יחזור לצרעת אינו דוחה עד שיחול עליו ממש ואינו יכול לגלח עד המועד:
שם ת"ש והצרוע לרבות כהן גדול פירש שאינו פורע ופורם על מת ואיצטריך לרבויי במצורע שיהיה פורע ופורם על מת אבל כהן הדיוט פשי' ליה שהיה פורע ופורם על מת ואע"ג דלבני אהרן אמר רחמנא ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו הנהו הדיוטות נינהו וי"ל דשמיני למלואים שמשו בו כהונה גדולה:
והרי כהן גדול דכל השנה כלה כרגל דכ"ע דמי דתנן כ"ג מקריב אונן פירש דנפק' לן מדכתיב ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא אבל אינו אוכל אונן כדכתי' ואכלת' חטאת היום וא"ת וכיון שאינו אוכל הא לא חשיב כרגל ותו אדמייתי ראייה מיהא דמקריב אונן תפשוט ליה מדתנן שאינו פורט ואינו פורם וכדאיתא במסכת מכות. וי"ל דאין ה"נ דעל ההיא סמוך ונקט הא דמרגלא בפומיה טפי ורישא דמתני' היא נמי במס' מכות והכי אורחא דש"ס כנ"ל והוקשו בתוספ' וכיון דברגל חשבא ליה כל השנה היאך יעש' מצורע דהא לכ"ע אין רואין את הנגעים ברגל ואפילו במועד בראיה ראשונה כדאיתא בפרקא וכ"ת שראוהו קודם שנתמנה א"כ היאך נתמנה בעודו בצרעתו ולאו קושיא היא דנהי דברגל חשיב לה שלא לנהוג בו אבלו' פשי' דלא למידחי משום הכי שלא לראות את הנגעים וכ"ש דאיסור ראיית נגעים מדרבנן ואנן השתא בדאורייתא קיימי כנ"ל:
אבל אסור בתספורת מדקאמר להו רחמנא כבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ויש שואלין ומנא לן דאסו' תספורת למד יום והלא מבני אהרן למדנו והיה אבלותם יום שמיני למלואים שהוא שמיני להקמת המשכן והוא שמיני בניסן והם ז' ימים קודם הפסח וקיימא לן דכי האי גוונא הרגל מבטל גזרת למד ומותר לגלח ערב הרגל וכיון שכן אפי' תרצה ללמוד פרע פרע מנזיר שהוא למד יום דכיון דאיסור תספורת נפקא לן מכלל המקרא הזה הא קיימא לן דדבר היוצא מן הכלל אין דנין אותו בג"ש לסתור הדין היוצא מן הכלל וי"ל דאפי' למ"ד איסור תספור' מדאורייתא ה"מ שבעת ימים אבל איסור למד יום מדרבנן הוא ואסמכוה למילף פרט מנזיר ולמאן דסב' דכולי תספורת אסורא מדרבנן הוא וקרא דבני אהרן אסמכתא הא לא קשיא ולא מידי:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/מועד קטן (עריכה)
מצורע מהו שינהיג צרעתו ברגל אי קשאי ואי לא נהיג צרעתו ברגל א"כ מותר ליכנס בעיר והיכי אמרן בפ"ק דלעיל דמ"ד אין רואין את המוחלט במועד משום דצוותא דאיתתא עדיפא לי' מצוותא דעלמא ומ"ד רואין משם דצוותא דעלמא עדיפא לי' והא בלא ראיי' נמי האי נכנס לעיר חשוב' אע"פ שנכנס לעיר לא נטהר מטומאתו ומטמא בביא' והילכך לית לי' צוותא דעלמא שאין נכנסין עמו בבית אחד אבל אם נראה צרעתו ונטהר אותה יכנסו עמו בבית אחד ותה'י לו צוותא דעלמא:
אבל מטומאתו לטהרתו ניגזור דילמא אתי לשהוי' קרבנותיו קמ"ל פי' המורה שמא משהא קרבנותיו עד ליו"ט האחרון ומקריבין ואסור להקריב קרבנות יחיד ביו"ט ואינו נ"ל פתרון זה כלל חדא דלשון הספרים אינו מוכיח כן דהו"ללמימר בפירוש דילמא אתי לשהויי קרבנותיו ביו"ט האחרון ותו אם אסור להקריב קרבנו יחיד ביו"ט אם האי יביאם כלום יקרבים הכהנים וכהנים זריזים אם הוא לא ידע הם ידעו שאסור להקריבם ונ"ל לפרש כך אם נתיר לו לזה לגלח במועד אע"פ שיטהר קודם לרגל ישהא קרבנותיו במועד שיאמר לא אגלח עכשיו שאין לי פניות אלא במועד אגלח ואביא קרבנותיו ונמצא משהא קרבנותיו ואינו טוב שישהא אדם קרבנותיו שנתחייב בהם קמ"ל דלא גזרינן וכיוצא בזה אמרי' לקמן ונזיר ומצורע אע"פ שהי' להן פנאי לגלח ולא גילחו מותרין שלא ישהו קרבנותיהן:
כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל אע"ג דלענין אכיל' לא דמי לרגל שהרי האונן אוכל קדשים במועד משום דלא חיילא עלי' אנינות מ"מ לענין הקרבה כרגל הוא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה