משנה ראש השנה א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ראש השנה · פרק א · משנה א | >>
ארבעה ראשי שנים הם.
באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים.
באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה.
רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים, באחד בתשריט.
באחד בתשרי ראש השנה לשנים י ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.
באחד בשבטיז, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי.
בית הלל אומרים, בחמשה עשר בו.
אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם:
- בְּאֶחָד בְּנִיסָן, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִמְלָכִים וְלִרְגָלִים.
- בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.
- רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
- בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי,
- רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְשָׁנִים,
- וְלִשְׁמִטִּין וּלְיוֹבְלוֹת,
- לִנְטִיעָה וְלִירָקוֹת.
- בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.
- בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:
ארבעה ראשי שנים הם:
- באחד בניסן -
- ראש השנה - למלכים, ולרגלים.
- באחד באלול -
- ראש השנה - למעשר בהמה.
- רבי אלעזר, ורבי שמעון אומרין:
- באחד בתשרי.
- באחד בתשרי -
- ראש השנה - לשנים, לשמיטים,
- וליובלות, ולנטיעה, ולירקות.
- ראש השנה - לשנים, לשמיטים,
- באחד בשבט -
- ראש השנה - לאילן,
- כדברי בית שמאי.
- בית הלל אומרין:
- בחמישה עשר בו.
- ראש השנה - לאילן,
למלכים – רוצה בו למלכי ישראל. וזאת התועלת היא לעניין השטרות, לפי שכיון שיכנס יום אחד מניסן נחשוב לו שנה יתירה על מניינם.
ולרגלים – רוצה בו כי הרגל שבזה החדש הוא ראשון לרגלים. והתועלת בזה כי העיקר אצלנו מה שאמר השם "לא תאחר לשלמו"(דברים כב, כג), אינו עובר עד שיעברו עליו שלש רגלים.
ורבי שמעון אומר, וחג המצות (חל) תחילה כדי שיהיו על הסדר, והוא עניין אמרו בכאן לרגלים, ואינה הלכה. וכיון שעבר עליו רגל אחד ולא הביא קרבנותיו למקדש עובר בעשה, והוא אמרו "ובאת שמה, והבאתם שמה עולותיכם"(דברים יב, ו).
ותועלת ידיעת תחילה למעשר בהמה – כדי שלא יוציא המעשר מן הנולדים בשנה זו עם הנולדים בשנה שלאחריה, ועוד נבאר זה במסכת בכורות(פרק ט הלכה א).
ואמרו ראש השנה לשנים – רוצה בו למניין היצירה, והתועלת בו לידיעת מניין השטרות.
גם כן לשמיטין וליובלות - אף על פי שדיני היובל אינן מתחילין אלא מיום העשירי לתשרי, לפי שאמר השם יתברך "ביום הכפורים תעבירו שופר"(ויקרא כה, ט) וגו', אבל מראשית השנה יתחיל חשיבותה ותסתלק העבודה מן העבדים לדבר השם יתברך "וקדשתם את שנת החמשים שנה"(ויקרא כה, י).
ולנטיעה – הוא דבר השם "שלש שנים יהיה לכם ערלים... ובשנה הרביעית יהיה כל פריו"(ויקרא יט, כג) וגו'. והוא שאם נטע אדם נטיעה קודם יום א' מתשרי מ"ד יום עלתה לו שנה, כמו שנתננו העיקר בפרק שני (הלכה ו) ממסכת שביעית ותהיה השנה הנכנסת שניה. ואני אמשול לך זה, במניין האילן הזה שנטעהו בחמשה עשר באב משנת חמשה ועשרים, תחשוב שארית שנת חמשה ועשרים שנה ראשונה, ושנת ששה ועשרים שנה שניה, ושנת שבעה ועשרים שנה שלישית, והם שני ערלה, אבל לא יסתלק דין הערלה עד חמשה עשר בשבט משנת שמנה ועשרים. וכמו כן דין נטע רבעי לא יסתלק מזה האילן עד חמשה עשר בשבט משנת תשעה ועשרים, וזהו אמרם "ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט, אם לערלה ערלה, אם לרבעי רבעי". וכבר קדמנו דיני הערלה ונטע רבעי במקומן.
ולירקות ולאילן - זה התועלת למה שקדם מן העיקרים בסדר זרעים אין מעשרין מן החדש על הישן. וענייני המעשרות גם כן ישתנו בשנים במעשר שני ובמעשר עני, כמו שבארנו לשם:
ארבעה ראשי שנים הן - למלכים. מלכי ישראל מונין להם מניסן. שאם מלך מלך בשבט או באדר, משהגיע ניסן כלתה לו שנה ומתחילין למנות לו שנה שניה. ומקרא נפקא לן דמניסן מנינן להו דכתיב (מלכים א ו) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל, מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים א, מה יציאת מצרים מניסן מנינן לה ב, אף למלכות שלמה מניסן מנינן לה. ולמלכי אומות העולם מונין מתשרי, והיינו דתנן לקמן בסמוך באחד בתשרי ראש השנה לשנים, כלומר לשנים של מלכי אומות העולם. ונפקא מינה, לפי שרגילין. למנות זמן שטרות לשנות המלך משנה שעמד בה, משום שלום מלכות. ואם עמד מלך באדר ג וכתב לו הסופר בניסן שלאחר שלשה עשר חדש ד, ניסן של שנה שניה, כיון דניסן ראש השנה למלכים, הוה ליה שטר מוקדם ופסול, משום דהאי ניסן של שנה שלישית הוא, ושטרי חוב המוקדמים פסולים, לפי שנמצא טורף לקוחות, שלקחו השדה מן הלוה בין זמנו של שטר לזמן ההלואה, שלא כדין, שהרי קדמה מכירה להלואה, לפיכך קנסוהו לאבד גם מזמן ההלואה ואילך ולא גבי ממשעבדי ה:
ולרגלים - הכי קאמר, רגל שבו שהוא פסח, ראש השנה לרגלים לענין הנודר, שאם עברו עליו שלשה רגלים משנדר ולא קיים נדרו עובר על בל תאחר. ורבי שמעון אומר ו שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן, וחג המצות תחלה, כמו שהן סדורים במקרא (דברים טז). בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. ופסק הלכה, משיעבור עליו רגל אחד בלבד ולא הביא נדרו עובר בעשה, דכתיב (שם יב) ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וגו', רגל ראשון שאתה בא אתה צריך להביא. ומשיעברו עליו שלש רגלים עובר על בל תאחר. ואין הלכה כר' שמעון דבעי שלש רגלים כסדרן:
ראש השנה למעשר בהמה - שאין מעשרים מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה, דכתיב (דברים יד) עשר תעשר, בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה, ואמר קרא שנה שנה, ולא משנה זו על של חברתה:
ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי - כיון דאתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי, אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי. ואין הלכה כר"א ור"ש [דאמרי] בא' בתשרי. ות"ק סבר כיון דאתקש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב עשר תעשר, מה דגן סמוך לגמרו עישורו, שהרי ר"ה שלו תשרי והוא סמוך לגמרו ז שכל ימות [החמה] עומד בגורן להתיבש, אף מעשר בהמה נמי סמוך לגמרו עישורו דהיינו אחד באלול, שהבהמות יולדות באב שאז נגמר זמן עיבורן, דהכי ילפינן מקרא. דכתיב (תהלים סה) לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, אימתי לבשו כרים הצאן, כלומר שמתלבשות מהזכרים העולים עליהם ומתעברות, בזמן שהעמקים יעטפו בר, דהיינו באדר שהזריעה צומחת וניכרת יפה. ויולדות באב, דזמן עיבורה של בהמה דקה ה' חדשים ח. הלכך ר"ה של מעשר בהמה בא' באלול סמוך לגמרו:
לשנים - לשני מלכי אומות העולם, כדפרישית לעיל:
ולשמיטין וליובלות - משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:
ולנטיעה - אם נטע אילן מ"ה יום קודם אחד בתשרי יא, שהם שתי שבתות לקליטה, שהנטיעה נקלטת בשתי שבתות, ושלשים יום אחר הקליטה להחשב שנה, דשלשים יום בשנה חשובים שנה יב, הרי מ"ה יום. כשיגיע אחד בתשרי מונין לה שנה שניה משנות הערלה, ולתשרי של שנה האחרת מונין לה שנה שלישית, ולאחר שנה שלישית כשיגיע אחד בתשרי של שנה רביעית, אם חנטו בנטיעה זו פירות, עדיין הם אסורים משום ערלה יג. שאע"פ שתשרי ר"ה לנטיעה, ט"ו בשבט ר"ה לאילן וזה כבר נעשה אילן, לפיכך אין שנתו מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט, ומשם ואילך אם יחנטו בו פירות הם תורת רבעי עליהן לאכלן בירושלים, ובט"ו בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החונטים בה מכאן ואילך:
ולירקות - למעשר ירק יד שאין. תורמין מן הירק שנלקט לפני ר"ה על הירק הנלקט לאחר ר"ה טו:
ראש השנה לאילן - לענין מעשר טז פירות שאין מעשרין פירות אילן שחנטו קודם שבט. על שחנטו לאחר שבט, דבאילן אזלינן בתר חנטה. אי נמי נפקא מיניה לענין שנה שלישית של שמיטה שנוהג בה מעשר עני, שאותן פירות שחנטו מר"ה של שנה שלישית עד שבט דנין אותן כפירות של שנה שניה שעברה ונוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני, ומשבט ואילך נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר עני:
כתב הרמב"ם אחר שהשלים המועדות. ודברים המיוחדים בכל י"ט. דבר עכשיו במועד הנשאר לו: והוא ר"ה. עד כאן. ובספר יוחסין בשם רב שרירא גאון. בתר יום טוב תנינן מסכת ראש השנה. כי היכי דליתני בתריה תענית. משום דאחר ראש השנה זמן רביעה, וזמן זריעה. וכחד ענינא דמו:
למלכים. כתב הר"ב דכתיב ויהי בשמונים שנה וגו'. מקיש מלכות שלמה כו' שהרי המקרא הזה מנה שנה זו. שנת ת"ף ליציאת מצרים ושנת ד' למלוך שלמה. רש"י. ומ"ש הר"ב מה יציאת מצרים מניסן - והיא גופא דמר"ח ניסן מנינן לה, יליף לה מקראי בגמ'. וז"ש הר"ב ואם עמד מלך באדר כו' - למלכי ישראל אסברה לה. דבהו קיימינן השתא. ומ"ש וכתב לו הסופר בניסן שלאחר י"ג חדש - דאילו בניסן שלאחר אדר וכתב של שנה ראשונה, אע"פ שלפי האמת היא שנה השניה, ליכא למיחש למטרף לקוחות שלא כדין שכיון שזה המלך לא מלך שום ניסן, לפני זה הניסן, ושם המלך הרי כתוב בשטר ונמצא שלא יוכל לטרוף שום לקוחות, אלא שלקחו אחר הניסן שמלך זה המלך. ולאותן כדין הוא טורף. ומה שכתב לפיכך קנסוהו וכו' ולא גבי ממשעבדי - עיין בפירוש הר"ב במשנה ה' פרק בתרא דשביעית:
ולרגלים. ז"ש הר"ב ור"ש אומר - כלומר ור"ש היא והכי איתא בגמרא. ומ"ש עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן כו', ופסק הלכה כו' ומשיעבור עליו שלש רגלים עובר בבל תאחר - מפקינן בגמרא משום דאהדרינהו קרא לכולהו רגלים בפרשת חג הסכות אע"ג דכבר כתבינהו מעיקרא אלא ש"מ לבל תאחר. דלא מפרש קרא בהי זימנא קאי בבל תאחר ומש"ה אהדרינהו לאשמועינן דכיון שעברו עליו שלש רגלים עובר. ורבי שמעון סובר דאע"ג דאהדרינהו לבל תאחר, לא הוה צריך לממני חג הסוכות. דעליה קאי. אלא לומר שזה אחרון. דכסדרן בעינן:
באחד באלול ר"ה כו'. עיין בפרק בתרא דבכורות. [ומ"ש הר"ב דאמר קרא שנה שנה כו' ע"ש בפירושו במשנה א', ומ"ש עליו בס"ד]:
באחד בתשרי. פי' הר"ב דכתיב עשר תעשר וכו' והוא סמוך לגמרו כו' והאי גמרו היינו שנגמר להתחייב במעשר. שאין אוכלים אפילו עראי. והוא משיראה פני הבית, כדתנן רפ"ב דמעשרות. ואין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' לפרש. דאע"ג דתנן בפ"ק דמעשרות משהביאו שליש עונתן למעשרות מ"מ אין דרך ללקט אלא כשנגמרו ע"כ. ונראה שבפירש"י שלפניהם לא היה כתוב זה הלשון, שכל ימות וכו'. ומפני כן הוצרכו לפרש בדבור שאחר זה דנפקא לן דתשרי ר"ה למעשר, מג"ש דשנה שנה. ולכך נדחקו גם בזה. ומ"ש הר"ב דזמן עבורה של בהמה דקה ה' חדשים - בגמרא. וא"ת אשכחן זמן עישור בהמה דקה. זמן עישור בהמה גסה דיולדת לתשעה חדשים, כדתניא בפ"ק דבכורות דף ח', מנא ידעינן. וי"ל דזמן לידת הגסות נמי באב היא. אלא שזמן עבורן קדים ד' חדשים לזמן עבורן של הדקות. [וא"נ קדמי ויולדות קודם אב. מ"מ אין מאחרין. כי כן שמעתי, דמן אלול ואילך אינן יולדות, עד שבט ואדר]:
רבי אלעזר ור"ש אומרים בא' בתשרי. וד' ראשי שנים דחשבי לט"ו בניסן, שהוא ר"ה לרגלים, ה"ק ד' ראשי שנים לדברי הכל. לר"ש דבעי שלש רגלים כסדרן, דל מעשר בהמה. ולדפליגי עליה דל רגלים. גמ' [דף ד'] :
לשנים. פי' הר"ב לשני מלכי האומות. ובגמרא דף ג'. מפיק ליה מקראי. דכתיב (נחמיה א א) דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים. וכתיב (שם ב א) ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך. מדקאי בכסלו, וקרי ליה שנת עשרים, וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים, מכלל דר"ה לאו ניסן. וכתבו התוס' והואיל ואפיקתיה מניסן, אוקמיה אתשרי דאשכחן דהוי ר"ה לכמה דברים:
ולשמיטין. דכתיב (ויקרא כה ד) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. וגמר שנה שנה מתשרי. דכתיב (דברים יא יב) מראשית השנה. ואין דנין שנה משנה דניסן, דכתיב ביה (שמות יב ב) ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהתם שנה שיש עמה חדשים. גמ':
לנטיעה. דכתיב (ויקרא יט כג) שלש שנים ערלים. וכתיב (שם יט כד) ובשנה הרביעית. ויליף שנה שנה מתשרי. גמ'. ומ"ש הר"ב אם נטע אילן מ"ה יום. שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה. וכתב הרמב"ם בפ"ט מה' נטע רבעי. הנוטע אילן מאכל בט"ו באב כו'. שנמצא עוד ט"ו יום מאב. וכ"ט יום של אלול הרי מ"ד יום. מלבד יום הנטיעה. ומ"ש דשלשים יום בשנה חשובים שנה - יליף בגמרא מדכתיב (בראשית ח יג) בראשון באחד לחדש, מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחודש, וקא קרו ליה חדש [דכתיב באחד לחדש]. ש"מ יום א' בחדש חשיב ליה חדש. ומדיום א' בחדש חשיב ליה חדש שלשים יום בשנה חשובין שנה. דחדש נמנה בימים דכתיב (במדבר יא כ) חדש ימים. ואחד ממנויו חשיב חדש. הכי נמי שנה שנמנה בחדשים. דכתיב (שמות יב ב) לחדשי השנה. הכי נמי אחד ממנויה חשיב שנה. ומ"ש הר"ב ולאחר שנה שלישית כו' עדיין הם אסורים משום ערלה כו'. ואי קשיא הא גמרי להו שלש שנים דערלים. מפיק ליה בגמרא מדכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית. פעמים שברביעית. ועדיין אסורה משום ערלה. ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי. ומה שכתב עד ט"ו בשבט. אתיא כב"ה:
ולירקות. פי' הר"ב למעשר ירק. שאין תורמין כו'. וכן כתב רש"י. ואיתא נמי בברייתא. ואם היתה שניה נכנסת לשלישית כו' כדלקמן בדברי הר"ב. ומפרשינן בגמרא. דתנא תני ירקות שמעשרותיהן מדרבנן. וכ"ש מה שחייבים מדאורייתא. ודתני ירקות לשון רבים. משום דתרי גווני ירק הן דאזלינן בתר לקיטה. כדאמרן [1]ולענין גורנו משנאגד וכו'. כדתנן במשנה ה' פ"ק דמעשרות:
באחד בשבט כו'. מפרש טעמא בגמ'. הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ומ"ש הר"ב לענין מעשר פירות כו'. דלענין ערלה ורבעי. כבר נתבאר לעיל:
(א) (על הברטנורא) שהרי מנה שנה זו שנת ת"פ ליצ"מ, ושנת ד' למלך שלמה. רש"י:
(ב) (על הברטנורא) כדיליף לה מקראי בגמרא:
(ג) (על הברטנורא) למלכי ישראל אסברא ליה דבהו קיימינן השתא:
(ד) (על הברטנורא) דאלו בניסן שלאחר אדר וכתב של שנה ראשונה. אע"פ שלפי האמת היא שנה חב' ליכא למיחש כו' שכיון שזה המלך לא מלך שום ניסן. ושם המלך הרי כתוב בשטר. ונמצא שלא יוכל לטרוף לקוחות אלא שלקחו אחר הניסן שמלך זה המלך ולאותו כדין הוא טורף:
(ה) (על הברטנורא) עיין בהר"ב מ"ה פ"י דשביעית:
(ו) (על הברטנורא) כלומר ור"ש הוא גמרא וטעמייהו דר"ש ורבנן מקראי ילפינן להו בגמרא:
(ז) (על הברטנורא) והאי גמרו היינו שנגמר להתחייב במעשר. שאין אוכלים אפילו עראי והוא משיראה פני חבית:
(ח) (על הברטנורא) גמרא וזמן לידת בהמה גסה אע"ג דיולדת לט' חדשים נמי באב הוא. אלא שזמן עבורן קדים ד' חדשים ועתוי"ט:
(ט) (על המשנה) בתשרי. וד' ראשי שנים דחשבי לט"ו בניסן שהוא ר"ה לרגלים. ה"ק ד' ראשי שנים לד"ה. לר"ש דבעי ג' רגלים כסדרן דל מעשר בהמה ולדפליגי עליה דל רגלים. גמרא:
(י) (על המשנה) לשנים כו'. מקראי ילפינן להו בגמרא:
(יא) (על הברטנורא) שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה:
(יב) (על הברטנורא) בגמרא יליף לה:
(יג) (על הברטנורא) הכי ילפינן להו בגמרא:
(יד) (על הברטנורא) ומפרש בגמרא דתנא תני ירקות שמעשרותיהן מדרבנן. וכ"ש מה שחייבים מדאורייתא. ותני ירקות לשון רבים, משום דתרי גווני ירק הן דאזלינן בתר לקיטה כדאמרי' לענין גורנו משנאגד:
(טו) (על הברטנורא) ובגמרא איתא נמי ואם היתה שניה נכנסת לשלישית כו' כדבסמוך בהר"ב:
(טז) (על הברטנורא) דלענין ערלה ורבעי כבר נתבאר לעיל:
(יז) (על המשנה) בשבט. הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות. ונמצא הפירות חונטין מעתה גמרא:
כתב הרב האלהי מורנו הרר"ח ויטאל ז"ל ליל ר"ה טוב לקרוא על השלחן מסכת ר"ה והם ד' פרקים כנגד ד' אותיות ההויה וכנגד ד' אותיות האדנות והם כנגד ד' בחינות שבמלכות כמו שבארנו בביאור משנת ד' ראשי שנים ואלו הם סוד ד' ראשי שנים כי ד' ראשים של המלכות לפעמים בבריאה ולפעמים תחת היסוד ולפעמים כנגד הת"ת ולפעמים כנגד הדעת והם ד' שרשים שלה וכן צריך לכוין בקריאתו ליל ר"ה עכ"ל ז"ל:
ד' ראשי שנים הן: בכל דוכתא תני הן כדאשכחן הכא ובפ' בתרא דשבועות ארבעה שומרים הן ובפ"ק דחולין שלש פגימות הן ובפ' אין מעמידין שלש יינות הן ובפ' כל הצלמים תנן שלשה בתים הן שלשה אבנים הן ג' אילנות הן אבל בריש בבא קמא תנן ד' אבות נזיקין ולא תני הן משום דקאי אבתריה כלומר ד' נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה ותדע דבגמ' במניינא דר' חייא ור' אושעיא תני הן תוס' ז"ל:
באחד בניסן: פ"ק דע"ז דף י':
בפי' ר"ע ז"ל מה יציאת מצרים מניסן מנינין לה. אמר המלקט ובגמ' בעי יציאת מצרים גופה מנלן דמניסן מנינן לה אימא מתשרי ואע"פ שיצאו בניסן משהגיע תשרי קראו לו שנה שנייה לפי שתשרי ר"ה לשנים הנמנים לבריאת עולם וה"ה ליציאת מצרים ופשיט לה מקראי. ולמלכי אומות העולם נמי דמונין מתשרי ילפי' לה בגמ' מקראי דכתיב דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים וגו' וכתיב ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחששתא וגו' מדקאי בכסלו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים מכלל דר"ה לאו ניסן הוא ואע"ג דבתר קרא לא כתיב ביה ארתחששתא ואיכא למימר דילמא למניינא אחרינא הוא רב פפא יליף לה עשרים עשרים לג"ש מה התם לארתחששתא אף הכא לארתחששתא:
בפי' ר"ע ז"ל משום שלום מלכות. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל גבי רישא דלמלכים וכתבו עליו תוס' ז"ל דאינו דהכא למלכי ישראל קמיירי והעלו עוד דאין צריך שלום אלא בגט אשה לפי שהוא דבר גדול ומילתא דחשיבותא לפי שע"י גט מותרת לכל אדם וחשיב משאר שטרות ע"כ ופי' רש"י ז"ל שאם לא קבעו יום לתחלת שנת המלך אלא כל מלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר כגון אם כתוב בו בכסלו בשנה שלישית ליה פלוני מפלוני מנה והעדים אמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו עלי שאני חייב לפלוני מנה כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או אחר כן אבל ראינו שהלוהו בתמוז בשנה שלישית למלך פלוני ואם אין הדיינים יודעים באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסלו אם כסלו קודם לתמוז אם שנתו מתחלת בין חמוז לכסלו נמצא כסלו קודם לתמוז בכל שנותיו ושטר מוקדם הוא ואם עמד בין כסלו לתמוז שלאחריו נמצא תמוז קודם לכסלו בכל שנותיו ושטר מאוחר הוא ועכשיו שקבעו ניסן ר"ה לעולם תמוז קודם לכסלו עכ"ל רש"י ז"ל ותוס' והר"ן ז"ל האריכו בזה ע"ש. גרסי' בגמ' ת"ר באחד בניסן ר"ה לחדשים פי' למנין חדשי השנה. ולהפסקת עבורין פי' שכיון שקדשו את החדש לשם ניסן פסקה שנה שעברה מלהיות מעוברת עוד. ולתרומת שקלים פי' להקריב ראשון קרבנות הלקוחים מתרומת קופות של שקלי שנה זו. וי"א אף לשכירות בתים פי' שהמשכיר בית לחברו ואמר לשנה זו כלתה שנתו באחד בניסן ואפי' לא דר בו אלא חדש אחד. ופריך בגמ' ואימא תשרי ומשני כי אגר איניש ביתיה סמוך לתשרי לכולה ימות הגשמים אגר ותנא דידן בשנה קמיירי בחדשים לא קמיירי ובהתחלה קמיירי בהפסקה לא קמיירי. וכתבו תוס' והר"ן ז"ל לקמן גבי אחד בתשרי ר"ה לירקות דלא קתני לנדרים כדקתני בברייתא משום דמתני' בהפסקה לא קמיירי ע"כ. ותרומת שקלים נמי כיון דאם הביא מן הישן יצא לא פסיקא ליה מילתא דליחשבה בראשי שנים ושכירות בתים לתנא דברייתא ולתנא דירן סברי כיון דבניסן נמי משכח שכיחי קיטרי שעבים מתקשרין וגשמים יורדין הוי כימות הגשמים:
ולרגלים: ה"ק רגל שבו וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט פי' ומתני' ר"ש היא וכן היה ר"ש בן יוחי אומר רגלים פעמים שלשה פעמים ד' פעמים ה'. ואיכא תו תנאי אחריני דפליגי בברייתא בהא מילתא וכולהו מפ' טעמייהו בגמ' ובת"כ פט"ו דפ' אמור. ור"א בר"ש פליג נמי אאבוה וס"ל דבסוכות לבד עובר בבל תאחר. וכתוב בספר אגודה בפ"ק משמע בפסיקתא דר' אלעזר הקליר שהיה מקרית ספר הוא ר"א בר"ש מיהו מצינו שחולק בפיוטו על ר"א בר"ש שיסד בפרשת החדש למלכים ולרגלים כדברי אביו ר"ש ושמא משום ענוה יסד כאביו ע"כ. וביד פי"ד דהלכו' מעשה הקרבנות בסי' י"ג פסק דלא כר"ש:
באחד באלול ר"ה למעשר בהמה: בגמ' מוקי רב יוסף למתני' אליבא דרבי ונסיב לה אליבא דתנאי ברגלים סבר לה כר"ש דאמרי' לעיל בסמוך ובמעשר בהמה ס"ל כר' מאיר דתנן בפ' בתרא דבכורות ר"מ אומר באחד באלול ר"ה למעשר בהמה ופרכינן בשלמא אי מוקמת לה לרישא אליבא דר"ש שפיר דלדידיה ד' נינהו אחד בניסן וט"ו בניסן אחד בתשרי וט"ו בשבט. דלית ליה א' באלול אלא הא דאמרת דרבי נסיב לה אליבא דתנאי ותנא אחד באלול בשביל ר"ה א"כ חמשה הוו אחד בניסן וט"ו בניסן אחד באלול וא' בתשרי וט"ו בשבט ומשני אמר רבא ד' לדברי הכל. לר"מ ד' דל רגלים דלדידיה ברגל אחד עובר כדתניא בברייתא בגמ'. לר"ש ד' דל מעשר בהמה. רב נחמן בר יצחק אמר ד' חדשים ובהם כמה ראשי שנים הלכך ניסן דאית ביה תרין חד קחשיב ליה. מתיבי י"ו בניסן ר"ה לעומר לאכול מן החדש מכאן ואילך. ו' בניסן ר"ה לשתי הלחם נתחדשה השנה להביא מנחות מן החדש. לרבא דאמר ד' לדברי הכל ליתני מתני' ששה לרב נחמן דאמר חדשים קחשיב ניתני חמשה דהא לא תנן סיון במתני'. ומשני רב פפא חד שנוייא ורב שישא בריה דרב אידי אמר כי קחשיב מידי דלא תלי במעשה פי' שכניסת ר"ה שלהם אינה תלויה במעשה אלא משהגיע היום הווה ר"ה ומתחדשת השנה למילתה. מידי דתלי במעשה כגון ר"ה דעומר ושתי הלחם דאין השנה מתחדשת להתיר חדש במדינה או במקדש אלא בהקרבת העומר וכבשי עצרת לא קחשיב. ופריך והרי יובלות שהוא תלוי בתקיעה וקתני ליה במתני'. ומשני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב היא דאמר מר"ה חל יובל ואינו תלוי בתקיעה הלכך מאורתא דר"ה חייל. ורב אשי אמר האי דלא חשיב במתני' אלא ד' לפי שלא מנה אלא ראשי שנים הבאים בר"ח ואין רגלים מן המנין אלא כדאמרן רגל שבו ולהכי לא תנא נמי ר"ה דעומר ושתי הלחם ופרכינן עליה באחד בשבט סתם לן ברישא כב"ש דאי ב"ה הא אמרי בט"ו בו ומשני ה"ק שלשה לד"ה בא' בשבט מחלוקת ב"ש וב"ה ותנא והדר מפרש דהא דסתם ברישא ד' ראשי שנים בראשי חדשים לאו דברי הכל היא דהא א' באלול נמי פלוגתא היא אלא לאו אב"ה קאי וכתבו תוס' ז"ל שלשה לד"ה ואחד בשבט מחלוקת הא לא מיתוקמא כר' שמעון דלית ליה אחד באלול אלא כר"מ אתי וצריכי למימר דנסיב לה אליבא דתנאי דלרגלים לא מיתוקם כר"מ ע"כ ונלע"ד דבהא מתיישב ומובן מניינא דמתני' למעוטי מאי:
ר"ה למעשר בהמה: ת"ק סבר מקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו אף מעשר בהמה סמוך לגמרו עשורו ור' אלעזר וכו' כדפי' ר"ע ז"ל ומה שכתוב בדפוס בפירושו ז"ל באחד בתשרי ת"ק סבר וכו' נראה שצריך להעביר הקולמוס על מלות באחד בתשרי וכן צריך להגיה ואין הלכה כר' אלעזר בר"ש ות"ק סבר וכו' וכולו לשון אחד. אח"כ ראיתי שהגיה בתוספת י"ט דאמרי באחד בתשרי ת"ק וכו' ואע"פ שמתיישב מ"מ מה צורך לנו שהם האומרים באחד בתשרי:
באחד בתשרי: פ"ק דע"ז דף י':
ר"ה לשנים: ר' זירא מפרש בגמ' לשנים לתקופת חמה ולבנה לומר שמונין לבריית העולם והלוכן תקופות חמה ומולדות הלבנה מתשרי ור' אליעזר היא דאמר בתשרי נברא העולם רב נחמן בר יצחק אמר ר"ה לשנים דתנן לדין תנא שהקב"ה דן בתשרי את כל באי העולם כל הקורות אותם עד תשרי הבא דכתיב מרשית השנה ועד אחרית שנה מר"ה נידון מה יהא בסופה ותשרי הא דכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב:
ולשמיטין: ילפינן שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים כתיב הכא ובשנה השביעית שנת שבתון וכתיב התם מרשית השנה:
וליובלות: בגמ' פריך יובלות באחד בתשרי בעשרה בתשרי הוא דכתיב ביום הכיפורים תעבירו שופר ומשני הא מני ר' ישמעאל בנו של ריב"ב היא דתניא וקדשתם את שנת החמישים שנה מה ת"ל לפי שנאמר ביום הכפורים יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכפורים ת"ל וקדשתם וכו' מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה:
ולנטיעה: והכריח הר"ן ז"ל דאפי' בנטיעה שלא הקלת עליה בתחלתה כגון אם נטעה פחות משלשים יום לפני ר"ה דאין מתחילין למנות לה שנה ראשונה אלא מתשרי אפ"ה מחמרינן בה בסיפה להמשיך שנתה עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן וכי תימא אי הכי דכולהו נטיעות אסורין עד ט"ו בשבט למאי אמרי' ר"ה של נטיעה תשרי וי"ל דנפקא מינה שאם עשו לה ט"ו בשבט ר"ה היינו אומרים שאילו נטעה שלשים יום קודם ט"ו בשבט עלתה לו שנה ע"כ:
ולירקות: גמ' תנא לירקות ולמעשרות ולנדרים ותנא דרבנן דהיינו מעשר ירק והדר תנא מעשר דגן ואיידי דחביבא ליה דרבנן אקדמה ותנא דידן תנא דרבנן ואשמועינן דיום קבוע לו וכ"ש דאורייתא. ופריך בגמ' וליתני מעשר ומשני אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ופריך וליתני ירק ומשני תרי גווני ירק דתנן בפ"א דמעשרות ירק הנאגד משיאגד ואם אינו אוגד משימלא את הכלי. וכתבו תוס' ז"ל מכח קושיות דאמתני' פריך. דליתני מעשר ולא ליתני ירקות והוה ידענא דבכל מעשר איירי בין בירק בין בדגן ומשני משום דהוה משמע אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן סתם כר"ש דאמר במתני' אחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה. והדר דייק אמאי תנא ירקות לשון רבים והה"נ דהוה מצי לאקשויי אשמיטין ואיובלות ומה שיכול למצא טעם מפרש ע"כ: ותשרי הוי ר"ה לנדרים כדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה י"ב חדש מיום אל יום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בכ"ט באלול כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה ואפי' למ"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער ליה וליכא למימר מניסן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:
באחד בשבט ר"ה וכו' ובה"א וכו': בפ"ק דעירובין דף ז' מעשה בר' עקיבא שליקט אילן אחד של אתרוג באחד בשבט ונהג בה שני עשורין אחד כדברי ב"ש דאמרי בא' בשבט ר"ה לאילן וכבר נכנסה שלישית ואחד כדברי ב"ה דאמרי עד ט"ו בו לא הוי ר"ה ועדיין שנייה היא ומפרש התם דר' עקיבא גמריה איסתפק ליה ולא ידע אי ב"ה באחד בשבט אמור אי בחמיסר בשבט אמור ועבד הכא לחומרא והכא לחומרא והכא בגמרא דילן נמי איתה ומסיים עלה ר' יוסי ב"ר יהודה אומר לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה דתנן בפ' שני דבכורים אתרוג שוה לאילן וכו' ועיין שם בגמרא דילן: ובירושלמי מפרש שעשרו על תנאי וחללו ונתנו לעניים ע"כ. פירש דאי לב"ה הא קיימא לן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים: ובגמ' מ"ט א"ר אלעזר א"ר אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה אע"פ שעדיין רוב התקופה של טבת עתידה לבוא וכתבו תוס' ז"ל מפ' נמי לב"ה כמו לב"ש אלא נקט לומר דלמר זמן חניטתה של גשמי שנה זו בא' בשבט ולמר בט"ו בשבט וכל החנוטים קודם הזמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי והא דלא אזיל באילנות בתר תשרי כמו בתבואה משום דדרשינן לעיל פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה ע"כ. ובגמ' בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי אתרוג ר"ה שלו אימתי א"ל שבט שבט דחדשים דהיינו של לבנה או שבט דתקופת חמה דהיינו דלסוף שלשים יום של תקופת טבת נכנס שבט של חמה א"ל דחדשים פי' תוס' ז"ל דאע"ג שבשול הפירות הולך אחר החמה שנאמר ממגד תבואות שמש ה"נ כתיב ממגד גרש ירחים וגם ישראלים מונים ללבנה ע"כ. ועוד כתבו ז"ל אמתני' נמי דקתני באחד בשבט קבעי אע"ג דשאלו באתרוג וקשיא אמאי לא בעי בא' באלול ר"ה למעשר בהמה או בהנך (דתניא בברייתא בגמ' דף ז' ע"ב) בששה בסיון ר"ה לשתי הלחם ובאינך ע"כ נראה לע"ד באינך היינו כגון נטיעה וירקות דתלו ג"כ בלבנה ובחמה. וביד פ"א דהלכות מעשר שני סי' ב' ופ"ט סי' ח' ובפ"ד דהלכות שמיטה ויובל סי' ד':
יכין
א) באחד בניסן ראש השנה למלכים דרגילין היו לכתוב זמן השטרות אחר השנים משהומלך המלך. וקאמר הכא דכל מלך ישראל אפילו הומלך באדר, כשהגיע ניסן מונין שנה ב', ובניסן הב' כותבין שנת ג' למולכו. ואם כתב שטר בניסן השני שלו, וכתב בשטר בשנת ב' למולכו, הו"ל שטר מוקדם, ופסול מלגבות בו אפילו מלקוחות שלקחו מהלואה ואילך. דקנסוהו, מדאפשר לטרוף בו מלקוחות שקדמו להלואה.
ב) ולרגלים ר"ל רגל שבניסן הוא ר"ה לרגלים, דאם נדר דבר לביהמ"ק, אפילו נדר לבדק הבית, אם לא קיים נדרו עד שעברו ג' רגלים כסדרן, דהיינו פסח שבועות סוכות, עבר בבל תאחר. אבל בנדר לצדקה, מחייב עלה לאלתר אם לא יתנן מיד. אם לא שהתנה בנדרו ליתנה על יד על יד (י"ד רנ"ז).
ג) ראש השנה למעשר בהמה ר"ל שאין מעשרין מהנולדים קודם לכן על הנולדים אח"כ. ולפיכך הוקבע זמן זה, דהוקש מעשר בהמה למעשר דגן בחד קרא. להכי שווין בזה, דמה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו, שבימות החמה הדגן מתייבש בשדה, ור"ה שלו בתשרי, דהיינו אחר שנגמר, ה"נ מעשר בהמה שרגילין לילד עד אב, ר"ה שלהן אלול.
ד) רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי דס"ל דון מנה ומנה, מה דגן תשרי, אף בהמות תשרי. ואפ"ה לדידהו יש ד' ר"ה, משום דחשבי ט"ו בניסן ר"ה לבל תאחר, לר"ה לבד במניין ד' ר"ה. ות"ק ס"ל דלא בעינן ג' רגלים כסדרן, ולא הו"ל ט"ו בניסן ר"ה לבל תאחר, ונקט תחתיו א' באלול. והיינו דקאמר ד' ר"ה לד"ה, לת"ק ארבעה דדל רגלים, לר"א ור"ש ארבעה, דל מעשר בהמה.
ה) באחד בתשרי ראש השנה לשנים למלכי אומות מונין שנה שלהן מתשרי, כמו למלכי ישראל מניסן כלעיל סי' א'. ונ"מ לשטרות כלעיל.
ו) ולשמיטין וליובלות דאסור לחרוש, ולזרוע בא"י בשמיטה וביובל מדאורייתא. מיהו בזמן הבית אסור ל' יום קודם ר"ה מהלממ"ס. וכמו כן כל עבד ישראל, שכשמכרוהו ב"ד נמכר לשש שנים, וכשמוכר את עצמו נמכר לכמה שנים שירצה. ואם בתוך זמן מכירתם פגע בהן היובל, יוצאים לחירות. וכמו כן נרצע יוצא לחירות ביובל וכולן כשהגיע א' בתשרי, הו"ל ר"ה שלהן.
ז) לנטיעה אילן שנטעו מ"ד יום קודם ר"ה חוץ מיום הנטיעה [דהיינו י"ד בכדי שיקלוט האילן וישתרש בקרקע, ואח"כ עוד ל' יום להחשב שנה], אז כשהגיע ר"ה שבתשרי, עלתה לו שנה בשנות הערלה. מיהו אעפ"כ כשיגיע ר"ה השלישי, עדיין פירותיו ערלה, עד ט"ו בשבט, דאע"ג דא' בתשרי ר"ה לנטיעה, היינו לתחלת נטיעתו, וכדאמרן. אבל השתא אילן הוה ור"ה שלו ט"ו בשבט, וכלקמן סי' ט'. ואחר ט"ו בשבט דין רבעי עליהן (י"ד רצ"ד ס"ד).
ח) ולירקות שאין לעשר מהירק שנלקט מקודם, על הנלקט אח"כ. אף שמעשר ירק רק מדרבנן. ומכ"ש דאין לעשר מחדש על ישן במעשר דגן שהוא מדאורייתא.
ט) באחד בשבט ראש השנה לאילן שאין לעשר מהנחנט מהקודם על הנחנט אח"כ. דבין בתרומה או מעשר ראשון או מעשר שני. או מעשר עני שנתנת בשנת ג' ו' בשמיטה תחת מעשר שני, וערלה ורבעי, בכולהו ר"ה שלהן כדאמרן, בין בתבואה וירק או באילן.
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
תפארת ישראל יכין
- ^ צ"ל לענין