תוספות יום טוב על אבות ד

<< · תוספות יום טוב · על אבות · ד · >>

משנה א

איזהו חכם. פירש הר"ב שראוי להתהלל בחכמתו. ויש להקשות ממה שאמר ירמיה [ט' כ"ב]. אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי ונראה לי דלא קשיא דס"ל לתנא דידן שז"ש כי אם השכל וידוע אותי הוא עצמו בכלל החכמה והגבורה והעושר שזכר. וכך הוא אומר אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם שהיא החכמה השכל וידוע אותי. ואל יתהלל הגבור כי אם שהיא הגבורה השכל וידוע אותי וכן העשיר לא יתהלל כי אם שהעושר הוא השכל וידוע אותי. ולכך שאל איזהו חכם וכו' וכן כולם דרך שאלה. לומר כיון שהכתוב אמר בדרך סתימה שיש חכם להתהלל וכן גבור ועשיר ויש לשאול איזהו שכיון בו הכתוב וחקר ומצא חכם שלומד מכל אדם. ופי' הר"ב שנמצא כוונתו לש"ש והיינו ממש השכל וידוע אותי. וגבור הכובש יצרו והוא גבורה לש"ש שלא יחטא לפניו. אין לך השכל וידוע אותי גדולה מזו. שתכלית הידיעה הזאת היא לירא מפניו ולשמור מצותיו. ועשיר השמח בחלקו ולא נבהל להון ונמצא פונה כל ימיו לעבודת שמים והיינו נמי השכל וידוע אותי. ולפיכך נאמר אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ואמרו בפ"ק דברכות [דף ח.] גדול מי שנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים וכו'. וזה גם כן מזה הטעם בעצמו שאם הוא ירא שמים. ואינו מסתפק ונבהל להון. לא יהיה פנוי לעבודת השי"ת:

שנאמר מכל מלמדי השכלתי. פירש הר"ב וסיפא דקרא כי עדותיך שיחה לי. כלומר הייתי למד תורה מכל מלמדי. דאין לפרש שר"ל שנעשה משכיל יותר מן מלמדיו שאין זה חדוש שלאחר שלמד האדם מלומדו הוא מתחכם ומשכיל בלמודיו ואין חדוש שישכיל יותר ממה שהשכילו מלמדיו. דרך חיים. ומ"ש הר"ב כי עדותיך שיחה לי שכל כוונתי לשם שמים כיון שכל שיחתי היה בתורה:

הכובש את יצרו. יצר הרע נקרא יצר סתם לפי שקדם ושליט בגוף הוא לבדו. מד"ש בשם הר"ר יוסף קארו. ועוד פירש שהוא יצרו המיוחד לו ונתעצם בו יותר ממה שיתעצם ויתיחד ביצר הטוב כי טבע האדם נוטה יותר אל יצר רע ועמ"ש משנה ט' על שיראת חטאו [כו']:

שנאמר טוב ארך אפים מגבור. כתב הר"ב הכי הוי פירושא דקרא טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה וכו' דאל"כ אלא פירוש דקרא טוב ארך אפים יותר מגבור הוה קשיא למה שאם הוא ארך אפים מצד רכות טבע אין זה טוב נ"ל.

אשריך בעולם הזה. שלא תצטרך לבריות. ולעולם הבא. דמתוך שהוא נהנה מיגיעו לא בא לידי גזל ונוחל שני עולמות. רש"י.

משנה ב

כבחמורת. ל"ג לה בס"א. וספרים דגרסי נשתבשו מריש פ"ב דתנן התם הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ואי גרסינן ליה צריך להיות כלחמורה ובמסכת אבות שבאה לידי מארץ ישראל נמחק מלת כבחמורה:

מן העבירה. ולא תנן הקלה כמו במצוה. לפי דהא דתנן קלה היינו שהיא קלה על האדם לעשותה. וכל העבירות הם קלות על האדם לעשותן. וכולם הם הנאה לאדם לכך לא שייך למתני מן העבירה הקלה. דרך חיים:

ושכר עבירה עבירה. שהשם יתברך מניחו ביד טבעו הרע. אבל לא שיסייעהו מן השמים כמו שכתב הר"ב בשכר מצוה דהא אמרינן [יומא דף ל"ח]. (שבת ק"ד. ) בא ליטהר מסייעין לו. בא ליטמא פותחין לו. וכן פירש מד"ש בשם רבינו יונה:

משנה ד

הוי שפל רוח. מד"ש גורס בפני כל אדם. ועיין במשנה י':

שתקות אנוש רמה. פירש הרמב"ם שאחריתו הוא שובו רמה. ומצאתי כיוצא בזה לרש"י במשלי י"א [כ"ג] בפסוק תאות צדיקים אך טוב תקות רשעים עברה שפירש בטוחים ומקוים לגיהנם ע"כ. ש"מ שכיון שהוא בטוח שיהיה כך יתכן שיאמר עליו תקוה. וכתב בד"ח דהיינו טעמא דלא תנן שתקותך לפי שאין אדם מקוה שיהיה רמה אלא ה"ק שכל אנוש מעותד ומוכן לשיהיה רמה ואמר שאנוש במספר אדם איש שמצד חבור אדמה ואישות ר"ל כחותיו נעשה בשר שסופו רמה ע"כ. והנה לא חס על אחד שאנוש יותר במספר [שהאחד הוראה על החבור האדמה והאישות]. ובמד"ש כתב בשם החסיד ז"ל הכי פירושא דמתני' הוי שפל רוח בפני כל מחרפיך ואל תשיבהו שתקות אנוש המחרפך רמה הוא ולמה תחוש לקולו. ומיוסדים דבריו על דברי ישעיה [הנביא] ע"ה (סי' נ"א) אל תראו חרפת אנוש ומגדפותם אל תחתו כי כבגד יאכלם עש וגו' ע"כ. עוד כתב במדרש שמואל דתקות כמשמעו ופירוש שתקות אנוש ותאותו ותוחלתו לבל יקבר קבורת חמור ע"כ. ואני אומר שאע"פ שודאי כל אדם מקוה ומצפה לקבורת אדם עם כל זה אין תקותו ותוחלתו על הרמה. ואילו יקבר ולא תשלוט בו רמה אז טוב לו. ומכ"ש שכן מצינו כמה שהעידו עליהם ז"ל (ב"ב י"ז.) שלא שלטה בהם רמה. ומעשה רב הא דר"א בר שמעון בפרק השוכר את הפועלים (דף פ"ג.) לכך אני אומר שמה שהביא לכל המפרשים ז"ל שנתלבטו בפירוש המלה הזאת לפי שחשבו ששרשו קוה. ואינו כן. אבל שרשו קו מלשון קו לקו צו לצו (ישעיה כ"ח) ואין תי"ו השנייה תמורת ה"א אבל לתוספת בלבד כמו תפארת תלבשת וכן אתה מוצא (יהושע ב') תקות חוט השני ומזה נפרש קו לקו מלשון חוט המשיחה דהיינו מדה במדה בקו המדה ומזה עצמו נפרש תקות רשעים עברה. שנדונים בקו מדתם לעברה זעם וצרה. ומזה הוא שאמר תנא דידן שתקות אנוש רמה. כי קו מדתו הוא הרמה כך נראה לי [ושוב ראיתי במדרש רבה פרשת בראשית יקוו המים. יעשה מדה למים היאך כמה דאת אמר (זכריה א' ט"ז) וקו ינטה על ירושלים]:

כל המחלל שם שמים בסתר. וא"ת והרי פירש הר"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא דחלול השם הוא חוטא ומחטיא. וכתבתי שם דהיינו החוטא ואחרים למדין ממנו וכ"כ הר"ב במשנה ט' פ"ה דלקמן א"כ לא משכחת לה בסתר. וי"ל כמ"ש בדרך חיים דהא דקאמר בסתר לאו למימרא שהוא בסתר. רק שאין הרבה יודעים מזה וכו'. עוד פי' כגון עשרה תלמידי חכמים ביחד. ואחד גנב או נכנס לבית הזונה ואין ידוע מי הוא וכו'. ובמד"ש כתב בשם רבינו יונה שחלול [שם שמים] בסתר הנזכר כאן הוא שעובד ע"ז שהוא חלול שאינו מודה באלהותו או נשבע לשקר שנאמר (ויקרא י"ט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת וגו' ע"כ. ובשם רבינו אפרים דמתניתין בתלמיד חכם העובר בסתר שאם עבר בגלוי היו לומדין ממנו והיה חלול השם. ע"כ. [ובעיני הוא דוחק גדול שהרי עכ"פ לא עשה בגלוי ואין כאן חלול השם. וגם לישנא דמתניתין לא משמע הכי. ולכן נראה לי דודאי כל שעשה בסתר אין כאן חלול השם ותנא קתני המחלל שם שמים. וא"ת היכי משכחת לה חלול השם בסתר. נראה לי דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כי אם בהצטרף זולתו. כגון כל העריות וכיוצא באלו שהאשה ההיא או אנוסה ואף מפותה במה שמתרצית. הוא מפני שדנה בעצמה שאין איסור הואיל והוא רוצה ויש חלול השם ואין ה"נ האוכל איסור וכה"ג ביחידות ואין רואה לא הוי חלול השם כלל]:

אחר שוגג ואחד מזיד. לשון הרמב"ם אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא. ומפני זה צריך כפרה בקרבן. וה' יתברך אמר בו ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכי השי"ת להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים. אבל כוונתו הנה. שחלול השם אם יהיה במזיד או בשוגג נפרעין ממנו בגלוי אם היה מזיד עונש מזיד. ואם היה שוגג עונש שוגג. אבל שני העונשים בגלוי ע"כ. וכן פירש"י דלענין בגלוי הושוו שוגג ומזיד לא לכל העונשין. והביא ראיה מהא דנתחייבו כליה על שהשתחוו לצלם נבוכדנצר ולא כלו כדאמרינן [מגילה י"ב] . הם לא עשו אלא לפנים וכו'. ופירש מד"ש בשם הרי"א דלענין פרעון שבגלוי ראוי להשוות השוגג למזיד להורות שזה שחטא בסתר לפי ערך החטא היה בגלוי לפניו יתברך כי אין נסתר מנגד עיניו. ולהכי הדר תני בחלול השם לומר שלכך השוגג כמזיד להפרע ממנו בגלוי. לפי שהחלול השם הוא חטא בו יתברך שהוא תמיד גלוי וכו' ע"כ:

משנה ה

הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו וכו'. לאו למידק ללמד ולא לעשות שלאיש אשר אלה לו אמר אלהים מה לך לספר חקי. ועיין מה שכתבתי לקמן בשם הכ"מ:

מספיקין בידו ללמוד וללמד. כלומר מספיקין בידו שיהא לומד ושתעלה בידו מה שהיתה מחשבתו ללמד ולומד על מנת ללמוד לא אצטריך לאשמועינן דודאי שתתקיים מחשבתו הטובה שבקש ללמוד. אבל בנדון דידן רבותא אשמעינן דכשדעתו ע"מ ללמד שמספיקין בידו ללמד. וגם למודו שעם עצמו עולה בידו ולא יגרע דבר כי ה' יתן חכמה כ"כ במדרש שמואל. ובדרך חיים כתב דלומד על מנת ללמוד לעצמו בלבד. ולזה אין צריך הרבה למוד אין ה"נ) דאין מספיקין כל מה שיחשב אבל בלומד הלכה אחת תסגי ליה והכ"מ בפ"ג [הלכה י'] מהלכות תלמוד תורה מפרש ע"מ ללמד. כלומר שאין כונת למודו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמ"ש בפרק קונם [דף ס"ב]. לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא וכו' אשנה וכו' שאהא זקן ויושב בישיבה או שכוונתו על מנת ללמוד וליטול שכר כמו שלומד איזה אומנות מספיקין בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר אבל הלומד על מנת לעשות הוי לומד לשמה וכו'. והיינו דר' צדוק אשמעינן דלומד ע"מ ללמוד בלבד הוא עון וז"ש אל תעשם עטרה וכו':

לשמור ולעשות. שאע"פ שלא היתה כונתו אלא לעשות מספיקין בידו גם לשמור מהעבירות. שלא יהא כטובל ושרץ בידו. כך כתב במד"ש ובמשנת אבות שמא"י נמחק לשמור. וכן נראה דודאי שבכלל על מנת לעשות יש ג"כ לשמור מן העבירות. כי חלילה שיהא כוונת העושה ואינו נשמר מן העבירות טוב בעיני ה' ויפיק רצונו וכמו שכתבתי בתחלת המשנה אבל כוונת לעשות כלומר לקיים התורה:

אל תעשם עטרה וכו'. כלומר לא להתכבד בה. וגם לא להתפרנס בה ותרווייהו צריכא. דרך חיים.

ולא קורדום לחפור בה. כתב הר"ב דשכר למוד אסור ליטול דכתיב (דברים ד') ואותי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם וגו' מה אני בחנם וכו' [וכתיב] כאשר צוני כלומר שצוני ללמוד בחנם דאי לא כאשר צוני אמאי קאי דליכא למימר בשכר דהיכי לימא כאשר צוני וכי צוהו בכך דלא סגי דלא לשקול אגרא וליכא למימר נמי דכאשר צוני הכי קאמר כאשר צוני ולא מעצמי אני אומר דודאי ישראל לא היו מפקפקים בכך דהא כתיב (שמות י"ט) בך יאמינו לעולם. אלא ודאי ה"ק כאשר צוני ללמוד בחנם הר"ן פ"ד דנדרים דף ל"ז. ומ"ש הר"ב וכן הדיין וכו' דיניו בטלים כדתנן במשנה ו' פ"ד דבכורות. ועמ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב שהתירתו תורה ליהנות וכו' שתמכור סחורתו. ושיקנו להם בתחלת השוק. כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד ואע"פ שאין שם חכמה וכדאי הוא ת"ח להיות כע"ה נכבד הרמב"ם. ומ"ש הר"ב וגם שיפטר מכל מסים ועולים וכו' כדאיתא בעזרא [ז' כ"ד כל] [כהניא וגו'] מנדה בלו והלך וגו'. וכן היה הלל אומר. בפ"ק משנה י"ג:

כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. כל מי שיהנה בעוה"ז בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם פי' מחיי העולם הבא. הרמב"ם.

משנה ז

ושבועת שוא. פירש הר"ב בפירוש שני דקרי ליה תנא לשבועת שקר שבועת שוא וכו' דאמר רב דימי אמר ר' יוחנן בריש פרק ג' דשבועות דף כ' [ע"ב] אכלתי ולא אכלתי שוא. ופירש"י דלשון שוא לשון ולא כלום הוא כמו בחבלי שוא [ישעיה ה' י"ח] לשוא הכיתי את בניכם [ירמיה ב' ל']. אף כאן יצתה מפיו לבטלה. ואזהרתיה מלא תשא ע"כ. והייתי תמה דבמשנה ח' פרק ג' דשבועות דתנן איזוהי שבועת שוא ולא תנן להא דנשבע לשעבר. וי"ל דכי היכי דאמרינן התם [דף כ"א] למאן דפליג אדרב דימי וס"ל דאכלתי ולא אכלתי שקר [ועיין ריש פ"ק דתמורה בדבור המתחיל וסופג וכו'] וקאמר בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא לשוא מה שוא לשעבר פירש"י נשבע לשנות את הידוע לאדם אף שקר לשעבר אתרבאי והכי נמי לרב דימי איכא למימר דכל לשעבר הוא בכלל נשבע לשנות את הידוע דמתני' ולפי שעיקר לשון שוא משמע יותר הנודע ומפורסם להכי תני לה נשבע לשנות הידוע. והוא הדין כל לשעבר דהוי בכלל שוא. [אלא דאיתא בהדיא בסוגיא דפרק ג' דשבועות דף כ"א ע"ב דאכלתי ולא אכלתי חייב קרבן. ואילו בשבועת [שוא] פטור כדתנן התם ודמשום הכי תנן זו היא שבועת שוא למעוטי וכו' כמו שכתבתי שם. ואע"ג דההיא אליבא דרבין דפליג אדרב דימי. הא אמרינן נמי התם בריש דף כ"א אליבא דרב דימי. דאכלתי ולא אכלתי חייב קרבן]. ובמד"ש כתב בשם הר"י ן' שושן וז"ל תפס שבועת שוא ולא שבועת שקר שאפי' חייב שבועה בדין. והנשבע נשבע באמת. היא שבועת שוא מצד הטוען שיודע האמת. והנשבע על הידוע לאדם היא שבועת שוא עכ"ל. ואתיא מתני' כמאן דפליג אדרב דימי וסבירא ליה אכלתי ולא אכלתי שקר. ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. וכוותיה פסק הרמב"ם בריש הלכות שבועות. ועיין בפירוש הר"ב פרק דלקמן משנה ט'.

שוטה רשע וגס רוח. שוטה שמרבה עליו איבה. ורשע שאינו מקפיד אם יגזול או ישבע לשוא. ונוסף על זה גס רוח. שגסות רוחו היא שהביאתו לידי כך להורות ולדון לקנות לו שם כשם הגדולים אשר בארץ. מד"ש.

משנה ח

אל תהי דן יחידי. פירש הר"ב אע"פ שיחיד מומחה יכול לדון כדפירש בריש פ"ג דסנהדרין [ומה שכתב הר"ב אבל קבלוהו וכו' דן יחידי אפי' מדרך חסידות ולא ידעתי טעמו דהא מ"מ מוטב שיחתך הדין ברבים ועוד שאם הם ג' לא ידע המתחייב מי שחייבו שעל כל אחד יחשוב שמא חבריו רבו עליו ומפני זה פירש [בליקוטי] מהרי"ל דמש"ה אמר שמואל [בריש סנהדרין] שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף כלומר שמחציפים פניהם ולא אכפת להו אף שהמתחייב לא יוכל לחשוב על שום אחד מהם שזיכהו אבל לשון הטור ח"מ ריש סי' י' כי ברוב משא ומתן ירד לעומקו ע"כ וסתם משא ומתן לא עם עצמו אלא עם זולתו ואין נראה לחלק לענין זה בין הדיוטות למומחה].

משנה ט

כל המקיים את התורה מעוני. פירש הר"ב שהוא דחוק וכו' כדי לעסוק וכו' והא דלא תנן העוסק. משום סיפא דלא בעי למתני כל שאינו עוסק דהוה אמינא משום גבהות לבו מעושרו אינו עוסק בתורה. ולכך תני המבטל תורה מעושר כלומר בשביל שצריך לעסוק בעשרו דבר זה מבטל תורתו והכי נמי ה"ק המקיים תורה מעוני שאין עסקיו מבטלים למודו אלא מקיים למודו. דרך חיים. והשתא דאתית להכי דתני רישא איידי דסיפא הכי נמי מעוני איידי דסיפא דתנן מעושר דפירושו מחמת עושר ואע"ג דהוה ליה למתני בעוני בבי"ת נ"ל:

סופו לקיימה מעושר. ועם היות שהנסיון פעמים רבות יורה בחלוף זה. ועובדא דר"א בן פדת במסכת תענית [דף כ"ה] אי בעית לאחרובי עלמא וכו' כתב בדרך חיים דמתני' בבינוני במזלו. ועוד כדי שהעושר לא יבטלו. וכן במדרש [ילקוט משלי תתקל"ד] מפני מה בני עניים וכו' שלא יעסקו בדברים אחרים וישכחו דברי תורה דכתיב (קהלת ז') כי העושק יהולל חכם ע"כ. ועוד לפעמים הוא מפעל החטא ויסורין ממרקין. ועליו אמר שלמה [משלי ג' ט'] כבד את ה' מהונך וגו' וסמיך ליה מוסר ה' בני אל תמאס ופי' רבינו יונה ז"ל ענין הסמיכות שאם בעשותך הטוב לא תתרבה הצלחתך. אל תהרהר ומוסר [ה'] בני וגו' ע"כ:

משנה י

הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. פשיטא מאי קמ"ל ויש לפרש דאתי למימר שיהא מעוט העסק בשביל עסק התורה ולא בשביל הטורח או העצלה. דרך חיים. וגרסת הר"ב עסק בלא בי"ת וכן הוגה באבות שמארץ ישראל:

בפני כל אדם. פי' הר"ב ללמוד וכו' וזה מסכים לגרסת מד"ש במשנה ד' הוי שפל רוח בפני כל אדם דהתם לענין הגאוה והכא לענין הלמוד אבל הרמב"ם מפרש הכא נמי לענין הגאוה וזה מסכים לגרסת הספרים דל"ג הכי לעיל:

ואם עמלת בתורה. ויגעת וטרחת בה יש שכר הרבה וכו' כי השכר לפי רבוי העמל והטורח לא לפי רבוי הלמוד. ולכן לא אמר ואם למדת אלא ואם עמלת כי הכל תלוי בעמל אחד המרבה ואחד הממעיט. סיוע לזה מתני' (דסוף פרק ה') דקתני לפום צערא אגרא. מד"ש בשם הר"י לירמא ועיין סוף פרק ב':

משנה יא

פרקליט. בערוך מליצי רעי תרגום פרקליטיי חבריי:

תשובה ומעשים טובים. לשון הרמב"ם התשובה אחר המעשים הרעים או [המעשים טובים] בתחלת הענין ע"כ. וסיים במדרש שמואל והקדים תשובה למ"ש רז"ל [ברכות ל"ד] במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. וכתב עוד בשם החסיד ז"ל שהרשב"ם גורס תורה ומעשים טובים כי אין דבר שלא יהא במע"ט אשר הם המצות אם יתודה על חטאו הרי כתוב בתורה והתודו וכן אם השיב הגזילה וכן אם ילקה. ובכל הנוסחאות יש תשובה. ונ"ל כי התשובה היא החרטה וההכנעה כי הם עיקרי התשובה. והוידוי בלי הכנעה אינה כלום. וזהו והתודו (עונותם) [את עונם] בלי חרטה והוא אומרו במעלם וגו' והבאתי וגו' עד [אז] יכנע לבבם [הערל] ואז ירצו את עונם ותהיה התשובה שלימה. ע"כ. ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בס"ד.

כתריס. מגן. שכן תרגום ולא יקדמנה מגן [מלכים ב' י"ט ולא יקדמנו בתריסין] וי"מ מלשון תריסי חנויות פירושו מסגר ושני הפירושים בערוך:

בפני הפורענות. ואין להקשות ממה שבא בפרק בתרא דיומא

[דף פ"ו] [כמ"ש הר"ב שם במשנה ח'] תשובה [ויוה"כ] תולה ויסורין ממרקין כי הכוונה באמרו כאן כתריס הוא מה שכיונו שם באמרם תולין שהוא שלא יפסדו ולא יאבדו האנשים לגמרי שהיסורים באים בענין שיכופר עונם וישובו לקדמות מעלתם כפי שקולו של אל דעות והכלל בו הוא שיהיה להם כתריס ומגן שלא ילך לאבדון. מד"ש בשם הרי"א ז"ל. ולי נראה דפורענות דמתני' לאו בפורענות הבא על חטא. אלא בפורענות ורעות המתרגשות ובאות כפי מנהגו של עולם. ותדע שכן הוא. דאי לא תימא הכי מעשים טובים שפירש הרמב"ם בתחלת הענין כלומר שלא חטא ואי הכי מה לו לתריס כיון שלא חטא ואין עליו עונש ופורענות אלא ודאי פורענות היינו המקרים והרעות ההווים בעולם. ובדרך חיים כתב דקיי"ל יש יסורין בלא עון. כדאיתא בפרק במה בהמה [דף נ"ה]. ואפי' אין יסורים בלא עון אין צריך עון גדול רק עון בעלמא כדמוכח בפ"ק דברכות [דף ה'] דבשביל דבר מה. יסורין באין. ובהכי התשובה כתריס בפני הפורענות ע"כ. [והוצרך לפרש אפי' אין יסורין וכו' לפי דבמאי דאיתא התם (אין) [יש] יסורים בלא עון י"ל דאיידי (דאין) [דיש] מיתה בלא חטא דביה איתותב רב אמי דאמר (יש) [אין] מיתה בלא חטא נקט נמי אמלתיה דאמר (ויש) [ואין] יסורין בלא עון. (דאין) [דיש] יסורין בלא עון וכלומר דכי היכי דאיתותב בהא וליתא למלתיה הכי נמי ליתא למלתיה (ביש) [באין] יסורין וכו' אבל לפי האמת אפשר שאינו מוכרח ויוכל להיות שכדברי רב אמי (ביש) [דאין] יסורין וכו' כן הוא דהא לא איתותב בהא. וז"ל התוס' שם וש"מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ואע"ג דבמאי דקאמר אין יסורים בלא עון לא איתותב עכ"ל]:

סופה להתקיים. פירש"י עתידה שתהיה העצה קיימת ומצלחת ע"כ. ובמד"ש מפרש על הכנסיה עצמה והיינו דתנן סופה לומר שאע"פ שתראה בתחלה בעוני הכנסיה סופה להתקיים. ושאינה לש"ש אע"פ שתראה אותם מצליחים אין סופה להתקיים ולא קשיא חבור עצבים אפרים הנח לו. שהרי גם סופם לא נתקיימו.

ושאינה לשם שמים. אע"פ שהכנסיה היא לדבר מצוה כל שיש בה מחשבה פוסלת כמו יוהרא וגאות אשר היא מצויה בעוסקים עם הצבור הוי שאינה לשם שמים ולהכי לא קתני ושהיא לדבר עבירה. מד"ש:

משנה יב

יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. ובמד"ש בשם הר"ר מנחם לבית מאיר דגרסינן ככבוד חבירך. וכ"כ הר"ם אלמושנינו בשם רש"י ז"ל דגרסינן כשל חבירך. ושהיא הגרסא הנכונה. ובדרך חיים הסכים לגרסת הספרים דאין ידוע כבוד חברו אם חביב עליו ואיך יתלה בו הכבוד ועיין פ"ב משנה י':

וכבוד חבירך כמורא רבך. כדאמרינן בסוף פ' אלו מציאות [דף ל"ג] ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה ומקרעים זה על זה ומספידים זה על זה ופירש"י כדין תלמיד לרבו לפי שיושבים יחד בבית המדרש ומקשין. ומפרקין זה לזה ולמדים זה מזה מדרש שמואל בשם הרי"א ז"ל. עוד שם בשם המפרשים ולא שמשוה אותם לגמרי שא"כ הכל שוה. אלא לענין החבוב הוא דמשוה אותם. כלומר שיהא חביב עליו כפי שהוא בטבע אוהב וחביב בעיניו לכבד או לירא מי שהוא במדרגה גדולה ממנו. ומלת חביב נמשכת לכולם:

וכבוד חבירך כמורא רבך. פירש הר"ב דאמר ליה אהרן למשה בי אדוני וכו' וקרי ליה אדוני. והכי איתא בס"פ כ"ו מאבות דר"ן וכן העתיק רש"י סוף פרשת בשלח. והא דלא נקט קרא דקדים אל יחר אף אדוני שבפרשת כי תשא. דהתם אפשר למדחי דקרי ליה אדוני כי ירא מפני האף והחמה. אבל בי אדוני לא אמר בשביל עצמו אלא בשביל אחותו. ולמה ליה למקרייה אדון אלא ש"מ דכבוד חבירו כמורא רבו. ומ"ש הר"ב ואחיו גדול ממנו בשנים הוה. והכי איתא התם כלומר ואע"פ שמשה רבו היה הנה גם לאהרן יתר שאת שהוא אחי והגדול ודרשינן בפרק הנושא [דף ק"ג]. ואת אמך לרבות אחיך הגדול. ולפיכך מן הדין שקולים היו. ונדונים כחברים. ואפ"ה קרי ליה אדוני. ונ"ל דכל זה הוא דרך דרש ואסמכתא בעלמא ומשנת חסידים היא. ומש"ה אבעיא לן בפ"ק דקדושין [דף ל"ג] בנו והוא רבו מי יעמוד מפני מי ולא אפשיטא. והו"ל למפשטה ממתני' דהכא. וכ"ש להרמב"ם שפוסק בפ"ו מהלכות ממרים שאין האב עומד בפני הבן שהוא רבו. ותקשה מתני' דהכא שמחייב את הגדול לקיים כבוד ומורא באחיו הקטן והוא רבו. ואפשר דשאני כבוד אב דבהדיא כתיב משא"כ כבוד אח גדול דמרבויא אתיא. וה"נ קרי ליה הרמב"ם מד"ס בסוף פרק הנזכר. וע"פ דרכו דכל דאתיא מדרשא מד"ס קרי ליה. וכמו שכתבתי בריש מסכת עירובין:

משנה יג

הוי זהיר בתלמוד. במד"ש כתב בשם הריטב"א שיש גורסין בתלמיד והכונה להזהיר שילמד לתלמיד כראוי ששגגת התלמיד בהוראתו עולה זדון לרב שמלמד אותו:

[וכתר שם טוב וכו'. הא דכתב הר"ב אמרינן ביומא פרק בא לו דף ע"א ריש ע"ב דעובדא היה בכ"ג שיצא מבית המקדש וכ"ע אזלו בתריה. וכיון דחזינהו לשמעיה ואבטליון שבקוהו (לכה"ג) [בגמרא לדידיה] ואזלי בתר שמעיה ואבטליון [לסוף] אתו שמעיה ואבטליון לאפטורי מכה"ג. ואמר להו ייתון בני עממין לשלם. דרך גנאי שבאו מסנחריב כדפי' הר"ב בפ"ק משנה י' והשיבו לו ייתון וכו' דלא עבדי וכו' פירש"י שהוניתנו אונאת דברים ואמר מר לא תונו וכו' כדתנן בפ"ד דב"מ מ"י]:

משנה יד

שחביריך יקיימוה בידך. לשון הר"ב ואל תסמוך שחביריך וכו' והכל חלוקה אחת שאל יסמוך ויאמר וכו' וי"ס דגרסי ושחביריך בוי"ו כמ"ש במד"ש בשם הרי"א ז"ל:

משנה טו

לא משלות הרשעים ואף לא וכו'. פירש הר"ב אין ידוע לנו מדוע דרך רשעים צלחה ומפני מה הצדיקים כו' לא זו אף זו קתני. לא מבעיא שלות הרשעים שאין בידינו לפי שאנו יודעים שהוא רשע ורואים כי טוב לו. אלא אף זו יסורי הצדיקים שאפשר שנראה צדיק ואינו כן והיינו דתנן ואף. מד"ש בשם המפרשים. ולפירוש השני שכתב הר"ב היינו דקתני ואף דהא מלתא דפשיטא היא שאין בידינו השלוה אנחנו יגיעי הגלות. וא"ת לפירוש השני שכתב הר"ב מאי קמ"ל רבי ינאי ולמאי קאמר לה. כתב מד"ש בשם רבינו אפרים והרמ"ה ז"ל לומר שלא נתיאש שנחשב עצמנו כרשעים גמורים ושאבדה תקותנו ח"ו. ושגם אין אנו צדיקים ושכבר השלמנו מה שעלינו להשלים בתורה ובמצות.

והוי זנב לאריות וכו'. פי' הר"ב לגדולים ממך וכו' שיוסיף לו תועלת. וכך פי' הרמב"ם. ובמד"ש כתב בשם הר"ר מנחם לבית מאיר דגרסינן במתני' שנאמר (משלי י"ג) הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. ורבינו יונה אע"ג דל"ג ליה במשנה הביאו לראיה ופירש מלת את מורה שהוא הטפל להם. ורועה כסילים שנעשה אדון עליהם כי הרועה הוא הראש:

ואל תהי ראש לשועלים. יש לדקדק בשלמא אריות הכי נכבד הוא ומושל בכל החיות וכחו וגבורתו גדול. יצדק אל הנמשל שיתחבר לגדולים אנשי השם גבורי כח לסבול עול התורה. אבל שועלים שודאי שיש חיות פחותות מהם ולמה המשיל בהם. ומד"ש בשם הר"י לירמא שלא יתרשל מללמוד החכמה עד שיצטרך לנצח בערמות ותחבולות כגון שתשחק ותלעג על חברך ובזה יסתתמו טענותיו וכיוצא בזה ותהיה דומה לשועלים המנצחים לשאר בהמות וחיות בערמות מצד מיעוט כחם ע"כ. ול"נ שר"ל שלא יהיה ראש לשועלים כשעדיין לא הגיע להוראה שעליהם נאמר (משלי ז') רבים חללים הפילה. וידמו לשועלים לפי שאלו כשירצו לשבת בכסא למשפט. ושיקבלו העם הוראותיהם יעשו ערמות ותחבולות לגנוב דעת העם. ולכך אמר ראש לשועלים. כלומר שאפילו אתה רואה כי הרבה אשר מורים הוראות ואתה ראש וחשוב מהם אל תקנא בחטאים האלה ואני ממליץ עליהם מה שאמר שלמה המלך ע"ה (שיר ב') אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים שהוא כרם ה' צבאות. והם קבוץ חכמים כדתנן כרם שביבנה. וכמ"ש במשנה ד' פרק ב' דעדיות. ושוב מצאתי להרמב"ם בפרק ה' מהלכות תלמוד תורה שבהעתיקו מאמרם ז"ל על רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. מסיים עליהם אמר שלמה בחכמתו אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים כרם ה' צבאות. והנאני שכיונתי לגדול כמוהו:

משנה יז

יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. רישא אסיפא לא קשיא. כי העולם הזה הוא למעשה ועוה"ב הוא אל הגמול וקורת רוח. מד"ש בשם הר"ר יונה:

בתשובה ומעשים טובים. עיין מה שכתבתי במשנה י"א:

העולם הבא. הרי"א ז"ל כתב דיש לפרש עולם הנשמות ויש לפרש עולם התחייה. ועולם הבא דתנן בריש פרק חלק פירש הר"ב עולם התחייה ע"ש וכן פירש דרך חיים. ע"ש במשנה דלעיל:

קורת רוח. לשון נתקררה דעתו שמתקררת ומתישבת דעתו עליו מפני שמחה. רש"י:

משנה יח

בשעה שמתו מוטל לפניו. כתב במדרש שמואל בשם הרשב"ץ דגרסינן ואל תנחמנו בשעת אבלו. ושהגורסים בשעה שמתו מוטל לפניו שינו הגירסא מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו נעשים שורות שורות ומנחמים האבל כמו שנזכר באבל רבתי ובפ' היה קורא

[דט"ז ע"ב] אבל נראה שאין לשנות הגרסא מפני כך שלא אמר בימי אבלו ולא בשעת אבילתו אלא בשעת אבלו. כלומר בשעה שהוא מתאנח באבלו ע"כ. [ולי נראה דאכתי תקשה מהא דנעשים שורות שורות שא"כ אם אז יתאנח לא ינחמוהו ולא מציע לרז"ל שיאמרו כן':

משנה יט

שמואל הקטן. במדרש שמואל בשם ירושלמי לפי שהיה מקטין עצמו. אי נמי שהיה (מעט) קטן משמואל הנביא שאף הוא ניבא בשעת מיתתו והיה ראוי שתשרה עליו שכינה [סוטה מ"ח ע"ב]. אלא שאין דורו ראוי לכך ונמצא שזה השם הוא לו לתהלה ולתפארת:

[אויבך. הקרי הוא כן היו"ד בחיר"ק והבי"ת בשו"א אבל הכתיב הוא אויביך.

ובכשלו. הבי"ת בחיר"ק הראויה בה"א החסרה]:

והשיב מעליו אפו. בדברי )הרמב"ם נראה דגריס עוד חרון אפו לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו הובא גם נוסחא זו בפירש"י ופי' מד"ש בשם הרב מתתיה היצהרי חרון אפו לא נאמר שהוא חום האף לבד אלא אפו כלומר כל האף. וגירסא זו נראית בעיני. שעכשיו חידש לנו שמואל הדקדוק שבכתוב הזה:

משנה כ

הלומד ילד. לשון הרמב"ם אמר שהלמוד בימי הילדות וכו'. ע"כ. וא"כ פירושו הלומד כשהוא ילד וכן יש לפרש שהוא דעת הר"ב. ואתי נמי שפיר דלא תני דומה לכותב בדיו וכו'. ויש גורסין הלומד לילד וכו'. כמו שכתב במד"ש. וכתב דגם גרסת בלא למ"ד יש לפרש כך. וכך פירש בדרך חיים. וכתב דלא קשיא אמאי לא תנן דומה לכותב. משום דאין המלמד דומה לכותב שאינו מחקק הדברים בזכרונו של התלמיד. וזה כמי שמראה לאחד צורה שבכותל. הנה יחקיק זה הציור בדעתו. ולא מפני כן נוכל לומר שזה שהראהו חקקהו בזכרונו. ע"כ:

נייר מחוק. שכבר נחקקו בדעתו חשבונות רבים מעניני העולם וכשירצה לזכור דברי תורה יצטרך למחקם לאותם המחשבות ולא יוכל לזה בשלמות ולכך לא תנן ישן שהוא הפך חדש הרי"א. במד"ש:

לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. אכילת הענבים שאינם מבושלות בעודן בין שיניו ירגיש ברעותם והיינו דפירש הר"ב כך חכמת הילד וכו' ואין דבריו מתקבלים וכו' ושתיית היין מהנת ייטב לו בשתותו כי יערב לחיך. אבל בחדרי בטנו ימלא מכאובות והיינו דפירש הר"ב כך חכמת הילד תערובות ספקות יש בה. והתערובות אינן נראים מורגשים בתחלת העיון. כך נ"ל. ורוב המפרשים פירשו שהענבים כנגד חלק הפשט שבתורה. והיין כנגד חלק הנסתר וכן אמרו (סנהדרין ל"ח. ) יין בגמטריא סוד:

משנה כא

הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. דוגמת מאמרו של רבי יהושע במשנה י"א פ"ב עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין וכו' שהקנאה נמשכת מעין הרע והתאוה נמשכת מיצר הרע. והכבוד הוא סבת שנאת הבריות שאין שנאוי לבריות כמו הרודף אחר הכבוד. שאע"פ שיכבדוהו למראה עיניו ולא למשמע אזניו יוכיחוהו על פניו הנה בקרבם ישימו ארבם ויחד יתלחשו עליו וישנאוהו. ובמד"ש כתב שמן הכבוד נמשך שישנא לבריות ולא ירצה בחברתם כשלא יכבדוהו כראוי לפי כבודו לפי מחשבתו:

מוציאין את האדם מן העולם. במקצת פירש"י הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן והתאוה שהתאוה גחזי לקחת ממון מנעמן. והכבוד. מירבעם שנא' (מלכים א' י"ב) אם יעלה העם הזה לירושלים. מפני שהיה המלך קורא משנה תורה:

משנה כב

הילודים למות. פירש הר"ב מעותדים הם למות ועל דרך שכתבתי בריש פ"ג על ולאן אתה הולך. והמתים להחיות. ולא אמר לחיות אלא להחיות שצריכים פועל ואינן עומדין לכך. כי הטבע אינה מחייבת התחייה שלאחר המיתה כמו שמחייבת המיתה לכל החיים:

והחיים לידון. וגרסת הר"ב וחיים לדון וקאי על החיים שאחר המיתה:

הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין. נקטינהו בדרך לא זו אף זו. אבל בסדר זמנים בע"ד קודם לתבוע ואח"כ יביא עדיו. ואח"כ ידון הדיין:

לא משוא פנים. פי' הר"ב אפי' לצדיק גמור כמו שנענש משה רבינו ע"ה על חטא הכעס. וגמול עשו הרשע על כבוד אב ואם. ונבוכדנצר על כבוד השי"ת כמו שהתבאר בגמ' סנהדרין [דף צ"ו]. הרמב'"ם:

ולא מקח שוחד. פירש הרמב"ם שאינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה וכו' דאי להטות הדין זה מן השטוח שירוחק מן השי"ת מה שלא יצוייר ואף לא ידומה כי איך יצויר לו שוחד ומה יהיה השוחד. עכ"ד. והקשו עליו המפרשים דמאי שהכל שלו שאין זה נתינת טעם על שוחד של מצות. ותירץ במד"ש שאף המצוה היא הכל שלו [יומא נ"ח ע"ב. שבת ק"ד ע"א] דהבא לטהר מסייעין לו ואין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה. ע"כ. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק קמא דקדושין. ומענין התשובה שמקבלה אין להקשות לפי שהיא אינה מצוה בפני עצמה אלא היא כנגד עבירה לדחותה מעליו. ועוד עמ"ש הר"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא [ד"ה על עשה] :

מקח. כתב מד"ש בשם רבינו אפרים. שהמ"ם בחיר"ק ויש גורסין מקח בפת"ח וזה וזה לא משתבש. שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ע"כ. ר"ל שנמצא בקרא בחיר"ק. בד"ה ב' י"ט [ו'] . כי אין עם ה' אלהינו עולה ומשא פנים ומקח שוחד. ואני אומר שלא הוצרך לומר לשון חכמים לחוד לפי שאע"פ שתיבת מקח עצמה לא נמצא בכתוב בפתח מ"מ נמצא כיוצא בו במלכים א' ו' [ז'] אבן שלמה מסע. וכן במשלי י"ח [ט"ז]. מתן אדם ירחיב לו. אבל בסגול לא נמצא לא זה ולא אחר שכיוצא בו. וזה כי המ"ם נוספת ופ"א הפעל חסרה ולכן האות השניה דגושה ולפיכך לא הורשה אלא לגרוס בפת"ח ולא בסגו"ל:

שהשאול. פירוש קבר.

שעל כרחך אתה נולד וכו'. ובחן זה. שהוא זכר ענינים טבעיים. שאין בחירה לאדם בהם שעליהם אמרו ז"ל (ברכות דף ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולא אמר על כרחך אתה חוטא או עובר או מהלך או עומד. ומה שדומה לזה. שאילו כולן ענינים שהם ברשות האדם ואין הכרח בהם. הרמב"ם: ועל כרחך אתה נולד. פירש הר"ב בשעת הלידה אינו רוצה לצאת לפי שהוא צופה מסוף העולם ועד סופו. כמ"ש [איוב כ"ט ג'] בהלו נרו עלי ראשי. רש"י:

משנה אבות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב