תוספות יום טוב על אבות ה
<< · תוספות יום טוב · על אבות · ה · >>
בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע וכו'. הכי פירושו ומה ת"ל מזה שהוא נברא בעשרה מאמרות כלומר איזה לימוד נמשך מזה ולא שהיא שאלה על הבריאה עצמה למה היתה בעשרה מאמרות. אלא שר"ל שיש לנו ללמוד מהבריאה שהיא בעשרה מאמרות לימוד מוסר נאה. לפי שהלא במאמר אחד היה יכול להבראות ויצא לנו ממה שנברא בעשרה להפרע וכו' אבל לא שלכך היתה כוונת הבריאה בעשרה מאמרות כדי להפרע וכו' שאין זה ממדת טובו יתברך לעשות פעולה יתירה כדי להפרע וכו' כך פי' בדרך חיים:
נברא העולם וכו'. יכול להבראות וכו' ולא תנן ברא העולם ויכול לברוא נראה בעיני שהפליא בזה הוראת הבריאה שהיתה יש מאין ואפס מוחלט. ולא כמחשבת החושב בחומר קדמון שכאשר נאמין באפס מוחלט צודק המאמר לומר שהיה יכול להבראות שהוא מצד הנברא שכיון שאפס ואין מוחלט היה. אין מונע מלהבראות במאמר אחד כמו בעשרה מאמרות. אבל אילו היה חומר קדום לא יצדק לומר בפשיטות שהיה יכול להבראות מצד החומר כי שמא טבע החומר לא היה מקבל הבריאה במאמר אחד.
ליתן שכר טוב. הא דקאמר לשון נתינה בשכר. מפורש בריש פ"ב.
עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע וכו'. כלומר דבר זה מה שהיו עשרה דורות הוא מודיע לנו כמה הש"י ארך אפים. דרך חיים:
להודיע כמה ארך אפים וכו'. כתב הר"ב אף אתה אל תתמה וכו' שכן המבול היה אלף תרנ"ו לבריאת עולם. וחורבן הבית היה ג' אלפים תתכ"ח לבריאת העולם. צא וחשוב. חכה לו כי לא יאחר. ומד"ש פי' בשם הר"ר יונה שמודיע שכמו שלבסוף גמולם שילם להם. שהביא עליהם את מי המבול. כך עוד הנה ימים באים ישלם להם כפעלם ויושיענו ויגאלנו במהרה בימינו אמן.
עשרה דורות מנח ועד אברהם. לא דמי למאדם ועד נח. דאדם ונח בכלל עשרה. אבל הכא אין נח בכלל. אלא לפי דסיים בנח. הדר ופתח ביה:
להודיע כמה ארך אפים וכו'. ומודיע בזה דבר גדול יותר מן הקודם שהקב"ה מאריך אף ולא גבי דיליה בהשחתה וכליון גמור כמו בדור המבול. ונראה לי דהיינו דכתיב ארך אפים ולא ארך אף דתרי אף הוו. חדא שיוצא לפועל ולבסוף משחית הכל. ואחד. שאינו יוצא לפועל לכליון חרוץ שוטף כי צדיק מושל ביראת אלהים:
אברהם אבינו. שאנו זוכים ומקבלים טובה בזכותו זה שעמד בכל נסיונותיו לפיכך קראו התנא בכאן אבינו. נראה לי:
ועמד בכולם. שלא הרהר אחר מדותיו. רש"י:
להודיע כמה חבתו וכו'. שבזה אנו יודעים בודאי כמה חבתו. וכו'. וכמ"ש רש"י בפי' החומש (בראשית כ"ב) עתה ידעתי להשיב לשטן ולגוים התמהים מה היא חבתי אצלך יש לי וכו':
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. פי' הר"ב שנצולו מעשר מכות. ואלו הם נסים בלא ספק. ולשון התורה בכל מכה ומכה מהן מה שהביא הקב"ה על המצריים מלבד מכות הכנים שלא ביאר זה. אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל. אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם. וכן בארו החכמים. הרמב"ם:
ועשרה על הים. בנס החמישי שכתב הר"ב שהמים הנקפאים וכו' היו חתיכות קטנות כעין לבנים וכו' [וכך פי' הרמב"ם]. יש לדקדק לאיזה סבה וטעם נעשו כלבנים [ונ"ל שהיה לנוי ולתפארת ישראל כמו הנס השני שנעשה הים כמין אהל. ובלא אהל נמי תסגי להם בהבקעו לבד. ואם להאהיל עליהם מפני החמה או מפני הגשמים הרי בלי ספק הענני כבוד לא סרו מהם אף כאשר הלכו בתוך הים. אלא לכבודן של ישראל בלבד הוא שנעשו להם אלו שני הנסים].
עשר מכות וכו'. ה"ג בס"א. וכן היא גירסת הר"ב). [ומ"ש דצ"ך עד"ש באח"ב. שכך היה נותן בהם רבי יהודה סימנים כמו שהוא בהגדת ליל פסח. ובשנה זו בשבת הגדול פה בקראק"א לפ"ק בדרוש שדרשתי בבית הכנסת הקשיתי שאין בתיבות אלו שום משמעות ולכן נ"ל לקרותן דִצָךְ עָדַשׁ בְאַחַב ומשמעותן כאילו הקב"ה אומר שמחתך כשאדוש באבחת חרב שעי"ן ואל"ף מתחלפין. וכן שתי אותיות בתיבה אחת כמו שמלה שלמה כבש כשב. ועדש על שם פסוק בחבקוק ג' י"א. באף תדוש גוים. ובאחב. ע"ש פסוק ביחזקאל כ"א כ' אבחת חרב ופירש"י שהתי"ו אינה יסוד ולא באה אלא לסמיכה]:
הביא הקב"ה וכו'. לפי שהמכות באו במשפט ובדון על המצריים לכך יחדם התנא להקב"ה שהוא דיין אמת אבל בנסים שנעשו לאבותינו לא יחדום להקב"ה לפי שלא היה שורת הדין נותן שיהיו ראוים לנס כי היו ג"כ עובדי ע"ז. וכמ"ש רש"י בפ' בשלח [בפסוק וילך מאחריהם] הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וכו'. מד"ש:
ועשרה על הים. מה שהקדים התנא הנסים שבים. תירץ במד"ש שעיקר המכות היו למען ספר שמו בעולם. ועיקר הידיעה זו לא היה ניכר רק מאשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל הלכך בהיותם עיקרים באיכות הפרסום. לכך הקדימם אע"פ שלא היו קודמין בזמן:
עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום [ב"ה] במדבר. ואע"פ שהעגל חטא היה. נקרא נסיון שענין נסיון להקב"ה הוא מיעוט האמונה והסתפקם בו. וכך הוא חטא העגל שלא האמינו ולא בטחו בו שילכו בטח דרכם במדבר אשר הוליכם בה ממצרים ועד הנה. ולא שמר הר"ב סדר זמנים. אלא נקט שנים שנים. אבל קשיא דבעליית הים שכתב הר"ב שהוא ויבואו מרתה. מאי עלייה דים הוה שהרי היה ג' ימים אח"כ וכן הרמב"ם שמפירושו העתיק הר"ב. לא תלי להא דמרה בעלייה מן הים. ובגמ' פ"ג דערכין דף ט"ו ע"א אמרינן חד בעלייה של הים ומפרשים שמיד שעלו מן הים היתה. שאמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר ומייתי ליה מדכתיב (תהלים ק"ו) וימרו על ים בים סוף. וכנגדו לא קא חשיב למתאוננים כלל. ובאמת דקשיא על הש"ס אמאי לא קא חשיב למתאוננים. לפיכך נראה לי דס"ל להגמ' דמתאוננים והאספסוף חד ענינא הוא ואע"פ שהבעיר בהם אש ה' לא שקטו. והאספסוף אשר בקרבו וגו'. והיינו דכתיב וישובו ויבכו ששבו אל תחלת התאוננותם. וכי הא דבפרק כל כתבי דף קט"ז תני רשב"ג אומר עתידה פרשה זו [ויהי בנסוע דעלה קאי התם] שתעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה נכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא ויהי העם כמתאוננים. פורענות ראשונה. ויסעו מהר ה'. ואמר ר' חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה'. והקשו בתוס' דאכתי נסמכו שתי פורענות. ונדחקו מאד ליישב. ולדידי אדרבה הכי נמי משני דמתאוננים ואספסוף חדא פורענות הוא ותדע דכיון דפריך שניה מאי האי. ולא פריך תחלה על הראשונה. ש"מ דהראשונה נמי ידע. ולא הוקבע אח"כ בגמ' פורענות ראשונה ויסעו וכו' בדרך שאלה ראשונה מאי היא אלא מסדר הגמ' הודיענו מאי היא אבל השואל שבבית המדרש לא שאל אלא על השניה. דסבר דמתאוננים אנינות לימוד שבהר ה' היא כדלקמן ואין כאן הפסק [בין פורענות דמתאוננים לפורענות דוהאספסוף] ומהדר ליה ויהי כמתאוננים כלומר משם מתחלת השניה וכולה חדא פורענות היא ודלא כפירש"י שמפרש דמתרץ דהאספסוף היא הראשונה שהתחילו בה כשסרו מאחרי ה'. וכבר הקשו עליו בתוס' והביאו מדרש ) ויכלו דפורענות ראשון שסרו מאחרי ה' לפי שלמדו הרבה תורה מסיני כתנוק הבורח מבית הספר כך נ"ל. [ומצאתי און לי במדרש רבה פרשת מצורע שאמרו שם מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת. ונחלקו כמה אמוראי בטעמא. וחד מינייהו רבי יהודה ברבי סימון שאמר ממתאוננים שנאמר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. מאי לזרא רב הונא אמר לזורנא ולביסנא. ופירש בעל מתנות כהונה בשם הערוך מיני שחין ונפוח ע"כ ועוד אמוראי טובא דמפרשים לזרא על ענין הזה. ומעתה אי לאו דמתאוננים והאספסוף חדא מלתא היא היאך קאמר ממתאוננים ומייתי ראיה מוהיה לכם לזרא. שלא נאמר אלא על אספסוף. אלא כולי חדא והוא ראיה גמורה לדברי. ועוד אני אומר שגם פשטא דקרא מוכיח שהכל אחד שהרי נאמר והאספסוף וגו' וישובו ויבכו. ואין משמעות וישובו אלא ששבו למה שהיה בו כבר. וגם אי לאו דלהכי אתא ל"ל למכתב כלל וישובו גם זו ראיה מבוארת]. אבל להרמב"ם והר"ב שפירשו למתאוננים והאספסוף לתרתי יכולני לומר משום דלרבי דס"ל בכל כתבי (שם) דויהי בנסוע במקומה. סבר דהפסקה ליתא וסתם מתני' דס"פ ג' דידים כרבי ומ"מ נראה לי שלא נחשוב עגל כלל מן המנין לפי שאינו נסיון אלא חטא ובמקומו אכניס הא דאמרי' בגמ' דערכין וימרו על הים בים סוף. ושבעים פנים לתורה: נסו אבותינו את המקום במדבר. שעל שהיו במדבר מקום שמם מאין יושב. וחסר אין כל בה חשבו אולי שהוא מחסרון השגחתו יתברך על הגליל ההוא ולפיכך נסוהו. והיינו דדייק למתני במדבר וקא קרי ליה לקב"ה מקום בכאן. להורות כי הוא מקומו של עולם מאין פנוי מהשגחתו כך פירש במד"ש:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. וקא מני להו דלא רמיזו בקרא כלל:
לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. מתאות בשר הקדש. א"נ מריח אברים של המערכה שאילו הריחה ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קודש. רש"י.
ולא הסריח בשר הקודש. כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האברים שנתעכבו מבערב מעלין אותן בראשו של מזבח ועומדים שם ב' ימים או ג' עד שיהיו פנוים להקטירן שאין לינה פוסלת בהן בראשו של מזבח. ונעשה בהן נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתן. רש"י. והא דתנן הכא מעולם כתב במד"ש שאפשר דאתא לאתויי דנס זה היה אפי' שלא בבית המקדש. כגון בבמות. אי נמי בשילה נוב וגבעון ע"כ. ויש להוסיף משכן שבמדבר ג"כ:
ולא נראה זבוב בבית המטבחים. שבעזרה במקום שהיו שם השלחנות של שיש שמדיחין עליהם את האימורים ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס. רש"י:
ולא אירע קרי לכ"ג ביום הכפורים. יש מי. שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיה מזרזין אותו כל שבעת הימים והוא בטהרה כל היום ההוא וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו. והתשובה כי יצר הטוב ויצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים. וכשאחד מהן קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה והרבה מן האנשים בעת פטירתן יתחזקו וידברו דברים טובים כאילו הם בריאים. ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן בעל קרי. כ"כ במד"ש בשם החסיד ז"ל. ועמ"ש בריש דמאי בדבור והחומץ שביהודה וכו' לתרוצי הא דמתקנים לו כהן אחר. דתנן בריש יומא ופירש הר"ב שם משום קרי:
ולא כבו גשמים וכו' ולא נצחה וכו'. ה"ג להו הר"ב והרמב"ם. אבל רש"י כתב דל"ג להו במשנה דבפ"ק דיומא (דף כ"א) מייתי לה למתני' ולא קתני להו ומייתי ברייתא דקתני לה והנך עומר ושתי הלחם ולחם הפנים בתלתא חשיב להו והוו נמי עשרה ע"כ. והכי איתא התם דף כ"א דמותיב בסיפא [צ"ל אסיפא] דמתני' דתנן תרתי בירושלים פתח במקדש וסיים בירושלים. ומשני איכא תרתי אחרנייתא במקדש דתניא מעולם לא כבו כו': עמוד העשן. העולה מן הקרבנות. אבל בעת ההקרבה היה האויר נח. הרמב"ם:
ולא נמצא פסול בעומר. כתב הר"ב שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור אלא לפי השיעור של עשרון מנופה בי"ג נפה. רש"י דיומא דף כ"א:
ולא הזיק נחש ועקרב. לא תנן לא נשך. אלא אפי' אם אירע לפעמים שהיה נושך לא היה מזיק. והא דתנן בירושלים. פי' בדרך חיים דאילו בבית המקדש אין חדוש כל כך שלא היו שם דברים מזיקים כאלו ועמ"ש לעיל משמא דגמ' דיומא. והא דתנן מעולם פירש במד"ש שאפשר דאתי לאתויי דאפי' שלא בזמן שבהמ"ק קיים היה נס זה כי כדאית קדושת הארץ לבדה להציל מהיזק נחש ועקרב:
שאלין. כתב הר"ב יש ספרים שכתוב בהן כשאלין ועל העולים לרגל נאמר וכו'. שלא היו דרים שם בתמידות והיינו לישנא דכשאלין. כשיהיה זה שאלין כי לא היה תמיד שם:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'. כתב הרמב"ם וז"ל. הם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת. אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מאודיי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חדוש לעתים רחוקים. והוא המופת הכל בשוה. על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שתדבר. וכן השאר. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה יחד אלו העשרה. דע שלא יחדום לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר נפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו כן בעת העשותם תחלה ואמרו על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבעם שיחלק ים סוף למשה. והירדן ליהושע. וכן לאלישע. ויום ד'. כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו. וכן שאר הנפלאות. מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות עכ"ל. ויותר מזה ביאר בספרו המורה פרק כ"ט חלק ב' ואמר שם אחר שהביא מדרשם תנאי התנה וכו' סיים ואמר שאות הנביא הוא שיודיעהו האל בשעה שיהי' בו מה שיאמר ויפעל זה הדבר כמו ששם בטבעו להיות בשורש מה שהי' בטבעו ע"כ. ויקשה על זה מאד מאמר משה רבינו ע"ה (שמות ח') למתי אעתיר וישעיהו אמר (ישעיה ז') שאל לך אות מעם ה' אלהיך העמק שאלה או הגבה למעלה ושאלת גדעון מאות הגיזה בשני הפכים. ובמד"ש בשם המאירי ז"ל שאין דעת החכמים שהיו התנאים האלה טבע קיים במתפעל אבל היתה כונתם בלא ספק לענין הפועל יתברך ורצונו. לומר שלא היה שינוי רצון לפניו יתברך חלילה כי באותו שעה שברא שמים וארץ וכל אשר בו הקיפה וכללה ידיעתו הדברים העתידים להיות ושכבר ובא זמן שישנה טבע הנמצא ההוא וכו' ועל מנת כן בראו כו' ולא היה א"כ פועל הנס שינוי ידיעה והתחדש רצון וכו'. עכ"ד. כלומר כי כל האותות לשעתה ולעתם נבראו ונעשו. ולא הושמו בטבע לשיהיו נעשים לעת ההיא ואע"פ שכבר הקיפה בזה ידיעתו יתברך כבר קדם במשנת הכל צפוי משנה י"א פ"ג שאין הידיעה מכרחת הדברים האפשריים. והנה כל הנסים תלוים ועומדים באפשרות הבחירה שביד האדם. כי כולם ר"ל הנסים בשביל בני אדם היו. ואני אומר שכמו שעל היתר הספק ההוא בהכל צפוי והרשות נתונה. השיב הרמב"ם מהפסוק כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נ"ה ח'). כמ"ש שם. כך אשיב אמרים. דסיפא דקרא היא התשובה עצמה בהיתר זה הספק העצום המתחייב בענין הנסים. מפני שאין שינוי ברצונו יתברך. והוא אומרו ולא דרכיכם דרכי. שדרכיו והם פעולותיו. שכן אמר מרע"ה (שמות ל"ג) הודיענינא את דרכיך. והם הנהגתו ופעולתו בעולם. אמר שלא דרכיכם דרכי כלומר שלא תקישו דרכיכם לדרכי. ולא יבא הספק העצום הזה. ורמב"ם עצמו [בספרו המורה] סוף פרק ך' מחלק ג' כתב וז"ל. ענין ההשגחה וענין הידיעה וענין הכונה המיוחסות אלינו בלתי ענין המיוחסות אליו. וכשילקחו ב' ההשגחות או שתי הידיעות או שתי הכונות. על שיקבצם ענין אחד. יבואו הספקות הנזכרות. וכשיוודע שכל מה שיוחס אלינו. נבדל מכל מה שיוחס אליו. יתבאר האמת. וכבר הגיד ההבדל בין אלו המיוחסים אליו ובין המיוחסים אלינו באמרו ולא דרכיכם דרכי ע"כ. ויראה ג"כ מלשונו פרק כ"ט מחלק ב' שמה שמבאר דברי החכמים באמרם תנאי התנה וכו' על הדרך האמור שלא כן דעת עצמו. ודי לנו שהמלטנוהו להרמב"ם בזה בדעת עצמו אע"פ שלא נוכל להצילו מדעתו בדעת החכמים. אבל אני אומר שגם החכמים ז"ל זו דעתם ולא נפלאת מהם חלילה. כ"ש שממקרא מלא וזיל קרי בי רב הוא. ולא אמרו שנבראו בערב שבת אלא על ידיעתו כמו הכל צפוי. וכדברי המאירי. ומאמרם תנאי התנה בששת ימי בראשית על הים שיקרע וכו'. נראה בעיני שאין ענינו כלל לסלק שנוי רצון. אבל הוא שוה למאמרם שכתבתי בפ"ב מ"ח שאמרו בפסוק יום הששי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית על מנת שיקבלו עליהם ישראל ה' חומשי תורה. וזה אין בו דבר טבעי. אבל הוראה על תכלית בריאת העולם שלא נברא אלא בשביל קבלת התורה לישראל ושאם לא יקבלוה יחזור העולם לתוהו ובוהו. כי לא נברא אלא לתכלית זה. וכך כל אלו התנאים ע"ז הצד נאמרים בכל לשון של זכות ויפוי כח לישראל. שהקב"ה התנה במעשה בראשית עם הים שיקרע לישראל. שבשביל זה הוא בורא הים. וכך בשמש שיעמוד ליהושע. שבשביל זה נברא. והשרישונו בזה השרשה גדולה באמונה שהכל לא נברא אלא בשביל ישראל. מסכים למאמרם בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומאמרים רבים להם שאמרום לשבח ולזכות ישראל. ולא נכחש שעם מאמרם זה כיונו ג"כ לומר שהוא יתברך ויתעלה מגיד מראשית אחרית. ומביט לסוף דבר בקדמותו. אבל זה מצד שכך היא ידיעתו יתברך כענין הכל צפוי. אבל לא שבאו וכיונו בזה לבטל שנוי רצון וידיעה. כי מעולם לא נתחייבו בזה. שכבר קדמם הנביא ישעיה לסלק זאת המבוכה באמרו (ישעיה נ"ח) כי לא מחשבותי [מחשבותיכם] ולא דרכיכם [דרכי] שאין להקישן יחד. ולא נבוא להסתפק. ולא כיונו בלשון תנאי התנה אלא כלשון המדרש שביום הששי. ורבינו בד"ח הפליא עצה הגדיל תושיה להסיר זו השאלה אמר כי הידיעה והיכולת הכל מפעולותיו כמ"ש וידע אלהים הוא לשון פעולה. וכמו ששאר פעולות אינן מחייבות שינוי ולא רבוי בו יתברך כן גם אלו. ונסמך בזה בחכמת הקבלה. ע"ש.
נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'. גם לפי דעת הרמב"ם נתיחדו אלו בזמן הזה דוקא. והרבה סברות נאמרו בטעמם. תמצאם במד"ש. לא ראיתי להעתיק גם א' מהם כי לא ידעתי איזה יכשר. ומפני שראיתי לרבינו בדרך חיים שכתב במשנה הקודמת לזו בעשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש שדקדק במה שמתחילים באשה לומר לא הפילה אשה וסיום שלא אמר אדם צר לי המקום שהם כנגד עשר ספירות בלימה וביארם אחת לאחת. ע"ש. חשבתו אני שכמו כן ויותר נאה לדרוש כך במקום הזה. שהרי בי' ספירות בלימה נברא העולם. ובלי ספק שכן גם אלו העשרה דברים. והיתה התחלה מפי הארץ כמו הנסים באשה. אלא שבמופלא ממני בל אדרוש. ואומר כפי הנגלה שאלו י' דברים שוים לעשרה המאמרות שבהן נברא העולם. שכן במאמר הראשון סופר הכתוב בענין הארץ שהיתה תוהו וכו'. ופי הבאר שוה למאמר יהי אור שכן אותו אור נגנז. וכך הבאר נגנז בימה של טבריה. ופי האתון שוה למאמר יהי רקיע ויהי מבדיל. ושבו מים עליונים שלא כטבע. כך פי האתון הושם בחומר הגם הזה כח עליוני שלא כטבע. והקשת. כמאמר יקוו המים ותראה היבשה שכן התהוות הקשת הוא מאידי הארץ הלחה שנתלחלחה במי הגשמים. והמן שוה למאמר תדשא הארץ וגו' עץ פרי וגו' שהן הנה לחמו של אדם ופריו אשר יתן בעתו וכנגדם המטיר דגן שמים הוא המן. והמטה כנגד מאמר המאורות שנאמר בהם והיו לאותות. ושלח משה עבדו במטה אשר בו יעשה האותות. ונמשך מזה מאותות השמים בל תחתו. והשמיר שהיא בריה כתולעת והוא ממאמר ישרצו וגו'. והכתב והמכתב כנגד שני המאמרים מאמר נפש חיה. ומאמר נעשה אדם כי בשניהם החיות ודבר רוחני. כן הכתב והמכתב ויש במכתב דבר יותר רוחני במה שנקרא מהד' רוחות כפי' הר"ב. וכן ויהי אדם לנפש חיה יתירה מדברת ושולט בארבע רוחות העולם. והלוחות כנגד מאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ בזרע אנשים הנעשים בצלם אלהים. וכן הלוחות מעשה אלהים המה ראה זה דרך ישר לפני. ותן לחכם ויחכם עוד. להשכיל טעמים יותר מספיקים. וע"ז הדרך כי יתיישב בזה שלא היה סדר זמנים לתנא דידן בכל אלו:
[פי הארץ. פירש הר"ב לבלוע קרח ועדתו וכ"פ הרמב"ם. וקשה דאמר אם בריאה יברא. והרי ברואה ועומדת כפי קבלת חז"ל פה. ואין קבלתם אלא איש מפי איש עד מרע"ה. ובאגדת חלק (דף ק"י. ונדרים ל"ט:) פירשו אם בריאה הגיהנם מוטב [וכו']. יברא קרובי פתחא דודאי ברואה היא. דכתיב (קהלת א') אין כל חדש וגו'. ולדבריהם אם כמו תמיהה קיימת וג"ז דוחק. ולכן נ"ל בהקדים עוד שלשה דקדוקים. א' אמרו ופצתה האדמה את פיה. ובשעת מעשה נאמר ותפתח. ואף אם לא נאמר כן בשעת מעשה. יש לדקדק למה לא אמר לשון פתיחה. שהוא מורגל יותר ממה שהוא מורגל לשון פצתה. ב' זה שאמר (במדבר י"ז) וירדו חיים שאולה. שממה שלא אמר שאול. הוא כפי מה שהזכיר רש"י ז"ל בתהלים ט' בפסוק [י"ח] ישובו רשעים לשאולה. אמר ר' אבא בר זבדי למדריגה התחתונה של שאול. ואף שעדות הכתוב אין להכחיש. אבל כשהפסוק מודיע הענין איך שנתפרסם ונודע שירדו חיים למדריגה התחתונה של שאול. הלא טוב אף נאה דורש ומבקש הפסוק להודיע. וצריך א"כ חקירה בפסוק איה איפה מודיענו כזאת. שלישית. אמרו וכל העם נסו לקולם. ואין בדרך שומעי קול צועקים אוי ואבוי שינוסו. אבל יתקרבו אל הקול ההוא לשמוע הסבה שצועקים בעבורה. והרי רש"י ז"ל כתב לקולם בשביל קול היוצא על בליעתם. ופירש הרא"ם שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות רעם שמבהיל את האנשים לברוח. לא לקול צעקתם בעת בליעתם. כי הקול ההוא אינו קול מבריח אלא אדרבה מקבץ הוא את האנשים לבא לשמוע את צעקתם בעת ההיא ולראות הפלא ההוא שלא נהיה כמוהו מששת ימי בראשית עד היום ההוא. עכ"ל. ומעתה אני אומר שקול הבקיעה אף שהרא"ם אמר שהוא כדמות רעם יכולני לומר שהקול ההוא קול דברים היה המשמיע ומגיד שירדו חיים שאולה. היינו למדריגה התחתונה. ויהי לאות גדול שהאדמה השמיעה קול דבור חותך ואומר. שעד המדריגה התחתונה באו חיים שנצטערו עד שם. וזהו אשר ביקש עליו מרע"ה באמרו ופצתה. שעל פתיחה שלצורך הבליעה היה לו לומר ופתחה וכמ"ש במעשה. אבל אמר ופצתה מלשון פציתי פי לה' דיפתח בספר שופטים [י"א ל"ה] ומלשון פצו שפתי שבספר תהלים ס"ו [י"ד]. שענינם הדבור. וכה יאמר אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה ותחסר בי"ת השמוש בתיבת בריאה. כמו ששת ימים עשה ה' וגו' שענינו בששת. וכן ונשלמה פרים שפתינו ענינו בשפתינו. וזולתם חסירי הבית. יאמר אם בבריאה שמששת ימי בראשית הוא הגיהנם יברא קרובי פתחא כמאמרם ז"ל. וע"י קרובי פתחא לכאן ופצתה האדמה את פיה להשמיע קול שפתים קול דברים להגיד כל הנעשה בתוכה עד שאול תחתית המדרגות. ואח"כ בשעת המעשה אמר ותפתח הארץ את פיה. פחיחת פה לבד לא ענין דבור. והיתה הפתיחה לענין ותבלע אותם. אמנם עוד היה שכל האדם נסו לקולם הוא קול שיצא על בליעתם קול דברים משמיע שירדו חיים שאולה לדיוטא התחתונה של שאול. ועוד לי כדמות ראיה למה שפירשתי. מה ששנה התנא בענין האתון לומר [פי האתון] (לפי) [ולא] שהאתון נברא בין השמשות. והרי כל הפיות שוות ומה יש באתון פה שצריך בריאתו שתהיה בין השמשות אם לא שהפה ענינו באתון הדבור שזהו נברא בין השמשות א"כ פי הארץ ג"כ על הדבור הוא שאמר על פתיחת פה בעלמא. ועד שני פי הבאר לדברי הי"מ שהזכיר הר"ב שפירושו שאמרה הבאר שירה וכו' וכל זה נראה לי ובעיני הוא כמו כפתור ופרח]:
ופי הבאר. כתב הר"ב בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר. ופי' בדרך חיים שבכל מקום שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים. ונברא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכ"מ שהולכין ואין נראה שהסלע היה הולך ומתגלגל עמהם כנראה לכאורה מלשון רש"י פרק מקום שנהגו [דף נ"ד] דא"כ למה לא נזכר הנס שהסלע נתן מים בתלוש. אלא גם כוונת רש"י כדאמרן. ע"כ. ומ"ש הר"ב וי"א שפתחה פיה ואמרה שירה שנאמר עלי באר ענו לה. כלומר שהיו עונים כנגד הדבור שלה. [ועיין לעיל. ולכן יצדק ומתיישב שלא אמר פי הסלע. כי הלא הסלע הוא שהוציא המים. ועליו יאמר שהפה שהוציא הוא שנברא בין השמשות. אבל פי הבאר נצטרך לדחוק ולפרשו שר"ל הפה שממנו יצא הבאר. אבל לי"מ היטב אשר שנה התנא פי הבאר שאמרה שירה וכו'].
ופי האתון. לשון הר"ב נגזר עליה וכו'. כי לא יתכן שהיה חי כל כך מששת ימי בראשית עד זמן בלעם. וכן פירש בדרך חיים שכל אלו עשרה דברים שנבראו בין השמשות לא בריאה ממש. אלא גזירה שגזר הבריאה בין השמשות. שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי מששת ימי בראשית עד אברהם. ע"כ. וכן פי' הר"ב באיל נגזר וכו'. [ופי' לשון פי כתבתי בסד"ה פי הארץ כו']:
והמכתב. ל' הר"ב שהיו נקראים מכל הד' צדדים. והקרוב אלי שהיה דבר נסיי ומעשה אלהים המה והרבה נתלבטו בזה מפרשי מאמר ירושלמי דשקלים פ"ו. עיין בעין יעקב ויפה מראה. ואחר אחרון אני בא בעל עשרה מאמרות שכתב במאמר חקור דין חלק ב' פרק עשרים על אותו מאמר דירושלמי שהיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו. לא כמעשה הדיוט שציירו זולתינו לפנינו בבית המדרש ונער יכתבם. ע"כ.
והלוחות. כתב הר"ב של סנפרינון היו וחצובים מגלגל חמה. כלומר לפיכך היו נגללים ולא היו כסנפרינון שלנו שהוא מקשה ולא נגלל אבל היה ספיריי למראה וכעצם השמים לטוהר. ובפירש"י שהלוחות הם הראשונות. דאילו שניות משה פסלן מעצמו:
ויש אומרים אף המזיקין וכו' וי"א אף צבת וכו'. ומסיק בדרך חיים דלא אתו לאפלוגי אלא שכל אחד מוסיף על הקודמים. לפי שיש בבין השמשות זמנים מחולקים כדתניא בפרק במה מדליקין [דף ל"ד] איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים. דברי ר"י. רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע חמה חצי מיל. ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו. וכתב שיש גרסאות מתחלפים בנוסחאות הני יש אומרים ושנ"ל שהגרסא הנכונה אילו של יצחק. וקברו של משה. ששניהם צורך לשני צדיקים גדולים. ויש אומרים אף המזיקין. ויש אומרים אף צבת. והני ג' יש אומרים מחלקים בין השמשות לג' חלקים. זולת בין השמשות דרבי יוסי שאין לו המשך זמן כלל. ושאר בין השמשות חלקו לג'. שכן כל דבר משוער יש לו התחלה ואמצע וסוף. עכ"ד. ולמאי דאדחי בגמרא הא דצבת. נמצא שלא נשארו אלא ב' הוספות. והאחד בבין השמשות דר' נחמיה והא' בבין השמשות דר"י. וכן י"ל לגרסא דידן דלא גרסינן אלא תרי יש אומרים. ולדעת כולם אלו העשרה כאחד נבראו בבין השמשות דר' יוסי. ולפיכך עמד טעמם בם כאשר אמרנו:
שבעה דברים בגולם. פי' הר"ב לשון גולמי כלים שלא נגמר מלאכתן [בפי"ב דכלים משנה ו'] שיחסרוהו ההשלמה והתקון כסכין והסייף כשיעשה הנפח גולמם והגיע להם צורתם קודם שישחיזם ויחדדם וימרטם ויפתח בהם מה שדרכו לפתח וישלים תקונם. וכן קורא גולם איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות אמנם אינם שלמות ולא הולכות על סדר כראוי. אבל יש בהם ערבוביא ובלבולים והתערב בהם חסרון. ואין זה עם הארץ שיש לו דרך ארץ [שהן מעלות המדות בלבד] וכל שכן שאינו בור דמשנה ה' פ"ב. הרמב"ם. [ועיין במשנה י' בפירוש הר"ב [ד"ה שלי] :
ושבעה בחכם חכם אינו מדבר וכו'. לפי שהגולם קודם בזמן לפיכך הקדים לשנות שבעה דברים בגולם. ומ"מ ביאר המדות שבחכם שכן נאה להעלות על שפתים ישק מדות החכם וידיעת ההפכים אחת. על כן אמר וחלופיהן בגולם:
אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו וכו'. פירש הר"ב שכן מצינו באלעזר ואיתמר וכו'. וזה בתשובה. אבל בשאלה הא תנן במשנה ה' פ"ב ולא הביישן למד:
ובמנין. לשון רש"י בשנים. וגדול בתלמידים. ע"כ. ועיין מה שכתבתי במשנה ה' פרק קמא דעדיות [ד"ה ובנינין]. ויש ספרים דלא גרסי ובמנין. ומ"מ לדגרסי או או קתני. וכ"כ במד"ש:
ואינו נבהל להשיב. פירש הר"ב כדי שתהא תשובתו כהלכה. כלומר ולא סגי ליה במה שלא נכנס לתוך דברי חבירו אבל יתמהמה ג"כ עד שידע שישיב כהלכה:
שואל כענין וכו'. מ"ש הר"ב וכן אתה מוצא באנשים אשר היו טמאים וכו' שראו את משה עוסק וכו' ומפשטן של הכתובים לא שמעינן ולא מידי אלא ביום ההוא שעשו כל ישראל פסחיהם והם לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה כדכתיב בקרא. ועמ"ש במשנה ב' פ"ו דפסחים [ד"ה הזאה]. ובמד"ש הועתקו דברי הר"ב במקצת אלו הבבות. ולא הועתק. וכן אתה מוצא וכו':
ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. פי' הר"ב אם פוסק דין מן הסברא מדעתו לא יאמר כך שמעתי מרבותי. ותמיהני דזו מדת כל אדם שלא לשקר. כל שכן בפסק דין שיתלה עצמו באילן גדול ואולי השומעים יסמכו עליו מפני ששמעו שזה קבל כך. ונמצא מכשיל הרבים שאפשר שאין הדין כך. גם הראיה שהביא מאנשי חרן אינו ענין לנדון זה כלל. והרמב"ם פי' ולא יתפאר במה שלא ידע והוא אמרו על מה שלא שמע אומר לא שמעתי ע"כ. ועל זה יצדק ראיית אנשי חרן שאם בדרך ארץ הוא כך. ק"ו בעניני חכמה ותורה:
גופי עבירה. כלומר עבירות חלוקות. וכן לשונם ז"ל לקרות עבירות חלוקות בשם גופות מחולקות כמו שתראה בל' הר"ב ספ"ג דכריתות וכלפי שאמר בפורעניות מיני ולא סגי ליה במנינא דשבעה. אמר נמי בעבירות גופי. ולא סגי ליה במנינא דשבעה כך נ"ל:
מקצתן מעשרין וכו'. כבר כתבתי לעיל בפ"ק משנה ט"ז דבהרבה מקומות נקטי מעשר והוא שם לכלל המתנות. ודעת דרך חיים דמעשרין דוקא מעשרות. ואין התרומה בכלל דחטה אחת פוטרת כל הכרי. משא"כ בחלה דכתיב בה נתינה ע"ש. ולא משמע כן בגמ' ד[שבת פרק] במה מדליקין [דף ל"ב ע"ב] :
רעב. של בצורת באה. בפ' במה מדליקין דף ל"ב שנאמר ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו (איוב כ"ד י"ט) . בשביל דברים שצויתי אתכם [על תרומות ומעשרות] בימות החמה ולא עשיתם יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים.
ושלא ליטול את החלה. כלומר אף שלא ליטול החלה. והא דכתב במד"ש דיש לומר דוקא חלה וטעמא דחמירא שכיון שהיה יכול ללוש פחות מכשיעור. ולא עשה כן. הרי זה כמבטל המצוה להכעיס. אבל תרומה ומעשרות אין אדם יכול לעשות באופן שיפטר עצמו מהן מן הדין. ע"כ. היינו מדרבנן דאילו מדאורייתא יכול להכניס דרך גגות וקרפיפות שלא חייבתו התורה אלא שיכניסנו לבית דכתיב (דברים כ"ו) בערתי הקדש מן הבית ושיכניס דרך השער שנאמר (שם) ואכלו בשעריך. כמו שפסק הרמב"ם בריש פ"ד מהל' מעשר:
[דבר בא לעולם על מיתות וכו'. עיין במשנה דלקמן בד"ה בארבעה פרקים וכו'].
שלא נמסרו לב"ד. ל' הר"ב שלא עשו בהן דין תורה. וכיון שפשעו הב"ד וראשי העם ולא עשו. לפיכך דבר בא לעולם ואינו מבחין [בין טוב לרע] והיה כצדיק כרשע אבל ל' שלא נמסרו לא משמע כן אלא כדפירשו המפרשים כגון מיתות בידי שמים וכריתות אי נמי שלא בהתראה או שברח העובר.
ועל פירות שביעית. שדינם להפקירם אי נמי לבערם לגמרי וכמו שכתבתי הדעות במשנה ב' פ"ט דשביעית. ולפיכך מדה כנגד מדה שהדבר בא לעולם שהוא הפקר בני אדם. שאין המלאך המשחית מבחין. ואילו חרב אפשר כי יחנן קולו שמוע ישמע ויניחהו האויב כך פירש בדרך חיים. והני תרי כיון שדומים בעונש נחשבו לאחד במנין השבעה. וכן הני דלקמן.
חרב בא לעולם על עינוי הדין וכו'. דכתיב (ויקרא כ"ו) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ואין ברית אלא תורה וכתיב (שם) יען וביען במשפטי מאסו. גמרא דבמה מדליקין דף ל"ג:
חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם. שנאמר (שם) ואם באלה לא תוסרו לי אל תקרי באלה אלא באלה [ויש במשמע בין שוא בין שקר] וכתיב [שם] והשלחתי בכם את חית השדה וגו' וכתיב בשבועת שקר (שם י"ט) לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ובחילול השם כתיב (שם כ"ב) ולא תחללו את שם קדשי. גמ' דבמה מדליקין [שם]:
גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה וכו'. שפיכות דמים שנאמר (במדבר ל"ה) ולא תחניפו וגו' ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה. הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה. ואיני שוכן בתוכה. גילוי עריות שנאמר (ויקרא י"ח) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וכתיב (שם) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. וכתיב (שם) ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה. ובעבודה זרה כתיב שם (כו) ונתתי את פגריכם וגו'. וכתיב (שם) והשמותי את מקדשיכם ואתכם אזרה בגוים. בשמיטות ויובלות כתיב. (שם) אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וכתיב (שם) כל ימי השמה תשבות. גמרא דבמה מדליקין (שם):
בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו'. שכאשר יקרה שיהיה דבר באלו הפרקים יתרבה אז בעון אלו לפי שיקרה בהם תמיד העון אצל קצת אנשים והנה הוא מדה כנגד מדה כי החסיר חיות העני וגם חשב שכשיתן שיחסר לו לחמו כשיארכו לו חייו. לכך יחסרו חייו ותשאו תבואתו לאחרים. ומעתה לא קשיא על המשנה הקודמת כלום. מד"ש בשם הר"ם אלמשונינו:
ובמוצאי שביעית. לפי שהשביעית היא עצמה יש בה עון אשר חטא המסבב הדבר לכך מתרבה במוצאי שביעית מיד ולא תנן בשמינית מפני פירות שביעית כ"כ במד"ש. ואצלי אינך דקדוק דהא בספ"ז דסוטה דתנן בשמינית ולא סגי ליה ומסיים נמי במוצאי שביעית.
ובמוצאי החג. כי בחג יבר נשלם עסק האדמה. ומי שנתן אלו התקים נתנם. ומי שלא נתנם גזלם. הרמב"ם:
ארבע מדות באדם האומר שלי שלי וכו'. לא בנותני צדקה איירינן דהנהו מתניין לקמן מי"ג אלא בהנאה דעלמא:
ושלך שלי עם הארץ. פי' הר"ב וזהו ישובה של הארץ ודוקא שהוא רוצה להנות מנכסי אחרים מדעתן. דאילו שלא מדעתן אע"פ שרוצה גם לההנותם. הוא גזלן גמור ואין לך רשע גדול מזה ולא דברו חז"ל אלא בדעות ולא דברו על הגנב והגזלן שהוא רשע מד"ש בשם הרמ"ה ז"ל:
שלי שלך ושלך שלך חסיד. לא שמבזבז כל אשר לו שהרי אמרו (כתובות דף נ') המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שלא יבזבז יותר מדאי ויהיה הוא בהכרח מוטל על הבריות אלא במוותר כפי הראוי איירינן. דרך חיים:
קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד. אבל שלא יכעוס כלל לא נמצא בשום דיעה כי מי לנו גדול בענוה ממרע"ה ונאמר בו (במדבר ל"א) ויקצוף משה על פקודי החיל. מד"ש. וגדולה מזו שמעו נא המורים (שם כ') אלא שלשם לא פירש בכתוב שכעס:
נוח לכעוס וכו'. רשע. דאמר מר (ברכות דף כ"ט) לא תרתח ולא תחטא. רש"י. ודרך חיים מפרש כי הא דאמרינן בפ"ג דנדרים (דף כ"ב) אמר רב נחמן כל אדם הכועס בידוע שעונותיו מרובין שנאמר (משלי כ"ט) איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע:
זה חלק רע. פי' הר"ב לא שייך למתני חסיד או רשע. שאין זה דבר התלוי בבחירתו וכו'. ואע"פ שאפשר בס"ד לאקומי גרסתו כשיראת חטאו קודמת לחכמתו. כמ"ש במ"ט פ"ג. מי שלא הגיע לכלל מדה זו. אין ראוי להקרא רשע. כיון שחסרון ברייתו הביאו לידי כך:
ארבע מדות בנותני צדקה. דמתני' לעיל נמי לענין ספוק התלמידים נשנית כדפי' הר"ב. מד"ש. ודרך חיים כתב שהיתה ראויה לשנות מיד אחר שלי שלי וכו' אלא דהך דמהר לשמוע דמיא לה טפי. דבתרווייהו תנן יצא שכרו בהפסידו וכו':
עינו רעה בשל אחרים. פי' הר"ב דיודע שהצדקה מעשרת וכו'. וכן פירש"י ומסיים ועינו רעה בשלו לפי שיש לו אבירות לב. ואינו דומה לעינו רעה בשל אחרים ע"כ. אלא כלומר כעין רעה דמתני' י"ט שאינו מסתפק בשלו. וחומד במה שראוי אל העני. וקשיא דא"כ רשע הוא שעובר על לא תאמץ את לבבך (דברים ט"ו) ואפשר דהכא איירינן בענין שאין מחסור לעני ונמצא שאינו מאמץ את לבבו מתת לעני די מחסורו ואילו לא היה מי שיתן היה הוא נותן ורצונו ליתן כשימצא עני שאין לו נותנים ומכל מקום אבירות לב הוא. והשתא אתי שפיר דיתן ויתנו אחרים חסיד ומקשים שכן הוא מדת כל אדם שיתן ויתנו אחרים. אלא דהכא בעני שיש לו די מחסורו. אם לא היו הנותנים אלא האחרים ולא הוא. או שהיה הוא הנותן ולא האחרים והנה הוא רוצה שגם שניהם יתנו הוא ואחרים כדי למלאות ספקו בשפע לאיש כזה ראוי להקרא חסיד כך נ"ל:
ואינו עושה. ל' הר"ב ואינו שונה ולומד ולא מבין. יש לפרש דה"ק. א"נ לומד ואינו מבין. ויש לפרש דה"ק ואינו שונה. ואינו לומד. ולא מבין. וכן יראה מלשונו דבסיפא דכולה חדא מלתא ומשום שאינו לומד לכך אינו מבין ובמד"ש העתיק שאינו לומד ואינו מבין:
הולך ועושה חסיד. שמשפיל עצמו ומראה כאילו הוא צריך ליושבים בבה"מ מד"ש. ובשם הרמ"ה פי' שכל המטה מקו האמצעי כלפי הקצה הטוב יותר ממדה הרעה נקרא חסיד. לא מפני שהוא חסיד במדה זו לבדה אלא לפי שמדה זו מדת חסידות היא שכל הנוהג מדה כזו. הוא מוכן למעלות החסידות. ע"כ. וכך הם דברי הרמב"ם:
ביושבים לפני חכמים. פי' הר"ב דהכא מיירי בענין הסברא הישרה וכו' והיינו דהכא קתני יושבים לפני חכמים:
ספוג. צמר הים. הרמב"ם:
נפה. פירש הר"ב לאחר שמוציאין הסובין וכו'. וכן היו עושים למנחות כמפורש במסכת מנחות ספ"ו:
תלויה בדבר. גרסת הר"ב בדבר בטל. בטל דבר וכו':
זו אהבת אמנון ותמר. לדוגמא בעלמא נקטיה. ולפיכך ל"ק רישא לסיפא:
זו מחלוקת הלל ושמאי. לפי שתלמידיהם לא שמשו כל צרכן ומהם ואילך רבתה המחלוקת בישראל לפיכך נקטינהו לדוגמא. ומש"ה נמי לא קשיא רישא לסיפא:
זו מחלוקת קרח וכל עדתו. לא הזכיר צד השני של מחלוקת שהם משה ואהרן כמו שזכר בחלוקה ראשונה ב' הצדדים לפי שבכאן אינם שוים שמשה ואהרן כוונתם לשמים היתה. ולא היתה בהם שום בחינה שלא לש"ש. מד"ש בשם הר"י לירמא:
כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. פירש הר"ב כדי שלא יהא הוא בגיהנם וכו' גמרא פרק בתרא דיומא דף פ"ז ומפיק ליה שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול ולא תתן חסידיך לראות שחת [תהלים ט"ז]. ונ"ל דהכי דרשי לא תעזוב נפשי לבא לידי עבירה שאלך לי אל שאול לפי שלא תתן חסידיך לראות שחת וחסידיך רבים [משמע] והם תלמידים שזכו ע"י שיראוני בשחת והם יהיו בג"ע והיינו דכתיב לראות שלא יהיו אלא רואים ולא באים. ושמעינן נמי דדוקא כשיהיו התלמידים רבים כדכתיב חסידיך.
וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. פי' הר"ב שלא יהא הוא בגן עדן וכו' גמ' שם. ומפיק ליה שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו [משלי כ"ח י"ז] ואע"ג דבקרא משמע אפילו עשוק נפש אחת. אפ"ה תנן דדוקא המחטיא את הרבים לפי שמדה טובה מרובה ולא הצילה אלא כשזיכה את הרבים כ"ש מדת פורענות המעוטה שלא תזיק. אא"כ שהחטיא את הרבים כך נ"ל:
אין מספיקין בידו לעשות תשובה. כלומר אין מסייעין לו וכדכתיב אל יתמכו בו. משא"כ לשאר עוברי עבירה כשיתן אל לבו לשוב. ודאי דהוי בכלל בא לטהר מסייעין לו. אבל הרמב"ם פירש שימנעוהו מן התשובה וכענין שנאמר בפרעה ויחזק ה' את לב פרעה. ובפ"ח מהח' פרקים שהקדים למסכתא זו נתן טעם לדבר. שיש חטא שראוי להענש עליו עכ"פ ולפיכך ימנעהו הש"י מהתשובה כדי שיבא עליו עונשו הראוי לו. וכן כתב ג"כ בחבורו פ"ו מהל' תשובה והביא ראיות מן הכתובים:
ונפש רחבה. פירש הר"ב שאם לא היה רב התאוה לא היה יועץ וכו' שמצות בני אדם אינם רק לפי דעתם כי הטובים לא יצוו ברע אבל יזהירו ממנו והכתוב אומר (במדבר ל"א) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. הרמב"ם:
אוכלין בעוה"ז. זה ע"ד יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעוה"ז כדפירש רש"י ברפ"ד דאלת"ה הרי כמה מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה הרעבים וצמאים בעוה"ז. אלא לפי שהם מסתפקין ואינם נצרכים לבריות. נקראו אוכלי עוה"ז. ועי"ל ששורת הדין הוא אומר אבל אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות להנחילו יותר בעוה"ב:
להנהיל אוהבי יש. פירש הר"ב בעוה"ב. ועיין בסוף מסכת עוקצין.
יורשים גיהנם. בעוה"ז כדאמרי' (יומא דף ע"ב) לא תירתו תרתי גיהנם: מד"ש:
אנשי דמים. פירש הר"ב בלעם שהפיל בעצתו וכו' והוא ג"כ איש מרמה בעשותו תחבולות לפעולת הרע. הרמב"ם:
עז פנים לגיהנם. שמעיז פניו שלא לעשות רצון אביו שבשמים. ופי' הר"ב דכתיב העז איש רשע בפניו [משלי כ"א כ"ט]. ונאמר ישובו רשעים לשאולה [תהלים ט' י"ח]. ובושת פנים לגן עדן. כמ"ש חז"ל [נדרים כ. ] כל אדם שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא כדכתיב (שמות כ') ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו מד"ש בשם רבינו אפרים ז"ל.
יהי רצון וכו'. פירש הר"ב כלומר כשם שחוננתנו זאת המדה שסימן לזרע אברהם ביישנים וכו' כדפירש"י במעשה דגבעונים בסוף ספר שמואל:
הוא היה אומר בן חמש וכו' ונ"א ל"ג. וכתב במד"ש בשם הרר"י בר שלמה ז"ל שאין אלו דברי ר' יהודה בן תימא. וגם אינה מסדר מסכתא זו. אלא שחכמים הסמיכום והוסיפום כאן. ודברי שמואל הקטן הם. ויש נוסחאות שכתוב כאן שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח וכו'. ע"כ. ובריש מתני' דלקמן כתב די"ס גורסין משנה זו באחרונה ולא נהירא דאין לומר שיהא סיום המסכתא במת ובטל מן העולם כי מצינו שהקפיד התנא ע"ז כמו שאמרו (כלים פרק ל') אשריך כלים וכו' ויצאת בטהרה ע"כ. וראיה יותר קרובה מ"ש הר"ב בסוף מ"ק. ובסוף מסכת ידים משום אל תעמוד בדבר רע:
בן עשר למשנה. כתב הר"ב דאמר מר כל תלמיד וכו' דכתיב זאת אשר ללוים וגו' וכתוב אחר אומר מבן שלשים וגו' הא כיצד בן כ"ה וכו'. רש"י:
בן י"ג למצות. פי' הר"ב דכתיב איש וגו' וגבי שכם כתיב וכו' איש חרבו. ולוי באותו פרק בן י"ג שנה היה. כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים ראובן שמעון ולוי לחשבון שבעה חדשים לכל אחד נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י"ג שנים בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש"י. ולא דייק בפי' החומש פ' וישב בפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים שפירש ו' חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם. [ועיין רפ"ב דזבים]:
בן י"ח לחופה. לשון הר"ב י"ט אדם כתובים מן ויאמר וכו' עד ויבן ה' אלהים את הצלע עמדתי למנין וחשבתי גם שניהם דכתיבי בהך קרא דויבן. ולא מצאתי בין כולם כי אם י"ו ובפירש"י די"ח פעמים כת ב אדם מבראשית עד כי מאיש לוקחה זאת. ע"כ. וצ"ל דאיש נמי מן המנין:
בן כ' לרדוף. בפי' אחר שכתב הר"ב שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן כ'. במדרש רבה פרשת קרח ונ"ל מדאשכחן במתי מדבר שלא נענשו בפחות מבן כ':
בן מ' לבינה. פי' הר"ב שלאחר מ' שנה שהיו ישראל במדבר וכו'. גמרא. בפ"ק דעבודה זרה דף ה' [ע"ב]. וק' דזו אינה ראיה מאנשי מדבר שכשהיו ארבעים שנה במדבר אחר מתן תורה היו יותר מבני ארבעים שנה הרבה. וי"ל דדייקינן מדלכולם היה מדבר ואף אותם שהיו קטנים בשעת מתן תורה בכלל. ה"ק ולא נתן ה' לכם לכולכם דלמקצתם והם שהיו גדולים בשעת מ"ת כבר נתן כשהגיעו למ' שנה. ועוד נ"ל דישראל בשעת מ"ת גרים היו דהא מינייהו ילפינן שצריך גר טבילה כמ"ש בספ"ח דפסחים וכל גר כקטן שנולד דמי:
בן ששים לזקנה. פי' הר"ב דכתיב [איוב ה' כ"ו] תבא בכלח אלי קבר. בכל"ח בגימטריא ס'. ואע"ג דבית שמושית היא בכלל הגימטריא היא דהכי דרשינן לה בסוף מסכת מ"ק (דף כ"ח. ) ואע"ג דהתם דריש ליה למיתה בידי שמים והכא משמע דזקנה היא. היינו לפשטיה דקרא דבטובה משתעי דסיפיה כעלות גדיש בעתו וכתיב נמי לעיל מיניה וידעת כי שלום אהלך. ובמד"ש דאית ספרים דגרסי בן ששים לחכמה. וכ"כ הריטב"א ושהעד (איוב י"ב) בישישים חכמה נוטריקון. בן ששים. ע"כ. ואפשר דאף לפי גרסתינו הא דתנן לזקנה הכונה לחכמה. כי (קדושין ל"ב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה. דנוטריקין זקן זה קנה ע"כ. ועיין עוד בסמוך:
בן תשעים לשוח. כתב הר"ב י"א לשון שוחה עמוקה. ע"כ. ובמד"ש בשם החסיד ז"ל הקשה על זה שהל"ל לשוחה. ועוד לא מצינו דקבר נקרא שוחה. ועוד אחרי שנקבר בן תשעים איך ימות בן מאה. ע"כ. וקושיא אחרונה אינה כל כך קושיא דלא קאמר אלא שראוי לשוח. וכן אתה צריך לומר לפירוש הר"ב בבן ששים לזקנה. דאי מת נתקיים בו הזקנה קאמר:
בן בג בג - יש לפרש שלא האריך ימים. וכן בן הא הא דלקמן. וכמו שפירש הר"ב בבן זומא ובן עזאי, דריש פרק ד'. אבל במדרש שמואל שהרשב"ם כתב ששמע מדודו הר"י בן הרא"ש שגרים היו, ולהסתירם מן המלשינים נקראו כך, והם בני אברהם ושרה שנתוספו הה"א על שמותם, והם היו תחלה לגרים, ולפיכך נקראו כל הגרים בניהם. בג בג גימטריא ה' ה'. ושניהם אחד, אלא שבג בג יותר נסתר ונעלם, וקראום זה משונה מזה כדי להכיר ולידע בין זה לזה. ע"כ:
הפוך בה והפוך בה וכו פי' הר"ב בתורה - וכתב במדרש שמואל בשם רבינו אפרים שלפי שדברי תורה הן צורך גדול לבני אדם. היה אומר בלשון ארמי. שהיו הכל מכירין בו כשעלו מבבל וכן שנינו לעיל דלא יליף וכו'. ע"כ. ובדרך חיים כתב שהיו גרים ולשונם לשון ארמי. עוד כתב לפי שהתורה לא נתנה למלאכים. ולא שייך לגבייהו שכר מצות אמרו בלשון ארמי לשון שאין מלאכי השרת מכירין בו:
והפוך בה - כפל לשון לחזק ולהורות על התמידות והפלגה. וענין ההפוך עצמה הוא חזרת הלמוד:
ובה תחזי - ר"ל האמת. פירוש ותראה האמת בעין השכל. כתרגום וירא וחזא. הרמב"ם. ורש"י גורס ובה תהוי. פירוש תדיר תדיר:
ומינה לא תזוע - פירש הר"ב שלא תאמר וכו' שאין מותר ללמוד חכמת יונית. עין בריש פרק חלק. בפירוש בספרים חיצונים. ויש גורסים לא תזוז:
שאין לך מדה טובה הימנה - שלא תאמר שבלמוד חכמת יונית בהכרח אלמד מהם מדיניות והנהגה ומדות טובות. להכי קאמר שאין לך מדה טובה הימנה. כי כל המדות טובות ערוכות בכל ושמורות בה. ועוד יש לפרש דתנא דידן מהדר אכולהו מוסרי החכמים וקאמר שאין בכל המדות טובות שיעצוך שתקנה ותשתלם בהן כמדה הזאת שיעצתיך שזאת היא עולה על גביהן. מד"ש:
לפום צערא אגרא. פירש הר"ב כפי רוב הצער וכו'. וזה בשכר הצער והטורח עצמו שאם הוא מרובה שכרו מרובה. אבל שכר מצות עצמן. אי אתה יודע שכרן. כדתנן ברפ"ב. וע"ש. ד"ח.
משנה אבות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב