שולחן ערוך אבן העזר קכט

"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קכט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דיני שם (האיש והאשה, ו) חתימת הגט, ודין מומר המגרש

ובו שלושים וארבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

כותבין שם האיש והאשה בגט. ואם יש לאחד מהם שני שמות, כותבין שם שהם רגילים בו ויודעים בו ביותר, וכותבים: איש פלוני וכל שם שיש לו גירש אשה פלונית וכל שם שיש לה; ואם כתב חניכתו וחניכתה, כשר.

הגה: וכל שכן אם כתב עיקר השם לבד, דכשר, ולכן אין להקפיד על הכנויים כל כך. ויש אומרים דאין לכתב כל שום שיש לו, אלא אם יש לו שני שמות יכתב: פלוני דמתקרי פלוני (רבנו תם ובית יוסף בשם הרמב"ן והרשב"א), וכן נוהגין, ואין לשנות. ואפלו נכתב הגט אין לגרש בו, אף על פי שכתב: כל שם, עד שיכתב שני השמות (בקונטרס). לא כתב אלא שם האחד, אפילו הוא שם הטפל, וגירש בו, כשר (טור):

סעיף ב

כתב השם שאינם ידועים בו ביותר, וכתב: כל שם שיש לו, הרי זה פסול; אבל אם השני שמות כתובים בפרוש בגט, אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה:

סעיף ג

שינה שמו או שמה, או שם עירו או שם עירה, אף על פי שכתב: כל שם שיש לו וכל שם שיש לה, אינו גט:

סעיף ד

אם עומד במקום אחד ושולח הגט למקום אחר, ובכל מקום מהם יש לו שם אחר, כותב שם מקום הנתינה, ויכתב שם מקום הכתיבה: "דמתקרי"; ואם כתב שם מקום הנתינה, וכולל שם מקום הכתיבה ב"וכל שום", כשר.

הגה: אבל אם עשה שם מקום הכתיבה עיקר וכתב על שם מקום הנתינה "דמתקרי" או "כל שום", פסול (הב"י כתב שכן משמע מלשון הטור):

סעיף ה

מומר, אין לו לגרש בשם עכו"ם, אלא בשם ישראל. ואם כתב שם עכו"ם עיקר ושם ישראל בלשון "דמתקרי", כשר.

הגה: ולכתחלה כותבין שם ישראל "וכל שום וחניכה דאית לה" (סמ"ג וסמ"ק וכל בו ות"ה סימן רל"ה). ואם כתב שם של עכו"ם, וכתבו: כל שום וחניכה דאית לה, פסול (ריב"ש סימן מ"ג וטור). היה לו שם כנוי כשהיה יהודי, כותבין לו שם ישראל המכנה פלוני וכל שום וחניכה דאית לה (סדר הגטין):

סעיף ו

גר שכתב שם גיותו, כשר, אפילו אם נשתקע ממנו:

סעיף ז

אם כתב: פלוני החכם, או הרב, או הנשיא, אף על פי שאין קורין אותו כן וגם אינו בר הכי, הגט כשר, כיון שהזכיר שמו בפרוש.

הגה: אבל לכתחלה אין כותבין רב או חכם, אפילו הוא או אביו רב או חכם ומחזק בכך, אלא כותבין: פלוני (או) בן פלוני (סדר גטין). וכן אין כותבין בן הקדוש (ר"י מינץ). אבל כותבין: כהן או לוי, פלוני בן פלוני הכהן או הלוי; ואם יש להם כנוי כותבין אחר כך (סדר גטין). אבל אם יש ב' שמות, שכותבין על אחד: "דמתקריא", כותבין אחר כך: כהן או לוי (שם בשם מהרי"ק). ואם לא כתב: כהן או לוי, יש אומרים דפסול (פסקי מהרא"י סימן ז'), מאחר שנהגו לכתבו, ויש מכשירין (מ"כ בתקון וכ"כ הב"י), ונראה להו לסמך להקל במקום הדחק, אבל לכתחלה יש לכתבו. ואם יש ספק אם הוא כהן או לוי, יש לתן ב' גטין (תשובת ר"י מינץ). אין כותבין בגט: פלוני בר פלוני, אלא כותבין: פלוני בן פלוני (סדר גטין):

סעיף ח

עכשו נהגו שבכל הגטין כותבין: וכל שום דאית לי ולאבהתי ולאתרי.

ובמדינות אלו אין נוהגין כן, אלא אם יש לו שתי שמות כותבין בפרוש, כמו שנתבאר:

סעיף ט

אם לא הזכיר שם אבי האיש או שם אבי האשה, כשר.

הגה: וכל שכן אם הזכיר שמו ולא הזכיר שם כנוי שלו; אבל לכתחלה כותבין אפלו כנויין שם אביו (בסדרים ובמהרי"ו סימן כ"ג). ואם יש לאב ולבן כנוי אחד, לכתחלה כותבים הכנוי אצל כל אחד (סדר גטין); מיהו, אם לא כתבו רק לבסוף: פלוני בן פלוני המכנה פלוני, כשר. אבל אם הכנוי לבן לחוד, יכתב הכנוי קדם שיזכיר שם האב, ואם כתבו לבסוף, פסול (ב"י בשם תשובת אשכנזית).

ולפיכך, גר או שתוקי או אסופי, אין כותבין אלא שמותיהם בלבד:

סעיף י

יוסף בן שמעון ששנה וכתב: יוסף בן שמואל, פסול. ויש מי שאומר, שאם נשאת, לא תצא.

הגה: ודוקא אם החזק בשם השני, אבל בלאו הכי, תצא (משמע בב"י). כשכותבין גט לבן מומר לעכו"ם, כותבים לו על שם אביו, אף על פי כשעולה לספר תורה או חותם בשטרות חותם עצמו על שם אבי אביו. ואין לחתם בגט לעד, בן מומר (הכל בסדר גטין):

סעיף יא

אם לא כתב שם האיש והאשה בגט, פסול, והבנים ממזרים:

סעיף יב

מי שיש לו שם אחד בגליל ושם אחד ביהודה, והוא ואשתו במקום שאין מכירין בו אלא בשם אחד, בין שהוא אחד מהשני שמות בין שהוא שם אחר, לכתחלה יש לו לכתב כל השמות שיש לו, או יכתב שם שיש לו שם, ויכתב: "וכל שום", לכלל שמות דשאר מקומות; ואם לא כתב אלא שם שיש לו במקום שהוא ואשתו שם, כשר:

סעיף יג

אם כתב שם שיש לו במקום אחר, וכתב: וכל שום, בשביל מקום כתיבה ונתינה, בטל:

סעיף יד

מי שיש לו שני שמות, כותבין: ראובן דמתקרי שמעון; ואם כתב: ראובן שמעון, יש מי שאומר שהוא פסול.

הגה: אבל אם נקרא בשני השמות ביחד, או שעולה כך לספר תורה, כשר. אם נקרא בפי ישראל בשם אחד, ובפי כותים בשם אחר, כותבין שם ישראל דמתקרי על שם כותים (המ"מ בשם הרמב"ן פרק ג'); אבל אם ענינם כמעט אחד, אין כותבין רק שם ישראל, כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ח סעיף ג' לענין הנהרות:

סעיף טו

מי שיש לו שני שמות, והשם השני יוצא מהשם הראשון בשם דנערות, כגון יצחק חקין, אהרן ארנין, וכיוצא בזה, אין צריך לכתב שם דנערות כלל, אלא אם כן יש אחר ששמו יצחק או אהרן.

הגה: והוא הדין ליעקב יעקל (פסקי מהרא"י סימן ק"ה), פרץ פרצין (ב"י); ונראה דהוא הדין אברהם אברלן, וכיוצא בזה; מיהו, אם רוצה לכתב אינו מזיק. מיהו, כל קצור שם שהוא שם בפני עצמו, כמו אלחנן חנן, כותבין, וכיוצא בזה:

סעיף טז

אם השם השני יוצא משם העברי, כגון יהודה ליאון, כותבים: יהודה דמתקרי לאון; ואם אינו דומה קצת לשם העברי, יכתב: המכנה.

הגה: פרוש דבריו, כי לאון הוא פרוש אריה, ויהודה נקרא כך על שם "גור אריה יהודה" (בראשית מט, ט), ולפי זה יש לכתב: יהודה דמתקרי ליב. אבל יש אומרים, דכל ששני השמות הם בלשון הקדש, כותבין: דמתקרי, ואם האחד בלשון לעז, כותבין: המכנה (הגהות מימוני פ"ג וסמ"ק וכל בו). ואין חלוק בין אם הוא יוצא מן השם או לא; ולכן כותבין: יהודה המכנה ליב, וכל כיוצא בזה, וכן נוהגין במדינות אלו. וכל כנוי משפחה אין לכתבו כלל, בין שהוא לשון עברי או לעז (סדר גטין), והכי נהוג. מי שיש לו שם עברי שעולה בו לקרא בתורה, ויש לו נמי שם בלשון לעז, עושין שם העברי עקר, ועל השני כותבין דמתקרי. והוא הדין באשה, עושין שם העברי עקר. יש אומרים דמי שיש לו שני שמות, אם רגיל בשניהם ומכל מקום האחד הוא יותר עקר, כותבין: פלוני דאתקרי פלוני. ואם אינו רגיל בשני, כותבין דמתקרי (סדר גטין). כל כנוי שהוא גנאי למגרש, אין כותבין אותו בגט (ד"ע); ולכן מומר שעשה תשובה, אין כותבין לו: וכל שום וחניכה דאית לה (מ"כ בתקון). כל שם כנוי שאינו נקרא בכנוי ההוא לבד, אלא קורין אותו עם עקר השם, אין צריך לכתב הכנוי (ת"ה סימן רל"ה). אבל אם הכותים קורין אותו בכנוי לחוד, אף על פי שאין ישראל קורין אותו כך, יש אומרים דכותבין: וכל שום וחניכה, אף על פי שבשאר גטין אין כותבין כן; וכן בכנוי משפחה (שם). ולי נראה, דאין לכתב לכנוי כלל, כמו שנוהגין בכנוי משפחה:

סעיף יז

אם השם השני בלשון לעז, והכל אחד, כגון חיים ביבאנ"ט, כותבין: חיים דמתקרי ביבאנ"ט. כל חניכא כותבין: המכנה, בין שהוא בלשון עברי בין שהוא בלשון לעז. וכבר נתבאר שאין נוהגין כן:

סעיף יח

מי שנשתנה שמו מחמת חולי, אף על פי שקורין אותו תמיד בשם ראשון, מכל מקום שם השנוי עיקר, אפילו הוא לעז ושם ראשון עברי (בסדר גטין), וכותבין אותו קודם, ואחר כך: דמתקרי פלוני, שם ראשון; ודוקא כשקורין אותו לפעמים בשם שני, אבל אם אין קורין אותו בשם שני כלל, אינו כותב אלא שם ראשון בלבד. ויש מי שמצריך שני גטין בשני שמות. ואם יש לו שם מובהק שבו עולה לספר תורה וחותם כתביו ושטרותיו, אותו שם הוא עיקר.

הגה: ואם עולה לספר תורה בשניהם, כותבין השני עיקר, ועל הראשון: מתקרי; אבל עד החותם עצמו ויש לו ב' שמות, יחתם עצמו בשני השמות בלא מתקרי. מי שנשתנה שמו מחמת חולי, ויש לו כנוי מחמת שם השני, כותבין השם עם כנויו קדם שם הראשון. ואם יש לו גם כן כנוי מחמת שם הראשון, כותבין אותו גם כן לבסוף (בסדר גטין). ואם נשתנה שמו שני פעמים, כותבין שם השלישי תחלה, ואחר כך השני, ואחר כך הראשון, וכותבין כל שם עם כנוי שלו (שם):

סעיף יט

יש מי שאומר, שכשנותן שני גטין לאשה, לא יתן לה שניהם בבת אחת, אלא זה אחר זה.

הגה: ואין לתת שני גטין אלא מדחק. ויתן אותו גט שנראה לו לרב יותר כשר בתחלה, עם כל שאלותיו וקריאתו בסדר הגט, ואחר כך יתן השני גם כן בסדר הגט; ויאמר לעומדים בשעת הנתינה טעם למה נותן שני גטין (בסדר ר"י מינץ), ויאמר לבעל שיכון לגרשה בכל אחד מן הגטין. ואם נתן שניהם בזה אחר זה בסדר אחד, כשר.

לא נהגו לכתב בגט לא כהן ולא לוי ולא שום כנוי, אלא: פלוני בן פלוני וכל שם אחרן וחניכה דאית לי ולאבהתי. וכבר נתבאר דבמדינות אלו אין נוהגין כן:

סעיף כ

בגט גר כותב: פלוני בן אברהם אבינו:

סעיף כא

מי ששמו גרשום, וכתבו בגט: גרשון; או שהיה שמו גרשון, וכתבו: גרשום, אינו גט:

סעיף כב

אם לא נודע אם שמו אליה או אליהו, יכתב: אליהו; ואם כתב: אליה, לא פסול.

הגה: ואם חותם עצמו או עולה לספר תורה: אליה, כותבין: אליה, וכל כיוצא בזה (מפי הקבלה, מר"א מפרא"ג):

סעיף כג

שם שמריה, אין לכתב שמריהו בוי"ו:

סעיף כד

שם מתתיה, אין לכתב מתתיהו בוי"ו:

סעיף כה

שם יונתן, לא יכתב יהונתן, אלא אם כן ידוע שחותם שמו כן או עולה בו לקרות בתורה:

סעיף כו

שם דוד, כותבין בלא יו"ד. גדליהו, אם לא שאומר בודאי ששמו גדליה (מ"כ):

סעיף כז

שם חזקיה יש לכתבו בלא יו"ד בתחלת התיבה ובלא וי"ו בסופה, אם לא שידוע ששמו חזקיהו; ואפלו הכי אם כתב חזקיה, כשר, אבל לא אפכא:

סעיף כח

שם הילל, יש מי שאומר שיש לכתבו מלא ביו"ד.

הגה: וכן יש לכתב בכל כיוצא בזה; אף על פי שדינו לכתב חסר, אינו מזיק אם כתבו מלא:

סעיף כט

שם שבתי, יש לכתבו בלא אל"ף.

סעיף ל

שם בנימן יש לכתבו חסר יו"ד בתרא.

סעיף לא

שם ירחמאל, אף על פי שלא נמצא בכתובים, מכל מקום אם החזיק עצמו לקרות עצמו ירחמיאל ודחק בלשונו החיריק, כך כותבין.

הגה: ודבר הנמצא בכתוב לפעמים חסר ולפעמים מלא, הולכים אחר הרב (סדר גטין). כל כנוי שהוא בלשון לע"ז, כגון בלשון אשכנז, וצריך לכתב תי"ו או טי"ת, כותבין טי"ת, כי התי"ו יכולין לקרות רפויה, וכל כיוצא בזה (ת"ה סי' רל"א). כל תבה שיש להסתפק בה אם כותבין חי"ת או כ"ף, כותבים כ"ף (שם), כגון מיכל איכל, דקורין בכנוי חי"ת כמו כ"ף; אמנם בשם אשה שקורין רעכליין, אין כותבין רק רחל, שהוא עקר השם (מהרי"ו סי' ר'), וכל כיוצא בזה; ואם שנה, בדיעבד כשר:

סעיף לב

אין פוסקים שם האיש ולא שם האשה בשני שיטין, אבל בשיטה אחת אפשר שפוסקין קצת שמות שסובלין כן, דומיא דכדר לעומר. וכן עמנו אל. ואם כתב תבה אחת, לא הפסיד (סדר גטין):

סעיף לג

שם ידידיה, אם יחלק לשתי תבות כשר, ובלבד בשיטה אחת. ופדהצור ועמינדב, תבה אחת:

סעיף לד

המנהג בשמות הנשים, יש מי שאומר, שיש לכתב בילא באל"ף, וכן כל שם שאינו בלשון הקדש. אבל כשהוא לשון הקדש, כותבין בה"א, כמו חומה דביתהו דאביי, או חובה, שהשם הוא לשון הקדש. אבל כשאינו לשון הקדש, כותבין באל"ף. והוא הדין לכנוי האנשים, כל כנוי שהוא בלשון הקדש כותבין בה"א; ושאינו בלשון הקדש, כותבין באל"ף.

הגה: מיהו, אם שנה וכתב ה"א במקום אל"ף, כשר. כל כנוי שמשתנה מכח לשון המדינות, כגון ליב, שיש מדינות מדברים לשון קלילא: ליב, ובמקצת מדינות מדברים: ליבא או ליוא, וכן בכנוי וואלף, שקורין אותו במדינות אלו כך, ובמדינות אחרות וואלפ"א או וואלבליין או וואלפליין, או בכנוי מענדל, שיש מדברים: מנדיל, וכל כיוצא בזה; וכן בקריאת התיבות, כגון במקצת מדינות שקורין גומפרעכט גימפרחט, או שהלשונות מתחלפות בקריאת הב' או פ' או ו', כגון זנביל או זנוויל פייב"ש וויבש, שמקצת מדינות מדברים יותר בלשון רפה, הולכין אחר לשון בני אדם במדינה שנותנין בו הגט; ואין להקפיד בזה איך נמצאו השמות והכנוין כתובים, כי כל אחד כתב כפי לשון מדינתו; ולכן סדר לגטין משנים זה מזה בענין זה, והעקר כאשר כתבתי כן נראה לי להורות; אמנם אם אין ידוע לשון המדינות, אין לשנות ממה שנמצא בדברי הקדמונים; מכל מקום בדיעבד אם שנה באחד מאלו הדברים, כשר, כן נראה לי: