שב שמעתתא/שמעתא א/הכל

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק א (עריכה)

שב שמעתתא · שמעתא א · פרק א · >>

בו יבואר ספיקא דאורייתא באיסורין וספק טומאה ברשות היחיד וספק טומאה ברשות הרבים וספק ספיקות

פרק א

נקטינן ספיקא דאורייתא לחומרא. ודעת הרמב"ם בחיבורו הגדול בכמה מקומות דאינו לחומרא אלא מדברי סופרים, ודבר תורה כל הספיקות שריא וכן דעת הראב"ד. והר"ן^[1] והרשב"א^[2] חולקין בזה והוכיחו דזה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה הוא. והפר"ח ביו"ד האריך בזה עיי"ש בסימן ק"י.

אכן מ"ש הפר"ח ז"ל, וכן מספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור ליכא למידק מיניה כסברת הרמב"ם, דאיכא למימר דשאני התם דאית ליה חזקת טהרה והעמידנו על חזקתו. וגם ליכא למימר דתיקשי ליה להרמב"ם מספק טומאה ברה"י דספיקו טמא, דהא אף לדעת הרשב"א תיקשי קרא גבי טומאה למה לי, אלא איצטריך דלא תימא אוקי אחזקתו וטהור הוא, קמ"ל דהוי גזירת הכתוב דאף דאיכא חזקת טהרה ברה"י טמא. וא"כ גם לדעת הרמב"ם, אף ע"ג דכל ספק שריא רחמנא הכא גבי ספק טומאה ברה"י הוי גזירת הכתוב דספק טמא כו׳. ואי קשיא לך דנילף מסוטה שאסורה מספק לא תיקשי דשאני התם דרגלים לדבר, עכ"ל.

והנה מ"ש הפר"ח דמספק טומאה ברה"ר ליכא למילף דשאני התם דאיכא חזקת טהרה. מבואר בכמה מקומות בש"ס דברה"ר ספיקו טהור אף על גב דליכא חזקת טהרה, וכמבואר בתוספות ריש נדה [ד"ה והלל] ובפ"ק דחולין דף ט: [ד"ה התם] עיי"ש, אלא דגזירת הכתוב הוא בטומאה לטהר ברשות הרבים ואין למידין איסור מטומאה. ומה שכתב וכן מספק טומאה ברה"י לא תקשי להרמב"ם כו', בלאו הכי לא קשה דאף על גב דכל הספיקות מן התורה מותר, גבי סוטה אינו משום ספק אלא דהכתוב עשאו ברה"י לספק כודאי והלכתא גמירי לה מסוטה שיהיה טומאה ודאית. ומה שכתב ואי קשיא לך דנילף מסוטה כו' דשאני סוטה דרגלים לדבר, ולפי דבריו תקשי דכל הספיקות שמטמאין ברה"י וכולן מסוטה למדנו כדאיתא בש"ס, והיכי מצי למילף מסוטה כיון דשם רגלים לדבר. אלא דלהכי לא ילפינן מסוטה, דהתם גזירת הכתוב בטומאה ואיסור מטומאה לא ילפינן. והא דכתב הרמב"ם פרק י' מאבות הטומאה דספק מותר כי היכי דספק טהור ברשות הרבים, ומזה מפרשי קצת מקמאי דעת הרמב"ם דסבירא ליה ספק מן התורה מותר משום דיליף לה מרה"ר אף על גב דהוא איסור מטומאה, יתבאר אצלנו לקמן פרק י"א עיי"ש.

והקשו להרמב"ם ספק ממזר דכתב רחמנא להתירא כדאיתא פרק עשרה יוחסין, וקרא למה לי כיון דכל הספיקות אינו אלא מדבריהם. ומוהרי"ט תירץ דכי שריא רחמנא ממזר, לגמרי שריא שיהיה בתורת ודאי ולא בתורת ספק, ונ"מ שיהיה מותר בבת ישראל ובממזרת בבת אחת אע"ג דהוי תרתי דסתרי עיי"ש. וקשה דא"כ תרי קראי למה לי חד למשרי ממזר בשתוקית וחד למשרי שתוקי בישראל, ע"ש פרק עשרה יוחסין, דהא מחד קרא נפקא ליה, כיון דלהתיר ממזר בשתוקית או להתיר שתוקי בישראל קרא לא צריך, דכל הספיקות מותר, אלא להתירו בבת ישראל ובממזרת, ואם כן מחד קרא נפיק ליה תרתי ושתים זו שמענו. ובחידושי פני יהושע פרק עשרה יוחסין כתב ליישב דהא דכתב רחמנא להתיר ספק ממזר, היינו דאפילו היכא דאיכא רובא לאיסורא, והביא ראיה ממה שכתב הפר"ח דאצטריך למשרי ספק ממזר אפילו היכא דאיכא חזקה, כגון בספק גירושין דאיכא חזקת אשת איש, וא"כ הוא הדין היכא דאיכא רובא, עי"ש.

ולענ"ד היכא דאיכא רובא ודאי אזלינן בתרה אפילו בספק ממזר. דבפ"ק דחולין שם מנלן דאזלינן בתר רובא, אתיא ממכה אביו ואמו דלמא לאו אביו הוא עיי"ש, הרי דהא דמחזיקין בתר אבוה אינו אלא משום רוב או משום חזקה, ואי נימא דרובא וחזקה לא מהני בספק ממזר א"כ לא משכחת קהל ודאי. ולכן נראה דהיכא דאיכא רובא או חזקה אזלינן בתרה, והפר"ח נמי לא מיירי מחזקה גמורה, דכל היכא דאיכא חזקה גמורה הוי ליה ממזר ודאי, אלא מיירי בספק גירושין באופן דחזקת אשת איש איתרע, וספק זה אסור מן התורה ומשום דאיקבע איסורא, וכמ"ש הרמב"ם פ"ח משגגות דמביאין אשם תלוי על חתיכה משתי חתיכות ועל אשה שנתגרשה ספק גירושין ע"ש, ובע"כ התם חזקת אשת איש איתרע, דאי מיירי באופן דלא איתרע א"כ בחטאת קאי, אלא באופן דאיתרע לחזקת אשת איש, ומייתי אשם תלוי משום דאיקבע איסורא אסור מן התורה.

ואם כן שפיר כתב הפר"ח דמשכחת ספק ממזר מספק גירושין, דכהאי גוונא בעלמא אסור משום איקבע איסורא ובספק ממזר מותר, אבל היכא דאיכא חזקה ודאית שלא נתגרשה או רובא, כהאי גוונא^[3] לאו ספק הוא. ואף על גב דהפר"ח נקט בלשונו ספק ממזר הבא מאשת איש שנתגרשה ספק גירושין דאית לה חזקת איסור דבעלמא כהאי גוונא אסור ע"ש, לאו דוקא, דאין צריך חזקה ודאית, אלא אפילו איתרע נמי בעלמא אסור וכמ"ש דאיקבע איסורא ומביאין עלה אשם תלוי. וכן כתבו תוס' פ"ב דכתובות דף כ"ב ד"ה הבא עליה באשם תלוי ע"ש, דספק גירושין איקבע איסורא.

ובתוס' פרק לא יחפור דף כ"ד ד"ה לימא משום דסבר כר' חנינא ז"ל, וליכא למימר דשריא משום דספק ערלה בחוץ לארץ מותר, דהא אי לית ליה כר׳ חנינא אלא רוב וקרוב אזלינן בתר קרוב, אם כן הוי ודאי ערלה עכ"ל. ומבואר דאפילו היכא דהתורה התירה את הספק, מכל מקום אם הוא קרוב או רוב הוי ליה ודאי וה"ה חזקה. והפר"ח לא מיירי מחזקה אלא מספק, ובעלמא אסור משום איקבע איסורא וכמ"ש.

אלא דלפי זה איכא למידק, כיון דהבן מעולם לא היה לו חזקת איסור ולא איקבע איסורא אלא באמו, ומשום דנתגרשה ספק גירושין ועד הנה היתה בחזקת איסור הו"ל איקבע איסורא, וא"כ בשלמא אם היתה ודאי בחזקת איסור אשת איש, א"כ חזקת האם מועיל לבת וכמ"ש הפר"ח שם ע"ש, אבל אי נימא דלא מיירי מחזקה ממש אלא מאיקבע איסורא, א"כ אינו מועיל איקבע איסורא דאם לולדה, כיון דאיקבע איסורא אינו אלא ספק, ובדידה דאיקבע איקבע והבא עליה באשם תלוי, אבל בולדה דלא איקבע אינו מועיל לבת, ומשום דחזקה דהוי לה כודאי אם כן מהני גם לולדה, כיון דעשאו כודאי מכריח הספק להיות כמותו, ומשום הכי אמרו מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה. ועמ"ש בשמעתא ד׳ פ"ד. אבל אי נימא דחזקת אשת איש איתרע ואינו אלא איקבע איסורא, ובזה נראה דאיקבע איסורא דאם אינו מועיל לבת, כיון דאינו אלא ספיקא ולולד הא לא איקבע, ואם כן קרא למה לי. ובפרק עשרה יוחסין דף ע"ב [ב'] ת"ר גר נושא ממזרת דברי ר׳ יוסי ר׳ יהודה אומר גר לא ישא ממזרת, מ"ט דר׳ יוסי חמשה קהלי כתיבי כו', וחד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל וקהל גרים לא איקרי קהל, ור׳ יהודה תלתא קראי כתיבי, חדא לכהנים לוים וישראלים ומחד קהל נפקא שתוקי בישראל וממזר בשתוקי וחד מיותר לקהל גרים, עיי"ש.

וקשיא לן בדברי מוהרי"ט שמתרץ דאצטריך למשרי ספק ממזר בתורת ודאי ושיהיה מותר בישראלית ובממזרת, דאם כן תרי קראי למה להתיר בישראלית ובממזרת כיון דמחד קרא תרתי נפקא ליה וכמ"ש. ויש ליישב דר׳ יוסי לטעמיה דס"ל בכריתות דף כ"ג דלא בעינן באשם תלוי חתיכה אחת משתי חתיכות עיי"ש, ומאן דסובר דלא בעינן איקבע איסורא, סבירא ליה דספק אסור מן התורה, וכמו שכתב המוהרי"ט דמחלוקת התנאים באשם תלוי אי בעינן חתיכה משתי חתיכות פליגי בזה, דלמ"ד מביאין אשם תלוי על חתיכה אחת, סבירא ליה דספק אסור מן התורה, ומ"ד משתי חתיכות ובעי איקבע איסורא, ס"ל דהיכא דלא איקבע מותר מן התורה, ומשום הכי ליכא אשם תלוי כיון דהוא מותר לאוכלו עיי"ש, ואם כן לר׳ יוסי שפיר איצטריך תרי קראי, דמחד קרא לא נפקא תרווייהו כיון דלדידיה סבירא ליה דספק אסור מן התורה, ואם כן ר' יוסי דבעי תרי קראי לטעמיה אזיל וכמ"ש.

אלא דאכתי תיקשי בהא דקיי"ל כר׳ יוסי דגר נושא ממזרת וכמ"ש הרמב"ם פי"ח מאיסורי ביאה, ואם כן לדידן נמי צריך תרי קהלי, ולפי מ"ש המוהרי"ט מחד קהל נפקא תרווייהו וכמו שכתבתי, דהא לדידן ספק מותר מן התורה ולא צריך קרא להתיר בישראלית לחודיה, ועמ"ש בזה שמעתא ב' פט"ו.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק ב (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק ב · >>

פרק ב

ועיקר נראה דאיצטריך למשרי ספק ממזר בנתערב במחבואה ממזר בולד כשר, דכהאי גוונא בעלמא אסור דאיקבע איסורא ובממזר ספיקו מותר, ובמשנה למלך פרק ט"ו מאיסורי ביאה כתב דאף על גב דספק ממזר שרי, מכל מקום ממזר שנתערב לא שריא, כיון דבכהאי גוונא מביאין אשם תלוי ובספק אחד אין מביאין אשם תלוי ע"ש. ואין דבריו מוכרחין דמה בכך דמביאין אשם תלוי, כיון דמידי ספיקא לא נפקא, והתורה אמרה ממזר ודאי ולא ממזר ספק וזה ספק הוא.

והרמב"ם פט"ו מא"ב ז"ל (פט"ו מהל' איסורי ביאה ה"י), שלשה ממזרים, ממזר ודאי וממזר ספק הבא מספק קידושין או מספק גירושין וממזר מדברי סופרים ע"ש. ואע"ג דבספק גירושין מביאין אשם תלוי וכמ"ש הרמב"ם משגגות (פ"ח מהל' שגגות ה"ג), ואפילו הכי הוי ליה ספק ממזר. ומיהו לפי מה שכתבתי בפרק א' דספק גירושין אינו חזקה ודאית, אלא באופן דחזקת אשת איש איתרע ולא הוי אלא איקבע איסורא, ונהי דבה איקבע בבן לא איקבע ולא מהני איקבע דאם לולדה ע"ש, א"כ שפיר יש לומר דאיקבע איסורא דבן גופיה אסור מן התורה, אלא דמסברא אית לן למימר כיון דאינו אלא ספק, אפילו איקבע איסורא, כיון דהוא ממזר ספק והתורה אמרה ממזר ודאי ולא ממזר ספק, וכן מצינו בערלה דהלכה ספיקו בחוץ לארץ מותר, ואפילו באיקבע איסורא בגינה נמי מותר וכדתנן יורד ולוקט, ע"ש.

וניחא הא דמקשו בש"ס פרק עשרה יוחסין (דף עג.) מפני מה אסרו שתוקי. ולהרמב"ם דכל הספק מותר מן התורה ואפ"ה חכמים אסרו, ומאי קושיא טפי בשתוקי. וע"ש בחידושי הרשב"א שהוכיח מזה דלא כהרמב"ם. ולפי מ"ש דאצטריך ספק ממזר להתיר אפילו בספק שנתערב דכה"ג איקבע איסורא, וכיון דהתורה התירה אפילו באיקבע משא"כ בכל הספיקות דאסור באיקבע, א"כ מ"ט אסרו שתוקי כיון דזה לאו בכלל הספיקות אלא אפילו באיקבע התירה התורה, וחזינן בערלה הלכה בחו"ל ספיקו מותר ולא אסרו חכמים, ומשום דיצא מכלל שאר ספיקי תורה כיון דמותר אפילו באיקבע וכמ"ש.

והר"ן כתב סוף פרק האשה נקנית בהא דאמרו ערלה בחוץ לארץ הלכה ודאן אסור וספיקן מותר. וכתב עלה ז"ל, ויש מי שהוכיחו מזה דכל הספיקות מן התורה אסור, דאל"כ למה לי הלכה לספיקן מותר, ואינו הוכחה דבכולהו ספיקי אע"ג דמותר מן התורה, מ"מ מי שיודע האיסור אסור ליתן לחבירו שאינו יודע, דעובר אלפני עור, ובערלה בחוץ לארץ הלכה דספיקן מותר ומותר לספוקי אהדדי כדאיתא פרק האיש מקדש עכ"ל. והיינו דאמרו שם דף ל"ט רב אויא ורבה בר רב חנן מספקי ספוקי להדדי ע"ש.

אמנם קשיא לי בהא דמספקי אהדדי, דהא כיון דודאן אסור בהנאה, א"כ כי יהיב חד לחבריה איהו ידע שערלה אסור לאתהנויי ביה, ומידי דאסור בהנאה אסור ליתן לחבירו אפילו מותר לחבירו, ואפילו במתנת חנם אסור למיתביה וכמבואר בתוס' פרק כל שעה דף כ"ב ד"ה ואבר מן החי לבן נח, ע"ש שכתבו לאסור ליתן דבר האסור בהנאה אפילו בחנם מפני שמקבלו מחזיק לו טובה ע"ש, וא"כ נהי דחבריה דלא ידע ביה מותרת היא לו, אבל הנותן שיודע בודאי שהוא ערלה היכי מתהני ביה, וצ"ע.

והרמב"ם והטור לא הביאו כלל הך דיכול לספוקי אהדדי, וכתב הב"י ביו"ד סי׳ רצ"ד דס"ל דהנך רבנן דמספקי אהדדי ס"ל כמ"ד הלכות מדינה, אבל למ"ד הלכה למשה מסיני אסור לספוקי אהדדי ע"ש. ולפי מ"ש מוכרח הדבר, דודאי למ"ד הלכה למשה אסור לספוקי אהדדי משום דמתהני נותן, אבל כיון דאינו אלא הלכות מדינה הקילו בו. וא"כ לפ"ז לדעת הרמב"ם דלא הביאו להך דמספקי אהדדי תו ליכא למימר כתירוץ הר"ן, והדרא הקושיא לדוכתיה דלמה לי הלכה להתיר ספיקו. ולפי מ"ש איצטריך להיכא דאיקבע איסורא דאפילו ערלה בגינה יורד ולוקט כל שהוא ספק.

ועוד דערלה אפילו חתיכה אחת חשיב איקבע איסורא, כיון דקודם שלש שנים אסור, והשתא דמספקא לן אם הותרו ע"י שלש שנים הו"ל איקבע איסורא, וכמו בספק גירושין דהבא עליה באשם תלוי ומשום דעד הנה אסור היה, וכמו כן באילן קודם שלש שנים אסור היה. אלא דלפי מ"ש בפרק א' דגבי בן לא חשיב איקבע איסורא ולא מהני איקבע איסורא דאם לבת, אם כן הכי נמי אלו הפירות לא הוו איקבע איסורא, דאע"ג דאילן איקבע אבל פירות לא הוקבעו באיסורא.

ולפי מה שמבואר אצלינו בשמעתא ג' פרק י"ג דספק בשנים הוי ליה חזקה מעליא, ואף ע"ג דעשוי להשתנות דהא סופו ליגדל, מכל מקום מוקי ליה בחזקת קטנות וע"ש, וכיון דהיכא דאיכא חזקה או רובא לא מקרי ספק וכמ"ש בפרק א' וע"ש, וא"כ ספק ערלה, כיון דנסתפקנו אם היא בת שלש או לא, נימא אוקי אחזקתו ועדיין אינה בת שלש, וכיון דאילן אית ליה חזקה מהני חזקתו גם לפירות וכמו דמהני חזקת האם לבת, וצ"ע.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק ג (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק ג · >>

פרק ג

אמנם נראה להוכיח כשיטת הר"ן והרשב"א דספק אסור דבר תורה, מהא דפריך פרק קמא דמציעא בהא דתנן הספיקות נכנסין לדיר להתעשר, אילימא ספק בכורות יהיה קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש, אלא ספק פדיון פטר חמור וע"ש, ואי נימא דספק מותר מן התורה, א"כ ספק בכור מותר בגיזה ועבודה כחולין גמור והיכי ה"ל קדוש כבר, ואף ע"ג דעשירי ודאי ולא עשירי ספק, הא ודאי בכור נמי אינו פטור ממעשר אלא משום דבעינן יהיה קדוש ולא שכבר קדוש, ואם ספק אינו קדוש מן התורה ויוצא לחולין ולגיזה ועבודה ואם כן כודאי חולין הוא, אלא ע"כ דספק אסור מן התורה והו"ל קדוש מספק, ומשום הכי פריך שפיר יהיה קדוש ולא שכבר קדוש וזה שקדוש מספק הוי ליה עשירי ספק, וזה נראה ראיה ברורה.

ועיין בתשובת הר"ן סי' ג' במי שנדר שלא לאכול בשר ביום פסח, דאין להתיר הנדר עד שיחול ויגיע יום הנדר. ונסתפק שם אם יכול להתיר בבין השמשות, והעלה דתליא במחלוקת הרמב"ם והרשב"א, דאי נימא ספק מן התורה מותר, אם כן עדיין לא חל הנדר כלל, ולדעת הרשב"א מיקרי חל הנדר ע״ש. ואם כן הכא נמי, אם ספיקא דאורייתא מותר מן התורה, א"כ אינו חל קדושה כלל וה"ל חולין גמורים, ואם כן מאי פריך יהיה קדוש ולא שכבר קדוש.

ונראה ליישב לפי מה דאיתא שם בש"ס פרק קמא דמציעא דף ו' בהא דבעי לה את"ל תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותה מידו, הקדישה בלא תקפה מהו, כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דתקפה דמי כו', ופשיט לה מדתנן ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה הממע"ה, ותני עלה אסורין בגיזה ועבודה, והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו דקתני הממע"ה וכי לא תקפו אסורין בגיזה ועבודה, ודחי לה רבה קדושת בכור קא אמרת לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין אותו מידו ואפ"ה אסורין בגיזה ועבודה דקדושה הבאה מאליה שאני. וע"ש בשיטה מקובצת דמפרש לה דפשיט מהא דתקפו כהן אין מוציאין מידו דמש"ה אסור בגיזה ועבודה, דכיון דיש לכהן חלק בו כל כך דאם תקפו אין מוציאין מידו, לכך חל ההקדש ואסור בגיזה ועבודה וע"ש.

ודעת הרמב"ם דתקפו כהן אין מוציאין וכמ״ש בפ"ה מהלכות בכורות ע"ש, ומשו"ה אסור בגיזה ועבודה מן התורה דהקדש הוי ליה כתוקפו, ואם כן שפיר פריך אילימא ספק בכורות יהיה קדוש ולא שכבר קדוש, אבל דעת הרמב"ן והרשב"א ותוס' והרא"ש דתקפו כהן מוציאין אותו מידו, וא"כ הא דאסור בגיזה ועבודה אינו אלא משום דקדושה הבא מאליה שאני, וא"כ אינו אלא ספק איסור, ואי נימא דמן התורה מותר, א"כ אינו קדוש כלל כיון דיוצא לחולין ולא הוי עשירי ספק אלא עשירי ודאי. אלא ע"כ מוכרח כשיטתם דספק אסור מן התורה, והוי ליה עשירי ספק דכבר קדוש מספק, ודו"ק.

וביבמות דף פ' איתמר, אכל חלב מבן י"ב ויום אחד עד בן שמנה עשר שנה ונולדו בו סימני סריס ולאחר מיכן הביא שתי שערות, רב אמר נעשה סריס למפרע ושמואל אמר קטן היה באותה שעה. והקשו התוס' [ד״ה נעשה סריס] דהא ה"ל התראת ספק, וכתבו דלא הוי התראת ספק, דהשתא מיהא איגלאי מילתא שהיה גדול למפרע וע"ש. ולשיטת הרמב״ם דספק מותר מן התורה, א"כ היכי משכחת לה למלקות, כיון דעכשיו ספק הוא ומותר לאכול חלב מן התורה וזכאי ורשאי באכילתו, א"כ נהי דאח"כ איגלאי מילתא שהיה גדול למפרע, כיון דבדין לא אכל חלב למה ילקה.

ומיהו גם לשיטת הרמב"ן והרשב"א דס"ל אסורין כל הספיקות מן התורה נמי קשה, דהא בתר רובא ודאי אזלינן ורוב קטנים לאו סריסין הן, ואפילו בת ל"ו שנה כל זמן שלא הביאה שערות ואינה בת קידושין מן התורה ולא חיישינן לסריס ואיילונית, וא"כ כל זמן שלא הביא שתי שערות מותר היה באכילת חלב, א"כ למה יתחייב מלקות, כיון דבדין קא אכיל אנוס הוא. ובתוס' ריש פרק החולץ ד"ה ונמצאת מעוברת ז"ל, בחולץ תוך ג' איירי דומיא דסיפא דהכונס יבמתו דאיירי תוך ג', דאי לאחר ג', אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשלש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוי ליה למיעבד, וכה"ג אמרינן בשבועות דף יח. פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה עכ"ל, ע"ש דף ל"ה.

ונראה לפי זה דאיתא בפרק יוצא דופן דף מ"ו [א'] דגבי איסור דאורייתא אמרינן משהגיעה לכלל שנים הביאה שערות, ואפילו לא נמצאו אמרינן שמא נשרו ע"ש, וא"כ לא היה רשאי לאכול, דכיון דהגיע לכלל שנים חיישינן שמא נשרו. אבל לדעת הרמב"ם דספק מותר מן התורה, וכל שלא באו השערות אינו אלא ספק שמא נשרו, ועמ"ש בשמעתא ה' פי"ג, וא"כ בדין קא אכיל והתורה התירו, וא"כ למה יתחייב מלקות למפרע על אכילתו ברשות התורה.

ואפשר כיון דעכ"פ מדרבנן אסור, דהא ספק אסור מדבריהם וחיישינן שמא נשרו, א"כ י"ל הא דפליגי רב ושמואל אם נעשה גדול למפרע, לאו למלקות הוא אלא לחטאת, וכיון דאסור עכ"פ מדרבנן, תו לאו אנוס מיקרי ומחוייב חטאת כשנתברר שהיה גדול למפרע, וכדמוכח פרק ידיעות הטומאה גבי אשה שאמרה נטמאתי דחייב חטאת, ופריך והא אנוס הוא, ומשני בסמוך לוסתה ע"ש, וקיי"ל וסתות דרבנן אלא כיון דמדרבנן אסור תו לאו אנוס הוא. מיהו לחטאת שפיר מצינו למימר כל שאין אנוס גמור ועכ"פ מדרבנן אסור, תו לאו אנוס מיקרי וכל שנתברר איסורו חייב חטאת, אבל למלקות לא יתכן לחייבו מלקות על ידי איסורו מדרבנן, כיון דמן התורה מותר לו לאכול אם כן אינו ראוי לעונש מלקות, וכיון דמפרשי תוספות למלקות, נראה דס"ל דספק אסור מן התורה, ולא היה רשאי באכילתו מספק שמא נשרו דהוא ספק תורה, וכמ"ש שם בשמעתא ה' פרק י"ד ע"ש, משום הכי כשנתברר אחר כך לקי עלה.

ובמוהרי"ט ופר"ח חקרו בדעת תוספות אי ס"ל כדעת הרמב"ם או כדעת הרשב"א (והר"ן) [והרמב"ן]. ולענ"ד נראה מוכרח מזה דמפרשי למלקות דס"ל דספק אסור מדאורייתא, דאם היה מותר באכילת חלב מן התורה, לא לקי כשנתברר אח"כ שהיה גדול, כיון דבדין תורה זכאי ורשאי באכילתו, ודוק.

והנה נראה דהרמב"ם לשיטתו מוכח דספק מן התורה שריא. דכתב הרמב"ם בספר המצוות שורש א' ז״ל, כי כל מה שצונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירנו ממנו, כבר צווה משה רבינו ע"ה בסיני שהוא צונו לעשותו, והוא אומרו על פי התורה אשר יורוך וגו', והזהירנו ית' מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור וגו' עכ"ל.

והקשה הרמב"ן כיון דכל איסורי דרבנן בכלל לא תסור הוא, אם כן איך הקילו באיסורי דרבנן לומר ספיקא דרבנן לקולא, כיון דכל מה שאמרו חכמים הרי הוא מן התורה בכלל לא תסור וע"ש. ובספר זהר הרקיע כתב ליישב שכך הורשו מאת מתקני התקנות ללכת בהם לקולא, כדי להפריש ביניהם לד"ת ע"ש. ובזה יתיישבו כל הקושיות שהקשה הרמב"ן שם על הרמב"ם.

והרמב״ן בהשגות שם הזכיר עוד אחת, והיא מהא דאמרו בפלוגתא דדבר תורה הלך אחר המחמיר ובדברי סופרים הלך אחר המיקל ע"ש. ובזה אינו עולה דברי זהר הרקיע, דבשלמא בספיקא דגוף המעשה, איכא למימר דכך הורשו מאת מתקני התקנות שלא ייאסר אלא בודאי אבל לא מספק ולא גזרו כלל בספק, אבל במחלוקת השנויה בדברי סופרים, דלדברי המחמיר והאוסר לא הורשה להקל לזה שיסתפק בדינם, כיון דהם יודעים שאסור בודאי, וא"כ מאן שרי ומאן מחיל איסור לאו דלא תסור. ולכן מוכרח שיטת הרמב"ם דכל הספיקות מדבריהם, אבל מן התורה כל הספיקות מותר, משום הכי כשנסתפק אם אסרו חכמים בזה, כגון מחלוקת בדברי סופרים, ליכא לא תסור, כיון דספק מן התורה שריא, ומדרבנן לא גזרו בספיקות אלא בדאורייתא דוקא ולא בדבריהם, ודוק.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק ד (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק ד · >>

פרק ד

ואחר העיון בזה נראה דהוא מחלוקת ביני אמוראי בש"ס דילן אם ספק אסור מן התורה בפרק קמא דחולין דף ט., בעי מניה ר' אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעיים מהו מי חיישינן שמא במקום נקב ניקב, א"ל אין חוששין שמא במקום נקב ניקב, איתיביה ראה צפור המנקר באבטיח חוששין שמא במקום נקב ניקב, א"ל מי קמדמית איסורא לסכנתא סכנה שאני, א"ל רבא מ"ש ספק סכנה לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא, א"ל אביי ולא שאני בין איסור לסכנה, והא אילו ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור ואילו ספק מים מגולים אסורין, א"ל התם הלכתא גמירי לה מסוטה מה סוטה ברה"י אף טומאה ברה"י. ופירש"י הלכתא גמירי לה מסוטה דברה"ר ספיקו טהור וגזירת הכתוב הוא, דהא ברשות היחיד לחומרא אזלינן וכל ספק דאיסורא נמי בעי למיזל לחומרא שמא יעבור עכ"ל. מתיב רב שימי בר רב אשי שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת ע"ג ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ואילו ספק מים מגולין אסורין, התם נמי הלכתא גמירא לה מסוטה, מה סוטה דבר שיש בה דעת לישאל אף הכא נמי דבר שיש בו דעת לישאל.

וכל הרואה יתפלא במה דרצו אביי ורב שימי להוכיח דחמירא סכנתא מאיסורא מהא דספק טומאה ברשות הרבים ודבר שאין בו דעת לישאל דעל כרחך אינו אלא מצד גזירת הכתוב, דאי לאו מסוטה גמרינן אם כן ודאי לית לן להתיר ספיקות כיון דספיקא דאורייתא לחומרא, וכי פליגי הני אמוראי ולית להו הך דספיקא דאורייתא לחומרא.

ולכן נראה דאביי ורב שימי סוברים דכל הספיקות אינו אלא מדבריהם, ומסוטה לא יליף אלא לטמא ברשות היחיד, אבל טהרה ברשות הרבים או בדבר שאין בו דעת לישאל דספיקו טהור, לאו מסוטה גמרינן אלא משום דכל הספק מדבריהם ולא גזרו בהנך, וכמ״ש הרמב"ם פרק ט"ז מאבות הטומאה ז"ל, ספק טומאה ברשות הרבים דכל הספיקות מדבריהם ע"ש, ומשום הכי הוכיח אביי דחמירא סכנתא מאיסורא, דהא ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור וע"כ משום דספק מותר מן התורה ולא חיישינן שמא יעבור, דאפילו אם יעבור ליכא איסור כיון דספק מותר מן התורה, אבל בסכנתא ספיקו להחמיר דאם יעבור במקום סכנה אין לו מציל, וא"כ מוכח דחמירא סכנתא מאיסורא. ורבא דחי לה דהתם הלכתא גמירי, וס"ל דספק איסור נמי מן התורה לחומרא, ורשות הרבים דספק טהור היינו מסוטה ילפינן לטהר, וכמו כן הוכיח רב שימי דספיקות מדבריהם מדבר שאין בו דעת לישאל, וסבירא ליה דטהור משום דכל הספיקות מדבריהם, ומן התורה אינו אלא איסור ודאי וספק מותר מן התורה, אבל בסכנה, כל שספק סכנה הוא, בנפשו הוא אם יעבור, ודחי לה נמי התם מסוטה יליף לטהר.

ולפי זה אביי ורב שימי בחדא שיטה דכל הספיקות מדבריהם, וקיי"ל כאביי ורב שימי דחמירי סכנתא מאיסורא ולא כרבא, דהא לרבא בריאה חיישינן נמי שמא במקום נקב ניקב ולא ס"ל כרבא, ואם כן לא הוי גזירת הכתוב בטומאה אלא ברשות היחיד, אבל ברה"ר דטהור וכן בדבר שאין בו דעת לישאל הוא משום דכל הספיקות שרי מן התורה, ומשום הכי כתב הרמב"ם בפרק ט"ז מאבות הטומאה דספק טומאה ברשות הרבים דטהור משום דכל הספיקות מדבריהם, ולאו מסוטה גמיר לה אלא משום דפוסק כאביי ורב שימי וכמ"ש.

וניחא בזה ליישב מה שהקשו להרמב"ם דס"ל כל הספיקות מדבריהם, מהא דאמרינן פרק עשרה יוחסין דף ע"ג אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מכל מקום ממזר ודאי כו', ומפני מה אמרו שתוקי פסול כו', ומאי קושיא, כיון דחכמים הוא דהחמירו בכל הספיקות, ועמ"ש בפרק ב'. ולפי מ"ש דרבא ס"ל דכל הספק מן התורה, וס"ל דספק ברשות הרבים דטהור אינו אלא משום דיליף מסוטה לטהר, אם כן ממזר ודאי ולא ממזר ספק התורה חדשה, מה שאין כן בכל התורה ספק אסור לרבא לטעמיה, ומשום הכי אמר מפני מה אמרו שתוקי פסול.

והרשב"א בחידושיו פ"ק דחולין כתב שם בסוגיא הנזכר, בהא דס"ל לאביי להוכיח ספק להקל מטומאה ברשות הרבים, ע"ש בשם רבינו הרב ז"ל דס"ל לאביי דטומאה ברשות היחיד הוא דילפינן מסוטה, אבל ברשות הרבים דטהור לאו מסוטה גמרינן אלא משום דכל ספיקות מותרין, ס"ל לאביי באיסור שתלוי במקרה הבא לו אע"פ שאין שם חזקת טהרה, וכהאי דמקואות במקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע ברשות הרבים טהורות לר' שמעון ואע"פ שאין שם חזקת טהרה, שאם אתה אומר העמד מקוה על חזקתו והשתא הוא דחסר, אדרבא העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל, וחתיכה ספק חלב ספק שומן שהיא אסורה, שאין הספק תלוי במעשה אלא מעולם חתיכה זו היתה או חלב או שומן ולא ידענו לה היתר מעולם, ואינו דומה לספק טומאה ברשות הרבים שאנו מסופקים אם נתחדשה שם טומאה, וכן במקוה שאנו מסופקים בשעה שעשו טהרות על גביו אם כבר נתחדש שם מקרה וחסר, ואמר ליה רבא התם ספק טומאה ברשות הרבים דטהור אע"פ שאין שם חזקת טהרה, לאו מדינא הוא אלא מהלכתא גמירי לה מסוטה, ע"ש.

ומבואר מדברי הרשב"א דגם הוא מפרש פלוגתייהו בספיקא דאורייתא אם אסור מן התורה, אלא דהוא מפרש לה בספק הבא מחמת מקרה, אבל בספק שהוא בתולדה לכו"ע מודה דאסור מן התורה, דאשם תלוי הבא על הספק מוכח דאסור, וס"ל להרשב"א דתנאי דפליגי באשם תלוי, לא פליגי אלא לאשם אם בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות, אבל לאיסור מן התורה לכו"ע אפילו בחתיכה אחת. ונמצינו למדין כלל מחודש מדברי הרשב"א, דאע"ג דהוא ס"ל דכל הספיקות אסור מן התורה, היינו דוקא ספק הבא בתולדה, אבל ספק הבא במקרה שנתחדש, אע"ג דאין לו חזקה נמי מותר מן התורה. וכבר כתבנו דקיי"ל כאביי ורב שימי ודלא כרבא דס"ל בריאה נמי חוששין שמא במקום נקב ניקב.

וניחא בזה ליישב מה שהקשה המוהרי"ט לשיטת הרשב"א דספק אסור מן התורה, מהא דתניא בתו"כ לה יטמא, מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק, ואיצטריך קרא למעוטי ספיקא, הא בלא"ה כל הספיקות אסורין מן התורה, ע"ש.

והפר"ח תירץ דאיצטריך קרא לספק מגורשת דאית לה חזקת אשת איש, מהו דתימא ליטמא לה ע״ש. וכבר כתבנו בפ"א דכל היכא דאית חזקה או רובא או קרוב, הו"ל ודאי ולא ספק. ולפי מה שכתבתי מיירי באופן דליכא חזקת אשת איש, וכגון דאיתרע חזקת אשת איש ע"י גט ספק קרוב לה, והו"ל ספק הבא מחמת מקרה שנתחדש דכה"ג ספק מותר, קמ"ל גבי כהן לה יטמא ואינו מטמא על הספק.

אלא דאיכא למידק לפ"ז בדברי הרשב"א שכתב להוכיח דספק אסור מן התורה, מהא דאמרו פ"ק דחולין מנ״ל דאזלינן בתר רובא ובעי למיפשט מפסח ועולה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח, ואי נימא דספק מותר מן התורה, אינו מוכח דאזלינן בתר רובא, ע"ש בחידושיו פרק עשרה יוחסין.

ואפשר דהתם קאמר וניחוש שמא ניקב קרום של מוח בתולדה, והו"ל כמו חתיכה ספק חלב דאסור מן התורה לדעת הרשב"א. אך קשה בהא דמייתי שם מפרה אדומה דאזיל בתר רובא, הא פרה בת שתים וע"כ דלא נולדה טריפה מבטן מדחייתה שתי שנים, וע"כ צריך לומר אימר אחר כך נעשית טריפה, וא"כ הו"ל ספק הבא מחמת מקרה שנתחדש וזה מותר מן התורה. מיהו יש לומר כיון דבפרה איכא חזקת טומאה וראוי לומר העמד טמא על חזקתו, וחזקת פרה שחייתה שתי שנים לאו חזקה היא, וכמ"ש תוס' שם [ד"ה אתיא] דר"ל חזקה שלא נתבררה, וא"כ אי לאו דאזלינן בתר רובא, הו"ל למיחש אפילו לספק הבא מחמת מקרה ומשום דאיכא חזקת טומאה, ודוק.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק ה (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק ה · >>

פרק ה

איברא לענ"ד הקלושה והרטושה נראה מוכח כדברינו לפרש דפליגי אביי ורב שימי ורבא בספיקות דאורייתא, ולאו דוקא בספק הבא מחמת מקרה, דאי נימא דלא פליגי אלא בספק שנתחדש מחמת מקרה אבל ספק הבא בתולדה לכו"ע אסור, א"כ תיקשי למ"ד ספק הבא מחמת מקרה שנתחדש מותר מן התורה, הא דתניא פ"ק דנדה דף י"ד נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק וחייבין באשם תלוי, ואמרינן עלה ותנא דידן מ"ט לא תני אשם תלוי, בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות. ואי נימא דספק הבא מחמת מקרה מותר מן התורה ואפילו היכא דליכא חזקה, א"כ הא דתני וחייבין באשם תלוי אמאן תרמייה, הא הו"ל ספק הבא מחמת מקרה שנתחדש ומותר מן התורה, וע"כ התם ליכא חזקה לטומאה, דא"כ בחטאת קאי, ע"כ ליכא לא חזקת טהרה ולא חזקת טומאה וספק מותר, ואפילו מאן דסובר דלא בעי חתיכה משתי חתיכות נמי ס"ל דבא מחמת מקרה מותר, אלא משום דחתיכה א׳ הו"ל ספק בתולדה.

ולכן נראה כמו שכתבתי בשיטת הרמב"ם דפליגי בכל הספיקות אם מותר או אסור, ומאן דסובר דמותר סבירא ליה כמ"ד בעינן חתיכה משתי חתיכות, וכמ"ש מוהרי"ט דהנך תנאי דפליגי באשם תלוי בחתיכה א' פליגי בזה, ומאן דאוסר ס"ל דאפילו להך תנא דבעי חתיכה משתי חתיכות מודה לאיסורא בחתיכה אחת, וא"כ הא דתני וחייבין באשם תלוי דאתי כהאי תנא דלא בעי חתיכה משתי חתיכות, ולהאי תנא ספק אסור מן התורה, וכיון דקי"ל כאביי ורב שימי ודלא כרבא, אם כן מוכח דכל הספיקות מדבריהם.

והפר"ח הביא ראיה מדברי רש"י דס"ל כהרשב"א, וכתב שכן הוכיח המוהרי"ט מדברי רש"י פרק עשרה יוחסין ד' ע"ג ע"א, וכן מוכח עוד בהדיא מדבריו ריש פרק האשה רבה דף פח: בהא דאמר וקדשתו בעל כרחו, ופריך היכי דמי, וכתב רש"י ז"ל היכי דמי דהא באיסור מפורש ואפילו באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כייפינן ליה עכ"ל, ולהרמב"ם לא מוקי ליה באיסור ספק דרחמנא שריא. וכ"כ רש"י בפ"ק דחולין דף כב: ז"ל, וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכי תיסק אדעתין לאכשרינהו עכ"ל וע"ש.

ולפי מ"ש דפליגי בזה אביי ורבא וס"ל לרבא דספק אסור מן התורה, והתם בפרק האשה רבה שם רבא הוא דמותיב וקדשתו ע"ש, ולרבא דס"ל ספק אסור, ומשו"ה כתב רש"י ודאי או ספק לא צריך קרא. ובחולין דף כ"ב נמי רבא הוא דמותיב שם, ע"ש אמר רבא ת"ש פרט לתחלת הציהוב בזה ובזה שפסול ואי אמרת בשלמא בריה שפיר אלא אי אמרת ספיקא איצטריך קרא למעוטי ספיקא, ופירש רש"י וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא כו', נמי רבא לטעמיה, וכמ"ש דרבא הוא דס"ל כל הספיקות מן התורה אסור.

ומה שכתב רש"י פרק עשרה יוחסין דף ע"ג ד"ה ואיבעית דאיצטריך קרא לספק ממזר, דהו"א כמו בכל התורה ודאי למלקות וספק לאיסורא ע"ש, נמי י"ל כמ"ש ליישב אליבא דהרמב"ם, דמיירי בספק דאיקבע וכגון שנתערב במחבואה, דכה"ג בעלמא אסור מן התורה, ע"ש פ"ב.

עוד כתב שם הפר"ח להקשות לדעת הרמב"ם מהא דאמרו פרק המקשה, חולין עז. כל בהמה לרבות את השליא, יכול אפילו יצתה מקצתה ת"ל אותה ולא שלייתה, ופריך מכדי אין שליא בלא ולד למה לי קרא, ופירש"י למה לי קרא למימר ולא שלייתה, פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד ואסורה מן התורה. וע"ש שמיישב לדעת הרמב"ם משום דהו"ל ספק ספיקא לאיסורא.

ואינו קושיא כלל, דהתם הו"ל איקבע איסורא, כיון דאנן רוצין להכשיר הולד בשחיטת אמו, ואם יצא אז אינו ניתר בשחיטת אמו והו"ל ספק בשחיטה ולא גרע מספק גירושין. וז"ל רש"י שם, פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזיל ולא שריתיה שחיטה עכ"ל, והיינו כיון דה"ל ספק בשחיטה, ודאי אסור מן התורה, ואפילו חזקת איסור מקרי, חזקת שאינו זבוח, ואפילו נימא דלא הוי חזקת איסור ומשום דאיתרע ליה חזקה, עכ"פ איקבע איסורא מיהא הוי, כיון דקודם שחיטה אסור היה ועכשיו נסתפק אם שריתיה שחיטה.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק ו (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק ו · >>

פרק ו

הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה א' ז"ל, פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת, ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת, לפי שאינו בקדושתו, ואפילו נתינה או אחת מהספיקות מותרת לו, הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספיקות, אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה, עכ"ל.

והבית שמואל באבן העזר סימן ה' כתב עלה ז"ל, לכאורה תימה למה מותר בספיקות, הא קיי"ל ממזר ודאי אסור בספק ממזרת, ולמה ספק ממזרת מותרת בפצוע דכא, אע"ג דאיתא בפרק עשרה יוחסין קהל ודאי לא יבא הא ספק יבא היינו מדאורייתא, ומכל מקום קיי"ל ספיקות בודאי אסורין, עכ"ל.

ובשו"ת נודע ביהודה קמא חלק אה"ע סי' ו' הוסיף להקשות על דברי הרמב"ם, דכיון דסבירא ליה להרמב"ם פצוע דכא אסור בממזרת וגם בישראלית אסור, אם כן היכי מותר בספיקות, כיון דהיא ממה נפשך אסורה לו, אם ממזרת אסורה היא לו, ואם ישראלית אסורה היא לו, ואפילו למש"כ המוהרי"ט דספק ממזר מותר לישא ישראלית ודאית וגם ממזרת ודאית מן התורה, היינו בזה אחר זה, אבל בחדא ביאה כיון דממה נפשך אסורה היכי מותר בה.

עוד הקשה מהא דאיתא בירושלמי פרק עשרה יוחסין, דתנן כל האסורין לבא בקהל מותרים זה בזה, ואיפליגו שם אמוראי, דר' ירמיה סבר דפצוע דכא אסור לבא בקהל ומותרין זה בזה ומותר בממזרת, ור' בון אמר פסול הגוף שאני, והיינו דפצוע דכא אינו מפסולי הקהל אלא בקדושתיה קאי, ואסור לבא בקהל מחמת פסול הגוף ומשום הכי אסור בממזרת, ואם כן לר' ירמיה דסבירא ליה כל האסורין לבא בקהל מותרין זה בזה, נכלל גם כן פצוע דכא, ותנן שם במתניתין ודאן בספיקן אסור, ואם כן לר' ירמיה מוכח דסבירא ליה דפצוע דכא אסור בספיקות, ואם כן נהי דלמאן דפליג עליה לא מיירי מתניתין מפצוע דכא, אבל בזה לא פליג דאסור בספיקות.

עוד הקשה שם בהא דכתב הרמב"ם בטעמא, הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הספיקות, דהא ממזר ודאי נמי אסור לבא בקהל ואפילו הכי גזרו בו על הספיקות. ועיין שם שהאריך ליישב דברי הרמב"ם אמנם בציור רחוק. ובספר בית מאיר ראיתי שכתב דמשום הכי פצוע דכא מותר בספיקות, משום דמן התורה ודאי אסור ולא ספק, אלא מדרבנן ומשום דמעלה עשו ביוחסין וכדאמרינן פרק עשרה יוחסין, ופצוע דכא הואיל ולאו בני אולודי נינהו לא עשו מעלה, עיין שם. אלא דכבר העלה שם בתשובת נודע ביהודה בשם רב א' לחלק גם כן כיוצא בזה, והשיגו מלשון הרמב"ם שכתב, הואיל ואסור לבא בקהל לא גזרו בו על הספיקות, ולא זכר כלל האי טעמא דלאו בני אולודי, עיין שם בתשובה הנזכרת. ובזה תיקשי נמי על דברי ספר בית מאיר.

ולכן נראה לפענ"ד בזה שהקשה בתשובה הנ"ל דהיכי מותר פצוע דכא בספיקות, כיון דממה נפשך אסורה היא לו הן ממזרת הן ישראלית, ואפילו לדברי מוהרי"ט אינו אלא בזה אחר זה. המעיין במוהרי"ט יראה דספק התורה התירה בתורת ודאי ולא בתורת ספק דליהוי מותר בממזרת ובישראלית, אם כן מן התורה מותר פצוע דכא בספיקות, דאם היא ממזרת, הרי ממזר ספק התורה התירה דכתיב ממזר ודאי הא ספק יבא, ואם היא ישראלית, כיון דבעינן קהל ודאי ולא קהל ספק, אם כן קהל ספק התורה התירה והכל בתורת ודאי, ואפילו תרתי דסתרי, ואין חילוק בין בבת אחת בין בזה אחר זה, כיון דבתורת ודאי התירה התורה ולא בתורת ספק. אלא דהא קשיא מה שהקשה הבית שמואל, דאמאי מותר בספיקות יותר מממזר דאסור על כל פנים מדרבנן.

ונראה דכיון דאמרו בש"ס פרק עשרה יוחסין שתוקי מאי טעמא אסור, ומסיק משום דמעלה עשו ביוחסין. ומעלת יוחסין אינו אלא בקהל ישראל נגד פסולי קהל, ומשום הכי הספיקות, כיון דיש בהם ספק ישראלים עשו מעלה שלא יתערבו בפסולי משפחה, והמעלה אינו אלא נגד פסולי קהל, אבל פצוע דכא כהן, דלדעת הרמב"ם פצוע דכא בקדושתיה קאי ואסור בממזרת, והא דלא יבא בקהל ה' אינו אלא משום פסול הגוף, אם כן הוה ליה כמו שאר איסורין ולא שייך בזה משום מעלה, כיון דגם פצוע דכא ביחסותיה קאי, וכיון דלא שייך בזה משום מעלת יוחסין, קאי אדאורייתא דמותר בספיקות, ואפילו בתרתי דסתרי אהדדי וכמו שכתבנו.

ואף על גב דבעלמא החמירו רבנן גם בשאר איסורין בספיקות, גבי ממזר ספק, כיון דהתורה התירה בתורת ודאי ואפילו תרתי דסתרי, לא היו חכמים מחמירין אי לאו משום מעלת יוחסין, וכדאיתא בש"ס מאי טעמא שתוקי פסול, משום מעלת יוחסין. ופצוע דכא דביחסותיה קאי לדעת הרמב"ם דסבירא ליה בקדושתיה קאי, אם כן לא שייך נגדו מעלת יוחסין. אלא דלא תיקשי, נהי דהספיקות מותרין בפצוע דכא ולא עשו מעלה לפצוע דכא כיון דאיהו בקדושתיה קאי ואסור בממזרת, ואם כן בספיקות היה לו לעשות מעלה ביוחסין שלא ישא את הספיקות, לזה כתב הרמב"ם, כיון דאסור לבא בקהל לא גזרו בו על הספיקות, והיינו דאף על גב דבקדושתיה קאי ואינו אסור בקהל אלא משום פסול הגוף, אפילו הכי כיון דהתורה הרחיקתו מקהל לא עשו בו מעלת יוחסין, ואם כן לא שייך מעלת יוחסין, הן מדידה לדידיה כיון דאיהו גם כן מיוחס ובקדושתיה קאי, וכמו כן מדידיה לדידה, כיון דסוף סוף הרחיקתו תורה מקהל לא החשיבו במעלת יוחסין, וזה נכון ודוק.

וניחא בזה ליישב מה שהקשה בתשובה הנ"ל מירושלמי, דלר' ירמיה דסבירא ליה כל האסורין לבא בקהל מותרין זה בזה היינו פצוע דכא, ואם כן לר' ירמיה דלאו בקדושתיה קאי, משום הכי ודאן בספיקן אסור ומשום מעלת יוחסין דידה, דאפשר ישראלית איהי והוה לה מעלת יוחסין נגד פצוע דכא כמו נגד אחד מפסולי קהל, כיון דלאו בקדושתיה קאי, אבל לדידן דקיימא לן דבקדושתיה קאי ואסור בממזרת, אם כן תו ליכא מעלת יוחסין לדידה נגד פצוע דכא כיון דאיהו ביחסותיה נמי קאי, ולדידיה לא שייך מעלת יוחסין, דכיון דהתורה הרחיקתו, אם כן אף על גב דמיוחס הוא, לא עשו בו משום מעלת יוחסין וכמו שכתבנו, ואם כן הא דמבואר בירושלמי דלר' ירמיה פצוע דכא אסור בספיקות, היינו משום דלדידיה לאו בקדושתיה קאי ועשו מעלת יוחסין לדידה נגד פצוע דכא, אבל לדידן דקיימא לן דבקדושתיה קאי, ליכא מעלת יוחסין נגדו כיון דאיהו נמי מיוחס ודוק.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק ז (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק ז · >>

פרק ז

הלכתא גמירי לה מסוטה, דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא, וברשות הרבים ספיקו טהור. והוא בש"ס בכמה מקומות (עיין סוטה כח ב). והוכיחו בתוס' חולין דף ט' ובריש נדה דברשות היחיד ספיקו טמא ואפילו היכא דאיכא חזקת טהרה, וברשות הרבים ספיקו טהור ואפילו היכא דליכא חזקת טהרה. והקשו התוס' שם בחולין ובריש נדה, כיון דלא למדנו להני כללי אלא מסוטה, וסוטה אי נימא דלית בה חזקת טהרה משום דאיתרע חזקתה, כיון דקינא לה ונסתרה, אם כן היכי יליף מינה לטמא ברשות היחיד ואפילו היכא דאיכא חזקת טהרה, כיון דסוטה לית בה חזקת טהרה, ואי נימא דסוטה בחזקת טהרה קאי ולא איתרע חזקתה, אם כן היכי יליף מינה לטהר ברשות הרבים אפילו ליכא חזקת טהרה, כיון דסוטה אית בה חזקת טהרה, עיין שם בתוס'.

ונראה לפי מה שכתב בדרכי משה ביורה דעה סימן ל"א וזה לשונו, מעשה בא לידינו פה ק"ק קראקא בראש בהמה שהיה בה מים, וקודם שידעו הריעותא חתכו הגולגולת לשנים ומקצת המוח מן הגלגולת, ולא היה נודע אם המוח מקיפו או לא, ואסרנוה, ויש שהיו רוצים להכשירה מהא דתניא נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה, ולא דמי, דהואיל ויש כאן ריעותא ברור מחיים, אין להכשיר משום זה, וכן משמע בתוס' פרק ד' אחין דף ל', עכ"ל.

ומוהר"ם לובלין בתשובותיו השיג דמבואר בתוס' להיפוך, שכתבו דהוי חזקת היתר אף על גב דנולד מחיים, והביאו ראיה לזה מהא דאמרו שם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, ואף על גב דהתם נמי בשעה שנולד הספק היתה אסורה משום אשת איש, ואם כן הכי נמי כשנולד הספק מחיים משום שאינה זבוחה, אפילו הכי הוה ליה חזקת היתר.

וכבר כתב הש"ך ביורה דעה סימן נ' ליישב דברי הרמ"א, והוא דתוס' לא כתבו דמהני חזקת היתר היכא דנולד הספק מחיים אלא לרבה שם, אבל אביי ורבא דלא סבירא להו האי חזקה דאשה זו בחזקת היתר לשוק, והיינו משום דסבירא להו לאביי ורבא דכיון דנולד הספק בחיי בעלה, דהיתה אסורה משום אשת איש, לא הוי חזקת היתר, ואם כן הוא הדין בספק טריפה שנולד מחיים בעידן איסורא שאינו זבוח, לא הוי חזקת היתר עיין שם.

ולפי זה יש לומר, דסוטה לא איתרע חזקת היתר דידה, ואם כן ברשות היחיד דטמא אפילו אית ביה חזקת טהרה, שפיר ילפינן מסוטה, כיון דסוטה נמי אית בה חזקת היתר לבעלה ואפילו הכי ברשות היחיד ספיקו טמא, וכיון דבסוטה כתיב ונטמאה ונטמאה ב' פעמים אחד לבעל ואחד לבועל, אם כן ילפינן שפיר דברשות הרבים ספיקו טהור אפילו היכא דליכא חזקת טהרה, דהא סוטה לבועל לית לה חזקת היתר, כיון דנולד הספק בחזקת איסור אשת איש, ואפילו הכי ברשות הרבים ספיקו טהור, ואם כן שפיר ילפינן ספק טומאה ברשות היחיד דטמא אפילו איכא חזקת היתר, מבעל דאית ליה חזקת היתר, וספק טומאה ברשות הרבים דטהור אפילו ליכא חזקת היתר, מבועל דלית ליה חזקת היתר דנולד הספק בעידן איסורא דאשת איש, וסבירא ליה לרבא דלא מהני חזקת היתר דבעל, כמו דסבירא ליה לר' אלעזר פרק קמא דכתובות דף יג: מאן דמכשיר בה פוסל בבתה ולא מהני חזקת האם לגבי בת.

ובהא דאמרו בפרק קמא דחולין דף ט', והא אילו ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור ואילו ספק מים מגולין אסורין, אמר ליה התם הלכתא גמירי לה מסוטה, מה סוטה ברשות היחיד אף טומאה ברשות היחיד, פירש רש"י ז"ל, מה סוטה שקינא לה בעלה "אל תסתרי עם פלוני" ונסתרה, כתיב ונטמאה ב' פעמים, אחד לבעל כו'. ולכאורה הך דרשה ד"ונטמאה" ב' פעמים אינו עניין לסוגיא שם. ולפי מה שכתבנו ניחא, דעיקר טהרה ברשות הרבים דילפינן מסוטה אפילו היכא דליכא חזקת טהרה, מבועל הוא דיליף לה, דלבעל אית ליה חזקת היתר וכמו שכתבנו.

ולפי דעת הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות אבות הטומאה שכתב דספק ברשות הרבים טהור משום דכל הספיקות מדבריהם, עיין שם, אם כן הא דצריך הלכתא לטהר ברשות הרבים, אינו אלא דלא נימא כיון דגלי קרא לטמא ספק הטומאה ברשות היחיד בסוטה, נימא דהוא הדין ספק טומאה ברשות הרבים, להכי אתי הלכתא לחלק רשויות, וכמו שכתבו התוספות ריש פרק כשם סוטה כח ב ד"ה מכאן עיין שם, ואם כן מצינן לומר גבי סוטה איכא חזקת היתר, ומשום הכי שפיר ילפינן לטמא ספק טומאה ברשות היחיד מסוטה אפילו היכא דאיכא חזקת טהרה, והא דטהור ברשות הרבים אפילו היכא דליכא חזקת טהרה, היינו משום דכל הספק מדבריהם כמו שכתב הרמב"ם.

אלא דלפי מ"ש בפ"ד דאביי ורבא פליגי בזה (חולין ט ע"ב), וס"ל לאביי הכי דברשות הרבים דטהור, לאו מסוטה גמרינן לה אלא משום כל הספק מדבריהם, והיינו נמי מהך קושיא, דליכא למימר דילפינן ספק טומאה ברשות הרבים מסוטה כיון דסוטה אית לה חזקת היתר, על כרחך משום דכל הספק מדבריהם, ורבא דחי לה דהוא משום הלכתא גמירי אלא דילפינן רשות הרבים מבועל, דגבי בועל ליכא חזקה כיון דנולד הספק בעידן איסור אשת איש. והכי ס"ל לאביי ורבא בפ"ד אחין (יבמות ל ע"ב) וכמ"ש הש"ך. ולרבה דסבירא ליה בפרק ד' אחין דאפילו נולד הספק בחיי הבעל נמי מוקי לה בחזקת היתר, א"כ הדרא הקושיא לדוכתיה, דהיכי יליף רה"ר היכא דליכא חזקה מסוטה דאית לה חזקת היתר, על כרחך רבה נמי ס"ל כאביי ורב שימי דטעמא דברשות הרבים טהור אפילו היכא דליכא חזקה, לאו מסוטה גמרינן לה אלא משום דכל הספק מדבריהם.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק ח (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק ח · >>

פרק ח

כתב הר"ש פרק ה' דטהרות, בהא דתנן שם עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא, שנים אומרים לא נטמא ושנים אומרים נטמא, ברשות היחיד טמא, ברשות הרבים טהור. וכתב שם הר"ש ז"ל, ברשות הרבים ספיקו טהור, משמע הכא דבתרי ותרי נמי ברשות הרבים ספיקו טהור, וקשה, דלא משמע כן בפרק בכל מערבין דף ל"ה גבי הא דתנן תרומה ונטמאת, ספק מבעוד יום ספק משחשיכה, ר' מאיר אומר הרי זה חמר גמל, ופריך עלה מהא דנגע באחד בלילה, דר' מאיר מטהר, וברשות הרבים איירי כדפרישית לעיל, ומשני רבה ורב יוסף דמתניתין דהתם בשתי כיתי עדים, אחת אומרת מבעוד יום ואחת אומרת משחשיכה. שמע מינה דכי האי גוונא לא מטהרינן ברשות הרבים, ובפרק ד' אחין נמי משמע דתרי ותרי לכל הפחות הוי ספיקא דרבנן, עד כאן לשונו.

ונראה לפי מה שהשרישונו בעלי תוס', דאין דנין בספק טומאה דלמפרע מסוטה, דכל ספק טומאה דילפינן מסוטה היינו בטומאה דלהבא דוקא, דומיא דסוטה, עיין בדבריהם ריש נדה ד"ה מעת לעת, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו שם, ואם כן, הא דמטהר ר' מאיר בנגע באחד בלילה, לאו מסוטה הוא דיליף לה, כיון דהיא טומאה דלמפרע, ואין למידין מסוטה אלא טומאה דלהבא, אלא דהוא משום חזקה קמייתא והשתא הוא דאיתרע, וכן כתב רש"י שם בעירובין דף לה ע"ב ד"ה ר"מ בנגע באחד בלילה, משום דמוקמינן אחזקת חי והשתא הוא דמת, עיין שם, ולא כתב משום הלכתא דיליף מסוטה לטהר ברשות הרבים אפילו היכא דליכא חזקה, אלא משום דמסוטה לא ילפינן טומאה דלמפרע, ואם כן אינו אלא משום חזקה.

ומשום הכי בשני כיתי עדים, דתרי ותרי על כל פנים ספיקא דרבנן הוי, וכיון דליכא חזקה על ידי תרי ותרי דמרע לחזקה, ממילא ספיקו טמא, כיון דאין למידין מסוטה לטהר אפילו היכא דליכא חזקה בטומאה דלמפרע, אבל משנתינו דטהרות דמיירי מטומאה דלהבא, דהא חילוק רשויות בין רשות היחיד לרשות הרבים אינו אלא בטומאה דלהבא, ומסוטה ילפינן אפילו היכא דליכא חזקה, ומשום הכי אפילו בתרי ותרי דליכא חזקה, דהוה ליה ספיקא דאורייתא או ספיקא דרבנן, מכל מקום ספיקו טהור ברשות הרבים, דילפינן מסוטה לטהר אפילו ליכא חזקה.

ומה שכתב הר"ש דבפרק ד' אחין נמי משמע דתרי ותרי לכל הפחות ספיקא דרבנן, לא ידענא מאי קושיא, דהתם לא אמרינן אלא לעניין חזקה, דספיקא דתרי ותרי מפקי ליה מחזקה, ולא אמרינן תרי ותרי כמאן דליתא ואוקמה אחזקה, אלא כמאן דאיתניהו ותרי מפקי מחזקה קמייתא, אבל בספק טומאה ברשות הרבים דטהור, דלאו מתורת חזקה, דהא אפילו ליכא חזקה ברשות הרבים טהור ומסוטה גמרינן כדאיתא בש"ס ובתוספות, ואם כן, אפילו בתרי ותרי טהור. ומיהו דווקא בטומאה דלהבא, אבל טומאה דלמפרע דאינו אלא משום חזקה, דלא ילפינן מסוטה למפרע וכמו שכתבנו, בתרי ותרי ספיקו טמא ודוק.

ואיכא למידק במה שכתב הרמב"ם פרק ח' משגגות הלכה ג' זה לשונו: האוכל חתיכה ועד אחד אומר לו זה שאכלת חלב, ועד אחד אומר לא אכלת חלב, הואיל ונקבע האיסור כו' הרי זה מביא אשם תלוי, עד כאן. וכתב בהשגות ז"ל, לא ידעתי היאך נקבע האיסור בכאן, אלא אם כן מעיד העד חתיכת חלב שהיתה עם השומן אכלת, והאחר יאמר לא אכלת אלא השומן, עיין שם. וכתב שם הכסף משנה, אפשר לומר שלכך נתכוין רבינו, ויותר נראה לומר דשפיר מיקרי איקבע איסורא על פי עד אחד, ואף על פי שאין שם אלא חתיכה אחת, עד כאן לשונו.

והרמב"ם שכתב פרק ט"ז מאבות הטומאה דספק טומאה ברשות הרבים דטהור משום דכל הספיקות מדבריהם, ועיין במוהרי"ט חלק ב סימן א', וכיון דאינו אלא משום דספיקות מדבריהם, אם כן בשנים אומרים נטמא ושנים אומרים לא נטמא, דהוה ליה איקבע איסורא כהאי גוונא על פי העדים, וכן בעד אומר נטמא דהוה ליה איקבע, ואם כן קשיא משנתינו פרק ה' דטהרות, עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא, שנים אומרים נטמא כו', ברשות הרבים טהור, ואמאי, כיון דברשות הרבים אינו אלא משום דספיקות מדבריהם, ואיקבע איסורא מדאורייתא, ולדברי הכסף משנה אפילו בחתיכה אחת הוה ליה איקבע.

ולכן נראה לעניות דעתי מוכרח מזה דבחתיכה אחת לא חשיב איקבע, אף על גב דעד אומר אסור ועד אחד אומר מותר. והרמב"ם פרק ח' משגגות מיירי בחתיכה אחת משתי חתיכות, וכמו שכתב הכסף משנה דאפשר לומר שלכך נתכוין רבינו. ובכתובות פרק ב' דף כ"ב בהא דתני שנים אומרים מת כו' משנשאת לא תצא, ופריך עלה הבא עליה באשם תלוי קאי, וכתבו שם התוס' זה לשונם, אפילו למאן דאמר בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות הכא לא בעינן, דמאן דמפרש בפרק ספק אכל דף י"ז טעמא דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות משום דאפשר לברר איסורו, פירוש, אפשר לברר על ידי בקי שיכיר חתיכה הנשארת אם חלב היא אם שומן היא, הכי נמי אפשר לברר על ידי הזמה, ולמאן דמפרש משום דבשתי חתיכות אחת של חלב איקבע איסורא, הכי נמי איקבע איסורא שהיתה בחזקת אשת איש, עד כאן לשונם. ומדבריהם נמי מוכח דתרי ותרי לא חשיב איקבע איסורא, מדכתבו דאיקבע שהיתה בחזקת אשת איש, ותיפוק ליה דאיקבע על פי עדים דשנים אומרים לא מת.

אלא דאכתי תיקשי למאן דאמר בפרק ספק אכל בטעמא דבעינן חתיכה משתי חתיכות משום דאפשר לברר איסורו, וכיון דבתרי ותרי נמי חשיב אפשר לברר על ידי הזמה, וכמו שכתבו תוס', אם כן על כרחך ספיקא דעדים חשיב כחתיכה משתי חתיכות, והיכא דמייתי אשם תלוי ספיקו אסור מן התורה לשיטת הרמב"ם, וכמבואר שם במוהרי"ט ופר"ח, דהא מהאי טעמא בעי חתיכה משתי חתיכות, משום דחתיכה אחת מותר מן התורה, ואם כן לדידיה תיקשי משנתינו דעד אומר נטמא או שנים אומרים נטמא כו' דטהור ברשות הרבים, דאינו אלא משום דספיקות מדבריהם, וזה הספק על ידי עד אחד או על ידי תרי ותרי הוי ליה אפשר לברר, והוי ליה כמו חתיכה משתי חתיכות, ואם כן אמאי ספיקו טהור ברשות הרבים.

ולכן נראה מוכרח מזה דגם למאן דאמר משום אפשר לברר, סבירא ליה דוקא בחתיכה משתי חתיכות, דחתיכה הנשארת, על ידי בקי ודאי יכירנו אם חלב אם שומן, אבל על ידי הזמה, אפשר שיבורר ואפשר לא יבואו לידי הזמה, וכיון דחשיב לא אפשר, משום הכי משנתינו דעד אומר נטמא כו' ברשות הרבים טהור, משום דהוה ליה כמו חתיכה אחת ומותר מן התורה.

וניחא בזה הא דכתב הרמב"ם פרק ח' משגגות דבעי אשם תלוי בחתיכה משתי חתיכות ומשום דאיקבע איסורא, והקשה הכסף משנה, כיון דרבא ורב זירא יהבי טעמי אחריני, אמאי שבקיה, ועיין שם. ולפי מה שכתבנו, אם כן מוכח משנתינו דמטהר בספק טומאה ברשות הרבים בספיקא דעד נגד עד או בספיקא דתרי ותרי, אם כן מוכח דעל ידי עדים לא חשיב איקבע, ואם כן הך סוגיא דפרק ב' דכתובות, הבא עליה באשם תלוי, וכן בפרק האשה רבה דאמרו הבא עליה באשם תלוי, על כרחך אזלא כמאן דאמר איקבע איסורא, והתם חתיכה אחת חשיבא איקבע משום שהיתה בחזקת אשת איש, ומשום הכי כיון דסוגיית הש"ס אזלא כהך מאן דאמר, דטעמא משום דאיקבע איסורא, פוסק הרמב"ם כסתמת הש"ס.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק ט (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק ט · >>

פרק ט

ואכתי איכא למידק מהא דתנן בטהרות פרק ה' משנה א, השרץ והצפרדע ברשות הרבים, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה כו' וחכמים מטהרין, עיין שם. וכיון דספק טומאה ברשות הרבים טהור אינו אלא משום דכל הספיקות מדבריהם, וכמו שכתב הרמב"ם פרק ט"ז מאבות הטומאה, ושרץ וצפרדע, או כזית מן המת וכזית מנבילה, ודאי איקבע איסורא והוא חתיכה משתי חתיכות, ואמאי טהור ברשות הרבים.

ולפי מה שכתב הש"ך ביורה דעה סימן קי"א במאי שכתב בשולחן ערוך וכן הדין אם לא היה כאן אלא קדירה אחת של בשר שחוטה ונפל בה אחד מאלו שתי חתיכות ואינו ידוע איזהו, תולין דשל היתר נפלה. וכתב עלה הש"ך ז"ל, נראה דשתי חתיכות היו ניכרין בפני עצמן קודם נפילתן איזה מהם של היתר, דאי נתערבו מתחילה חד בחד, אם כן כיון דאתחזק איסורא בשתי חתיכות דיינינן ליה כגופו של איסור, ותו לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, עכ"ל. ומשמע מדבריו, דאם ניכרין בפני עצמן לא מקרי איקבע איסורא, ואיכא למימר דשרץ וצפרדע היה כל אחד ניכר בפני עצמו ואינו יודע באיזו מהם נגע, דכהאי גוונא לא מיקרי איקבע.

אלא דכבר השיגו הפר"ח שם והוכיח דכהאי גוונא נמי מיקרי איקבע איסורא, מדמייתי אשם תלוי גבי אשתו ואחותו עמו בבית, כדאיתא פרק ד' דכריתות ועיין שם. ועוד, מלשון הרמב"ם משמע דשרץ וצפרדע לא היו ניכרין בפני עצמן, שכתב פרק י"ט מאבות הטומאה הלכה ב' זה לשונו, השרץ והצפרדע ברשות הרבים ואינו ניכר צורתן ונגע באחת מהן טהור, עיין שם, וכיון דאינו ניכר, ודאי מקרי איקבע איסורא.

ולכן נראה דהא דטהור ברשות הרבים בספק דאיקבע, לאו משום האי כללא דספק טומאה ברשות הרבים טהור, כיון דאינו אלא משום דכל הספיקות מדבריהם, ואיקבע הוה ליה ספיקא דאורייתא ומן התורה אסור, אלא משום דמוקי לגברא הנוגע בחזקת טהור. וברשות היחיד דטמא, משום דברשות היחיד אפילו איכא חזקת טהור ספיקו טמא. וכהאי גוונא כתבו תוס' ריש נדה ד"ה הלל, דבשני נזירים דאי אפשר למילף מסוטה ומשום דאי אפשר להיות שניהם טהורים, אפילו הכי ברשות הרבים טהור, ולאו מסוטה יליף, אלא משום דמוקי לכל חד בחזקת טהרה עיין שם. ואם כן, הוא הדין בספק דאיקבע נמי דטהור, לאו משום דכל הספיקות מדבריהם, אלא משום חזקת טהרה.

והרמב"ם שכתב בטעמא דרשות הרבים דספק טהור משום דכל הספק מדבריהם, משום דברשות הרבים טהור מוכח בש"ס דאפילו היכא דליכא חזקת טהרה, טהור ברשות הרבים, וכמו שהוכיחו תוס' מש"ס, עיין בדבריהם בחולין פרק קמא דף ט' ד"ה התם ובריש נדה, לזה הוא דכתב פרק ט"ז מאבות הטומאה משום דכל הספיקות מדבריהם. ובתרי ותרי דליכא למימר משום חזקה, דהא תרי ותרי או ספיקא דאורייתא או ספיקא דרבנן, אם כן על כרחך משום דכל הספיקות מדבריהם. וספיקא דתרי ותרי לא מקרי איקבע, וכמו שכתבנו בפרק ח ודו"ק. ועיין מה שנכתוב בשמעתא ג פרק א.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק י (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק י · >>

פרק י

תמן תנינן ריש נדה שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן, הלל אומר מפקידה לפקידה. ומסקינן בגמרא דחומרא דהלל אינו אלא לקדשים ולתרומה, אבל לחולין מודה הלל דיה שעתה, ומשום דמוקי לה בחזקת טהרה. והקשו התוס' שם, דאמאי לא הוי טומאה ודאית גם לחולין, כיון דכל ספק טומאה ברשות היחיד ודאי טמא, אפילו היכא דאיכא חזקת טהרה, דילפינן מסוטה. והעלו דלא ילפינן מסוטה לטומאה למפרע, אלא להבא דוקא הוא דילפינן, דומיא דסוטה דהוא להבא. תו הקשו תוספות שם, דבקדשים ותרומה מחמרי בית הלל ואפילו ברשות הרבים, ואמאי הא ספק טומאה ברשות הרבים טהור אפילו היכא דליכא חזקה, דילפינן מסוטה. ותירצו, כיון דהשתא טמאה ודאי, אינו דומה לסוטה, עיין שם.

והמהרש"א בחידושיו כתב בדברי תוספות, דאף על גב דלא ילפינן מסוטה לטומאה למפרע שיהיה בו טומאה ודאית, היינו דוקא היכא דאיכא חזקת טהרה, אבל היכא דליכא חזקת טהרה, שפיר ילפינן מסוטה שיהיה טומאה ודאית אפילו בטומאה דלמפרע, עיין שם.

ומוהר"ם מלובלין שם כתב, דאפילו היכא דליכא חזקת טהרה, לא ילפינן כלל טומאה דלמפרע מסוטה לטומאה ודאית, ואינו אלא ספק, כיון דלא ילפינן מסוטה טומאה למפרע, עיין שם.

ומה שהביא למוהרש"א בזה דילפינן טומאה למפרע מסוטה היכא דליכא חזקה להיות טומאה ודאית, היינו מהא דאמרו שם דף ב ע"ב בהא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל טהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות, ר' שמעון אומ ברשות הרבים טהורות, ברשות היחיד תולין, ושניהם לא למדוהו אלא מסוטה, רבנן סברי כי סוטה, מה סוטה ספק ועשאוהו כודאי כו', אי מה סוטה ברשות הרבים טהור כו', כיון דאיכא תרתי לריעותא, כודאי טומאה דמי, ור' שמעון סבר כי סוטה, מה סוטה ברשות הרבים טהור, הכי נמי ברשות הרבים טהור, אי מסוטה, מה סוטה ברשות היחיד טמא ודאי הכי נמי ברשות היחיד טמא ודאי, הכי השתא התם רגלים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה, הכא מה רגלים לדבר איכא, ואי בעית אימא היינו טעמא דרבי שמעון, גמר סוף טומאה מתחילת טומאה, עיין שם בסוגיא.

וכתב שם המוהר"ם לובלין, דלתירוץ ראשון שבגמרא, צריכין אנו לרבנן לטעמא דתרתי לריעותא גם ברשות היחיד, דאף על גב דרבנן סברי בעלמא ברשות היחיד טמא ודאי, מכל מקום בטומאה דלמפרע הא לא ילפינן מסוטה, עיין שם. ושיטת מוהרש"א דאין אנו צריכין לרבנן טעמא דתרתי לריעותא רק ברשות הרבים, אבל ברשות היחיד ילפינן מסוטה לטומאה ודאית, דאף על גב דלא ילפינן מסוטה טומאה דלמפרע, היינו היכא דאיכא חזקה, אבל היכא דליכא חזקה, וכמו במקוה שנמדד ונמצא חסר, דאי נימא העמד מקוה על חזקתו, אדרבא העמד טמא על חזקתו, וכל היכא דליכא חזקה ילפינן מסוטה להיות טומאה ודאי גם בטומאה דלמפרע, עיין שם.

והמשנה למלך הסכים לזה, עיין שם פרק י' מהלכות מקואות, והאריך שם להשיג על הרב המנהיר, ועיקר תמיהתו, דאם כן למה הוצרכנו לומר לר' שמעון דלא יליף מסוטה, משום דסוטה רגלים לדבר, הא תיפוק ליה דהוה ליה טומאה למפרע ולא ילפינן מסוטה אלא להבא, ולכך סבירא ליה לר' שמעון ברשות היחיד תולין, אלא על כרחך היכא דליכא חזקה שפיר ילפינן מסוטה אפילו בטומאה דלמפרע להיות טמא ודאי, עיין שם.

ולעמוד על בירור שיטת מוהרש"א ומוהר"ם לובלין צריכין אנו בתחילה לפרש לשון התוספות, ומשם נוכל לעמוד לעניות דעתי על בירור שיטתם הנ"ל.

והנה בתוס' ריש נדה בתחילת דבריהם הקשו, שיהיה טמא ברשות היחיד אפילו לחולין, כיון דברשות היחיד לא מהני חזקה. והעלו דלא ילפינן מסוטה לטומאה דלמפרע. וחזרו והקשו, דאמאי מחמירין בקדשים ותרומה אפילו ברשות הרבים, כיון דברשות הרבים ספיקו טהור אפילו ליכא חזקה. ומאי זו קושיא, כיון דכבר כתבו תוס' דלא ילפינן למפרע, כיון דלא דמי לסוטה, וכי היכי דלא ילפינן למפרע ברשות היחיד הכי נמי לא ילפינן ברשות הרבים, כיון דאינו דומה לסוטה.

והרמב"ן בחידושיו כוללם יחד, שהקשה קושיות הנ"ל, ברשות היחיד אמאי טהור לחולין, וברשות הרבים דטמא לתרומה וקדשים, כיון דילפינן מסוטה, אם כן ברשות היחיד טמא אפילו איכא חזקה וברשות הרבים טהור אפילו ליכא חזקה. ותירץ, לפי שאין דנין טומאה דלמפרע מסוטה בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים, עיין שם. הרי שכלל תירוץ זה דלמפרע בין לרשות היחיד ובין לרשות הרבים. ובתוס' כתבו לגבי רשות היחיד בעניין אחר וברשות הרבים בסגנון אחר, ומה זה חילוק רשויות.

ולכן נראה דלשיטת מוהרש"א ניחא, שכתב דאף על גב דלא ילפינן מסוטה טומאה דלמפרע, היינו דוקא היכא דאיכא חזקה, אבל היכא דליכא חזקה שפיר ילפינן מסוטה אפילו בטומאה דלמפרע, וכדמוכח לה מהא דאמרינן במקוה שנמדד ונמצא חסר, דברשות היחיד טמא ואף על גב דהוי למפרע, דלא אמרו טעמא דתרתי לריעותא אלא ברשות הרבים, ומשום הכי שפיר קשיא להו ברשות הרבים אמאי טמא לתרומה וקדשים, נהי דלא סמכו בקדשים ותרומה על חזקת טהרה, כיון דטהור ברשות הרבים אפילו ליכא חזקה, ואי משום דלמפרע לא ילפינן מסוטה, הא היכא דליכא חזקה שפיר ילפינן גם טומאה דלמפרע, וכיון דליכא חזקת טומאה ולא חזקת טהרה, שפיר ילפינן מסוטה גם טומאה דלמפרע, דהא ברשות היחיד כהאי גוונא היכא דליכא חזקה נמי יליף מסוטה להיות טומאה ודאית, ואם כן הספק ברשות הרבים ניליף לטהרה ודאית גם בטומאה דלמפרע, ומשום הכי תירצו דכיון שעכשיו טמאה ודאית לא יליף מסוטה ודוק.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק יא (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק יא · >>

פרק יא

ולשיטת הרב המנהיר, הא דחזרו והקשו מרשות הרבים, היינו משום הא דכתבו בתחילה דלא ילפינן מסוטה טומאה דלמפרע, לאו מצד גזירה הוא דכתבו לומר דוקא בטומאה דלהבא הוא דטימא הכתוב ולא למפרע, דמאי שנא, אלא סברא הוא דאמרוהו דיש פנים לחלק ולומר דלמפרע קילא מטומאה דלהבא.

ולפי מ"ש תוספות פרק כשם [סוטה] דף כ"ח. ד"ה אינו דין שעשה בו ספק כודאי ז"ל, אבל הא איכא למיתמה, אמאי לא פרכינן מה לסוטה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כדפריך לעיל בריש פ"ק דף ב', ואין לומר משום דלעיל מיירי בטומאה דבתר קינוי וסתירה דמהימן עד אחד התם ודאי איכא רגלים לדבר, אבל הכא ילפינן מסתירה דבתר קינוי גרידא דליכא למיפרך שכן קינא לה, דקינוי לא חשיב רגלים בלא סתירה, דהא בריש מסכת נדה דמייתי התם מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו ע"ג בין ברה"ר בין ברה"י טמא, ר' שמעון אומר ברה"ר טהור ברה"י תולין, ושניהם לא למדוה אלא מסוטה, רבנן סברי כי סוטה מה סוטה ספק ועשאו כודאי אף כו', ופריך אי מסוטה מה סוטה טמא ודאי הכא נמי טמא ודאי, הכי השתא התם רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה הכא מאי רגלים לדבר איכא, אלמא אע"ג דמסתירה דבתר קינוי יליף כי הכא פריך ואמאי לא פריך הכא, וי"ל דסתירה ע"י קינוי בסוטה הוי כספק מגע שרץ, שהרי בלא קינוי לא היה שום ספק בסתירה גרידא דלא נחשדו על העריות, הלכך קינוי גורם הספק, והכי פי' במס' נדה התם גבי סוטה וספק שרץ, הרי ריעותא דהיינו השרץ והבועל קמן אצל הטהרות והאשה, אבל גבי מקוה קודם טבילה לא ראינו שום ריעותא דאיכא לספוקי על ידו, ולעיל סוף פ"ק קודם העדאת עדים לא היה שום ריעותא, עכ"ל.

והיינו נמי טעמא דנדה דאינה מטמאה למפרע ולא ילפינן מסוטה, משום דלא ילפינן מסוטה אלא טומאה דלהבא, דהוי ליה רגלים לדבר שהשרץ לפנינו וכמו בסוטה דהבועל קמן, וכמו כן כל טומאה דלהבא הו"ל רגלים לדבר, משא"כ טומאה דלמפרע, בשעת הספק ליכא רגלים לדבר וכמ"ש תוס' פרק כשם, ומשו"ה במקוה שנמדד כו' צריכין אנו לטעמא דתרתי לריעותא גם ברה"י, כיון דהיא טומאה דלמפרע והיא קילא, ומשום דאינו דומה לסוטה דהתם רגלים לדבר וכמו כן כל טומאה דלהבא וכמ"ש, וכיון דטעמא דלמפרע לא מטמא לאו מצד גזירה, אלא משום קילתא דלמפרע דליכא רגלים לדבר, משו"ה חזרו והקשו מרשות הרבים גבי תרומה וקדשים, ותו ליכא לתרץ משום דהוא למפרע, דהשתא דטהור ברה"ר בטומאה דלהבא דרגלים לדבר, מכ"ש למפרע דליכא רגלים לדבר, ולזה תירצו דבחד צד למפרע חמירא, ומשום דלהבא אין כאן צד טומאה כלל משא"כ למפרע שהרי לפנינו ודאי טמאה עכשיו.

ותו לא קשה מידי מה שהקשה במשנה למלך לשיטת הרב המנהיר, דלמה הוצרכו לומר בטעמא דרבי שמעון משום דסוטה רגלים לדבר וגבי מקוה ליכא, ותיפוק ליה דמקוה הוי ליה טומאה דלמפרע, ולא ילפינן מסוטה אלא להבא, דלפי מ"ש הא דלמפרע לא ילפינן לטמא, אינו אלא משום דסוטה רגלים לדבר, וה"ה כל טומאה דלהבא, משא"כ למפרע ליכא רגלים לדבר, וא"כ היינו הך דקאמר מה לסוטה שכן רגלים לדבר, ורבנן נמי סברי דלא ילפינן למפרע, ומשום דסוטה רגלים לדבר וה"ה כל טומאה דלהבא אבל למפרע ליכא רגלים, אלא דטעמא דרבנן ברה"ר וגם ברה"י משום תרתי לריעותא הוא, וכמ"ש הרב המנהיר, ודוק.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק יב (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק יב · >>

פרק יב

ולשיטת מוהרש"א דהיכא דליכא חזקה לטהר ילפינן שפיר מסוטה למפרע לטומאה ודאית, איכא למידק בהא דתנן פ"ב דנדה דף יד. נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מקרבן, איזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה ואח"כ מטמאה מעת לעת, ואמרו שם בגמרא תנא וחייבין אשם תלוי, ותנא דידן מ"ט לא תני אשם תלוי, בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות ע"ש, וכיון דחייבין אשם תלוי, ע"כ חזקת טהרה איתרע כל האי שיעורא בכדי שתרד מן המטה, וכיון דחזקה איתרע בהאי שיעורא, א"כ לחייבי קרבן ודאי כיון דילפינן מסוטה לטומאה למפרע כל היכא דליכא חזקה דליהוי טומאה ודאית למפרע, ועיין בתוספות סוטה ר"פ כשם (דף כח: ד"ה ברשות) דנדה ספק ראתה, כיון דהוא מקום סתר לעולם רשות היחיד הוא ואפילו עומדת ברה"ר, ובפרט דמשנתינו נמצא על שלו סתמא רשות היחיד דבמקום סתירה היה הביאה.

ונראה לפי מ"ש תוס' בריש נדה (דף ב.) ד"ה והלל ז"ל, וא"ת והיכי ילפינן דברה"י ספיקו טמא אפילו איכא חזקה הא בסוטה איתרע חזקתה כו', וי"ל דילפינן מסוטה שעשה הכתוב ודאי טומאה אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאית ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית עכ"ל וע"ש, וא"כ ה"ה בנמצא בכדי שתרד מן המטה, נהי דאיתרע חזקת טהרה ודאית כיון דנמצא תוך האי שיעורא זוטא, אבל חזקת שאינה טמאה ודאי לא איתרע, והיכא דאיכא חזקה לא ילפינן לטמאה למפרע טומאה ודאית, אבל במקוה שנמדד ונמצא חסר דשם לא איתרע חזקת טמא שהיה טמא ודאי, אלא שהחזקות מנגדות דאיכא כנגדו חזקת מקוה ג"כ חזקה טובה, ומשו"ה הו"ל כאילו ליכא חזקה כלל וילפינן מסוטה לטמאה טומאה ודאית למפרע, ובנמצא בכדי שתרד מן המטה דאיכא חזקת טהרה לחודא אלא דאיתרע בהאי שיעורא, ולא איתרע אלא חזקת טהרה, אבל חזקת שאינה טמאה ודאי לא איתרע ומוקי אחזקתה שאינה טמאה ודאי ועדיין אינה טמאה ודאי היתה בשעת ביאה, ונגד חזקה לא ילפינן למפרע, ודוק.

ועוד נראה ליישב לפי מ"ש תוס׳ פ"ק דבבא קמא דף י"א ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד ז"ל, וא"ת ולר' אליעזר דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד אבל אם היה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת, היכי דמי אי ברה"ר אפילו ספק ספיקא מטהרי, ואי ברה"י אפילו בספק ספיקא נמי טמא דהא תנן כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברשות היחיד אפילו ספק ספיקא טמא, וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה על בעלה עכ"ל.

וביאור הדברים, דלא עשתה התורה ספק כודאי אלא לטומאה ברה"י וסוטה דכתיב בה ונטמאה והו"ל איסור טומאה ועשה הכתוב ספק כודאי, וילפינן מינה לכל הספיקות ולחלק ברשויות בין רשות היחיד לרשות הרבים, אבל ספק איסור אין בהם חילוק רשויות, ומשו"ה לענין ספק נדה לטמא טהרות, כיון דהו"ל ספק טומאה אמרינן בה ספק טומאה ברה"י טמא ואפילו ספק ספיקא ועשה הכתוב לענין טומאה כודאי, אבל נדה לבעלה אינו משום טומאה, אלא מה שאסורה לבעלה הוא משום איסור נדה שבה, ומשו"ה כל לבעלה הוי ליה כמו שאר איסורי תורה ואין בהם חילוק רשויות ובספק אסור ובספק ספיקא מותר.

ובחידושי מוהר"ם שיף פ"ק דב"ק שם כתב על דברי תוס׳ הנ"ל ז"ל, קצת קשה דספק טומאה מסוטה גמרינן לה שהוא לענין לאוסרה על בעלה עכ"ל, ולא קשה מידי, דסוטה לבעלה אסורה משום טומאה, וכדכתיב ונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל, וכיון דאיסור שבה משום טומאה, הו"ל ספק טומאה ברה"י וטמא ודאי, אבל נדה לבעלה אינו כלל משום איסור טומאה אלא כמו שאר איסורי עריות וכמ"ש, וזה ברור.

ומשום הכי ניחא משנתינו לאחר זמן פטורין מקרבן ולא ילפינן לטומאה ודאית מסוטה אע"ג דליכא חזקה, דמשנתינו מיירי לבעלה, וכל לבעלה אינו אלא כמו שאר איסורין שבתורה ואין בהם חילוק רשויות. ובתוס' ריש נדה שהקשו אפילו לחולין ברשות היחיד תהיה טמאה, אינו אלא לטומאת נדה ברשות הרבים במגעה לטהרות, אבל לבעלה אין חילוק ברשויות, ודוק.

וראיתי בשו"ת זכרון יוסף סי' ט' תשובה אחת מהרב הגאון המנוח מוהר"ר יוסף אב"ד דק"ק ברעסלי, ושם מפלפל באיסור נדה לבעלה היכא דאיכא ספק ספיקא ולומר דלא מהני, כיון דספק טומאה ברשות היחיד אפילו אתה יכול להרבות ספיקות טמא וע"ש, ולפי מה שמבואר בדברי תוס' ב"ק הנ"ל אין ענין כלל רשות היחיד לאיסור נדה לבעלה, וזה ברור.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק יג (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק יג · >>

פרק יג

בסוטה בריש פרק כשם (סוטה כח.), ת"ר ג"פ טומאה אמורים בפרשה אם נטמאה נטמאה ונטמאה למה א' לבעל וא׳ לבועל וא׳ לתרומה דברי ר׳ עקיבא, אמר רבי ישמעאל קל וחומר ומה גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהונה, ופריך עלה ור׳ ישמעאל דאמר ר' עקיבא תרומה ומהדר ליה איהו כהונה, ותו לר׳ עקיבא כהונה מנא ליה, וכ"ת כהונה לא צריכא קרא שהרי עשה בהן ספק זונה כזונה, תרומה נמי לא תבעי קרא שהרי עשה בה ספק זונה כזונה, אלא לר׳ עקיבא ארבעה קראי כתיבי א׳ לבעל וא׳ לבועל וחד לכהונה וחד לתרומה כו' ע"ש.

ופירש רש"י וכ"ת כהונה לא צריך קרא שהרי עשה בה הכתוב בסוטה ספק סוטה כודאי זונה לאוסרה, הלכך לגבי כהונה נמי אסורה דכתיב זונה לא יקחו וזו בחזקת זונה היא, אי הכי לתרומה נמי לא תיבעי קרא כו' ובתרומה הא ידעינן דזונה אסורה דכתיב כי תהיה לאיש זר כו'.

ובתוס׳ ד"ה שכן עשה ספק זונה ז"ל, תימה אמאי לא אמר כיון דטימא הכתוב מספק מהיכי תיתי דמותרת בתרומה ולכהונה, וי"ל אי לאו קרא איכא למימר דלא טימא אלא לבעלה דאיכא ספק חייבי מיתות ב"ד על ידו אבל לענין תרומה וכהונה הוי אמינא אוקי אתתא אחזקתה, אבל בירושלמי ריש פ"ק מתוך קושיא זו דריש חד מהנך תלתא קראי ליבם וע"ש.

ולפי מ"ש פי"ב דלא עשה הכתוב ספק כודאי בסוטה אלא באיסור טומאה שבה, ומשו"ה סוטה לבעלה דאית בה איסור טומאה כדכתיב ונטמאה משו"ה אסורה לבעלה כודאי ומשום ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא וה"ל ונטמאה, ואי לאו קראי ונטמאה ונטמאה לתרומה ולכהונה אלא הוי כתיבי תרי קראי ונטמאה א' לבעל וא' לבועל, ואם כן לכהונה ולתרומה לא הוי ידעינן כלל איסור טומאה אלא איסור זונה, ולשיטת הרמב"ם דכל הספיקות מדבריהם ודוקא בטומאה ברשות היחיד הוא דספיקו טמא, א"כ לכהונה ולתרומה דליכא איסור טומאה ומשום איסור זונה אין הספק אסור דכל הספיקות מדבריהם, ולדעת הרמב"ן והרשב"א דכל הספיקות אסורין מדאורייתא אבל אינו אלא משום ספק, והשתא דכתיב תרי קראי טומאה לכהונה וטומאה לתרומה הוי ליה ודאי, דהא בטומאה ברשות היחיד עשה הכתוב ספק כודאי, ומשום הכי איצטריך קראי לכהונה ולתרומה ונטמאה ונטמאה.

והיינו דפריך בש"ס ורבי עקיבא כהונה מנא ליה וכ"ת כהונה לא צריך קרא, שהרי עשה בהם ספק כזונה ונימא כיון דגלי קרא לענין בעל ובועל שיהיה ספק שלה כודאי ה"ה לאיסור זונה הוי כודאי, א"כ תרומה נמי לא תבעי קרא, אלא ע"כ מדכתב טומאה לתרומה צריך לומר דאיסור זונה אינו נלמד מאיסור טומאה, ודוקא בטומאה עשה הכתוב כודאי ולא כן בשאר איסורי תורה, וה"ה באיסור זונה, א"כ לכהונה מנא ליה דאסור, ומשום הכי מסיק אלא לר׳ עקיבא ארבעה קראי כתיבי לבעל ולבועל לתרומה ולכהונה, דהשתא בכולהו איכא איסור טומאה מלבד איסור זונה דאיתא לתרומה ולכהונה, ומשום דאיסור זונה שבה אינו כודאי, דהוי ליה כשאר איסורין וכה"ג בנדה לטהרות דהוא טומאה הוי ליה ברה"י כודאי ולבעלה דאינו משום טומאה הוי ליה ספק, ויתיישב היטב קושיית התוס' דהא צריך קרא לתרומה ולכהונה, דאי לאו ונטמאה לא היה אלא איסור זונה ולא עשה הכתוב כודאי אלא בטומאה אבל בשאר איסורין אינו אלא ספק, ולדעת הרמב"ם מותר מן התורה ולדעת הרמב"ן והרשב"א אינו אלא ספק ולא ודאי ודוק.

וכתב הרמב"ם בפ"א מהל' איסורי ביאה ז"ל, המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והיה בעלה כהן ובא עליה אחר כך הרי זה לוקה משום זונה, אע"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בה זונה עכ"ל, וס"ל להרמב"ם דמשום טומאה אין לוקין דהוי ליה לאו שבכללות, וכמ"ש הרב המגיד שם דמשום הכי לא הזכיר הרמב"ם משום טומאה אלא משום זונה הוא דלוקה עליה וע"ש, ולפי מ"ש דהא דעשה הכתוב בסוטה ספק כודאי אינו אלא לטומאה שבה אבל לאיסור זונה הרי היא כשאר איסורין שכתורה, וא"כ הא דכתיב ועד אין בה דמינה יליף בש"ס דעד אחד נאמן בסוטה, היינו דוקא לאיסור טומאה ומשום דספק טומאה ברשות היחיד ודאי טמא כל זמן שלא תשתה ועד אחד נאמן בה שלא תשתה, אבל לאיסור זונה שבה, כיון דאין הספק בה כודאי ומן התורה ספיקו מותר דכל הספיקות מדבריהם לדעת הרמב"ם והראב"ד, ומנא לן דעד אחד נאמן בה לאיסור זונה, כיון דעד אין בה לא כתיב אלא בטומאה דכתיב בפרשה והיא נטמאה, וכיון דמשום טומאה אין לוקין דהוי ליה לאו שככללות, לאיסור זונה שבה מנלן דעד אחד נאמן.

ולדעתי הקלושה נראה דבר זה בכוונת הראב"ד שכתב שם ז"ל, אינו כן, דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה, דכל אונס בעד אחד לא קרינן בה זונה אלא משום טומאה, והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל, וכתב עליו הרב המגיד ז"ל, ואני תמה בזה, שהרי דברי רבינו בכאן אינם בשנאנסה ולא הזכיר בכאן אונס כלל, ואפילו באונס אין דברי הרמב"ם ז"ל מחוורין לפסוק כלישנא בתרא דרבה כו' ע"ש, גם במגדול עוז האריך בזה, והביא לשון הש"ס פרק הבא על יבמתו דף נו: דקיימא לן דאשת איש שנאנסה אסורה לכהן משום זונה כו', ועתה התבונן כי בלשון הגמ' לא הוזכר עד אחד ולא שייך כלל לגבי אנוסה והוא דין בפני עצמו והלכה פסוקה כרבא וכדאיכא דאמרי ופסקה ודרשה וכתבה הרמב"ם ז"ל פי"ח מהלכות אלו, ואתמהה מה ענין זה לגבי עד אחד אומר שנטמאה כי לדברי הכל היא אסורה, הואיל וקדם הקינוי והטומאה לבעילתו אין ספק שבעל זונה הואיל והיתה אסורה עליו, וע"ש שהאריך בזה.

ולפי מ"ש נראה דזאת היא כוונת הראב"ד דבעד אחד לא קרינן בה זונה. והיינו דמשו"ה אינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה, דלטומאה הוא דהימניה רחמנא ולא לשאר איסורין בדבר שבערוה. ומ"ש דכל אונס בעד אחד לא קרינן ביה זונה ולא השיגו בזה פי"ח ע"ש, נראה דהראב"ד בא להשיג על הרמב"ם דסבירא ליה דלוקה משום זונה, אבל משום טומאה ס"ל דאינו לוקה ומשום דהוי ליה לאו שבכללות, והראב"ד ס"ל דבעד אחד אינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה, ולזה הביא ראיה דלוקה משום טומאה, דבאונס ללישנא בתרא דרבה אין לוקין משום זונה אלא משום טומאה אלמא דלוקין משום טומאה, ונהי דלא סבירא ליה כלישנא בתרא דרבה היינו בזה הוא דלא ס"ל כלישנא בתרא, דרבה ס"ל משום טומאה אין משום זונה לא דבאונס לא מקרי זונה, ורבא ס"ל דבאונס נמי הוי זונה באשת כהן, אבל בהא מיהא לית דפליג על לישנא בתרא דלוקין משום טומאה.

ולשון הראב"ד לענ"ד דהכי קאמר, אינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה ובע"א טומאה לא קרינן ביה זונה אלא משום טומאה, דכל אונס לא קרינן ביה זונה אלא משום טומאה, והכי איתא ביבמות כלישנא בתרא דרבה, והיינו דמוכח דלוקין משום טומאה, ועיקר כוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם דבע"א אינו לוקה משום זונה, ומשום דלא מצינו דהימניה רחמנא לע"א אלא בפרשה האמורה דכתיב והיא נטמאה, ולטומאה הוא דהימניה דספק טומאה ברשות היחיד ודאי טמא וע"י שתיית מי המרים טהורה היא, וכשבא עד אחד תו אינה שותה והו"ל טומאה ודאית כדינא דספק טומאה ברה"י, אבל לאיסור זונה דספק מותר לא הימניה לע"א, דאע"ג דע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק היתרא ולא איסורא כמו בחתיכה ספק חלב ספק שומן, זונה דהו"ל דבר שבערוה אין עד אחד מהימן בה ואינו לוקה אלא משום טומאה, וכמו בהך דינא דלישנא בתרא דרבה דאין לוקין משום זונה אלא משום טומאה, ה"נ בעד א' אפילו ברצון אינו לוקה משום זונה, דלא מהימן בה עד אחד אלא משום טומאה, וס"ל להראב"ד דלוקה משום טומאה ודוק.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק יד (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק יד · >>

פרק יד

ובשיטת הרמב"ם דסבירא ליה דבעד אחד כשהעיד כשנטמאה לוקה עליו משום זונה, נראה דהרמב"ם לשיטתו, שכתב בפרק ט"ז מסנהדרין [הלכה ו] זה לשונו, ואין צריך שני עדים אלא בשעת מעשה אבל האיסור שבו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, כלאי הכרם הם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו, הרי זה לוקה אף על פי שעיקר האיסור בעד אחד, עד כאן לשונו, ומבואר מדבריו דסבירא ליה דאיסור זונה לכהן לאו כדבר שבערוה הוא אלא כמו שאר איסורים, ועד אחד נאמן בה כמו שנאמן עד אחד בשאר איסורים, ואם כן בעד אחד שהעיד שנטמאה והיה בעלה כהן, לוקה עליה משום זונה דעד אחד נאמן באיסורים, ודו"ק, ועמ"ש בשמעתא ו' פרק י"ד.

ובזה נראה לעניות דעתי ליישב מה שכתבו קצת מגדולי קמאי בהא דכתב הרמב"ם דכל הספיקות מדבריהם יליף לה מספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור ואפילו ליכא חזקת טהרה, והוא תמוה, דאדיליף מרשות הרבים לקולא ניליף לחומרא מרשות היחיד דספיקו טמא, ואם איסור מטומאה לא ילפינן היכי יליף מרשות הרבים.

ולפי מה שאמרתי ניחא, דהא חזינן תלתא או ארבעה קראי כתיבי, חד לבעל, וחד לבועל, חד לתרומה, וחד לכהונה, וגלי קרא דברשות היחיד ספיקו טמא לכל הנך, וברשות הרבים טהור לכל הנך, לבעל ולבועל ולכהונה ולתרומה, ואפילו במקום סתירה וכמו שכתבו תוספות בריש נדה [ב. ד"ה "והלל"] כגון במבואות האפלים עיין שם, וטהורה ברשות הרבים היא לכל הנך, ואם כן היכי מותרת ברשות הרבים לכהונה ולתרומה, כיון דלכהונה ולתרומה מלבד איסור טומאה שבה לכהונה ולתרומה, וכמו שכתבתי בפרק י"ג, עוד אית בהו איסור זונה לכהונה ולתרומה, ואיסור זונה להיכן הלך, והיכי מותרת ברשות הרבים לכהונה ולתרומה, על כרחך מוכח דספק איסור מן התורה לקולא, ומשום הכי ברשות היחיד כיון דאית בכל הנך נמי איסור טומאה וכמ"ש פרק י"ג, ספק כודאי, וברשות הרבים טהורה לכל הנך, משום דספק טומאה שבה טהור ברשות הרבים, וספק זונה שבה נמי מותר דכל הספיקות אינו אלא מדבריהם, ואם כן מזה ראיה ברורה לדברי הרמב"ם דספק מותר מן התורה, ודוק.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק טו (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק טו · >>

פרק טו

ובעיקר קושיית התוספות שזכרנו פ"ט בהא דתנן כל הנשים דיין שעתן וב"ה נמי מודו לחולין, ודוקא לתרומה וקדשים מחמרי וברה"י דספיקו טמא אפילו איכא חזקת טהרה, א"כ אמאי דיה שעתא, דהא בספק טומאה ברה"י אפילו איכא חזקה ספיקו טמא, ע"ש.

ונראה לענ"ד לפי מה דמבואר בסוגיית הש"ס סוף פרק המדיר דף ע"ה אמר רבא לא תימא ר' יהושע לא אזיל כלל בתר חזקה דגופא, אלא כי לא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקה דממונא, אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא, דתניא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא אם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק טמא ר' יהושע אומר כהה, מאי כהה אמר רבא כהה וטהור, וכתבו שם תוס' בשם ר"ת דמיירי בנזקק לטומאה כו' וקודם שנטהר נולד בו ספק כו', והשתא מייתי שפיר דאזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא דהעמידנו בחזקת שלא היה בו נגע, אע"ג דאיכא חזקה דהעמידנו בחזקת טומאה כנגדו, והכי נמי הוי אמרינן לעיל אי לאו חזקה דממונא עכ"ל, ומבואר שם בסוגיא דחזקה דגופא ודאי עדיפא מכל החזקות לכו"ע, אלא נגד חזקה דממונא דהוא גם כן אלים טובא לא עדיפא חזקה דגופא.

ובחידושי פני יהושע שם העלה דעדיף חזקת הגוף מרוב דאין הולכין בממון אחר הרוב, וחזקת הגוף מהני להוציא ממון מחזקתו לדידן דקיי"ל כר' גמליאל, ומבואר בשמעתא ב' פ"ד, וכיון דחזקת הגוף עדיף מכל החזקות וספק טומאה ברשות היחיד, דספק טומאה יליף מסוטה דאפילו איכא חזקת טהרה, ומשום דגבי סוטה נמי איכא חזקה שאינה טמאה ודאי, וכמ"ש תוספות בחולין דף י' ובריש נדה [ב.] ע"ש, אבל רובא ודאי מהני אפילו ברשות היחיד, כמבואר פרק קמא דחולין דף ט: גבי צלוחית ע"ש, ולא שמענו לסוטה אלא חזקה, אבל רובא דעדיף מחזקה טהור אפילו ברה"י, וחזקת הגוף עדיפה משאר חזקות, א"כ נהי דגלי קרא בסוטה דספק טמא אפילו היכא דאיכא חזקה, היינו דוקא במקום חזקת טהרה, אבל חזקת הגוף דעדיף לא שמענו, ומשום הכי מהני אפילו ברה"י, ודוק.

ואין להקשות דהא בסוטה נמי איכא חזקת כשרות דזה נמי מיקרי חזקת הגוף, זהו נמי כיוון דקינא לה ונסתרה ויחוד אסור מן התורה, א"כ חזקת כשרות איתרע ואין לה אלא חזקת היתר לבעלה וזה אינו חזקת הגוף, ומשום הכי בחזקת הגוף דלא שמענו מסוטה טהור אפילו ברשות היחיד. והמוהרש"א בחדושיו בנדה דף י"ט שם במה שהקשה בשם ר"ת בהא דתניא אם בהרת קדמה לשער לבן כו' ספק טמא, והקשה מ"ט דרבנן דמטמאי ולא מוקי לה אחזקתיה, ותי' ר"ת דמיירי בשנזקק לטומאה ע"ש, והקשה המוהרש"א מאי קושיא, הא ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא אפילו איכא חזקה, ע"ש שמתרץ עפ"י מ"ש תוספות בריש נדה דלא גמרינן מסוטה אלא ספק מגע ולא ספק ראיה ע"ש ז"ל, אך גבי משארסתני נאנסתי דאזיל ר' גמליאל בתר חזקה דגופא ואמאי הא הוי ספק טומאה ברה"י וזה הוי ספק מגע עכ"ל [המהרש"א], והניח בצ"ע, ולפי מ"ש דחזקת הגוף מהני אפילו ברה"י ניחא, דגבי משארסתני נאנסתי הו"ל חזקת הגוף כדאיתא פ"ק דכתובות דף יב.

אלא דקושיא זו מעיקרא לא ידעתי, דספק טומאה ברה"י דספיקו טמא, היינו אם נולד הספק ברה"י, אבל ספק שאינו ידוע אימת ומתי ובאיזו מקום אם ברה"י אם ברה"ר, בזה לא אמרו ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, וזה הוי ליה ספק רשויות, וה"נ במשארסתני נאנסתי דהזנות אינו ידוע אם ברה"י אם ברה"ר היה, א"כ אין זה ענין לספק טומאה ברה"י, וזה ברור.

ובכתובות דף נ"א אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון, והקשה הפני יהושע בחדושיו שם לפי מ"ש תוס' פ"ק דכתובות דף ט' בד"ה ואבע"א באשת ישראל דקביל ביה אבוה קידושין פחות משלוש שנים ז"ל, ואם תאמר ונוקמה בחזקת היתר לבעלה, ויש לומר דאונסא קלא אית ליה והשתא דליכא קלא הוי ליה רצון רובא ואונס מיעוט ע"ש, וא"כ באשת ישראל שנאנסה אמאי חשו שמא סופה ברצון, ונוקמה בחזקת היתר לבעלה והיה סופה באונס, ובזה לא שייך תירוצם שתירצו שם בתוס' וע"ש.

ונראה לפי מ"ש תוספות בסוטה ר"פ כשם [כח: ד"ה ברשות] לענין נדה, דאפילו עומדת ברה"ר הוי ליה דין רשות היחיד, כיון דהדם שבמקור הוא מקום סתר ולעולם אית ליה דין רה"י וע"ש, ומשום הכי ניחא דחיישינן שמא סופה ברצון ואע"ג דאית ליה חזקת היתר, דברה"י טמא אפילו איכא חזקה, וספק רצון הו"ל רה"י דהרצון שבה הוי ליה מקום סתר, ומסיק שם אליבא דשמואל אונס דשריא רחמנא בצווחה מתחילה ועד סוף, א"כ היכא דאנו מסופקין אם באונס, היינו שצווחה מתחילה ועד סוף, א"כ תו לא הוי מקום סתר, ומשו"ה גבי משארסתני נאנסתי לא הוי ספק טומאה ברשות היחיד, כיון דלא נודע הזנות באיזו מקום ואימר היה ברה"ר וצווחה מתחילה ועד סוף והו"ל ספק רשויות, וכן לדידן דקי"ל כל שתחילתה באונס, אפילו סופה ברצון אינו אלא אונס, א"כ כשאנו מסופקים שמא תחילתה באונס היינו שצווחה, א"כ הו"ל ספק רשויות, אבל לשמואל דחייש שמא סופה ברצון הו"ל ספק טומאה ברשות היחיד, דהאי רצון הו"ל מקום סתר וספיקו טמא ברשות היחיד אפילו איכא חזקת היתר, ודוק.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק טז (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק טז · >>

פרק טז

כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות סוטה [הלכה ד'] ז"ל, קטנה שהשיאה אביה, אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה, לפיכך מקנין לה, לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה ע"ש, וכ"כ שם בריש פרק הנזכר ז"ל, ואלו הן הנשים שאינן ראויין לשתות כו', אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עדי סתירה אחר עדי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם, וחמש עשרה נשים הן ואלו הן ארוסה כו' וקטנה אשת הגדול, ע"ש.

וקשיא לי בגוה, דהא בטהרות פ"ג משנה ו' חרש שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה הרי אלו בחזקת טהרה, וכתב שם הרמב"ם בפירושו ז"ל, כבר ביארנו פעמים רבות שספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור ידענו מסוטה, שאם נסתרה עם איש ברה"י נאסרה על בעלה, והענין ספק לפי שהוא לפעמים בועלה או לא, והוא אומרו ונסתרה והיא נטמאה הנה זה מלמד שכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא, ובתנאי שיהיה זה אשר נתחדש לו יש בו דעת לשאול וישיב במאמר, אמנם מי שאין לו דעת לשאול אפילו יהיה ברה"י ספיקו טהור, לפי שאנחנו ידענו ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא מסוטה אשר יש לה שכל ואפשר לשאול פיה ויאמר אליה אם נבעלה ותענה מזה, ואז נדון בספיקא שהוא טמא, וכל מי שיש לו שכל ואפשר לשואלו אם נטמא אם לא, הוא אשר ספיקו ברשות היחיד טמא, ולזה העיקר אמר שחרש שוטה וקטן אם נמצאים במבוי שיש בהם טומאה שהן טהורין, ואע"פ שהמבוי רה"י ואנחנו לא נדע אם נגעו בטומאה אם לא, לפי שאין בהם דעת, עכ"ל.

וכן הוא בש"׳ס בכמה מקומות דילפינן דבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור ברה"י מסוטה, וכדאמרינן בסוטה דף כ"ח: ובחולין דף ז: ע"ש, וא"כ קטנה אחר קינוי וסתירה למה תאסר על בעלה, כיון דהוא ספק אם בעלה או לא, ובדבר שאין בו דעת לשאול ספיקו טהור אפילו ברשות היחיד, וטעמא דסוטה אינו אלא משום דספק טומאה ברה׳"י ספיקו טמא, וזאת הקטנה כיון דאין בה דעת, הרי תנן חש"ו שנמצאו במבוי הרי אלו בחזקת טהרה ומבואר דקטן חשיב אין בו דעת לשאול, וצ"ע.

ואפשר ליישב לפי מה שאמרו פ"ק דנדה דף ה' אמר ר' יוחנן ספק טומאה הבאה בידי אדם, נשאלין עליו אפילו בכלי המונח על גבי קרקע עיי"ש, וא"כ ה"נ כיון דהבועל גדול דהיינו ממי שמקנין אותה, הוי ליה ספק טומאה הבאה בידי אדם, דהבועל שהטומאה בא על ידו הוי ליה יש בו דעת לשאול.

אלא דלפ"ז אם זה שמקנין אותה ממנו הוא קטן בן ט' שנים שביאתו ביאה, ומדברי הרמב"ם פ"א מסוטה [הל' ו'] משמע דמקנין לקטן, ז"ל, אין מקנין לקטן פחות מבן ט' ע"ש, ומשמע הא מבן ט' מקנין, וא"כ אם הוא קטן והיא קטנה לא נאסרה, דהוי ליה דבר שאין בו דעת לישאל לא מקטן ולא מקטנה, וא"כ היכי סתם הרמב"ם בקטנה שנאסרה על בעלה, כיון דמשכחת לה בקטנה שלא תיאסר על בעלה.

ועוד היא גופא קשיא, דהיכי למידין מסוטה דבעינן דוקא אשר יש לה שכל, כיון דקטנה נמי נאסרה, וא"כ דלמא סוטה מיירי נמי מדבר שאין בו דעת וכגון בקטן וקטנה וכמ"ש. ובזה אפשר ליישב כיון דפרשת סוטה ודאי מיירי בגדולה דוקא, דקטנה נהי דנאסרה על בעלה אבל אינה שותה אלא גדולה דוקא. ולפ"ז קטנה שמקנין אותה מקטן בן ט' מותרת לבעלה דהו"ל דבר שאין בו דעת לשאול, וכהאי דחש"ו שנמצאו במבוי הרי אלו בחזקת טהרה, ואכתי צ"ע.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק יז (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק יז · >>

פרק יז

בפ"ח דנזיר [נ"ז.] תנן, שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה הוא מכם, מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה כו', ופריך עלה בגמ' שני נזירים והאי דקאי גביה הא תלתא הו"ל ספק טומאה ברשות הרבים וכל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור, אמר רבה בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניהם.

והקשו תוס' ז"ל [ד"ה באומר], וא"ת א"כ יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי, דכל ספק טומאה ברשות היחיד שורפין עליה תרומה, וי"ל דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות כסוטה דאפשר שנטמאת, אבל הכא לא אפשר לעשות שניהם ודאי דאחד טהור, ואם תאמר אם כן מאי פריך מעיקרא והא ספק טומאה ברשות הרבים כלומר ויביאו שניהם קרבן טהרה, והא ספק טומאה ברשות הרבים דמטהרין נמי מסוטה גמרינן ולא ילפינן אלא דבר שאפשר להיות והכא בודאי אחד טמא, וי"ל דספק טומאה ברשות הרבים לאו מסוטה גמרינן, אלא כל חד וחד מוקמינן אחזקתיה עכ"ל. וכ"כ תוספות בחולין דף מ: [תוד"ה התם], ובריש נדה [ב. ד"ה והלל], ע"ש.

ובתוספות ישנים ריש נדה כתבו עלה דשני נזירים דלא ילפינן מסוטה ברה"י אלא דבר שיכול להיות כו', מיהו הא גופה תימה, כיון דלא גמר מסוטה, מאי שנא דברה"ר טהור משום דמוקמינן אחזקתיה, וע"ש.

ולענ"ד נראה, דכיון דילפינן מסוטה כל ספק טומאה ברה"י דאפילו איכא חזקת טהרה נמי טמא, ומשום דבסוטה נמי איכא חזקה שאינה טמאה ודאי ע"ש בריש נדה, אלא דלא ילפינן מסוטה רק דבר שיכול להיות, אבל דבר שאי אפשר להיות אין למידין מסוטה, ומשו"ה שיהיו ודאי אי אפשר להיות, כיון דע"כ אחד מהן טהור, וזה יכול להיות שיהיו שניהם טמאין מספק, א"כ שפיר קם ליה אדינא דסוטה דברה"י אינו מועיל חזקת טהרה, ואין מורין בהם הוראה ודאית שיהיו טמאין, רק שיהיו טמאין מספק וזה יכול להיות.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק יח (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק יח · >>

פרק יח

הלכה מרווחת דספק ספיקא לקולא, אמנם כתבו הפוסקים דבעינן שיהיו שני הספיקות שקולים, אבל אם ספק א' אינו שקול הוי ליה כמאן דליתא, וכמבואר בתוספות פ"ק דכתובות דף ט. ד"ה ואבע"א, שהקשו אכתי נוקמה בחזקת היתר ונימא באונס, ותירצו דאונס קלא אית לה ורובא ברצון, והקשו דא"כ בס"ס נמי תיאסר, דספק אונס כמאן דליתא, ואומר ר"י דהאי רובא דרצון לא הוי רוב גמור אלא מדרבנן ע"ש, ומבואר דהיכא דהספק אינו שקול לא הוי בגדר ספק.

ובחידושי פני יהושע הקשה לפי מ"ש הרשב"א בטעמא דס"ס לקולא משום דאזלינן בתר רובא, וא"כ היכא דספק אחד שקול כגון הכא שספק תחתיו ספק אינו תחתיו הו"ל פלגא ופלגא, אע"ג דאונס הוי מיעוטא אפ"ה מצטרף מיעוטא לפלגא, והו"ל רובא להתירא, וע"ש סוף דבריו ז"ל, ולא הבנתי טעמו של דבר, דכיון שספק אחד שקול, אפילו אם השני לא שכיח שפיר מקרי ספק ספיקא לטעם הרשב"א ז"ל דהוי ליה רובא וצע"ג, עכ"ל. ובקונטרס אחרון כתב הפני יהושע בזה וז"ל, וכמדומה לי באמת שראיתי בכמה פוסקים ראשונים ואחרונים דהיכא דספק אחד שקול אע"ג דשני אינו שקול אפ"ה חשבינן ליה ספק ספיקא, מיהו אפשר דתוספות ס"ל דמיעוט לגמרי כמאן דליתא לרבנן דפליגי אדר' מאיר, משא"כ לשיטת ר"ת שפסק במס' בכורות דף כ' ע"ב בד"ה חלב פוטר דקיי"ל כרשב"ג דהיכא דמיעוט מסייע לחזקה הו"ל פלגא ופלגא וכמ"ש בהגהת שו"ע יו"ד, א"כ ה"נ י"ל דהמיעוט מספק שני מסייע לפלגא דספק ראשון והו"ל רובא, והדבר צריך תלמוד, עכ"ל.

והנה מאי דתלי לה בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן בסמוך מיעוטא לחזקה, לא אדע, דהא מאי דסברי רבנן דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, היינו משום דסברי רובא וחזקה רובא עדיף, וא"כ אע"ג דמיעוט מסייע לחזקה, כיון דרובא עדיף הוא עדיף מן המיעוט עם החזקה, אבל כאן בס"ס, כיון דספק אחד שקול דהו"ל כמחצה על מחצה, למה לא יסייע המיעוט מן ספק שני בכדי שיהיה רובא נוטה להתיר.

אלא דבעיקר הדין אם בעינן שני הספיקות שקולין, נראה דודאי בעינן שני הספיקות שוין להיות שקול, וראיה מהא דאיתא בנדה ר"פ האשה [נט:], איבעיא להו איש ואשה יושבין מה לי אמר ר׳ שמעון, כי אמר ר"ש עומדת דדחיק לה עלמא ויושבת דחד ספק אבל בספק ספיקא לא אמר, או דלמא לא שנא, ת"ש כיון דאמר ר"ש חזקת דמים מן האשה ל"ש עומדין ולא שנא יושבין, ע"ש שכתב רש"י מדקתני חזקה אלמא לא מספקא דם באיש כלל ע"ש, ואי נימא דמיעוט מצטרף לספק השקול א"כ היכי מוכח מהא דתנן חזקת דמים מן האשה, נהי דחזקה הוא כך, אבל מיעוט עכ"פ איכא דאתי דם מן האיש, אלא ע"כ דס"ס שאינו שלם בצדדיו לא הוי ספק ספיקא.

אמנם צריך להתבונן בהא דכתב הרשב"א בתשובה סי' ת"א דמהני ספק ספיקא אפילו נגד חזקה, והיכי מהני הא ספק אחד אינו שקול כיון דאיכא חזקה נגד ספק אחד. ונראה דודאי בכהאי גוונא שכתבו תוס' ס"ס, דנימא ס"ס ספק תחתיו ואת"ל תחתיו אימר באונס, וכיון דרובא ברצון, אם היה רוב גמור א"כ ספק אונס כמאן דליתא והוי ליה כאילו אין כאן רק ספק אחד ספק תחתיו, אבל בס"ס נגד חזקה ולדמיין נגד חזקת שאינו זבוח או נגד חזקת אשת איש, וכיון דס"ס כרוב, הרי באין שני הספיקות יחד שהם להתירא, ולהוציא הדבר מחזקת איסור, ורובא וחזקה רובא עדיף, אבל ספק אונס, כיון דרובא ברצון וספק לאו תחתיו אינו מוכרח שיהיה באונס, וא"כ קם ליה ברצון, אלא ספק א' נשאר ספק לאו תחתיו, וספק א' לחומרא, וס"ס נגד חזקה שני הספיקות באין להתיר הדבר ולהוציאו מחזקת איסור, דהא שני הספיקות מורין להתיר, ונגד חזקת איסור שני ספיקות אלימא להוציא מחזקת איסור, אבל ספק אונס אם הוא נגד רוב, הרי ספק אונס כמאן דליתא, דהספק לאו תחתיו אין מסייע לספק אונס, וא"כ ליכא אלא ספק אחד, ודוק.

ובש"ך בכללי ספק ספיקא סי' ק"י ס"ק ל' ז"ל, ויצא לנו הדין דאם יש חתיכה שיש בה ספק אם היא מכשרה או מבהמה שאירע לה ספק בשחיטה, אע"ג דנתערבו הבהמות מתחילה חד בחד, אע"ג דהוי ס"ס בכה"ג וכמו שנתבאר בס' ד', הכא כיון דאיכא חזקת איסור אסור עכ"ל. ולפי מ"ש נראה כגון זה כו"ע מודו, דאפילו נימא דמהני ס"ס נגד חזקת איסור, היינו דוקא כשבאין שני הספיקות יחד להוציא הדבר מחזקת איסור, א"כ ליכא חזקת איסור כלל, דרובא עדיף, משא"כ בזה שאירע ספק בשחיטה בבהמה, א"כ זאת הבהמה ודאי באיסורא קאי, כיון דאיכא חזקת איסור הו"ל כמו ספק שאינו שקול ולאו ספק הוא, וספק השני שבא ע"י תערובות אינו מסייע לספק שחיטה שאירע בבהמה, וכיון דבהמה באיסורא קאי הו"ל ספק א', וספק שחיטה אינו מסייע, כיון דאיכא חזקת איסור הו"ל ספק שאינו שקול ואינו מסייע, ודוק.

אך קשה מהא דאמרינן בבהמה המקשה דף ע"ז המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים, מ"ט אמר רב איקא בריה דרב אמי רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות דבר שאינו קדוש בבכורה ומאי ניהו נדמה, וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא, וכתב רש"י ז"ל, דרכן לילד מחצה זכרים ומחצה נקבות, הלכך ולד זה ספק זכר ספק נקבה ונקבה לא קידשה, ואת"ל זכר שמא נדמה הוא עכ"ל, ומבואר דמצסרף לס"ס אע"ג דספק א' והוא ספק נדמה אינו שקול, דהא נדמה אינו אלא מיעוט.

מיהו נראה דהתם לאו בתורת ס"ס אתינן עלה אלא משום רוב ממש, כיון דזכרים ואינו נדמה הו"ל מיעוט גמור נגד מחצה נקבות ומיעוט נדמה, ולרוב ודאי מצטרף, אבל בס"ס אע"ג דעדיף מרובא, מכל מקום כל שהוא דרך ספק ספיקא אינו מועיל אלא בצדדין השקולין, והתם ודאי בתורת רובא אתינן עלה. וכן מוכח מלשון הש"ס פרק אלמנה לכ"ג דף ס"ז [עמ' א'] גבי עובר אינו פוסל, ואמרו בש"ס הכא בחוששין למיעוט קא מיפלגי, ופירש"י לשמא נקבה היא ואין לה חלק במקום בן, ואת"ל זכר שמא תפיל, שכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, ויש שמפילות, סמוך מיעוט דמפילות למחצה דנקבות הוו ליה זכרים הראוין לירש מיעוט ומיעוט לא חיישינן ע"ש, ומשמע להדיא דמטעם רוב אתינן עלה. וכ"כ רש"י שם ז"ל, אין חוששין למיעוט לשמא יהא זכר ויש לו חלק בהן, דבתר רובא אזלינן ורובא יולדות או נקבות או מפילות עכ"ל. ובפרק בהמה המקשה נמי איכא רובא ליולדות דבר שאינו קדוש בבכורה נקבות ונדמה, והו"ל דבר הקדוש מיעוט, ורש"י שכתב שם דרך ספק ספיקא, נראה דלאו דוקא אלא משום רובא הוא דאתינן עלה, וכן מוכרח מהא דאמרו שם פרק אלמנה, והכא בחוששין למיעוט קמיפלגי, ואי נימא דספק שאינו שקול נמי מצטרף לס"ס, א"כ היה מועיל ס"ס אפילו למאן דחייש למיעוטא, דהא ר' מאיר דס"ל דחוששין למיעוט ואילו ר"פ האשה בנדה שם רבי מאיר מטהר, ואמרו בש"ס משום ס"ס, הרי דאפילו לר' מאיר מהני ס"ס, וא"כ היכי אמרו בפרק אלמנה קמיפלגי בחוששין למיעוט, הא ס"ס אמרינן אפילו למאן לחייש למיעוטא, אלא מוכרח דבתורת ס"ס לא מהני כלל, ומשום דאין הצדדין שקולין אלא בתורת רוב. ובתוס' פרק אלמנה לכ"ג דף ס"ז בד"ה אין חוששין למיעוט ז"ל, ומיהו צ"ע בריש המוכר פירות דאזיל ר' יוסי בתר רובא לזריעה להוציא ממון, אלמא לא חייש רבי יוסי למיעוט לענין ממונא וכ"ש לענין איסורא ע"ש, הרי דאתי עלה בתורת רובא. ואע"ג דמשיטת תוספות נראה דס"ל דס"ס עדיף מרובא, מכל מקום לא הוי מקשו בפשיטות מס"ס על רובא, אלא ודאי דהתם נמי תורת רוב הוא. ולפ"ז בהאי כללא דספק ספיקא שאינו שקול בכל צדדיו לא מהני צריך התבוננות, דלפעמים מהני בתורת רובא, וכדמוכח האי דפרק בהמה המקשה והאי דפרק אלמנה לכ"ג.

וראיתי בשו"ת הריב"ש סי' שע"א וז"ל, עוד ראיתי מה שכתבתי למורינו ה"ר ניסים נ"ר בסוגיית פתח פתוח כו', ומה שהקשיתי על התוס' דאדרבה אית לן למימר סמוך מיעוט דאונס למחצה דאינו תחתיו, והו"ל תחתיו ברצון מיעוטא, איברא ודאי אפילו לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא למחצה, דהא האי דפרק בתרא דיבמות דיצאה שלימה חוששת, מפרש בבכורות טעמא דר' יהושע משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו"ל זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן, ומיהו היינו התם דמחצה זכרים ומחצה נקבות הוא ודאי ובהכרח, כי כן יסד המלך מלכו של עולם לקיום המין, וא"כ ע"כ הזכרים הנולדים מן המעוברת מיעוטא נינהו, שהרי מעט מפילות ואין להמלט מזה בשום פנים, אבל כאן אין אנו אומרים שהנבעלות בזנות מחצה תחת בעליהן ומחצה בלתי תחתיהם, כי היכי דנימא סמוך מיעוטא למחצה ונתירה, דמנין לנו זה שיהיה מחצה על מחצה, אבל אנו אומרים שהדבר בספק שזה אפשר כמו זה, ואף אם נאמר סמוך מיעוטא דאונס לאין תחתיו אכתי לא הוי תחתיו ברצון מיעוטא בודאי, אבל עדיין נאמר שאפשר זה כמו זה, ונראה לי שזה קרוב לדברי הרב ר' ניסים נ"ר, אלא שהוא אומר דלית להו לרבנן סמוך בכי האי גוונא, ואני אומר דאף אם נאמר בזה סמוך אכתי לא הוי תחתיו ברצון מיעוטא אבל עדיין הספק במקומו עומד עכ"ל.

הנה הריב"ש האיר עינינו דאיכא לדון בתורת רוב, דאם אפילו הצדדין אינן שקולין מצטרף למחצה והו"ל רובא, והיינו דוקא היכא דידוע בטבעו של עולם מחצה על מחצה מצטרף גם המיעוט דליהוי רובא, והיכא דאינו בטבעו של עולם אלא דאפשר זה כמו זה, אזי בתורת ס"ס אנו דנין, ובעינן שיהיו הספיקות שניהן שוין ושקולין, ודוק.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק יט (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק יט · >>

פרק יט

בפ"ק דכתובות דף ט' [עמ' ב'] בתוס' ד"ה אי למיתב לה כתובה וז"ל, וקשה דאמאי הפסידה כתובה והא הוי ספק ספיקא, ספק אם הוא בקי בפ"פ אם לאו, ואת"ל פ"פ, הוי ספק באונס ספק ברצון דאפילו אשת כהן באונס לא מפסדה כתובה, ואין לומר דאפילו בס"ס מפסדה כתובה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה, דהא לקמן גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות כו', אבל מנה אית לה, אלמא משום דבאותו מנה הוי ס"ס כו', וי"ל דלא חשיב ס"ס כה"ג, משום דהאי ספיקא שמא באונס לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה, דאימר קודם שנתארסה נאנסה, והשתא א"ש הא דתנן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, וקאמר רבי יהושע שאינה נאמנת ומפסדת כתובתה, אי לר' יוחנן מנה אי לר' אליעזר ולא כלום, ואע"ג דהוי ס"ס, ספק מוכת עץ ויש לה כתובה, אפילו את"ל דרוסת איש, אימר תחתיו נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה, אלא ודאי ספק באונס לא חשיב ספק, דאימר קודם שנתארסה נאנסה, עכ"ל.

ודברי תוספות צריכין ביאור במ"ש דאימר קודם שנתארסה נאנסה משו"ה ליכא ס"ס, ואמאי דהא אכתי איכא ס"ס אימר אינו בקי, ואת"ל בקי אימר תחתיו באונס, וכן במ"ע נמי אימר מ"ע, ואת"ל דרוסת איש אימר תחתיו באונס. ובחידושי פני יהושע כתב וז"ל, וי"ל דלא מיקרי ס"ס, נראה לי בכוונתם דכי היכי דאית לדידה תרי ספיקי ליטול כתובתה, ה"נ אית לדידיה תרי ספיקי להפסידה כתובתה, שמא ברצון ואת"ל באונס שמא קודם שנתארסה והוי מקח טעות, וכן בסמוך במ"ע כן נ"ל, עכ"ל. ואכתי אינו מובן, דהיכי נימא ספק דידיה שמא ברצון ואת"ל באונס שמא לאו תחתיו, כיון דאיכא ספק שמא אינו בקי כלל בפ"פ, ולא היה כאן לא אונס ולא רצון בזנות כלל, וכן במ"ע כיון דאיכא למימר אימר מ"ע ולא היה זנות כלל, וא"כ ודאי לדידה הוא דאיכא תרי ספיקי וכמ"ש, דשמא אינו בקי ולא היה זנות כלל, ואת"ל היה זנות שמא תחתיו באונס, וכן כה"ג במ"ע.

ולכן נראה בכונתם לפי מ"ש פט"ז דהיכא דאין הספיקות שוין לא מצטרף לס"ס, וה"נ נהי דספק אינו בקי הוי ספק שקול, אבל ספק השני ואת"ל בקי אימר תחתיו באונס, דהא אם הוא בקי תו ליכא ספק שקול לומר אימר תחתיו באונס, דהא בזה לדידיה איכא תרי ספיקי, שמא ברצון ואת"ל באונס שמא לאו תחתיו, ותו לא הוי תחתיו באונס ספק שקול דהא ס"ס הוי כרוב, ולבעל איכא תרי ספיקי, דאם ת"ל בקי תו ליכא למימר שמא תחתיו באונס, כיון דאיכא ס"ס שמא ברצון, ואת"ל באונס שמא לאו תחתיו, והו"ל כמו רובא לזה הצד דלא היה תחתיו באונס, ותו לא מצטרף לס"ס. וכן ה"נ במוכת עץ, דאם ת"ל דרוסת איש תו לא מצינו למימר שמא תחתיו באונס, כיון דאיכא ס"ס לבעל שמא ברצון, ואת"ל באונס שמא לאו תחתיו, והו"ל מיעוט נגד הספק של תחתיו באונס, ודוק.

אך קשה לפי מ"ש בפרקין דלעיל דטעמא דאונס ורצון לא מצטרף לס"ס אע"ג דאיכא ספק אחד שקול וכיון דאיכא לספוקי בספק השני אפילו במיעוט הו"ל רובא, הלא משום דספק תחתיו ספק לאו תחתיו אינו מסייע להך רובא דרצון, דאפילו את"ל לאו תחתיו נמי נימא שהיה ברצון, כיון דרצון רובא, וכיון דאין שני להקימו תו לא הוי ספק כלל, וכיון דנשאר בדעתינו שהיה ברצון, אבל בספק ספיקא נגד חזקת איסור, אע"ג דבזה נמי אין הספק שקול, דהא נגד ספק השקול איכא חזקת איסור, ואפ"ה מצטרף לס"ס משום דכל שהספיקות מסייעין אהדדי ולהוציא הדבר מחזקת איסור והוי ליה כמאן דליתיה לחזקה כלל, דרובא עדיף מחזקה ומסייעין אהדדי להוציא הדבר מחזקתו, וא"כ הכא נמי כיון דספק אינו בקי הוא ספק שקול, וספק השני דלמא תחתיו באונס, נהי דאינו שקול דאיכא ספק ספיקא נגד זה לומר שמא ברצון ואת"ל באונס שמא לאו תחתיו, מכל מקום מיעוט מיהו איכא לומר ספק תחתיו באונס, וכיון דאיכא ספק אחד שקול לומר אינו בקי, מצטרף נמי המיעוט דשמא תחתיו באונס להיות כרובא, ובזה הספיקות מסייעין אהדדי, דע"י הס"ס דשמא אינו בקי ואת"ל בקי שמא היה תחתיו באונס, הרי נשאר בדעתינו שלא היה רצון ולא היה נמי תחתיו, וכל כה"ג מקרי שפיר ס"ס, ודוק. ולקמן בפרק כ"ב יתיישב דבר זה ע"ש.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק כ (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק כ · >>

פרק כ

למדנו מדברי תוס׳ דס"ל דבס"ס מוציאין ממון, וכ"כ מוהרי"ן לב בספר ג' סי' כ"א בשם התוספות פ"ק דכתובות בהאי סוגיא דפ"פ מצאתי וע"ש. ולשיטת תוספות דס"ל דבס"ס מוציאין ממון, א"כ מכ"ש דמהני ס"ס בחזקת איסור, וכן דעת הרשב"א בתשובה סי' ת"א דס"ס מהני אפילו היכא דאתחזק איסורא, דהא ס"ס הוי כרובא ואפשר דעדיף מרובא, וכיון דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ה"ה בס"ס, וע"ש.

ובחידושי פני יהושע בסוגיא דפ"פ התפלא בזה על דברי תוספות דאיך מוציאין ממון בס"ס, נהי דס"ס הוי כמו רובא הא אין הולכין בממון אחר הרוב כו'. תו קשיא לי מהא דאיתא לקמן דף י"ט [עמ' ב'] בשנים החתומים על השטר ובאו שנים ואמרו פסולי עדות היו, ומקשי הש"ס ומגבינן ביה כבשטרא מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו, ומאי קושיא הא איכא ס"ס, חדא ספיקא דתרי ותרי, ואת"ל דקמאי פסולי עדות נינהו אפ"ה שמא חתמו באמת על זה השטר, דהא פסולי עדות לא מיפסלי אלא מספק שמא שיקרא קא מסהדי. מיהו נראה לי דהתוס' לא כתבו דמפקינן ממונא מספק ספיקא אלא בברי ושמא, אבל בברי וברי אף על גב דהוי ס"ס לבד לא מהני. אלא דאכתי קשיא לי מסוגיא דר"פ המוכר פירות [ב"ב צג.] דמקשי ש"ס לרב דאמר בממון הולכין אחר הרוב ממתניתין דשור שנגח את הפרה דיחלקו אע"ג שרוב פרות מתעברות ויולדות, ומשני דאיכא למימר מקמא נגחה או מאחורא ומביעתותא הפילה והו"ל גרמא דפטור, וא"כ תיקשי להיפוך, למאי דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב, וא"כ אמאי קאמר סומכוס יחלוקו והא הו"ל ס"ס, ספק קודם שנגחה ילדה, ואת"ל לאחר שנגחה אימר מביעתותא, אלא ע"כ דלא מהני ס"ס כלל לסומכוס אע"ג שהוא מוחזק, ומסומכוס נשמע לרבנן דאין מוציאין ממון בס"ס, עכ"ל [הפני יהושע].

ובקונטרס אחרון הוסיף הגאון הנזכר והוכיח בראיות דלא מהני ס"ס בחזקת איסור ע"ש וז"ל, דאף לשיטת הסוברים דס"ס הוי כמו רובא או אפשר דעדיף מרובא, אכתי יש לי לתמוה טובא האיך רוצין להכריח דס"ס מהני אפילו באתחזק איסורא להתיר לגמרי אף בחזקת אשת איש, או לענין שחיטה פסולה, ומטעמא דרובא וחזקה רובא עדיף, וה"ה לס"ס דעדיף מחזקה, דאכתי קשה טובא, דהא בהא דקיי"ל רובא וחזקה, היינו דליכא איסור דאורייתא בכה"ג, אצל מדרבנן ודאי לא מהני רובא במקום דאיכא חזקה כנגדה, דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא, כדאיתא להדיא בר"פ האשה שהלכה דף קי"ט. ואע"ג דאית דמפרשי לסוגיא דהתם אליבא דר' מאיר דוקא, מכל מקום רובא דרובא מהפוסקים והרשב"א ז"ל גופא מכללן הסכימו דמדרבנן לא מהני רוב במקום חזקה, וא"כ לענין ס"ס נמי, אף את"ל דמדאורייתא אפ"ה יש לאסור מיהא מדרבנן כו', וא"כ מנלן להקל ולהתיר לגמרי בלי שום ראיה, עכ"ל [הפנ"י בקו"א].

והנה מאי דקשיא ליה מסמוך מיעוטא כו', כתב הרשב"א בחידושיו ליבמות לחלק האי מיעוט דהתם וז"ל, דשאני האי מיעוטא דהכא משום דהאי מיעוטא מרע הרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו, כלומר מאותו חלק המרובה שמתעברות יש מקצתן שמפילות, ולפיכך חשוב לעמוד כנגד הרוב בצירוף החזקה, אבל התם שהמיעוט ההוא אינו ממעט ומגרע כחו של הרוב ממש, אלא שהוא מיעוט העומד לגמרי כנגד הרוב, מיעוט כזה אינו חשוב להצטרף כלל, ודוגמתו ה"נ מיעוט שאין מתעברות אינו חשוב להצטרף, והיינו דלא חשיב ליה הכא, עכ"ל [הרשב"א].

והיינו, דהתם גבי תינוק שנמצא בצד העיסה המיעוט כנגד הרוב ע"ש. וא"כ ה"נ בס"ס, כיון דס"ס הו"ל כרוב, ומשום דספק אחד הו"ל מחצה ובספק השני הו"ל רובא להתירא, וא"כ אע"ג דאיכא נמי צד לאיסור, כיון דהוא מיעוט העומד נגד הרוב אינו כלום. ומה דקשיא ליה בתרי ותרי דהו"ל ספק ספיקא אימר כשרין ואת"ל פסולין שמא חתמו אמת ע"ש, ולענ"ד אין זה בגדר ס"ס ודאי בהדי סהדי שקרי למה לי, והגע עצמך בספק דתרי ותרי מהני תפיסה לדעת הרבה פוסקים, ואילו פסולי עדות בודאי לא מצינו לחד לומר דמהני תפיסה דאימר אמת חתמו, ולשיטת הרמב"ם מהני תפיסה בספק, אלא ודאי כל שחתמו בו עדים פסולים אינו בגדר ספק והו"ל כמאן דליתיה, וא"כ ה"ה בגדר ספק ספיקא אינו. ומאי דקשיא ליה מסוגיא דר"פ המוכר פירות דנימא ס"ס ספק קודם שנגחה ילדה, ואת"ל לאחר שנגחה אימר מביעתותא.

המעיין שם בתוס׳ יתבאר, וז"ל תוס' שם דף צ"ג ד"ה איכא למימר מקמא אתא דמביעתותא הפילה ז"ל, וסמוך מיעוטא דמפילות למיעוטא דמביעתותא הפילה ואיתרע ליה רובא, דרוב מתעברות ויולדות והא מחמת נגיחה הפילה והוי מחצה על מחצה עכ"ל, ומבואר דהך ספיקא דאימר קודם שנגחה ילדה ואימר מביעתותא, הנך תרתי אינו אלא ספק אחד, דהני תרתי מיעוטא נינהו דרוב מתעברות ויולדות, וגם רוב אין מפילות מביעתותא, אלא דהני תרי מיעוטי מצטרפין למשוי ספק ואינו אלא מחצה על מחצה ותו ליכא ספק ספיקא, וז"ב.

אמנם בהא דמהני ס"ס נגד חזקת איסור, נראה ראיה מהא דאיתא פ"ק דב"ק דף י"א אמר עולא א"ר אלעזר שליא שיצאתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מן הראשון כו', מאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד, ופירש רש"י דאי הוי מקצת שליא בלא ולד לא הוי חיישינן לטמא טהרות דהוי ספק ספיקא, דלמא אין בו ולד, ואת"ל יש בו ולד דלמא לא יצא רוב, תנינא שליא שיצאתה מקצתה אסורה באכילה סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה ע"ש. ואי נימא דס"ס לא מהני נגד חזקת איסור, א"כ היכי מוכח דאין מקצת שליא בלא ולד, דלמא יש מקצת שליא בלא ולד, ולענין טומאה אין לטמאה דהו"ל ס"ס, והא דשליא שיצאתה מקצתה אסורה באכילה, התם ס"ס לא מהני דהו"ל ספק בשחיטה, דאם באנו להתיר הולד בשחיטת אמו הוא נגד חזקת שאינו זבוח דחייל אפילו קודם שנולד, ומשו"ה אסורה באכילה. ואע"ג דתני התם סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה, התם לא מיירי משליא שיצאתה מקצתה וכמ"ש רש"י שם וע"ש, ומוכח מזה דס"ס אמרינן אפילו נגד חזקת איסור.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק כא (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק כא · >>

פרק כא

מיהו לפי מ"ש הש"ך בסי' ק"י דתרי ספיקי הוא דלא מהני בחזקת איסור, דספק הראשון נגד חזקה הו"ל כגופו של איסור, אבל תלתא ספיקי מהני ע"ש, והתם נמי איכא תלתא ספיקי, דבתוס' שם ד"ה שליא שיצאתה מקצתה ז"ל, תימה דסוגיא דהכא מוכח דשרי ר' אלעזר בשליא שיצתה מקצתה אי הוי ס"ס באכילה, ובסוף בהמה המקשה משמע דאפילו בס"ס אסר ר' אלעזר, דעל הך משנה דשליא שיצאתה מקצתה קאמר ר' אלעזר לא שנו אלא בשאינה קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר, ובשאינה קשורה ע"כ לא הוי אלא ס"ס, כדקתני בברייתא דתני התם שמא נימוח שפיר של שליא כו', וא"כ כשאינה קשורה תשתרי דשמא אין שם ולד אחר, ואפילו יש שם ולד אחר שמא לא יצא רובו, עכ"ל.

ולפי מ"ש ניחא, דלר"א בתרי ספיקי אסור באכילה, ומשום דס"ל ספק בשחיטה אי שריתיה שחיטת אימיה דכה"ג הו"ל חזקת איסור, והא דפריך תנינא סימן ולד בבהמה, היינו משום דלר"א מיירי אפילו יש שם ולד אחר אלא שאינה קשורה בו, וכדאיתא סו"פ בהמה המקשה (חולין עז, ב) תניא כוותיה דר' אלעזר המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהן בזמן שקשורה בהן אין חוששין לולד אחר אינה קשורה הריני מטיל עליך חומר שני ולדות, שאני אומר שמא נימוח שפיר של שליא, וכן פסק הרמב"ם כר"א בפ"א ממאכלות אסורות, וא"כ שפיר פריך מאי קמ"ל ר"א דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא כו', ולר"א מיירי אפילו יש שם ולד אחר אלא שאינה קשורה בו, וא"כ ע"כ דאין מקצת שליא בלא ולד, דאם יש מקצת שליא בלא ולד א"כ איכא תלתא ספיקי, שמא אין בשליא זו ולד כלל אלא הוא מולד שבפנים, ואת"ל יש בה ולד דלמא יש מקצת שליא בלא ולד, ואת"ל יש בו ולד שמא לא יצא רובו, ואיכא תלתא ספיקי דמהני אפילו בספק בשחיטה, אלא ע"כ דאין שליא בלא ולד ליכא אלא תרי ספיקי, ולא מהני נגד חזקת איסור שהוא ספק בשחיטה, ויתיישב בזה קושיית תוס' ד"ה שליא שיצאתה מקצתה, דלפי מ"ש בתרי ספיקי אסר ר"א ומשום דלא מהני ס"ס נגד חזקת איסור, אלא דאי הוי מקצת שליא בלא ולד הוי ליה תלתא ספיקי, ודוק.

ועיין תוס' ב"ק דף י"א ובפרק בהמה המקשה דף ע"ו, דלא הקשו תוס' אלא על איסור אכילה, ע"ש תירוצם שכתבו משום דגזרינן מקצתה אטו רובה דאינו אלא לאכילה ודוק.

ועיין פרי חדש יו"ד סי' ק"י שהשיג על דברי הש"ך, וכתב דאין לחלק בין תרי ספיקי לתלתא ספיקי, אך כבר כתב מוהרי"ן לב בח"ג סי' ל"ג וז"ל דבתלתא ספיקי לכו"ע מפקינן מיד המוחזק, ובכנה"ג חו"מ בדיני קים לי שם הביא דברי מוהרי"ן לב הנזכר וכתב עלה וז"ל, ולא נתברר אצלי מאי שנא שלשה ספיקות משני ספיקות ע"ש. וכבר אסברה לה בש"ך לענין חזקת איסור, ומשום דספק הראשון הו"ל כגופו של איסור ע"ש, וא"כ ה"ה לענין ממון משום חזקת ממון, הו"ל ספק הראשון כמאן דליתיה מחמת חזקת ממון, ואינך תרי ספיקי חשיבי ספק ספיקא, ודוק.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק כב (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק כב · >>

פרק כב

בש"ך יורה דעה סי׳ ק"י הביא בשם תשובת הרשב"א לדמות ולהשוות ספק ספיקא בחזקת איסור לספיקא דרבנן בחזקת איסור, ואי נימא ס"ס לקולא נגד חזקת איסור באיסור תורה, א"כ ה"ה בספיקא דרבנן נמי לקולא אפילו נגד חזקת איסור וע"ש. ונראה דלא מהני ספיקא דרבנן לקולא נגד חזקת איסור, מהא דאמרינן פ"ב דחולין דף [כ.], א"ל רבי אחא בריה דרבא לרב אשי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף, לא אמרן אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה יש עיקור, א"ל אדרבא איפכא מסתברא, למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה איכא למימר דהכי אגמריה דאין עיקור, ואפילו למ"ד כבהמה, לענין עיקור לא ליהוי כבהמה, אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים מהיכא גמר לה מבהמה כולה מילתא כבהמה.

וכתב רש"י ז"ל, ולית הלכתא כמתני' דרמי בר יחזקאל, דהא תניא בפרקין דלקמן דף כ"ח, שחט את הושט ואח"כ נשמט הגרגרת כשר, נשמט הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסול, שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה, זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול, אלמא יש עיקור בעוף כו', ואי קשיא מתניתא אמתני', דהא דרמי בר יחזקאל מתניתא היא, תריץ הא כמ"ד יש שחיטה בעוף מן התורה, וכיון דלא איפסק הלכתא קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר עכ"ל. וא"כ לרב אשי דאמר איפכא מסתברא ואוקי ברייתא דרמי בר יחזקאל כמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה, א"כ ע"כ אתי מתניתין דשחט את הושט כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, ואפילו הכי תני עלה כל ספק בשחיטה פסול, אלמא דאפילו באיסור דרבנן ספיקו להחמיר במקום חזקת איסור.

והא דכתב רש"י כיון דלא איפסק הלכתא קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר, ותיפוק ליה דאפילו בדרבנן הו"ל ספק בשחיטה, ומשום דלא אמרינן אוקי אחזקת איסור אלא בספיקא דגוף המעשה ואפילו באיסור דרבנן הו"ל ודאי איסור, אבל בספיקא דדינא דאמרו בשל סופרים הלך אחר המיקל אין חילוק, דאפילו בחזקת איסור הלך אחר המיקל, ומשום דאין החזקה מכריע הלכה, ומשו"ה כתב רש"י בשל תורה הלך אחר המחמיר.

ונסתפקתי לדעת הפוסקים דבחזקת איסור לא מהני ס"ס, וה"ה בספק בשחיטה לא מהני ספק ספיקא, והיכא דאיכא ספק שהייה במיעוט בתרא או שאר דברים הפוסלים בשחיטה דפסולין אפילו במיעוט בתרא, וכמבואר בש"ע יו"ד סי׳ כ"ג ע"ש. וכיון דמכי שחט רובא הרי נשחטה הותרה דרובו סגי לה, ואם נסתפק במיעוט בתרא אם נתהוה בה מהדברים הפוסלים ואית בהו ס"ס תו ליכא חזקת איסור, כיון דכבר יצאתה מחזקת איסור מכי שחט לה רובה, או דנימא כיון דאי היו בה מהדברים הפוסלים בשחיטה דפסול אפילו במיעוט בתרא ואיגלאי מלתא למפרע דבחזקת איסורו הראשון קאי, דהא שהייה או חלדה פוסלין את השחיטה והו"ל כלא נשחטה.

ונראה דכל כה"ג כיון דבשחיטת רוב היתר, אע"ג דהדר כשנולד בה ספק במיעוט בתרא ואם שהה במיעוט בתרא הו"ל כאלו לא נשחטה כלל, מכל מקום מוקי לה בחזקת שהיה קודם שנתהוה במיעוט בתרא דהוי בחזקת היתר, דאי שביק לה אחר שחיטת רובא הותרה. וראיה לזה מהא דאמרינן ר"פ האשה רבה [פח.], אלא סברא הוא מידי דהוי אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואתא עד א' ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן, מי דמי התם לא אתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא כו', מידי דהוי אהקדש וטבל וקונמות כו', הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו, אי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה, אלא דאחר ואמר ידענא ביה דאתשל מריה עליה היא גופא מנ"ל. והתם כי אתשל מאריה עליה הרי נעקר הקדש מעיקרא, דחכם עוקר הנדר מעיקרו, וא"כ ליכא חזקת איסור כלל וראוי להיות נאמן בה עד אחד ולומר דאתשל מאריה עליה, ע"כ צריך לומר כיון דעכ"פ קודם דאתשל עליה הרי היה בחזקת איסור ומוקי לה בחזקתו שהיה קודם, וא"כ הספק הכא בנולד ספק בשחיטה במיעוט בתרא אע"ג דאם שהה הדרא לחזקת איסור, כיון דקודם שנתהוה הספק כבר הותרה, מוקי לה בחזקתו שהיה קודם שנולד הספק, ודוק.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק כג (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק כג · >>

פרק כג

והא דמבואר מדברי תוס' דמהני ספק ספיקא להוציא ממון, כבר כתבנו במה דקשיא ליה להפני יהושע נהי דנימא דספק ספיקא הו"ל כמו רוב, אכתי תיקשי בממון היכי מהני ס"ס, כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב, הובא בפ"כ, ע"ש שהעלה דהתוס' לא כתבו דמוציאין ממון בס"ס אלא גבי ברי ושמא. ובקונטרס אחרון הוסיף לפרש דבריו והוא, דאע"ג דפלוגתא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ורובא לרדיא, והתם טוען הלוקח ברי שלקחו לרדיא ומוכר שמא ואפ"ה לא מהני, וכתב דכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב היה לו לפרש דזבין לרדיא עיין שם.

אמנם אכתי אינו עולה לחלק בזה, דהא בתוס' כתובות דף י"ב ד"ה וניחוש שמא תחתיו זינתה כתבו וז"ל, אין לומר דפריך אמאי אינו יכול לטעון טענת בתולים לאוסרה עליו ניחוש באשת כהן שמא תחתיו זינתה דליכא אלא חדא ספיקא ספק תחתיו, דהא מצי לשנויי דהא דאינו יכול לטעון היינו להפסידה מכתובתה דאיכא ס"ס דאפילו תחתיו אימר באונס הוי עכ"ל, וטענת בתולים ע"כ מיירי במכחישתו או בשותקת, דהא באומרת משארסתני נאנסתי נאמנת וכמ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות ושאר פוסקים, וא"כ תו ליכא ברי ושמא, ואפ"ה כתבו דמוציאין ממון בס"ס.

ובתקפו כהן הביא דברי מוהרי"ן לב וע"ש שכתב דכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב ה"ה ס"ס אין מועיל, ומדברי תוספות בכתובות פ"ק אין ראיה, דהתם כיון שהוא רוצה להפסיד כתובתה מטעם דאומר שהיא אסורה לו, א"כ פשיטא דבס"ס כיון דמותרת לו, דהא ס"ס שרי בכל דוכתי וא"כ מותרת לו לגמרי, א"כ היכא שייך לומר שמפסיד כתובתה, ואדרבה יש לדקדק מדברי התוס' להיפוך, מדכתבו ואין לומר דאפילו בס"ס מפסדה כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה, אלמא דטעמא דמוקמינן ממונא בחזקתיה מהני אפילו בס"ס. אלא שמקשין על זה מהא דאמרינן לקמן גבי משארסתני נאנסתי כו' דאית לה מנה אע"ג כו', והיינו מטעמא דפרישית, דכיון שמותרת לו היתר גמור מטעם ס"ס לא מפסדה כתובתה, אבל בעלמא קיימא הך סברא דמוקמינן ממונא בחזקתיה אפילו היכא דאיכא ס"ס, עכ"ל.

והנה מדברי התוס' הנזכר מ"ש בדף י"ב, דשם מיירי באשת כהן דאסורה היא לו אפילו באונס וע"י ס"ס מוציאין הכתובה ע"ש. ועוד דבעיקר דבריו תמוה לי מאד, דמ"ש כיון שהוא רוצה להפסיד כתובתה משום שהיא אסורה עליו כו', ולמה לא יוכל להפסיד כתובתה מספק לאו תחתיו, ולמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות אין לה כלום, ולמ"ד מקח טעות ממנה יפסידנה מנה, וא"כ מאי מקשו תוס' דהוי ס"ס, דנהי דמצד ספק רצון לא יוכל להפסידה כיון דסוף סוף מותרת היא לו משום ס"ס, אבל מספק לאו תחתיו יוכל להפסידה מנה, או הכל לדידן דקיי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות לגמרי, ובזה אפילו מותרת היא לו כיון דמקח טעות הוא.

ועוד דהא בתוס' שם דף ט' שהקשו והא הוי ס"ס אימר בקי אימר אינו בקי, ומייתי ראיה לדבריהם דבס"ס לא מפסדה כתובתה מדאית לה כתובה מנה מטעם ס"ס וע"ש, ומאי ראיה היא, דהא התם אינו בא להפסידה אותו מנה רק שספק, ובזה שפיר מהני ס"ס כיון דמותרת היא לו מטעם ס"ס וטעמא דרצון אין לה כתובה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה, וכיון דמותרת היא לו שוב איתא בתקנת חכמים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אבל גבי פ"פ יוכל להפסידה דאימר לאו תחתיו, ובזה תו לא שייך טעמא דש"ך כיון דמותרת היא לו, כיון דאם לא היה תחתיו הוי מקח טעות לגמרי או להפסידה מנה. אלא ודאי דברי תוס' משמע דבס"ס מוציאין ממון, וזה ברור.

ושם בספר תקפו כהן הביא ראיה מדברי הרא"ש פרק כיצד הרגל וז"ל, ולדברי האומר דכל תיקו דאם תפס לא מפקינן מיניה, ה"נ אם תפס הבהמה משלם ממנה חצי נזק, ואע"ג דיש ס"ס לחצי נזק דלמא אורחיה ופטור לגמרי, ואת"ל השתא מחמת ביעוט קא אתי דלמא יש שינוי בצרורות לרביע נזק, ע"כ, אלמא דאפילו תפס שלא ברשות לא מפקינן מיניה משוס ס"ס, כ"ש במוחזק מעיקרו, עכ״ל. ואפשר דס"ל להרא"ש דלא מהני ס"ס אלא בספק דגוף המעשה, אבל בספיקא דדינא הו"ל כמו חד ספק, וכמ"ש בתשובת מוהרי"ן לב דבספק פלוגתא דרבוואתא לא עבדינן ס"ס דהו"ל כהאי דשם אונס חד הוא. ועמ"ש שמעתא ד' פט"ז.

מתוך: שב שמעתתא/שמעתא א/פרק כד (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק כד

פרק כד

אמנם לענ"ד נראה דהתוס' שכתבו דמוציאין ממון ע"פ ספק ספיקא, לא כתבו אלא גבי כתובה דגם רובא מהני ביה, וכן הוא במרדכי בהגהות פרק אלמנה ניזונית וז"ל תשובות רבינו מרדכי, על ששאלת ראובן הלך לעולמו בלא בנים והניח אח קטן ואשה מעוברת ואחר פטירתו ילדה ומת הולד תוך שלשים יום והיא תובעת מזונות ממה שהכניסה, ועוד טוענת כיון שאינו יכול ליבם כשיגדיל דשמא בן קיימא ילדה, שיפקידו נכסי בעלה ביד איש נאמן עד שיגדיל ויחלוץ או אם ימות שתגבה כתובתה, וגם אמר האפוטרופוס שאין שייך לומר משמיא קנסו אלא היכא דודאי היא זקוקה, אבל הכא לא, ע"כ, תשובה, מטיבותיה דמר נראה דמזונות לית לה כלל אלא שלשה חדשים הראשונים, כדאי' בפרק החולץ, אבל זאת נראה לי שנוטלת כתובתה לאלתר, דאזלינן בתר רוב המצוי בהן, ורוב נשים ולד מעליא ילדן, ונמצא הגיע עתה לגבות כתובתה, ואין להקשות לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי, דאטו אשה שנפל בעלה למים שאין להם סוף וכי לא תגבה כתובה לעולם, וכ"ת ה"נ, א"כ כ"ש שאין האחין יורדין לנחלה ונמצא הממון מונח עד שיבא אליהו כו', דבמים שאין להם סוף ודאי מגבין כתובתה ומחלקין הנחלה ליורשין וכו', ה"נ רובא דנשים ולד מעליא ילדן, ושכיח טובא ומהני להוציא ממון אפילו למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב, כדאיתא שלהי פ"ק דכתובות, אם רוב ישראל למאי הלכתא להחזיר לו אבידה, ופירשו רבוואתא שמוציאין מיד ישראל הזוכה בו, וכ"ש הכא להחזיק שטר העומד לגבות כגבוי דמי, ועוד ראיה דגבי כתובתה אזלינן בתר רובא מפרק הבא על יבמתו, לשלישי לא תנשא ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה, אבל משני אית לה כתובה, אלמא אע"ג דלגבי איסורא מחזקינן בתרי זימני הוי בחזקת עקרה, לגבי ממון לא הוי מוחזקת עד תלתא זימני, וטעמא כדפי' ר"י ז"ל התם דאזלינן בתר רובא ורוב נשים שאינן יולדות בתרי זימני, וכתובה היינו טעמא דאלים מעשה ב"ד דכתובה וכמוחזקת היא, עכ"ל.

הרי דבכתובה דהוי כגבוי אזלינן ביה בתר רובא, וה"ה דספק ספיקא מהני ביה דהוי ליה כרוב מהני נמי להוציא כתובתה, והיינו שכתבו תוס' ואין לומר דאפילו בספק ספיקא מפסדת כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה, והיינו דלומר גם בכתובה דמוקי ממונא בחזקת מאריה, והוכיחו בע"כ דספק ספיקא מהני מהא דאמרינן לקמן גבי משארסתני נאנסתי ע"ש בדבריהם דף ט', וא"כ מוכח דבכתובה לא אמרינן אוקי ממונא בחזקתיה ומשום דכמוחזקת ע"י מעשה ב"ד דהוי ליה כגבוי.

ואע"ג דמדברי תוספות פרק הבא על יבמתו דף ס"ה משמע דלא ס"ל לחלק בהכי, דהניחו שם בתימה דהשתא לענין איסורא לא סמכינן ארוב נשים ולענין ממון סמכינן ארוב נשים, ובעלמא אמרינן איפכא דאזלינן בתר רובא באיסורא ולענין ממונא לא אזלינן, ע"ש, הרי דלא מחלקי כתובה משאר ממון, מכל מקום לפי' ר"י שם שכתב דלענין ממון מודה רבי דלא הוי חזקה, א"כ ע"כ צריך לומר דאזלינן בתר רובא להוציא כתובה, וכמ"ש במרדכי, אלא לפעמים החזיקו באיסור שלא לילך אחר הרוב, וא"כ יש לומר דס"ל לתוס' דוקא בכתובה הוא דמהני ספק ספיקא להוציא, דהוי ליה כמוחזקת דהולכין אחר הרוב בכתובה וכדמוכח מהאי דפרק הבא על יבמתו דמשני אית לה כתובה.

ונראה מזה דה"ה בעלמא היכא דאיכא שטרא נמי מהני רובא וה"ה ספק ספיקא דהוי ליה כגבוי וכמוחזק, ואע"ג דקיי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי דהא בכתובה נמי לאו כגבוי, דעיקר פלוגתא דב"ש וב"ה אי כגבוי או לאו בכתובה הוא דפליגי בסוטה, ואפ"ה הולכין אחר הרוב בכתובה, ומשום דאע"ג דשטר העומד לגבות לאו כגבוי אפ"ה לכמה דברים הוי ליה כגבוי, וכדאשכחנא נמי לענין מגו להוציא דלא אמרינן ואילו בשטר אמרינן מגו להוציא. ומוהרי"ן לב הקשה בהא דאמרינן מגו להוציא בשטר וקיי"ל לאו כגבוי, וכבר השיג עליו בתקפו כהן סי' ק"ל דכל שיש שטר בידו אינו נקרא מוציא, והביא ראיה מתשובת הרמב"ן סי' ז' וז"ל, ולא מרענא לשטרא בחשש כזה לפי שהשטר מוחזק הוא ביד המלוה וכאילו הממון הכתוב בו מוחזק בידו, כדמשמע בהאי דשבועות הדיינין דסטראי נינהו ג"כ, ואע"ג דקיי"ל במיגו לאפוקי ממונא לא אמרינן, וטעמא דמילתא משום דשטרא מוחזק הוא וכאילו ממון הכתוב בו מוחזק ביד המלוה ואוקי ממונא הוא כו', ולא כמי שגבתה ממש קאמר דליכא למימר דשבק ב"ה ועבד כב"ש אלא כדאמרן עכ"ל הרמב"ן. וא"כ כי היכי דמהני שטרא למגו להוציא ומשום דהוי ליה ממון מוחזק ביד המלוה, ה"ה לענין רובא מהני שטרא והו"ל כמוחזק לענין זה, ובר"פ האשה שנתארמלה פריך הש"ס וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתי עדים מאי הוי, וכתבו תוס' שם [טז. תוד"ה כיון] ז"ל, לרב פריך דאית ליה הולכין בממון אחר הרוב ע"ש. ועמ"ש שם בעל המאור והרמב"ן.

ולפי מ"ש דבכתובה הלך אחר הרוב אם כן לשמואל נמי פריך, משום דהתם כיון דלא ידעינן אם בתולה אם אלמנה ולא נודע מעשה ב"ד דידה כמה הוי אם במאתים אם במנה, בזה ודאי לא הוי כמוחזקת, אבל היכא דידוע שיש לה כתובה מאתים, אע"ג דכשטוען פ"פ ונסתפקנו אימר לאו תחתיו א"כ לא היה לה כתובה מאתים, מכל מקום כל שהיה לפנינו קודם שנולד הספק בחזקת כתובת מאתים כמו כל הנשים, א"כ השתא אף על גב דנולד הספק מוקי לה בחזקתה חזקת מאתים ע"י הרוב דמסייע לה, דהא הראיה שהביא במרדכי דהלך בכתובה אחר הרוב מהא דאית לה כתובה משני, והוא משום רוב המסייע לה דרובא ילדן בתרי זימני וחשבינן לה מוחזקת על פי תנאי ב"ד, ואע"ג דנסתפקנו אימר עקרה היא ולא היה לה כתובה כלל מזה, אלא ע"כ כיון דבשעה שנשאת היתה בחזקת כתובה הו"ל כאילו אתחזק בידה שטר כתובה, ומשו"ה אע"ג דשהתה עם השני ולא ילדה ונולד ספק שמא עקרה, הו"ל כמוחזקת ע"פ מעשה ב"ד, וה"ה בפ"פ נמי כה"ג הוא בשעה שנשאה בחזקת שיש לה כתובה, ואח"כ כשנולד הספק ורובא מסייע לה הולכין בכתובה אחר הרוב, אבל בהאי דר"פ האשה שנתארמלה דלא נודע אם בתולה אם אלמנה, לא היתה מעולם בחזקת מאתים, ודוק.

ובהגהת מרדכי ריש מציעא ז"ל, ובמקום שיש חזקה או ברי עם המגו אמרינן מגו להוציא, כדאיתא בכתובות גבי משארסתני נאנסתי נאמנת במגו אפילו להוציא מהאי טעמא עכ"ל. וכתב עלה הש"ך, ויש לדקדק אמאי לא תירצו דהתם יש שטר כתובה בזה אמרינן מגו להוציא, ואפילו לית לה כתובה הרי מעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא כו'. ונראה דהא דאמרינן בשטרא מעליא מגו להוציא, היינו כשהלוה יודע בודאי שחייב לו והשטר מעליא מצד שהממון שלו בידו, מה שאין כן האשה לא הלותה כלום לבעלה, ואי לאו שחייב לה משום כתובה שחייב לתת כתובה לאשתו לא היה חייב לה כלום, והלכך אי הוי בעל נמי טוען ברי לא הוי אמרינן דגובה מתנאי ב"ד, ואפילו היה הבעל כותב לה כתובה והיה אומר בשעה שכתבתי לה כתובה טעיתי כי סברתי שהיא בתולה ועכשיו ברי לי שהיתה בעולה, לא היה מועיל לה מה ששטר כתובה בידה, לכך הוצרכו לטעם ברי ושמא עד כאן לשונו, וע"ש.

ולפי מה דמשמע מדברי המרדכי במ"ש לענין רובא דמהני מה דמשני אית לה כתובה ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא משום דהיא כמוחזקת עפ"י מעשה ב"ד, והתם נמי אם עקרה היא הרי לא היה לה כתובה, אלא כיון דהיתה קודם שנשאת בחזקת כתובה הוי ליה כמוחזקת, וא"כ ה"ה לענין מגו להוציא, כל שהיא בחזקת כתובה הוי לה כמוחזקת, וצ"ע. ולפי מ"ש א"כ ה"ה היכא דאיכא שטרא נמי מהני רובא וה"ה ספק ספיקא, וכמו דהוי שטר בתורת מוחזק לענין מגו להוציא, ה"ה לענין רובא וספק ספיקא.

1. קידושין דך טו מדפי הרי"ף ובתשובה סימן נ"א.
2. תורת הבית בית ררביעי שער ראשון, ובחידושיו לקידושין דף עג עמ' א'.
3. נוסח אחר: אבל היכא דאיכא... או רובא כהאי גוונא, לאו וכו'