פרק יא עריכה
ולשיטת הרב המנהיר, הא דחזרו והקשו מרשות הרבים, היינו משום הא דכתבו בתחילה דלא ילפינן מסוטה טומאה דלמפרע, לאו מצד גזירה הוא דכתבו לומר דוקא בטומאה דלהבא הוא דטימא הכתוב ולא למפרע, דמאי שנא, אלא סברא הוא דאמרוהו דיש פנים לחלק ולומר דלמפרע קילא מטומאה דלהבא.
ולפי מ"ש תוספות פרק כשם [סוטה] דף כ"ח. ד"ה אינו דין שעשה בו ספק כודאי ז"ל, אבל הא איכא למיתמה, אמאי לא פרכינן מה לסוטה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כדפריך לעיל בריש פ"ק דף ב', ואין לומר משום דלעיל מיירי בטומאה דבתר קינוי וסתירה דמהימן עד אחד התם ודאי איכא רגלים לדבר, אבל הכא ילפינן מסתירה דבתר קינוי גרידא דליכא למיפרך שכן קינא לה, דקינוי לא חשיב רגלים בלא סתירה, דהא בריש מסכת נדה דמייתי התם מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו ע"ג בין ברה"ר בין ברה"י טמא, ר' שמעון אומר ברה"ר טהור ברה"י תולין, ושניהם לא למדוה אלא מסוטה, רבנן סברי כי סוטה מה סוטה ספק ועשאו כודאי אף כו', ופריך אי מסוטה מה סוטה טמא ודאי הכא נמי טמא ודאי, הכי השתא התם רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה הכא מאי רגלים לדבר איכא, אלמא אע"ג דמסתירה דבתר קינוי יליף כי הכא פריך ואמאי לא פריך הכא, וי"ל דסתירה ע"י קינוי בסוטה הוי כספק מגע שרץ, שהרי בלא קינוי לא היה שום ספק בסתירה גרידא דלא נחשדו על העריות, הלכך קינוי גורם הספק, והכי פי' במס' נדה התם גבי סוטה וספק שרץ, הרי ריעותא דהיינו השרץ והבועל קמן אצל הטהרות והאשה, אבל גבי מקוה קודם טבילה לא ראינו שום ריעותא דאיכא לספוקי על ידו, ולעיל סוף פ"ק קודם העדאת עדים לא היה שום ריעותא, עכ"ל.
והיינו נמי טעמא דנדה דאינה מטמאה למפרע ולא ילפינן מסוטה, משום דלא ילפינן מסוטה אלא טומאה דלהבא, דהוי ליה רגלים לדבר שהשרץ לפנינו וכמו בסוטה דהבועל קמן, וכמו כן כל טומאה דלהבא הו"ל רגלים לדבר, משא"כ טומאה דלמפרע, בשעת הספק ליכא רגלים לדבר וכמ"ש תוס' פרק כשם, ומשו"ה במקוה שנמדד כו' צריכין אנו לטעמא דתרתי לריעותא גם ברה"י, כיון דהיא טומאה דלמפרע והיא קילא, ומשום דאינו דומה לסוטה דהתם רגלים לדבר וכמו כן כל טומאה דלהבא וכמ"ש, וכיון דטעמא דלמפרע לא מטמא לאו מצד גזירה, אלא משום קילתא דלמפרע דליכא רגלים לדבר, משו"ה חזרו והקשו מרשות הרבים גבי תרומה וקדשים, ותו ליכא לתרץ משום דהוא למפרע, דהשתא דטהור ברה"ר בטומאה דלהבא דרגלים לדבר, מכ"ש למפרע דליכא רגלים לדבר, ולזה תירצו דבחד צד למפרע חמירא, ומשום דלהבא אין כאן צד טומאה כלל משא"כ למפרע שהרי לפנינו ודאי טמאה עכשיו.
ותו לא קשה מידי מה שהקשה במשנה למלך לשיטת הרב המנהיר, דלמה הוצרכו לומר בטעמא דרבי שמעון משום דסוטה רגלים לדבר וגבי מקוה ליכא, ותיפוק ליה דמקוה הוי ליה טומאה דלמפרע, ולא ילפינן מסוטה אלא להבא, דלפי מ"ש הא דלמפרע לא ילפינן לטמא, אינו אלא משום דסוטה רגלים לדבר, וה"ה כל טומאה דלהבא, משא"כ למפרע ליכא רגלים לדבר, וא"כ היינו הך דקאמר מה לסוטה שכן רגלים לדבר, ורבנן נמי סברי דלא ילפינן למפרע, ומשום דסוטה רגלים לדבר וה"ה כל טומאה דלהבא אבל למפרע ליכא רגלים, אלא דטעמא דרבנן ברה"ר וגם ברה"י משום תרתי לריעותא הוא, וכמ"ש הרב המנהיר, ודוק.