פרק ח עריכה
כתב הר"ש פרק ה' דטהרות, בהא דתנן שם עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא, שנים אומרים לא נטמא ושנים אומרים נטמא, ברשות היחיד טמא, ברשות הרבים טהור. וכתב שם הר"ש ז"ל, ברשות הרבים ספיקו טהור, משמע הכא דבתרי ותרי נמי ברשות הרבים ספיקו טהור, וקשה, דלא משמע כן בפרק בכל מערבין דף ל"ה גבי הא דתנן תרומה ונטמאת, ספק מבעוד יום ספק משחשיכה, ר' מאיר אומר הרי זה חמר גמל, ופריך עלה מהא דנגע באחד בלילה, דר' מאיר מטהר, וברשות הרבים איירי כדפרישית לעיל, ומשני רבה ורב יוסף דמתניתין דהתם בשתי כיתי עדים, אחת אומרת מבעוד יום ואחת אומרת משחשיכה. שמע מינה דכי האי גוונא לא מטהרינן ברשות הרבים, ובפרק ד' אחין נמי משמע דתרי ותרי לכל הפחות הוי ספיקא דרבנן, עד כאן לשונו.
ונראה לפי מה שהשרישונו בעלי תוס', דאין דנין בספק טומאה דלמפרע מסוטה, דכל ספק טומאה דילפינן מסוטה היינו בטומאה דלהבא דוקא, דומיא דסוטה, עיין בדבריהם ריש נדה ד"ה מעת לעת, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו שם, ואם כן, הא דמטהר ר' מאיר בנגע באחד בלילה, לאו מסוטה הוא דיליף לה, כיון דהיא טומאה דלמפרע, ואין למידין מסוטה אלא טומאה דלהבא, אלא דהוא משום חזקה קמייתא והשתא הוא דאיתרע, וכן כתב רש"י שם בעירובין דף לה ע"ב ד"ה ר"מ בנגע באחד בלילה, משום דמוקמינן אחזקת חי והשתא הוא דמת, עיין שם, ולא כתב משום הלכתא דיליף מסוטה לטהר ברשות הרבים אפילו היכא דליכא חזקה, אלא משום דמסוטה לא ילפינן טומאה דלמפרע, ואם כן אינו אלא משום חזקה.
ומשום הכי בשני כיתי עדים, דתרי ותרי על כל פנים ספיקא דרבנן הוי, וכיון דליכא חזקה על ידי תרי ותרי דמרע לחזקה, ממילא ספיקו טמא, כיון דאין למידין מסוטה לטהר אפילו היכא דליכא חזקה בטומאה דלמפרע, אבל משנתינו דטהרות דמיירי מטומאה דלהבא, דהא חילוק רשויות בין רשות היחיד לרשות הרבים אינו אלא בטומאה דלהבא, ומסוטה ילפינן אפילו היכא דליכא חזקה, ומשום הכי אפילו בתרי ותרי דליכא חזקה, דהוה ליה ספיקא דאורייתא או ספיקא דרבנן, מכל מקום ספיקו טהור ברשות הרבים, דילפינן מסוטה לטהר אפילו ליכא חזקה.
ומה שכתב הר"ש דבפרק ד' אחין נמי משמע דתרי ותרי לכל הפחות ספיקא דרבנן, לא ידענא מאי קושיא, דהתם לא אמרינן אלא לעניין חזקה, דספיקא דתרי ותרי מפקי ליה מחזקה, ולא אמרינן תרי ותרי כמאן דליתא ואוקמה אחזקה, אלא כמאן דאיתניהו ותרי מפקי מחזקה קמייתא, אבל בספק טומאה ברשות הרבים דטהור, דלאו מתורת חזקה, דהא אפילו ליכא חזקה ברשות הרבים טהור ומסוטה גמרינן כדאיתא בש"ס ובתוספות, ואם כן, אפילו בתרי ותרי טהור. ומיהו דווקא בטומאה דלהבא, אבל טומאה דלמפרע דאינו אלא משום חזקה, דלא ילפינן מסוטה למפרע וכמו שכתבנו, בתרי ותרי ספיקו טמא ודוק.
ואיכא למידק במה שכתב הרמב"ם פרק ח' משגגות הלכה ג' זה לשונו: האוכל חתיכה ועד אחד אומר לו זה שאכלת חלב, ועד אחד אומר לא אכלת חלב, הואיל ונקבע האיסור כו' הרי זה מביא אשם תלוי, עד כאן. וכתב בהשגות ז"ל, לא ידעתי היאך נקבע האיסור בכאן, אלא אם כן מעיד העד חתיכת חלב שהיתה עם השומן אכלת, והאחר יאמר לא אכלת אלא השומן, עיין שם. וכתב שם הכסף משנה, אפשר לומר שלכך נתכוין רבינו, ויותר נראה לומר דשפיר מיקרי איקבע איסורא על פי עד אחד, ואף על פי שאין שם אלא חתיכה אחת, עד כאן לשונו.
והרמב"ם שכתב פרק ט"ז מאבות הטומאה דספק טומאה ברשות הרבים דטהור משום דכל הספיקות מדבריהם, ועיין במוהרי"ט חלק ב סימן א', וכיון דאינו אלא משום דספיקות מדבריהם, אם כן בשנים אומרים נטמא ושנים אומרים לא נטמא, דהוה ליה איקבע איסורא כהאי גוונא על פי העדים, וכן בעד אומר נטמא דהוה ליה איקבע, ואם כן קשיא משנתינו פרק ה' דטהרות, עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא, שנים אומרים נטמא כו', ברשות הרבים טהור, ואמאי, כיון דברשות הרבים אינו אלא משום דספיקות מדבריהם, ואיקבע איסורא מדאורייתא, ולדברי הכסף משנה אפילו בחתיכה אחת הוה ליה איקבע.
ולכן נראה לעניות דעתי מוכרח מזה דבחתיכה אחת לא חשיב איקבע, אף על גב דעד אומר אסור ועד אחד אומר מותר. והרמב"ם פרק ח' משגגות מיירי בחתיכה אחת משתי חתיכות, וכמו שכתב הכסף משנה דאפשר לומר שלכך נתכוין רבינו. ובכתובות פרק ב' דף כ"ב בהא דתני שנים אומרים מת כו' משנשאת לא תצא, ופריך עלה הבא עליה באשם תלוי קאי, וכתבו שם התוס' זה לשונם, אפילו למאן דאמר בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות הכא לא בעינן, דמאן דמפרש בפרק ספק אכל דף י"ז טעמא דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות משום דאפשר לברר איסורו, פירוש, אפשר לברר על ידי בקי שיכיר חתיכה הנשארת אם חלב היא אם שומן היא, הכי נמי אפשר לברר על ידי הזמה, ולמאן דמפרש משום דבשתי חתיכות אחת של חלב איקבע איסורא, הכי נמי איקבע איסורא שהיתה בחזקת אשת איש, עד כאן לשונם. ומדבריהם נמי מוכח דתרי ותרי לא חשיב איקבע איסורא, מדכתבו דאיקבע שהיתה בחזקת אשת איש, ותיפוק ליה דאיקבע על פי עדים דשנים אומרים לא מת.
אלא דאכתי תיקשי למאן דאמר בפרק ספק אכל בטעמא דבעינן חתיכה משתי חתיכות משום דאפשר לברר איסורו, וכיון דבתרי ותרי נמי חשיב אפשר לברר על ידי הזמה, וכמו שכתבו תוס', אם כן על כרחך ספיקא דעדים חשיב כחתיכה משתי חתיכות, והיכא דמייתי אשם תלוי ספיקו אסור מן התורה לשיטת הרמב"ם, וכמבואר שם במוהרי"ט ופר"ח, דהא מהאי טעמא בעי חתיכה משתי חתיכות, משום דחתיכה אחת מותר מן התורה, ואם כן לדידיה תיקשי משנתינו דעד אומר נטמא או שנים אומרים נטמא כו' דטהור ברשות הרבים, דאינו אלא משום דספיקות מדבריהם, וזה הספק על ידי עד אחד או על ידי תרי ותרי הוי ליה אפשר לברר, והוי ליה כמו חתיכה משתי חתיכות, ואם כן אמאי ספיקו טהור ברשות הרבים.
ולכן נראה מוכרח מזה דגם למאן דאמר משום אפשר לברר, סבירא ליה דוקא בחתיכה משתי חתיכות, דחתיכה הנשארת, על ידי בקי ודאי יכירנו אם חלב אם שומן, אבל על ידי הזמה, אפשר שיבורר ואפשר לא יבואו לידי הזמה, וכיון דחשיב לא אפשר, משום הכי משנתינו דעד אומר נטמא כו' ברשות הרבים טהור, משום דהוה ליה כמו חתיכה אחת ומותר מן התורה.
וניחא בזה הא דכתב הרמב"ם פרק ח' משגגות דבעי אשם תלוי בחתיכה משתי חתיכות ומשום דאיקבע איסורא, והקשה הכסף משנה, כיון דרבא ורב זירא יהבי טעמי אחריני, אמאי שבקיה, ועיין שם. ולפי מה שכתבנו, אם כן מוכח משנתינו דמטהר בספק טומאה ברשות הרבים בספיקא דעד נגד עד או בספיקא דתרי ותרי, אם כן מוכח דעל ידי עדים לא חשיב איקבע, ואם כן הך סוגיא דפרק ב' דכתובות, הבא עליה באשם תלוי, וכן בפרק האשה רבה דאמרו הבא עליה באשם תלוי, על כרחך אזלא כמאן דאמר איקבע איסורא, והתם חתיכה אחת חשיבא איקבע משום שהיתה בחזקת אשת איש, ומשום הכי כיון דסוגיית הש"ס אזלא כהך מאן דאמר, דטעמא משום דאיקבע איסורא, פוסק הרמב"ם כסתמת הש"ס.