פרק ד
עריכהואחר העיון בזה נראה דהוא מחלוקת ביני אמוראי בש"ס דילן אם ספק אסור מן התורה בפרק קמא דחולין דף ט., בעי מניה ר' אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעיים מהו מי חיישינן שמא במקום נקב ניקב, א"ל אין חוששין שמא במקום נקב ניקב, איתיביה ראה צפור המנקר באבטיח חוששין שמא במקום נקב ניקב, א"ל מי קמדמית איסורא לסכנתא סכנה שאני, א"ל רבא מ"ש ספק סכנה לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא, א"ל אביי ולא שאני בין איסור לסכנה, והא אילו ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור ואילו ספק מים מגולים אסורין, א"ל התם הלכתא גמירי לה מסוטה מה סוטה ברה"י אף טומאה ברה"י. ופירש"י הלכתא גמירי לה מסוטה דברה"ר ספיקו טהור וגזירת הכתוב הוא, דהא ברשות היחיד לחומרא אזלינן וכל ספק דאיסורא נמי בעי למיזל לחומרא שמא יעבור עכ"ל. מתיב רב שימי בר רב אשי שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת ע"ג ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ואילו ספק מים מגולין אסורין, התם נמי הלכתא גמירא לה מסוטה, מה סוטה דבר שיש בה דעת לישאל אף הכא נמי דבר שיש בו דעת לישאל.
וכל הרואה יתפלא במה דרצו אביי ורב שימי להוכיח דחמירא סכנתא מאיסורא מהא דספק טומאה ברשות הרבים ודבר שאין בו דעת לישאל דעל כרחך אינו אלא מצד גזירת הכתוב, דאי לאו מסוטה גמרינן אם כן ודאי לית לן להתיר ספיקות כיון דספיקא דאורייתא לחומרא, וכי פליגי הני אמוראי ולית להו הך דספיקא דאורייתא לחומרא.
ולכן נראה דאביי ורב שימי סוברים דכל הספיקות אינו אלא מדבריהם, ומסוטה לא יליף אלא לטמא ברשות היחיד, אבל טהרה ברשות הרבים או בדבר שאין בו דעת לישאל דספיקו טהור, לאו מסוטה גמרינן אלא משום דכל הספק מדבריהם ולא גזרו בהנך, וכמ״ש הרמב"ם פרק ט"ז מאבות הטומאה ז"ל, ספק טומאה ברשות הרבים דכל הספיקות מדבריהם ע"ש, ומשום הכי הוכיח אביי דחמירא סכנתא מאיסורא, דהא ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור וע"כ משום דספק מותר מן התורה ולא חיישינן שמא יעבור, דאפילו אם יעבור ליכא איסור כיון דספק מותר מן התורה, אבל בסכנתא ספיקו להחמיר דאם יעבור במקום סכנה אין לו מציל, וא"כ מוכח דחמירא סכנתא מאיסורא. ורבא דחי לה דהתם הלכתא גמירי, וס"ל דספק איסור נמי מן התורה לחומרא, ורשות הרבים דספק טהור היינו מסוטה ילפינן לטהר, וכמו כן הוכיח רב שימי דספיקות מדבריהם מדבר שאין בו דעת לישאל, וסבירא ליה דטהור משום דכל הספיקות מדבריהם, ומן התורה אינו אלא איסור ודאי וספק מותר מן התורה, אבל בסכנה, כל שספק סכנה הוא, בנפשו הוא אם יעבור, ודחי לה נמי התם מסוטה יליף לטהר.
ולפי זה אביי ורב שימי בחדא שיטה דכל הספיקות מדבריהם, וקיי"ל כאביי ורב שימי דחמירי סכנתא מאיסורא ולא כרבא, דהא לרבא בריאה חיישינן נמי שמא במקום נקב ניקב ולא ס"ל כרבא, ואם כן לא הוי גזירת הכתוב בטומאה אלא ברשות היחיד, אבל ברה"ר דטהור וכן בדבר שאין בו דעת לישאל הוא משום דכל הספיקות שרי מן התורה, ומשום הכי כתב הרמב"ם בפרק ט"ז מאבות הטומאה דספק טומאה ברשות הרבים דטהור משום דכל הספיקות מדבריהם, ולאו מסוטה גמיר לה אלא משום דפוסק כאביי ורב שימי וכמ"ש.
וניחא בזה ליישב מה שהקשו להרמב"ם דס"ל כל הספיקות מדבריהם, מהא דאמרינן פרק עשרה יוחסין דף ע"ג אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מכל מקום ממזר ודאי כו', ומפני מה אמרו שתוקי פסול כו', ומאי קושיא, כיון דחכמים הוא דהחמירו בכל הספיקות, ועמ"ש בפרק ב'. ולפי מ"ש דרבא ס"ל דכל הספק מן התורה, וס"ל דספק ברשות הרבים דטהור אינו אלא משום דיליף מסוטה לטהר, אם כן ממזר ודאי ולא ממזר ספק התורה חדשה, מה שאין כן בכל התורה ספק אסור לרבא לטעמיה, ומשום הכי אמר מפני מה אמרו שתוקי פסול.
והרשב"א בחידושיו פ"ק דחולין כתב שם בסוגיא הנזכר, בהא דס"ל לאביי להוכיח ספק להקל מטומאה ברשות הרבים, ע"ש בשם רבינו הרב ז"ל דס"ל לאביי דטומאה ברשות היחיד הוא דילפינן מסוטה, אבל ברשות הרבים דטהור לאו מסוטה גמרינן אלא משום דכל ספיקות מותרין, ס"ל לאביי באיסור שתלוי במקרה הבא לו אע"פ שאין שם חזקת טהרה, וכהאי דמקואות במקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע ברשות הרבים טהורות לר' שמעון ואע"פ שאין שם חזקת טהרה, שאם אתה אומר העמד מקוה על חזקתו והשתא הוא דחסר, אדרבא העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל, וחתיכה ספק חלב ספק שומן שהיא אסורה, שאין הספק תלוי במעשה אלא מעולם חתיכה זו היתה או חלב או שומן ולא ידענו לה היתר מעולם, ואינו דומה לספק טומאה ברשות הרבים שאנו מסופקים אם נתחדשה שם טומאה, וכן במקוה שאנו מסופקים בשעה שעשו טהרות על גביו אם כבר נתחדש שם מקרה וחסר, ואמר ליה רבא התם ספק טומאה ברשות הרבים דטהור אע"פ שאין שם חזקת טהרה, לאו מדינא הוא אלא מהלכתא גמירי לה מסוטה, ע"ש.
ומבואר מדברי הרשב"א דגם הוא מפרש פלוגתייהו בספיקא דאורייתא אם אסור מן התורה, אלא דהוא מפרש לה בספק הבא מחמת מקרה, אבל בספק שהוא בתולדה לכו"ע מודה דאסור מן התורה, דאשם תלוי הבא על הספק מוכח דאסור, וס"ל להרשב"א דתנאי דפליגי באשם תלוי, לא פליגי אלא לאשם אם בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות, אבל לאיסור מן התורה לכו"ע אפילו בחתיכה אחת. ונמצינו למדין כלל מחודש מדברי הרשב"א, דאע"ג דהוא ס"ל דכל הספיקות אסור מן התורה, היינו דוקא ספק הבא בתולדה, אבל ספק הבא במקרה שנתחדש, אע"ג דאין לו חזקה נמי מותר מן התורה. וכבר כתבנו דקיי"ל כאביי ורב שימי ודלא כרבא דס"ל בריאה נמי חוששין שמא במקום נקב ניקב.
וניחא בזה ליישב מה שהקשה המוהרי"ט לשיטת הרשב"א דספק אסור מן התורה, מהא דתניא בתו"כ לה יטמא, מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק, ואיצטריך קרא למעוטי ספיקא, הא בלא"ה כל הספיקות אסורין מן התורה, ע"ש.
והפר"ח תירץ דאיצטריך קרא לספק מגורשת דאית לה חזקת אשת איש, מהו דתימא ליטמא לה ע״ש. וכבר כתבנו בפ"א דכל היכא דאית חזקה או רובא או קרוב, הו"ל ודאי ולא ספק. ולפי מה שכתבתי מיירי באופן דליכא חזקת אשת איש, וכגון דאיתרע חזקת אשת איש ע"י גט ספק קרוב לה, והו"ל ספק הבא מחמת מקרה שנתחדש דכה"ג ספק מותר, קמ"ל גבי כהן לה יטמא ואינו מטמא על הספק.
אלא דאיכא למידק לפ"ז בדברי הרשב"א שכתב להוכיח דספק אסור מן התורה, מהא דאמרו פ"ק דחולין מנ״ל דאזלינן בתר רובא ובעי למיפשט מפסח ועולה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח, ואי נימא דספק מותר מן התורה, אינו מוכח דאזלינן בתר רובא, ע"ש בחידושיו פרק עשרה יוחסין.
ואפשר דהתם קאמר וניחוש שמא ניקב קרום של מוח בתולדה, והו"ל כמו חתיכה ספק חלב דאסור מן התורה לדעת הרשב"א. אך קשה בהא דמייתי שם מפרה אדומה דאזיל בתר רובא, הא פרה בת שתים וע"כ דלא נולדה טריפה מבטן מדחייתה שתי שנים, וע"כ צריך לומר אימר אחר כך נעשית טריפה, וא"כ הו"ל ספק הבא מחמת מקרה שנתחדש וזה מותר מן התורה. מיהו יש לומר כיון דבפרה איכא חזקת טומאה וראוי לומר העמד טמא על חזקתו, וחזקת פרה שחייתה שתי שנים לאו חזקה היא, וכמ"ש תוס' שם [ד"ה אתיא] דר"ל חזקה שלא נתבררה, וא"כ אי לאו דאזלינן בתר רובא, הו"ל למיחש אפילו לספק הבא מחמת מקרה ומשום דאיכא חזקת טומאה, ודוק.