משנה טהרות ה ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ה · משנה ט | >>
עד אומר נטמא, והוא אומר לא נטמאתי, טהור.
שנים אומרים נטמאת, והוא אומר לא נטמאתי, רבי מאיר מטמא.
וחכמים אומרים, הוא נאמן על ידי עצמו.
עד אומר נטמא, ושנים אומרים לא נטמא, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, טהור.
שנים אומרים נטמא, ועד אומר לא נטמא, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, טמא.
עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא, אשה אומרת נטמא ואשה אומרת לא נטמא, ברשות היחיד, טמא.
ברשות הרבים, טהור.
נוסח הרמב"ם
עד אומר: נטמאת,
- והוא אומר: לא נטמאתי - טהור.
- שנים אומרין: נטמאת,
- והוא אומר: לא נטמאתי -
- רבי מאיר - מטמא.
- וחכמים אומרין: הוא נאמן על ידי עצמו.
- והוא אומר: לא נטמאתי -
- עד אומר: נטמא,
- ושנים אומרין: לא נטמא,
- בין ברשות היחיד, בין ברשות הרבים - טהור.
- ושנים אומרין: לא נטמא,
- שנים אומרין: נטמא,
- ועד אומר: לא נטמא,
- בין ברשות היחיד, בין ברשות הרבים - טמא.
- ועד אומר: לא נטמא,
- עד אומר: נטמא,
- ועד אומר: לא נטמא,
- אשה אומרת: נטמא,
- ואשה אומרת: לא נטמא -
- ברשות היחיד - טמא,
- וברשות הרבים - טהור.
פירוש הרמב"ם
זה כולו מבואר, ועבר על העיקר הקודם שספק טומאה ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור.
ואין הלכה כרבי מאיר:
פירוש רבינו שמשון
נאמן ע״י עצמו. בכריתות בריש אמרו לו (ד' יב.) איכא תרי לישני דרבנן סברי אדם נאמן ע״י עצמו יותר ממאה איש ור״מ סבר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל ועוד מפרש טעמא דרבנן משום דמתרץ דבוריה ולא נטמאתי דקאמר היינו לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי והואיל וכן אדם נאמן על ידי עצמו: תניא בתוספתא (שם) שנים אומרין לו נטמאת והוא אומר לא נטמאתי טהור ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יחוש לעצמו. פי' יחוש לעצמו דלגבי אחרים אין מועיל מה דקאמר לא נטמאתי אלא לדידיה דוקא הוא דמהני משמע דלהך תנא לית ליה דמתרץ דבוריה דלגבי אחריני נמי היה לו להועיל אלא קסבר דנאמן על עצמו: עוד תניא בתוספתא (פ״ו) מביא אדם קרבן על ידי בנו ובתו הגדולים על ידי עבדו ושפחתו העברים ואם היה מכחישן נאמן על ידי עצמו כיצד אמרו לו נדרת והוא אומר תנאי היה בלבי שומעין לו אמרו לו נדרת והוא אומר לא נדרתי משהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו אמרו לו אשתך נדרה והוא אומר בלבי היה להפר שומעין לו אמרו לו אשתך נדרה והוא אומר לא נדרה משהגיעוהו אמר בלבי היה להפר אין שומעין לו נאמן אדם לומר בני זה בן תשע שנים ויום אחד בתי זו בת שלש שנים ויום אחד לחייב עליהן קרבן אבל למכות ולעונשין הרי זה אינו נאמן. פי' עבדו ושפחתו העברים לא משכחת קרבן באמה העבריה דאי בהביאה שערות מאי בעיא גביה. משהגיעוהו שאמרו לו דברים וסימנין שלא היה יכול להעיז פניו ולהכחישן. בן תשע ביאתו ביאה וכן בת שלש לכל עריות שבתורה מומתין על ידו והן פטורין ומימרא היא בקדושין פ' האומר (ד' סג:) דאמר רב חסדא בני זה בן ט' שנים ויום אחד בתי זו בת ג' שנים ויום אחד נאמן לקרבן ולא למכות ולעונשין ומייתי התם תניא כותיה מברייתא דקתני כה״ג גבי בני זה בן י״ג שנה ויום אחד בתי זו בת י״ב שנה ויום אחד נאמן לערכין ולחרמין ולהקדשות אבל לא למכות ולעונשין ותימה אמאי לא מייתי ברייתא דהכא דהיינו ממש דברי רב חסדא: ברה״י (צ״ל טמא) טעמא דחשיב כשאר ספיקי טומאה ובכי האי גונא אמרי' בפ' אמרו לו (דף יא:) גבי חלב דמביא אשם תלוי:
תניא בתוספתא (פ״ו) היו חמוריו ופועליו טעונין טהרות והפליגו לפניו יותר ממיל הרי אלו טהורין מפני שהוא בחזקת המשתמר ואם אמר להם צאו ואני בא אחריכם כיון שנכסי מעיניו הרי אלו טמאין שנים אומרים נטמא ושנים אומרים לא נטמא ברה״י ספיקו טמא ברה״ר ספיקו טהור. פי' אם אמר להם צאו ואני בא אחריכם בפרק בתרא דמסכת ע״ז (דף סט.) מפרש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ברה״ר ספיקו טהור משמע הכא דבתרי ותרי נמי אמרינן ברה״ר ספיקו טהור וקשה דלא משמע כן בפרק בכל מערבין (דף לה:) גבי הא דתנן תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום ספק משחשיכה ר״מ אומר הרי זה חמר גמל ופריך עלה מההיא דנגע באחד בלילה דר״מ מטהר וברה״ר איירי כדפרישית לעיל ומשני רבה ורב יוסף דמתני' דהתם בשני כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום ואחת אומרת משחשיכה ש״מ דכי האי גונא לא מטהרינן ברה״ר ובפרק ארבעה אחין נמי משמע דתרי ותרי לכל הפחות הוי ספיקא דרבנן:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ר' מאיר מטמא - שאם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל:
וחכמים אומרים אדם נאמן על פי עצמו - דמתרצינן דיבוריה מאי לא נטמאתי דקאמר, לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי, והואיל וכן, אדם נאמן על ידי עצמו:
ברה"י טמא ברה"ר טהור - דחשיב כשאר ספק טומאה דעלמא:
פירוש תוספות יום טוב
וחכ"א הוא נאמן ע"י עצמו. פי' הר"ב דמתרצינן דבוריה כו' וכה"ג שנינו ברפ"ג דכריתות. לענין אכלת חלב שוגג או מזיד ואמרי' התם בגמרא. דאיצטריך לאשמועינן הך דהכא דבכי הא דהכא נמי מתרצינן דבוריה. ועיין בפירוש הר"ב רפ"ח דנזיר. ובפרק דלקמן משנה ו':
שנים אומרים נטמא ועד אומר לא נטמא כו'. הא תרי ותרי עיין בסוף מ"ח פ"ב דכתובות. והר"ש מייתי תוספתא דברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור. והקשה מסוגיא דפ"ג דערובין [דף ל"ו] ובתוספתא ריש דף ל"ו מתרלין ואין להאריך בזה:
עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא כו'. עיין (מ"ש) ברפ"ג דכריתות:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
הוא נאמן ע"י עצמו: ואעפ"כ אין אומרים לו לעסוק בטהרות אלא אם עשה טהרות הרי הן טהורות והוא יחיש לעצמו ולא יתעסק בטהרות עד שיטבול וכן מבואר בתוספתא והביא אותה ביד. ועיין בפי' הר"ש ז"ל:
עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא: ואיהו קא שתיק דאי מכחיש לי' עד אחד לא מהימן. הרא"ש ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
טהור: אפילו ברה"י טהור ואע"ג דכל לא ראינו אין ראיה [כפ"ב דעדיות מ"ב]. נ"ל דהכא מיירי שמכחישין א"ע על שעה א'. והרי כל כה"ג. בשהיו במעמד א' ומכחישו ואומר לא ראיתי. הו"ל כאומר לא ראית [כח"מ סי' כ"ט ס"ג]. והרי נאמן אדם על עצמו יותר מק' עדים [ככריתות ב"א]. וכל זה בשמכחישו הבעלים. אבל באמר הבעלים איני יודע. אפילו בר"ה ספקו טמא. דע"א נאמן באיסורים. וכ"ש בשתק להעד. די"ל אודויי אודי ליה [רמב"ם שגגות פ"ג ה"ב]:
ר' מאיר מטמא: דאם יכולין שנים לחייבו מיתה בעדותן. מכ"ש קרבן כשיאכל קודש או יכנס למקדש:
וחכ"א הוא נאמן על ידי עצמו: לא מיבעיא לעצמו. שיהא רשאי להתעסק בטהרות דרשאי. דהרי יודע בעצמו שהוא טהור ברור. אלא ודאי שהן משקרין או טועין. אלא אפילו לדידן. כיון שנגע תרומה או קודש. מותר לנו לאכלן. דהוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכ"ש כשנראהו נכנס למקדש או אוכל קדשים. שאם טמא הוא חייב חטאת. דאע"ג דכל חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. עכ"פ זהו רק מדאתי לכפרה. ודאי מעצמו יביאהו. אבל זה שמכחיש העדים וחושב שא"צ כפרה. ודאי הי' לכאורה למשכנו ע"פ העדים [כערכין פ"ה מ"ז]. אפ"ה אין ממשכנין אותו דמתרצינן דבורו דה"ק לא עמדתי בטומאתי. דטבלתי אח"כ. ואפילו נשאלנו ואומר שאין כוונתו כך. רק שלא נטמא כלל. אמרינן שיש לו שום טעם להעלים טומאתו וטבילתו. ולר"מ אפי' מתרץ אח"כ דבורו בפירוש ואומר שלכך נתכוון בתחלה. אינו נאמן. מדלא אמר כך בתחלה מיד [ועיין תוס' כריתות דיב"א ד"ה או דל"מ. ועיין מ"ש בס"ד בפירושנו כריתות פ"ג סי' ה'. ולפ"ז אם לא זזה ידם מהדדי משעה שאמרו שנטמא. עד שעה שאכל או שנכנס למקדש. ודאי גם לרבנן ממשכנין אותו]. מיהו אפ"ה אין נותנים לו לכתחלה טהרות גם לרבנן. וגם הוא ראוי לו לחוש לעצמו שמא טועה שטובל [רמב"ם ספט"ו מאהט"ו]:
טמא: אבל אם גם הוא אמר לא נטמאתי. לרבנן דלעיל טהור. דמתרצינן דבוריה. ולא אמרינן דאעד סמיך:
ועד אומר לא נטמא: והוא שותק:
טמא: כשאר ספק טומאה ברה"י דחשבינן לה כוודאי טמא [כמ"ש לעיל בפ"ד בבית הספק סי' ט']. ולהכי כשנכנס אח"כ למקדש במזיד חייב מלקות. ובשוגג חייב קרבן [עיין רמב"ם פ"ג משגגות ה"ב. ודוק]. וה"ה תרי ותרי שסותרים זא"ז. בין בר"ה ובין ברה"י. אע"ג דספיקא דרבנן הוא. דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא בחזקת טהרה שלו [כיבמות דלא"א]. עכ"פ גם בספק דרבנן בר"ה טהור ברה"י טמא [כפ"ד מי"א]. וכן מדוייק מב' עדים מכחישים א' ברישא. רק נקט הכא ע"א לרבותא אע"ג דע"א בהכחשה לאו כלום. אפ"ה ברה"י טמא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת