פרק יט עריכה
בפ"ק דכתובות דף ט' [עמ' ב'] בתוס' ד"ה אי למיתב לה כתובה וז"ל, וקשה דאמאי הפסידה כתובה והא הוי ספק ספיקא, ספק אם הוא בקי בפ"פ אם לאו, ואת"ל פ"פ, הוי ספק באונס ספק ברצון דאפילו אשת כהן באונס לא מפסדה כתובה, ואין לומר דאפילו בס"ס מפסדה כתובה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה, דהא לקמן גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות כו', אבל מנה אית לה, אלמא משום דבאותו מנה הוי ס"ס כו', וי"ל דלא חשיב ס"ס כה"ג, משום דהאי ספיקא שמא באונס לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה, דאימר קודם שנתארסה נאנסה, והשתא א"ש הא דתנן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, וקאמר רבי יהושע שאינה נאמנת ומפסדת כתובתה, אי לר' יוחנן מנה אי לר' אליעזר ולא כלום, ואע"ג דהוי ס"ס, ספק מוכת עץ ויש לה כתובה, אפילו את"ל דרוסת איש, אימר תחתיו נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה, אלא ודאי ספק באונס לא חשיב ספק, דאימר קודם שנתארסה נאנסה, עכ"ל.
ודברי תוספות צריכין ביאור במ"ש דאימר קודם שנתארסה נאנסה משו"ה ליכא ס"ס, ואמאי דהא אכתי איכא ס"ס אימר אינו בקי, ואת"ל בקי אימר תחתיו באונס, וכן במ"ע נמי אימר מ"ע, ואת"ל דרוסת איש אימר תחתיו באונס. ובחידושי פני יהושע כתב וז"ל, וי"ל דלא מיקרי ס"ס, נראה לי בכוונתם דכי היכי דאית לדידה תרי ספיקי ליטול כתובתה, ה"נ אית לדידיה תרי ספיקי להפסידה כתובתה, שמא ברצון ואת"ל באונס שמא קודם שנתארסה והוי מקח טעות, וכן בסמוך במ"ע כן נ"ל, עכ"ל. ואכתי אינו מובן, דהיכי נימא ספק דידיה שמא ברצון ואת"ל באונס שמא לאו תחתיו, כיון דאיכא ספק שמא אינו בקי כלל בפ"פ, ולא היה כאן לא אונס ולא רצון בזנות כלל, וכן במ"ע כיון דאיכא למימר אימר מ"ע ולא היה זנות כלל, וא"כ ודאי לדידה הוא דאיכא תרי ספיקי וכמ"ש, דשמא אינו בקי ולא היה זנות כלל, ואת"ל היה זנות שמא תחתיו באונס, וכן כה"ג במ"ע.
ולכן נראה בכונתם לפי מ"ש פט"ז דהיכא דאין הספיקות שוין לא מצטרף לס"ס, וה"נ נהי דספק אינו בקי הוי ספק שקול, אבל ספק השני ואת"ל בקי אימר תחתיו באונס, דהא אם הוא בקי תו ליכא ספק שקול לומר אימר תחתיו באונס, דהא בזה לדידיה איכא תרי ספיקי, שמא ברצון ואת"ל באונס שמא לאו תחתיו, ותו לא הוי תחתיו באונס ספק שקול דהא ס"ס הוי כרוב, ולבעל איכא תרי ספיקי, דאם ת"ל בקי תו ליכא למימר שמא תחתיו באונס, כיון דאיכא ס"ס שמא ברצון, ואת"ל באונס שמא לאו תחתיו, והו"ל כמו רובא לזה הצד דלא היה תחתיו באונס, ותו לא מצטרף לס"ס. וכן ה"נ במוכת עץ, דאם ת"ל דרוסת איש תו לא מצינו למימר שמא תחתיו באונס, כיון דאיכא ס"ס לבעל שמא ברצון, ואת"ל באונס שמא לאו תחתיו, והו"ל מיעוט נגד הספק של תחתיו באונס, ודוק.
אך קשה לפי מ"ש בפרקין דלעיל דטעמא דאונס ורצון לא מצטרף לס"ס אע"ג דאיכא ספק אחד שקול וכיון דאיכא לספוקי בספק השני אפילו במיעוט הו"ל רובא, הלא משום דספק תחתיו ספק לאו תחתיו אינו מסייע להך רובא דרצון, דאפילו את"ל לאו תחתיו נמי נימא שהיה ברצון, כיון דרצון רובא, וכיון דאין שני להקימו תו לא הוי ספק כלל, וכיון דנשאר בדעתינו שהיה ברצון, אבל בספק ספיקא נגד חזקת איסור, אע"ג דבזה נמי אין הספק שקול, דהא נגד ספק השקול איכא חזקת איסור, ואפ"ה מצטרף לס"ס משום דכל שהספיקות מסייעין אהדדי ולהוציא הדבר מחזקת איסור והוי ליה כמאן דליתיה לחזקה כלל, דרובא עדיף מחזקה ומסייעין אהדדי להוציא הדבר מחזקתו, וא"כ הכא נמי כיון דספק אינו בקי הוא ספק שקול, וספק השני דלמא תחתיו באונס, נהי דאינו שקול דאיכא ספק ספיקא נגד זה לומר שמא ברצון ואת"ל באונס שמא לאו תחתיו, מכל מקום מיעוט מיהו איכא לומר ספק תחתיו באונס, וכיון דאיכא ספק אחד שקול לומר אינו בקי, מצטרף נמי המיעוט דשמא תחתיו באונס להיות כרובא, ובזה הספיקות מסייעין אהדדי, דע"י הס"ס דשמא אינו בקי ואת"ל בקי שמא היה תחתיו באונס, הרי נשאר בדעתינו שלא היה רצון ולא היה נמי תחתיו, וכל כה"ג מקרי שפיר ס"ס, ודוק. ולקמן בפרק כ"ב יתיישב דבר זה ע"ש.