פרק ט עריכה
ואכתי איכא למידק מהא דתנן בטהרות פרק ה' משנה א, השרץ והצפרדע ברשות הרבים, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה כו' וחכמים מטהרין, עיין שם. וכיון דספק טומאה ברשות הרבים טהור אינו אלא משום דכל הספיקות מדבריהם, וכמו שכתב הרמב"ם פרק ט"ז מאבות הטומאה, ושרץ וצפרדע, או כזית מן המת וכזית מנבילה, ודאי איקבע איסורא והוא חתיכה משתי חתיכות, ואמאי טהור ברשות הרבים.
ולפי מה שכתב הש"ך ביורה דעה סימן קי"א במאי שכתב בשולחן ערוך וכן הדין אם לא היה כאן אלא קדירה אחת של בשר שחוטה ונפל בה אחד מאלו שתי חתיכות ואינו ידוע איזהו, תולין דשל היתר נפלה. וכתב עלה הש"ך ז"ל, נראה דשתי חתיכות היו ניכרין בפני עצמן קודם נפילתן איזה מהם של היתר, דאי נתערבו מתחילה חד בחד, אם כן כיון דאתחזק איסורא בשתי חתיכות דיינינן ליה כגופו של איסור, ותו לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, עכ"ל. ומשמע מדבריו, דאם ניכרין בפני עצמן לא מקרי איקבע איסורא, ואיכא למימר דשרץ וצפרדע היה כל אחד ניכר בפני עצמו ואינו יודע באיזו מהם נגע, דכהאי גוונא לא מיקרי איקבע.
אלא דכבר השיגו הפר"ח שם והוכיח דכהאי גוונא נמי מיקרי איקבע איסורא, מדמייתי אשם תלוי גבי אשתו ואחותו עמו בבית, כדאיתא פרק ד' דכריתות ועיין שם. ועוד, מלשון הרמב"ם משמע דשרץ וצפרדע לא היו ניכרין בפני עצמן, שכתב פרק י"ט מאבות הטומאה הלכה ב' זה לשונו, השרץ והצפרדע ברשות הרבים ואינו ניכר צורתן ונגע באחת מהן טהור, עיין שם, וכיון דאינו ניכר, ודאי מקרי איקבע איסורא.
ולכן נראה דהא דטהור ברשות הרבים בספק דאיקבע, לאו משום האי כללא דספק טומאה ברשות הרבים טהור, כיון דאינו אלא משום דכל הספיקות מדבריהם, ואיקבע הוה ליה ספיקא דאורייתא ומן התורה אסור, אלא משום דמוקי לגברא הנוגע בחזקת טהור. וברשות היחיד דטמא, משום דברשות היחיד אפילו איכא חזקת טהור ספיקו טמא. וכהאי גוונא כתבו תוס' ריש נדה ד"ה הלל, דבשני נזירים דאי אפשר למילף מסוטה ומשום דאי אפשר להיות שניהם טהורים, אפילו הכי ברשות הרבים טהור, ולאו מסוטה יליף, אלא משום דמוקי לכל חד בחזקת טהרה עיין שם. ואם כן, הוא הדין בספק דאיקבע נמי דטהור, לאו משום דכל הספיקות מדבריהם, אלא משום חזקת טהרה.
והרמב"ם שכתב בטעמא דרשות הרבים דספק טהור משום דכל הספק מדבריהם, משום דברשות הרבים טהור מוכח בש"ס דאפילו היכא דליכא חזקת טהרה, טהור ברשות הרבים, וכמו שהוכיחו תוס' מש"ס, עיין בדבריהם בחולין פרק קמא דף ט' ד"ה התם ובריש נדה, לזה הוא דכתב פרק ט"ז מאבות הטומאה משום דכל הספיקות מדבריהם. ובתרי ותרי דליכא למימר משום חזקה, דהא תרי ותרי או ספיקא דאורייתא או ספיקא דרבנן, אם כן על כרחך משום דכל הספיקות מדבריהם. וספיקא דתרי ותרי לא מקרי איקבע, וכמו שכתבנו בפרק ח ודו"ק. ועיין מה שנכתוב בשמעתא ג פרק א.