רש"י על הש"ס/פסחים/פרק ב





אין הכרעת שלישית מכרעת - דעת שלישית היא זו שבית שמאי ובית הלל לא הזכירו לגלות דעתם דניהוי חיישינן לתקלה כלל דאי הוו אמרו הכי ב"ש אומרים בין בבית בין בשדה חבל תשפך וב"ה אומרים בין בבית בין בשדה תיעשה זילוף ואתה בא להכריע ולומר בבית כב"ה בשדה כבית שמאי הויא הכרעה אבל השתא דלא הזכירו בית ושדה טעמא אחרינא הוא ולאו משום תקלה ור' ישמעאל חייש לתקלה והיינו תנאי:

מחלוקת - ר' אליעזר ור' יהושע שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים שיש בגת התחתונה פחות ממאה חולין טמאים דאין תרומה בטילה בהן ופסדי לגמרי דתרומה צריך אחד ומאה לבטלה אבל היו בתחתונה מאה חולין מאה חביות כמו זו של תרומה דברי הכל לא יטמאה ביד הואיל ולא פסדי חולין דתרומה עולה בהן וחזו בימי טומאה כדמעיקרא לזר:

מודה ר' אליעזר כו' - קס"ד אמסקנא קאי אאם לאו דהא פלוגתייהו באם לאו הוא ולהכי פריך מודה ר' יהושע דאמר לעיל יטמאנה ביד לר' אליעזר דאמר לא יטמאנה ביד מיבעי ליה למיתני:

בכלי שתוכו טהור וגבו טמא - והאי מודה לאו אסיפא קאי אלא ארישא דקתני אם יכול להציל רביעית בטהרה יציל ואפי' כלי זה שהוא בא להציל רביעית זו בתוכו תוכו טהור וגבו טמא ואשמעינן ליה לר' אליעזר דאמר אל יטמאנה ביד מודה הוא דמותר להציל בזה ולא חיישינן דילמא נגע גבו בתרומה ומטמא לה בידים ובכלי שנטמא במשקין דטומאתן דרבנן היא דמשכחת לה כדתניא כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו או אוגנו או אזנו או ידיו טהורין:

הדרן עלך אור לארבעה עשר
פרק שני - כל שעה


מתני' כל שעה שמותר לאכול מאכיל - לדוקייא איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל:

ולא יסיק בו תנור וכירים - בגמרא פריך פשיטא הא נמי הנאה היא:

גמ' כל שעה שאוכל מאכיל מבעי ליה - אבל השתא דנקט לה בתרי לישני משמע דאתרי גברי קאי והא ליכא למימר דהכי קאמר כל שעה שמותר לאכול מן התורה מאכיל אפילו מדרבנן ותיתוקם אליבא דר' יהודה דהא איכא שש דמותר לאכול מן התורה ואסור להאכיל לדברי הכל:

אלא הכי קאמר כל שעה - שיש היתר לשום אדם לאכול מאכיל אף האסור לאכול לבהמתו כו':

בהמה אי משיירא חזי ליה - שאין דרכה להצניע אבל חיה כגון חולדה ונמיה וחתול דרכן להצניע:

ואי תנא חיה - הוה אמינא היא עדיפא משום דאי משיירא מצנעא לה ולא עבר עליה בבל יראה:

ולאו אדעתיה - לבטלו:

קודם - שיבוא הפסח דקסברי מצוה עליו לבערו מן העולם ולא שיהא קיים:



ר' יהודה אומר כותח - נותנין בו פירורי לחם ואסור משום חמץ:

שלשים יום - דס"ל כב"ש וזה אינו נאכל מהר שאין אוכלין אותו אלא מטבילין בו והני שלשים יום משעה שחל עליו חובת ביעור מששואלין בהלכות הפסח:

ומותר בהנאתו - קס"ד אשעה שמותר לאכול קאי:

פשיטא - דהא אמרת מאכיל ומוכר היינו הנאה:

לא צריכא כו' - והאי מותר אלאחר זמן קאי וכגון שחרכו באור יפה קודם זמנו שבטל טעמו ומראיתו:

עבר זמנו אסור בהנאה לשעות דרבנן ה"ג ולא גרסי' פשיטא דהא אפי' בפסח איצטריך לאשמעי' דהא איכא רבי יוסי הגלילי דשרי בהנאה כל שבעה לקמן:

לשעות דרבנן - כלומר האי זמנו זמן אכילתו משמע ואפילו שעה ששית שאין איסורו אלא מדרבנן הוי אסור אף בהנאה:

משש שעות - על כרחך מתחלת שש משמע דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא מאי אתא לאשמעינן פשיטא דאין מקדשין באיסורי הנאה:

חיטי קורדניתא - קשות הן ואפ"ה אם באו לחשש חמץ כגון שנפלו עליהן מים אסור:

פשיטא - דהא אמרת אסור בהנאתו:

לא יאכל - מדקרינא לא יאכל משמע לא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל:

עד שיפרוט לך הכתוב בו - היתר הנאה כדרך שפרט לך בנבלה שלא היה כתוב בה אלא לא תאכלו והוצרך להתירה בהנאה כדכתיב או מכור לנכרי לגר בנתינה לנכרי במכירה לא גרסינן אלא ה"ג כדרך שפרט לך בנבלה דתניא וכו':

ת"ל לגר תתננה ואכלה או מכור - דרוש ליה אגר וכן גבי לנכרי נמי דרוש תתננה ואכלה או מכור לנכרי:

דברים ככתבן - כך מצותה לא יתננה לנכרי ולא ימכרנה לגר:

או - לשון חילוק ואי כר' מאיר קאמר קרא דתרוייהו אגר ותרוייהו אנכרי לא נכתוב או:

להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי - אם יש גר ליתנה לו נתינתו קודמת למכירתה לנכרי והאי גר בגר תושב קאמר שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם ואוכל נבלות:

גר אתה מצווה להחיותו - דכתיב (ויקרא כה) גר ותושב וחי עמך:

סברא היא - מסברא אנו יודעין שנתינה לגר קודמת דחיות הגר מצוה אבל מכירה לנכרי מאי מצוה איכא ואיצטריך קרא לחלק ולאסור ליתן במתנה לנכרי ולמכור נבלה לגר:

בשלמא - לר' אבהו אליבא דר"מ מצי למילף מדאיצטריך קרא למישרי נבלה הא כל איסורין שבתורה דכתיב בהו לא תאכל כי הכא אי לא הדר פריט בהו היתרא אסורין הן באכילה ובהנאה:

אלא - לר' אבהו אליבא דרבי יהודה מנא ליה דילמא האי פרט דנבלה לאו למשרייה בהנאה אתא דלא איצטריך אלא להחמיר ולומר דלנכרי במכירה ולגר בנתינה דאי לא כתביה הוה אמינא כל הנאות מותרות בה:

נפקא ליה - לר' אבהו ואליבא דר' יהודה מדכתב בטרפה לא תאכלו ומיעט בה לכלב תשליכון אותו:



אותו אתה משליך כו' כל איסורין - שנאמר בהן לא תאכל כגון זה ומדאיצטריך קרא למשריה לא מצי למילף טעמא דאי לאו אותו הוה אמינא קרא למצותיה איצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ונאמר במצרים לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא) לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרו ונכבד [שכר] הכלב מן העובד כוכבים שהנבלה ימכור לנכרי וטרפה לכלב:

ור"מ - דנפקא ליה איסור הנאה בשאר איסורים מדפרט בנבילה בשלמא פרט היתר דטריפה לגופיה. איצטריך למיפרט בה היתר משום דאי לאו דפרט ביה הוה אמינא ליתסר בהנאה אלא אותו למה לי ומשני לאיסור הנאה חולין שנשחטו בעזרה דנפקא לן בהו איסור אכילה מדכתב (דברים יב) כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת בריחוק מקום דהיינו חוץ למחנה שכינה אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקרוב מקום ומשום דאין מפורש בהן לאו בהדיא באכילה איצטריך למילף להו איסור הנאה מהכא והכי משמע אותו שנאסר משום חוץ למחיצה אתה משליך לכלב דהא מהאי קרא ובשר בשדה טרפה נפקא לן איסור מחיצה כגון הושיט העובר את ידו בשעת שחיטה בפרק בהמה המקשה לילד (חולין סח:) אבל יש לך אחר הנאסר משום מחיצה ואי אתה משליכו לכלב ואיזה זה זה חולין שנשחטו בעזרה:

חולין שנשחטו בעזרה - דאסירי בהנאה לאו דאורייתא בפרק שני דקדושין (דף נח.) איפליגו בה:

שולח אדם ירך לנכרי - ולא מצרכינן ליטול גידה ולא גזרינן שמא יראה ישראל חבירו כשיתננה לו וילך ויקנה אותה מן הנכרי וכסבור שניטל גידה הואיל ומתחת יד ישראל יצתה ויאכלנה בגידה:

מפני שמקומו ניכר - אם הוא ניטל ואם לאו שמעינן מינה מיהא דגיד מותר בהנאה וקשיא לר' אבהו:

היא וחלבה וגידה הותרה - לפיכך כל חלב וכל גיד מותרין בהנאה שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הן קרויין עמה נבלה והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד ל"ש נבילה ול"ש כשירה:

הניחא למ"ד יש בגידין - טעם בשר הרי הוא בכלל נבילה:

אלא למ"ד אין בגידין - דאיסור נותן טעם בשר אם נתבשלו עם הבשר אלמא לאו טעם בשר אית בהו ולאו נבילה מיקרו אלא כעצמות דהן עץ בעלמא ולא אישתרי בכלל נבילה ועץ הוא והתורה חייבה עליו מאי איכא למימר ופלוגתייהו בגיד הנשה (חולין צט:):

ור"ש פוטר - לגמרי מבהמה טמאה פטור דקסבר אין בגידין בנותן טעם בשר ומגיד נמי פטור דכי אזהריה רחמנא אגיד היכא דבשרה מותר דהיינו בהמה טהורה דהכי משמע גיד לא תאכל הא בשר אכול אבל טמאה לא הזהיר על גידה והכי מפרשי' לה בגיד הנשה (שם קא.) ולרבי שמעון הכי נמי דאסור גיד דטהורה אפילו בהנאה אלמא לא תאכלו איסור הנאה משמע וכשהותרה נבילה בהנאה היא לא הותרה לר"ש דלאו בכלל נבילה היא אבל לרבי יהודה מותר משום דקסבר יש בגידים בנותן טעם כדקתני רבי יהודה מחייב שתים הלכך גיד בכלל בשר וכשהותרה נבילה הותרה גם היא:

אלו ואלו - שירי דם חטאות הפנימית הנשפכין על יסוד מערבי של מזבח החיצון ושירי דם חטאות החיצונות הנשפכין על יסוד דרומי יוצאין מן היסוד לרצפה דרך שני נקבים קטנים ומתערבין באמה סילון שהיה עובר בעזרה:

ויוצאין לנחל קדרון - כמו לנחל איתן (דברים כא) עמק:

לגננים - בעלי גנות לזבל:

ומועלין בהן - כלומר אסור להנות מהן בלא דמים מפני שהן של הקדש מכל מקום דם מותר בהנאה:

כמים המתנסכין - שאסורות בהנאה שהרי קדש הן שקדשו בכלי שרת וכתיב (שמות ל) כל הנוגע בהם יקדש


ולחזקיה - דאמר לעיל איסור הנאה דחמץ מלא יאכל הא לא תאכל ולא תאכלו לא משמע ליה הנאה:

למאי הלכתא איתקש דם למים - למשרייה בהנאה ומהיכא תיתי לך דניתסרו ומנבילה לא אותביניה לחזקיה למאי איצטריך קרא למשרייה דאי כר' יהודה סבר לדברים ככתבן הוא דאתא ואי כר"מ סבר לה איצטריך להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי:

לא תאכל הנפש עם הבשר - בעוד שהנפש בו: בני נח נאסר להם אבר מן החי דכתיב (בראשית ט) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו:

לפני עור - אלמא לא מיתסר אלא משום לפני עור לא תתן מכשול אבל בהנאה אחריתי כגון לכלב שרי:

לבלתי אכול הדם - סיפיה דקרא לא תאכל הנפש וגו':

מה אבר מן החי אסור - באיסור האמור בו אף דם מן החי אסו' באיסו' האמור בו כלומר כרת משום דם גמור מהו דתימא רק חזק לבלתי אכול הדם אוזבחת מבקרך ומצאנך דכתיב לעיל קאי ודם זביחה הוא דאסור אבל דם הקזה מותר:

ואיזה זה - כלומר על איזה דם מן החי אסור משום דם הא דם הנפש כתיב על דם הקזה של בהמה שהנפש יוצא בו יש ד' מיני דמים בהיקז כדאמרינן בכריתות (דף כב.) בתחלה שותת ולבסוף מקלח ואחר כך משחיר וסופו שותת יש מהן שאין הנשמה יוצאה בו ויש מהן שהנשמה יוצאה בו והתם תניא איזהו דם היקז שהנשמה יוצאה בו כל זמן שמקלח כו':

שאם שחטו כו' - והכי אמר קרא סקול יסקל השור ואי לא סקלו אעפ"כ לא יאכל את בשרו. איסור הנאה לא משמע. וקשיא אפילו לחזקיה וכ"ש לרבי אבהו:

ולהנך תנאי - דבב"ק פ' שור שנגח (דף מא: ומב.) דמפקי ליה להאי נקי לדרשא אחרינא לאשמעינן דתם פטור מחצי כופר דקאמר נקי מחצי כופר אם המית איש דאילו מועד משלם כופר שלם והתם אפילו חצי כופר לא משלם ואיכא דמפיק ליה לדמי וולדות אם נגח אשה הרה ויצאו ילדיה:

ואידך - דנפקא ליה הנאת עור מנקי:

את לא דריש - לריבויא דסבר לה כשמעון העמסוני שפירש כל אתים שבתורה לרבות כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא אמר מה ארבה לירא עמו פירש מכולן וחזר בו מכל ריבויין שדרש דמדהא לאו לרבוייא אתא כולהו נמי לאו לרבויי אתו:

לרבות תלמידי חכמים - שיהא מורא רבך כמורא שמים:

ולא יצבע בו - כגון בקליפי אגוזים שהשומר אסור משום ערלה כפרי עצמו:

ולא ידליק בו את הנר - כגון בשמן של ערלה:

והשתא דכתיבי הני קראי - לאסריה:

לכם - דמשמע התירא למאי אתא:



לרבים - לצורך רבים כגון באמצע הדרך לכל עובר:

ונטעתם ליחיד משמע - דאין דרך רבים לנטוע ולכל חד וחד קאמר ונטעתם:

מערבין לנזיר - עירוב תחומין ביין אע"פ שסעודה שאינה ראויה לו היא הואיל ואי מתשיל אנזירותיה שריא ליה מערבין וכן לישראל בתרומה דאי בעי מיתשל עליה דתרומת טעות אינה תרומה והדרא לטיבלה והדר מפריש עלה מינה ובה:

תרומתכם - ונחשב לכם תרומתכם ובתרומת מעשר דמפרשי לוים כתיב ותרומה גדולה איתקש בההוא קרא כדכתיב כדגן מן הגורן דהיינו תרומה גדולה:

ואידך - חזקיה דאמר לא תאכלו לא משמע הנאה האי תרומתכם לאו למישרי הנאה אתא אלא תרומתכם דכל ישראל קאמר ואורחיה דקרא לאישתעויי הכי ישראל לאו דוקא דהא בלוים כתיב:

גידולו - שיער שלו אסור בהנאה וטעון שריפה כדכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים:

מידי ואין דבר אחר כתיב - דילמא גידולו והוא הדין לדבר אחר דמאי מיעוט כתב הכא:

חדש - לפני העומר:

קוצר לשחת - אע"ג דכתיב עומר ראשית קצירכם אל הכהן דמשמע דאסור לקצור לפני העומר מותר לקצור לשחת כשהוא עשב דלאו קציר הוא:

ומאכיל לבהמה - אף חיטין גמורין על ידי קיטוף מכל מקום חדש מותר בהנאה:

ואידך - חזקיה דלא נפקא ליה הנאה מלא תאכלו ולא איצטריך קצירכם למישרי אמר לך קצירכם דכל ישראל קאמר ואורחיה דקרא לאישתעויי הכי:

שנזדמנו - דווקא שנזדמנו דלא מצרכינן להו להפקירן אבל לכתחלה אסור לחזר אחריהן כדתנן התם במס' שביעית (פ"ז מ"ג) אין עושין סחורה לא בנבילות וטריפות ולא בשקצים ורמשים:

יהיו - ושקץ יהיו לכם:

ולחזקיה למה לי למכתב לא יאכל ומייתי לכם למישרייה - בשלמא לר' אבהו לא מצינו לאקשויי בכל הנך דכתיב בהו לא תאכל והדר כתיב בו היתר הנאה דאיצטריך לא תאכלו לאכילה ואיצטריך היתירא להנאה אלא לחזקיה כיון דסוף סוף שרי ליה רחמנא בהנאה למה לי קרא דשני בדיבורא וכתב לא יאכל דמשמע הנאה ואיצטריך לכם למישרייה בהנאה ליכתוב לא תאכל ותו לא איצטריך לכם:

טעמא דידי - דאמינא לא יאכל משמע הנאה מהא נפקא לי ואי לאו האי קרא דכתיב לא יאכל ותו כתב לכם למישרייה לא הוה ידענא דלא יאכל איסור הנאה הוא וכל הנך קראי דהיתר הנאה דכתיבי גבי לא תאכל הא דרשינהו חזקיה למילתא אחרינא כדאמרן לעיל תרומתכם קצירכם דכל ישראל:

תמה על עצמך היאך נאסר חמץ בהנאה - דס"ל מותר בהנאה כל שבעה וכ"ש לאחר הפסח ופליגא דרבי יהודה דאמר חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לקמן בפירקין (דף כח:):

תלתא לך כתיבי - לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך ועוד קרא אחרינא ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים:

וצריכי - דאי כתב שאור משום דחימוצו קשה אבל חמץ אימא מותר ואי כתב חמץ משום דראוי לאכילה אבל שאור דלא אתי למיכליה אימא לא עבר עליה הכי מפרש להו בפ"ק דביצה (דף ז:):

לימא כתנאי - לא תאכל דרבי אבהו:

יעשה למלאכה - הוה מצי למיכתב גבי חלב דנבילה:

שיכול - אי לא הוה כתב לכל הוה אמינא למלאכת גבוה יהא מותר אם צריך למשוח ממנו עורות למלאכת בדק הבית יהא מותר דהא מישתרי חלב באכילה לגבי גבוה למזבח אבל למלאכת הדיוט יהא אסור שהרי נאמר בו לא תאכלו ואיסור הנאה במשמע ת"ל לכל מלאכה:

רבי עקיבא אומר כו' - כלומר לא הוצרך הכתוב להתיר דלא הוה ס"ד לאיסור ולא בא אלא לטהרו מכלל טומאת הבשר ולומר שאין חלב בכלל נבילה ואינו חושש לטומאה אלא מותר לישתמש טהרות בעור המשוח בחלב נבילה ואם לא ריבה לכל מלאכה הייתי אומר למלאכת הדיוט להשתמש בו חולין יהא טהור אבל למלאכת גבוה להשתמש קדשים יהא טמא:



חלבה וגידה לא הותרו - דחלב אינו בכלל בשר הלכך לא הוה במשמע תתננה ואכלה וגבי נוגע בנבלתה נמי לאו חלב במשמע הלכך יעשה לכל מלאכה לא הוצרך לטהרו אלא להתירו מכלל הנאות לא תאכל חלב:

ורבי עקיבא סבר - חלב בכלל נבילה בין להיתר הנאה בין לטמא הלכך כי איצטריך קרא לטהרו איצטריך:

ורבי שמעון - דאמר לעיל גיד אסור בהנאה משום דסבירא ליה אין בגידין בנותן טעם ולא הותר בכלל נבילה מאי טעמא לא מייתי ליה כרבי יוסי להתיר הנאה מקל וחומר מחלב:

מכללו - אף באכילה:

ואידך - רבי יוסי אמר לך אנא בחלב בהמה קא מייתינא קרא להתיר בהנאה דקרא בחלב שור וכשב קאי וקא שרי ליה בהנאה ובבהמה לא הותר מכללו באכילה הלכך אתי גיד הנשה מיניה:

מכדי אותבינהו כל הנך קראי - דכל איסורין שנאמ' בהן לא תאכל ומותרין בהנאה:

ושנינהו - רבי אבהו ואשכח בהו פרטא להיתר לא מצינו באחד מכולם שהחמיר בו ר' אבהו ויאמר שאסור בהנאה ולחזקיה לישתרו אלא דבר האסור אסור לדברי שניהן והמותר מותר לדברי שניהן:

במאי פליגי - דאין לך איסורי הנאה בדבר שנאמר בו לאו באכילתו שלא נאמר בו פרט להתיר אלא הנך שני דברים דכתיב בהן לא יאכל כגון שור הנסקל וחמץ בפסח ובין למר ובין למר אסורין:

ואליבא דרבנן - דפליגי עליה דרבי יוסי דאמר לעיל חמץ בפסח מותר בהנאה:

מנבילה - מדאיצטריך קרא למישרי נבילה ואי הוה כתיב לא תאכל נמי הוה מיתסרי:

איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה - ואליבא דר' יהודה דאמר מנבילה לא מצי למיגמר דלדברים ככתבן אתא דחזקיה סבר הני תרי מדשני בדיבוריה איתסר ולכלב תשליכון אותו לא הוצרך למעט את אלו ולאוסרן בהנאה וכי אתא למעוטי חולין שנשחטו בעזרה אתא וכדפרישית לעיל ורבי אבהו סבר אין חילוק בין לא יאכל בין לא יאכל ואצטריך אותו למעוטי הני והכי משמע טריפה אף על גב שכתבתי לך לאו באכילתה אני מתיר לך הנאתה אבל לא חמץ ושור הנסקל שלא פרטתי לך בהן היתר:

חולין בעזרה לאו דאורייתא - וכי אמר רבי אבהו לא יאכל איסור הנאה משמע אליבא דרבי מאיר אמרה דלית ליה לדברים ככתבן ומדאיצטריך למישרי נבילה מכלל דשאר איסורין כגון חמץ ושור הנסקל אסירי ולאו משום שינוי הלשון שאין חילוק בין לא יאכל ללא יאכל לרבי אבהו אלא מדאיצטריך למישרי נבילה ואותו לר"מ למעוטי חולין בעזרה: ה"ג ומאי נינהו חמץ בפסח ושור הנסקל:

ותיפוק ליה מהיכא דנפקא ליה לרבי יהודה - לעיל אליבא דרבי אבהו דמייתי ליה מאותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך שאר איסורין:

קא סבר - האי תנא:

חולין שנשחטו בעזרה - אסורין בהנאה מדאורייתא ונפקא ליה מאותו ומיבעי ליה קרא אחרינא לשאר איסורין:

כל חטאת אשר יובא מדמה - לאו בחטאות הפנימיות שהובא דמן כמצוותן לפנים כתיב דהא בהדיא כתיב בהן בפר כהן משיח והעלם דבר שריפתן מחוץ למחנה אלא ללמד על חטאת החיצונה דאם הכניס דמה לפנים פסולה:

אם אינו ענין לגופו דהא כתיב והנה שורף - בשעיר נחשון בויהי ביום השמיני וקאמר להו משה למה שרפתם אותו הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה מכלל דאם הובא שפיר עבוד דשרפוה אלמא בת שריפה היא:

לכל איסורין - שנאמר בהן לאו באכילתן כזה ועל כרחיך לא מייתי אלא חמץ בפסח ושור הנסקל דבשאר איסורים כתיב פרטא להיתירא:



ואם אינו ענין - לאוסרם באכילה דהא איסור אכילה בגופייהו כתיב זו מדה בתורה דבר שלא הוצרך לגופו תנהו ענין לענין אחר ותלמוד דבר לדבר אחר וכל המדות הלכה למשה מסיני:

לימד על חטאת - פסולה ששריפתה בקדש בעזרה דמוהנה שורף לא הוה שמעינן מקום שריפתה היכן:

פסולי - כל שאר קדשי קדשים כגון מנחה ועולה ואשם שנטמאו או שנשפך דמן ומנחה שלא נקטר קומצה ואימורי קדשים קלים שנטמאו ודוקא נקט הני שמחיצתן בתוך חומת העזרה אבל פסולי בשר קדשים קלים שאכילתן בכל העיר אף שריפתן אם נפסלו חוץ לעזרה הן והכי נמי תנן באלו עוברין (לקמן מט.) שורפין לפני הבירה והיינו חוץ לעזרה ושם היה בית הדשן לכך וכן מפורש בזבחים בפר' טבול יום (ד' קד:):

אמר ליה - ההוא מרבנן לר' שמואל בר נחמני דאקשי ליה האי קושיא ר' יונתן רבך נמי לא הוה מייתי איסור הנאה לכל איסורין מבקדש באש תשרף דמבעי ליה לכדאמרת שתשרף בעזרה אלא מהאי קרא אמר להו:

דהא כתיב ושרפת - אלמא לאו בר אכילה הוא:

לכל איסורין - דוגמתן שנאמר בהן לאו באכילתן:

ואם אינו ענין לאכילה - דהא בגופייהו כתיב תנהו ענין להנאה:

אמר קרא והנותר - דהוה ליה למכתב ושרפתו באש:

מיבעי ליה לכדר' אלעזר - ליתן לא תעשה דאי מושרפת לא הוה ידעינן ביה איסור לאו למלקות:

כל שבקודש פסול - מדכתיב כי קודש הוא יתירה לרבות על שאר פסולי קדשי קדשים בלאו כגון פיגול ויוצא ונשפך דמו:

מקרא קמא - וכל חטאת ולאו מבאש תשרף דאיצטריך לומר שישרף בעזרה אלא מלא תאכל ליכתוב באש תשרף אלמא לאו בר אכילה הוא וממילא נפקא לן ביה נמי איסור לאו מהא דרבי אלעזר דמפיק מלא יאכל כי קודש הוא כל פסולי קדשים:

לאו שבכללות - כגון זה שנכלל כל הפסולין יחד:

לא בערתי - אזהרה נפקא לן ביה ביבמות בהערל (דף עג:):

אין מזהירין - מדין קל וחומר אף על פי שאדם דן קל וחומר מעצמו אינה אזהרה ללאו במסכת מכות (דף ה:) נפקא לן:

היקשא הוא - ולאו קל וחומר דאיתקש נדריך ונדבותיך דהיינו שלמים למעשר דגן דכתיב ביה לא בערתי ממנו בטמא ותייתי לן מינה דאף קדשים לא יאכלו בטומאה ולא בערתי ממנו בטמא אע"ג דוידוי בעלמא הוא ואינו לאו הא נפקא לן ביה איסור לאו ביבמות בהערל מהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר בפסולי המוקדשים שנפדו (דברים טו) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת יש כאן טומאת בשר לטהור וטומאת הגוף לטמא וקא אמר רחמנא גבי מעשר וקדשים ההוא בשעריך דשראי לך ביה טומאה התם בפסולי המוקדשין הכא לא תאכל:

אכל פוטיתא - שרץ המים:

לוקה ארבע - חד לאו בשרץ המים בתורת כהנים דהוא ספר ויקרא וחד במשנה תורה ושני לאוין כתובים בתורת כהנים בשקצים סתם לא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהן והכא לא כתיב על הארץ ומשמע בין שרץ המים ובין שרץ הארץ הרי ארבע:

נמלה - שהוא שרץ הארץ:

לוקה חמש - הני תרי דסתם שרצים וחד וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל וחד לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם וחד ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ:



צירעה - שרץ העוף היא וגם שורצת על הארץ ויש בה אלו חמש לאוין ומוסיף עליה לאו דשרץ העוף במשנה תורה (יד) וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו שרץ לשון רחוש ונענוע ואינו נראה ואין בהמה וחיה הגבוהין מן הארץ בכלל שרץ הלכך לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' דכתיב בקדושים תהיו אינו מן המנין דלאו בשרצים כתיב:

והבשר למה לי - השתא דאמר' קרא לאו לגופיה אתא אלא לאם אינו ענין תינח ואשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר למה לי ומשני לרבות עצים ולבונה לקבל טומאה ואע"ג דלאו אוכלא הוא:

והבשר כל טהור יאכל למה לי - והבשר יתירה מבעיא ליה דאילו כל טהור יאכל בשר דריש ליה במנחות (ד' כה:) כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וגו' הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה יצא בשר שנטמא לפני זריקת דם לשון אחר בין ברישא בין בסיפא ו' יתירא מיבעי' ליה:

לרבות את האימורין - שאם נטמאו ואכלן טהור שיעבור עליהן משום ב' לאוין לאו דזרות שאף הכהן זר אצלם ולאו דטומאת בשר ואדלעיל קאי והכי קאמר לא יאכל והבשר נמי שנטמא לא יאכל:

אשר לה' - קרא יתירה הוא דה"ל למכתב מזבח השלמים וטומאתו עליו וכתיב אשר לה' לרבות אף בשר הקרב לה' שאם אכלו בטומאה ענוש כרת:

ומשני התם בטומאת הגוף איירי והאי וטומאתו עליו מוקמינן לה בזבחים בפרק ב"ש (דף מג:) בטומאת הגוף הכתוב מדבר והכא רבינהו לאזהרת טומאת בשר כשנטמאו הם והוא טהור שיהא מוזהר עליהן והכא ליכא כרת אלא לאו דאימעט מכרת בזבחים בפרק ב"ש:

אלא דרך אכילתן - אלא אם כן אכלן דרך אכילתן:

איכא דאמרי - הא דרבי אבהו אהנאה איתמר ואהנך דאסירי בהנאה:

חלב - אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה וכ"ש אוכל חלב חי:

אין סופגין את הארבעים כו' - גבי משקין קאי במסכת תרומות וקאמר דאין כל מי פירות קרויין משקין אלא אלו בלבד. אין סופגין את הארבעים על שום מי פירות של ערלה משום דבכולהו שלא כדרך הנאתן הוא אלא אלו:

בשלמא אי אשמעינן בפרי גופא - דאי אכיל שלא כדרכו כגון שבישל אגוזים או אפרסקין ואכלן ואשמעינן דלא מחייב:

שפיר - שמעינן מינה דאין לוקין אלא כדרך אכילתן אבל השתא טעמא דפטור משום דלאו פרי אכל:

כלאי הכרם - כתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה דמשמע לא תהנה ממנו אלא תשרפנו ופן לאו הוא:

שהוא אסור - באכילה:

ערלה שלא נעבדה בה עבירה - בנטיעותה:

בשר בחלב שנעבדה בו עבירה - כשבישלו ועבר עליו על לאו לא תבשל:



ערלה לא היתה לה שעת הכושר - שהפרי הזה חנט באיסור ונגמר באיסור תאמר בבשר בחלב שיש לו שעת הכושר קודם שניתן בחלב:

כלאי הכרם יוכיחו - ובשחיטת חולין פריך ונימא ערלה תוכיח וחזר הדין והתם מתרץ לה בכל הבשר ולקמן פריך ונימא מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר:

ואם איתא - דכלאי הכרם חלוקין להחמיר משאר איסורין ליפרוך האי:

ואביי - אמר לך היכי ניפרוך היכי נסיימה למילתיה דלא נילף בשר בחלב מיניה נימא תאמר בבשר בחלב כו' אטו בשר בחלב אכילה כתיבה ביה התם נמי לוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתה:

מנבילה - ונבילה אכילה כתיבא ביה נבילה לאו דוקא קאמר דהא מטריפה גמרינן לה ויש מפרשים דמשום דהאי טריפה דקרא איירי באבר ובבשר המדולדל בה ושחטה כדאמרינן בבהמה המקשה לילד (חולין עג:) קרי ליה נבילה דדמי לנבילה דלא מישתרו בשחיטה ואין נראה לי דטריפה נמי לא מישתריא בשחיטה ואי משום דלא מיטמיא הנך נמי לא מיטמאו:

ואידך - אביי אמר לך להכי לא כתיב אכילה בגופו ללמדך שלוקין כו' הלכך לא מצי פריך תאמר בבשר בחלב כו':

וליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר - וקא סלקא דעתך שאין נאסרין אלא גידוליהן ולכן לא היתה להן שעת הכושר:

זאת אומרת - מדלא פריך הכי שמע מינה כלאי הכרם עיקרן נאסר אף עיקר הזריעה עצמה נאסרה וזריעה היתה לה שעת הכושר כל ימיה עד שנשרשה י"מ דהאי מקשה נמי ידע שאף הזריעה נאסרת אלא סבור שמשעת זריעה נאסרת וכך שמעתי אבל א"א להעמידה דמיבעי לן לפרושי הכי מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להן שעת הכושר משעה שבאו לכלל כלאים תאמר בבשר בחלב שהיתה לו שעת הכושר משעה שבא לכלל זה דאם שורהו כל היום בחלב אינו נאסר בכך ומשני עיקרן נאסרו משנשרשו ולא משנזרעו וכמה גמגומים יש בה חדא דטעמא דלא מיתסר משום דאכתי לא בשר בחלב חשיב ליה והרי הוא כאילו זה לבד וזה לבד וכן כלאים כ"ז שלא נשרשו הרי הן כמונחין בכדא ועוד כי אמר לעיל חמץ בפסח יוכיח מיבעי ליה למימר שהיתה לו שעת הכושר משנקרא חמץ בפסח והא ליתא ועוד מדמותיב רב שמעיה הוסיף אין לא הוסיף לא מכלל דליכא מאן דסליק אדעתיה משעת זריעה אלא הוה סלקא דעתיה תוספת אין עיקר לא ולשון עיקרן משמע כדפרישית דללישנא בתרא הכי הוה ליה למימר זאת אומרת כלאי הכרם בהשרשה נאסרו:

המעביר עציץ נקוב בכרם - וזרעים בתוכו שכבר צמחו הוסיף הצמח בכרם מאתים אחד מן המאתים שיש בו עכשיו שמתחלה היו בו קצ"ט שיעורים כתוספת זו ועכשיו יש בו מאתים אסורין לפי שאין בהיתר הראשון כדי לבטל התוספת האסור שהערלה וכלאים אין בטלין אלא במאתים של היתר לבד האיסור לא הוסיף מאתים אלא פחות כל שהוא מותר דיש בו כדי להעלות באחד ומאתים ובספרי יליף ליה מתרומה שעולה באחד ומאה וכלאים שכפל את אסוריו שאסורין בהנאה כפל את עלייתן ודוקא נקט נקוב דיונק מקרקע דרך אויר:

לא הוסיף לא - אלמא אין הזריעה נאסרת:

מליאה - גידולין:

הזרע - הראשון:

זרוע מעיקרו - בכרם בהשרשה כדכתיב הזרע משמע שאף הזריעה נאסרת מיהו קודם השרשה כמאן דמנחא בכדא דמי:

זרוע ובא - קודם לכן הוסיף אין לא הוסיף לא דכתיב מלאה:

בכל מתרפאין - אפילו באיסורי הנאה:

למה נאמר בכל מאודך - יאמר החביב משניהן ודיו ומפרש לפי שפעמים שזה חביב ופעמים שזה חביב לכך הוצרכו שניהן לומר אהוב את בוראך יותר מן החביב עליך והמתרפא בעצי אשירה נראה כמודה בה:



ושפיכות דמים - כגון אמרו לו הרוג ישראל חבירך ואם לאו תיהרג:

מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה - והלא פירש בה אונס פטור כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא נראה כמי שרוצח בא ללמד כאן ונמצא שהוקש כאן להיות למד מכאן והכי קאמר כרוצח כנערה שניהן שוין כמו והיה כעם ככהן (ישעיהו כד) ולא נאמר והיה העם ככהן:

ניתן להצילה - ניתן רשות לרואה שהוא רודף אחריה שיצילנה ממנו בנפשו של רודף כדכתיב (דברים כב) ואין מושיע לה הא אם יש מושיע צריך להושיעה בכל אשר יכול אפילו בהריגתו אם אין יכול להציל באחד מאבריו יהרגנו:

יהרג - אם אמר לו עו"ג הרוג או תיהרג יהרג ואל יעבור עבירה זו:

מרי דוראי - מושל עירי:

מאי חזית דדמא דידך סומק - כלומר כלום באתה לישאל על כך אלא מפני שאתה יודע שאין מצוה עומדת בפני פיקוח נפש וסבור אתה שאף זו תדחה מפני פיקוח נפשך אין זו דומה לשאר עבירות דמ"מ יש כאן אבוד נפש והתורה לא התירה לדחות את המצוה אלא מפני חיבת נפשו של ישראל וכאן עבירה נעשית ונפש אבודה מי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר משל זה דילמא של זה חביבה טפי עליו ונמצא עבירה נעשית ונפש אבודה:

שייף - מושח:

גוהרקי דערלה - בוסר זיתים קטנים משום רפואה דקסבר מותר להתרפאות באיסורי הנאה:

אישתא צמירתא - חולי שקורין מלוי"י (מלויי"ד: מיחושים (כלומר קדחת)) צמירתא חם כמו דצמרה צמורי בבבא קמא (דף ס.):

דרך הנאתו - לאחר שיתבשלו ויוצא שמנן בבית הבד:

מותרת - אין צריך לפרוש הימנה כדמפרש: הכי גרסינן אפשר וקא מיכוין לא אפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר. אפשר לו ליבדל וקא מיכוין להתקרב כדי ליהנות כגון ריח של ע"ז או אפילו אי אפשר לו ליבדל ומיהו מתכוין הוא וחביב הוא לו ליהנות:

לא אפשר - לו ליבדל ולא קא מיכוין ליהנות דאיכא תרתי להיתר לכ"ע שרי:

כי פליגי דאפשר - לו ליבדל ולא נבדל ומיהו לא קא מיכוון:

פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון במסכת שבת (דף כב.) בגרירת מטה וכסא וספסל ובמסכת ביצה (דף כג:): דלא אפשר - כגון שצריך לאותן כלים ואין יכול להגביהן על כתיפו ואביי סבר בקטנים נמי שרי רבי שמעון אע"פ שאפשר להגביהן על כתיפו והכי אמרינן במס' שבת ולרבא לא שרי ר' שמעון אלא בגדולים:

איכא דאמרי - מודה רבא היכא דלא קא מיכוין אע"ג שאפשר שרי ר' שמעון דבהכי פלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון ובין לאביי ובין לרבא לר' יהודה אסור לרבי שמעון שרי:

כולי עלמא - אביי ורבא לא פליגי דשרי ואפילו לרבי יהודה:

כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין - ומיהו אליבא דר' שמעון דחשיבא ליה כוונה דמתיר אפי' בדאפשר הואיל ולא קא מיכוין אלמא אכוונה קפיד היכא דקא מכוין אע"ג דלא אפשר אסור: ה"ג כי פליגי אליבא דר' יהודה דאמר לא שנא מתכוין ולא שנא אין מתכוין אפשר אסור. ולא גרסינן ולא אפשר שרי דהא לא שמעינן ליה דאמר הכי דאי שמעינן ליה הכי היכי פליג רבא למיסר:

אביי כר' יהודה - דקסבר כיון דאסר רבי יהודה בדאפשר אע"ג דלא קא מיכוין שמע מינה לא חשבינן ליה כוונה אלא בדאפשר ולא אפשר תליא טעמא הלכך היכא דלא אפשר אע"ג דקא מיכוין לא איכפת ליה לרבי יהודה:



ורבא אמר לן עד כאן - לא שמעת ליה לרבי יהודה דלא אזיל בתר כוונה אלא דלא פטר ליה משום אין מתכוין בדאפשר דמתכוין אסור לדברי הכל ומשוי שאין מיכוין כמתכוין לחומרא לאסור אבל דלא חשיבא ליה כוונה דמשוי מכוין כשאין מתכוין לקולא כגון דלא אפשר בשאין מתכוין שרי ונישרי נמי רבי יהודה במתכוין דלא חשיב כוונה כלל הא לא שמעת ליה:

ההיכל גובהו מאה אמה וצילו הולך למרחוק מאד ברחוב שלפני הר הבית ומתוך שרחוב גדול היה ומחזיק בני אדם הרבה היה דורש שם מפני החמה שאין לך בית המדרש מחזיקן:

דלא אפשר - מלדרוש לרבים הלכות החג:

וקא מיכוין - ליהנות מצל הקודש:

דלתוכו עשוי - ואין הנאת צילו נאסרה דאין זה דרך הנאתו:

לול - ארובה שבעלייה היורדת לבית קרי לול:

האומנין - כשיש בדק בחומת בית קדשי הקדשים:

יזונו - לשון הנאה כמזונות שמשביע עצמו ממראית נוי המלאכה ונהנה:

והא הכא דלא אפשר - שלא ירדו לתקן ואפילו הכי צריך לתת אותן בתיבות שלא יוכלו להסתכל אנה ואנה דילמא מיכווני ליהנות ואסור:

קול - של כלי שיר שהן הקדש:

וריח - הקטורת:

אין בהן משום מעילה - דאורייתא הואיל ואין בהם ממש וכיון דמדאורייתא שרו כי לא אפשר כגון הכא אמאי אטרחינהו רבנן אלא מעלה בעלמא הואי:

העומדים בפנים - לשמש דלא אפשר מלעמוד שם ואסור להו להיות מתכוונים:

לאותן העומדים בחוץ - קאמר אין מעילה הא איסורא איכא אבל לעומדין בפנים אפילו איסורא ליכא:

המפטם את הקטורת - קטורת זרה שאינה של ציבור:

אם להתלמד בה או למוסרה - אחר פיטומה לציבור פטור מכרת אבל אם דעתו להצניע לצורכו להריח בה ועשאה בסממנין הכתובים חייב כרת דכתיב (שמות ל) איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת:

והמריח בה - בקטורת של ציבור פטור מכרת ומחטאת דלא חייבה תורה אלא מפטם להריח:

אלא שמעל - שנהנה מן הקודש ומביא אשם מעילות:

קול ומראה - אין בהם ממש ופטור לעולם:

וריח - יש בו ממש בסממנין לפיכך חייב ודקא אמר רבי יהושע פטור לאחר שתעלה תמרתו במקדש קאמר דמשום דנעשית מצותו ואין צורך גבוה עוד בה יצתה מכלל קדשי ה' וברייתא במריח בה בביתו שנותן ממנה על הגחלים:

תמרתו - עמוד עשנו:

תרומת הדשן - בכל יום היה נוטל מלא מחתה ונותנה אצל המזבח והיא נבלעת במקומה כדכתיב והרים את הדשן וגו' ואסורה בהנאה ומועלין בה כדכתיב ושמו אצל המזבח אלמא טעונה גניזה:

ובגדי כהונה - ארבעה בגדי לבן שכהן גדול נכנס בהם לפני ולפנים ביום הכפורים דאסורין שוב להשתמש בהן כדכתיב והניחם שם:

הא ניחא לרבנן - פלוגתייהו במסכת יומא (דף כד.):

כשירין הם לכהן הדיוט - כל השנה שהן הן הבגדים הראויין לשימוש הדיוט כתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט:

עגלה ערופה - כתיב שם דמשמע שם תהא קבורתה:

אלא למ"ד מלמדין - ר' יהודה במסכת סנהדרין בשלהי ארבע מיתות (סז:):

הכא מיעוטי כתיבי - בהני למימרא דלא תיגמר מינייהו ושמו לזה ולא לאחר הערופה ולא דבר אחר:

הכניסה לרבקה - עגלה ערופה רבקה קופל"א (צמד) בלע"ז שקושרין ארבע פרות ביחד:

ודשה - תבואה עם חברותיה:

כשירה - שלא נתכוין לכך ולאו עבודה היא:

ואם נתכוין שתינק ותדוש פסולה - והכא לא אפשר שלא יכניסנה שתינק וכי מתכוין שתינק ותידוש פסולה:

אשר לא עובד בה מכל מקום - דאע"ג דבעלמא לא מיתסר הכא אסור:



הא לא דמיא - תירוצא הוא:

שכן עליה עוף - בפרה אדומה קאי שפרח ונח על גבה אע"ג דכתיב לא עלה עליה עול דמשמע עליה אפילו עליה בעלמא ואי משום דכתיב עול הא מרבינן ביה שאר עבודות במסכת סוטה (דף מו.) אפ"ה בהא עלייה כשרה דלא ניחא ליה והוא הדין להכניסה לרבקה ודשה:

עלה עליה זכר פסולה - דניחא ליה והוא הדין לתינק ותידוש:

עובד - משמע ממילא עבד משמע בידים ואף על גב דהאי בעגלה כתיב תרווייהו ילפינן מהדדי בגזרה שוה דעול עול במסכת סוטה (דף מו.):

לא ישטחנה - במוצא בגד אבודה קאי:

מגוד - קבילי"א (קיביל"א: יתד, וו, זיז) :

לצורכה - כדי שלא יאכלנו עש:

נזדמנו לו אורחין וכו' - אלמא אף על גב דלצורכה הוא והיינו לא אפשר הואיל ומתכוין להתכבד בשל חבירו באורחין חשיב ליה גזל ואסיר: ומשני לאו משום כוונה הוא אלא משום דבשטיחה זו קלי לה כלומר מאבדה בידים אי משום עינא בישא אי משום דלמא אורחין גנבי נינהו וגנבי לה:

מוכרין כדרכן - מעוטפין בכסות כלאים דאין מתכוין להנאת לבישה:

והצנועים - פרושים שמתרחקין מן הכיעור ומן הדומה לו:

לישנא קמא דרבא - אפשר ולא מתכוין אסור אפילו לרבי שמעון דא"כ הא מני: יש שטועין שמקשין על משנה זו אותה ששנינו בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי אלמא כלאים אסור למכור וטעות בידם דהתם אבד דוקא שמא יחזור נכרי וימכרנו לישראל ולא יכיר שיש בו כלאים וילבשנו אבל כלאים הניכר מותר בכל הנאות מכירה:

בקליפי ערלה - קליפי אגוזים ורמונים שאף הם בכלל פרי ואסורין משום ערלה וכן קשין של כלאי הכרם הכל אסור דבכלאים לא כתיב פרי:

חדש יותץ - שהרי על ידי היסק זה של ערלה נגמר ומתקיים כולו:

ישן - שאין היסק זה מועיל לו אלא שאופה בו פת:

יוצן - שלא יאפה בו פת בהיסק זה:

אפה בו פת - בהיסק זה לקמן מוקי לה כשאבוקה כנגדו שכל שעה שהיתה פת בתנור היה דולק האור ואופהו שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין:

רבי אומר הפת אסורה - דיש שבח עצי איסור בפת:

וחכמים אומרים הפת מותרת - (דהא) סברי אין שבח עצים בפת ממש והוא הדין דלית להו נמי חדש יותץ אלא יוצן והכי אמרי' בשמעתין:

בישלה על גבי גחלים - דברי הכל הפת מותרת ואפילו לרבי דכי איתהני פת מאיסור כבר כלה ובטל וגחלים איצטריכא ליה דלא תימא אכתי איסורא בעיניה וכל שכן בתנור גרוף ואין אבוקה כנגדו:

הא רבי - דקתני חדש יותץ רבי הוא דאמר הפת אסורה משום דגמרה באיסור והוא הדין לתנור חדש שנגמר נמי ע"י האיסור:

אימור דשמעת ליה לרבי דיש שבח עצים בפת - כי שמעת ליה דפליג רבי אדרבנן ביש שבח עצים בפת לחודא הוא דשמעת ליה דרבנן הוו מקילי טפי ושרו אפי' פת לאכול דאמרי אין שבח עצים בה אלא שבח היסק ואיסור שבה כבר כלה הוא ורבי סבר הואיל ואבוקה כנגדו יש שבח עצים ואיסור גמור בה וגבי תנור חדש נהי דיש שבח עצים בו מיהו הוא עצמו אין נאכל אלא להיסק אחר עומד ויאפו בו ונמצאת פת הנאפת בו נגמרת ע"י איסור והיתר עצי איסור שגמרו (בו) את התנור ועצי היתר שגמרו את הפת והא היכא שמעינן ליה דאסר רבי:

הא ר' אליעזר - דשמעינן ליה זה וזה גורם אסור דבר שאיסור והיתר גרמו לו שיבא אסור בהנאה:

לתוך עיסה - של חולין:

אחר אחרון אני בא - אם סילק את הראשון כדמתרץ ליה אביי:



לא שנו - דאחר אחרון אני בא ואם נפל היתר בסוף מותר אלא שקידם את האיסור וסילקו מכיון שנפל בו היתר מיד דהואיל וסילקו ועדיין לא החמיץ בטל והלך לו ואע"ג דהועיל בה קצת שיכול זה האחרון לגמור חימוץ על ידו אעפ"כ כבר בטל לו ושוב אין חוזר וניעור בו אבל לא קדם וסילק ונגמר על ידי שניהם ואינו יכול ליבטל אסור אלמא זה וזה גורם אסור:

דאחר אחרון אני בא - וטעמא משום דאזל בתר גמר מעשה גמרו בהיתר מותר ואפי' לא קדם וסילק דאיכא זה וזה גורם גמרו באיסור אסור (ואפילו קדם וסילק את האיסור):

אבל בבת אחת - אם נפלו כאחת דליכא גמרו באיסור הכי נמי דשרי דזה וזה גורם מותר:

הימנה - מן האשירה:

יוליך הנאה לים המלח - דמי עצים מכל מקום שמעינן ליה כל כמה דלא ממטי הנאה לים המלח מודה הוא לת"ק בין אחדש יותץ בין אישן יוצן בין אאיסור פת אלמא כיון דקתני חדש יותץ אית ליה זה וזה גורם אסור והא דתניא לעיל חדש יוצן רבנן היא דפליגי עליה דר' ואמרי הפת מותרת משום דלא חשיבא להו הנאת היסק ואפילו בגורם אחד לבדו משום דליתיה לאיסורא בעיניה וכל שכן בתנור שאינו נאכל הוא בעצמו ואין הנאתו בגורם אחד לבדו אלא בשני גורמים שלו ושל היתר ואם תאמר לרבנן יוצן למה לי הא שרו לפת האפויה בהיסק איסור הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא קא שרו לאפות בהיסק איסור ולקמן פריך עצים דאיסור לרבנן היכי משכחת לה דאסירי מדאורייתא והוא הדין דמצי לאוקמא להא דחדש יותץ דלעיל כתנא קמא דר' אליעזר אלא משום דלא ידעינן מנו וניחא ליה למינקט ר' אליעזר והוא ומחלוקתו קאמר:

א"כ - דפרכת דילמא שאני ליה אמאן תרמייה להא דתניא לעיל גבי ערלה יותץ על כרחיך כיון דלא משכחת תנא דאמר זה וזה גורם אסור אלא רבי אליעזר ומחלוקתו במסכת ע"ז וחזינא סתמא דתני בשאר איסורי נמי הכי רבי אליעזר קאמר לה ולא שני ליה:

אמר אביי אם תמצי לומר - ברייתא מפורשת הכי דכי היכי דאסר רבי בפת הכי נמי אסר בתנור ואע"פ שאין עצמו נאכל דאית ליה זה וזה גורם אסור ורישא דברייתא דלעיל דערלה רבי קאמר לה כולה:

היינו ר' אליעזר - בניחותא וליכא למיבעי מידי:

ואם תמצי לומר - דסבירא ליה זה וזה גורם מותר ורישא דההוא לאו רבי הוא אלא רבי אליעזר הוא והתם בפת הוא דאסר רבי משום דיש שבח עצים בגופה ונמצא כשאוכלה גופו הוא הנהנה מן האיסור בגורם אחד אבל בתנור חדש וציננו שרי:

הני קערות כוסות וצלוחיות - של חרס שצרפן בעצי אשירה אסירי אפילו לרבי דהא יש שבח עצים בהן והנאתן בלא גורם שני הוא ועל ידי גורם ראשון הוא משתמש בהן הנאת גופו ולא דמו לתנור דלא מטיא הנאה לגוף מיניה עד דאיכא גורם שני:

כי פליגי - רבי דלא אסר אלא בפת ור' אליעזר אית ליה זה וזה גורם אסור בתנור וקדירה שאין הגוף נהנה מהן עד שיבא גורם שני והוא של היתר:

קדירה - שצרפה כשהיא חדשה בעצי איסור:

דהא מקבלה בישולה - ואיכא הנאת תשמיש שמשתמש בה בלא גורם אחר אבל תנור אין נותנין בו פת אלא לאחר הסיקה של גורם היתר:

איפכא תני לה - להא ברייתא דלעיל ואיפכא אתנייה:

ואי בעית אימא - שמואל נמי הכי אתנייה ואית ליה דר' אסר ורבנן שרו ואיהו הפך לה כדי שלא ילכו בני אדם אחר רבים להתיר דבעלמא במחלוקות אחרות שנחלקו רבים על רבי סבירא ליה לשמואל דאע"ג דהלכה כרבי מחבירו במקום יחיד אין הלכה כמותו מחביריו כלומר במקום רבים ובהא סבירא ליה דהלכה כמותו ואע"ג דרבים פליגי עליה:

אפכה ואתנייה - אפכנה ואשנינה כי היכי דתיקו הא מילתא דאיסורא בשם רבנן ויעשו בני אדם כמותן שהכל הולכין אחרי רבים שאם אני אומר הלכה כרבי שהוא יחיד לא יאמינו לי:

גחלים עוממות - כבויות כדכתיב (יחזקאל לא) ארזים לא עממוהו ומתרגמינן כהה עמיא:

לוחשות - גחלים בוערות נראות כמתנענעות ולוחשות זו לזו:

אסורין - לרבי:

כנגדו - כנגד הפת מבעיר העצים בפי התנור:



עצים דאיסורא - דמתסרי בהנאה לרבנן היכי משכחת להו:

בשרשיפא - כסא לישב עליו או להדום רגליו דהנאתן כשהן בעין ועל ידי ממש אבל הנאת היסק אין הנאתו אלא לאחר ביעורו או בשעת ביעורו:

בטילה במאתים - הלכך לא חמירא משכלה ונבער איסורו:

והלא מעל המסיק - וחייב קרבן מעילה וכל דבר שאין בו קדושת הגוף כגון בהמה שאינה של קרבן וכלי שאינו כלי שרת כיון שמעל בו יצא לחולין דתנן (מעילה דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד אבל כל מידי אחרינא ממעילה ראשונה נפקא לחולין דקי"ל אין מעילה בכ"מ אלא שינוי שנשתנה מקדושתו ואמאי פת אסורה הא קודם שנתנו הפת היה ההיסק חולין:

בעצי שלמים - שהתפיסן לדמי שלמים למוכרן וליקח בדמיהן שלמים וקדשים קלים אין להם מעילה דלאו קדשי ה' קרינן ביה שכולן לבעלים ואין לגבוה בהן אלא לאחר זריקת דמים את האימורין ואיסורא מיהא רכיבה עלייהו וממעילה הוא דאימעיטי במסכת מעילה:

ואליבא דרבי יהודה - פשט ליה רב חסדא בקדושין בפ"ב (דף נה.) דאמר הקדש במזיד אין מתחלל אם נהנה ממנו במזיד לא יצא לחולין הלכך בשלמים שוגג דידהו כמזיד דהקדש דהא לאו בני מעילה נינהו והכי נמי הוה מצי למימר הכא כשהסיקו מזיד עסקינן מיהו שהסיקו משמע שוגג ומזיד וכיון דמצי לאוקמה בין בשוגג בין במזיד אוקמה:

כל הנשרפין - בשילהי פרק בתרא דתמורה מפרש אלו נשרפין ואלו נקברין:

ואפר הקדש לעולם אסור - להכי נקט גבי הקדש לעולם וגבי אשירה לא נקט לעולם משום דאשירה יש לה היתר אם שורפה עו"ג ובטלה אבל הקדש אין בו ביטול והכי מפורש בשילהי תמורה: רמי בר חמא ורב שמעיה אאפר הקדש לעולם אסור מהדרי:

באותו אפר שטעון גניזה - קאמר לעולם אסור וזהו אפר של תרומת הדשן שלא היתה מעילה בהסיקו:

כל דין שאתה דן - שמתחלתו אתה דנו כדי להחמיר עליו שהרי חמור הוא ואתה מביא לו חומר אחר כדקאמרת חמץ שהוא בבל יראה אין דין שטעון שריפה וסופו נמצא שחומר שאתה מוסיף עליו גורם לו להקל:

אינו דין - שהרי הדין מלמד שיהא חמור והרי הוא מקילו:

שאם לא מצא עצים ישב ויבטל - בתמיה ואף על גב דאמרי' בפרק קמא (דף יב:) לרבי יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שהוא רוצה לצאת בשיירא או בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער וכשאין עצים לשורפו יהא יושב ובטל ולא יבערנו:

ודנו דין אחר - שאינו קל וחומר אלא גזירה שוה ובין לקולא ובין לחומרא בתרה אזלינן דגזירת הכתוב הוא ואין להשיב עליו תחלתו להחמיר וסופו להקל:



חמץ ישנו בבל תותירו - לא יראה ולא ימצא:

אשם תלוי - בא על ספק כרת כגון חלב ושומן לפניו ושגג באחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל ואם שחטו ואירע בו פסול או נותר פליגי ר' יהודה ורבנן בשילהי פרק בתרא דתמורה לר' יהודה בקבורה לרבנן בשריפה:

חטאת העוף הבא על הספק - כגון הפילה ספק ולד ספק אינו ולד אינה אוכלת בקדשים שמא ולד הוא עד שתביא כפרתה העולה באה על תנאי אם ילדתי הרי היא לחובתי ואם לאו הרי היא נדבה וחטאת העוף מביאתו על הספק ואין כאן משום חולין בעזרה דמקראי נפיק במסכת נזיר בפרק מי שאמר (דף כט.) ואסורה באכילה שמא חולין היא ומליקתה שויה נבילה ופליגי בה רבי יהודה ורבנן בפרק בתרא דתמורה חטאת העוף הבא על הספק תשרף רבי יהודה אומר יטילנה לאמה:

ואתה אומר בקבורה - אאשם תלוי קאי דקאמר ר' יהודה יקבר ואע"ג שהנותר ממנו אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת והוא בבל תותירו:

כפא דחטא נגרא - כף בזך שחקק האומן בתוכו ישרוף את לשונו ואת חכו בחרדל לישנא אחרינא ישרוף הומי"ר (לגמוא (לבלוע מתוך שאיפה)) בלע"ז כמו שורפה חיה בע"ז (דף כט:):

סדנא - נגר עושה סד לשום בו רגלי אסירים כמו ותשם בסד רגלי (איוב יג):

מדויל ידיה משתלים - מהרמת ידו וממלאכתו משתלם שכרו כשנמצא גנב:

גיראה - עושה חצים:

או דילמא - לרוח הוא דבעי פירור שמא יזרקנו שלם וימצאנה אחר ויאכלנו אבל לים מטיל בעיניה דממיס ונימוק מאליו. לשון שחיקה שייך במתכת ולשון פירור שייך בפת:

ים המלח - [הנקרא מי"ר בטיא"ה (ים קפוא (?) [יש מי שאומר שאינה מאת רש"י]) ] אין ספינה עוברת בו:

בעי פירור - שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו:

לא ממסה - אין המים ממסות אותו:

תניא כוותיה דרבה - דחמץ בעי פירור:

תניא כוותיה דרב יוסף - דע"ז בעי שחיקה:

בחיטי - שהחמיצו בעי פירור כלומר פיזור שלא יתנם בשק ויזרקם אלא יפזרם על פני המים שלא יוכל אדם ללקטן מעל פני המים:

מתני' משום שנאמר לא יראה לך - בגמרא מפרש לה משום קנסא דעבר עליה משום בל יראה:

גמ' בין לפני זמנו - משש שעות עד שתחשך:

לאחר זמנו - משעבר הפסח עובר עליו בלאו ואם אכלו אינו ענוש כרת ולקמן מפרש ללאו:

תוך זמנו - במועד:



ומשעה שאסור באכילה - היינו משש שעות ולמעלה דאמרן לפני זמנו בלאו והא מילתא רבי יהודה קאמר לה כדמפרש בגמרא אתאן לתנא קמא:

תמה על עצמך וכו' - דאפילו בתוך המועד קאמר דמותר בהנאה וקא מתמה אהני דאסרי:

לא תאכל עליו - משעת שחיטה דהיינו משש שעות ולמעלה שחמה נוטה להעריב: הכי גרסינן חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו:

מנין לפסח מצרים - שלא נהגו בו איסור חמץ אלא יום אחד:

ת"ל לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים - לא יאכל חמץ היום:

ואי בעית אימא סמוכין לא דריש - רבי יהודה אלא במשנה תורה לחוד והכי שמעינן ליה בפרק קמא דיבמות (ד' ד.) הלכך לית ליה דרבי יוסי הגלילי:

לקובעו חובה - האי שבעת ימים תאכלו מצות לאו לאקושי איסור חמץ למצות אכילת מצה אתא אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכיל' מצה חובה לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ ואפילו בזמן שאין פסח דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מיחייב באכילת מצה ואי לא לא:

בערב תאכלו מצות - קרא יתירה הוא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו:

לטמא ושהיה בדרך רחוקה - שאף על פי שאינו עושה פסח חייב באכילת מצה:

לא ניכול - לא נתחייב:

ערל - שמתו אחיו מחמת מילה:

בן נכר - מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ולא לכל התורה:

כתיב בהאי - ערל ובן נכר וכתיב טמא ושהיה בדרך רחוקה דליכול מצות ואף על גב דמצי יליף מיניה הלכך איצטריך היקישא לקובעו חובה ומקראי אחריני טובא כגון שבעת ימים מצות תאכלו וכגון מצות יאכל את שבעת הימים לא נפקא ליה קביעות חובה דהנהו לאו חובה נינהו אלא מצות יאכל ולא חמץ ואם רצה ליזון שלא מחמץ ושלא ממצה הרשות בידו ותדע דהא בכולהו כתיב את שבעת הימים וחובת מצה אינו אלא לילה הראשון כדילפינן בפרק בתרא אבל מההוא קרא נפקא לן חובת לילה הראשון מדכתיב להיקישא גבי פסח וכדכתיב תאכל עליו מצות כי פסח לילה הראשון אף היקישא שלא בזמן פסח ללילה ראשונה ואהני היקישא לקובעו חובה בזמן הזה ואהני עליו למימרא דקביעת חובה דהיקישא לאו לכל שבעה אלא ללילה הראשון:



דישראל נמי מישרא שרי - בהנאה לאחר זמנו:

לעולם ר' יהודה היא - דאע"ג דנפקא ליה מקראי דלאחר זמנו אסר קרא בשאור דישראל קאמר אבל דנכרי שרי:

ויליף שאור דאכילה - כלומר חמץ דגבי לא יאכל משאור דראייה ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי' בפסח מן התורה:

לעולם ר' שמעון היא - דאמר מדאורייתא לא מיתסר חמץ אחר זמנו הלכך דנכרי שרי ומיהו דישראל אסור מקנסא דקנסוהו רבנן משום דעבר בבל יראה:

בשלמא לרבא - דאמר טעמא דאסור בהנאה משום קנסא דעבר בבל יראה הוא היינו דתנא מתני' אסור משום לא יראה לך:

ואזדו לטעמייהו - רבא ורב אחא בר יעקב:

מעל - חייב קרבן מעילה דקסבר חמץ דהקדש בפסח בר דמים הוא ואפסדיה להקדש כר' שמעון דאמר חמץ לאחר הפסח מותר ואע"ג דקנסא קניס ה"מ בחמצו של הדיוט הואיל ועבר עליו בבל יראה אבל האי דבהתירא שהייה גביה דאמר מר (לעיל דף ה:) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אחר הפסח הוה מזבין ליה גיזבר לישראל ואכלי ליה:

ויש אומרים לא מעל - כדמפרש דהואיל ונתחייב כרת משום אכילה פטור מן התשלומין כר' נחוניא ובמקום שאין קרן אין חומש ואין מעילה:

את יוה"כ כשבת - המדליק גדיש ביוה"כ ומתחייב כרת פטור מן התשלומין כאילו הדליקו בשבת שהוא מתחייב בנפשו מיתת ב"ד דפשיטא לן דפטור מלשלם כדכתיב (שמות כא) ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם אסון יהיה לא יענש שאף יוה"כ שמיתתו בידי שמים שנכרתים חייו ובניו אסון הוא קרוי שנא' (בראשית מב) וקרהו אסון הלכך פטור מלשלם והכי פרשינן לה באלו נערות יש טועים דקשיא להו כי פטר ר' נחוניא במזיד פטר דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן מדקתני מעל ושוגג לאו בר כרת הוא וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא דלא ידע שהוא של הקדש:

ורב יוסף אמר - אי הוה סבירא להנך תנאי כרבי שמעון דאמר תוך זמנו אסור בהנאה דכולי עלמא מודו דפטור הואיל והשתא מיהא לא חזי ולאו ממונא הוא ואע"ג דסופו גורם הוא לממון לאחר הפסח אלא אליבא דר' יוסי הגלילי פליגי דאמר תוך זמנו נמי שרי בהנאה ובפודין קדשים להאכילן לכלבים קא מיפלגי מאן דאמר מעל סבר דראוי היה באותה שעה לפדות לאכילת כלבים ובר דמים הוא ודר' נחוניא לית ליה:

ומאן דאמר לא מעל סבר אין פודין - הלכך לא חזי ופלוגתא דתנאי היא בתמורה (דף לא.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבים מכאן שאין פודין ואיכא דדריש תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אכילה אלא לאחר זביחה למעוטי גיזה וחלב אבל לא לכלביך לא דריש:



להא שמעתא - דרב יוסף:

דכולי עלמא אין פודין - ואליבא דר' שמעון הוא דפליגי דשרי ליה לאחר פסח אף לאכילת ישראל ובהא פליגי מאן דאמר מעל סבר אף על גב דהשתא לא חזי הואיל ולקמיה גורם לממון הוא כממון דמי: הכי גרסינן רב אחא בר יעקב אמר דכולי עלמא כממון דמי:

ומאן דאמר לא מעל - כרבי יהודה דאמר אף לאחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן בפסח עצמו הלכך לאו ממון איכא דלישראל לא חזי ולאו גורם לממון איכא שאם יפדה לא יהנה ממנו ולנכרי לא מזדבן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

ומ"ד מעל כר"ש - דאמר ראוי הוא לאחר הפסח אף (לאדם) [לישראל] והו"ל גורם לממון:

משאור דראייה - ושל הקדש אף בפסח מותר והכא אמר לרבי יהודה לא מעל: הכי גרסינן רב אשי אמר דכולי עלמא אין פודין ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי. כלומר דכולי עלמא לנכרי לא מזבנינן ליה בפסח ומשום דלאחר הפסח דחזי לישראל לא מחייבי ליה דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא טעמא דמעילה משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אף תוך זמנו מותר בהנאה הלכך חזי למפרקיה ולהסיקו תחת תבשילו ומאן דאמר לא מעל כרבנן דאמרי חמץ בפסח אסור בהנאה ואי משום דמצי לשהויי לאחר זמן כר"ש השתא מיהא לאו ממון הוא:

חמץ בזמנו וכו' - מפרש כוליה לקמיה:

אי נימא בנותן טעם שלא בזמנו שלא במינו מותר - בתמיה הא יהיב טעמא ורב מדקאמר שלא בזמנו במינו אסור גלי דעתיה דכר' יהודה סבירא ליה דאמר אף לאחר הפסח אסור:

שלא במינו - נמי בזמנו אסור ואע"ג דאית ליה לרב בכל איסורין שלא במינו בנותן טעם רב גזר בחמץ בזמנו הואיל ובכרת הוא שלא במינו אטו במינו ואע"ג דבחלב ודם לא גזר שלא במינו אטו מינו התם הוא דבדילי מיניה אבל חמץ לא בדילי מיניה הואיל ואוכלו כל ימות השנה:

שלא בזמנו במינו אסור כרבי יהודה - דאמר לאחר הפסח דאורייתא הלכך אף תערובת אסור:

שלא במינו מותר - דשלא בזמנו דאינו בכרת שלא במינו אטו מינו לא גזר כי היכי דלא גזר בבשר בחלב ובשאר איסורין:

ושמואל אמר כו' - במשהו עסקינן שלא במינו מותר כשאר איסורין דלא גזר שמואל בחמץ שלא במינו אטו מינו:

כרבי שמעון - דלאחר זמנו שרי ואפי' בנותן טעם נמי שרי ולקמן פריך והא אסר ליה ר' שמעון משום קנסא:



אמר רבא הלכתא כו' - ש"מ דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו ולא שני לן בין חמץ לשאר איסורי אלא בהא מילתא דגזר שלא במינן אטו מינן שמעינן מינה חלב שנפל לקדירה אוסר במשהו וכן הלכה והא דקי"ל כל איסורין שבתורה בששים בשלא במינן הוא:

שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר - אפילו בנותן טעם:

אבל ע"י תערובת לא - ואפי' שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס . למיסר תערובת דיליה:

ואזדא רבא - דאמר הלכה כר' שמעון לטעמיה דאמר נמי בעלמא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה הואיל וליכא למיקנס ביה מידי ואי רבי יהודה חמץ סתמא קאמר ואפילו דנכרי:

בני חילא - נכרים אע"פ שאופיהו יום זה שעבר והוא פסח:

אמר רב קדירות בפסח ישברו - רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר' יהודה ואית ליה במשהו וקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי חדא דאוקי רבא הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר כר"ש והאי פחות מתערובת הוא ועוד דקי"ל נותן טעם לפגם מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו בדופני הכלי:

וליעבד בהו שלא במינו - דהא מודי רב לעיל דחמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו:

כנדי - קדרות לאחר הפסח:

אשוו זבינייכו - אל תעלו דמיהן יותר משוויי':

כר"ש - דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח:

כר"ש ס"ל - כדאמרן לעיל:

דטחו ביה טיחיא - שומן נתנו בו בקרקעיתו ונותן טעם בלחם:

לעולם - אפילו חזר והוסק:

אפילו במילחא - להכי נקט אפילו במילחא שאין דרך לאכול פת בלא מלח או ליפתן:



טשין - לשון טח:

מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי - ושמעינן דהיסק מועיל לכלי חרס קדירות בפסח אמאי ישברו יסיקם ויתלבנו:

א"ל - רב מוקים ליה לההוא דקתני עד שיוסק דמשמע הא הוסק שרי בתנור של מתכת אבל של חרס התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם:

חייס עלייהו - ואי שרית ליה על ידי היסק פנים מורה היתירא וסמיך אהיסק בחוץ:

בוכיא - כלי שהוא מרעפים שקורין טיילי"ש (טיולי"ש: רעפים) ואופין ומטגנין בו ככר:

לדידי חדתא עבדא - לצורכי עושין סכינים חדשים:

למר אפשר ליה - שהרי עשיר אתה:

קתייהו בטינא - להגן עליהם שלא ישרפם האור:

והלכתא - לא צריך לאותבינהו בנורא אלא פרזלייהו כי קתייהו נמי סגי להו בהגעל' ברותחין:

עץ פרור - שמגיסין בו הקדרה:

כבולעו כך פולטו - כבולעו מתוך כלי ראשון כך פולטו בכלי ראשון:

קונייא - פלומי"ר (לכסות, למשוח בעופרת) בלע"ז ושל חרס הוא וטוח באבר:

ירוקי - עשויין מקרקע שחופרים ממנה צריף אלו"ם (צָריף [ראה שבת נ.]) בלע"ז והוא עז ובולע לעולם:

ה"ג ירוקי לא תיבעי לך דודאי אסירי דמצרפי ובלעי - דמצרפי צריף:

קרטופני - בקעים:

כי תיבעי לך דשיעי - שהן חלקים:

דמידייתי - פולטין המשקין מדופנן החיצון ובלע"ז טרשטדט"ש (טרישטריש"ט: מחלחל) וכיון דמידייתי ודאי בלעי והואיל ובלעי שוב אינן פולטין שהתורה העידה על כלי חרס שכיון שבלע אינו יוצא מידי דופיו לעולם שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך ישטף תעבירו באש ומורק ושוטף אבל בכלי חרס ישבר:

חמץ - תשמישו ע"י חמין כל השנה אבל יין נסך לא נשתמש בו אלא צונן:

בית חרוסת - כלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיהוי ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי ולשון חרוסת קיהוי אייגירו"ש (איגרו"ם: חמיצוּת) בלע"ז:

בית שאור - כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שהוא שוהה שם בלילה:

אגני - עריבות מיי"ץ (עֲרֵבוֹת (משארות, ארגזים ללוש בהם את הבצק)) :

מתני' נכרי שהלוה את ישראל - מעות על חמצו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ולקמיה בגמרא מוקי לה כשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה ומחוסר גוביינא נמי לא הוה שהרי אצלו נתון איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה:

ישראל שהלוה את הנכרי כו' - נמי כיון דהרהינו אצלו ומטא זמניה ולא פרעי' מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה:

גמ' בעל חוב - המלוה את חבירו ושיעבד לו נכסיו שאם לא אפרע לך עד יום פלוני גבה מנכסי והגיע זמן ולא פרע:

אביי אמר למפרע הוא גובה - גבייתו שגבה עכשיו איגלאי מילתא דמשעה שהלווהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו:

ורבא אמר - אינן בחזקתו אלא מיכן ולהבא ולקמיה מפרש למאי נפקא מינה:

כל היכא דאקדיש לוה - נכסיו בתוך הזמן:

או זבין לוה - מוכרן לאחרים:

כולי עלמא לא פליגי - אפילו לרבא דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואף על גב שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר (ויקרא כז) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו:

דאתי מלוה וטריף - מן הלקוחות בחנם:



ואתי מלוה ופריק - מן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וגובה חובו כדתנן בערכין בפרק שום היתומים הקדיש בתשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף מלוה זה על הלואתו דינר ופודה את הנכסים הללו מיד הקדש בדינר זה ונוטלן בחובו ודינר דיהיב מפרש טעמא התם שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואף על גב דאמר רבא (כתובות דף נט:) הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד דוקא קדושת הגוף קאמר רבא כגון קונמות או בהמה לקרבן או בגד שפירסו על המת כי ההיא דיבמות (דף סו:) גבי איצטלא דמילתא דפירסוה יתמי אמיתנא דהוה משתעבד לכתובת האשה דאמר רבא קנייא מיתנא אבל קדושת דמים לא אמרינן:

כי פליגי דאקדיש מלוה - בתוך הזמן את הקרקע המשועבד לו ולא הקדיש את החוב אלא הקרקע והשתא כשהגיע הזמן ולא פרעו זה והוא בא לגבותה מן הלוה חוזר בו מן ההקדש:

כיון דאילו הוה ליה זוזי - ללוה ביום הזמן הוה מסלק ליה למלוה מן הקרקע בזוזי אישתכח שלא היה הקרקע קנוי לו עדיין אלא עכשיו כשהוא גובה אותה בחובו היא נקנית לו:

באחריות - שמא יטלנה בעל חוב דראובן משמעון בשביל חוב ששיעבדה לו ראובן שישלם לו ראובן זה מעותיו לשמעון ולא היו לו נכסים עוד על דבר אחריות זה:

וזקפן עליו במלוה - שלא היו מעות לשמעון שפסק על שדה זו וכתב לראובן שטר עליהן ושיעבד נכסיו לו עליהן:

ומת ראובן - המוכר ובא בעל חובו וטורפה משמעון ועדיין לא נתן שמעון המעות לראובן ולא ליתומיו ופייסיה שמעון לבעל חוב דראובן באותן מעות:

דינא הוא - אע"ג דאבוהון קביל עליה אחריות מכירה זו אפילו הכי יכולין בני ראובן לבא על שמעון ולומר אנן מטלטלי שבק אבוך גבך לא היית חייב עליו אלא מעות ולא היה לך ליתנן לבעל חוב ולא לעכבן בשביל אחריות מכירתך דמטלטלי דיתמי לא שיעבדום חכמים לבעל חוב דקרקע של יתומים הוא דאמרינן בעל חוב גובה אותה בחובת אביהן משום דמחיים חל שיעבודא עליהן אבל על מעות שלא היו בעין לא חייל שיעבודו מחיים עליהן וכשהן בעין אין כאן לוה ולבעלי המעות דהיינו יתומים לא הלוה זה כלום:

ואמר רבא - גרסינן:

אי פיקח - זה שמעון יטעון ויאמר להם אין לי מעות לפרוע לכם אלא קרקע יש לי ונותנה להם בחובותם וחוזר וגובה אותם מהם בשביל אחריות מכירה שקבל אביהן עליו דהשתא כי אגבי להו הא ארעא איגלאי מילתא דלאו מטלטלי הוא דשביק גביה אלא קרקע:

בעל חוב - אחר של אביהן חוזר וגובה אותה מהן אלמא אמרינן הנוטל קרקע בחובו מאותה שעה שנתן לו המעות נקנית לו:

אא"ב - אמרינן איגלאי מילתא למפרע שהיתה קנויה לאביהן קרקע זה שגבו בחוב אביהן משום הכי בע"ח אחר של אביהן חוזר וגובה אותה מהן דכמאן דגבי לה מחיים דאבוהון דמי:

אלא אי אמרת - כל הגובה קרקע בחובו אינה קנויה לו אלא מגבייה ואילך אמאי בעל חוב אחר חוזר וגובה אותה מהן לא יהא דבר זה אלא כמי שקנו יתומים קרקע במעות שלהן מי הוה משתעבדא לבעל חוב:

שאני התם דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון מדרבי נתן – לעולם מכאן ולהבא הוא גובה ומאי דאמר רב נחמן בעלמא בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן משום דאמר להן בעל חוב ליתומים מכח מי באתם וגביתם קרקע זו מכח שיעבוד של אביכן וכי היכי דמשתעבדא לאבוכון קרקע זו של לוה שלוה מאביכם משתעבדא נמי לדידי שהייתי מלוה של אביכן והמחויב לו כלום משועבד לי מדרבי נתן הלכך קדם שיעבודי עליה אפילו אצל לוה שהיתה ברשותו ושמעון נמי אמר להו לבני ראובן כי היכי דהוי נכסיי משועבדין לאביכם בשביל חובו היו משועבדין גם לעצמי מכח אביכן שהיה לוה אצלי מחמת אחריות המכירה מדר' נתן דמה לי אני מה לי אחר הלכך אע"פ שלא היתה קנויה לאביכם מחיים חל שיעבודי עליה אצל עצמי:

לאשר אשם לו - לאשר הלוהו לו לא נאמר אלא לאשר אשם לו לאשר הקרן שלו בבבא קמא אמרינן אשם זה קרן:

תנן נכרי שהלוה כו' - קס"ד השתא בשלא מסרו לו אלא שיעבדו לו כשאר לווים שאם לא אתן לך עד יום פלוני בא לביתי וגבה מחמץ זה:

כשהרהינו אצלו - בביתו של נכרי נתנו קס"ד השתא דטעמא משום דהוה ליה תורת משכון ובעל חוב קונה משכון:

ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו - קודם הפסח לאחר הפסח אינו עובר אם נהנה ממנו:

מאי לאו - בשלא הרהינו ובהא קמיפלגי דת"ק סבר מכאן ולהבא הוא גובה כו':

אימא סיפא דברי הכל עובר - ואי טעמא משום להבא ולמפרע הוא איפכא הוה לן לאפוכי פלוגתייהו בהא ולא לאשויי דעתייהו דלמאן דאמר לעיל ברישא עובר אלמא למפרע הוא גובה הכא הוה ליה למימר אינו עובר משום דבשעת הלואה קם ליה ברשות נכרי ולמאן דאמר התם כו':



אלא - רישא וסיפא כשהרהינו אבל בלא הרהינו דכולי עלמא מכאן ולהבא הוא גובה:

קונה משכון - כל ימי הלואה המשכון קנוי לו ואם נאנס חייב באונסין שאינו עליו לא כשומר חנם ולא כשומר שכר שפטורין באונסין אלא כולו ברשותיה ובשמירתו עומד:

ולך תהיה צדקה - בהשבת העבוט כתיב אי אמרת קונה משכון איכא צדקה בהא שכיבה ששכב בשמלתו שהשאיל לו זה דבר הקנוי לו ואם אינו קונה צדקה בהשכבה זו מניין על שלו שכב:

אבל ישראל מנכרי לא - הלכך לא עבר עליה דאמר מר (לעיל דף כט.) אבל אתה רואה של אחרים:

תנן נכרי שהלוה וכו' - ואותיבנא לרבא לעיל ושנינן בשהרהינו אצלו והא אמרת השתא דברי הכל נכרי מישראל לא קני:

לא קשיא - מתניתין דאמר ליה כשהרהינו אצלו אם לא אתן לך עד יום פלוני יהא שלך מעכשיו הלכך נכרי שהלוה את ישראל קם ליה חמץ ברשות נכרי וישראל שהלוה את הנכרי קם ליה ברשות ישראל ברייתא דלא אמר ליה מעכשיו אלא כשאר משכון נתנו לו וקבע לו זמן שאם לא יפרע לו יגבה חובו ממשכונו וישום אותו בדמים הלכך בנכרי שהלוה לישראל דברי הכל אפילו לא פרע ליה אסור לישראל ליהנות ממנו דכל ימות הפסח של ישראל היה דמכאן ולהבא הוא גובה ואי משום דהרהינו נכרי מישראל לא קני וישראל שהלוה פליגי מאן דאסר סבר כיון שהרהינו בעל חוב קונה משכון וליכא למימר הכא מכאן ולהבא גובה ומאן דשרי קסבר ישראל מנכרי ליכא צדקה ולא קני משכון:

ומנא תימרא - דאפילו כשהרהינו שאני לן בין אמר מעכשיו ללא אמר מעכשיו:

פת פורני - פת גדולה האפויה בתנור גדול כעין תנורים שלנו שהתנורים שלהם היו קטנים ומיטלטלין ופיהם למעלה ומדביקין הפת בדפנות שאין אופין בה אלא פתים קטנים ואורחא דמילתא נקט דאיידי דחשיבי שקיל ליה במשכון:

אינו עובר - בפסח דקסבר ישראל מנכרי לא קני משכון:

הגעתיך - מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך עד יום פלוני עובר ואף על פי שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה:

מאי שנא רישא כו' - אי הגעתיך לאו מעכשיו הוא מאי קא מהני בלאו הגעתיך נמי כי מטא זמניה ולא פרע שקיל ליה בחובו:

ומלאי של ישראל - פת ויין הנמכר בתוכה:

אסור בהנאה - דלא תלינן ליה בפועלין אלא מן של מלאי היה ושל ישראל הוא:

גמ' צריך שיבטל בלבו - שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו:

כספים - של פיקדון אין להם שמירה אלא בקרקע ואם לא נתנן בקרקע ואבדו פשיעה היא אצלו וחייב דשומר חנם חייב בפשיעה:

משום ריחא - שהכלב מריחו ומחטטו ומוציאו:

מסיכרא - מקום:

מתני' בשוגג - ששגג בתרומה ואפילו הזיד בחמץ משלם קרן וחומש ואף על גב דלא הוה שויא מידי דחמץ בפסח אסור בהנאה מיהו שוגג דתרומה דכתיב ביה וחמישיתו יוסף עליו ונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש שאינו יכול לשלם לו המעות אלא הפירות והתשלומין נעשין תרומה כדלקמן לאו לפי דמים משלם אלא לפי מדה משלם הלכך לאו בתר דמים אזלינן:

במזיד - שהזיד בתרומה אפילו שגג בחמץ פטור מן התשלומין:

ומדמי עצים - אם תרומה טמאה היא אין משלם לו דמי עצים שהיתה ראויה להיסק תחת תבשילו משום דתרומה מזיד אין בה חומש ואין תשלומיה לכפרה ואין נעשין תרומה דגבי חומש בשגגה כתיב אבל מזיד אינו אלא כשאר גזלן בעלמא ומשלם מעות ולפי דמים ולא לפי המדה וחמץ בפסח לאו בר דמים דאסור בהנאה ואף להיסק לא הוי חזי ליה ולאו מידי אפסדיה:



גמ' ואחד הסך - דאמרי' בפ' בתרא דיומא (דף עו:) סיכה כשתיה ושתיה בכלל אכילה והכא כתיב כי יאכל קדש בשגגה דאילו גזלה והשליכה לנהר אפי' בשוגג דלא ידע שהיא תרומה אינו משלם חומש אלא קרן כשאר מזיק חולין דעלמא דאמר מר (לקמן ע"ב) כי יאכל פרט למזיק:

וחומש חומשא - שהתשלומין נעשין תרומה ואם חזר ואכל בשוגג אותו חומש ראשון חוזר ומשלם חומשו עליו:

איבעיא להו - כיון דגבי תרומה בשוגג קפיד רחמנא אתשלומי פירות ולא מעות כדכתיב ונתן לכהן את הקודש לפי מדה משלם או לפי דמים משלם בגזלן דחולין שוגג או מזיד וכן גזלן דתרומת מזיד לא איבעיא לן כיון דלא קפיד רחמנא אתשלומין דידהו דאמר ישיב לרבות אפילו שוה כסף ואפילו סובין ודאי לפי דמים משלם אבל בתרומה שוגג איבעיא לן הואיל והקפידה התורה לשלם פירות:

כל היכא דמעיקרא - כשאכלה הויא שויא הך גריוא ד' זוזי והשתא כשמשלם שויא זוזא ותו לא לא מיבעיא לן נהי נמי דאיכפר ליה אכילת תרומה בתשלומי מדה מיהו ממונא דכהן [אוכל] (ממונא) הוא ולא גרע משאר ממונא דחולין שהדיינין גובין ממנו כשעת גזילה כדכתיב (ויקרא ה) אשר גזל כמו שגזל:

גריוא משלם - ואע"ג דשויא השתא טפי או דילמא לפי דמים משלם דאע"ג דהקפידה התורה לשלם פירות לא הקפידה אלא לפי הדמים כשאר תשלומין ומה שישלם ישלם בפירות:

גרוגרות - תאנים יבשים:

תמרים - חשובין מתאנים ודמיהן מרובים:

אכל גרוגרות - דתרומה שוגג:

זבינא - לוקחים: אימא סיפא במזיד פטור מן התשלומין ואי ר' יוסי הגלילי אמאי פטור אי אמרת בשלמא רבנן וטעמא דרישא משום דלפי מדה משלם סיפא דאינו אלא כשאר גזלן דמשלם מעות ולפי דמים פטור מן התשלומין דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא אלא אי אמרת ר' יוסי הגלילי ובר דמים הוא אמאי פטור:

כרבי נחוניא בן הקנה - דאמר המתחייב כרת פטור מן התשלומין ויליף טעמא מאסון אסון והוא הדין למתחייב מיתת שמים כגון אוכל תרומה מזיד וסיפא דמתני' בהזיד בתרומה ולא בחמץ ופטור משום מיתה ובדין הוא דלישמעי' במזיד דתרומה דעלמא דלאו חמץ בפסח דפטור מתשלומין משום מיתה ומשום רישא נקט מילתא בחמץ בפסח דאשמועינן דהיכא דשגג בשתיהם חייב דחמץ בר דמים הוא ושוגג דרישא דשגג בשתיהן דאי שגג בחמץ והזיד בתרומה מאי חומש איכא ואי שגג בתרומה והזיד בחמץ אמאי משלם הא איחייב ליה כרת וסיפא אשמועינן דהזיד בתרומה אפילו שגג בחמץ פטור דמיתה בידי שמים כי כרת דאי הזיד בחמץ והא דפטר ליה משום כרת הוא דפטר ליה לשמעינן כולה מתני' בחמץ חולין של חבירו וניתני שוגג חייב ומזיד פטור משום כרת:

כתנאי - לפי מדה או לפי דמים:

פטור מתשלומין - בין שוגג בין מזיד:

מה הנאה יש לו - לכהן בה ומה הפסידו זה הרי אסור בהנאה:

ומה הנאה יש לו - לכהן בתרומה טמאה שאסורה באכילה לכהן ואי אכלה זר שוגג משלם קרן וחומש דליכא למאן דפליג אסתמא דתנן לעיל אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה וטעמא משום דלפי מדה משלם ואע"ג דלאו בר דמים הוא:

היתר הסקה - דכתיב (במדבר יח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי שתי תרומות במשמע אחת טהורה ואחת טמאה וכתיב לך תהיה להסקה:

תרומת תותים וענבים - משקה הן ואינן ראויין להסקה ולזלף נמי לא כדאמרינן בפ"ק (דף כ:) משום תקלה ובההוא נמי סבירא ליה דזר האוכלה פטור מלשלם ור' יוחנן בן נורי מחייב דקסבר לפי מדה משלם:

בד"א - דמשכחת תרומת חמץ בפסח דקדשה בהפריש תרומה והחמיצה והוא הדין להפרישה חמץ קודם הפסח:

אבל מפריש תרומת חמץ - בפסח כגון חטים שהחמיצו דברי הכל אפי' לרבי יוסי הגלילי דשרי חמץ בפסח בהנאה וחזיא ליה להסקה אינה קדושה ולקמן מפרש טעמא בשילהי שמעתין:

את הקדש - משמע את הקדש שאכל אלמא ראוי להיות קדש היה שכשישלם דוגמתן יהא שם קדש חל עליו:

פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח - שכשמשלם דוגמתן אין שם קדש חל עליו:

וכי מה הנאה יש לו - לכהן בה ומה הפסידו נהי נמי דלית לך הא דרשה מיהו מה ישלם הואיל ואין לו דמים:



אמר אביי ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי - אע"ג דאיחייב בתשלומין סבירא להו דאין לו דמים ובהא פליגי רבי עקיבא ור' יוחנן בן נורי:

א"כ - דסבירא ליה מותר ניהדר ליה ר' יוחנן לרבי עקיבא אף לזה יש לו היתר הסקה:

כזית תרומה - בשאר ימות השנה קאי:

פרט למזיק - תרומה של כהן אפי' בשוגג שאינו משלם חומש אלא קרן כשאר מזיק חולין:

ההוא מיבעי ליה דבר הראוי להיות קדש - וכוליה קרא משום סיפא אצטריך:

דאית בה שוה פרוטה - וליכא כזית כגון שנת בצורת:

כיון דלית בה כזית כו' - דאכילה כתיבא בה:

אמרוה רבנן קמיה דרב פפא - דקדקו מלבן ואמרו לפניו דהא מתני' דקפדא אכזית דלא כאבא שאול דהא שמעינן ליה דקפיד אפרוט' ולא אכזית:

תרתי בעי - שיהא בו כזית דהא אכילה כתיבא ביה ושיהא בדמיו פרוטה דהא כתיב ונתן:

חייב בתשלומין - אתרומת שוגג קאי וקרן וחומש קאמר:

לענין מעילה - בנהנה מהקדש גבוה דהתם לא כתיב אכילה אבל לתרומה אפי' יש בו שוה פרוטה אין חייב חומש עד שיהא בו כזית מכלל לאבא שאול אע"ג דליכא כזית דאם איתא דתרתי בעי וביש בו כזית קאי אבא שאול וקאמר דאע"ג דאית ביה כזית בעינן פרוט' הכי הוה להו למימר כיון דיש בו כזית חייב:

וחטאה בשגג' - במעיל' דהקדש כתיב:

והלא דין הוא - דמזיד פטור מקרבן ולמה לי קרא:

שחייב בהן הכתוב כרת - כגון חלב ודם:

פטר בהן את המזיד - מקרבן דגבי חטאת שגגה כתיב:

לא חייב בהן מיתה - בידי שמים אבל מעילה חייב על זדונה מיתה כדלקמן ודילמא מיתה חמירא מכרת: ואמר ליה רב נחמן גרסינן האי תנא אלימא ליה כרת ממיתה מעיקרא דקתני מעילה שלא חייב בה כרת אלא מיתה כו' אלמא כרת חמירא ולבסוף אלימא ליה מיתה דקתני תאמר במעילה כו':

וא"ל - רבי חייא לעולם כרת אלימא ליה והך סיפא דמתני' הכי קאמר לא אם אמרת בשאר מצות שהרי לא חייב בהן אפילו מיתה בפחות מכזית תאמר מעילה שחייב בה מיהא מיתה בפחות מכזית בכולהו גרסינן ואמר ליה ומתקיף ליה רב פפא כו' עד הדר ביה:

ומאי ניחותא - איכא דהא רבה ורב ששת שדו ביה נרגא בהאי תירוצא דתריצית ומקשו הכי היכי אמרי' דתנא אפחות מכזית מחייב מיתה:

מאן שמעת ליה דאמר מעילה זדונה מיתה רבי - ועל כרחך מתרומה גמר לה כדמפרשינן וכיון דמתרומה גמר לא משכח בה מיתה אלא בכזית כתרומה דתרומה גבי מיתה כתיב בה אכילה דמיתה דתרומה נפקא לן מדסמיך וכל זר לא יאכל קדש גבי ומתו בו כי יחללוהו באלו הן הנשרפין בסנהדרין (דף פג:):



הזיד - בהנאת קדש ששגגתה מעילה:

ר' אומר במיתה - כדמפרש גמר חטא חטא הנאת קדש מאכילת תרומה כתיב הכא וחטאה בשגגה וכתיב בתרומה לא ישאו עליו חטא ומתו בו וגו' (ויקרא כב):

וחכ"א באזהרה - רבנן נמי אית להו גזירה שוה דרבי דהא עיקר מילתא דמעילה בהא גזירה שוה גמרי בפרק חמישי דמעילה (דף יח:) בברייתא גבי פגם ונהנה ובדבר שפגם נהנה ובתלוש מן הקרקע ובשליח שעשה שליחותו כל הני מתרומה גמרי בה ואזהרה נמי מתרומה גמרי מה אכילת תרומה הזהיר דכתיב לא יאכל קודש אף הנאת הקדש דמעילה הזהיר ומיהו מיתה לא גמרינן מינה כדמפרשי רבנן טעמייהו בסנהדרין דמיעט רחמנא בתרומה ומתו בו והאי בו מיעוטא בו ולא במעילה וכן עיקר: מאי טעמא דרבי גרסינן:

ומינה - היינו נרגא כלומר וכיון דמיתה מהכא נפקא לן על כרחיך הכי תילף ומינה מה תרומה מיתה הכתובה בה אאכילה כתובה דהוא כזית אף מעילה אין מיתה עד דאיכא כזית וליכא למימר דתנא הכי תאמר במעילה שחייב בה מיתה בפחות מכזית:

ומתקיף לה - גרסינן:

ומתקיף לה רב פפא - להני דשדו ביה נרגא:

ממאי דרבי - בתרומה כרבנן דפליגי אדאבא שאול סבירא ליה דבעו כזית בתרומה דילמא כאבא שאול סבירא ליה ושפיר מצי למילף מינה מיתה במעילה דהיא בשוה פרוטה מתרומה אפילו לפחות מכזית:

מר בריה דרבנא אמר - הא מתניתא דלעיל בשיבושא איתני בבי מדרשא והכי קאמר סיפא לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן קרבן בשוגג שאין מתכוין לאותה מלאכה כשוגג שמתכוין לאותה מלאכה:

שאם נתכוון לחתוך את התלוש - שהוא מתכוין לדבר המותר וחתך את המחובר שאפילו בשבת פטור דמלאכת מחשבת בעינן שיתכוין לחתיכת מחובר ומיהו שגג בשבת שאינו יודע שהוא שבת או אינו יודע שהמלאכה זו אסורה:

תאמר במעילה שאם נתכוון כו' שמעל - כגון היו כאן גיזי חולין וגיזי עולה ונתכוין ליטול של חולין והלכה ידו על של עולה ומכיר הוא מי עולה ומי חולין אלא שנסתכל במקום אחר דהיינו שאין מתכוין למעשה זה וחייב מעילה דוחטאה בשגגה כל דהו כתיב ולא כתב בה מיעוטא כדכתיב בשבת מלאכת מחשבת וכתיב בשאר מצות אשר חטא בה פרט למתעסק והיינו מתעסק שמתעסק בדבר אחר ובא זה לידו:

ר"נ בר יצחק אמר - הא לא הוה ליה למיתני דהא בשאר מצות נמי אם היה מתעסק בחתיכה ואפי' בשל היתר ועלתה בידו חתיכת איסור ואע"ג דאין מתכוין לזו מלאכת מחשבת היא וחייב אלא הכי קאמר לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן שאין מתעסק בדבר היתר ושגג באיסור כיוצא בו כמתעסק בדבר היתר ועלה בידו איסור:

שאם נתכוון להגביה את התלוש - דהיינו אין מתעסק בחתיכה לגמרי ואפי' בשל היתר וחתך מחובר שפטור ולא עשאו כמתעסק לחתוך תלוש וחתך מחובר:

תאמר במעילה שאם הושיט ידו כו' - ולא היה מתעסק בשום סיכה ואפילו בשל היתר וסך ידו בשמן של קודש שמעל:

אמר מר במה דברים אמורים כו' דברי הכל - קאמר ואפי' למאן דשרי הנאת חמץ בפסח קאמר:

תתן לו - בתרומה כתיב ראשית דגנך וגו':

ולא לאורו - אפי' היא ראויה להסיק הואיל ואינה ראויה לאכילה:

אין תורמין מן הטמא על הטהור - לכתחלה שמפסיד את הכהן:

בשוגג - שלא ידע שטבל זה טמא:

שהיתה לו שעת הכושר - שנראית כבר לתרומה קודם שנטמא והא דלעיל בחמץ שלא היתה לו שעת הכושר לתרום ממנו דקודם שחל הפסח היה מחובר והחמיץ במחובר וכל זמן חיבורו לא היה ראוי לחול שם תרומה עליו דראשית דגנך כתיב משנדגן ודיגון לשון אסיפה והעמדת כרי הוא:

עירין - מלאכים כלומר תלמידי חכמים שהם כמלאכי השרת אמרי בבית המדרש כמותי דהא דקתני לעיל אינה קדושה בשהחמיץ במחובר קאמר:

ובמאמר קדישין שאילתא - מקרא הוא בדניאל:

מורין - מורין הוראה:

כוותי - כמותי:

רב הונא בריה דרב יהושע אמר - אפילו בשהחמיץ בתלוש נמי קאמר דאינה קדושה:



דאמר קרא ראשית - משמע שתהא היא ראשית ואלו שיריים ניכרים שתהא היא מתירתן לישראל ואי במפריש תרומת חמץ מה היתר יש בשיריה שתהא ראשיתן עושה שיריים כי הוו מעיקרא טבל הוו שרי בהנאה ואסורין באכילה השתא נמי שרו בהנאה ואסורין באכילה משום חמץ ולענין מאי הוו שיריים:

פחות מכביצה - אוכל טמא אין מטמא אחרים:

ויינן כשר לנסכים - דאינו מטמא:

קסבר משקין מיפקד פקידי - מופקדין הן בתוך הזג ואינן חיבור לו אלא כמי שנותנין בכלי וכשנטמא הזג לא נטמא משקה בכלל זג טומאת אוכלין דלאו אוכל דכוותיה חשיבי בהדייהו וטומאת משקין נמי לא נטמאו ואע"פ שמשקה מקבל טומאה בכל שהוא דלא היה שם משקה עליו מעולם ואין צירוף חביריו עמו דהא זג זה לא נגע במשקין שבחבירו:

לאימת מיטמו - משקין לכי סחיט להו והנסחטין נוגעין לכל הזגים יחד וכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה דאין בזגין כביצה ליתן טומאה דהא פחות מכביצה דרך:

בכביצה נמי - דהא כי נפיק משקין מינייהו חסר ליה שיעוריה אוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהן אבל אין מטמא אחרים אלא אוכל כביצה ומשקה ברביעית והכי תניא בתורת כהנים מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה כדאמרינן בפרק יוה"כ (יומא פ.) אין בית הבליעה מחזקת יותר מביצת תרנגולת ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה:

טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהור - וכדמסיק מילתא במסכת טהרות ובלבד שלא יגע במשקה וכגון שדרכן בפשוטי כלי עץ שאין מטמאין שאין כאן מטמא משקה אלא הזגין שנגע בהן הטמא קודם לכן בידים שהוא לא נזהר אלא משיצא משקה וכשהמשקין נוגעין בזגין כבר חסר שיעור כביצה ויותר מכביצה כל דהו קתני התם בהדיא טמא שכיון שיצא טפה ראשונה נטמאת הטפה בכביצה שעדיין היה באוכל כביצה אע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו משלים הוא את שיעורו דדכוותה תנן התם טובא ובמנחות (דף נד:) נמי מייתי לה בגמרא כביצה אוכלין שהניחו בחמה ונתמעטו טהורין וכן כזית חלב ופיגול ונותר חזר והניחן בגשמים ותפחו טמאין וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וחלב ואע"ג דגשמים הנבלעין בתוכו לאו חלב נינהו דאי סחיט להו ושתי מינייהו כזית פטור אפילו הכי כל כמה דבגווה נינהו משלמי לשיעוריה וטמא מת דוקא נקט שאינו מטמא בהיסט והוא הדין לטמא שרץ וכל טומא מגע ורישא דכולהו נקט אבל זב שמטמא בהיסט שסחט אפילו גרגיר יחידי תנן התם דמטמא אפילו בפשוטי כלי עץ דכיון דיצאת טפה ראשונה ונטבל העץ והגביהו נטמאו משקין שעל העץ במשא דמשקה מקבל טומאה בכל שהוא וכשחזר ונתנו לתוכו נתערב טמא בטהור והכל טמא:

התם דאי עביד קאמר - שסחט אבל הכא בבא לימלך מה יעשה נימא ליה דרוך פחות מכביצה אבל כביצה לא דילמא אתי למיעבד יותר מכביצה כל שהוא וכשיוצאה טפה ראשונה עדיין יש באוכל כביצה ונטמאת הטפה וחוזרת ומתערבת במשקין:

טומאה שבהן - שקיבלו תחלה עם האוכל כשנטמאו הענבים:

משקין בליעי - באוכל הן בלועין מכל דפנותיו וחיבור הן לו ונטמאו עמו:

אמאי טהורין - הרי נטמאו הענבים במגע טמא מת ואע"פ שלא נגע במשקה נטמא:

כי סחיט להו ליתיה לשיעוריה - וכשנוגע באוכל הנגוב ודוחהו אל תחת המדוך אין בהן שיעור כדי לקבל טומאה והוא זהיר מליגע במשקה כדקתני בהדיא ובלבד שלא יגע במקום המשקה:

דאי לא תימא הכי - דמשקין בליעי ואיטמאו אלא מיפקד פקידי ואין מטמאין בנגיעת טומאה באוכל:

הא דתניא - לעיל כו' לתרומת תותים וענבים דמשמע שנטמאו תותים וענבים קודם דריכה וקתני אין לו בו היתר אכילה הא היתר אכילה נמי אית בה דאי בעי דריך לה פחות פחות מכביצה:

לידי תקלה - כשהוא דורכן שמא יאכל מהן:

מדליקין בפת ובשמן כו' - והא ודאי בחד שעתא לא מדליק שמן כולה אלא לזמן מרובה ולא חיישינן דילמא אכיל מיניה:

אלא פת - דכי זרק ליה ממאיסא ותו לא אתי למיכליה:

אבל חיטי - אי נמי זריק להו לא ממאיסי:



בשליקתא ומאיסתא - לאחר שנטמאו שולקן ואח"כ זורקן לבין העצים והן נמאסות ורב הונא חייש דלמא אכיל לה מקמי דלישלקינהו או בשעה ששולקן:

והיו מחמין לו חמין בחיטין של תרומה טמאה - שהיו לוקחין אותם מכהנים בזול:

ללוש בהן עיסה בטהרה - כלומר אע"פ שרבי אוכל חולין בטהרה היה לא חייש דילמא נגעו הני חטים טמאים בעיסה דבטלו להו מתורת אוכל ולא מטמאו:

תנו תרומות - מס' תרומות:

מאי אמריתו - חידוש וטעמא בתרומות שאתם שונים בבית אדם גדול כרבה:

שתילי תרומה - כגון שתילי כרוב וכרישין:

טהרו מלטמא - אחרים שחיבורן לקרקע בטלן מתורת אוכל:

ואסורין מלאכול - וקא ס"ד משום טומאה ולכהנים:

אסורים לזרים - דלא אמרינן פקע שם תרומה מינייהו:

ומאי קא משמע לן גידולי תרומה כתרומה - אפילו בדבר שזרעו כלה כגון חיטין או צלעות שומין תנינא:

וכי תימא - האי אסורין מלאכול בדבר שאין זרעו כלה קאמר כגון בצלים דקים שקורין ציבו"ש (ציבו"ט: בצלצולים (בצליות, בצלים ירוקים)) וכששותלים אחת אחת לבדה הן נוספות ומתחברות ששה וד' יחד והיינו גידולי גידולין אותן הנוספות עליהן שלא היו תרומה מעולם וגידולין עצמן כגון שתילי כרוב שהולכים ומרחיבין העלין הראשונים ובדים החדשים העולין בקלח הוו גידולי גידולים:

הטבל גידוליו מותרין - אע"פ שנתמרח בכרי והוקבע למעשר וחל עליו שם טבל וזרעו ולא הפריש מעשרותיו תחלה וצמח ונגמר וקצרו מותר לאכילת עראי עד שימרח בכרי ואף על גב דגידולי תרומה תרומה מדרבנן הוא ולחומרא שלא להפסיד את הכהנים אבל גידולי טבל חולין הן והרי הן כשקוצרן כשאר תבואה ואוכל מהן עראי עד שימרחם:

בהיסח הדעת - כשנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלין בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה (במדבר יח) את משמרת תרומותי עביד לה שימור ולא תסיח דעתך:

פסול הגוף הוי - מעלה היא בקדשים שנפסלין בכך ושם פסול הוא לעצמו ואפילו יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאו כל אותן הימים שהסיח דעתו מהן אין שומעין לו:

שפיר - משום הכי אסורין שאין שתילתן מועלת להן להסיר שם פסול מעליהן:

אלא למ"ד - כל מה שקדשים נפסלין בהיסח הדעת אינו אלא משום חשש טומאה שמא ע"י שהסיח דעתו משמירתן נגעה בהן טומאה ואינו יודע:

מאי איכא למימר - הני אמאי מיפסלי משום חשש טומאה הא אפילו טומאה ודאית שבהן טיהרתם שתילתן:

ויטהרנו - ויאמר שלא נגעה בו טומאה כל ימי היסח:

לול קטן - כעין גומא חלולה עשויה בבנין הרצפה:

בין כבש למזבח - כלומר בקרן זוית סמוך לכבש וסמוך למזבח במקום שהם מתחברים:

במערבו של כבש - אצל שפת מערבית של כבש:

ששם זורקין פסולי חטאת העוף - לפי שהיא נעשית בקרן מערבית דרומית למטה וכשאירע פסול בה שאינו פסול הגוף ממש ואין יכול לשורפה מיד משום בזיון קדשים נותנין אותה שם:

ותעובר צורתה - היינו פסול לינה עיבור צורת מראית בשר בלינת לילה אחד הוא וכיון שלנה בלילה הרי היא נותר וטעון שריפה ונשרף ועל כרחך מדבעינן העברת צורה לאו כשפיגל בה או נטמאת או יצתה או מלקה שלא כמצותה קמיירי דהא פסול מעליא הוא ולמה לן לאהדורי אפסול לינה ואין לנו דניבעי לינה אי לאו פסול היסח הדעת וא"א פסול חשש טומאה הוא איכא למימר דהאי פסול בהיסח הדעת קאמר וכיון דלא חזינן ליה דאיטמי אלא חששא בעלמא הוא בעי עיבור צורה דלא מצינן למשרפה להדיא שמא יבוא אליהו אחרי כן ויאמר טהורה היתה ונמצאת ששרפנו קדשים טהורין אלא אם שם פסול הוא לעצמו אפי' לא נטמא למה לי עיבור צורה:



כל שפסולו בגופו - פסול ודאי ובבשר עצמו ישרף מיד:

בדם - כגון נשפך הדם:

ובבעלים - כגון נטמאו בעלים והפסח קיים ואין כאן מי שיאכלנו ודם אע"פ שפסול גמור הוא אפילו הכי הואיל ואינו כבשר עצמו בעי עיבור צורה:

תנא דבי רבה בר אבוה - עיקר מילתא לא ידענא היכא וטעמא דמילתיה בכיצד צולין:

אפילו פיגול - שפסול הגוף הוא טעון עיבור צורה והכא לא מצי לשנויי כדמשני לקמיה מאי פסולי חטאת העוף שנפסלו בטבול יום דהיינו טומאה וצורה למה לי:

רבי אליעזר אומר יזרוק - את הדם ר' אליעזר לטעמיה דאמר בכיצד צולין דם אף על פי שאין בשר:

רבי יהושע אומר לא יזרוק - ר' יהושע לטעמיה דאמר אם אין בשר אין דם ויצא חוץ לקלעים בבשר קדשי הקדשים קאמר שמחיצה שלהן חומת עזרה כדכתיב בכולהו בחצר אהל מועד יאכלוה ואם יצאת נפסלת כדילפינן בכיצד צולין מאל הקודש פנימה:

מאי נפסל לאו בהיסח הדעת - בתמיה דכיון דתנא נטמא ויצא מאי פסול איכא תו אי נפסל בעבודת דם כגון במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו לא קרי נפסל בשר שהרי אף הדם נפסל ובהא לא נימא ר' אליעזר יזרוק:

אי אמרת בשלמא - פסול חשש טומאה הוא משום הכי מודה רבי יהושע שאם זרק הורצה דאפילו נטמא ודאי ואע"ג דטומאה פסול הגוף הוי מרצה ציץ ולכתחלה לא יזרוק דקא סבר ריצוי ציץ בדיעבד הוא ויוצא אע"ג דלא מהני ליה ציץ הורצה בדיעבד דאע"ג דרבי יהושע בעי תרתי דם ובשר מיהו הואיל והבשר בעין ופסול יוצא פסול מחמת דבר אחר הוא חשבינן ליה פסול חסרון מחיצות בפרק קמא דמנחות בסופו איכא למימר בדיעבד הורצה:

אלא אי היסח הדעת פסול הגוף הוא - וציץ נמי לא מרצי עליה אמאי הורצה:

ה"ג אלא אי אמרת פסול הגוף הוי אמאי הורצה - ולא גרסינן פסול הגוף מי קא מרצי ציץ דהא פסול יוצא נמי לא מרצי ציץ כדאמרינן בפרק קמא (דף טז:) הא אינו נושא אלא עון טומאה:

נפסל בטבול יום - וטעמא משום ציץ:

אמרה קמיה דר' ירמיה - הא דרב ששת לעיל דאסורין מלאכול משום היסח הדעת הוא:

שמעתתא דמחשכן - כשאין יודעין טעמו של דבר בודין מלבם טעם שאינו:

אתרא דמחשכא - בבל עמוקה:

לא שמיע לכו כו' - ומכאן יכולין ללמוד טעמה של משנה דאסורין מלאכול משום מעלה דאף על גב דמהניא זריעה לחולין עבוד רבנן מעלה דלא תהני לתרומה להעלות לה טהרה גמורה להיתר אכילה ומיהו מלטמא טהרו דלהא לא עבוד מעלה:

מי החג - כגון של ניסוך המים דשבת שבתוך החג היו ממלאין אותן מערב שבת וכשנטמאו אין יכולין לילך ולמלאות מן השילוח בשבת וטורח הוא למלאות מבור הגדול בגלגל והלך והשיקם באמת המים שבעזרה ומים סלקא להו השקה דזו היא זריעתן משעברו עליהן מי המקוה ונעשה חיבור ובטלו:

ואח"כ הקדישן - שעדיין לא קרא עליהן שם או לא קידשו בכלי שרת טהורין:

אין זריעה להקדש - לטהרו בכך דמעלה עשו בקדשים הכא נמי אין זריעה לתרומה דמעלה עשו:

להא שמעתא - דרבי אושעיא:

הקדישן בכלי שרת קאמרת - דכיון דקדושין הן קדושת הגוף עבדינהו להו רבנן מעלה אבל משום קדושת פה דמלאן בכלי חול לשם חג לא עבדי להו מעלה ומהניא להו השקה:

זו לא שמעתי - במעלה זו דזריעה לא שמעתי אם בפה אם בכלי אבל במעלה אחרת שמעתי דאף בקדושת פה עבדוה רבנן ואיכא למילף מינה דהוא הדין לכל מעלות שבקודש:

דרכן ואחר כך הקדישן טהורות - לנסכים ור' יוחנן לטעמיה דאמר לעיל משקין מיפקד פקידי ולא קבילי טומאה עם האוכל ולקמיה מפרש היכי דריך להו:

הקדישן ואח"כ דרכן טמאות - קא ס"ד הקדיש יינו לנסכים:

טמאות - דעבוד רבנן מעלה בקדשים דמיטמא משקה עם האוכל ולא אמרינן בהו משקין מיפקד פקידי והא ענבים קדושת פה הן דאי נמי נתנן לכלי אין כלי מקדשן דאין כלי שרת מקדשין אלא דבר הראוי לו כדילפינן בשחיטת קדשים גבי מזבח שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי תלמוד לומר עולה וכלי שרת דומיא דמזבח נפקא לן התם:

בענבים של תרומה - והאי הקדישן קדושת תרומה קאמר דבתרומה לא שייכא קדושת כלי לא ביין ולא בענבים:

אבל הני - מי החג:

דרכן ואפילו טובא - לעיל קמהדר אמרת דרכן ואחר כך הקדישן טהורות ואפילו טובא בבת אחת בתמיה והא אמרת לעיל פחות פחות מכביצה דאי יותר הא איטמו משקין בכביצה מיציאת טיפה ראשונה טומאת האוכל שהרי יש בה כשיעור: הכי גרסינן אי בעית אימא הכא נמי בפחות מכביצה ואי בעית אימא התם דבעינן פחות מכביצה שנגעו ענבים בראשון. כגון טמא שרץ או טמא נבילה וכל שכן טמא מת דכיון דהוו ענבים שני טימאו את המשקין בכביצה משיצאת טיפה ראשונה ואף על פי שהן חולין דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ושני עושה שלישי בתרומה לא גרסינן דהא בחולין עסקינן דאי בתרומה הא אמרן דעבוד מעלה שמטמאה משקה עם האוכל:

הכא דנגעו - ענבים בשני דהוו להו שלישי ענבים שנעשו על טהרת תרומה משכחת בהו שלישי הלכך דרכן ואחר כך הקדישן שקרא להן שם תרומה טהורין ואפילו דרך הרבה יחד שהאוכל שלישי לא עשה למשקה כלום ומתחלה לא נטמאו עם האוכל דקודם קריאת שם לא עבוד מעלה הקדישן לתרומה ואח"כ דרכן טמאין דמקריאת שם חלה המעלה עליהן ונעשה המשקין כאוכל הכל אחד:

אף אנן נמי תנינא - דעבוד רבנן מעלה בקדשים ואפילו בקדושת פה:

שתהא חיותן בכלי - באותו כלי עצמו שהוא מקדש בו מי חטאת באפרן צריך למלאותו מן המעין ולא ימלאם בכלי אחר ויערם לתוך זה וכתב ונתן דמשמע תלושין דמותר למלאותו בכלי אחר ויערם לתוך זה:



אלא מעלה - בעלמא הוא מדרבנן שתהא חיותן בכלי ואסמכוה רבנן אקרא:

הכא נמי מעלה - בעלמא הוא דאין זריעה לתרומה ואסורין מלאכול:

תנינא - דעבוד רבנן מעלה בקדשים אפילו מדאורייתא:

בקדשים לא - אם טומאה דבת כפרה היא כגון זב וזבה ויולדת:

והבשר - כל טהור יאכל וגו' וי"ו יתירה לרבות עצים ולבונה של קודש לטומאה וקאי אדלעיל והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר:

איטמויי נינהו - בתמיה הא לאו אוכל נינהו

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו – משום חובת מצה בלילה ראשונה שהוא מחוייב לאכול מצה כדכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות:

שיבולת שועל - אביינ"א (שיבולת שועל) שיבולת שלה עשוי כזנב שועל:

שיפון - שיגל"א (שייגל"א: שיפון) :

יוצאין בדמאי - תבואה הנלקחת מעם הארץ והיא נקראת דמאי ספק עישרה ספק לא עישרה וחייבו חכמים להפריש מעשרותיה מספק ואם אכל מצה ממנה ולא הפריש מעשר ממנה יצא:

ובמעשר ראשון - של לויים:

שנטלה תרומתו - תרומת מעשר לכהן ומכאן ואילך המעשר מותר לזרים:

והכהנים בחלה ובתרומה - אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו ידי חובת מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר:

ולא במעשר שני - חוץ לירושלים:

עשאן לעצמו - לחם תודה ונזיר:

אין יוצא בהן - ואפילו לא שחט הזבח עליהן ולא קרא שם עליהן אלא שעשאן לדעת כן וטעמא מפרש בגמ':

למכור בשוק - לצורכי לחמי תודה ונזירות יוצא בהן אם לא מכר להן וטעמא מפרש בגמרא:

גמ' מין חיטין - לענין תרומה דאין תורמין ממין על שאינו מינו ותורמין חיטין על כוסמין:

דישרא - שיגל"א (שייגל"א: שיפון) :

גולבי - איספילט"א (אישפילט"א: כוסמת) בלע"ז:

שבילי תעלא - אביינ"א (שיבולת-שועל) תעלא תרגום של שועל:

דברים הבאין לידי חימוץ אדם יוצא בהן - משום מצה אם עשאן מצה:

אורז ודוחן - אין עושין חמץ ואם מחמיצין אותן מסריחין:

אוסר באורז ודוחן - לאכול הימנו תבשיל בפסח יש מפרשים למנחות משום דכל המנחות באות מצה ושיבוש הוא דאין מנחה באה אלא חטים דכתיב (שמות כט) סולת חטים תעשה אותם חוץ ממנחת העומר שאינה באה אלא שעורין [וכן] מנחת סוטה ופשיטא דדוחן לא ומאן פליג עליה דרבי יוחנן בהא ומי מתיר:

שקרוב לחימוץ - אלמא בא לידי חימוץ ולדידיה יוצאין בו משום מצה:

חמץ גמור לא הוי - ונפקא מינה דאין ענוש כרת ואם אכלו בשוגג אין מביא קרבן:

קרמית - מפרש לקמיה:

חייבת בחלה - דמין דגן הוי ואע"ג דחלת לחם כתיב בה וגמר לחם לחם מלחם עוני במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף ע:) אורז נמי לחם הוא:

שיצניתא - קצח שקורין נייל"א (קצח (צמח)) בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א (אישדרניל"א: זוּן (עשב בר הצומח בשדות הדגן)) ונמצאת בשיפון:

כלניתא - מק' (מ"ק: פרג) בלע"ז:

ביין ובשמן - דלא נתן בה מים:

אין חייבין על חימוצו כרת - דמי פירות אין מחמיצין כדלקמן:

מצה עשירה - ורחמנא אמר לחם עוני:

המחהו וגמעו - אשום לחם דמין דגן קאי ואשמעינן דגמיעה כאכילה לחייבו:

המחה - דישטנפרי"ר (דישטינפרי"ר: לערבב בנוזל, להמס) בלע"ז שהמחהו במים:

אין אדם יוצא בה ידי חובתו - דלאו דרך אכילה קאכיל ליה:



דמאי הא לא חזי ליה - ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשום מצה יצא מי שיש לו איסור אחר א"נ הויא לה מצוה הבאה בעבירה:

השתא נמי חזי ליה - דחומרא דרבנן בעלמא הוא דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

אכסניא - חיילות מלכי ישראל המוטלין על בני העיירות לזונן להגין עליהם מאויביהן וישראלים הן והרי הן כעניים הואיל ואינן במקומן:

שהקדימו בשיבלים - את המעשר הקדים לתרומה גדולה קודם מירוח דמן התורה תרומה קודמת למעשר דראשית קרי' רחמנא ומן הנותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי ועכשיו הערים הלוי וקידמו כדי שלא יחסרנו הכהן אחד מחמשים ונטלה הימנו תרומת מעשר כדינו אבל תרומה גדולה הראשונה לא נטלה הימנו ואשמעינן מתני' דמותר כרבי אבהו:

מכל מתנותיכם - בלוים כתיב:

את כל תרומת ה' - אפילו תרומה גדולה:

ומה ראית - דאוקמת קרא דחיוב' כשהקדימו בכרי וקרא דפטורת כשהקדימו בשיבלין:

האי - דנתמרח בכרי אידגן וכיון דנקרא דגן נעשה טבל לתרומה כדכתיב ראשית דגנך:

האי לא אידגן - וכי שקליה לוי עדיין לא הוה טבול לתרומה:

טבול מדרבנן - ואפ"ה מצוה הבאה בעבירה היא חשיב לה ולא דמי לדמאי וכדאמרן דהתם אשכחן ביה היתירא לכתחילה הלכך הכא בדיעבד נפיק:

ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - קא ס"ד בתרומת מעשר קאמר וקא פריך פשיטא:

לא צריכא שהקדימו בכרי - והאי תרומתו דקתני תרומה גדולה דהוי חזי לאפרושי מינה מעיקרא קאמר:

כדאמר ליה רב פפא לאביי - לעיל בשמעתין:

אסימון - מעה בלא צורה פלאט"ה (פלדו"ן: עשת, גולם (חתיכת מתכת, לפני שהוטבעה בה צורת מטבע)) בלע"ז:

ונתן הכסף וקם לו - במקדיש שדה כתיב ויסף חמישית כסף ערכך וגו':

כל טבל נמי לא איתקן - קושיא היא:

או אפילו (אכילת) מעשר עני - שאין בו שום קדושה דאילו מעשר ראשון אית ביה תרומת מעשר שהיא קדושה ומעשר שני כולו קדוש:

מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ - אתה יוצא בו ידי מצה בפסח אם עשאו מצה:



האוכל נבילה ביום הכפורים - שוגג:

פטור - מחטאת דאין איסור יום הכפורים חל על איסור נבילה ואם בו ביום נתנבלה אפילו הכי היתה אסורה קודם יום הכפורים משום אבר מן החי:

מידי בלבד כתיב - קרא משמע דכל מי שאיסור חמץ נוהג בו אתה יוצא בו משום מצה:

מי שנאכל באנינות - שמותר לאוכלו כשהוא אונן דרוש ביה לחם אוני ומעשר שני אינו נאכל באנינות דכתיב (דברים כו) לא אכלתי באוני ממנו:

מי כתיב עוני - בוי"ו דתשמע מיניה אוני:

שעונין עליו דברים - שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה:

אין לשין את העיסה - של מצות ביין ושמן ודבש מפני שקרובה וממהרת להחמיץ ואין אדם יכול לשומרה לפיכך אם לש תשרף מיד ובמועד קאמר ולא ביום טוב דהבערה שלא לצורך היא (ולר' יוחנן) דאמר לעיל מי פירות אין מחמיצין לא קשיא הך דאיהו אין חייבין על חימוצו כרת קאמר ולא הוי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה הוי כלומר רע ואותו חימוץ הן ממהרין להחמיץ ואי אפשר לשומרן:

וחכמים אומרים תאכל - דקסברי אפשר לשומרה והכא לא גרסינן מיד דמשנאפה לא תחמיץ:

שבתי היתה - שביתתי היתה רגל פסח אחד אצל ר' אליעזר ור' יהושע:

מקטפין - טחין פניה לאחר עריכתה:

פושרין - ממהרין להחמיץ:

יום ראשון - לילה הראשון שהמצה חובה בעינן לחם עוני:

אין לשין עיסה בחלב - כל ימות השנה שלא יאכל בשר עמה:

כעין תורא - מעט כעין של שור מותר ללוש בחלב דאכיל ליה מיד בבת אחת ולא משהי ליה דלינשי שנילוש בחלב:

ומאי שנא ממנחות - דתנן בהו דבאות מצות ואפילו הכי נלושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו: הכי גרסינן כהנים זריזין הם:

לתיתה - לשורן במים מעט ולכותשן במכתשת להסיר מורסנן כדי שתהא סולתן נקיה:

לתיתה ליתא בזריזין - כשמביאה הזר כבר היא סולת:

לישה - כגון מנחת מחבת ומרחשת ומנחת מאפה תנור שאופין אותה תחילה עשר חלות ואחר כך פותתין אותן עד שמחזירן לסלתן כדכתיב (ויקרא ב) פתות אותה פתים ואחר כך נותן שמן ובוללה ויוצק וקומץ וכשאפאה תחילה נילושה בפושרין:

לימד על יציקה ובלילה כו' - והני במנחת מאפה תנור לאחר לישה ואפייה ופתיתה נינהו:

במקום זריזים איתא - בעזרה שהמחבת והמרחשת כלי שרת הן וכן תנור של מקדש וכיון דבעזרה איתא חזו לה כהנים ומלמדין אותו להיזהר בה:

ומאי שנא - שאר מנחות דקאמר שמואל אין לותתין אותם ממנחת העומר דתנן בה לותתין אותה וצוברין אותה שיזובו מימיה:

ציבור שאני - מנחת העומר קרבן ציבור היא וכל עסקין שלה נעשין על פי בית דין קצירתה והיבהוב שלה ולתיתה הכל בבית דין ובזריזין הוא ואיכא דאמרי צבור שאני דהואיל וצוברין אותה מימיה זבין ואין מחמיצין ואלו מילתא היא חדא דבתוספתא קתני לה ולא קתני וצוברין אלא ובוררין ועוד אי איכא תקנתא בצבור (של) חיטים של מנחות נמי לילתתינהו וניצברינהו:

בבכורים - כגון כהן שהביאו לו חיטין בכורים בירושלים:

בכורים אין נאכלין אלא בירושלים - שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ואמר מר (מכות דף יז.) ותרומת ידך אלו בכורים:

מצה ומרור - הקישן הכתוב על מצות ומרורים:

מרור אינו בכורים - דתנן (בכורים פ"א מ"ג) אין מביאין בכורים אלא מז' מינין דכתיב מארצך משבח ארצך במנחות בפרק כל קרבנות (דף פד.) ולקמן במקום שנהגו (דף נג.):



הדר ביה ר' עקיבא - מהך הקישא דמצה ומרור ויליף ביכורים מבכל מושבותיכם:

אף מעשר שני - בירושלים הואיל ואינו נאכל בכל מושבות מעתה משהביאו לירושלים שוב אינו יכול לחלל לאכול בחוץ כדאמרינן במסכת מכות (דף כ.) מחיצה לקלוט מדרבנן דמשקלטוהו מחיצות שוב אינו נפדה:

כר' אליעזר - דאם נטמא פודין אותו ואוכלין אותו בכל מקום הלכך כי לא ניטמא נמי ולא נפדה נפיק ביה:

שאתו - כשלא תוכל לאוכלו כגון זה שניטמא ונתת בכסף:

מאן שמעת ליה כו' ר' עקיבא - לעיל בברייתא קמייתא וקממעט להו לביכורים מבכל מושבותיכם ולא מהקיש מצה ומרור:

ור' יוסי - למה ליה למילף ביכורים מבכל מושבותיכם תיפוק ליה מלחם עוני מהיכא דנפקא ליה מעשר שני בשלמא ר' עקיבא לא פירש אוני:

ואמר מר - במסכת מכות (דף יז.) אלו ביכורים. דכתיב בהו יד ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כו):

תרומה מותרת לאונן - ביבמות בהערל נפקא לן מוכל זר יתירתא זרות אמרתי לך ולא אנינות: ה"ג שמחה כתיב בהו ושמחת בכל הטוב:

זמן שמחה - בזמן קצירה ולקיטה שאדם לוקט תבואתו ולבו שמח הצריכו הכתוב קרייה דארמי אובד אבי:

מעצרת - דתנן במנחות (דף סח:) אין מביאין ביכורים קודם לעצרת ששתי הלחם של עצרת מתירין הבאת ביכורין דביכורים איקרו דכתיב וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה וגו':

ועד החג - שבתוך הזמן הזה זמן לקיטה ושמח במעשיו:

מהחג ועד חנוכה - אינו זמן שמחה ואינו קורא ומחנוכה ואילך אינו זמן הבאה דתניא בספרי אשר תביא מארצך כל זמן שמצויין על פני ארצך שלא כלו לחיה מן השדה:

חלוט - אישקלדי"ר (אישקלדי"ד: סופגנייה) וחשיבות הוא:

אשישה - גלוסקה גדולה:

הדראה - שניטל כל הדרה דהיינו פת קיבר:

של שלמה - שהיה מעונג כלומר סלת נקייה:

גרבא דחמרא - איפה של יין:



וכמה פת עבה טפח - ואפי' הכי שרו בית הלל אבל טפי מטפח לא:

שכן מצינו בלחם הפנים - שהוא אסור לבא חמץ כדאמרינן במנחות (דף כז.) כל המנחה אשר תקריבו וגו' לרבות לחם הפנים לחימוץ לאזהרה שלא יחמיצו ואפילו הכי עובי דפנותיו טפח דהיינו לחם שהיו לו פנים ואין פנים פחותין מטפח:

אם אמרו - והתירו עובי טפח:

לזריזין - כהנים שבקיאין בשימורו שלא יחמיץ יתירו לכל אדם שאינן זריזין:

בפת עמילה - שאינה ממהרת להחמיץ שעמילתה מעכבתה עמילה ברייר"א (בריי"ד: (לחם) מָעוּך, מעוסֶה (נלוש היטב)) כדתנן (מנחות דף עו.) כל המנחות טעונין שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה:

בתנור חם - בכל יום תמיד היו מסיקין תנור של מקדש לאפיית מנחות ולחמי תודה ושל מתכת היה כדאמר בזבחים בפ' דם חטאת (דף צה:):

בעצים יבשים - שהיו מביאים אותן מימות החמה כדאמרינן בתענית (דף לא.) מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה:

פת מרובה - הרבה חררין ביחד ולאו משום חימוץ נקט לה ובחררין דקים קאמר ומשום דקא טרח טירחא דלא צריך הוא:

ביחוד - בינו לביני רביה דר' ירמיה רב רביה דרב רבינו הקדוש לישנא אחרינא בייחוד בברור כמו וידעו ביחוד ששם ארון נגנז (יומא דף נד.):

בלישה - כשלשין אותה עבה היא העיסה כשהיא כולה ביחד: הכי גרסינן תניא נמי הכי ב"ש אומרים אין אופין פת עבה בי"ט ולא גרסינן בפסח:

תניא נמי הכי - דלאו משום חמץ נקט אלא משום טירחא דהא הכא לא תנא פסח:

ובסריקין המצויירים - מצות המצויירות ואע"פ שאמרו לכתחלה אסור דיעבד שפיר דמי:

שוהה עליהן - לציירן ואין נותנין מהר לתנור ומחמיצין:

אפשר יעשה - הצורה בדפוס ויקבענה בסריק:

כיון - כלומר מהר בדחיפה אחת:

יאמרו כל הסריקין אסורין ושל בייתוס מותרין - שהרי רוב נחתומין אין להם אותו דפוס:

לא של כל אדם אמרו - לאסור דבעל הבית העושה אותן לעצמו אינו חושש לייפותן כל כך ואינו שוהה עליהן:

אלא של נחתומין - העושין למכור ומקפידין על נויין ושוהין על ציורן:

איכא דאמרי לא נחתומין אמרו - לאסור שרגילין ובקיאין בדבר ויש להן דפוסין:

עושין סריקין - מצויירין כמין רקיקין ובלבד שיהו דקין וקלושין דאין ממהרין להחמיץ אבל לא מציירין את העבים כגלוסקאות דמתוך עוביין מחמיצין בשהייה מועטת:

הסופגנין - עשויין כספוג:

והדובשנין - מטוגנין בדבש וכולן מין לחם:

והאיסקריטין - עשויין כצפיחית דמתרגמינן איסקריטון (שמות טז) שלשין עיסתן רכה מאד:

המסרת - תרגום של מחבת:

ופטורין מן החלה - דכתיב (במדבר טו) באכלכם מלחם הארץ והני לאו לחם נינהו ולקמיה מפרש טעמא:

והמדומע - חולין שנפלה תרומה לתוכן פטור דתרימו תרומה כתיב ולא שכבר היה תרומה:

חלוט של בעלי בתים - אינו נעשה כתקון לחם: ריש לקיש אכולהו קאי ולא לאפלוגי אדר' יהושע בן לוי אתא:

מעשה אילפס הן - לפיכך לאו לחם הוא דקא סבר אין לחם אלא האפוי בתנור כדכתיב לחמכם בתנור אחד (ויקרא כו):

והללו - להכי פטורין לפי שעשאן בחמה ולא באור:

שהרתיח - האילפס ואחר כך הדביק בה הלחם דהוה ליה כעין מעשה תנור הלכך חייבין:

הינא - אינה אפויה כל צורכה לשון אל תאכלו ממנו נא (שמות יב):

העשויה באילפס - ואע"ג דלחם בעינן כדכתיב לחם עוני (דברים טז):

מאי מצה הינא - כלומר כמה תאפה ויהא יוצא בה:

שפורסה - שמשברה לשון פרוסה:

וכן לענין לחמי תודה - אם שחט הזבח עליהן מאחר שנאפת כענין הזה קידש הלחם והתודה כשירה דהואיל וקרמו פניה דתנן במנחות כי האי גוונא בעינן:



אחד מכל קרבן - תרומה לה' לכהן הזורק וגו' ארבעת מינין היו בה של עשר עשר חלות ומכל מין ומין נותן אחד לכהן והשאר לבעלים וכתיב אחד שלא יתן לו פרוסה:

המעיסה - החליטה:

פוטרין - מן החלה:

מוגלשין - רותחין:

ותנא קמא כו' - ברישא מהדר גמרא לפירושא דברייתא דלא תהוי משבשתא והדר מסיים מילתיה ומותיב תיובתא מינה לרבי יוחנן:

כמחלוקת בזו - כלומר המחייב בזו מחייב בזו והפוטר בזו פוטר בזו ורישא דמפיך פלוגתייהו לאו חדא תנא אמרינהו וקשיין אהדדי ומי ששנה זו לא שנה זו האי תנא אית לי' דמחומרי בית שמאי ומקולי בית הלל היא ותנא חליטה והוא הדין למעיסה והאי אית ליה דמקולי בית שמאי וחומרי בית הלל היא ותנא המעיסה והוא הדין לחליטה:

תברא - קשיין אהדדי:

תנא קמא סבר מעשה אילפס חייבין - והכי קאמר יכול תהא המעיסה והחליטה חייבין בחלה ת"ל לחם והני לאו לחם נינהו דקודם לישתן מבושלין ברותחין הן אבל מעשה אילפס שלא נאפו אלא על האור קרובין הן למעשה תנור ולחם נינהו וחייב ואפי' הדביק ולבסוף הרתיח ואמר ליה ר' יהודה מעשה אילפס נמי פטורין דאין לחם אלא האפוי בתנור:

שחזר ואפאן בתנור - למעשה אילפס והכי קאמר תנא קמא ת"ל לחם והני לאו לחם נינהו דמבושלים במים הן והוא הדין למעשה אילפס נמי שהדביק ולבסוף הרתיח נמי לאו לחם נינהו אבל חזר ואפאו בתנור לחם קרינא ביה:

ור' יהודה סבר - אפוי בתנור אחד בעינן ולא בשני תנורים כגון אילפס ותנור:

הדביק מבפנים - הלחם באילפס:

והרתיח מבחוץ - שנתנה על האור כמו שאנו עושים:

מהו - מי הוי לחם:

הי ניהו - אלו הן מעשה אילפס שנחלקו בו חכמים ר' יוחנן וריש לקיש:

ואבוקה כנגדו - מלמעלה וחום האש לוהט באילפס וממהר אפייתו מהו מי הוי כעין תנור או לא:

רוב עניים עושין - כל מעשה אילפס כן שאין להם עצים ובכך הוא ממהר לאפות:

לדברי רבי מאיר - דאמר בפרק שני דקדושין (דף נד:) מעשר ממון גבוה הוא פטורה מן החלה כדמפרש דעריסותיכם כתיב ולא של גבוה:



ומצה של מעשר כו' לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה - ואפילו לא דריש עוני לשון אנינות בעינן מצה שלו ולא של גבוה ולקמן פריך מי כתיב מצתכם:

הכי קאמר - לימא מסייעא הא לכל מילתיה דרב אסי דמדבהא פליגי באתרוג נמי פליגי:

תרי זימני - אבל התם לכם למעוטי שאול וגזול אבל אתרוג של מעשר שני האי דאיתיהיב ליה לאכילה נפיק ביה ואפילו לר"מ:

דרבי יוסי הגלילי - דאמר לעיל יצא זה שאינו נאכל באנינות:

בחולין - לאחר שנטלה חלתו לא נפיק בחולין דידיה:

כי תיבעי לך לר"ע - דלא דריש אוני ומיהו היתר במושבות בעי כדמיעט לעיל בכורים מהאי טעמא ומעשר שני ריבה משום דאית ביה היתר מושבות אפי' לאחר שנכנס לירושלים אם נטמא כרבי אלעזר:

לשריפה אזלה - דתרומה טמאה אסורה באכילה ובעודה טהורה אין לה היתר במושבות משום דמעשר שני הוא ובתר דקלטוה מחיצות לית ליה פדייה: או דילמא הואיל ואילו לא קרא עליה שם חלה אית לה היתר במושבות. אם נטמא ונפיק השתא נמי לא פקע תורת מצה מינה משום קריאת שם חלה דהא חלה בעלמא לא נפקא מכלל מצה כדתנן מתניתין והכהנים בחלה אלא הא לחודה משום דאסורה ליה במושבות ואמרינן הואיל ונפיק:

הלקוח בכסף מעשר שני - בירושלים כדכתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו':

ואליבא דרבנן - דפליגי עליה דרבי יהודה ואמרי לקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה דאלימא למיתפס פדיונו לא תיבעי לך דאף על גב דהך חלה לית לה היתר במושבות דכל זמן שלא נטמא אין לה פדייה בירושלים ומשנטמא שוב אין לה היתר אכילה דהא חלה היא אפילו הכי אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה שם הוה לה היתר במושבות על ידי טומאה דנפיק בה אף בירושלים השתא נמי נפיק כדאמרן במעשר גופיה:

יקבר - כל לקוח בכסף מעשר שני שנטמא משום דקלישא קדושתיה ולא אלים למיתפס פדיוניה ואי נמי לא קרא עליה שם חלה לא הוה ליה היתר במושבות:

מאי מי אמרינן הואיל ואי לאו לקוח הוא - כלומר הואיל ומעשר שני גופיה דאתי האי מחמתיה וקיל האי מיניה נפקינן במצה דידיה דאית ליה היתר במושבות על ידי טומאה והא דלית ליה היתר להאי לאו חומרא הוא לגביה אלא קולא הוא משום דלא אלים למיתפס פדיונו הלכך לא חמיר כדמעיקרא ואי משום דחלה הוא ובלאו לקוח נמי לית ליה היתר הכא נמי נימא הואיל אחרינא הואיל ואילו לא קרא עליה שם ולא לקוח הוא:

או דילמא חד הואיל אמרינן - כגון חלת מעשר גופיה דלא נפקי בה אלא ע"י הואיל ואי לא קרא עליה שם אי נמי חולין של לקוח לא נפקי בה אלא ע"י הואיל ואי לאו לקוח הוא התם אמרינן הואיל ושרי אבל חלת לקוח דבעי תרי הואיל לא אמרי' וא"ת בחלת מעשר גופיה נמי תרי הואיל איכא הואיל ואי לא קרא עליה שם והואיל ואי מיטמא פריק לה ואית ליה היתר במושבות הכא לא קרינא הואיל דבר שיש בידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק:

מסתברא שם מעשר חד הוא - וכי היכי דנפיק במעשר גופיה נפיק בחלתו הואיל ושם חלה לא נפיק בעלמא מכלל מצה ונפיק נמי בחלת הלקוח דהא מכח מעשר באה ולא מחמרינן ליה מיניה:



ושמרתם את המצות עביד לה שמירה לשם מצה - כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה:

יצאת כו' - דלאו לשם מצה של מצות פסח עביד לה אלא לשם מצה של זבח:

שאינה נאכלת לשבעה - דלאחר יום ולילה הויא נותר כדכתיב (ויקרא ז) ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו וגו' והיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע"ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה מיהו כי עבדה לאו לשם מצה הראויה למצוה איתכוון דכי עבידה אדעתא לאיפסולי ביום ובלילה עבדה ואית ליה לרב יוסף הא דרשה (דרבא) דבעינן שימור לשם מצוה ואההוא קרא סמיך ובהא פליג דאי נמי איכוין לה נמי לשימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעינן שימור לשום מצה כל שבעה:

ותיפוק ליה דאינה נאכלת לאונן - ולמה לי קרא אחרינא דכל קדשים אסורין לאונן ביבמות (דף עג:) אתיא לן בק"ו מה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני בשר קודש חמור לא כל שכן:

סבר לה כרבי עקיבא דאמר - לעיל (דף לו.) במצה של מעשר שני נפיק ואע"ג דאסור לאונן דלא דריש עוני לשון אוני אלא עני כמסורת:

ותיפוק ליה - כיון דדריש עני הא לאו מצה ענייה היא דהא נילושה בשמן:

רביעית היא - חצי לוג שמן מביא לתודה וחוצהו חציו לעשר חלות ועשר רקיקין וחציו לרבוכה במסכת מנחות בפרק שתי מדות (דף פט.) ובנזירות לא היתה רבוכה אלא חלות ורקיקין ולא היה מביא אלא רביעית כדאמרינן נמי התם הלכך רביעית שמן לעשרים חלות גדולות שנעשות משבע עשרונות פחות שליש עשרון שזה הוא שיעורן כדאמרינן התם בהתודה אין כאן עושר:

ותיפוק ליה דאינן נאכלות בכל מושבות - אלא בירושלים דמחיצת קדשים קלים לפנים מן החומה כדכתיב (דברים יב) ואכלת לפני ה' וגו' וכל נדריך אשר תדור ואם יצאו נפסלין דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טרפה וגו' כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר:

זאת אומרת - מדלא נפקא ליה מבכל מושבותיכם קסבר חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלות בנוב וגבעון ודלא כר"ש דאמר בפ"ק דמגילה (דף ט:) דלא קרב בנוב וגבעון דהיינו במה גדולה אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן אבל חובות שאין להן זמן קבוע לא ודלא כמ"ד בפרק בתרא דזבחים (דף קיז.) כאן וכאן במה גדולה דנוב וגבעון ובמה קטנה שהיה עושה בראש גגו לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים ועל אותן שקרבו בנוב וגבעון הוצרך להביא ראיה מושמרתם את המצות וממצות תאכלו וגו' דלא נפקי מבכל מושבותיכם דאית להו היתר בכל מושבות שהיו יכולין להוליכן בכל מקום שירצו בתוך זמן אכילתן דתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן עבודה בכהנים ונאסרו הבמות עברו את הירדן והוקבעו בגלגל ז' שכבשו וז' שחילקו היו הבמות מותרות באו לשילה לאחר שחילקו והוקבע משכן שם נאסרו הבמות וכולהו מפרש מקראי בפרק בתרא דזבחים חרבה שילה בימי עלי כשנשבה הארון בארץ פלשתים באו להן לנוב ולא היה שם משכן אלא בית של אבנים היה והוקבע שם מזבח הנחשת אבל ארון לא היה שם שכשהחזירוהו פלשתים עמד בקרית יערים עשרים שנה עד שמלך דוד והביאו לציון ובציון עמד עד שבנה שלמה בית המקדש כדכתיב (מלכים א ח) ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' וגו' ומזבח הנחושת היה בנוב כל ימי שאול ושמואל כדכתיב (שמואל א כא) ויאמר אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש [וגו'] המוסרים מלפני ה' חרבה נוב על דבר זה שהרגם שאול מפני שנתנו לחם לדוד ובאו להם לגבעון וניתן שם מזבח הנחשת עד שבנה שלמה הבית כדכתיב בדברי הימים (א' כא):

ברית - שבועה:

ואיכא דאמרי - בתמיה אמר ליה וכי הן הדברים כו' דלא בעי טעמא כהלכה למשה מסיני:

וטעמא מאי - גמרא בעי לה וטעמא מאי שעשאן למכור בשוק לצורכי תודה יוצא בהן אם לא מכרן הרי לא נשתמרה לשם מצה אלא לשם זבח:

איפוק בהו אנא - ידי חובת מצה:



מתני' אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בחזרת ובתמכא ובעולשי' ובחרחבינא ובמרור - כולהו מפרש בגמ':

כבושין - בחומץ:

שלוקין - מבושלין הרבה מאד עד שנימוחין:

מבושלין - כדרך בישול:

ומצטרפין לכזית - אם אין לו מאחד מהן כזית אבל יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית מצטרפין זה עם זה כדי לצאת ידי חובתו:

ובדמאי ובמעשר ראשון כו' - אבל בטבל לא ואף על גב דמעשר ירק דרבנן הויא לה מצוה הבאה בעבירה דומיא דעציץ שאינו נקוב דאמרן בפירקין:

גמ' חסא - ליטוג"א (לייטוג"א: חסה) :

הינדיבי - עשב שקורין קרישפל"א (קרישפיל"א: עולש [ראה שבת קג.]) :

תמכתא - מרוביי"א (מרובי"א: מרוביון (מין צמח)) :

אצוותא דדיקלא - סיב הגדל ונכרך סביב לדקל שקורין ווידיל"א (וידיל"א: קנוקנת [של גפנים, בהשאלה לסיב של דקל (ראה עירובין נח.)]) :

מררייתא - אמירפויי"ל (אמירפוי"ל: דקורית, פעפועין, קקולי (שמות שונים של עשב ריחני) [ראה תוס' חולין דה"מ עקירא דמרירתא. פירוש מילולי הוא: עלה מר]) והיא פופר"ץ (פורפירי"ץ: טלופח, טלף החמור (מין עשב)) :

חרחלין - לא איתפריש שמו:

ובחזרין - חזרת:

עולשי שדה - אע"ג דיש להן שם לווי הרי הן כעולשי גינה:

עסווס וטורא ומר ירואה - מיני ירקות:

הירדופנין - יש מפרשין אלוישנ"א (לענה) :

חזרת גלים - שם לווי הוא:

ערקבלין - מפרש בסוף פ' שני דעירובין אצוותא חרזייתא הוא סיב גדול ועב ומין לעצמו הוא:

וחזרתי על כל תלמידיו - של ר' אליעזר ובקשתי לי חבר לסייעני ששמע דבר זה מפיו ולא מצאתי:

שרף - כשסוחטין אותו במקום חיתוכו יוצא ממנו שרף לבן כחלב וקורין לייטו"ן ([[:קטגוריה:{קטן (מיץ|{קטן, (מיץ]][[קטגוריה:{קטן (מיץ]])} :

מכסיפין - אינו ירק מאד ככרתי אלא פלד"ש (פלדי"ש: חיוורים) :

כל ירק מר - תרווייהו אית ליה יש לו שרף ופניו מכסיפין והן הן סימני מרור:

מדברי כולן - כל המפרשין שמות הירקות כגון מתני' ותנא דבר קפרא ורבי יהודה ור' מאיר ותנא דבי שמואל מכולן למדנו שהמרור יש לו שרף ופניו מכסיפין שבכל הירקות הללו רואין אנו בהן הסימנין האלו:

אמררייתא - פופר"ץ (פורפירי"ץ: טלופח, טלף החמור (מין עשב)) :

והא - אנן רישא דכולהו חזרת תנן:

ותנא דבי שמואל - נמי חזרת תנא ברישא אלמא היא קדמי לכולהו:

מצוה בחזרת - כדמפרש טעמא כדרבא ור' יונתן:

מאי חסא - מאי טעמא קרינן ליה חסא משום דזכר הוא דחס רחמנא עלן אלמא להכי קיימא:

למה נמשלו כמרור - דכתיב (שמות א) וימררו את חייהם:

תחילה רכה - בתחילה נשתעבדו להן ע"י שכר שהיו שוכרין אותן:

מרור סופו קשה - הקלח שלו מתקשה כעץ:

הדרי בי - לא אוסיף עוד:

מרירתא דכופיא - מרה של דג ששמו כן:

כי מצה - שהרי הוקשו:

הירדוף - עץ שהמתיק בו משה את מי מרה ואמרינן (בסוטה) (מכילתא פרשת בשלח) נס בתוך נס שהוא היה מר והוא הירדוף:

הרזיפו - מין זרע וסם המות לבהמה הוא הרזיפו אינו ניקח בכסף מעשר דאינו פרי מאכל ואנן אוכלא בעינן דומיא דיין ושכר ובקר וצאן כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו':

ואימא מרור חד - מינא הוא מהנך ירקות ולאו כל הני אלא מר שבכולן:

כרישין - כרתי כרישין של גינה:

כרשי שדה - שלוויי"ש (שלויי"ש: בר [משמעות המילה היא: יערי, פראי, והיא משמשת כאן במשמעות של "חתול-בר", "תות-בר" וכדומה]) :

והרמוצה - מין דלעת הוא ובמסכת נדרים (דף נא.) מפ' קרא קרקוזאי:

אינן כלאים זה בזה - אע"ג שיש שם לווי לאחד אינו כלאים בחבירו:

חזרת בחזרת גלין - וכן עולשין בעולשי השדה (זוגות זוגות כמו שהן שנויין):

וכי תימא כולהו בהדי הדדי קתני - דבכל הני קאמר דאינן כלאים זה בזה חזרת עולשין וכרישין:

זוגות זוגות - חזרת וחזרת גלין או עולשין ועולשי שדה וכן כולן שנינו דאין כלאים זה בזה אבל חזרת בעולשין לא:

מאי - כולן נזרעין בערוגה אחת דאמר רב לעיל נזרעין כהלכתן קא אמר כדי שלא יינקו זה מזה כגון חמשה זרעונין בערוגה של ששה על ששה טפחים כדתנן במסכת שבת (דף פד:):



אבל בירקות לא - דירקות ינקי טפי:

למימרא דירקות אלימא - לינק טפי מזרעים דאיצטריך ליה למימר דאף ירקות נזרעין חמשה מינין בערוגה של ששה:

כל מיני זרעים אין נזרעים בערוגה אחת - אפילו בשיעור הזה משום דינקי טפי והא דתנן זורעין בתוכה חמשה זרעונין בירקות קאמר דנזרעים כהלכתן:

מהו דתימא הני דמרור מין זרעים נינהו - ולא יזרעו בערוגה אחת קמשמע לן רב דמין ירקות נינהו ונזרעים:

זרעים סלקא דעתך - היכי תיסק אדעתין דזרעים נינהו והא כולהו תנאי ירקות קרי להו:

חזרת איצטריכא ליה - לאשמועינן דנזרעת כשאר ירקות בערוגה עם ארבעה זרעונין:

להקשות - קלח שלה נעשה עב:

מרחיבין לו - מקום עד בית רובע שלא יזרעו אצלו מין אחר:

בית רובע - מקום זריעת רובע הקב חצר המשכן היה שיעור לבית סאתים וכל בית כור ובית סאה ובית רובע שבגמרא לפי אותו חשבון:

לא שנו - דיבש יש לו טעם מרור אלא קלח דמתוך שהוא עב אינו מתייבש שיפסיד טעמו אבל עלין יבשין הרי הן כעפר בעלמא:

מכלל דרישא בעלין - קא פסיק ותנא בהו בין לחים בין יבשים:

כמושין - פלצדא"ו (פלצידי"ש: נובלים) :

כללו של דבר כו' - קתני מיה' בדר' מאיר יוצאין בהן ובקלחין שלהן בין לחין בין יבשין ומתני' נמי מדמכשר ביבשים רבי מאיר היא ושמע מינה בעלין נמי אכשר:

תרגומא - להא דקתני בדר' מאיר יבשין אקלח קאמר:

השתא מצה - דמעשר דידה דאורייתא ואיכא למיפסלה משום דאין לה היתר במושבות קאמר ר"ע דנפיק הואיל ואי מטמיא פריק לה ואית לה היתר:

מרור - דמעשר ירק מדרבנן הוא ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות מיבעיא:

כעין דאורייתא תקון - ואין לו היתר במושבות ומרור איתקש למצה מה מצה בעינן נאכלת בכל מושבות אף מרור נמי בעינן יש לו היתר. לישנא אחרינא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור מדרבנן בפרק בתרא (דף קטו.) וזה שמעתי וקשיא לי בזמן הזה מי מסקי מעשר שני לירושלים ואי למאן דאמר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא בהדיא איבעי ליה לפרושי בזמן הזה:

מצה ומרור - הוקשו יחד וכי היכי דמצה יש עליה שם מעשר שני ולא נפיק ביה אף מרור נמי שיש עליה שם מעשר שני לא נפיק ביה:

מתני' חולטין - ברותחין שאין מניחין אותו להחמיץ:

לא תשרה המורסן - לשוף בה בשרה מפני שמחמיץ בשרייתו:

אבל שפה היא - מורסן יבש בבשרה ואע"פ שמים טופחין על בשרה:

לא ילעוס - לא יכוס:

גמ' האפוי - לחם משנאפה כל מה ששוריהו במים אינו מחמיץ:

אדמבשל ליה מחמע - בעוד שהמים פושרים קודם שירתיחו הוא מחמיץ ובדשדי ליה לתוך רותחין ליכא לאוקומה דהא בהדיא תני לה וחלוט שחלטו ברותחין:

אפוי שבשלו - כלומר אפוי אפילו הוא מבשלו לאחר אפייה אינו מחמיץ:

דלף - מן הגג:

אינו בא לידי חימוץ - שטירוד הדלף הנופל תמיד אינו מניחו להחמיץ:

טיף להדי טיף - שנופלין טיפה אחר טיפה סמוך ותכף ואין שהות בינתים:

ותיקא - מאכל קמח:

מישחא ומילחא - בקימחא שרי דמי פירות אין מחמיצין:

לא לימחי איניש קדרא - שמעבין תבשיל הקדירה על ידי שממחין קמח לתוכו ואפילו בקמחא דאבישונא שנתייבשה וניקלית בתנור כשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור והרי היא כאפויה אפילו הכי לא ליעביד:

דילמא לא בשיל שפיר - לא נעשית קלי כל צורכה בתנור ומחמצת בתבשיל וכשהוא טורפה בקערה היא מחמצת (ועוד) שאין דרך נתינתה לתוך תבשיל רותח:

לא ליחלוט - ברותחין:



תרתי חיטי - גרעיני חיטין אלא חדא חדא חיטתא:

דילמא אתיא חדא ויתבה בציריא דחברתה - בסדק של חברתה:

דיקולא דמיא - רתיחת המים:

ציריא - סדק כמו טייליא חריפא דמצרי זיקי דמסכת ע"ז (דף ל.):

אי הכא אפילו חדא - שבולתא נמי לא ליחרוך:

דילמא נפקי מיא - מחיטי דברישא חדא ובלעי חטים דאידך רישא:

ה"ג והדר ביה אביי דכל אגב מדלייהו לא מחמעי - כל דרך נפילתם לא מחמעי:

חצבא דאבישונא - כד שמייבשין בתוכו קליות בתנור:

סחיפא שרי - אם פיו כפוי למטה שהיו המים הנפלטין מן הקלי על ידי חום האור זבין ויוצאין לחוץ שרי:

זקיפא - שיהא זוקף כדרכו אסור שהמים נפלטין וחוזרין ונבלעין ומדאמר אביי סחיפא שרי משום דדייבי אבראי שמע מינה הדר ביה ממאי דאמר לעיל לא ליחרוך איניש תרתי שיבלי דהני נמי דייבי מיא ושרקי ונפלי ולא מיבלעי באידך:

נתבקעו - מחמת הניפוח שמחמת המים אסורות דודאי ממהרות להחמיץ:

שורן בחומץ - אם רואה שנופחות שורן בחומץ:

וחומץ צומתן - אשטריינ"ב (אישטריינ"ט: מְצַמֵּק) בלע"ז ואינו מניחן להחמיץ:

והן מתבקעות מאיליהן - שאינן יכולות לעמוד מפני ריח היין:

בדורא דבי בר חשו - בכפר של אותו האיש:

נתבקעו ממש - כלומר דאין אסורות אלא נתבקעו ממש ואותן לא מבוקעות ממש היו והתירן: אמר רבה גרסינן: בעל נפש חסיד:

הכי קאמר אפילו חיטי - שהן קשין משעורין ואין ממהרין להחמיץ בעל נפש לא ילתות אבל דלאו בעל נפש דלא מחמיר על נפשיה כולי האי:

דשרירן - קשים:

לאבא - רבה הכי קרי ליה לשון רבנות:

מאן דצאית ליה לאבא יאכל לחם עיפושא - כלומר לא תהא סולתן נקיה:

דהא בי רב הונא לתתי - כולה רב נחמן אמר לה:

ורבא אמר אסור ללתות - לכולי עלמא:

דשיען - שחלקין הן:

והדראה - קיבר:

של כפרים טהורים - לפי שאין מקפידין על סולתן לעשותן נקיה כל כך ולא לתתי לחיטי דידהו ונמצא שלא הוכשרו וקא קרי להו סולת אלמא אפשר לנקיה בלא לתיתה:

בתר דנפק - רבא מבי מדרשא:

אמר - רב פפא נצטער בעצמו מדוע לא נזכרתי להשיב לו מהא דאמר ר' ירמיה כו':

ואי לאו - לתיתה דעכשיו בעי שימור שלא יחמיצו שימור למה לי:

לאו שימור הוא - אי לא עבד ליה שימור מקמי הכי: דאמר רב הונא גרסינן:

בצקות של נכרים - שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו דהוא הוי סימן סידוק וסימן שיאור כדלקמן:

שיאכל כזית מצה באחרונה - דבהא לא נפיק ידי חובת מצה משום דלא הוי לה שימור לשם מצה ואף על פי שאנו רואין שאין כאן חימוץ ומיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעינן:

באחרונה - היא מצות אכילתה שעם הפסח היא חובת אכילתה דכתיב קרא (שמות יב) על מצות ומרורים יאכלוהו ופסח נאכל על השובע כדתנן (לקמן דף קיט:) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן:

בראשונה לא - כלומר באכילה ראשונה שאכל מבצקות של נכרים לא נפיק: הכי גרסינן מאי טעמא דלא עבד לה שימור ולא גרסינן אי נימא דהא ודאי טעמא משום הכי הוא:

מאפייה ואילך - משמע משמתקנה לאפייה כגון עריכתה וקיטוף שלה ונתינתה לתנור:

וממאי דילמא - לעולם שימור דלישה שימור הוא ואע"ג דלא איצטריך שימור מקמי הכי והכא מאי טעמא לא נפיק משום דמשעת נתינת מים לקמח שזה דבר המחמצת הויא צריכה שימור וזו לא נעשה לה שימור מההיא עידנא דנחית לתורת שימור דהיינו מנתינת מים:

ואפילו הכי - דלא אשכח רבא סייעתא למילתיה לא הדר ביה ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה:

מהפכי כיפי - העמרין וקושרין את העמרים בימות הקציר:



מנקטא לה אימיה - חיטין מתחלת קציר לצורך הפסח ועבדא להו שימור מעיקרא:

בארבי - מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לבדם לצורך הפסח:

חישתא - שם הנהר. טבעה קודם הפסח והיו בה חיטין:

שאבד בו כלאים - שנארג בו חוט של כלאים ואינו ניכר:

הרי זה לא ימכרנו לנכרי - דהואיל ואין כלאים שבו ניכרים אתי לזבוניה האי נכרי לישראל ולביש להו ישראל ולאו אדעתיה:

ולא יעשנו מרדעת - דילמא הדר שקיל ליה מהתם ותופרו באחד מבגדיו:

אבל עושה אותו תכריכין למת - דמהתם תו לא שקיל ליה דבגדי המת אסורין בהנאה ומת אין מצות נוהגות בו דכתי' במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות (שבת ל.) והני חיטי כיון דלא מינכר חימוץ דידהו אתי האי נכרי והדר מזבין להו לישראל:

קבא קבא - קב לזה וקב לזה ולא הרבה לאיש אחד:

מוללן - בקמח קרי מלילה כשנותנין קמח לתבשיל:

ואחר כך נותן את החומץ - דאין החומץ מניחו להחמיץ לפי שמבשלו:

ויש אומרים אף נותן חומץ תחלה - דאף על גב דחומץ כבר מעורב בתבשיל הוא מבשל את הניתן בתוכו:

שהעבירן מעל האור - מרותחין ערב שבת עם חשיכה:

לא יתן לתוכן תבלין - דכלי ראשון מבשל ונמצא מבשל תבלין בשבת:

לתוך הקערה - דכלי שני אינו מבשל:

לכל הוא נותן - לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שהחומץ מבשלן ואע"ג שקדם:

הני מילי בעיניה - כשהחומץ בעין אבל כשהוא מעורב בתבשיל אין כחו חזק:

אחד זה ואחד זה - בין חומץ תחלה בין חומץ בסוף אסור:

לבורדקאי - נחתומין:

בחסיסי - קמחא דאבשונא: בדוכתא דשכיחי עבדי כגון בי ריש גלותא שהעבדים מזלזלין בדבר איסור יותר ויותר:

מתני' חרוסת - אייגרו"ס (איגרו"ם: חמיצוּת (מאכל שיש בו טעם חמוץ)) ויש בו חומץ ועשוי לטבל בו בשר ורגילים לתת בו קמח וכל דבר שמקהה את טעמו וקמח לאחר זמן מחמיץ ומקהה את הטעם:

אין מבשלין - דכתיב (שמות יב) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל וגו':

לא במשקין - אע"ג דכתיב במים וטעמא מפרש בגמרא:

סכין - בשעת צלייתו:

ומטבילין - בשעת אכילתו:

מי תשמישו של נחתום - שמצנן בו ידיו בשעה שהוא עורך ומקטף את המצה ישפכו:

גמ' מחלוקת - דשרי ליה תנא קמא לאוכלו מיד בנותן לתוך החרדל לפי שהוא חזק ואין מניחה מהר להחמיץ:



אחרוסת קאמר - מי אית לך דרבנן נמי אחרוסת פליגי:

לא סבירא לי - אלא בחרוסת נמי שרו והלכה כמותן:

כוותיה דרב כהנא מסתברא - דאמר רבנן אחרוסת לא פליגי וכי אמר שמואל הלכה כחכמים אחרדל קאמר:

אין הלכה כרבי יוסי - דאמר לעיל חומץ צומתן:

מאי לאו - מדלא צמית חטין שהתחילו לינפח כבר אלמא כשאר משקין הוא אחמועי נמי מחמע את הניתן מתחילה לתוכו כדרב כהנא אלמא שמואל כרב כהנא סבירא ליה וכי קאמר שמואל הלכה כחכמים אחרדל קאמר ולא אחרוסת:

לא מיצמת צמית - את שהתחיל להחמיץ ולא מחמע נמי את הניתן לתוכו דלא הוי כמים:

במים - ובשל מבושל במים:

שמפיגין טעמן - שנותנין בו טעם שלהן:

ובשל מבושל - רבויא הוא דהוה ליה למיכתב נא ומבושל:

צלי קדר - שמבשלין אותו בקדירה בלא מים ובלא שום משקה אלא מים הנפלטין משמנו למאן דיליף לה מק"ו הכא שרי לרבי דיליף מרבויא האי נמי בשל מבושל הוא:

חייב - מלקות על אכילתו:

ר' יוסי היא - דאמר בישול לאחר אפיה בישול הוא:

יוצאין - ידי חובת מצה ברקיק השרוי בתבשיל לאחר אפייתו ואף על פי שמתמסמס לחם הוא כל זמן שהוא קיים שלא נימוח לגמרי וכן במבושל:

אבל לא במבושל - דלאו לחם קרינא ביה ואע"פ שכבר נאפה בתנור הואיל וחזר ובישלו ביטלו מתורת לחם:

שאני הכא דרבייה קרא - ובשל מבושל דהוי ליה למכתב ומבושל וגזירת הכתוב הוא בפסח:

יכול צלאו כל צרכו - ואח"כ בשלו יהא חייב והאי תנא הוא דאמר לעיל צלאו ואח"כ בישלו חייב לישנא אחרינא יכול צלאו כל צרכו דשויא חרוכא כדמפרש יהא חייב דלאו צלי אש הוא אלא קלי אש ושרוף וזה עיקר וראשון אינו כלום דההוא תנא כיון דרבי קרא צלאו ואחר כך בישלו מה לי שויה חרוכא מה לי לא שויה:

חרוכא - שרוף:

חי - לגמרי שלא נצלה כלל:

נא - צלי ואינו צלי:

יכול יהא מותר - לאכול ממנו חי לכתחלה דאפילו איסורא נמי ליכא תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש ולא זה שאינו צלי והויא לאו שבכללות והאי תנא סבר אין לוקין על לאו שבכללות:

כדאמרי פרסאי אברנים - אותה צליה שבלשון פרסי קרויה אברנים בלשון הקודש קרי נא:

חמי טבריא - מעינות רותחין:

פסח שבישל בחמי טבריא חייב - על אכילתו וקא סלקא דעתך משום דלא תאכל מבושל:

דלאו תולדות אש היא - הלכך לאו בישול הוא דליהוי חייב משום אב מלאכה:

משום צלי אש - לאו דלא תאכל כי אם צלי אש איכא ולא לאו דבישול וסבר לוקין על לאו שבכללות:

בהדיא - דחייב רב חסדא משום צלי אש ולאו משום בישול:



לוקה שתים - משום לא תאכל נא ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש דכי אם צלי אש נמי אלאו דלא תאכלו קאי:

מבושל לוקה שתים - משום מבושל ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש:

לאו שבכללות הוא - דכולל בו כל מיני בשולים שאינן צליה לאסור:

איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי - כיון שהוא לוקה משום נא משום מבושל תו לא לקי משום כלל דכי אם צלי אש:

אבל חדא מיהא לקי - כגון המבשל בחמי טבריא ואכלו דאין כאן מלקות דבישול ולא מלקות של נא לוקה משום כי אם צלי אש:

ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי - משום כי אם צלי אש דלא מיוחד לאויה דידיה כלאו דחסימה שהוא מפרש איסורו וסמיכא ליה פרשת מלקות לעיל מיניה:

אכל זג לוקה שתים - נזיר שאכלו משום זג לא יאכל ומשום מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים וגו דלא יאכל קאי נמי אמכל אשר יעשה:

לאו שבכללות - אין לוקין על מכל אשר יעשה דלאו שבכללות הוא שכולל חרצנים וזגים וענבים לחים ויבשים ועלים ולולבין:

תרתי לא לקי - היכא דאכל זג או חרצן ולקי עלייהו לא לקי תו משום מכל אשר יעשה ומודה אביי דאם אכל זג וחרצן לוקה שתים דכיון דמפורש כל אחד לעצמו קאי נמי אלאו דלא יאכל והוי כמאן דכתב לאו אכל חד וחד והכי מוכח במסכת נזיר דלא פליג אביי אלא אמלקות דמכל אשר יעשה:

חדא מיהא לקי - אם אכל עלין ולולבין דאין כאן מלקות דזג וחרצן לקי משום לאו דמכל אשר יעשה:

אכל כזית נא מבעוד יום פטור - טעמא מפרש לקמיה מקראי:

לא פסל את עצמו מבני חבורה - דאמרי' לקמן (דף פו.) אין הפסח נאכל לא בשתי חבורות כאחד ואין האוכל אוכל בשני מקומות ונפקא לן מבבית אחד יאכל ומתרגמינן בחבורא חדא יתאכל ואכילה דמבעוד יום לאו אכילה היא ומותר לאכול משתחשך עם בני חבורה שנמנה עמהן:

כזית צלי משחשיכה - מפסח שנמנה עליו:

פסל עצמו מבני חבורה - כדפרישית שאין האוכל מותר לאכול הימנו בשני מקומות:

בשעה שאינו בקום אכול צלי - דאין לו היתר אכילת צלי אינו דין שישנו בלאו דלא תאכל נא:

או לא - או לא נאמר כן אלא בענין אחר בשעה שישנו בקום אכול צלי דהיינו בלילה דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה אינו בבל תאכל נא:

ואל תתמה שהרי הותר מכללו אצל צלי - דהא אפילו צלי היה אסור לאכול ביום כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ולא ביום וכשחשכה הותר מכלל איסור עשה דצלי ונימא נמי נהי דלא הותר לכתחלה אצל נא מיהו לא לחייב עליה אם אכלו:

שאין תלמוד לומר כי אם צלי אש - דהא כתיב לעיל מיניה צלי אש ומצות וגו':

אקרא אני בשל - דייך הוה ליה בקריאת בשל:

אין לי - שיתחייב על אכילת בשר אלא אם כן בישלו משחשיכה שהוא עיקר זמנו:

בישלו מבעוד יום - ואכלו משתחשך מנין:

והא אפקיה - רבי גופיה דרשיה לעיל לשאר משקין ולצלי קדר:

בשל מבושל - מדשני בדבוריה דריש ביה דרשה אחריתי נמי:

כזית צלי מבעוד יום חייב - מפרש ליה לקמיה: קתני: חיובא דצלי דמבעוד יום דומיא דחיובא דנא משחשיכה:



רבי יהודה היא - דאמר לאו הבא מכלל לאמור לאו הוא:

שרוע - הוא שאחת מעיניו גדולה ואחת קטנה וכן שאר אברים:

קלוט - שפרסותיו קלוטות:

נדבה תעשה אותו - לדמיו הקדישהו לבדק הבית ולנדר להעלות קרבן לא ירצה וכתב אותו אותו בעל מום אתה מתפיס לקדושת בדק הבית ואין אתה מתפיס תמימים הראויין למזבח לבדק הבית:

וידבר ה' וגו' - בתחלת הפרשה כתיב:

לא נאמר בדברים - נוטריקון לאמר:

לאו אמור - אמור להן שיש איסור לאו בדברים והכא גבי פסח נמי כתיב בתחלת הפרשה ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר:

האישבורן - לשון שבירה שמשתבר הקרקע ויש בקעים שהמים נאספים ושוהין בתוכן ואין נבלעין ומחמיצין:

הכי גרסינן הא דנפישי דקוו הא דלא נפישי דלא קוו - כשהן מרובות הן נקוות אל מקום אחד ואין נבלעות מהר ומחמיצות וכשהן מועטות לא קוו:

שלנו - בלילה מפני שבימי ניסן המעיינות חמין שעדיין ימות הגשמים הן כדאמרינן במי שהיה (לקמן צד:) בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין הלכך מלינן בלילה ומצטננין:

דרשה רב מתנה - ובלשון הקודש היו דורשין וכסבורין השומעין שמים שלו הוא אומר:

דביתו - תרגום של לנו (דביתו):

לא בחמה - לפי שחום השמש מחממת:

ולא בחמי חמה - במים שהוחמו בחמה וכ"ש בחמי האור:

הגרופים מן המולייר - דוד גדול של נחושת ותלוי על האור כל שעה ונחושתו עבה ואפי' כשאין שם אור מים שבשוליו חמים או פושרין:

גרופים - לשון שיריים שממצין מנחושתו של שוליו:

ואל תגביה ידה מן התנור - כלומר תהא עוסקת בבצק כל שעה:

שמקטפת בו - טחה פני החררה במים:

שמצננת בו ידיה - דאותן שמקטפת בהן מתחממות מחום ידיה והעיסה:

עברה ולשה - בחמין:

לא נתבקעו מותרות - ואע"ג דתנא אין לותתין הכא נמי ל"ש הואיל ואנו רואין שלא החמיץ שאין שם לא סימני שיאור ולא סימני סידוק:

מחיתא מחיתינהו - כולם אריגה אחת אריגת' משום דבחדא איסורא דרבנן תנא אם עבר מותר באכילה בעית למימר נמי בכולהו:

היכא דאתמר - בהדיא דלא קנסינן ליה אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר והלכך עברה ולשה בחמין קרובה למזיד היתה ואסור ולא דמי לבציקות של נכרים דאמרינן (לעילדף מ.) ממלא אדם כריסו מהן דהכא בעינן למיקנסה דעברה אדרבנן. מעשה אורג מתרגמינן עובד מחי (שמות כח):

פרק שלישי - אלו עוברין


מתני' ואלו עוברין - עליהן בבל יראה ובבל ימצא וכולהו מפרש להו בגמרא זיתום וזומן וקולן ועמילן:

תכשיטי נשים - בגמרא מפרש:

מין דגן - חמשה מינין חיטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:

ואין בהן כרת - אם אכלן אבל לאו יש באכילתן ובגמרא יליף לה כולה:

גמ' מטמטם - לשון סתימה:

מסמא את העינים משום מילחא - מלח סדומית יש שמסמא את העינים כשנוגע במלח וחוזר ונוגע בעין:

נסיובי דחלבא - מישג"א ([[:קטגוריה:{קטן (מי|{קטן, (מי]][[קטגוריה:{קטן (מי]])} :

קומניתא דאומא - עיפושא פת שמתעפש לאחר זמן בתוך הכותח:

וכופפין את הקומה - כלומר מתישין כוחו:

ירק חי - כגון כרישין ובצלים וחזרין כשאוכל מהן הרבה תמיד: