ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/פסחים/פרק ג

< רש"י על הש"ס





רבי יהודה היא - דאמר לאו הבא מכלל לאמור לאו הוא:

שרוע - הוא שאחת מעיניו גדולה ואחת קטנה וכן שאר אברים:

קלוט - שפרסותיו קלוטות:

נדבה תעשה אותו - לדמיו הקדישהו לבדק הבית ולנדר להעלות קרבן לא ירצה וכתב אותו אותו בעל מום אתה מתפיס לקדושת בדק הבית ואין אתה מתפיס תמימים הראויין למזבח לבדק הבית:

וידבר ה' וגו' - בתחלת הפרשה כתיב:

לא נאמר בדברים - נוטריקון לאמר:

לאו אמור - אמור להן שיש איסור לאו בדברים והכא גבי פסח נמי כתיב בתחלת הפרשה ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר:

האישבורן - לשון שבירה שמשתבר הקרקע ויש בקעים שהמים נאספים ושוהין בתוכן ואין נבלעין ומחמיצין:

הכי גרסינן הא דנפישי דקוו הא דלא נפישי דלא קוו - כשהן מרובות הן נקוות אל מקום אחד ואין נבלעות מהר ומחמיצות וכשהן מועטות לא קוו:

שלנו - בלילה מפני שבימי ניסן המעיינות חמין שעדיין ימות הגשמים הן כדאמרינן במי שהיה (לקמן צד:) בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין הלכך מלינן בלילה ומצטננין:

דרשה רב מתנה - ובלשון הקודש היו דורשין וכסבורין השומעין שמים שלו הוא אומר:

דביתו - תרגום של לנו (דביתו):

לא בחמה - לפי שחום השמש מחממת:

ולא בחמי חמה - במים שהוחמו בחמה וכ"ש בחמי האור:

הגרופים מן המולייר - דוד גדול של נחושת ותלוי על האור כל שעה ונחושתו עבה ואפי' כשאין שם אור מים שבשוליו חמים או פושרין:

גרופים - לשון שיריים שממצין מנחושתו של שוליו:

ואל תגביה ידה מן התנור - כלומר תהא עוסקת בבצק כל שעה:

שמקטפת בו - טחה פני החררה במים:

שמצננת בו ידיה - דאותן שמקטפת בהן מתחממות מחום ידיה והעיסה:

עברה ולשה - בחמין:

לא נתבקעו מותרות - ואע"ג דתנא אין לותתין הכא נמי ל"ש הואיל ואנו רואין שלא החמיץ שאין שם לא סימני שיאור ולא סימני סידוק:

מחיתא מחיתינהו - כולם אריגה אחת אריגת' משום דבחדא איסורא דרבנן תנא אם עבר מותר באכילה בעית למימר נמי בכולהו:

היכא דאתמר - בהדיא דלא קנסינן ליה אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר והלכך עברה ולשה בחמין קרובה למזיד היתה ואסור ולא דמי לבציקות של נכרים דאמרינן (לעילדף מ.) ממלא אדם כריסו מהן דהכא בעינן למיקנסה דעברה אדרבנן. מעשה אורג מתרגמינן עובד מחי (שמות כח):

פרק שלישי - אלו עוברין


מתני' ואלו עוברין - עליהן בבל יראה ובבל ימצא וכולהו מפרש להו בגמרא זיתום וזומן וקולן ועמילן:

תכשיטי נשים - בגמרא מפרש:

מין דגן - חמשה מינין חיטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:

ואין בהן כרת - אם אכלן אבל לאו יש באכילתן ובגמרא יליף לה כולה:

גמ' מטמטם - לשון סתימה:

מסמא את העינים משום מילחא - מלח סדומית יש שמסמא את העינים כשנוגע במלח וחוזר ונוגע בעין:

נסיובי דחלבא - מישג"א (מי גבינה, נסיוב החלב):

קומניתא דאומא - עיפושא פת שמתעפש לאחר זמן בתוך הכותח:

וכופפין את הקומה - כלומר מתישין כוחו:

ירק חי - כגון כרישין ובצלים וחזרין כשאוכל מהן הרבה תמיד:



דסמידא - סולת:

דצפירתא דלא אפתח - עז שלא ילדה:

עתיק עתיקי - ישן של שלש שנים:

כל דמעלי - לחולי זה קשה לזה המועיל ללב קשה לעינים או לאחד מתחלואי שאר האברים:

זנגבילא - זינזיבר"א (יינייבר"א: זנגוויל) :

דרמו ביה מי שערי - שמטילין לתוכו מי שעורין כגון שכר שלנו ועושין אותו במדי:

שכר המדי - לפי שבאותן הימים אין נוהגין לעשות שכר אלא מתמרים ובמדי עושין שכר ממי שעורין כעין אותן שלנו קרי ליה שכר המדי:

דשדו ביה מי שערי - ביין נותנין שעורין שלמים כדי להחמיצו לפי שיינם טוב ואינו בא לידי חימוץ עד שנותנין לתוכו שעורין:

בתחילה - כשבית המקדש קיים היו מביאין נסכים מיהודה ובזכות הנסכים היה טעם ביינם ולא היה מחמיץ כו':

אמלאה החרבה - רישא דקרא יען אמרה צור לירושלים האח וגו' אתמלא מן חורבנה של ירושלים וצור מאדום היא:

ולאם מלאם יאמץ - כשעשו גבור יעקב חלש אין מלכות שניהם מתקיים יחד:

תמד - בופי"ט ((יין שמרים (בעל איכות גרועה)) לפי שהיין היה טוב ואינו מחמיץ וסתם חומץ שלהם מן תמד היה בא:

ועכשיו - בטל טעם היין וממהר להחמיץ:

פטור - מלעשר שהרי אין כאן אלא מים שלא מצא אלא כדי מדתו ואע"ג דחזותיה וטעמא חמרא קיוהא דפירא בעלמא הוא דעייל ביה:

ורבי יהודה מחייב - דאזיל בתר חזותא וטעמא:

הכי קאמר - מתניתא קמייתא לא נחשדו עמי הארץ מלעשר את התמד לפי שאינו חשוב בעיניהם לפיכך הלוקחו ממנו פטור מן הדמאי:

ואי בעית אימא נחשדו - ורבי יהודה במתניתא קמייתא טעמיה משום דפטור אפי' ממעשר ודאי ובתמד דפורצני קאמר שנותנין מים בחרצנין והוא מחמיץ ומרתיח לאחר זמן כיין התוסס והיינו תמד ולית ביה אלא קיוהא דפירא והא דקתני ר' יהודה מחייב בדרווקא שנותנין בשמרים מים והוא נמי תמד בההוא מחייב ר' יהודה אע"ג דלא מצא אלא כדי מדתו לפי שהיין של שמרים מעורב בו ומן המים נשאר בשמרים:

קורטמי - מוריק"א קרו"ג (קר"ו: כרכום [מוריקא היא מילה ארמית-תלמודית ואינה שייכת ללעז. ראה שבת פט:]) :

וסימניך - שלא תטעה מאן אמר חיטי ומאן אמר שערי:

סמ"ך סמ"ך - רב יוסף שיש סמ"ך בשמו אמר שערי לישנא אחרינא וסימניך סיסני כלי ששמו כן כדאמרינן (בכתובות) (ב"מ דף סז:) ואי אגבינהו בסיסני קנה ושם כלי זה יהא סימן לגירסא זו דרב יוסף אמר שערי שני סמכי"ן יחד:

תרו להו - שורין אותן יחד:

מדבחא ועד עצרתא - מפסח ועד עצרת:

דקמיט - עצור מנקביו:

מרפי ליה - משלשלו:

ודרפי קמיט ליה - למי שיש לו שילשול מעצרו:

סכנתא - שמשלשל יותר מדאי:

מיא דחיורא - מי סובין:

דצבעו בהו לבא - סרכ"א (פרק"א: עור אדום [ראה בספר על מוצא מילה זו]) :

פירורא דאושכפי - גלו"ד (דבק חזק) והרצענים מדבקין בו את העור כשמתחלק לשתים או מדבקין שתי עורות יחד לעשותן עבה ודרכן לתת בה קמח של שיפון ולקמיה מפרש מאי של סופרים:

טיפולן של בנות עשירים - שהיא של סולת משיירות משיוריהן לבנות סופרים מלמדי תינוקות שהן עניים ומטיפולן של בנות עניים לא מצי למימר דעניות אין להן סולת אלא סיד טיפול לשון מטפל ומדביק אותו דבר או סיד או סולת על בשרן להשיר השער:

והא תני ר' חייא - ויהיב סימנא בהני דמתני' ואמר ארבע מיני מדינה שנינו בהם הצריכין לכל אדם בין אומן בין לא אומן שהרי למאכל או לרפואה עשויין כותח שכר וחומץ וזיתום אבל זומן אינו ראוי אלא לצבעים וקולן של סופרים ועמילן של נחתומין נייר עשוי מעשבים ע"י דבק שקורין גלו"ד (דבק חזק) :

תכשיטי נשים - הוא כחל ושרק ובשמים שתולות בצואריהן להריח ומאי חמץ איכא:



שהגיעו לפרקן ולא הגיעו לשנים - שיש להן שערות כאילו הגיעו לפרקן והן לא הגיעו לכלל שנים ובושות על כך:

עשירות טופלות אותן בסולת - ומשיר את השער:

אנפיקינון - במנחות תנן אנפקינון לא יביא ומפרש ר' יהודה אנפקינין הוא שמן זית כו':

סטכת - לא איתפרש:

ומעדן את הבשר - אשקלייר"א (אישקלייר"א: מבריק, מצחצח) :

שיהא בקי בהן - שידע ממה הן עושין אותו שיהא נזהר בהן כשיביאו לו כותח ידע שיש חלב ויש שם חמץ אם פסח הוא:

מתכילתא - שום לפתן ללפת בו את הפת:

כיון דשמע - שקראו שמו כותח:

פירש - שבקי היה וידע שיש שם חלב:

מאן תנא - דמתני' דאית ליה חמץ דגן גמור שנתערב במין אחר ואינו בעין שנימוח אי נמי חמץ נוקשה רע ואיתיה בעיניה מוזהרין על אכילתו בלאו דקתני מתניתין כותח הבבלי ושכר המדי חמץ דגן גמור אלא שנתערב בדבר אחר ותכשיטי נשים בעיניה הוא אבל נוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה וקתני באזהרה דעובר עליהן בלאו:

שיאור - שלא נתחמץ כל צורכו שיאור פליגי במתני' ר"מ קרי שיאור את שהכסיפו פניו וזהו תחלת חימוצו ולר' יהודה הוי שיאור שהתחיל ליסדק כבר סדקין דקין כקרני חגבים אחד לכאן ואחד לכאן אבל שהכסיפו פניו לרבי יהודה מצה היא ולר"מ קרני חגבים חמץ גמור הוא והכא הכי קאמר שיאור ישרף דאסור בהנאה שיאור דר"מ הכסיפו פניו ישרף לר"מ ושיאור דרבי יהודה ישרף לר' יהודה וסיפא דקתני ונותנו לפני כלבו אליבא דרבי יהודה קאמר ליה ואשיאור דר"מ קאי והאוכלו בארבעים אתאן לר"מ כלומר לר"מ האוכלו לשיאור זה שרבי יהודה מתיר בהנאה סופג את הארבעים אלמא שמעינן ליה לר"מ דאית ליה חדא מהני תרתי דמתני' דקאמר נוקשה בעיני' בלאו כגון שיאור דנוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולהחמיץ עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי וקאמר בלאו וכ"ש חמץ גמור ע"י תערובת דקסבר רב יהודה ע"י תערובת חמיר מנוקשה בעין והאי לאו דנוקשה נפקא ליה מכל מחמצת לא תאכלו כל רבויא הוא כדלקמן:

ועל עירובו בלאו - מכל מחמצת כדלקמן:

מ"ט לא אמר כדרב יהודה - דמוקי מתניתין כר"מ: רב נחמן ס"ל נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור ע"י תערובת:

תניא כוותיה דרב יהודה - דאמר חמץ גמור בתערובת חמור: לענין כרת לא כתיב כל מחמצת אלא כל אוכל חמץ ולקמן מפרש ליה: כותח ושכר וחומץ וזיתום כולן חמץ גמור מעורב בהן כותח איכא פת ובהנך תלתא איכא שערי וכולהו בני אכילה ושתיה נינהו אבל זומן ועמילן וקולן דנוקשה הוא ובעיניה הואיל ולאו בני אכילה נינהו לא תנינהו והיינו כדרב יהודה דאמר מודה היה ר"א בנוקשה בעיניה דפטור:

ור"א עירובו בלאו מנא ליה - פשיטא מדאפקיה בלשון מחמצת וגבי כרת נמי מחמצת כתיב:

ההוא - מחמצת דגבי כרת לאו לעירובו אתא אלא לנתחמץ מחמת דבר אחר:

אי הכי - האי דגבי לאו נמי אימא לאזהורי אנתחמץ מחמת דבר אחר אתא ואזהרה דתערובת מנא ליה:

התם נמי - גבי כרת הא כתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה:

לכל עונשין - מכאן שהנשים חייבות על כל לא תעשה שבתורה שהרי עונשן מלקות:



מצות עשה שהזמן גרמא - נפקא לן בפ"ק דקידושין (דף כט.) דנשים פטורות:

קמ"ל - האי כל דמוזהרות על החמץ וכיון דמוזהרות על לאו דחמץ חייבות בעשה דאכילת מצה לילה הראשון ואע"ג דזמן גרמא כר' אליעזר הואיל וישנן בבל תאכל חמץ דנפקא לן מכל אוכל חמץ ישנן בקום אכול מצה:

קאי באוכלין - כל דגבי כרת באוכלי חמץ כתיב אבל כל דאזהרה בנאכל כתיב כל מחמצת:

קאי באוכלין מרבה נאכלין - בתמיה:

אשר יקריב - משמע קדשים ושיהיו תמימים:

התם דליכא לרבויי אוכלין - דהא נשים מדרב יהודה נפקי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:

הכא דאיכא לרבויי אוכלין - דנשים באיסור חמץ דלא נפקי לן מדרב יהודה כדאמרן לעיל לא שביק אוכלין ומרבה נאכלין:

ופרכינן ורבנן - דפליגי אדר"א בעירוב דחמץ כיון דלית להו לאו בעירוב פשיטא כל דכתיב גבי אזהרה דכל מחמצת לא דרשי והשתא על כרחך כל דגבי כרת לרבויי נשים נמי לא דרשי ואלא נשים מנא להו:

כל - דגבי אזהרה דלא כתיב כי בהדיה לא דרשינן לרבויי נאכלין דעירובו אבל גבי כרת דאוכלין כתיב כי כל אוכל דרשינן ליה:

ומקשינן ור"א אימא כל - דכרת לרבויי נשים כי כל דכרת לרבויי עירובו נמי לכרת דכיון דליכא תו אוכלין לרבויי מרבינן ביה נאכלין כדאמרן גבי חלב ואימא על עירובו בכרת:

אין לי אלא כולו - בזמן שכל ההקטר מן השאור:

מקצתו - חצי זית שאינו הקטר שלם דאין הקטרה פחותה מכזית:

עירובו מניין - כשאינו בעין אלא מעורב ונבלל עם מנחה הוגנת של מצות לאחר שפתתן דאינן בעין:

אין היתר מצטרף לאיסור - אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר בבת אחת אין היתר משלים את שיעור האיסור לחייבו חוץ מאיסורי נזיר שאם אכל חצי זית ענבים וחצי זית לחם בבת אחת חייב שהרי אמרה תורה משרת ענבים לא ישתה חייב על שריית פתו ביין ואי איכא מיין לחודה כזית למה לי קרא וכל משרת לא גרסינן ואית דגרסי ליה ומפרשי דאפילו לרבנן דלא דרשי כל וכל דרשי ולא היא דהא פרכינן לקמן האי מיבעיא ליה לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר ואם איתא נימא ליה אנא טעמא דידי מוכל אלא ממשמעותא דמשרת נפקא ליה וכל לא דריש:

אף שאור בל תקטירו - נמי היתר מצטרף לאיסור חצי זית קומץ דשאור וחצי זית דמצה ואינן מעורבין אלא כל אחד ניכר:

כר"א דדריש כל - לעיל ומהתם נפקא ליה כדאמרן לעיל מקצתו מניין ת"ל כל ודריש ליה הכי מקצתו מניין חצי זית שאור וחצי זית מצה עמו:



אפילו חמץ נמי - דהא אמרינן על עירובו בלאו והיינו נמי היתר מצטרף לאיסור:

ומשני אין הכי נמי - דחמץ בפסח היתר מצטרף לאיסור והאי דנקיט שאור לאפוקי מדאביי דאמר במנחות בפ' כל המנחות באות יש הקטרה בפחות מכזית וחייב בהקטרת שאור כל דהו ולא בעי צירוף ומתרץ לברייתא דלעיל הכי אין לי אלא כזית חצי זית מנין ת"ל כל ויליף מינה דיש הקטרה לפחות מכזית קא משמע לן דאין הקטרה ואי איכא צירוף אין ואי לא לא:

להא שמעתא - דר' יוחנן:

המקפה - תבשיל קפוי ועב של תרומה כגון דייסא והשום והשמן הנתונין בו לתבלין היו של חולין:

פסל - את כל הקדירה דמקפה עיקר וטבול יום פוסל את התרומה:

מקום מגעו אמאי פסל הא בטלו להו תבלין ברובא - דקא ס"ד דימוע מדרבנן הוא דאסור:

ואמר רבה בר בר חנה - דימוע מדאורייתא הוא וזר לוקה עליו בכזית משום דיש שם תרומה עלה הלכך לגבי טומאה נמי שם תרומה עלה ומיהו לא חמירא כתרומה עצמה ליפסול את כולן ומ"ט זר לוקה עליו בכזית משום זרות הא לא אכל כזית תרומה לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור: ומשני מאי לוקה בכזית דקאמר כזית בכדי אכילת פרס שאם אכל פרס ממנו שיעור ארבעה ביצים יש בו כזית תרומה וקי"ל דכל שיעורי אכילת איסור בין כזית של חלב ודם ובין כותבת דיום הכפורים מצטרפין אכילת השיעור בכדי שהייה זו שאם אכל כחרדל חלב וחזר ואכל כחרדל עד שהשלים לכזית אם אין מתחילת האכילה ועד סופה יותר משהיית כדי אכילת פרס באכילה בינונית מצטרף והוי כמו שאכלו בבת אחת וחייב והכא נמי יש כאן תרומה כדי להצטרף כזית באכילת פרס ממנו:

וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא - בתמיה הא דאמור רבנן כזית מצטרף כשיעור שהיית אכילת פרס מי הוי מדאורייתא הלכה למשה מסיני כשאר שיעורין דקא אמרת לוקה ומתרצת משום דאכיל כזית מאיסור בר מהיתר:

אמאי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח - נהי נמי דלא דרשי כל לרבות עירובו הא אכיל מיהא מאיסור כזית בכדי אכילת פרס:

ואלא מאי - סבירא לך האי לוקה דרבה משום דהיתר מצטרף לאיסור ובחד כזית קאמר דלקי:

סוף סוף אמאי פליגי רבנן עליה - יצטרף היתר לאיסור וליחייב:

אלא - גרס:

הנח לכותח הבבלי - דלא אכיל כזית מן החמץ כשיעור שהיית אכילת פרס דהא כותח אינו עשוי לאכול אלא לטבל ואי מתרמי ואכיל ליה ממש דהשתא איכא כזית ממהר להצטרף כשיעור אכילת פרס ממנו:

בטלה דעתו - ולאו אכילה היא לחיובי עלה:

ואי מישטר קא שטר - מטבל בתוכו כדרכו ליכא כזית מן החמץ בכדי שהיית אכילת פרס שכשאכל כדי אכילת פרס ממה שטיבל בתוכו לא אכל מן הכותח אלא מעט או שני זיתים או ארבעה ובההוא פורתא ליכא מן החמץ כזית ושכר המדי נמי אף על גב דשתי ליה בעיניה מיהו אין לך שותה ב' וג' כוסות שלא יפסיק וישהה בינתיים הלכך בכדי שהיית אכילת פרס לא שתי כזית מן החמץ לבד מן המים ושאר התערובת שסתם שכר עיקרו מן התמרים או מתאנים אלא שבמדי מערב עמהם מי שעורין קצת:

פרס - הוא חצי ככר ששיערו בו עירובי תחומים שהוא מזון שתי סעודות וחציו לבית המנוגע לטמא בגדים אם ישהה בו כדי אכילתו שנתנה תורה שיעור שהייתו כדי סעודה דכתיב (ויקרא יד) והאוכל בבית יכבס את בגדיו והלכה למשה מסיני דחצי ככר של שמונה ביצים הוא סעודה:

שתי מדוכות - שהתבלין נידוכין בתוכן פלפלין וזנגביל:

אלו לתוך אלו - ממדוכות לתוך הקדירות:

מותרין - קדירות חולין לזר:

היכי אמרינן שאני אומר - ותלינן לקולא בעון מיתה ודילמא תרומה לתוך חולין נפל וכי אכיל לה איכא כזית תרומה באכילת פרס אלא שמע מינה אי נמי ודאי נפל לא מיחייב משום כזית בכדי אכילת פרס אלא מדרבנן וכי מספקא לן תלינן לקולא: במסכת נזיר גרסינן ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור היכי אמר שאני אומר אלא הנח לתרומת תבלין דמדרבנן דראשית דגנך תירושך ויצהרך כתיב:

קופות - גדולות ובתוכן דגן דהויא תרומה דאורייתא:



ליתן טעם כעיקר - לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו:

ויש בהן - במים טעם יין:

חייב - בכזית מהן והא לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא אלא משום דאיתעביד ליה כוליה איסור אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפינן מינה:

לכל התורה כולה - שיהא טעמו של איסורין כממשו:

שאין איסורן איסור עולם - אלא כמה שפירש ואם סתם שלשים יום וענבים ויין מותרין לו בהנאה:

ויש לו היתר לאיסורו - אף תוך זמן על ידי (הפרת) חכם:

כלאים - כלאי הכרם:

איסור עולם - זרע חטה וחרצן הכל אסור לעולם:

והוא הדין לערלה בשתים - ק"ו זה אתה דן לערלה בשתי דרכים דאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו בתוך שלש מה שאין כן בנזיר ואיסור עולם ליכא למימר בה דלאחר שלש מותרות:

הא מני - דאפיקתיה להאי קרא לטעם כעיקר רבנן דפליגי אדר"ע בהיתר מצטרף לאיסור ולקמיה מפרש מאי היא:

הי ר"ע - מהי מילתא דר"ע שמעינן דהיתר מצטרף לאיסור:

דילמא מיין לחודיה - וצירוף שייך למיתני בה משום דנבלע בתוך הפת והיאך משערין כזית יין ממלא כלי מפה לפה ומביא זית ונותן לתוכו והיין היוצא הוא כזית יין וכן הוא בתוספתא דנזיר:

תערובת - שאינו בעין שנבלע בפת:

מפת ומיין חייב - ופליגי רבנן עליה דלית להו היתר מצטרף לאיסור ואילו פשט היין בכל הפת לא הוו פליגי רבנן עליה דהא אית להו טעם כעיקר ואיתעביד ליה פת גופיה איסור ובהא מיהא פליגי עליה דטעמא דר"ע משום צירוף הוא וא"נ לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי היתר לאיסור לחיובא:

ור"ע - כיון דמפיק ליה להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור:

טעם כעיקר - היכא דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון ששרה ענבים במים מנא ליה:

בשר בחלב - בשר שנתבשל בחלב והבשר בעיניה אלא שטעם החלב נבלע בו:

חידוש הוא - כל איסורו תימה הוא ודבר חידוש שאינו מצוי בינינו בשאר איסורין לא גמרינן חומרא דידיה אשאר איסורין דכי היכי דשאר חידושין דידיה לא הוו בשאר איסורין האי דטעם כעיקר נמי לא תיגמר מיניה:

ומאי חידושיה - משאר מילי:

אילימא היינו חידושיה - דשני דברים המותרים הם וכשנתערבו נאסרין מה שאין כן בשאר דברים:

הא כלאים נמי - דוגמתן:

תרי ליה - שורהו בחלב כל היום שרי כלומר מותר לשרותו בתוכו ואינו עובר עליו אפילו על אכילתו דלא אסרה תורה אלא דרך בישול ואפילו יהיב ביה טעמא ומיהו מדרבנן אסור:

בשיל ליה בשולי אסור - עובר על בישולו ועובר על אכילתו:

גיעולי נכרים - קדירה שבישל בה הנכרי וכשחוזר ישראל ומבשל בה היא מגעלת בליעתה לתוך של ישראל גיעול לשון מקיא ופולט והתורה אסרתו במעשה מדין כל דבר אשר יבא באש (במדבר לא) דהיינו יורות וקומקמוסין וכיוצא בהן שמרתיחין אותן על האור:

דגמרינן מנבילה - דכתיב לא תאכלו כל נבילה לגר וגו' (דברים יד) הראויה לגר קרויה נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה:

והכא אסור - דהאי נמי לפגם הוא דאותה בליעה מששהתה בדופנו של כלי לילה אחת הופג טעמו ונתקלקל ותו לא משבחת לאוכל שהיא נפלטת לתוכו:

בת יומא - שבישל בה הנכרי בו ביום:

דלא פגמה פורתא - מטעם הכלי נפגמה הבליעה:

מדרבנן נשמע לר"ע - לרבי יוחנן פריך דאמר לעיל כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ואוקימנא כר"ע מכדי לר"ע שמעינן ליה דאמר באיסורי נזיר היתר מצטרף לאיסור ובשאר איסורי לא איירי מידי ור' יוחנן אמאי לא אמר דכי היכי דאית ליה באיסורי נזיר אית ליה נמי בשאר איסורי הא ממאי דשמעינן להו לרבנן בטעם כעיקר מצינן למשמע מינה נמי דעתיה דר"ע בהיתר מצטרף לאיסור:

לאו אמרי רבנן כו' - וקא אמרי נמי הכא בשאר איסורי לר"ע נמי דמפיק לה להיתר מצטרף לאיסור איכא למימר נמי דאית ליה מכאן אתה דן לכל התורה כולה:

אמר ליה - כיון דמוקי ליה ר"ע להיתר מצטרף לאיסור לא מצינן למימר מכאן אתה דן:



משום - דבדוכתא אחריתי נמי כתבה רחמנא ושני כתובין הבאין כו' אבל לרבנן דמוקי לה לטעם כעיקר לא הוו שני כתובין הבאין כאחד כדמפרש לקמיה:

כל אשר יגע בבשרה - בשר חולין או שלמים שזמן אכילתו מרובה מחטאת ונגע בחטאת יקדש כדמפרש להיות כמוה שאם פסולה היתה החטאת כגון פיגול או פסול אחר תיפסל אף זו שבלעה ממנה ואם כשירה היא החטאת מהניא לבולעת הימנה לאסור באכילה אלא כחמור שבה כחומר החטאת שנבלע בה לפנים מן הקלעים ולזכרי כהונה וליום ולילה אחד:

יכול אפילו לא בלעה - הנוגעת בה ממנה קאמר רחמנא יקדש ת"ל כו':

תאכל - הבולעת כחמור שבה שהרי יש בה ב' מינין אחד חמור ואחד קל וכלה הולכת אחר החמור אלמא היתר מצטרף לאיסור:

מיצרך צריכי - תרוויהו כדמפרש לקמיה ולא הוו שני כתובין הבאין כאחד דחד מחבריה לא מצי יליף דנימא מדהדר כתביה לאידך ולא ילפא מחבריה ש"מ דווקא הכי קאמר:

חולין - להחמיר לא גמרי מדין קדשים דדין קדשים להיות חמורין:

ה"ג ורבנן אמרי לך מיצרך צריכי - חטאת אשמועינן משום דהיתר מצטרף לאיסור ואי נמי לא איבלע בכולה אי אכל חצי זית פיגול וחצי זית היתר בבת אחת ניגמור מינה דבקדשים ניחייב ומיהו בשאר איסורין לא אמרינן הכי ואפילו בנזיר דחולין מקדשים לא גמרינן ומשרת לאו לאגמורי היתר מצטרף לאיסור אתא בנזיר אלא ליתן טעם כעיקר דמגיעולי נכרים לא יליף דחידוש הוא ואיצטריך למכתביה בנזיר ומכאן אתה דן לכל התורה:

ור' עקיבא - אית ליה גיעולי נכרים לאו חידוש הוא דלא מצריך קרא לטעם כעיקר הלכך לר"ע כיון דשמעת ליה דמפיק משרת להיתר מצטרף לאיסור על כרחיך תרווייהו הני להיתר מצטרף לאיסור אתו והוה ליה חטאת קרא יתירא דמצי למיגמר מנזיר והוו להו שני כתובין הבאין כאחד ומש"ה פשיטא ליה לר' יוחנן דר"ע לא גמר שאר איסורין מנזיר דהא לא מצי דשני כתובין נינהו והא ליכא למימר משרת להיתר מצטרף לאיסור וחטאת לטעם כעיקר דגיעולי נכרים חידוש הוא ולא מצי גמר חטאת מינייהו ואין כאן שני כתובין דא"כ טעם כעיקר בשאר איסורין מנא ליה מגיעולי נכרים לא גמרינן מקדשים נמי לא גמרינן ורבנן דפליגי עליה דר"א בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר"ע ובגיעולי נכרים סבירא להו דחידוש הוא כרבנן והכי אמרינן נמי בכל הבשר דאיכא למאן דאמר טעמו ולא ממשו דרבנן:

לימד על איסורי נזיר כו' - מדכיילינהו לחרצנים וזגין בחדא אכילה לימד שמצטרפין:

השתא לרבי עקיבא - ל"ל דכתב רחמנא קרא להכי השתא איסור והיתר מצטרפין כו':

מתני' וכן לענין הטומאה - מפרש בגמ': גמ' ה"ג ל"ש אלא במקום שאין עשוי לחזק אבל במקום העשוי לחזק אינו חייב לבער מכלל דפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער ופירש לא שנו דכזית במקום אחד חייב לבער אלא שאין הסדקין בשולי עריבה מקום הצקת מים שיהא בצק זה מועיל לעריבה לחזק המים אלא בדפנותיהן מקום שאין עשוי לחזק אבל אם במקום העשוי לחזק הן בטלו לגבה והוו כעץ דמסתמא בטלינהו האי גברא להתם ואפילו כזית אינו חייב לבער:

מכלל דפחות מכזית כו' - ותלמודא דייק ממילתא דשמואל דאוקמה למתני' במקום שאין עשוי לחזק וקתני מתני' בפחות מיכן בטל במיעוטו שמע מינה דפחות מכזית לא חשיב ואע"ג דאיכא בה פלגי זיתא טובא הואיל ולאו במקום אחד נינהו לא חשיבי:

ה"ג איכא דמתני לה אסיפא פחות מיכן בטל במיעוטו אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לחזק אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער מכלל דכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער - ואע"ג דודאי מבטיל ליה אפילו הכי כיון דחשיב לא בטיל ולישנא בתרא חמיר מקמא:



אינו חוצץ - אם נטמאת ובא להטבילה דבטיל לגבי עריבה:

ואינו עובר - לענין חמץ בפסח:

במה דברים אמורים - דבמקום שאין עשוי לחזק עובר בכזית והיינו כלישנא קמא דאוקמה למתני' בשאין עשוי לחזק קתני בה נמי הכי דבכזית עובר ובפחות מכזית בטל אבל אי עשוי לחזק אפילו כזית בטל:

קילתא מקמי חמירתא - קמייתא דאינה משנה:

רב יוסף אמר - תרוייהו איתנו בי מדרשא ומשנה הן ותנאי נינהו ופליגי בהכי:

תנאי שקלת לך מעלמא - דלא משכחת תנאי דפליגי בהכי דקאמרת סמי דאינה משנה:

כופת - מטו"ן (גוש) :

שייחדה לישיבה - גרסינן וכופת שם דבר הוא ובסדר טהרות טובא איכא כופת של עץ וכופת של אבן:

בטלה - אלמא איכא דסבירא ליה אפי' כזית מכי מבטיל לה בטל ומתני' קמייתא דקתני נמי במקום העשוי לחזק אפילו כזית בטל ר' שמעון בן אלעזר היא דכיון דאינה מקויימת לאכילה בטלה:

תרצת כזית - שבמקום העשוי לחזק דר"ש היא:

פחות מכזית - במקום שאין עשוי לחזק דקשו נמי אהדדי דקמייתא תני אף במקום שאין עשוי לחזק אין חייב לבער ובתרייתא תני חייב במקום שאין עשוי לחזק מי קא תרצת הא לא שמעינן ליה לרבי שמעון דמיקל אלא בשאינה מקויימת לאכילה אבל במקויימת לאכילה לא שמעינן דשני ליה בין כזית לפחות מכזית:

אלא הא והא רבי שמעון בן אלעזר ולא קשיא כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה – מתניתין בתרייתא לא קרי מקום שאין עשוי לחזק אלא מקום שאינו מקום לישה כלל כגון שפה העליונה אבל דפנות קרי מקום העשוי לחזק וקמייתא קרי אף דפנות מקום שאין עשוי לחזק ואף על גב דבמקום לישה הוא ומקום העשוי לחזק קרי שוליים והכי קאמר תנא קמא במקום העשוי לחזק כגון שוליים שמקבלין את המים אפילו כזית אינו עובר מקום שאינו עשוי לחזק מים כגון דפנות דמקום לישה הוא ולאו מקום מים חוצץ ועובר ופחות מכזית אפילו בדפנות נמי אינו חוצץ דכיון דמהני פורתא לחזק עיסה כשמשפשפין ולשין שם בטיל ובשלא במקום לישה כגון שפה עליונה לא איירי האי תנא מידי ומודה הוא בה דאפילו פחות מכזית לא בטיל ביה ותנא בתרא הכי קאמר מקום העשוי לחזק עיסה כגון דפנות אינו חוצץ בפחות מכזית והכי נמי אמרן בקמייתא מקום שאין עשוי לחזק כגון שפה העליונה חוצץ ואף על גב דליכא כזית והכי נמי אמרן בקמייתא וכזית אפילו בדפנות חוצץ והכי נמי תניא בקמייתא:

לא תימא שלא במקום לישה - דאמרן ביה דאפילו בציר מכזית חוצץ היינו גבה דאגנא מבחוץ אבל שיפתא דאגנא קרי מקום לישה ובטיל ביה פחות מכזית:

אלא שיפתא דאגנא - נמי קרי שלא מקום לישה ולא בטיל ביה בציר מכזית: כללא דתרווייהו תנאי שפה עליונה אפילו פחות מכזית עובר שוליים אפילו כזית אינו עובר דפנות כזית עובר פחות מכזית אינו עובר:

זימנין דאטיף - פעמים שהיא צפה על שפה עליונה והוי מקום לישה:

כרבי שמעון בן אלעזר - דכיון דבטלה בטלה ואפילו טובא:

טח פניה - של כופת שאור לתקנה לישיבה:

מאן דמתני הא - משמיה דרב לא מתני הא ואמוראי נינהו ואליבא דרב:

שני חצאי זיתים - בסידקי העריבה:

חייב לבער - דחוט מצרפן והוי כזית במקום אחד ובדפנות קאי:

לא אמרן - דאם אין ניטלין עמו אינו חייב לבער אלא בעריבה דקביעי בה:

אבל בבית - אפילו שני חצאי זיתים שאין חוט מצרפן חייב לבער:

זימנין דכניש להו - מכבד הבית ונפלי אהדדי:

בית ועלייה - חצי זית בבית וחצי זית בעלייה מי חיישינן לכנושי דילמא כניש להו ומחברן או לא אם תמצא לומר בית ועלייה לא חיישינן דהא לא מקרי דאי נפול נהוי מכוון כנגד התחתון בית ואכסדרה מהו ואם תמצא לומר בית ואכסדרה שדרך האכסדרה נכנסים ויוצאין לבית תמיד ואין מחיצות שלימות חוצצות ביניהם שיש חלונות ופתחים לאכסדרה הרבה מכל צד והוי כחד ביתא וחיישינן דכניש כיבודי בית ואכסדרה:

שני בתים זה לפנים מזה - ונכנסין לפנימי דרך החיצון אבל אין תשמישן שוה תדיר מזה לזה כבית ואכסדרה מהו מי חיישינן דכניש כיבודי בית זה בזה או לא:

ונפסלה מלאכול לאדם - ונתקלקלה בעיפושה ממאכל אדם:

מטמאה טומאת אוכלין - דכל זמן שהיא ראויה לכלב לא פקע תורת אוכל מינה:

ונשרפת עם הטמאה בפסח - אם תרומה טהורה היא דכיון דלא חזיא לאדם מותר לטמאה בידים ואפילו לר' יוסי דאמר בפרק קמא (דף יד.) זו לעצמה וזו לעצמה המיוחד לאוכל אדם וחל עליו שם אוכל טמא לעולם ואפילו נתקלקל מאכילת אדם עד שיפסל מאכילת כלב:

העבדנין - שנותנין בה עורות לעבד ונותנין שם קמח:

תוך שלשה ימים - לפסח נתן קמח לתוכה עדיין שם חמץ עליה וכשבא הפסח חייב לבער ואפילו היו בה עורות:

קודם שלשה ימים - כבר נתקלקלה ע"י ריח הכלי ואף על פי שלא נתן לתוכה עורות:

רבי נתן אומר - לא נתן לתוכה עורות מודינא לך דתוך שלשה ימים חייב לבער ואחר שלשה ימים לא שנתקלקלה מריח הכלי אבל נתן לתוכה עורות בקמח ביטלה מתורת חמץ:

אם מקפיד עליו - שעתיד ליטלו חוצץ ואין טבילה עולה לה:

בקיומו - שיתקיים בסדקיו לסתום:

מי דמי - דקתני וכן התם גבי פסח בשיעורא בכזית ובפחות מכזית תליא מילתא והכא תליא מילתא בקפידא לא שנא פורתא ולא שנא טובא:



לענין צירוף טומאה - כדמפרש ואזיל דבפסח תליא מילתא בשיעוריה:

ובשאר ימות השנה איכא פלוגתא - חילוק בין מקפיד לשאינו מקפיד והיינו דתנא סיפא אם מקפיד עליו:

דאיכא פחות מכביצה אוכלין דנגעו בהאי בצק - הדבוק בעריבה ונגעה בהן טומאה ואיטמי והדר נגעו בהן אוכלים טהורים:

בפסח - דאיסור חמץ מחשבו ועושהו חשוב הואיל וכזית הוזכר להיחשב לענין איסור חמץ דלא בטיל לגבי עריבה כדתניא רישא השתא לענין טומאה נמי לא בטיל לגבי עריבה ומצטרף להשלים לכביצה ואע"ג דאין מקפיד עליו ומטמא את אחרים:

בשאר ימות השנה - דליכא למימר איסורו חישובו. בקפידא תליא מילתא אם מקפיד עליו מצטרף דחשיב אוכלא הואיל וסופו ליטלו:

וכן להעלות לה טהרה לעריבה - תליא נמי בשיעורא ולא שיעורא בפסח ואם מקפיד עליו קאי אשאר ימות השנה כגון דאיטמי וקא מטביל לה וקאמר דבפסח הואיל ובכזית עובר עליה ובדפנות איסורו חישובו דעל כרחו צריך ליטלו וחייץ דלא הוי כעריבה ואפי' אינו מקפיד עליו:

אבל בשאר ימות השנה - בין מרובה בין מועט בקפידא תליא מילתא:

וכן להוריד טומאה לעריבה - על ידי בצק זה תליא נמי בימות הפסח בשיעורא ולאו שיעורא ואם מקפיד עליו אשאר ימות השנה קאי: ה"ג והיכי דמי כגון דנגע שרץ בהאי בצק:

בפסח - דכזית איסורו חישובו חייץ ולא הוי כעריבה ולא נחתא לה שום טומאה לעריבה ואפילו אין מקפיד עליו ובפחות מכזית כי אינו מקפיד עליו לא:

ובשאר ימות השנה - אם מקפיד עליו אפילו בפחות מכזית חוצץ:

ואם רוצה הוא בקיומו הרי הוא כעריבה - והוי כאלו נגע שרץ בעריבה ממש:

מתני' בצק החרש - שאין ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו דאין אדם עומד על ברורו ועל דעתו לישנא אחרינא בצק החרש קשה כחרש ואינו ניכר שהחמיץ ר"ל הכסיפו פניו ואין סידוק לסימן החימוץ:

אם יש כיוצא בו שהחמיץ - אם יש עיסה אחרת שנילושה בשעתה וכבר החמיצה:

גמ' ממגדל נוניא לטבריא - דהיינו מיל:

לגבל ולתפלה כו' - משום דר' אבהו אמר ריש לקיש נקט לה:

לגבל - המגבל עיסת אחרים בשכר וכלי בעל הבית טמאים עד ארבע מילין הטריחוהו חכמים לילך למקוה לטבול כליו וכן לתפלה אם מהלך אדם בדרך ובא עת ללון ולהתפלל אם יש בית הכנסת לפניו ברחוק ארבע מילין הולך ומתפלל שם ולן שם וכן לנטילת ידים לאכילה אם עתיד למצוא מים לפניו בד' מילין הולך לשם ונוטל את ידיו:

ר' אייבו אמרה - להא מילתא משמיה דריש לקיש ולא ר' אבהו אמרה:

וארבעה מילי אמר בה - לשיעור ארבע מילין היינו תלת וחדא מוסיף:

ומאי היא עבוד - שיעור עבוד של עור רך המטמא כבשר כגון הנך דחשיב בהעור והרוטב ארבע מילין הוא לבטלו מתורת בשר מחמת עיבודו:

כולן - כל אלו שמנו חכמים בהעור והרוטב שעורותיהן מטמאין כבשרן מפני שהוא רך ודרכו לאכול:

שהילך בהן - דרך עורות לשוטחן לפני דריסת רגלי אדם וזהו תחילת עיבודן:

אלא לפניו - אנטילת ידים ואתפלה דמהלך בדרך קאי דאילו גבל ילך עד ד' מילין דמה יש לו להפסיד:

ומינה - מהא דר' יוסי בר חנינא דאמר בהדיא אפי' מיל אינו חוזר דוקא מיל קאמר הא פחות ממיל חוזר:

מתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה - שנטמאת העיסה ושוב אין חלה הניטלת ממנה ראויה לאכילת כהן כיצד מפרישין אותה ביום טוב של פסח הרי אין יכול לאפותה מאחר שאינה ראויה לאכילה ולשהותה לשורפה לערב אי אפשר שלא תחמיץ ולשורפה או להאכילה לכלבים אי אפשר שאין שורפין קדשים ביום טוב:

רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם - חלה:

עד שתאפה - תחלה דאכתי כל חדא וחדא חזי ליה דמפריש מכל חדא פורתא ולאחר אפייה אם רצה יפריש חלה שלימה על כולן כדתניא בגמרא דקסבר רבי אליעזר הסל שהוא רודה מן התנור לתוכו מצרפו לחלה:



לא זהו חמץ שמוזהרין עליו - כדמפרש בגמ' דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם וקרא כתיב שלך אי אתה רואה וזה אינו שלך ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן:

גמ' טובת הנאה - דבר מועט דתניא (בכורות דף כז.) רשאי ישראל לומר לחבירו הילך סלע ותן כל תרומתיך לבן בתי כהן והיינו טובת הנאה שיש לו לישראל בחלה זו שרשאי לתתה לכל כהן שירצה וליטול דבר מועט מאוהבו של כהן בשביל שיתנה לו ר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון והויא הך חלה כדידיה ועבר עלה אי מחמיצה גביה הלכך אפי לה ברישא ור' יהושע סבר טובת הנאה אינה ממון ולאו דידיה הוא ואינו מוזהר עליה ומשום פקדון נמי ליכא דאכתי לא מטא לידא דכהן:

לא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון ובהואיל קא מיפלגי - ר' אליעזר סבר עבר עליה משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלא ודידיה היא דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לישאל לחכם ולעקור דבורו הלכך ממוניה הוא ועבר עליה ומלאכת אפייתה נמי בי"ט כי לא קרא עליה שם ואע"ג דאיכא חדא דלא חזיא משתריא דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה היא ואי נמי קרא עליה שם מצי למיפא לה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה מיהו כיון דאית לר"א הסל מצרפן לחלה הכי שפיר טפי שתאפה תחלה משום רווחא דמלתא וכל כמה דאפשר למיעבד שפיר בלא שום הואיל ניחא למיעבד:

לא אמרינן הואיל - הלכך על חימוצה אינו עובר אבל על אפייתה עובר דאיכא חדא דלא חזיא ליה:

האופה מי"ט לחול - לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול. לוקה משום לא תעשה כל מלאכה:

הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין - שיהו צריכין לפת זה היום:

היאך אופין מי"ט לשבת - אי לאו דאמרי' הואיל אי מיקלעי ליה אורחין חזי ליה כוליה ליום טוב:

מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט - דכתיב (שמות יב) אך אשר יאכל לכל נפש ושבת ויו"ט חדא קדושה היא דתרוייהו שבת איקרו וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר:

ורבנן הוא דגזור - כי לא אותיב עירוב תבשילין כדי שלא יאמרו אופין אף לחול:

בהמה מסוכנת - ורוצה לשוחטה ביום טוב שלא תמות ויפסידנה:

כזית צלי - זהו קל בבישולים:

כדי שיכול לאכול - שיהא שהות ביום כדי להפשיט ולחתוך כזית ולצלות ולאכול ואי איכא שהות כי האי שרי ואע"ג דלא אכיל מינה:

אמאי שחיט - הא לא צריך למיכל שכבר אכל:

משום הפסד ממונו - ויודע הוא שאינו מותר בלא אכילה גמר בלבו לאנס את עצמו ולעבור על דעתו ולאכול כזית והוה ליה כצריך לזית בי"ט ומשום ההוא זית בעיא למישחטיה לכולה דאי אפשר לכזית בלא שחיטה אבל הכא דליכא למימר גמר בלבו לאנס עצמו משום הואיל לא שרינן איסורא דאורייתא כיון דלא צריך למידי:

לחם הפנים - כל שבת ושבת:



נאכל לתשעה - ליום תשיעי לאפייתו:

נאפה בערב שבת - זו מסדרין אותן למחר ולשבת הבאה מסלקים אותן הרי הוא נאכל לשבת הבאה ליום תשיעי לאפייתו:

חל י"ט בערב שבת - ולא היו יכולין לאפות דבר שלא לצורך י"ט ואפאוהו מערב י"ט שהוא חמישי בשבת נאכל לשבת שניה דהיינו בעשרה:

שני ימים של ר"ה - חלו בחמישי וששי כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה דתנן (ר"ה דף ל:) נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש נאפה ברביעי בשבת ונאכל בשבת שניה לאחד עשר וההוא שבת לאו יום צום הוא דכשהיו באים עדים לאחר המנחה היו עושין אלול מעובר ומונין מיום שני כדאמרינן שלא היו מקבלין את העדים לקדש בו ביום אא"כ באים קודם המנחה וא"נ הוי יום צום מצי אכיל ליה לאורתא דהוי נאכל ליום ולילה ובקדשים לילה הולכת אחר היום ושני ימים טובים של ר"ה דוקא נקט דבזמן לחם הפנים לא היו שני ימים טובים של גליות:

שאינו דוחה - באפייתו:

לחם הפנים - צרכי שבת הוא שמסלקין ואוכלין אותו בשבת ואי מדאורייתא נעשין בי"ט בגבולין ומדרבנן הוא דאסור הא במקדש קיימא לן דלא גזרו על השבות ואמאי אינו דוחה:

לעולם צרכי שבת - בי"ט אין בהן אלא משום שבות ודקא קשיא לך הכא לישתרי דאין שבות במקדש:

שבות קרובה - של י"ט עצמו או של אותה שבת עצמה שצריכה לבו ביום במקדש התירו:

שבות רחוקה - לדחות שבות י"ט זה בשביל שבת שניה לא התירו במקדש:

ואינו דוחה את יום צום הכפורים - באפייתו דאיסורא דאורייתא הוא דלא הותר בו אוכל נפש אבל יו"ט הותר בו אוכל נפש והאי אוכל נפש הוא ואע"ג דאינו צורך לי"ט הרי צורך לשבת דהוא נמי י"ט הלכך בעלמא איסור שבות הוא ובמקדש לא גזור ואע"ג דרחוקה היא:

שתי הלחם - הבאין בעצרת:

לשלשה - לפי שאפאום מערב שבת:

ביום טוב מיבעיא - אי נמי לא חזו השתא הא חזו לבו ביום ומי גרעי מצרכי שבת של מחר דלכל האי יומא לא חזי ליה דהא סעד כבר אלא לאו שמע מינה אין מותר בי"ט מן התורה אלא דבר הראוי לו אותה שעה וצרכי שבת טעמייהו משום הואיל דאורחים ובהני ליכא למימר הואיל משום דההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים עליהן ויזרוק דמן וכיון דהוה אפשר למיעבד מאתמול לא דחי ליה לי"ט מידי דלא חזי ליה:

רבן שמעון כו' - לא גרסי' ביה ואינו דוחה יום צום דמה ענין יום צום סמוך לעצרת:

כאבא שאול - במס' ביצה (דף כ:):

לכם ולא לנכרים - אבל לגבוה שרי:

ביד רב אחא - הטעימו תשובה זו לאומרה לרבה משמו:

החורש בשור וחמור - משום לא תחרוש וגו':

והן מוקדשין - עובר על השור שהוא קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור שורך וכל הקדשים כבכור ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית משום לאו דהזיד במעילה דאמרן בפ' כל שעה (לעיל לג.) הזיד במעיל' באזהר' וגמר חטא חטא מתרומה הרי שלשה לאוין חלוקין ולא חשיב אלא לאוין חלוקין:



ושביעית - דעובר משום שדך לא תזרע וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה:

ובכלאים בכרם - דבהדי דקא חרש מחפה בכלאים והמחפה בכלאים לוקה הרי חמשה וי"ט הרי ששה ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין לוקין עליו:

וכהן ונזיר אבית הטומאה - שזה בית הקברות והוא כהן ונזיר ויש כאן לאו דכהן לנפש לא יטמא ולאו דנזיר על נפש מת לא יבוא:

אחרישה - משום לאו די"ט לא לילקי:

דם צפור - הואיל ואי מזדמני ליה צפרים וחיות טובא:

באבנים - דלא חזו לכיסוי:

ראויות לכותשן - קושיא היא:

כלאחר יד - ע"י שינוי דשבות בעלמא הוא וכיון דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות:

טינא - טיט לח ובלול:

מתונתא - ארץ לחה ראויה לזריעה ואינה נעשית עפר אם בא לכותשה היא מדבקת ונגבלת:

לוקה משום מבשל גיד בי"ט - בישול שאינו ראוי ולוקה משום מבשל בשר בחלב אפילו הוא חול וקסבר יש בגידים בנותן טעם ובשר הם:

משום הבערה - שלא לצורך דהבערה מלאכה לעצמה ובישול מלאכה לעצמו:

גיד הנשה של נבלה - דלוקה על אכילתו משום נבילה:

שתים על אכילתו - אוכל גיד ואוכל בשר בחלב:

שלש על בישולו - משום הבערה די"ט ומשום בישול די"ט ומשום מבשל בשר בחלב אפילו בחול:

ועייל עצי מוקצה - דהשתא ליכא למימר הואיל דמדאורייתא אסור להשתמש באש מוקצה בי"ט:

מוקצה דאורייתא - בתמיה:

והכינו - במזומן שמזמן כל צורכו היום ויאמר דבר זה לצורך היום דמשום טורח מלאכת שבת לא צריך דהכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וכיון דלאו מזומן הוא והכתוב קראו הכנה הויא לה מלאכה ועובר עליה משום לא תעשה כל מלאכה:

בעאי - שאלתי:

מאפר - אחו ומוקצה הוא שאינו נכנס ליישוב ימים רבים:

תמיד - עולה של ציבור:

מהו - ליקרב:

שה ולא את הבכור - מתניתא היא ודרשה קרא דיחזקאל (מה) גבי קרבנות: ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל:

שה ולא את הבכור - דשה משמע שיהא ראוי להיות בין זכר בין נקבה דכולן בכלל שה ובכור אינו אלא זכר:

ולא מעשר - דמעשר בהמה אינו ראוי להקדישו לקרבן אחר והכי משמע אחד שיהא לבד ולא זה שאינו בא אלא מכלל עשרה:

מן הצאן - ולא כל הצאן מיעוטא הוא להוציא פלגס יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא והיינו כל חודש שלשה עשר דכבש בן שנה הוא ואיל משנכנס לשנה שניה חודש שלם והכי מפרש לה במס' פרה (פ"א משנה ג):



מן המאתים - על כרחיך אנסכים קאי וקאמר הביאו הנסכים עליו מן המאתים שישתיירו מאתים בבור היין:

מכאן לערלה שבטלה במאתים - דאי לאו בשאיסור מעורב בו קאי אמאי מצריך מאתים ובעלמא בסיפרי נפקא לן שפיר דערלה וכלאי הכרם בטילין במאתים והאי מכאן לאו דוקא אלא אף כאן אתה יכול לסמוך קצת:

איסור דבר אחר - שבת:

הא את הוא דאמרת - באלו הן הלוקין (מכות דף כא:):

חילוק מלאכות לשבת - שאם עשה שתים בהעלם אחד או [אחת] בשתי העלמות חייב שתים:

ואין חילוק מלאכות ליום טוב - שאם עשה שתי מלאכות במזיד אינו לוקה שתים והכא ביום טוב קיימינן ומחייבת ליה משום י"ט תרתי משום מוקצה ומשום מבשל גיד ביום טוב:

אמר רמי בר חמא הא דרבה ורב חסדא - דאיפליגו גבי יום טוב אי שרינן ליה משום הואיל או לא: מחלוקת רבי אליעזר ור' יהושע היא דרבי אליעזר סבר אמרינן הואיל. אע"ג דסופו להפריש אחת מהן לחלה ונמצא שטרח בדבר שאינו ראוי לאכילה אפי' הכי אמרינן הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע מכל חדא וחדא ואיכא למימר בכל חדא חזיא ליה ומותר לאפותה:

ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל - כדי להתיר מלאכות יום טוב ואהואיל ואי בעי מיתשיל עלה דלעיל לא קאי רמי בר חמא אלא אהואיל דאיסור מלאכת יום טוב:

אלא דבעידנא דעיילי לה - איכא למימר בכל חדא וחדא חזיא ליה בלאו הואיל דבכל חדא איכא למימר זו לא תהא לחלה:

אבל הכא דלאורחין הוא דחזיא - והרי עדיין לא זימן לית ליה הואיל למישרייה לר' אליעזר:

דלא חזיא לא לדידיה ולא לאורחים - והרי סופו ליטול אחת לחלה שאין דרך לבצוע מכל אחת:

אבל הכא - דכולהו חזו לאורחין ואורחין שכיחי אמרינן הואיל למישרייה ואי קשיא הא דאמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין כו' אלמא לית ליה הואיל ואי בעי מיתשל עלה אפילו לחומרא וכל שכן הואיל דהכא לקולא לא דמי דהשתא מיהא לאו דידיה הוא וכך שמעתי ומגמגם לבי עלה ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה ברשותיה דאם כן הקדש דקיימא לן אבל אתה רואה של גבוה ולא פליג ר"א הא אי בעי פריק ליה והוי דידיה ואף סוגיא דשמעתא לא מייתבא שפיר וכמדומה דפירוש הכתוב ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה לא גר' אלא הכי גר' ר' אליעזר סבר אמרינן הואיל ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל והכי פירושא ר' אליעזר סבר שרי לאפותה ואע"ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזיא ליה אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה דמצי למשקל מכל חדא פורתא ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל דהא סופו ליטול אחת מהן לחלה הלכך כיון דטובת הנאה אינה ממון ולא עבר עלה מנחתה עד הערב וישרפנה:

אמרוה - להא דרמי בר חמא:

מילתא דקשיא לן כו' - דבטובת הנאה ממון ליכא לאוקמי פלוגתייהו לחוד דנהי נמי דטובת הנאה ממון לר' אליעזר אפילו הכי השתא נמי עובר משום לא תעשה כל מלאכה ומוטב לעבור על בל יראה מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על לא תעשה כל מלאכה ועושה מעשה בידים:

טעמא דידי משום הואיל - ואין כאן חילול:

אהדר ליה במכילתא אחריתא - ואיכא למימר דבתרוייהו פליגי ר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון הלכך אי מחמצה גביה עבר עלה ולאפותה קודם לכן אין כאן איסור דאמרי' הואיל ואיכא למימר בכל חדא חזיא ליה ור' יהושע סבר אינה ממון הלכך לא זהו חמץ שמוזהרין עליו וכי אפי לה עבר עלה דלא אמרינן הואיל והא דתריצנא לעיל דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דאהדר ליה ר' אליעזר לר' יהושע הרי הוא עובר בבל יראה:

הלכה כבן בתירא - תטיל לצונן:

שיעור עיסה - ללוש בפסח ולא יותר שיכול לשומרה מידי חימוץ:

חילוף הדברים - שהשעורין קרובין להחמיץ יותר מן החיטים:

הא בחסיכתא הא במעלייתא - קמייתא במעלייתא בתרייתא בחסיכתא ששלש שלהן אינן אלא קביים טובות:

שמע מינה - לענין מקח וממכר:

גריען חיטי חסיכתא ממעלייתא טפי ממאי דגריען שערי חסיכתא ממעלייתא - דאילו בחיטי קתני בטובות קביים וברעות שלשת קבים אלמא גרעי תילתא ואילו בשעורין הטובות שלשת קבין והרעות ארבעה ליכא גריעותא אלא ריבעא:

קבא מלוגנאה - קב של אותו מקום:

לפיסחא - שלא ללוש יותר כדי שיוכל לשומרו מן החימוץ:

וכן לחלה - בהך שיעור עיסה נמי כל ימות השנה להתחייב בחלה:



חמשת רבעים - לוגין ציפורים שהן שבעה ועוד מדבריים שזה הוא שיעור העומר שהיתה עיסת מדבר שנאמר גבי חלה (במדבר טו) ראשית עריסותיכם כדי עריסותיכם דהיינו עיסת מדבר שהוא עומר לגולגולת והוא עשירית האיפה והאיפה שלש סאין וסאה ששה קבין מדבריות חשוב עישור שבהן ותמצא שבעת רבעי קב וביצה וחומש ביצה כיצד חלק שלש סאין שהן שמונה עשרה קבין ועשה מהן רבעי קב היינו לוגין ותמצא בהן שבעים ושנים לוג טול עישור של שבעים הרי שבעה והשנים הנשארים שתים עשרה ביצים הן עישור שלהן ביצה וחומש ביצה הרי שבעת רבעים ועוד דהוא ביצה וחומש ביצה ובירושלים הוסיפו על המדות שתות מלבר שהוא חומש מלגו שנתנו ששה מן הראשונים בתוך חמשה האחרונים הרי ששת רבעים הראשונים נעשו חמשה והרובע וביצה וחומש הנשארים נעשו רובע שהרובע שש ביצים עשה מהן חמש ביצים גדולות והביצה וחומש ביצה נעשית ביצה גדולה שניתוסף עליה חומשא מלגו דהוא שתות מלבר הרי שש ביצים גדולות דהוא רובע קב גדול הרי עומר המדבר ששה רבעים ירושלמיים וסאה ציפורית עודפת על ירושלמית שתות מלבר כדאמר בעירובין (דף פג.) הרי עומר שהיה ששה רבעים ירושלמיים נכנס בחמש ציפוריים:

נהוג למיפא - בפיסחא קפיזא קפיזא שלשת לוגין לחומרא לשומרו מן החימוץ:

אמר ליה - כר' אליעזר סביר' לן דהסל מצרפן לחלה לאחר אפייתן והאידנא קיימא לן כר' אליעזר בחלה של אור דאין שורפין קדשים ביום טוב ולהשהותם אי אפשר ומשיקרא עליה שם אסור לאפותה דהא לאו לאכילה היא ולא קרינן עלה שם אלא עושה חררה קטנה אצל גדולה ואופה שתיהן וכשהוא רודה נותנן לכלי והוא מצרפם ונוטל הקטנה וקורא שם ומברך ומצניעה ושורפה משתחשך או למחר וכן הורה לנו רבינו יעקב בן יקר:

שנושכות זו את זו - שהן רחבות ועגולות כעין שלנו וכשמדביקין זו אצל זו בתנור נושכות זו מזו הלכך חדא היא:

אבל כעכין - קויילו"ש (קילי"ש: יתדות (של משחק. וכאן, בהשאלה, לחמים מוארכים בעלי קצוות חדים)) בלעז ארוכין וקצרין ואין נושכין זה מזה:

טבלא שאין לה לבזבז - מסגרת ושפה סביב לה ורדה פת לתוכה מן התנור:

מהו - שתצטרף לר' אליעזר:

תנור מצרפן - אף תנור מצרפן אף על פי שלא נתנן לסל:

ככרות של בבל כו' - אבל כעכין לא:

מתני' רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת - כל אחת מלא התנור ואין כאן חימוץ אף על פי שהאחת ממתנת עד שיאפו השתים:

וחכמים אומרים - אין להקל כל כך שיהו לשות כאחת אלא שלש נשים עוסקות כל אחת בבצק שלה:

אחת לשה - האחרונה לשה כשחבירתה האמצעית מקטפת והשלישית שלשה תחלה אופה וסידרא מפרש בגמרא:

לא כל הנשים - יש עצלניות ומחמיצות אם ישהו כל כך ויש תנור שאינו חם מהר ויש עצים שאינם נבערים מהר:

זה הכלל תפח - הבצק בידה שהיא רואה שרוצה לתפוח:

תלטוש - ידיה במים צונן ותקטפנה ותצטנן:

גמ' תנא לשה היא מקטפת - אדרבנן קאי הראשונה שקדמה ללוש מלא התנור קטן שלהן תחלה כשהיא מקטפת דהיינו עריכה שקורין אנטוורטי"ר (אינטורטי"ר: להעגיל (לעצב מאפה בצורה עגולה)) וחברתה מתחלת ללוש עיסה שלה:

מקטפת היא אופה - וזו הראשונה שהיתה מקטפת עכשיו וגמרה קיטופה היא אופה ונותנת לתנור וחבירתה שהיתה לשה מקטפת תחתיה והשלישית לשה וכשגמרה ראשונה לאפות גמרה אמצעית לקטף ואחרונה ללוש הרי האמצעית המקטפת אופה וחבירתה האחרונה מקטפת תחתיה והראשונה חוזרת ולשה שהיו תנורין קטנים ולא היתה מספקת [אלא] כמלא תנור:

וכן חוזרות חלילה - חלילה לשון מחול סביב סביב:

דנתי לפני רבן גמליאל - שהיה אומר כלל דבר בכל שלש נשים לשות כאחת וממתנת האחת עד שיאפו השתים:

מתני' שיאור - שלא החמיץ כל צרכו:

סידוק - כשהוא מחמיץ נעשין בו סדקין:

קרני חגבים - סדק לכאן וסדק לכאן:

זה וזה האוכלו בכרת - דקרני חגבים נמי סידוק הוי:

ואיזהו שיאור - שפטור זה שאין בו סדק אבל הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו ומתוך פחד ורתת פניו מכסיפין:

גמ' חכמים - דברייתא הוא ר' יהודה דמתני' וחכמים דמתני' הוא ר' מאיר: ה"ג בברייתא וחכמים אומרים אי זהו שיאור כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקין זה בזה וזה וזה האוכלו בכרת:

והא אנן תנן - דר' יהודה פטר בשיאור דידיה דאע"ג דאמר ישרף לא מיחייב עלה לא מלקות ולא כרת:

אימא לרבי מאיר זה וזה - בין שיאור דרבי יהודה דקרני חגבים בין סידוק חייבין כרת דתרוייהו לרבי מאיר סידוק נינהו:

כמה סדקין מלמטה - בתוכו הלכך כי הוי למעלה כקרני חגבים הוי למטה כנתערבו סדקין:



מתני' מבערין את הכל - בין חולין בין תרומה חוץ מכדי אכילתו לשבת אבל כל מה שעתיד לבער יבער:

תרומה מלפני השבת - שאינו יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמת זרים ולהשהותה אי אפשר אבל חולין אין צריך לבער אלא בזמנו שיכול למצוא להן אוכלים הרבה:

גמ' שבת - נשתהה שם שבת אחת:

מתני' ההולך - בארבעה עשר:

אם יכול - שיש שהות ביום:

להציל מן הנכרים - את ישראל הנרדפין:

יבטל בלבו - ולא יחזור ואפי' יש שהות דמדאוריי' סגי ליה בביטול בעלמא:

לשבות שביתת הרשות - שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם כדי שיהא לו משם ולהלן אלפים לילך למחר שם לדבר הרשות יחזור מיד אבל לקנות שביתת מצוה כגון שילך מחר חוץ לתחום לבית האבל או לבית המשתה היינו כהולך לשחוט את פסחו:

שיש בידו בשר קודש - עמו בדרך ונפסל ביוצא שמחיצת קדשים קלים חומת ירושלים:

אם עבר צופים - שם כפר שיכול לראות בית המקדש משם:

שורפו במקומו - ולא הטריחוהו לחזור:

ואם לאו חוזר ושורפו כו' - כדאמרן בכל שעה (לעיל כד.) בקודש באש תשרף דבמקום אכילתו שריפתו:

זה וזה - חמץ דאמרן לעיל ונזכר שיש לו חמץ בביתו ובשר קודש שעמו:

בכביצה - אבל בפחות גבי חמץ יבטל בלבו וגבי בשר קודש שורפו במקומו:

גמ' סעודה שניה - כך הוא דרך החתנים לאחר סעודת אירוסין חוזר ומשגר סבלונות לארוסתו וסועד שם:

אני לא שמעתי - שתהא מצוה אלא סעודת אירוסין לבדה אבל לא סעודת סבלונות:

סבלונות - דורונות כלים נאים:

בת כהן - צריכה להינשא לכהנים ולא לפגום משפחתה להינשא לישראל:

אין זווגן עולה יפה - במזל טוב:

מאי היא - מה עולה בידן:

או אלמנה או גרושה או זרע אין לה - כדכתיב (ויקרא כב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו':

או קוברה - בלא זמן:

תלמיד חכם - הוא שבח לו אבל עם הארץ ואינו כהן גנאי הוא לו לאהרן ונענשים:

לא גלאי - רב כהנא גלה מבבל לא"י כדאמר בהגוזל ומאכיל (ב"ק קיז.):

לא גלאי כדגלו אינשי - שאר תלמידים יוצאים מדעתן ואני יצאתי על כרחי מחמת מרדין ואימת מלכות:

ומאלמן את אשתו - שמבקש לימודו ואי אפשר לו וגולה למזונות והרי אשתו באלמנות חיות:

גוזליו - יתומין:

ותלמודו משתכח - שאינו עסוק לחזור עליו:

ומחלוקות רבות באות עליו - מחמת ששכח תלמודו או הקפות שמקיף מחנונין לסעודותיו:

קרו ליה - לבנו:

מרקיד בי כובי - כדרך הליצנים שמשחקין ומרקדין בחנויות להשקותן בשכרן:

מלחיך פינכי - קערות:

מך רבע - מקפל לבושו ורובץ וישן דרך המשתכרין אינו מספיק לילך לביתו ולשכב על מטתו אלא מקפל לבושו תחתיו וישן:

מך - כמו בר חמרא מוך שקיך וגני (תענית דף ו:):



ואינו מתקבל - לשומעים:

גדולי הדור - אנשי מעשה וצדיקים:

בת גבאי צדקה - שאין ממנין אלא אם כן טובים ונאמנין:

נשותיהן שרץ - שאינן זהירות במצות:

עם כל בהמה - שדומות לבהמה שאין להן לב להבין:

כי היא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס - ללמוד תורה ולחיות:

על חיי חברו לא כל שכן - ויש לדאג שמא יהרגנו:

ומגבו - דתו לא חיי כדאמרינן בשחיטת חולין (דף כא.) קרעו כדג מטמא באהל מיד ואף על גב שמפרפר ואמר רבי שמואל בר רב יצחק ומגבו:

אילמלא צריכין אנו להם - למזונותיהן ולעזרתם היו הורגין אותנו:

כאילו בא על ארוסתו בפניו - שמביישו:

מאורסה - לכל קהילות יעקב:

שנה ופירש - תלמיד ששנה ופירש מן התורה ויודע כמה תלמידי חכמים מגנים את עמי הארץ וכמה הם שפלים בעיניהם שונא יותר מכולם:

אין מוסרין לו עדות - אין מזמנין אותו לשמוע דבר להעיד עליו:

ואין מגלין לו סוד - שום דבר סתר לפי שהולך רכיל ומגלה:

על היתומין - שחשוד על הגזל:

המוצא אבידה חייב להכריז - כדאמרי' באלו מציאות (ב"מ כא.) ועם הארץ לאו אחיך הוא דאינו עושה מעשה עמך:

מזמנין - שלשה שאכלו כאחת דתנן חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק:

ואכלת ושבעת - מהאי קרא נפקא לן ברכת (הזימון) בברכות (דף מח:):

חזרתו - ומדרבנן היא ואשיעור טומאתו אסמכוה וטומאת אוכלין בכביצה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/פסחים/פרק_ג"