חידושי הריטב"א על הש"ס/פסחים/פרק ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כא עמוד א עריכה


ומוכר לנכרי. כתב הרי"ט ז"ל ה"ה ליתנו אלא במלתא אגב אורחיה קמ"ל דאסור ליתן לעכו"ם מתנת חנם וכן הדין בשהפקידו כראוי דודאי אינו עובר עליו אבל חייב להוציאו מרשותו דרבנן וכל שזכו בי הגוים קודם זמן איסורו ודאי מותר הוא לאחר הפסח כחמץ של נכרי והכי איתא בתוספתא ושם אמרו שרשאי לומר לגוי עד שאתה לוקח במאה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח ובלבד שלא יערים אבל אם הערים והוא רגיל לעשות כן בכל שנים למכור לגוי קודם הפסח וליטול לאחר הפסח קנסינן ליה והוא אסור לו ולכל ישראל לאחר הפסח שעשאוהו כאלו הוא חמץ של ישראל המופקד ברשות גוי שהוא אסור לאתר הפסח ואף זה לפקדון נתכוין אלא שהערים. וכן הוא בירושלמי ע"כ:

גמרא מתני' רבן גמליאל וכו'. וכתב הרי"ט ואפי' סבר כר' יהודה קי"ל דפסק רב כוותיה כדאיתא בפ"ק ואע"ג דבעלמא מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם לא נאמר הכוללות אלא היכא דליכא פיסקא דאמוראי ועל הרוב לאפוקי מהאי תנא:


דף כא עמוד ב עריכה


הא דר' יהודה בן בתירא בכותח וכל מיני כותח. פרש"י ז"ל והגאונים ז"ל דאיתא כב"ש וליתא הלכתא. אמנם ר"ת ז"ל פי' דאיתא כב"ה ואיסורא דרבנן הוא לפי שהכותח שם בעליו עליו וכשיראו אותו בפסח ברשות גוי יחושו לומר שעכשיו מכרו לו או שמכרו על יד גוי ונהנה בו בפסח. והרי"ט ז"ל פי' לכולהו פירושי ליכא לאוכוחי מהכא שיהא חייב לבער הכותח מביתו בפסח דאפי' תימא מותר לקיימו דין מביתו אשמעינן במתני' דאלו עוברין יתפרש דינו בביאור ע"כ ז"ל:

ומותר בהנאתו פרש"י ז"ל וכו' דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו ואפי' לאחר זמנו. כתב הרא"ש ז"ל וכגון שנפסל מלאכול לכלב דומיא דפת שעיפשה דפ"ק אבל בענין אחר נראה דלא הוי שרי ע"כ. וכתב הרא"ה ז"ל בשם רבותינו דה"ה דשרי באכילה והאי דנקט בהנאתו משום דאין דרך לאוכלו כמות שהוא אלא בשנותנין ממנו בתבשיל וכי הא הנאה מקרייא:

ומעתה אותו לחם שמניחין לכותח בשאר ימות השנה מותר בפסח כיון שיודע שנתחרך יפה או שהוא חרכו או ישראל מעיד עליו דעד א' נאמן באיסו'. אבל בכותח של גוי אסור באכילה בפסח שמא לא חרכו יפה. ומ"מ מותר לקיימו כיון דלא חזי לאכילה כמות שהוא והוה ליה כמלוגמא שנסרחה ומסתמא אין בו ממה שאינו מחורך כזית בכדי אכילת פרס. וקודם זמנו דאמרינן היינו קודם זמן אכילתו. אבל אח"כ כבר חל עליו איסור חמץ ואם בשעה חמישית חרכו אסור באכילתו ומותר בהנאה ע"כ משם הרי"ט ז"ל:


דף כג עמוד א עריכה


והרי שרצים וכו' עד אמר קרא יהיו בהויתן יהו. פי' דאסור להשתכר בהם וכדתנן במס' שביעית אין משתכרין בנבילות וטריפות שקצים ורמשים ובירושלמי פ"ה דשביעית פריך מחמור וגמל ופריך דלמלאכתו הוא גדל ומסיק התם כל שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאסור מדבריהם מותר לעשות בו סחורה. וכתב הרי"ט ז"ל ומסתברא דכל היכא ששוחט בהמות כדי למוכרם לישראלים ונזדמנו לו טריפות מותר למכור ועל הדרך הזה מותר להשתכר לכתחילה ואעפ"י שאומנתו בכך כמו שהקצבין עושין דכיון שהוא לכשירות מתכוון והוא עיקר אומנתו הוה ליה כצייד שנזדמן לו מינים טמאים ועל זה סמכו כל העולם ולא מיחו בידם ממתני' דמסכת שביעית ע"כ:


דף כג עמוד ב עריכה


מכדי אותבינהו לכל הני קראי ושנינהו חזקיה וכו' עד איכא בינייהו. ולענין פסק הדין כתב הרי"ט ז"ל דודאי הלכה כר' אבוהו דרב פפא ורב אשי הכי סבירא להו ופריקו אליבא דידיה ההיא דתרומה ונזיר וי"א דכיון שכן ואקשינן לעיל לר' אבוהו מגיד הנשה ופרכינן הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט ופריק דלדידיה נמי אסור ואנן קי"ל אין בגידין בנ"ט ה"ה דקיימא לן בגיד הנשה אסור בהנאה וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו סוגיין בפ' גיד הנשה בכולה פירקא דגיד הנשה מותר בהנאה. וי"ל דמייתינן גיד הנשה מטעמא דאמרי הכא בכולה שמעתין אליבא דר' יוסי הגלילי מק"ו דחלב ע"כ. והרשב"א ז"ל כתב בספר תורת הבית יש מרבותי שאמרו שהגיד אסור בהנאה ויש מרבותי מתירין אותו וכן נראה וכן נהגו ע"כ. ואמר הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל דאפי' לדעת האוסרין דוקא גיד עצמו. אבל שמנו שאינו אלא משום מנהג קדושים הרי לא נהגו בו איסור הנאה ושרי הלכך מותר לתת לגוי גיד ושמנו דאי משום שומנו לא מתסר ואי משום גיד עץ בעלמא הוא ולא שייך איסורא אלא בשולחו עד היכן שהוא נהנה דמשתריש מקומה ונראית חשובה יותר. וכתב הרי"ט ז"ל נראין הדברים להלכהאבל למעשה ראוי להחמיר והמחמיר תבוא עליו ברכה:


דף כד עמוד ב עריכה


אמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה וכו' עד איכא דאמרי וכו' עד אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן. כתב הרי"ט ז"ל והלכתא כלישנא בתרא ולקולא דאפי' בענין איסורי הנאה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן ומיהו איסורא דרבנן איכא ולא איסורא דאורייתא דהא מהיכי תיתי לן דכי איתסרו בלאו איתסרו וכל היכי דאסירי לאו איכא והדין כתבוהו רבוותא ואפי' בשלא כדרך הנאתן היינו היכא דהניח חלב שור הנסקל ע"ג מכתו ש"פ. וכתב הרי"ט ז"ל לא שינ' עשה ממנו תחבושת ולא שינ' שסך ממנו ואפי' למאן דסבר מדרבנן דסיכה כשתיה הני מילי בשמן שזו היא דרכו וכשעושה להתענוגי אבל בחלב לאו אורחיה כלל ואפי' כשסך לתענוגי שאין דרך הנאתו אלא להדליק בו או למשוח בו עורות. הלכך מותר לעשות תחבושת מחמץ אפי' שלא במקום סכנה דהא ליכא אלא איסור דרבנן ושרי ומיהו בשהיתה של גוי והיא ברשותו עד שאינה ראוייה לכלבים דליכא למעבר עלה בבל יראה ובל ימצא ע"כ מפי הרא"ה ז"ל: ואסיקנא בגמ' דכלאי הכרם ובשר בחלב לוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן דלא כתיב בהו אכילה וכן פסק הר"י קרקושה ז"ל:

אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין וכו' עד משום דזיעה בעלמא נינהו. פי' הרי"ט ז"ל דמשקה היוצא מן האוכל לא חשיב אוכל כלל ובדין הוא דאפי' בשל זיתים וענבים נמי אלא דרבינהו קרא לגבי תרומה וביכורים וערלה למיהוי כפרי ומשום הכי חשבינהו חז"ל לענין ברכה חשיבא כדאיתא בדוכתא. אבל שאר פירות אין מברכין על משקה שלהם אלא שהכל וכדאמרינן פי' כיצד גבי דובשא דחמרי ולא סוף דבר ביוצא מאליו אלא אפי' על ידי סחיטה כן הכריח הרי"ט ז"ל עוד לו ז"ל ומה שאמרו בברכות דמיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי לאו למימרא שיברכו עליהם בפ"ה דהא לא אפשר דאפי' בשלקות עצמן נחלקו שם כמה מחלוקות דאיכא מ"ד דאין מברכין עליהן אלא שהכל הואיל ואישתני אלא ודאי אין מברכין עליהם אלא שהכל אלא ה"ק דמיא דשלקי חשיב דבר א' עם השלקות שאם אכל מן השלקות תחילה בברכה ואח"כ אכל ממין בברכה שלהם בטפלתם שנפטרין בברכתן. ע"כ מפי הרא"ה ז"ל:


דף כה עמוד א עריכה


אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה. אוקי ליה בגמ' בשאמר הבא לי עלין של אשירה. אבל אם אמר הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז וזהו מדמה התוס' למה שאמרו בפ' אין מעמידין בבן אמה בן אחותו של ר' ישמעאל שהנשיכו נחש ובא יעקב איש כפר חנניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל לפי שהיה רוצה לרפאותו על ידי לחש ושמא יזכיר לו לחש של ע"ז. אבל כשבא לרפאותו סתם ע"י סמנין ועשנים שלא הקפיד בע"ז ודאי מתרפאין גם מה שאמרו שם שאין מתרפאין מן המינין היינו על ידי לחש וכן הוא בירושלמי זו היא שיטת התוס' והרא"ה ז"ל חילק על זה וכתב שהירושלמי חולק על גמרא שלנו. ולפי גמרא דילן אפי' שאל עלין סתם אין מביאין לו עלין של ע"ז. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי לדידי' בשיטת התוס' והירושלמי דכל היכא דלא שאל גוי עצי אשירה אלא עצים סתם מתרפאין בעצי אשירה. וכן מצאתי לרבינו הגדול ז"ל שסמך על הירושלמי ההוא בספר תורת האדם ע"כ לרי"ט ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב במס' ע"ז בפ' אין מעמידין וכל הבא לרפאות בסמנין או בעלין ואומרין לי הביאו לי מע"ז פלונית אסור דהיינו עצי אשירה אבל אמר לו הביאו לי עצים סתם אעפ"י שמביאין לו מע"ז מותר וכדגרסינן בירושלמי וכו' עכ"ל ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בשיטת התוס':

כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ה ז"ל שאמר בשם רבו ז"ל דמילתא פסיקת' קאמר. ואין לשלוש עבירות אילו היתר בשום ענין אלא נוהגין בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן שאפי' לא נתכוונו להעביר על דת אלא להנאת עצמן יהרג ואל יעבור: והיינו הנהו עובדי דהנהו רבנן דתבעו להו מטרונייתא ומטרי נפשייהו כדאית' במס' קידושין וליכא למימר דמשום מדת חשיבות הוא דעבדי דודאי כל דמדינא אל יהרג ויעבור אסור לו ליהרג ושופך דמים ואע"ג דישראל הבא על הגויה לאו גילוי עריות הוא י"ל דפרהסיא הוא וכי האי גונא ג"ע הוא ונהרג עליו בשעת מעשה שהרי קנאים פוגעים בו דמעשה שהיה בכל מקום להנאת עצמן הוא ושלא להעביר. ובירושלמי אמרו סיעה של בני אדם שמהלכין בדרך ופגעו בהן ליסטים ואמרו תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג אתכם אפי' כולם נהרגין אל ימסרו נפש מישראל פי' דכיון שאינם מיחדין להם איש ידוע כשבוררין אותו מדעתם נמצא באין לפדות עצמן בישראל אחר ומתרפאין בשפיכות דמים ואין דוחין נפש מפני נפש. וכתב עוד ז"ל ונר' שכן הדין באומר לישראל תן לי כלי זיינך ואהרוג ישראל זה ואם לאו אהרוג אותך והגוי אינו יכול ליטלו שלא מדעתו שאין לו ליתנו כדי לפדות נפשו:

יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו. פי' כיון דסוף סוף כולם נהרגים שיש סיפק בידם לעשות והם שואלין איש ידוע ופרשו שם שלא סוף דבר בשבע בן בכרי שהיה חייב מיתה וכל שאפשר לפדותו בשום ממון ואינו מחויב מיתה נראה שאסור למוסרו בידם והא דאמרינן שאם ייחדוהו מותר למוסרו דוקא באומרים שאם לא ימסרוהו יהרגו את כולם. אבל אם אומרו מוסרו לנו לפלוני ונהרגנו ותנצלו כולכם או נהרוג אתכם וינצל הוא אסור למוסרו שזה כופרין עצמן בנפשו הוא כיון שאינו מחויב מיתה. מ"מ למדנו לפי דרכנו ששפיכות דמים ג"כ אפי' שלא להעביר אסור וכן אין הפרש בג' עבירות אילו בשום מקום אלא בין בצינעה בין בפרהסיא בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד והכי מטרח להביא במסכת סנהדרין אבל שאר עבירות יעבור ואל יהרג עד דאיכא ב' שעושה הגוי להעביר ושהוא בפרהסיא א"נ שעת השמד דאפי' בצינעא ואפי' אערקת' דמסנאה שאין בו אלא משום ובחוקותיהם לא תלכו ואיסורא דרבנן בעלמא יהרג ואל יעבור כיון שמתכונין להעביר וזהו משום ונקדשתם בתוך בני ישראל והתם פירשו בפרהסיא היינו בי' מישראל. ונרא' דלא סוף דבר שיהו בשעת מעשה אלא שידעו בדבר מדפרכינן התם והא אסתר בפרהסיא היא: ושעת השמד היינו שגזר שום מלך או שלטון כן על כל יהודים שברשותו. כל זה מיסודו של הרי"ט ז"ל. וכתב עוד בשם הרא"ה ז"ל דגילוי עריות דאמרינן להיות בחומרא זו דווקא היכא דאיכא איסורא דאורייתא במיתה או עד דאיכא פגם אחרי' כגון ישראל שבא על א' מן העריות או על הנדה וכן ישראל הבא על הגויה דהא קנאין פוגעין בו ובא על הזכר נמי איכא מיתה ותקלת זכור חשיב כפירה ולאפוקי הבא על הבהמה או בת ישראל שאמרו להבדיק גוי עליה דליכא תקלת אחרים וליכא פגם ולד שהולד כשר ולאפוקי ג"כ חייבי לאוין דישראל דאי איכא פגם ולד ליכא מיתה או כרת. כללו של דבר כל שאמרו בסנהדרין שמצילין אותם בנפשם ישנן בחומר ג"ע זה ואידך דינן כשאר עבירות של תורה ויש מי שפירש דאפי' בת ישראל הנבעלת לגוי בפרהסיא כשעושה מעשה בכלל ג"ע היא ותהרג ולא תעבור. והרי"ט ז"ל העלה עיקר כסברא הראשונה:


דף כה עמוד ב עריכה


מה רוצח יהרג וכו' אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. ורבי' אלפסי ז"ל גריס אף נערה המאורסה תיהרג ואל תעבור ופי' המפרשים דמשכחת לה כגון שאומרין לה לעשות מעשה הערוה עליה דאי לא למה תיהרג דהא קרקע עולם היא כדאמרי' גבי אסתר ואמרינן בפ"ק דכתובות ולידרוש להו דאונס דישראל מישרא שרי. וכתב הרי"ט ז"ל ומכאן אנו למדין דכל שאינו עושה מעשה כלל כגון בנערה המאורסה לא יהרג וכיון שזה בג"ע החמור ודאי ה"ה בכל דבר שבעולם ואפי' בשעת השמד וכן מוכיח מעשה שבפ' במה טומנין שבשראה אלישע בעל כנפים עול תפילין מעל ראשו והיאך לא נהרג אלא ודאי דכיון שבידם לאונסו שלא יניח תפילין אין לו ליהרג כלל מעתה לא תמצא בשום מקום שיהרג ואל יעבור אלא באונסין על מצות לא תעשה שאומרין לו (נ"ל דחסר כאן וצ"ל. אבל בשאומרין לו וכו'. המעתיק) שב ואל תעשה אין לו ליהרג. ודניאל על התפלה לפנים משורת הדין עבד לפי שראה הדור פרוץ. וכתב עוד ז"ל והוי יודע שאמונת הישמעאלים אעפ"י שהם מייחדים ע"ז גמורה חשיבא ליהרג ואל ישתמד שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו וכל כיוצא בו ע"ז היא ולא אמרו בשאר מצות יעבור ואל יהרג במתכוין להעביר אלא כשאומרין לו חלל שבת במודה שאין תוך אמת ולא ציוה הקב"ה לשמור את השבת כך שמעתי ומיהו בר מכל דין היכא דבפרהסיא יהרג ואל יעבור. ע"כ לשון הרי"ט ז"ל:

מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לברתיה בגוהרקא דערלה. פי' בפירות שאינן מבושלין דליכא לפרושי בעצי ערלה הוא דבערלה לא מסתבר (נ"ל דצ"ל דבערלה לא מיתסר אלא פריו והטפל לפריו. המעתיק) אלא פריו והטפל לפניו ולא עצים. א"ל האי אשתא צמירתא בשעת הסכנה דמיא פי' דחשובא כמכה של חלל וכדאמרינן התם האי אשתא צמירתא כמכה של חלל דמיא דאע"ג דאין זו מכה של חלל ממש שאין קרוי מכה של חלל אלא היכא שנתקלקל אחד מן האברים הפנימים מחמת מכה שיש בו או מחמת בועא אי נמי שיש מכה בחוץ והיא עוברת לחלל אבל מיחושין בעלמא אינן נקראין מכה בחלל ואין מחללין עליהן השבת שא"כ על כל חולי שבעולם מחללין את השבת ולפיכך אמרו האי אשתא צמירתא מיחוש שיש בו סכנה הוא וכמכה של חלל חשוב בדינא להיות מחללין עליו את השבת ולהתרפא בכל איסורין שבתורה חוץ מע"ז ג"ע ושפיכות דמים ע"כ להרי"ט ז"ל. וצמירתא פי' רש"י ז"ל חם:

איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאתן קא עבידנא. פי' וכיון דהכי ליכא אלא איסורא דרבנן וכתב הרי"ט ז"ל ולמדנו שמתרפאין באיסורין של דבריהם אפי' שלא במקום סכנה ובלבד לענין הנאה אבל לאכילה ושתייה לא שמענו בשום מקום ואע"ג דשרי לעשות כל צורכי חולה בשבת על יד גוי ומשמע אפי' אפייה ובישול הרי שהתירו לו לאכול בישולי גוים מיהא הא פרישנא בדוכתא דכי האי גוונא דעביד לצורך חולה דלא שייך משום חתנות ליכא משום בישולי גוים ואפי' לבריא מותר למוצאי שבת דאלו בשבת איכא ירבה בשבילו ומיהו אפשר שלא התירו לאפות ולבשל לו אלא מן המוכן ולא מן המוקצה ומשום מעשה שבת ליכא למחשבה מאכל איסור דרבנן דהא המבשל בשבת בשוגג מותר והכא כמבשל בשוגג חשיב כיון דבהיתר גמור עביד הרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל:

אתמר הנאה הבאה לו לאדם בע"כ כו'. כתב הרי"ט ז"ל דכל היכא דאמרינן בשמעתין אפשר ולא איפשר היינו איפשר בלא שום טורח או לא איפשר אלא בטורח תדע דהא גורר אדם מטה וכסא אוקימנא בכלים גדולים ומשום הכי לא אפשר אלא בגרירא והאי ודאי אפשר ע"י טורח וכן פי' הרא"ה ז"ל. עוד כתב ז"ל בשם הרא"ה ז"ל שאמר בשם רבו ז"ל דמתכוין דאמרינן לענין הנאת ריח זה לאו דוקא מתכוין ממש להריח כי מה לו לעשות להתכוון ליהנות מריח איסור. ועוד דבהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אתמר והיינו שיש לו לאדם לעבור סמוך לע"ז בשעה שמקטירין הקטורת זכה ואם מתכוין להריח הרי אינו בעל כרחו אלא מתכוין דאמרינן בהאי היינו שנהנה מאותו ריח כי יש הרבה מבני אדם שאין נהנין בדבר ואינו ערב להם וכל שנהנה מן הריח חשיב לן מתכוין:

איכא דאמרי איפשר ולא מכוון וכו' כתב הרי"ט ז"ל וקיימא לן כהאי לישנא וכיון דכן קיימא לן כרבא חדא דאביי ורבא הלכה כרבא ועוד דהא כ"ע לא פליגי אליבא דר' שמעון דאסור ופלוגתייהו דאביי ורבא אליבא דר' יהודה ואנן הא קי"ל כר' שמעון דאיפסקא הלכתא כוותיה במס' שבת פ' בתרא הלכתא (נ"ל דצ"ל הלכך, המעתיק) כל שנהנה דהיינו שמתכוין אסור וכל שאינו נהנה היינו שאינו מתכוין מותר ע"כ:


דף כו עמוד ב עריכה


ת"ש מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד וכו'. יש שפי' דכדרכן היינו על כתפין דהשתא אפשר דלא מתהני והטורח מרובה על ההנאה אבל כדרך מלבוש הא ודאי מתהני להתחמם או להגן מן החום שמתכבדין בו וכפסיק רישיה ולא ימות דמי אבל בפירוש התירו אפי' דרך מלבוש עכ"ל הרי"ט ז"ל:

פיסקא לא יסיק בו וכו' תנו רבנן תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם. פי' הרי"ט ז"ל ודוקא נקט גבי ערלה קליפין וכלאי הכרם קשין דאלו בערלה לא מיתסרא אלא פריו והנטפל לפניו דהיינו שומרי פירא עד דהוי פירא וכי שקלת ליה לא לאקי פירא כדאיתא פרק כיצד מברכין אבל בכלאי הכרם לא כתב פרי והכל אסור ואפי' העצים ע"כ. חדש יותץ ישן יוצן. אסיקנא דהא דקתני חדש יותץ משום דסבר זה וזה גורם אסור ופי' זה וזה גורם כל מלאכה הנגמרת על ידי שני גורמים חד דהתירא וחד דאיסורא ואיפסקא הלכה בע"ז פ' כל הצלמים כר' יוסי דסבר זה וזה גורם מותר. ויש אומרים דלעולם לא אמרינן זה וזה גורם מותר אלא כששני גורמין עושין פעולה אחת אבל אם אינה עושין פעולה א' אעפ"י שפועלין בדבר אחת חד גורם חשיב ולפי' אשרה שזורעין תחתיה בימות החמה והרי הזרעים נהנין מצילה דכ"ע אסורין דאלו ארעא דהוא גורם דהתירא פעולתה לגדל וצל האשירה מציל מחום השמש שלא יתיבשו וכן כתב הרשב"א ז"ל במס' ע"ז פ' כל הצלמים גבי פלוגתא דר' יוסי ורבנן. והרי"ט ז"ל כתב שאינו נראה כן מפרש"י ז"ל שפי' שם גבי הא דאמרינן ר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו וגם הרמב"ם ז"ל אינו סובר כן שפסק למאי דקי"ל זוז"ג מותר שזורעין תחת האשירה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים ע"כ:

והתניא בין חדש בין ישן יוצן. ופרקינן הא ר' הא רבנן ואפי' הא (נ"ל דצ"ל ואתיא הא, המעתיק) דתניא יוצן כמאן דאמר זוז"ג מותר. והקשה הרי"ט ז"ל אפי' למ"ד זה וז"ג מותר חדש היכי סגי ליה ביוצן הא מוכח פ' כהצ"ל דלכ"ע זוז"ג לכתחילה אסור והכא לכתחילה גמור הוא שהרי תנור חדש זה שנעשה בעצי איסור והאי בא להסיקו בעצי היתר לאפות בו נראה כמתיר זוז"ג לכתחילה כאילו נוטל שאור של חולין ושל תרומה לתת לתוך עיסתו שהוא ודאי אסור ע"כ. גם הרמב"ן ז"ל הקשה על זה על הרמב"ם ז"ל שפסק שזורעין תחת האשירה בין בימות החמה בין בימות הגשמים דהא הוי ליה זוז"ג ואיך נתיר אותו לכתחילה דהא אפי' מאן דשרי לא שרי אלא בדיעבד והרשב"א ז"ל כתב במס' ע"ז דכיון שהאשירה נוטה על השדה אם אתה בא לאסור עליו שלא לזרוע תחתיה נמצא אתה מפסיד ממנו את שדהו והא דיעבד מקרי ולא דמיא למערב שאור של חולין ושל תרומה בידים ומחמיץ בהם את העיסה ואי דמיא להא דמיא הסיק בהם את התנור אם חדש אם ישן יוצן ואע"ג דבהיסק שני זוז"ג מיקרי ואפ"ה מותר לקיימו ולאפות בו לכתחילה דכיון שאם אין אתה מתירו צריך נתיצה לגבי התנור דיעבד מיקרי ע"כ דבריו ז"ל וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה חלוש מאוד שיתירו ליהנות לכתחילה באיסור הנאה דאורייתא מטעם חשש הפסד התנור. אבל הענין דשאני הכא דאע"ג דתנור ועצים חשיבי ב' גורמין מ"מ גורם העצים שבהן הפת נאפת ניכר יותר. ונראה יותר לעין שבחו ולפיכך התירו חדש על ידי שיוצן כיון שנאפת על ידי עצים דהתירא דהא חשיב כדיעבד וכשהיה ישן הוצרכו שיוצן דכיון דאסור העצים עומד בעין והפת נאפת בו לכתחילה חשיב ואף לשיטה זו יש לדון לזכות הרמב"ם ז"ל בענין האשרה דאילו שבח הקרקע דבר ניכר ושבח הצל אינו ניכר וכן שבח הנמיא מקמיה דהוי זבל לא מהניא ולבתר הכי לא מנכרה וזה טעם נכון וברור ע"כ בשם הרא"ה ז"ל:


דף כז עמוד א עריכה


אלא ר' אליעזר וכו'. כתב הרי"ט ז"ל הגירסא נתערבה באחרות ולא גרסי' ואחרות באחרות דהא בפ' התערובות איפלגו רב ושמואל בספק ספיקא דע"ז דשמואל אסר ורב שרי ולא אסתייע שמואל ממתניתין דהכא משמע דלא גרסי' והלכתא כרב דשרי מיהו אם נתערבו רוב מן הראשונות באחרות אסורות דחיישינן דאתי איסורא בהדי רובא. אבל אין מתירין הראשונות שאין ספק מוציא מידי וודאי וכן אמר הרא"ה ז"ל שמוכח פ' התערובות:

ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. פירש"י ז"ל וכן הראב"ד ז"ל דמי הנאת עצים ופר"ת ז"ל שכר אפיה וכתב הרב החסיד דלישנא מסייע להו מדלא קתני הנאת הפת אלא הנאה סתם. אבל הרמב"ם ז"ל כתב יוליך דמי הפת לים המלח וכן דעת קצת רבני צרפת וכן דעת הרא"ה ז"ל וכתב הרי"ט ז"ל ואעפ"י שאינו מחוור נקטינן מעשה לחומרא ודעת רש"י ז"ל דיוליך הנאה לים המלח דאמר ר' אליעזר אפי' ארישא קודם שנתערבה קאי דיש להתירה בהולכת הנאה לים המלח. וכן נראה מפר"ח ז"ל אבל רבני צרפת והרמב"ן ז"ל הסכימו דלא שרי ר"א אלא לאחר שנתערבה שאין האיסור ידוע ומפורסם אבל כל זמן שלא נתערב שהרי איסורו ידוע אין לו פדיון כתב הרי"ט ז"ל כי כן הדברים מוכרעים ממקומם. ויש שהקשו דהא קיל"ן כר' אליעזר כדאיפסקא הלכתא בהדיא פ' כל הצלמים והא תנן אילו דברים אסורין ואוסרין בכל שהו י"נ וע"ז וכו' ואמרינן בפ' התערובות אמר שמואל טבעת של ע"ז שנתערבה בק' טבעות כולן אסורות ורב גופיה דפסק כר"א מודה בההיא דחדא ספיקה ואמאי אסורות לימכר וכ"ת שמא ימכרם גוי לישראל יוליך הנאה לים המלח וי"ל שלא אמר ר"א אלא בחדא מתרתי או בתערובת איסורין דרבנן בסתם יינם חבית דחבית ואעפ"י שיש שם תערובת מגופו של איסור או בתערובת איסורי תורה שאין כאן גופו של איסור כגון בגד שארגו בצמר של ע"ז ונתערב באחרים או פת שאפאו בעצי איסור ונתערב אבל באיסור של תורה שנתערב גופו של איסור לא אמר וזה דעת הרב החסיד רבי' יונה ז"ל וכתב הרי"ט ז"ל והם דברים שלא מצינו עליהם תשובה. אמנם הרא"ה ז"ל חולק עליו לומר דבכל ענין שרי ר' אליעזר והרשב"א ז"ל כתב יותר במס' ע"ז פ' כל הצלמים: והא תקנתא דר' אליעזר נחלקו בה גדולי הראשונים ז"ל י"א שלא התירו בתקנה זו אלא בהנאה לבד אבל לא לאכילה ושתייה וכן דעת הר"ז הלוי וכן דעת הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל וכל רבותי הגאונים ז"ל דבריהם סתומים לא פירשו באכילה ושתי' היתר אבל קצת מרבני צרפת אומרים ודאי היכא שיש כאן גופו של איסור שייך ביה בעיניה איסור אכילה ושתי' לא שרינן בתקנה זו באכילה ושתיה אבל כשאין בהם אלא שבחו כגון הני מתנייתא בעצים שאין אסורין אלא מדין הנאה כיון שהוליך הנאה לים המלח אין כאן הנאת איסור כלל ולמה לא יהא מותר אפי' באכילה ע"כ וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי שדברים מוכרעין בעצמן למודה על האמת, ובהא הלכה כר' ואפי' מחבירו פי' הרי"ט ז"ל לאו משום דזוז"ג אסור דהא קיל"ן זה וזה גורם מותר אלא משום דשבח עצים בפת: והא אסי' דלפי' זה קערות וכוסות וצלוחיות חדשות שהסיקן בעצי אשירה אסירי דהוי דומיא דפת וללישנא בתרא אפי' קדרה נמי אסורה. ופי' הרמב"ם ז"ל דהאי קדירה לשון תבשיל הוא כלומר תבשיל שבשלו בעצי איסור ובעצי היתר התבשיל אסור. וכתב הרי"ט ז"ל דאין פירושו מחוור. והנכון כפרש"י ז"ל והגאונים דמיירי בקדירה של חרס שעשאה והסיקה מתחלה בעצי איסור ועצי היתר ואסורא משום דדמיא לפעולה לתנור שהרי משתמש בה בחד גורם דאסור בלא גורם מותר שהרי נותנין בה התבשיל קודם שיתנו תחתיה עצים של היתר ודמיא לכוסות משא"כ בתנור ואסי' דלא אסרו בפת אלא כשאבוקה כנגדו אבל בשלו על גבי גחלים דברי הכל מותר הפת: ואיפליגו בגמרא שמואל ור' יוחנן חד אמר לא שנו אלא עוממות אבל לוחשות אסורה וחד אמר אפי' לוחשות מותרת. ופי' הרי"ט ז"ל לוחשות שמניחין בהם קיסם ודולקת מאיליה. ולענין הדין רבינו אלפסי ז"ל לא הביא מכל זה המחלוקת כלום נ"ל דס"ל הלכתא כמאן דשרי בכל ענין בגדולים וכן פסק הרמב"ם ז"ל והר"ז הלוי ז"ל פסק כמאן דאסר והביא ראיות בספר המאור והשיב עליו הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות גם הרא"ה ז"ל השיב על הר"ז ז"ל:


דף כז עמוד ב עריכה


מתני' ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. בתוס' פסקו הלכה כר' יהודה משום דסתם כותיה בתמורה. וכתב הרי"ט דאינו הגון דיחיד ורבים הלכה כרבים ואההיא סתמא לא סמכינן דילמא סתם ואח"כ מחלוקת היא: וחכמים אומרים אף פורר וזורה לרוח:


דף כח עמוד א עריכה


גמרא איבעי' להו וכו' עד אמר רבא מסתברא וכו'. כתב הרי"ט ז"ל דלא פליגי רבה ורב יוסף בעיקר דינא אלא בדין חמץ בלחוד דרבה מצריך ליה פירור בשאר והרי"ט (נ"ל דצ"ל נהרות, המעתיק) ורב יוסף לא מצריך ליה פירור כלל אבל בע"ז כ"ע מודו דלים המלח לא בעי שחיקה ובשאר נהרות בעי שחיקה. והלכתא כרבה לפום כללא דאמרי רבוותא ז"ל דכל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה ואינו בסדר נזיקין דוקא וכן פסקו הגאוני' ז"ל בזו:

מתני' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. כתב רבי' אלפסי ז"ל דהוא הדין דשרי באכילה אלא דאיידי דבעי למיתנא ושל ישראל אסור בהנאה תנא נמי רישא וכן כתב ר' אחא משבחא ור' שמעון קיירא. וכתב הרי"ט ז"ל וי"ל עוד דלהכי קתני מותר בהנאה משום דלא פסיקא ליה שבכלל חמץ זה יש אפי' פיתן של גוים ופיתן כבר גזרו עליו אפי' בשאר ימות השנה וכן משמע בירושלמי:

ושל ישראל אסור כתב הרי"ט ז"ל מתני' מלתא פסיקא קא תני דלכל ישראל אסור ואע"ג דלר' שמעון משום קנסא הוא אסר ליה לכל העולם ואפי' בשלא מדעת בעלים ושלא כהנאתן וכן פירשו גדולי המפרשים ז"ל ודבר ברור הוא לכל שהיה ברשות ישראל שזכה בו שעה אחת תוך הפסח נדון כדין זה: וכל חמץ שיש עליו חובת ביעור הוא בכלל זה ואפי' חמץ שהוא ע"י תערובת ובלבד שיש בו כזית בכדי אכילת פרס שזה חייב לבער בלבד אבל אם אין בתערובת כל כך מותר לשהותו ויאכלנו לאחר הפסח ויצנעהו במקום שלא יוכל להכשל בו שום אדם לאכול ממנו בפסח:


דף כט עמוד א עריכה


גמרא רבא אמר לעולם ר' שמעון ור' שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא. פי' הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דלא שעבר ממש אלא לשון תרגום הוא ור"ל הואיל והוא עובר עלי' כלומר שראוי לעבור עליו ראיה לדבר מתני' דהתם שהלוה ישראל על חמצו וכו' ואוקי בשהרהינו אצלו הא לאו הכי אסור ואעפ"י שהי' עומד ברשותו של גוי ולא עבר ישראל וכן מדתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך וההיא הלכתא היא והתם נגזל לא עבר עליו ואעפ"י שהגזלן עבר עליו לא היו קונסין לנגזל בכך כשם שלא קנסו חמץ של נכרי שהוא מותר אפי' עבר ישראל עליו מעתה פעמים שישראל עובר עליו ממש והוא מותר וזהו חמצו של נכרי ופעמים שלא עובר עליו והוא אסור וזהו חמץ של ישראל וכל שהערים בדבר בכלל קנסו של ר' שמעון הוא ואסור. ע"כ להרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל:


דף ל עמוד א עריכה


אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. וכתב הרי"ט ז"ל דלא גרסינן במשהו כרב ופסקו ר"ת ור"ז ז"ל דרבא בששים קאמר כר' יוחנן דהכי ס"ל בשאר איסורין כר' יוחנן אבל רבי' אלפסי ז"ל וכל הגאוני' ז"ל פי' דרבא במשהו קאמר וכן הכריע הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ה' ואעפ"י שבכל איסורין שבתורה לרבא כר' יוחנן סבירא ליה י"ל דמחמיר בחמץ משום דכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל במינו מיהא וגזר שאינו מינו אטו מינו כרב וחמץ לדין תורה וליכא לר' (נ"ל דצ"ל ואליבא דר') שמעון דבר שיש לו מתירין הוא לאחר הפסח ולא קנס ר"ש להקל עליו ושיהא בטל בנ"ט אלא להחמיר עליו ולאחר שנתערב מדרבנן יש לו מתירין כדלקמן ולפ"ז לפני זמנו דהיינו יום י"ד בכלל זמנו הוא בדין זה דהוי נמי דבר שיש לו מתירין ומיהו כי אסר חמץ במשהו היינו בשאינו ניכר ואפי' יבש ביבש או שנפל בדבר מבושל אבל נפל בדבר צלי בקליפ' סגי לי' וכדבעינן למימר קמן פ' אלו עוברין בס"ד ע"כ ולעני' איסור הנא' י"א שהוא במשהו שהרי יין נסך וכל איסורי הנאה כשיעור שאוסרין באכילה אוסרין בהנאה. וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו כפר"ת במס' ע"ז דתנן אלו דברים אסורים ואוסרין בכל שהו אמרינן דתרתי בעי איסורי הנאה ודבר שבמנין ופרכינן וליתני חמץ בפסח ופרקי' דהא קתני לה ר' עקיבא אומר אף ככרות של ב"ה אלמא אינו אוסר תערובתו בהנאה בכל שהו אלא כשהוא דבר חשוב ודעת הרא"ה ז"ל דהיכא דאינו דבר חשוב אי אפשר לדון בו פחות מן הגדול שבנותני טעם דהיינו כלאים שהוא באחד ומאתים והרי"ט ז"ל הכריע לדעת רבי' אלפסי ז"ל שאפי' שלא בדבר חשוב אוסר תערובתו בכ"ש אפי' בהנאה כשאר איסורין שאיסור הנאה ואכילה שיעורן שוה: וחמץ שנתערב לפני זמנו דעת גדולי המפרשים שהוא בטל בס' בין בלח בין ביבש דאשכחן ביטול להיתר בהיתר ומטעם זה מתירין דבש או חלב או גבינה שנתנה לפני הפסח בכלים של חמץ ולא שמרן בגיעול הכלי כבר בטל לפני זמנו בס' וכן שמנן ודובשן של גוים מותר בשקנאו לפני הפסח אבל לא תוך הפסח דאע"ג דלא חיישינן לעבוד בידים כדאיתא במס' ע"ז על ידי שעשת משהין בו חמץ קרוב הדבר שנפל בו משהו של חמץ ומיהו לגיעול כליהם ליכא למיחש דנותן טעם לפגם אף באיסורי משהו מותר וסתם כליהם אינן בני יומן הרי"ט ז"ל ודעת הרא"ה ז"ל דדוקא שנתערב לפני זמנו בדבר שאינו מחמיץ אבל אם נפל בקמח שראוי להחמיץ אין לו ביטול שהרי ראוי הוא לגבור ולהחמיץ הכל: וכתב הרי"ט ז"ל וזו חומרא יתירא וכל המחמיר תבוא עלב"ר:

וכי קא קניס בי' ר' שמעון בעיניה אבל ע"י תערובת לא קניס. פי' הרי"ט ז"ל ואפי' בנ"ט כדמוכח מר' יוחנן ומיהו רובא בעינן במינו וכן בשאינו מינו דליבטול טעמא דהא טעמא לא בטיל. ואפי' בחלת חוץ לארץ שהקלו בה לבטלה ובתחלה הצריכו רוב כדאמרינן התם מבטלא ברוב ותהיה במינו אבל בשאינו מינו ביטול טעמא בעי ע"כ להרי"ט ז"ל מפי הרא"ה ז"ל:

אמר רב קדירות בפסח ישברו. פי' הרי"ט ז"ל דלאו משום דלא שייך ביעור בגיעולי גוים אלא לפי שאין תקנה להשתמש בהם ולעולם אסור להשהותם בתוך ביתו ואפי' להשתמש בצונן גזירה שמא יכשל בהן להשתמש בחמין. ולישהינהו אחר זמן וליעבד בהו שלא במינן. יש שפירשו דאע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה אפי' באיסורין של דבריהם אלא בעצים שנשרו מן הדקל כדאיתא בפ"ק דביצה וחלת חוץ לארץ שאסורה קל הכא שרינן לבשל בקדירות אלו לכתחלה שלא במינן משום דהוי נ"ט לפגם שלא תמצא לאחר הפסח קדרה בת יומא משא"כ בקדרה של גוי שאסורה בת יומא ומאי דלא שרינן הכא במינן משום דהוי איסור משהו אליבא דרב ובאיסור משהו לא התירו נ"ט לפגם. והרי"ט ז"ל דחה פי' זה וכתב בנ"ט לפגם אפי' באיסור משהו שרי והיה להם להתיר אפי' במינן. אלא הכא היינו טעמא דאקשינן ולישהינהו וכו' דמותר לבטל איסור בזה לכתחלה משום דאיכא תלתא לטיבותא חדא דהיתירא בלע ולא חל עליה איסור חמץ כ"כ בבלוע וכשיפלוט הוא שיחול האיסור עליו ועוד דכי פליט ליה הוי פגום ועוד דמסתמא אינו אלא במשהו (נ"ל דצ"ל משהו, המעתיק) דכיון דכל כך ימים נתיבשה ולפי' לאחר הפסח שדינו לרב אפי' בנ"ט בשאינו מינו ואין בו כדי לאוסרה אפי' היה משובח שרינן לבטלו לכתחלה אבל בתוך הפסח שדינו במשהו הרי יש בו שיעור כדי לאסור וכיון דליכא אלא תרתי לא שרינן וכן נמי לדידן אליבא דהלכתא פרט עסקא כרבא בתוך הפסח דבמשהו אסורות ולאחר הפסח מותרות אפי' במינן ובודאי שאם בישל אדם בשוגג בכלי חמץ בפסח והיו מקונחין יפה התבשיל מותר דנ"ט לפגם הוא ע"כ. והרא"ה ז"ל למד מכאן לקדרה דלאו בת יומא דחלב דמותר לבשל בה לכתחלה בשר דהא איכא הני תלתא משא"כ בקדירה של גוי דאיסורא בלע. והרי"ט כתב דיש לדחות בקדרה דחמץ הוא דחשיב משהו לאחר הפסח מב' טעמים הא' שנתיבשה ח' ימים ועוד דבליעותא מחמץ מועטת שרוב הכלים אין רגילות להיות בהן חמץ בנ"ט והמחמיר תע"ב ע"כ. וכתב עוד ז"ל דהא דאמרינן דעל ידי תערובת לא קניס דוקא בשנתערב מאליו או שעירב בשוגג אבל עירב במזיד קניס וקניס:

מיתיבי אין לשין את העיסה בחלב וכו' עד שיסיק את התנור. יש מקשין למה לי היסק יקנחנו יפה דלא ליהוי בתנור אלא טעמא בעלמא דכי הדר יהיב טעמא בפיתא ה"ל נ"ט בר נ"ט ושניהם דהיתרא ותו ליכא איסורא למיבליה בכותחא דטעם ג' לאו כלום הוא כדאמרינן התם דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח ויש שפי' דהתם דוקא שעלו בקערה דלא בלעה קדירא כולי האי אבל נתבשלה בקדירה אפי' נ"ט בר נ"ט אסור ואחרים פי' דה"ה נתבשלו בנ"ט בר נ"ט שרי בכל ענין וזה דעת הרשב"א ז"ל בספר תורת הבית והכא ה"ה דסגי בקינוח אלא דנקט הסקה דאורחא בהכי. וכתב הרי"ט ז"ל והוי יודע שדגים ובשר שנתבשלו בקדירה של חמץ מקונחת יפה קודם זמן האיסור אינו מותר לאכלו בפסח כי אעפ"י שנ"ט בר נ"ט דהיתירא הוא לא הותר הטעם הב' הזה אלא לענין בשר בחלב כי כשבא לאוכלו בכותח חוזר להיות טעם ג' מה שנותן בכותח אבל הב' עצמו טעם בשר יש בו קצת וכיון שכן לחמץ בפסח האיך יהא מותר אבל אם כבר נתערב בשלישי קודם זמנו אותו השלישי מותר בפסח ואם נתערב בפסח גם השני אסור דהא הוה בשני שיעור משהו כדי לאסור והזהר בזה שטעו בו רבים וגדולים:


דף ל עמוד ב עריכה


ליעבד להו הסקה חייס עלייהו דלמא פקעי. וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו בדיעבד אפשר דמהני להו כי לא מצינו שגזרו איסור בדבר. והרשב"א ז"ל אסר אפי' דיעבד. ובודאי דכי מהדר להו לכבשונות לכתחלה דבהא ליכא למיחש דלמא פקעו שלא אמרו אלא בענין זה דממילא גורמין ע"כ. והרא"ה ז"ל למד מכאן שכלי זכוכית שנשתמש בהן בחמין אסור אע"ג דסגי להו בהגעלה שוויום כלי מתכות לענין זה ודין להצריכם טבילה בשניקחים מן הגוי מ"מ איכא למיחש דחייס עלייהו דלמא פקעי ולא שרינן ליה לכתחלה להגעילן והרי הן אסורין אפי' לצונן שמא ישתמש בהן חמין ולמוכרן לגוים אסור אם אין חזיתם מוכח עליהם שמא יחזרו וימכרו לישראל אחר:

הלכך האי בוכיא. פי' הוא כלי עשוי מרעפין ומטגנין בו ואופין בו והסיקו מבחוץ שרי ליה אפי' לכתחלה דלמלייא גומרי דלא חייס עליה דלא עביד דפקעי:

הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו וכו'. והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. כתב ר"ת ז"ל דוקא סכין קטנה אבל סכין גדולה בעי ליבון מפני שפעמים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד והביא ראי' מן התוספתא ומן הירושלמי. ואחרים כתבו דהתם הוא בסכינין של גוים דאיסורא בלעי אבל הכא דהיתרא בלעי בהגעלה סגי להו ואפי' לשפוד ואסכלא דומיא דקרשים כדאמרינן בפ"ב דע"ז וזהו דעת הראב"ד ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל והנכון דל"ש סכיני דפיסחא ול"ש סכיני דארמאי בין גדולים בין קטנים בהגעלה או בשיפה באבן של נפחים סגי להו וכתב הרשב"א ז"ל המחבת שמטגנין בה בשר ודגים על גבי האש כיון שמשתמשין בה בצונן מועט ופעמים שימצא אומר שמטגנין בה במקום שאין השמן מגיע אליו הרי הוא כאסכלה וצריכא ליבון ע"כ בסת"ה. עוד כתב ז"ל דשיפא לא מהניא לסכינין אלא לחתוך בו דברים חריפין בצונן אבל לרותח לא ע"כ בסוף מס' ע"ז: והשפוד והאסכלה מלבן באור והירושלמי והתוספ' פליגי אגמרא דילן או אפשר דמיירי דידעי וודאי שנשתמשו בהן כעין שפוד ובהא ודאי מדינא דבעי ליבון אבל מן הסתם אין לחוש לכך דהא הכשר זה דרבנן הוא דמדאורייתא נטל"פ שרי ולפי ששנינו הסכין שיפה והיא טהורה ולא ידעינן שפיר אי שיפה במקום ליבון עומדת או במקום הגעלה עומדת דמה מייתי הני סכיני דפסחא ופשיט ליה דבמקום הגעלה דאידי ואידי סגי להו בהגעלה ברותחין ואשמעינן דכיון דבמקום הגעלה עומדת לא סגיא לשפודין ואסכלאות דבעי ליבון ע"כ וכן כתב הרשב"א בסוף מס' ע"ז בשם הרמב"ן ז"ל דסכינין ל"ש גדולים ול"ש קטנים בין דפסחא בין דארמאי סגי להו בהגעלה ע"כ וזה דעת רבי' אלפסי' ז"ל בסכינין ושפודין וגם זה דעת הרמב"ן ז"ל וליבון האמור בכ"מ מפורש בירושלמי שצריך שיהי' ניצוצות ניתזין. והיכא דמצרכינן ליבון אפי' כמה הגעלות אינן עומדות במקום ליבון כן כתב הרי"ט ז"ל. עוד לו ז"ל דכל מאי דצריך ליבון דוקא להשתמש על ידי האור אבל שלא ע"י האור בהגעלה סגי ויש מחמירין. והרשב"א ז"ל כתב דכלי הראוי ללבון והגעילו אסור להשתמש בו בחמין ע"כ בסוף מס' ע"ז ע"כ בשם הר"י בעל תוס' ז"ל:

ובכלי ראשון. כתב הרי"ט ז"ל כלי ראשון הוא כל שהוא על גבי האור אבל אם סילק אותו מעל גבי האש אינו כלי ראשון לענין הגעלה ואעפ"י שהוא כלי ראשון לענין שבת דשאני הגעלה דלעולם כבולעו כך פולטו ולפיכך אעפ"י שלענין שבת יש פנים בירושלמי דעירוי מכלי ראשון לכלי שני דינו ככלי ראשון ומבשל אינו נידון כן לענין הגעלה וכן כתב הרשב"א סוף מס' ע"ז. ולענין כלי אבנים נחלקו הראשונים בהכשרם ורבי' אלפסי ז"ל יהיב להו דין כלי מתכות ולא דין כלי חרס וכן העלה עיקר הרי"ט ז"ל ודעת ר"י ז"ל דלא בעו כלום וראייתו מן התוספתא וכבר דחה דבריו הרי"ט ז"ל: ובדיני הגעלה רבו דיעות הראשונים ז"ל יש שהיו אומרים להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו המים מרתיחתן דההיא סימנא היא דפליט וראייתם מההיא דפ' כל הבשר כגון שנפל תוך יורה רותחת כו'. ור"ת ז"ל דחה הראיה ופי' בענין אחר וכתב הרי"ט ז"ל וזה הפי' הוא הנכון. ולפי' זה נראה שאין צריך להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו מרתיחתן. מ"מ עדיין יש לשאול האיך אפשר לנו לידע כמה ישהא שם הכלי עד שיפלוט האיסור כולו ואפי' תאמר שיפלטנו לאלתר מ"מ הא בלע ליה לאלתר להאי איסורא דפלט וכ"ש היורה שאנו מגעילין לתוכה שהיא אסורה דכל מה הנגעל בתוכה פליט דידה ובלע איסור דידיה. ויש שהיו אומרים דבין כלי גוים ובין כלי הפסח אפשר להגעיל אפי' בתוך כלי איסור אחר קינוח יפה ובלבד שלא תהא היורה ולא הכלים בני יומן דהא פלטי איסורא שבלעי בעודו מושבח ואע"ג דהדרי בלעי לית לן בה דלא אסרו כלים שאינן בני יומן ולא שבלעו (נ"ל דצ"ל אלא כשבלעו, המעתיק) האיסור מעודו מושבח וזה האיסור שבולעים. והרי"ט ז"ל דחה סברא זו דא"כ לא מצינו הכשר לכלים בני יומן ועיקר הכשר התורה דכתיב בכלי מדין בכלים בני יומן כתיב דאי לאו בני יומן שרו מדאורייתא ולא בעו הכשר וזה דעת הרשב"א ז"ל בס' ת"ה. ואחרים כתבו דמכשרינן להו בכלי גדול כשר שיהא בו ס' כנגד כל הכלי דכיון דלא ידעינן כמה פליט בכולי' מנא משערינן. וגם זה דחה דזה אינו דבר נכון כי הוא דבר רחוק שנצטרך כלי גדול כ"כ. ועוד יורה עצמה שהיא גדולה ובת יומא במאי מתכשרא שהרי אי אפשר שיהא בחללה ששים והגעלה שאמרה תורה בכלי מדין לכלי [בני יומן] סתמא כתיב לא שנא יורה גדולה ול"ש יורה קטנה. וכתב ז"ל ועדיין לא מצינן דרך מרווח בענין הגעלה עד שהוצרך הרמב"ן ז"ל לומר כי בענין פליטה ובליעה דינין חלוקין יש כי יש דברים שנבלעים לגמרי ואינן מפליטין וזהו מדין המאכלים וכדאמרינן התם וכגון שנפל לתוך יורה רותחת דמיבלע בלע מיפליט לא פליט אבל טבע המים כשהן בכחן הוא בהיפך שמפליטין ואינן מבליעין ולאו למימרא שאינן מבליעים בדבר רך שזה אינו דא"כ אם נפל בשר לתוך יורה של מימי הגעלה וזה לא שמענו אלא לומר שאין מבלעין כלים בכלים שהם דבר קשה ומצינו לגבי דם האיברים שמים [פותחין אותו] (נ"ל כמיותר, המעתיק) כובשין אותו שאינו יוצא וכן החומץ כובש והכל לפי טבען של דברים ובזה שהוא אסור הבליעה בכלים ואינו אלא דבר מועט וחלוש כחן שלימים (נ"ל דצ"ל של מים, המעתיק) הוא להפליטו ושלא לחזור ולהבליעו בין בעודן שהן רותחין בין לאחר שינוחו מרתיחתן ולפי שידעה תורה שזהו טבען של מים אמרה תורה להגעיל כלי במים ולהכשיר אפי' יורה גדולה של כלי מדין בת יומא על ידי עצמה:

ומעתה לפי שיטה זו מותר להגעיל אפי' כלי איסור בת יומא וזה אחר שיקנחם יפה ויסיר מהם כל החלודה דחוץ וכיוצא בו שלא יהא שם איסור בעין וכן צריך שלא להכשיר כלים הרבה ביחד כי איפשר שתרבה הפליטה שם עד שתעבור צורת המים ויתבטל כחן וטיבען זה ולעולם כל שיתחילו המים להתבטל כחן ולהעביר צורתן שוב אין מגעילין בהם. כך קבלנו הצעת שיטה זו מפי רבי' נרו' (נ"ל דצ"ל הרא"ה, המעתיק) לפי מה שקיבלוה מפי רבו רבינו הגדול זצ"ל ע"כ דברי הרי"ט ז"ל. וכתב עוד ז"ל ואעפ"י שיש בשיטה זו דברים שהם כמי שאין עליהם מופת לתת כח משונה למים בענין זה. הענין מכריחנו לפרש כן ומורי נרו' (נ"ל דצ"ל הרא"ה. המעתיק) סומך הלכה למעשה. אבל מגדולי הדור יש שחולקין על זה וכבר היתה המלחמה חזקה ולפי' המחמיר תבוא עליו ברכה:

וביורה גדולה. כבר אמרו בשלהי ע"ז לא גדופה אפומה כדי שיעלו המים על שפתה וכתב הרי"ט ז"ל ויש שנוהגין שאין עושין גדנפא אלא מלבנין דעפין ומשליכין לתוך הכלי כשהוא מלא עד ששופך מים מכל צד ואלו היה זה אמת לא היה טורח ר' עקביא לעשות גדנפא אלא ודאי לא סגי באותן המים העוברין דרך השפה מהיורה ששאין משתהין כלל וראוי למחות במי שעושה כן. והדבר פשוט שאין צריך טבילה במ' סאה שלא הצריכו כן אלא בכלים הלקוחין מן הגוים כשהן של מתכת או זכוכית או של קוניא ואם הם מושאלין אין צריכין טבילה וכן אין צריכין מן הדין לשוטפן במים צוננין אחר הגעלה דלא אתמר ההיא אלא בקדשים ומעלה עשו בקדשים. וכלי גדול שאי אפשר להכשירו כולו כאחד מכשירו לחצאין ומעדיף. כל זה לרי"ט ז"ל:

אמר ר' הונא בריה דר' יהושע עץ פרור וכו' כתב הרי"ט ז"ל אין זה התרווד הגדול שמוציאין בו דההוא זוהמא הליסטרין מיקרי ואיפשר דההיא בעי ליבון שפעמי' הרבה משתמשין בו על ידי האור אלא הוא כלי שאינו עשוי אלא לפרר בה את התבשיל וידוע הוא אצלנו:

אמר רבא בר אבא כו' כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. כתב הרי"ט ז"ל כך היא הגירסא הנכונה אבל רבי' אלפסי ז"ל כתב משתמש בה מצה בצונן והרי"ט ז"ל דחה פי' וכתב הנכון כמו שפירשו שאר המפורשים כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן אפי' הם של חרס משתמש בהן מצה ואפי' בחמין אחר שהדיחן יפה שאין בהם שום חמץ בעין חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה והעיסה משתהא שם נעשה כאילו תשמישו בחמין ולפי' אסור להשתמש בה מצה כלל ואפי' בצונן. ומה שכתב רבי' אלפסי ז"ל משתמש בהן מצה בצונן איפשר דלאו דוקא דה"ה בחמין ומשום דכל היכי דמיתסרי לחמין מיתסרי נמי לצונן להכי נקט בצונן. כן כתב הרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל בכל כלי חרס שאסור להשתמש בהן אפי' בצונן וכדאמרינן גבי קדירות דלא שרי להשתמש בהו בצונן:

אמר רב אשי ובית חרוסת. פי' שיש בו קמח וחומץ וחוזק החומץ מחמיץ אותו כבית שאור ואסור להשתמש בו מצה אם הוא כלי שטף ואם הוא של חרס אפי' בצונן. ואחרים פי' דבית חרוסת אין בו אלא חומץ בלבד ושבוש הוא. כן כתב הרי"ט ז"ל:

אמר רבא הני אגני דמחוזא. פי' ושל חרס אין להם תקנה ושל עץ ואבן סגי להו בהגעלה כדכתב בעל העיטור. וכתב הרי"ט ז"ל ומ"מ צריך ליזהר בדבריו שאם עריבה זו שלשין בה כל השנה חמץ ולא שועא טובה ויש בה סדקים שהשאור מתדבק שם אין לה הכשר בהגעלה אלא אחר גרירא יפה בסכין בכל הסדקין כדי שלא ישאר שם חמץ משהו וכל כלי (נ"ל דצ"ל וכן כל כלי, המעתיק) שיש בו סדקים כי חמץ בפסח אוסר במשהו ולפיכך אנו אוסרין ללוש בהם בפסח שזו חששא קרובה ומצויה ואין ראוי ללוש אלא בכלים שועים מאד וכל שיש יפות מכולן שהם מצונין (נ"ל דצ"ל וכלי שיש יפות מכולן שהם מכונין, המעתיק) ושועין מאד ע"כ. וכתב רבי' אלפסי ז"ל והאידנא נהוג עלמא דלא לאישתמושי בפיסחא במאני דפחרא עתיקי אבל בחדתי ש"ד. וכתב הרי"ט ז"ל ומנהג יפה הוא לעשירים וגם לעניים בכלים שנשתמשו בהם בחמין הוא חובה אבל בכלים של צונן הרי הם מותרין לגמרי ואפי' לחמין ואין להמנע מלהשתמש בהם צונן מיהא משום מדת חסידות:

מתני' נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה. אוקי בגמ' בשהניחו אצלו ואמר לו מעכשיו כלומר שאם לא יפדוהו ליום שקבעו יהיה מעכשיו וכההיא דהלוהו על שדהו בפי' איזהו נשך ופי' הרב רבי' אפרים תלמיד של רב אלפסי ז"ל. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל דמתני' בשזמן שקבעו הוא קודם הפסח אבל אם הזמן הוא לאחר הפסח כיון שבידו של ישראל לפדותו תוך הפסח כדידיה דמי ועובר עליו ומאי דבעי בגמ' מעכשיו כי מאחר שהגיע זמנו קודם הפסח לא הוי צריך היינו טעמא כי היכי דלא תיהוי אסמכתא דלא קניא וכתב הרי"ט ז"ל דאין פי' זה נכון דמאי דקאמר דבעי מעכשיו כי היכי דלא תיהוי אסמכתא ליתא שאין אסמכתא אלא בדבר שאינו ניתן מיד ליד לאלתר א"נ כגון קרקעות דברשות בעלים הן עומדין ולית בהו תפיסה אבל במטלטלין הניתנין מיד ליד אין בהו משום אסמכתא אלא א"כ ינתן אותו הממון ביד שליש כההוא דאתפיס זכותיה בי דינא וכן מפורש בתוספתא שאין אסמכתא בשום דבר הניתן מיד ליד הזוכה וכתב דעיקר הפי' דכל שהגיע זמנו קודם הפסח אם השכינו אצלו הרי הוא חמץ גמור של מלוה ואע"ג דלא אמר ליה מעכשיו ומתני' בשקבעו זמן לאחר הפסח ולפיכך כשהנכרי מלוה הרי הוא מותר כיון דא"ל מעכשיו ובישראל מלוה הרי הוא אסור אבל אם לא אמר ליה מעכשיו הרי הדין בהיפך כשהנכרי מלוה הרי הוא אסור ואעפ"י שישראל זה לא עבר עליו ממש דבביתו של גוי היה אין בכך כלום וכשישראל מלוה הרי הוא מותר וכגון שיחד לו בית או שלא היה ברשותו של ישראל ואין כל הדברים האלו אמורים אלא כשהשכינו לגמרי שאם לא יפדנו לזמנו יהא של מלוה לגמרי אבל אם לא השכינו לגמרי אלא שעשאו אפותיקי שיגבה ממנו אפי' בלא שומת ב"ד מ"מ גוביינא היא זו והא קיל"ן כמ"ד מכאן ולהבא הוא גובה ואעפ"י שאמר לו מעכשיו אין מועיל כלום בענין זה וכהשכנה בלא מעכשיו דמי:

גמרא אתמר ב"ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. כל היכא דאקדיש לוה כ"ע לא פליגי וכו'. וקשיא להו לקמאי ז"ל דהא אמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ותירצו דכי אמר רבא דמפקיעין מידי שיעבוד הני מילי קדשי מזבח שהם בקדשים קדושת הגוף ודומיא דחמץ ושיחרור דאלים שיעבודיה ומפקיע מידי שעבוד מטלטלי אגב קרקע דבעלמא עדיף אפ"ה כי אקדשוהו קדושת הגוף לא מצי פריק להו אבל קדושת דמים כגון קדשי בדק הבית לא מפקע מידי שעבוד והיכא דשעבד מטלטלי אג"ק דבהדיוט טריף בהקדש מוסיף עוד דינר ופורק את הנכסים באותו דינרי כן תירץ רש"י ז"ל וכן העלה עיקר הרי"ט ז"ל. וכתב עוד ז"ל ומ"מ קבלנו בשם הרב החסיד ז"ל שהלוה שאסר נכסיו בקונם בענין שאי אפשר לו לישאל עליהם ולהפדם ולא למוכרם לאחרים לפי שאמר נכסים אלו ונמצא המלוה מפסיד חובו, שאין קונם שלו כלום. דכי היכי דאמרינן בפ' אעפ"י דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל דלא ליפקע בקונס כל שכן לשיעבודא דב"ח ואפי' למ"ד שיעבודא דרבנן כל שכן למאי דקי"ל שיעבודא דאורייתא. ודברי רבי' ז"ל נראין ברורין ותיקון עולם הן. אבל מורי ז"ל חלק בדבר שאין לנו לדון מעצמנו להפקיע איסור קונם מדאורייתא דלא אתפרש בתלמודא ובמס' כתובות כתבתי דמותר בענין זה עכ"ל ז"ל. וכתב עוד ז"ל דזה דאמר רבא חמץ מפקיע מידי שיעבוד ה"ה כל איסורי הנאה בכלל וכדאמרינן ביבמות בההיא איצטלא דפרסוה אמיתנא וכו' עכ"ל ז"ל:


דף לא עמוד א עריכה


שאני התם דמצי אמר להו כי היכי דמשתעבדנא וכו'. פי' והאי ארעא משתעבדנא לדידיה נמי מחיים מדר' נתן כי היכי דמשתעבדנא לאבוהון. וכתב הרי"ט ז"ל והיינו דאיכא בין ר' נתן ורבנן דפליגי עליה כדאיתא בפ"ק דקדושין ולכ"ע גובה המלוה מכל מאי דאית ליה עלויה ברשות אחרים בין מלוה בין פקדון ואפי' שלא בשבועה כל דבעי ראשון מיחת דהא לאו נכסים משועבדים נינהו ולית להו פסידא ואפי' בעל כרחיה אלא דלרבנן לא משתעבד ליה כלל ואלו לר' נתן משתעבד ליה וגובה ממנו כגובה מבעל חובו ונפקא מינה להו דהכא ונפקא מינה נמי להיכא דאמר שטר זה שחייב לי פלוני שטר אמנה הוא דלר' נתן חשיב חב לאחרים ואינו נאמן כדאיתא בפ"ב דכתובות ועוד י"א דמהני הא דר"נ דלא מצי מחיל ליה מלוה דהא משעבד לי' לאידך וזהו דעת הראב"ד ז"ל אבל אינו כדעת הרא"ה ז"ל. אבל הוא אומר שאם בא ופרעו מעצמו אפי' שלא ע"פ ב"ד הרי הוא פטור ולא חשיב פורע חובו של חבירו כיון דמשעבד ליה מדר"נ והוה ליה כערב וזה שלא כדעת רוב הראשונים ז"ל שכתבו דאפי' קבלן שפרע שלא בכפיית ב"ד פורע חובו של חבירו הוא וכן דעת הרי"ט ז"ל. וכתב עוד ז"ל ומיהו אם בא לתפוס באותו רוב או בפקדון שיש ברשותו לב"ח של זה הויא תפיסה למאי דכתבי רבוותא ז"ל שהתופס לבעל חובו במקום שלא חב לאחרי' קנה. ומיהו י"א דלא מהניא תפיסה לעולם אלא היכא שעשאוהו שליח למתפס א"נ בשהתפיסו בהם בעל הנכסים ובא לחזור בו אבל בלאו הכי לית ליה רשות למתפס דמצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את וכן העלו למעשה בפני הרא"ה ז"ל וכן היה אומר בשם רבו הרמב"ן ז"ל וכן נמצא בתשובותיו אבל אין זה דעת הרא"ז הלוי ז"ל. וכתב עוד הרי"ט ז"ל והא דר' נתן ודאי הלכה היא דהא דרבא תליא ביה והלכתא כרבא וכן בפ"ב דכתובות ובפ' החובל מסקינן שמעתתא כותיה ושלא כדברי ר"ת ז"ל דאפקיה להא דר"נ מהלכתא:

והא דרמי בר חמא ליתא אלא בשלא שיעבד לוה למלוה מטלטלין אבל אם שעבד לו מטלטליו אפי' שלא באגב משתעבד לב"ח וצריך למיכתב דאקני דאי לא לא משתעבדי ליה מאי דקני בתר הכי והיכא דלא כתב ליה דאקני ונמצאו מטלטלין ליורשיו והם אומרים שקנאם אח"כ. דעת הרא"ה ז"ל שעל הב"ח להביא ראיה:

והשתא תקון רבנן דגבי ב"ח מן המטלטלין של יורשין כי היכי דגבי מב"ח גופיה. וכתב הרי"ט ז"ל דלא גבי ממטלטלין דקנה בתר הכי דלא תיקנו הגאונים ז"ל אלא שיגבה מן המטלטלין כדרך שגובה מן הקרקעות ואלו מן הקרקעות שקנה אחר הלואה ומת והורישם אינו גובה כל היכא דלא כתב דאקני כדאיתא בפ' גט פשוט. ולכ"ע כל שבא לטרוף קרקע או מטלטלין מיד הלקוחות ולא היה כתוב בשטר חובו דאקנה עליו להביא ראיה שהיו ללוה נכסים אלו בשעה שלוה וכן דעת הרא"ה ז"ל:

ותסברא וכו' עד וקמיפלגי בדר' יצחק דאמר ר' יצחק מנין לב"ח שקונה משכון וכו'. פרש"י קונה משכון להתחייב באונסין. ורת"ם ז"ל הקשה עליו וכתב דהנכון כמו שפירשו הגאונים ור"ח ז"ל דאפי' מדר"י אינו אלא שומר שכר ואע"ג דמשכון אין שביעית משמטתו ואין נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה כדאיתא במס' קדושין מ"מ כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו כדאיתא בפ' המקבל אינו חייב באונסין שהרי אין כל הנאה שלו שהרי אינו משמש בו והוא חייב להחזיר לו ואף הלוה יש לו בה הנאה אינו אלא שומר שכר וכתב דכיון דקי"ל כר' יצחק וישראל מישראל לכ"ע למפרע הוא גובה ואם הקדישו או מכרו וגבאו לבסוף מעכשיו קיימין ואם פדאוהו זכה הלוקח או ההקדש בכל מה שהיה בו למלוה. גירסת הספרים והיא גירסת ר"ח ז"ל חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים גוים ונכנסים שם חמץ הנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה. חנות של גוים ומלאי גוים ופועלים ישראל נכנסים שם חמץ הנמצא אחר הפסח אסור בהנאה ואצ"ל באכילה. והכי פירושא דרישא בחנות של ישראל ומלאי של ישראל עשויה להתכבד ערב הפסח וחמץ הנמצא שם אינו אלא מפועלי גוים ומותר אבל סיפא אין חזקתו מתכבד ואמרינן דמפועלי ישראל נפל קודם הפסח ואסור. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי דתרתי אליבא דר' שמעון הוא ושמעינן מינה דבכל חמץ של ישראל קניס ר' שמעון ואע"ג דלא עבר עליה דהא הכא דלא עברו פועלי ישראל עליו ואסור ושמעינן מרישא דחנות של ישראל ומלאי של ישראל חייב לבודקו ערב הפסח. ורש"י ז"ל וכן רבי' האיי ז"ל גורסין בהפך ופי' דבתר בעל מלאי אזלינן וליתיה. ורבי' אלפסי לא הביא זאת הברייתא ולא ידעינן אי משום דסבר דלא הוי כהלכתא ולית הלכתא כותיה או משום דלא שכיחא. ע"כ מפי הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל:

הא דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. כתב הרי"ט ז"ל דבשומר שכר מיירי דהוה ליה למיעבד נטירותא יתירתא. וכבר הארכתי בה פ' המפקיד בס"ד:


דף לה עמוד א עריכה


מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. פי' מחובת מצה שהאדם חייב לאכול כזית מצה בלילי הפסח. כוסמין פרש"י שהוא אשפלטא והוא דומה לחיטין אלא שאין לו סדק כמו לחיטין. שבולת שועל אבינא כן כתב הרי"ט ז"ל:

שיפוי פרש"י שהוא הנקרא שג"ל ויש שקורין אתו סינטי"ן ויש שהיו מפרשין אותו שהוא פריצ"ו. וכתב הרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל שקבל מגדולים וחכמים כי הפריצ"ו מין דוחן ואינו מחמיץ ונקיטינן לחומרא שאין יוצאין בו וגם שיש בו משום חמץ. ע"כ דברי הרי"ט ז"ל:

גרסינן בירושלמי מצה שרובה דגן יוצאין בה וכתב הרי"ט ז"ל והני מילי נמי איתא בכתובות שאם עשה עיסה מן החיטין ומן האורז ורובה מן החיטין ויש בה טעם דגן יוצאין בה:

גמרא תנא כוסמין מין חטין וכו'. כתב הרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל דלענין מצה או חמץ כל מיני דגן מצטרפין לכזית בין בבילול בין בנישוך. פי' בבילול שעשה עיסה מה' המינין ופי' נשוך שעשה ככרות מכל מין לעצמו אלא שהכל (נ"ל דצ"ל שהסל, המעתיק) מצרפן שנושכות זו בזו:

הני אין אורז ודוחן לא וכו' עד יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ. יש פי' דה"ק שאינם באין לידי חימוץ גמור להתחייב עליה כרת אלא לידי נוקשה ואיכא עלייהו איסור דרבנן מחמץ אבל מצינו מנהג פשוט בכל ספרד שאוכלין בפסח אורז מבושל וסומכין בזה על דברי הגאונים שאמרו שאין מחמיצין כלל וכדאמרינן שאין באין אלא לידי סירחון ולא קאמר שהן נוקשה. וכן משמע מהא דגרסינן בנוסחא דוקני מתני' דלא כר' יוחנן וכו' עד ר' יוחנן אוסר באורז וכו' ומדקאמרינן ר' יוחנן אוסר ש"מ דמתני' שרי לגמרי וכן הלכה ומ"מ צריך להזהר מאד שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד ואם נשאר שם אפי' גרגר אחת נמצא שנאסר הכל בבשולו במה שהוא ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול דהא לאו איחזוקי איסורא הוא כיון דמלתא דשכיחא טובא והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובים שעושה עמהם, גם זה להרי"ט ז"ל:

קרמית. היא אותה שקורין ניאוליה כן פי' המפרשי'. וכתב הרי"ט דאף בזו אין הלכה כר"י בן נורי דקאמר מין דגן הוי:

דרדקי היינו טעמא דריש לקיש דהוי ליה מי פירות ומי פירות אין מחמיצין. יש שפי' אין מחמיצין חמץ גמור אבל נוקשה הוי וזה דעת רש"י כמו שכתב על ההיא דאין לשין את העיסה דלקמן. ובתוס' הקשו על פירש"י. וכתבו בשם רת"ם ז"ל דהא דאמרינן דמי פירות אין מחמיצין היינו בלא תערובת מים דאין מחמיצין כלל אבל ע"י תערובת מים מחמיצין נוקשה והיינו ברייתא דלקמן ודעת הרמב"ן ז"ל דע"י מים חמץ גמור הוי ובלא מים אין מחמיצין כלל שכך כחן של פירות. וכתב הרי"ט ז"ל דהני מי פירות דאמרינן לאו דווקא דהא אמרינן לקמן דחלבא חשיב מי פירות ואע"ג דהוי של בעלי חיים וכתב בשם רבו הרא"ה ז"ל שכל המשקים בכלל מי פירות להקל ולהחמיר חוץ מן המים ותולדות המים והם אותן ששנינו תולדות המים היוצאין מן העין ומן החוטם ומן האוזן ומן הפה ומי רגלים ואלו כולן מחמיצין בין משל אדם בין משל בעלי חיים: ואותן נשים שמרקדות קמח בפסח צריך לשומרן שלא ישיחו על הקמח שלא ינתז רוקן על הקמח ויחמיצו שם משהו ושמא אין לו ביטול ואפי' קודם זמנו כיון שעושה גרירא ואוסר במשהו בפסח: ולענין מי בצים י"א שדינו כדין מי פירות שאינן מחמיצין והביאו ראיה ממה דאמרינן בפ"ק דסנהדרין דאין מכשירין. וכתב הרי"ט ז"ל דאין הדבר שוה ודחה הראיה וכתב דיש למחות בדבר וכן צריך למחות בודאי וכתב עוד שלא לתת בפת מים של בצים שהרי מעכבין באפיית מקומן והפת מתחמץ ויין מזוג בשיעור מזיגה חוששין לו שיהא מחמיץ מפני מים המזוגין שבו ולפי' שיטה זו שכתבתי הודה ז"ל והיה הוא עושה מעשה לאכול בערב הפסח לאחר ד' שעות פת שנילש בשמן ודבש לבדו לפי שאין מחמיצין כלל ומצה ראויה לצאת בה נמי לא הוה לפי שאינה באה לידי חימוץ ואין בה משום אוכל מצה בערב פסח. כל זה להרי"ט ז"ל: והרא"ש ז"ל כתב ז"ל ורש"י נסתפק במי בצים אי חשובי כמי פירות או לא לפי שאנו רואין שהעיסה נעשית מהן יותר עבה מן המים. ורת"ם היה נוהג בהן היתר וכן כתב בספר מצות הקצר בשם רת"ם ז"ל שהי' נוהג היתר והיה אוכל בערב פסח מצה שנילושה במי בצים:


דף לה עמוד ב עריכה


פיסקא ולא במעשר ראשון וכו'. תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל וכו' עד הא מני ר' שמעון היא. כתב הרי"ט ז"ל ומעתה מתני' דקתני שאין יוצאין בטבל כר' שמעון וכיון שכן לרבנן דסברי דאיסור חל על איסור יוצאין בטבל וקיל"ן כוותיהו ואע"ג דדמיא למצוה הבאה בעבירה כתבו בתוס' דלא אסרו מצוה הבאה בעבירה אלא בתוך (נ"ל דצ"ל באותן, המעתיק) שבא לרצות וכן לולב אבל בשאר מצות לא תדע דהא איצטריך קרא למעוטי סוכה גזולה וכן ציצית ומעתה מצה גזולה וכן של טבל יוצאין בה בדיעבד מיהו לכתחילה אסור משום ובוצע ברך. והרמב"ם ז"ל כתב דמצה גזולה אין יוצאין בה בדיעבד ובירושלמי נחלקו בדבר. וכתב הרי"ט ואנן הא פרישנא לה בכמה דוכתין וברירנא בראיות ברורות דלא אמרינן מה"ב אלא בשהמצוה מסעיית בקנינא אבל בשאין המצוה מסעיית בקנינא לא שהרי דמים הוא חייב לו וכל היכא דגזל קמח ועשאו מצה דאיכא יאוש ושינוי מעשה דכ"ע יוצאין בה אבל גזל מצה אפויה ואיכא יאוש בעלים ועל ידי המצוה איכא שינוי השם דמעיקרא לחם והשתא מצה אי נמי שינוי רשות למאן דסבר מדרבנן בקדושת מצוה חשיב שינוי רשות דאשכח דעל ידי המצוה הוא קונה מצה זו דהא איפליגי בירושלמי וקי"ל כמאן דאסר הלכך טבל דעבירתו מעצמו ואין המצוה מסעיית לאו מצוה הבאה בעבירה חשיבא ושרייא:


דף לו עמוד א עריכה


והתניא אין לשין את העיסה ביין שמן ודבש וכו'. פי' ע"י תערובת ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד וחכמים אומרים תאפה מיד ומאי דלא בדקינן בסימני סידוק ושיאור פי' הריטב"א ז"ל שלא נאמרו סימני סידוק ושיאור אלא בשנעשין בפושרין או ששהתה יותר מן השיעור פעמים מתחלת להחמיץ ואין בה סימני שיאור וסידוק:

ואמר ר' עקיבא שבתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין שמן ודבש ולא אמרו לי דבר. ואפי' דלר' עקיבא ביום ראשון אסור משם ואילך שרי וכר"פ:

הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני. ופרש"י ז"ל ההיא דלעיל דאסר משום מצה עשירה בלילה הראשון שחייב לאכול מצה וכן כתב הרב בעל העיטור בלילה הראשון בעינן לחם עוני שלא תהא מצה עשירה בשאר ימים מותר וש"מ דיו"ט ראשון דקאמר לישנא מיהא נקט. וכן כתב הרא"ה ז"ל בשם רבותיו הלכה למעשה דבר מההיא מצה דאוכלין על סדר ההגדה מותר לאכול מצה עשירה. ואע"ג דכי כתיב לחם עוני בשבעת ימים כתיב. כתב הר"י ז"ל דשבעת ימים אלא תאכל עליו חמץ כתיב ולענין פסק אם לשין את העיסה ביין ושמן ודבש על ידי תערובת דאיפלגי רבוותא קמאי פסקי כרבנן לחומרא דאין לשין ואין מקטפין לכתחילה ורבינו אלפסי ז"ל פסק כר' עקיבא דהא ר' יהושוע בן לוי עבד כותיה וליכא אמורא דפליג ועוד דמעשה רב: והרב בעל המאור השיב על הרב אלפסי ז"ל והרמב"ן ז"ל הציע בספר מלחמות ד' והעלה עיקר פסק הרב אלפסי ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל פסקו של הרב אלפסי ז"ל נכון וברור אעפ"כ המחמיר תבוא עליו ברכה:


דף לו עמוד ב עריכה


תנו רבנן אין אופין פת עבה וב"ה אומרים מותר וכו' עד מאי פת עבה פת מרובה. כתב הרי"ט ז"ל דהא דלא אוקמה בפחות מטפח היינו משום דלא משמע ליה דאיכא מאן דשרי בפסח פת עבה יותר מן הנהוג כי היכי דתיהוי בה פלוגתא וכיון דאפיקתיה מטפח ולא אוקמו לן בגמ' שיעורא אחרינא להתירא לית לן למיעבד פת עבה כלל וזהו שנהגו העולם לעשות מצה של חובה דקה ומ"מ איפשר דבדיעבד לא אסרו עד טפח ע"כ בשם הרא"ה ז"ל:


דף לז עמוד א עריכה


ואמאי קרו ליה פת עבה דנפישא בלישה. כתב הרי"ט ז"ל דלהאי לישנא לית לן מאי דאמר רבא לקמן קבא מלוגנאה לפיסחא דההיא לא נפישא בלישא אבל לאידך לישנא דאוקי' דקרי ליה עבה משום דנפיש טירחיה שפיר אית לן דרב ונפישא בטירחא לאפות בה הרבה בזה אחר זה וכלישנא בתרא קיל"ן דקאי כרב ע"כ ואסיקנא דתנא בי"ט של פסח קאי ופלוגתא דב"ש וב"ה משום טורח יו"ט. ופי' בתוס' וכן בעל המאור דטעמא דב"ה בזו כי ההיא דאמרינן במס' יו"ט תניא ממלא נחתום חבית של מים כו' אבל לאפות אינו אופה רשב"א אומר אף לאפות אופה והקשו על פי' זה כמה קושיות. וכתב הרי"ט ז"ל דהנכון דלא שייכי אהדדי דההיא דהתם בעושה יותר מן הצריך ואפי' ע"י נשים הרבה שאין בו טורח כל כך ורשב"א שרי משום שבח מילוי התנור והלכתא כותיה והא דהכא דאינו אופה אלא הצריך לו בלבד כגון שיש לו אוכלין הרבה ואין לו אלא נשים מועטות לטרוח ומשום טורח אסרו ב"ש וב"ה שרי דלא חיישינן לטורח כי האי גוונא ויש שתמהו על רבי' אלפסי ז"ל שכתב בהלכות על ברייתא זו וה"מ בשאר ימים טובים אבל בפסח אסור למילש ולמיפא יתר על חמש רבעים קמח ועוד וכו' והאיך אפשר לומר דמתניתא לא איירי בפסח דהא בפסח קתני ומאי דאמרי תנא איום טוב דפסחא קאי לאו לאפוקי מפסח הוא וכן תפס עליו הרב בעל המאור ז"ל והרמב"ן כתב בספר מלחמות ד' דהאי לישנא דרב אלפסי ז"ל פי' בעלמא הוא לברורי מלתא משום דקתני דב"ה מתירין לאפות פת מרובה ומשמע כמו שירצה ופי' מרן ז"ל דלא תימא דבלישה הוא דשרי הכי אבל כיון דתנא בי"ט של פסח קאי לא איפשר למימר הכי אלא וודאי דאפייה דווקא שרי וכגון שהנשים לשות כל אחת ואחת כשיעור ואשה אחת מסקת ואופה לכולן אבל להתיר לישה גדולה בפסח לא הודו ב"ה כלל ועוד מפני שנאמר על ברייתא זו שתי לשונות וחד לישנא מפיק מדרב דילמא הוה סלקא דעתך דלישנא בתרא נמי מפיק אשמעינן דלישנא ב"ה כרב אתי ולא כתב ז"ל השתי לשונות אבל הודיענו פירושן והאי דקאמר רבינו אבל הפסח אסור למילש ולמיפה לאו משום אפייה קאמר אלא הכי קאמר אסור למילש כדי לאפות:

ואעפ"י שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח יוצאין בהם פי' ואין בהם משום מצה עשירה:

יאמרו כל הסריקין אסורין סריקי ביתוס מותרין. כתב הרי"ט ז"ל ומ"מ לא אסרו אלא סריקין מצויירות צורת עופות וחיות אבל מה שעתה עושין ליכא צורת דקפידא ואין הכונה אלא להדק הפת ויכנס בו האור ותאפה מהרה וליכא חשש שהיה הנגזר בה דלא קפדא הצורה ומ"מ צריך ליזהר שלא לעשות אלא בשל מתכות וליתנם באש מיד כדי שישרף החמץ הנדבק בהם דאילו בשל עץ אי אפשר שלא ישאר שם משהו וחוזר ואוסר העיסה של אחר כן הילכך אם עשה בשל עץ שורף אותם ולא יחזור לנקר. ע"כ להרי"ט מפי הרא"ה ז"ל:

תנן התם הדובשנין והסופגין והאסקריטין כו' פטורין מן החלה אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס וכו' ור' יוחנן וכו'. פירש"י שכל אילו עיסה הן ובלילתן עבה. ור"תם ז"ל הקשה דאי הכי משום גלגול נתחייבו בחלה ורבי' הרמב"ן ז"ל הכריע כדברי רש"י ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל שלא אמרו על מעשה אילפס שהן חייבין אלא בשנעשה כעין תנור שלא על ידי משקה צף אבל אם היה משקה צף בהם אינו לחם לדברי הכל לענין חלה ולא לענין מצה ולא לענין המוציא וכן מפורש בירושלמי ובתוס' היו סוברין לומר כי לענין המוציא לא מפלגינן בין משקה צף לשאין משקה צף היכא דאיכא תוריתא דנהמא והרי"ט ז"ל דחה דבריהם וכ' נקוט האי כללא בידך לכל אותם מאכלים שעושין בשמן צף שאין מברכין המוציא ושלש ברכות אלא בורא מיני מזונות בתחילה ובסוף ברכה א' מעין ג' אבל כשנאפת בלא משקה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וקי"לן כר' יוחנן כדבעינן לברורי לקמן בס"ד ע"כ:

יוצאין במצה הינא ואסי' מאי הינא כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה. וכתב הרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל דכיון דכן מההיא שעתא שוב אינה באה לידי חימוץ. וברור הוא ע"כ:


דף לז עמוד ב עריכה


אמר רבא מאי טעמא דר' יוחנן (נ"ל דצ"ל ר' יהודא, המעתיק) וכו' ולענין פסק כתב רבי' אלפסי ז"ל דאיכא מאן דפסק כר' יהודה שאין לחם אלא האפוי בתנור בלבד והוא ז"ל דחה סברא זו. וכתב הרי"ט ז"ל דיפה דחאה ואנן קי"לן כרבנן ור' יוחנן ור"ל איפליגו אליבא דרבנן ואילו בשהרתיח ולבסוף הדביק כ"ע לא פליגי שהוא לחם לכל דבר כדאיתא לעיל כי פליגי כשהדביק ולבסוף הרתיח ר' יוחנן מחייב וריש לקיש פוטר. ואיכא מרבוותא מאן דפסק כר' יוחנן וכן פסק רבי' אלפסי ז"ל ואיכא מאן דפסק כר' יהודא. והרמב"ן ז"ל הכריע כדברי רבי' אלפסי ז"ל דפסק כר' יוחנן. והרי"ט ז"ל כתב ז"ל לפי ע"ד אין לנו הכרע גמור בפסק זה אלא מספקא מילתא כדכתב הר' אפרים ז"ל תלמידו של רבי' אלפסי ז"ל ולענין חלה נקטינן לחומרא וחייבים בחלה ולענין מצה אינו יוצא בה ולענין ברכה נמי לא מברכינן אלא מיני מזונות ולבסוף מעין ג'. והמחוור שיאכל עמהם כזית לחם כדי שיברך ג' ברכות דפטור ממעשה אילפס זה: [הא דתנן הא]: (לא ידעתי המשך אלו התיבות:)


דף לט עמוד א עריכה


מתני' ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת ובמרור. פי' הרא"ה ז"ל כי לשון כלל הוא כלומר ובמרורים כיוצא באלו שראויים לאכילה קצת לאפוקי דברים המרים לגמרי דלא חזו לאכילה ולא לשום ברכה. והרי"ט ז"ל כתב דבגמ' משמע דמרור שם פרטי הוא וכ' שהוא מין חזרת אלא שהוא*:


דף לט עמוד ב עריכה


גמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא קלח אבל עלין לחין אין יבשין לא. וכתב הרי"ט ז"ל אעפ"י שאין להם הכרע בגמ' מיהו מדקתני בסיפא דברייתא כל שיש בו טעם מרור יש לפסוק כן דהא עלין כמושין טעם מרור יש בהן ע"כ:

והא דתנן במתניתין יוצאין בקלח שלהם. פי' בתוס' בשם השר מקוצי דדוקא בקלח אבל בשורש לא ויש ליזהר להסיר השורש מן החזרת ע"כ. משיטת הרב רבי' פרץ:

מתני' אין שורין את המורסין לתרנגולין אבל חולטין. פי' ברותחין שאין מניחין אותו להחמיץ. וכתב הרי"ט ומיהו השתא לא בקיאינן בחליטה ואסירא כדכתבו רבוותא ז"ל. כתב הרמב"ם ז"ל מותר ללוש לתרנגולין קמח או מורסן ומאכילן מיד או עומד עליהם עד שלא יהא בה הילוך מיל וכל זמן שמנקרין בו או מתהפך בידו אינו חמץ ע"כ והרב בעל העיטור השיב עליו. וכתב הרי"ט ז"ל וזה ודאי מן הקולות שהרב ז"ל נוהג לענין חמץ כי האיך הוא מדמה ניקור התרנגולין לדלף היורד טיף טיף כנגד טיף טיף או לנשים העוסקות בבצק עד שנתיר כן לכתחילה, ע"כ:

מתני' לא ילעוס אדם חיטין ויתן על גבי מכתו בפסח מפני שהן מחמיצות. פי' שמחמיצות במשקה היוצא מפיו. וכתב הרי"ט ז"ל וי"ל דמיירי במכה שאין בה שום סכנה אי נמי דאיפשר בלאו הכי דאי לא כיון שזה שלא כדרך הנאתו הוא מתרפאין מהם אפי' שלא במקום סכנ' גוף ויש אוסר שלא לאכול בפסח מאותן תאנים שהם בקמח כי כשהאדם נושך בו לאוכלו יש בו מרוקו ומחמיץ וחוזר ואוכלו. וכתב הרי"ט ז"ל ונראה דאין לחוש לכך כי בעודו בכפו יבלענו ואינו שוהה כל כך ומ"מ צריך ליזהר בהם לפי שבאים לאחר הסעודה שלא יפול עליהם משקה ויחמיץ ובעל נפש לא יטפל בהם וכן צריך ליזהר הרבה שלא לתת על המצה אותן מעות שהן מלאות אבק של קמח וכ"ש שלא ליתנם במקום הקמח לפי שהקמח נדבק בסדיקי הלחם ואח"כ כשנותן פתיתים בקערה הוא מחמיץ שם וזו חששא קרובה כמו מה שאסרו חז"ל ללוש את העיסה בחלב וקרוב היה לאסור הפת כמו שאמרו שם אלא שאין לנו אלא מה שמנו חז"ל ואם לא נזהר ונתן ממנו בקערה הרי היא אסירא מיד דודאי לאלתר החמיץ ואוסר אפי' בשאינו מינו במשהו ע"כ:

גמרא תנו רבנן דברים וכו' אפוי שבשלו קאמרינן. פי' הרי"ט ז"ל שלאחר שנאפה כשיעור מצה שוב אינו מחמיץ ויכול לעשות ממנו או מקמחו כל מה שירצה וכן הלכה. וחלוט שחלטו ברותחין. הגאונים ז"ל כתבו שלא התירו כן אלא לחיה ולחולה על פי בקיאין כלומר שהוא מסוכן וצריך לכך והיתירו משום פיקוח נפש:

קמח שנפל לתוכו דלף אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ אמר רב פפא וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דהא דאמרינן הוא שאינו בא לידי חימוץ לא שנסמוך בזה להתיר מקום הדלף לאפותו ולאוכלו דכיון דמחמת טיף טיף הוא דלא החמיץ מכיון דשקלי' מחמיץ דלכי הא לא יהבינן שיעור מיל ולא אמרו כאן אלא לומר שאין עוברין עליו בעוד שהדלף טורד ומיד שעמד הדלף (צריך) לשורפו או להשליכו לחוץ וכן מותר לאכול כל סביבותיו ואין חוששין שמא החמיצו מקום הדלף כי מתוך שהטיפות תרופות לא היה לו פנאי להחמיץ לאחרים ואפי' נתחמץ הוא כל שכן כי אף עצמו איפשר שלא נתחמץ ע"כ:

ותיקא שרי ואוקי' במילחא ומישחא ומשום דמי פירות אין מחמיצין. י"א שזה במלח הנחצב מן ההר אבל מלח הנעשה מן המים הרי הוא כמים ואסור וי"א שאפי' מלח הנחצב מן ההר גם הוא ניסך למים אלא דהכא לפי שהמלח מועט כדי נתינת טעם לא חששו. ואחרים פירשו דבכל מילחא מיירי והכא מיירי כשנתבשלו הקמח והשמן בתחילה יפה ואח"כ נתן בו מלח דהוה ליה כאפוי שאינו בא לידי חימוץ וזה נראה נכון להרי"ט ז"ל ולענין נהמא דפיסחא יש מן החכמים אוסרין לתת מלח בעיסה כי חמימות המלח משוי לה כפושרין ואעפ"י שבמנחות התירו התם הוא לפי שזריזין הם וכמו שהתירו להם ללוש בפושרין וכתב הרי"ט ז"ל וזה ודאי אינו נראה נכון דא"כ לא לישמוט תנא או אמורא למימר הכי כיון דהתם עיסה נותנין בה מלח ומ"מ יש ליזהר שלא לתת מלח בעיסה מרובה שהרי מלוח שאינו נאכל מחמת מולחו דינו כרותח גם יש ליזהר שלא לטחון מלח עם הקמח כמו שנוהגין בקצת המקומות דההוא מתוך ששוהא בקמח שמא ניסך למים ומחמצתו ובעלי נפש חוששין לסברא הראשונה שלא לתת מלח בעיסה בפסח ובארצנו נוהגים ליזהר בזה למצה של מצוה והמחמיר תבוא עליו ברכה ע"כ להרי"ט ז"ל:

לא לימחי אינש קדרה בקימחא דאבישנה. פי' קמח שעשאו משיבולין לחות שנתנו אותם בתנור עד שנעשה קלי היטב וכשנקלו היטב הרי הם כלחם אפוי שאינו בא לידי חימוץ ואפ"ה אסרינן לתת מן הקמח בתבשיל שמא לא נקלו כל הצורך ויבוא לידי חימוץ וכן הילכתא'. הרי"ט ז"ל:


דף מ עמוד א עריכה


תנו רבנן אין לותתין את השעורין בפסח. פי' לתיתה הוא שמזלפין עליהם מים כדי לכתשן ולהסיר קליפתן וישאר הקמח סולת נקייה ואסרוהו בפסח שמא לא יזהרו בדבר כל הצורך ויבא לידי חימוץ ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחן על פי החבית ומתבקעות מאיליהן. פי' מפני חוזק ההבל כך גורס הרב בעל העיטור ז"ל. ובספרים נמצא על פי חביב ויש מפרשין מלשון בודיא שאופין כן ויש מפרשין כיבי ששופכין לתוכו שופכין ומתבקעות מחוזק ההבל והרא"ה גם בתוספת גורסין על פי אבוב והוא כלי שעושין בו הקליות והוא מנוקב והם מתבקעות מכח האור. וכתב הרי"ט ז"ל וכולו אסחו וכולהו פירושי לחדא מילתא וכולהו איתנהו:

ושמואל אמר נתבקעו ממש עבד שמואל עובדא בנתבקעו ממש. פי' שהתיר היכא דלא נתבקעו ממש. ולענין פסק כתב הרי"ט ז"ל נראה כדברי הפוסקים כשמואל דעבד בה עובדא דאי לא דקים ליה לא הוי עבד בה עובדא. רבי' אלפסי ז"ל פסק כמר עוקבא משום דאיסורא דאורייתא הוא ולחומרא וכתב הוא ז"ל ודוקא לענין מכילינהו להני שערי בעינייהו אבל היכא דמשתכחי בתבשילא לא אסרי תבשילא עד דנתבקעו ממש דאסור תערובות זה דרבנן הוא דמדאורייתא כל דליכא טעמא שרי. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי שלא דיקדק בה רבינו ז"ל כל הצורך דלעולם לא בעיא נתבקעו אלא בלתיתא שהיא דבר מועט אבל אם נשרו במים לגמרי פעמים מתחמצים מרוב השרייה עד שלא יתבקעו והיינו עובדא דארבא דחיטי דטבעא בחישתא שאסרום ודמו אותם לבגד שאבד בו כלאים ואם נתבקעו הרי החימוץ ניכר בהם אלא ודאי לא אמרו אלא בלתיתא אבל לא בשרי' אפי' בצונן וכן פי' הר' אפרים ז"ל וכן הסכימו גדולי המפרשים ז"ל גבי ההיא ארבא דבסמוך וכ"ש לחיטי או שערי שנפלו בתבשיל שהם מחמיצות לאלתר: והיכי דאשכח איניש חיטי בזפק העוף בפסח לבתר בישולו בקדרה ודאי אסור כל התבשיל באכילה אבל אם לא היה העוף אלא מליח או צלי אינו נאסר ודיו בקליפה ע"כ להרי"ט ז"ל. ויש שהיו אומרים דחטה הנמצאת בעוף אפי' היא עצמה מותרת לפי שנתעכלה ואין עליה תורת חטה וראייתם מכל גבי טומאה אמרינן כן. והרי"ט ז"ל וכן בתוס' דחו דבריהם דאיסורא מטומאה לא גמרינן וכתב עוד הרי"ט ז"ל ומ"מ כל דבר שנאסר בפסח במשהו מותר להשהותו עד לאחר הפסח ולאוכלו או ליהנות ממנו וכן לדעת האומרים דאינו אוסר בהנאה במשהו מותר למוכרו או ליהנות ממנו אבל אינו לפי דעתינו כמו שכתבנו למעלה ע"כ:

איתביה רב פפא לרבא הקמחים והבצקות וכו'. ולענין קמחן של גוים אם מותר בפסח כתב הרי"ט ז"ל מסתברא דקמחן של גוים אסור בפסח דהא ע"י טחינה ברחים של מים ריעותא שכיח למיעל מים וכן דעת הרא"ה ז"ל. ואפי' קמח שלנו הנשאר משאר ימות השנה שלא נזהרו בו כראוי כתב בשם רבותיו שאסור. וכתב עוד וחסידים ואנשי מעשה נזהרים בקמח של פסח בבית הרחיים והם עצמן הולכין שם לשומרו וכן מצריכין לגרור כל סביבות הרחיים יפה מפני הקמח הנשאר שם ומתחמץ כמו שנרא' לעיין שלא יתערב בקמח שלנו כי אעפ"י שחמץ לפני זמנו בששים זהו בשאינו מינו או בדברים אפוים במינו אבל בשנופל בקמח אין כחו מתבטל כלל אלא גורר ומחמיץ כל מה שאיפשר לו ואעפ"י שאין בו כח להחמיץ מ"מ אינו מתבטל ובפסח אוסר במשהוא ולפי' כשמביאין אותו מבית הרחים מביאין אותו בשק נקי ושומרין אותו שלא יעבור במים במקום שיתנו עליו מים אלא אם הוא מכוסה יפה זו היא מדת החסידים אבל מ"מ לא אסרינן בדיעבד קמח של ישראל שלא שמרוהו כן אבל בשל גוי אוסרים דההיא ודאי מניחין אותה במקום התורפה כמו שאיפשר לו וכתב עוד בשם רבותיו דאפי' בשעת הדחק אין מתירין כלל. והגאונים ז"ל כתבו ז"ל דמותר ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ולא מחזקינן איסורא ויוצא בה ידי חובתו. וכתב הרי"ט ז"ל דכל היכא דלית ליה קמחא אחרינא בשום צד כלל עושה מצה מקמח של גוי ואוכל ממנה כזית למצוה דהאי חששא מאיסור משהו דרבנן הוא ובמקום מצות מצה של תורה לא חיישינן ואעפ"י שב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה היינו דוקא היכא דאיכא איסורא ודאי אבל הכא חשש רחוק הוא ואיפשר דליכא איסורא ע"כ:

הדר אמר רבא מצוה ללתות וכו'. עד כי מהפכיתו (כפי) הכינו (צ"ל הפיכו, המעתיק) לשם מצוה. כתב הרי"ט ז"ל ולענין פסק נראה דאין מעכב אלא שמור בלישה כפשטא דלישנא דרב הונא וכן דעת הרא"ה ז"ל אבל רבינו אלפסי ז"ל סמך אדרבא ואמר ומיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפיסחא וכו'. וכתב הרי"ט ז"ל ומלשונו משמע שאינו מעכב בדיעבד ואינו אלא למצוה תדע שהרי התירו הגאונים ז"ל ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ושיוצא בה ידי חובתו הילכך כך נראה המסקנא דלכתחילה עבדינן ליה שימור משעת קצירה ומיהו בדיעבד בשימור דלישה סגי ומיהו ודאי אסור לנו ללתות דהא לא בקיאינן בלתיתה דאפי' לרבא אינה חובה אלא מצוה. ועכשיו שיש חשש עבירה אסור וכדעת ר' אלפסי ז"ל:

והא דאמר רב הונא בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם פרש"י דברים כפשוטן שלשן הגוי לעצמו בביתו ואדם ממלא כריסו מהן שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שיאור וסידוק וכתב הרי"ט ז"ל וזה אינו כלל כי האיך לא נחוש לכליהם או שעשה בפושרין או על ידי שאור שהרי לא אמרו שיאור וסידוק אלא בשלש בצונן וכמצות חכמים. ור"ח ז"ל פי' בתשובה בציקות של גוים שלש וערבן גוי בפני ישראל וראה שהיו כל מעשיו בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצוה. וכתב הרי"ט ז"ל ונר' מדברי רבי' ז"ל שאם עמד ישראל עליו ושמר אותה לשם מצה בהכי סגי ואני דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל דודאי אפי' ישראל עומד על גבו לא סגי בהכי דכל היכא דבעיא לשמה גוי אדעתיה דנפשי' עביד ולא סגי בישראל עומד על גבו כדאמרינן גבי גט ואע"ג דגבי מילה אשכחן דסגי שאני מילה דסתמא היא לשמה דאין שום טעם אחר לקציצת הערלה אבל לישה דעיסה זו סתמא לאו לשם פסח קיימא ובודאי דלגבי ישראל כיון דכל דקא עביד לפסח קא עביד זהו כפירש לשום מצוה ומיהו היינו בשעת לישה דסתמא קיימא להכי אבל שימור דקצירה שאין סתם קצירה לכך צריך שיזכור להפך לשם מצוה כדאמר רבא אבל גוי שאין לו חלק במצוה אפי' בשעת לישה לא עביד לשם מצוה. וכן נראה מדברי בעל הלכות ז"ל שכתב ז"ל לישת גוי חש"ו לא נפיק ידי חובתיה ועבד ושפחה דלא טבלי אסירי למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומי שרי והכי חזינן לכהן צדק ע"כ אבל מורי הרא"ה ז"ל היה דן להקל דסגי בישראל עומד על גבו דלא בעי עשיה לשם מצוה רק שימור לשם מצה דהכי כתיב ושמרתם את המצות כך היה דן מורי הרא"ה ז"ל להלכה ולא למעשה ע"כ לרי"ט ז"ל והרא"ש ז"ל כתב בפי' דמילתיה דרב הונא ז"ל ויש תמהים על פירש"י ז"ל דלא מסתבר להקל כולי האי לאכול בצק שלש הגוי שלא בפנינו דחיישינן דלמא לשו בחמין ומפרשי בצקות של גוים כגון שלש הגוי בפנינו. ולא נראה לי דא"כ הוה ליה קמחים של גוים כיון דרואה אותו הקמח ביד הגוי ולשה הגוי בפנינו הלכך נ"ל כפרש"י ז"ל דאעפ"י שלשה הגוי שלא בפנינו כיון שאנו רואין שאין לו לא שיאור ולא סידוק מותר ע"כ:

הא דנקט רב הונא כזית מצה באחרונה. כתב הרי"ט ז"ל ה"ה אפי' בראשונה ולרבותא נקט באחרונה ע"כ:


דף מ עמוד ב עריכה


איתביה בגד שאבד בו כלאים. פי' שאפי' חוט א' אוסר בגד גדול ולא דמי לבשר בחלב דבעי נותן טעם דהתם דרך בישול אסרה תורה דהיינו נתינת טעם. לא ימכרנו לגוי פי' דכיון דאבד לא מינכר אבל אם היה ניכר מותר למוכרו לגוי וכן בגד צמר תפור פשתן מותר למוכרו לגוי דכי מזבן ליה בחזקת שעטנז זבין ליה ישראל מיניה הרי"ט ז"ל:

ולא יעשנו מרדעת לחמור. פרש"י ז"ל דילמא הדר שקיל ליה מהתם ותופרו בא' מבגדיו. וכתב הרי"ט ז"ל אבל משום חשש ישיבתו כדי לא נאסרה דהא תנן מרדעת החומר ותכריכי המת אין בהן משום כלאים. ועוד כתב הרי"ט ז"ל דיני כלאים בסוף פ"ק דביצה ביארתים באר היטיב כתבתים בילקוטים:

אבל עושה אותן תכריכין למת. יש שהקשו אמאי לא חיישינן משום לועג לרש כדאמרינן במס' ברכות פרק מי שמתו גבי תכלתא דר' יונתן דהויא שדיא אקברי וכתב רת"ם ז"ל דמתים פטורין מן המצות וליכא משום לועג לרש אלא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ואחרים תירצו דבכל המצות איכא משום לועג לרש אבל כלאים דדרך הנאה אסרה תורה כדכתיב לא תלבש והרי אינן נהנין ודכוותיה אפי' בחיים שרי. וכתב הרי"ט ז"ל ועדיין יש מחלוקת גדולה בין המפרשים על הא דאמרינן במס' מנחות פ' התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית אמר רבא דמודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש חרף עושהו כי יש למדין משם להטיל ציצית בתכריכי המת משום לועג לרש וקשיא להו א"כ למה אמרו בפ' מי שמתו דליוה וכתב ז"ל כי מעולם לא היה היתר לקשר זה כי הקשו ממה שמצאו במס' שמחות אבא שאול בן בטנית ציווה את בניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפליוני והרמב"ן ז"ל בירר הדברים לאמיתן לפי שמצא במס' ציצית משבע מסכתות קטנות דתנינא התם אין מתירין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר אמר אבא שאול אמר לי אבא כשאמות התיר לי ציצית מאפליוני לפי שיש בה משום קדושה אלא נעשית תכריך למת ומרדעת לחמור ע"כ בברייתא וכתב הוא ז"ל דבהא פליגי דאבא שאול סבר כל מצוה שעבר זמנה כגון סוכה ולולב שעבר זמנה וחוטי ציצית שבלו נזרקים כדקי"ל תשמישי מצוה נזרקין אבל טלית מצוייצת שראוייה למצותה קסבר יש בה משום דחויי מצוה להטילו לאיבוד ולבטלו ממצותו ומשום הכי אין לקוברו עם המת והיינו דקאמר יש בו משום קדושה ורבנן סברי אין בו משום קדושה אלא כל זמן שרוצה לקיימו שמתחילה לא הקצהו אלא לכך ומעתה אפי' אבא שאול מודה בציצית חדשה שלא נשתמשו בה מעולם מתירין למת ואיהו ה"ק התירו תכלת מאפליוני ליתן אותו בטלית אחרת ורבנן סברי אין צריך והדבר פשוט שהלכה כחכמים דאבא שאול יחידאה הוא זו משיטת הרמב"ן ז"ל כפי מה שקבל הרי"ט מפי הרא"ה רבו ז"ל תלמידו של הרמב"ן ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל ומ"מ ברוב המקומות ראינו מנהג פשוט מלפנים שלא להטיל ציצית בתכריכי המתים אלא שעכשיו מקרוב התחילו לנהוג בדבר בקצת המקומות ואילו מההיא דמנחות משמע דמצוה להטיל לו וא"כ על מה סמכו הראשונים במנהגם ובתוס' תירץ דבר זה כי מתוך שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות היא כעדות לבעליה שקיים כל התורה כולה ואין אנו ראויים לעדות זה כמו שהיו ראויים רבותינו ועוד כי בימי רבותינו היו כולם לובשים טליתות מצוייצות מחיים ולפיכך מטילין להם כן במתים אבל עכשיו שיש הרבה בני אדם שאין להם ציצית מחיים האיך מטילין לו לאחר מיתה אין זה כבוד כי אם לועג גדול ומפני המחלוקת והבושה נמנעו מלהטילו אף למי שהוא זריז בו מחיים ועכשיו תהלה לאל כי רוב בני אדם זריזין במצות ציצית מחיים חזרו לדין התלמוד להטיל אחר מיתה למי שזריז בו מחיים ואין למחות בשום מנהג שנהגו בדבר זה והכל לפי מה שנהגו ע"כ:

הדר אמר רבא ליזבנהו קבא קבא לישראל. יש שפי' שמוכר סתם ואין צריך להודיעו אחר שהוא דבר מועט וזה דעת בעל העיטור ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל דאינו מחוור כי האיך סומך באיסור גדול כזה על חזקה שיאכלנו לאלתר אחר שהוא דבר מועט ואפי' אמרו בפי' שלוקחו לשעתו יש לחוש שמא ימלך להצניעו לאוכלו בפסח ופי' ודאי צריך להודיעו ודקאמר קבא אורחא דמילתא נקיט דליכא דזבין מיניה טובא ובמס' ע"ז איכא כי האי גונא בביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך ושרייא רבא לזבוני לגוים ואותביה רבא בר לואי מהא מתניתא והדר אמר רבא ליעביד מיניה פיתא ונזבניה לעכו"ם שלא בפני ישראל. וכתב הרי"ט ז"ל ובדין הוא דהכא מצי למימר נמי רבא הכי אלא דהך תקנתא לזבוני קבא קבא לישראל רויחא טפי והתם דלא איפשר למיעבד כי הכא אמר למפייה ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל ומיירי במקום שיש פלטר ישראל דפת של גוים אסור ואפי' של פלטר. א"נ אפי' במקום שאין פלטר ישראל. ובמוכרו לגוים בעלי בתים (של אותו חזקה למכור) בודאי לא חיישינן כולי האי שימכרם לפלטר ויחזור הוא וימכרם לישראל ומיהו בפני ישראל אסור דהשתא אתי ההוא ישראל למיכל מיניה כיון דידע דישראל אפייה שלא גזרו כלום בפת של ישראל אעפ"י שהוא ברשות גוי כיון שאפייתו ועשייתו בהיתר גמור אבל בפת של גוים גמור אעפ"י שעשאו פלטר במקום שאין פלטר ישראל אם בא לרשות גוי בעל הבית אסור הוא לישראל שלא התירו פת של פלטר אלא בשנוטלו ברשותו ואיפשר נמי בפת בעלי בתים אם נתנו לפלטר למכור מותר דלא פלוג רבנן וכן דעת הרא"ה ז"ל והרשב"א סובר דכולא מילתא תליא במקום אפייה וכשהיה פת של פלטר מותר אפי' מיד בעל הבית (דשם מותר הירה פת (נ"ל דצ"ל כשם שמותר תהיה בפת של ישראל, המעתיק) של ישראל וכתב הרי"ט ז"ל ואין הנדון דומה לראיה אבל נראה ודאי דפת של ב"ה שהוא ברשות ישראל אסור לישראל אחר ליטול מידו דאי לא משוית לגזרת חכמים כי חוכה ומיהו בשלא טרח ישראל אחריו אלא ששלחו לו דורון אפשר שלא גזרו שלא יוכל לשלחו לישראל או למוכרו לו ושלא יודיענו כלום אלא שיש להחמיר: ולענין חיטין שנפלו מים על מקצתן והוא מיעוט אם ניכרין נוטלן ואוכלן קודם הפסח ואם אינן ניכרין ודאי אסורין באכילה בפסח דלית לה ביטול בכי האי גונא שהרי החמץ שם ולזמנו מחמיץ השאר אבל מ"מ מותר להניחם עד אחר הפסח שהרי שמא לא החמיצו ואם החמיצו שמא לא החמיץ מהם כזית בכדי אכילת פרס ע"כ להרי"ט ז"ל:

הא דתנן האילפס והקדרה שהעבירן ברותחין. כתב הרי"ט ז"ל ליכא למידק מהכא אי עירו מכלי ראשון רותח לתוך שני מבשל לענין שבת או לא דאילו מרישא דייק דלא מבשל ומסיפא דייק דמבשל. וכבר כתבנו במקומו דעת רת"ם ז"ל בזה דעירוי ככלי ראשון ואעפ"י שלא מצינו ראיה גמורה לדברי רת"ם ז"ל מ"מ כדאי הוא לחוש לדבריו לחומרא לענין שבת ומ"מ לענין הגעלה אין להביא ראיה כלל מכאן ואפי' להכשיר כלי הראשון במי חם שהעבירו מרותח מע"ג האור וכ"ש בעירוי מכלי ראשון וברור ושלא כדברי רת"ם ז"ל ומיהו לענין בליעת איסורין יש דין אחר שאפי' שני יש לחוש וכדחזינן בפ"ק דחולין לענין בית השחיטה ויש שלשה דינים בדבר דלהגעלה דלעולם כבולעו כך פולטו ולענין שבת כלי ראשון מרותח שהיד סולדת בו מבשל אפי' שאינו ע"ג האור אבל כלי שני אינו מבשל ואפי' הוא רותח כדתנן אבל נותן הוא לתוך הקערה אבל לענין בליעת האיסורין אינו כן אלא אפי' כלי שני מבליע כדי קליפה ושלא כדברי האומרי' דכיון דכלי שני אינו מבשל אף אינו מבליע. ע"כ להרי"ט ז"ל:

רבא מחי לה קידרא בחסיסי עיקר הפי' שהוא קמח הנטחן ממצה אפויה וקמ"לן דאפוי שבשלו מותר ואפי' לכתחילה ולא גזרינן ביה מידי אלא היכי דשכיחו עבדו דגזרינן דילמא אתי למיעבד בקמחא דעלמא:


דף מא עמוד א עריכה


פיסקא אין מבשלין את הפסח כו'. אמר רב חסדא המבשל בחמי טבריא בשבת פטור. כתב הרי"ט ז"ל והלכתא כרב חסדא דחמי טבריא לאו תולדת האור נינהו ולענין הגעלה ודאי אפי' למאן דסבר חמי האור נינהו אין מגעילין בהן דבהגעלה בעינן כבולעו כך פולטו ומיהו כלי שנאסר על ידי חמי טבריא מגעילין אותו במי טבריא:

מתני' מי תשמישו של נחתום. פי' שמצנן בהן ידיו ומדיח את הכלים ישפכו מפני שהן מחמיצות וישפכו לאלתר קאמר מפני שהידים העוסקות בעיסה מחמיצות אותם וממהרות להחמיץ הרי"ט ז"ל:


דף מב עמוד א עריכה


גמרא תאני חדא שופכין במקום מדרון ותניא אידך וכו'. ומסי' הא דנפישי וקוו הא דלא נפישי וקוו. כתב הרב אלפסי ז"ל ברייתא קמייתא בלחוד. וכתב הרי"ט ז"ל משום דלא קים ליה במה שנשרא הוא דלא נפישי:

אמר רב יהודא אשה לא תלוש אלא במים שלנו ופרישנא מיא דביתו. ופרש"י מים שנשאבו מאתמול ונצטננו כל הלילה. וכתב הרי"ט ז"ל ונר' מדבריו לכאורה דדוקא הוא אבל אם לא נצטננו בבית אעפ"י שנשאבו קודם עמוד השחר אין לשין בהן. אבל דעת הרא"ה ז"ל דכל ששאבן קודם עמוד השחר מותר ללוש בהן. וכתב הרי"ט ז"ל והדבר ידוע שאם לנו בבית אפי' כמה ימים אין בכך כלום וי"א שאם לנו כל הלילה אעפ"י ששאבן בחצי היום מותר ללוש בהן והרא"ה ז"ל היה אוסר וכתב הרי"ט ז"ל ונראה דמותר ואעפ"כ ראוי להחמיר:

דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה. ופי' במס' יומא ריש פרק אמר להם הממונה דלא מבעי' בחמה ממש אלא אפי' יום המעונן במקום שרואה פני הרקיע ואע"ג דלא מטי שימשא בהאי דוכתא מאי טעמא יומא רעיתא כוליה שמשא ומיהו במקום שאי אפשר לראות משם פני השמש כלל (נ"ל דחסר כאן תיבת אפי', המעתיק) ביום שזורחת מותר וכן הדעת מכרעת:

ולא בחמי טבריא ולא בחמין ולא בחמי חמין. והא קמל"ן דאין לשין בחמין ואפי' לאחר שנצטנן דאי לא פשיטא כיון דאמר ולא בחמה כ"ש בחמין אי נמי דלא נאסרו אלא בעודן פושרין וזו ואין צ"ל זו קתני. כל זה להרי"ט ז"ל:

ולא במים הגרופים. פי' הרי"ף ז"ל שנשאבו בו ביום ורש"י ז"ל פי' דגרופים מן המולייר דוד גדול של נחשת ותלוי על האור כל שעה ונחושתו עבה ואפי' בשאין שם אור מים שבשוליו חמין או פושרין. והרא"ה ז"ל פי' מים הנשרפים במודר וקטפנס שהם חמין. וכתב הרי"ט ז"ל וכולהו איתנהו:

ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת. פי' הר"ח ז"ל שלא תניח את הפת ותתעסק בדבר אחר. וכן פי' הרב אלפסי ז"ל ואחרים פי' שלא תגביה ידה מן הפת עד שתדבק בתנור. והרא"ה מפרש שלא תגביה ידה מרוסק התנור עד שתגמור אפיית הפת כדי שלא יצטנן דעמוד בחומו. וכתב הרי"ט ז"ל ולעיקר דינא כולהו איתנהו:

וצריכה ב' כלים של מים וכו' אבעי' להו עברה ולשה מהו מר זוטרא אמר מותר ורב אשי אמר אסור. כתב הרמב"ם ז"ל זה לשונו אין לשין בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ אלא שיעור חלה בלבד ואין לשין לא בחמין ולא בחמי חמין ולא במים שנשאבו ביום אלא במים שלנו ואם עבר ולש באחד מאלו הרי הפת אסורה ע"כ. והרי"ט ז"ל כתב נר' מדברי הרמב"ם ז"ל דלא קאי אמים שלא לנו ולא אמצננת את ידיה קסבר מרן ז"ל דאדרשא דרבא לחוד קאי ואהנהו דקאמר בלשון אזהרה ולא אהני דקאמר בלשון עשה אבל רש"י ז"ל פי' והוא הנכון אכולהו קאי. מיהו פי' הוא ז"ל דאסור דקאמר רב אשי משום קנסא הוא לפי שעברה על דברי חכמים ואזדא מרן ז"ל לטעמיה דכתב גבי בציקות של גוים דלא אסרינן משום חימוץ עד דאיכא שיאור או סידוק והא כתי' בהא ליתא ולעולם בעיקר דינא פליגי ע"כ להרי"ט ז"ל. ובפרש"י ז"ל נמצא עברה ולשה בחמין ע"כ. וכן כתב הר' יצחק קרקושא ז"ל בשם רש"י ז"ל גם בשם הרמב"ם ז"ל כתב אכולהו קאי ואפי' אמים שלא לנו וכן נמצא בספרו כמו שכתבתי הלשון למעלה. והרב בעל העיטור כתב דהא דאסר רב אשי היינו למצה שמורה ולא משום איסור חמץ. וכתב הרי"ט ז"ל דזה קשה דלישנ' דמותר ואסור משום חמץ משמע דאי משום חובת מצה יוצאין ואין יוצאין מיבעי ליה. ועוד כתב הרי"ט ז"ל תמיהא מילתא דא"כ דעברה ולשה אסור אפי' אמצננת ידיה קאי א"כ כל לחמנו בפסח אסור שהרי אין אנו עושין אותו בצינון ידים. וראיתי בהלכות הר' ישעי' מרא טרונאי שלא אמרו צינון ידים אלא לדורו של רבא שהיו נוהגין בקיטוף הפת שהיא מלאכת (חסר כאן איזה תיבות) ועל ידי הקיטוף היתה מתחממת ולפיכך היתה צריכה ב' כלים אלו של מים אבל אנן דלא רגילין בההוא קיטוף ולא חיישינן לב' כלים הללו. והרא"ה ז"ל אומר כי אילו דבר (נ"ל דצ"ל בירר, המעתיק) בראיות כי עריבה וקיטוף דבר אחד הוא ולפיכך הוא אומר כי על כל פנים צריכין היינו לב' כלים הללו ולפי שהנשים שלנו אינן רגילות בצינון ידים זה ואינן יודעות אותו כי כשעושות כן נעשית העיסה רכה בידן ואינן יכולות לערוך אותה הוא נוהג לתת עיסה אחת לב' נשים ובעוד שהאחת עורבת חבירתה מצננת בידיה ומקנחתן וכן עושות תמיד ואין העיסה שוהא ביד א' מהן אלא כדי שחברתה תרחץ ותקנח ידיה. וכתב הרי"ט ז"ל וכן ראוי לכל בעל נפש לעשות והמקילין בדבר סומכין על פרש"י ז"ל והרמב"ם והבעה"ע ז"ל שלפי דבריהם מותר בדיעבד. ואף לרש"י ז"ל כיון דמשום קנסא הוא דוקא למי שעברה ולשה במזיד אבל שוגג או נאנס מותר ואנן כאנוסין אנן ובכי הא דלא ידעינן קיטוף וצינון זה לא קנסו רבנן ובוודאי שרוב העולם נוהגין כן אלהים יכפר בעדנו ע"כ: ומדאמרינן דאפי' מילש תותי רקיעא ביומי דעובא אסור. היה אומר הרא"ה ז"ל דכ"ש שאסור ללוש בבית הפורני או בבית שהתנור בו דאיכא הבל מחום והוא אוסר הפת בדיעבד שזה בכלל עברה ולשה בחמה. וכתב הרי"ט ז"ל והיה נראה דלישה בחמה אסרו אבל לא להעביר העוגות בחמה ודרך עברה בעלמא שלא שהה שם אין לאסור בדיעבד. אבל הרא"ה ז"ל היה אוסר אפי' בעברה בעלמא ומאי דאמר רבא לא תלוש משום אידך דחמין וחמי חמין. וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו נראה ודאי דמשום העברה דתותי רקיעא ביומי דעובא ליכא למיסר בדיעבד אבל הרא"ה ז"ל מחמיר לאסור אף בזה וכל המחמיר תבוא עליו ברכה:

ובכן סליק פירקא תושבחתא למארי שמיא כי השלמנו הפרק בברכה: