רש"י על הש"ס/פסחים/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




פרק שביעי - כיצד צולין

מתני' כיצד צולין - שפוד של רמון. טעמא מפרש בגמרא:

ונותן את כרעיו כו' - כדכתיב צלי אש ראשו על כרעיו וגו' כולו כאחד משמע:

כמין בישול הוא זה - שמבשל בני מעיו בתוכו כמו בתוך הקדירה:

תולין חוצה לו - תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה. לא על השפוד. של ברזל כדמפרש בגמ' שהמתכת כשמתחמם מקצתו מתחמם כולו ונצלה הפסח מחום השפוד שבתוכו שהפנימי מתחמם ע"י קצתו החיצון והוה ליה פסח צלי מחמת דבר אחר ורחמנא אמר צלי אש:

אסכלא - גראיל"ש (גרדי"ל: אסכלה) בלע"ז וכולה חד טעמא:

גמ' שיבי - קנלי"ר (קנילי"ר: לחרוץ חריצים לאורך) שעשוי שורות שורות:

מחלחל - כעץ של ערבה ושל אגוז שיש להן מוח מבפנים:

אלון - יושנ"א (יישנ"א: אלון) שהוא קשה:

איידי דאית בהו קיטרי - ובעי למישעינהו בסכינא מפיק מיא דרך מקום חתך הסכין והוה ליה פסח מבושל:

שיעי קיטריה - ואין צריך להעביר סכין עליהם:

בנבגא בר שתא - נטיעה בת שנתה:

והא איכא בי פיסקי - ראש השפוד שהוא מקום חתך ומוציא מים:

דמפיק לבי פיסקי לבר - חוץ לפי הפסח דאי מפקי מיא לא עיילי לפסח:

כשם שהשפוד של עץ - כשתולין אותו בתנור ומכוסה בטלה אין מה שבתוך הטלה נשרף שהטלה מגין עליו כך שפוד של מתכת אין מה שבתוך הטלה מרתיח מחמת חום מקצתו היוצא חוץ לטלה:

אמרו לו - אע"פ שאין פנימי של עץ נשרף אבל פנימי של מתכת מרתיח שזה של עץ חם מקצתו לא חם כולו והוה ליה צלי אש וזה של מתכת חם מקצתו חם כולו ואפילו מה שמכוסה ממנו הלכך הו"ל צלי שפוד:

רבי ישמעאל קוריהו תוך תוך - דנותן לתוכו ס"ל וכשמרתיחין ומתבשלין בתוכו נשמע קול רתיחתן תוך תוך כקול הסיר ל"א כתב בספרים ישנים תכבר לשון תוך ובר כלומר ממולא מבפנים ונראה מבחוץ כעין שממלאין גדיין ותרנגולין שלנו ודוגמא גבי אביגיל (שמואל א כה) חמש צאן עשויות ומתרגמינן חמש עאן תכברינן משם רבי קלונימוס:

מקולס - לשון כובע נחשת דמתרגמינן קולסא דנחשא (שם יז) דסבירא ליה תולין למעלה בראשו ונראים ככובע נחשת על ראש גבור:

איזה גדי מקולס - דתנן בפרק מקום שנהגו (ד' נג.) שאסור לאכול צלי (בערבי) פסחים בזמן הזה במקום שלא נהגו:

כאחד - דדמי לפסח ונראה כאוכל קדשים בחוצה לארץ:

נשלק מיבעיא - קס"ד דנחתך והדר נשלק ומשעה שחתכו קודם צלייתו תו לא הוי מקולס:

האי מולייתא - אינפלדור"א (אינפלידור"א: מילוי (בשר בבצק או כדומה) [אינו בכתבי היד אלא רק בדפוס בומברג, אך יכול להיות שזה הסתמך על כתב יד שאינו ברשותנו]) בלע"ז כמו שאנו ממלאין הטלאין והתרנגולין בין בשר לעצמות:

שריא - ואפילו לא בישלו את הבשר שנותנים לתוכו מותר ואפילו מלחו כמליחת צלי דאי במליחה כל צורך לקדירה פשיטא:

והא קא בלע - הטלה דם היוצא מן הבשר הכנוס בתוכו:

פולטו - לחוץ ושואבו חום האור:



מידב דייבי - לפי שכשנתלה בתנור ופי בית שחיטתו למטה הדם יוצא דרך חלל הצואר שקורין פורציל"א (קעורת הצוואר [המילה הצרפתית נגזרת מ: force קלשון בעל שני חודים, והכוונה כאן כנראה למקום בו העצמות מתפלגות מבית-החזה לכתפיים]) ושותת דרך בית שחיטה:

לאחר בישולו - קס"ד לאחר בישולו צלי קאמר דצלי נמי קרי בישול כדכתיב בדברי הימים (ב' לה) ויבשלו הפסח באש כמשפט:

דשיע - ולא בלע ואפילו בקדירה נמי שרי ואף על גב דליכא למימר כך פולטו:

טפליה - בעיסה שקורין פשטיד"א (פשטידה) :

אי מעלי טפליה - אם יש טעם יפה בלחם:

הב לי דאיכול - וסייעתא לרבה:

בסמידא - בעיסה של סלת ואינה נדבקת כל כך ונפרכת מאליה והדם יוצא ממנה:

דמיפריר - לשון פירורין:

ואי לאו דחזיא - ללחם:

דזיג - לשון זכוכית לבן וצלול מראה מוהל הבשר שזב בלחם:

כי זוזא חיורא - צרוף שאין בו אדמימות דם ואי לא לא אכל מיניה:

בחיורתא - קמח נקייה כעין שלנו שאינה סולת:

דשריר - קשה ואינו פולטו:

דסמידא - דאמר לעיל דמיפריר:

בין אסמיק - מוהל שבתוך הלחם בין לא אסמיק שרי שהדם ודאי יוצא ואודם זה ודאי לא דמות דם הוא:

והילכתא מולייתא שריא ואפילו פומא לעיל - כשהיא תלויה בתנור ואע"ג דעכשיו אין נקב לצאת הדם שרי כבולעו בשר החיצון כך פולטו וחום האור שואבו:

אומצא ביעי ומיזרקי - אומצא דאסמיק חתיכות בשר אישקנטור"א (שנקטירו"ד: רווי-דם [כלומר מלא דם שנשפך, למשל מפציעה פנימית, אבל לא יצא מהבשר. המילה הצרפתית מורכבת מ"דם" ו"מחופר באדמה"]) בלע"ז וכן ביצי זכר דאסמיק וכן מיזרקי חוטין גסין שהן ורידין שבבית השחיטה:

פליגי בה - כדמפרש פלוגתייהו לקמיה דאנחיה אגומרי:

בכל התורה כולה - כל היכא דחזית פלוגתייהו ואיתמר סתמא חד אמר לקולא וחד אמר לחומרא ולא פירש מי המיקל ומי המחמיר דע שרב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא בכולן כדברי המיקל:

מידב דייב - ושפיר דמי אף במלח מעט בתורת צלי:

צמתו - ודמו נבלע בו:

שאיבי ליה - שואבים את הדם:

חלייה - מוהל היוצא ממנו כשחותכו לישנא אחרינא שחולטין אותו בחומץ לאחר צלייתו ודמו נסחט לתוכו:

אסמיק חלייה אסיר - לא גרס הוא וחלייה ורב אחא קאמר לה דמיקל ובחלייה מודי דאסיר:

מגמע לה - לההוא חלה:

חלא - חומץ דחלט ביה צלי האידנא כדי להוציא דמו לא חליט ביה זימנא אחריתי לפי שאין בו כח עוד:

מתמהא - חלש מעקרו דחלטינן ביה:



לקיוהא דפירא - איגדו"ר (איגרו"ר: חמיצות) טעם הפרי עומד בו שלא הוציאו ממנו כלום ואע"פ שהוחלש מאליו ונתקלקל טעמו מוציא דם שכחו בקרבו:

הכא ליתא לקיוהא דפירא בעיניה - שבלעו צלי הראשון:

מנוקבת - עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד לרוחבו וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל:

לדברי האוסר - בפרק כל שעה (כו:) רבי אומר הפת אסורה:

מהו - הכא אין שבח עצים בפת:

צלי אש - קרינא ביה וגבי עצי איסורא מיהא ניתסר דהתם לא כתיב מיעוטא:

אאש קפיד רחמנא - וחום התנור תולדת אש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ואש:

חתכו - לפסח ולא הבדיל אלא חתכו בשנים ושלשה מקומות למהר צלייתו אינקרני"ר (אינקריני"ר: לחרוץ (חריץ) [נמצא רק בדפוס בומברג, ולא בכתבי היד]) בלע"ז:

ברמץ - אפר רותח:

גפסיס - מין סיד הוא:

מניין - שנידון משום מכוה ולא משום שחין ואף על פי שמכוה ושחין שוין בטומאתן נפקא מינה דחצי גריס מכת מכוה מחמת אור וחצי גריס מכת שחין שהוא לקות חום אחר שלא היה מחמת האור אין מצטרפין בהכל שוחטין (חולין דף ח.) מפרש:

פתילה של אבר - מתיכו וזורקו לתוך פיה:

תשרף - כל מיני שריפה משמע מדלא כתיב באש ונשתוק:

וכ"ש אש - לשון קושיא הוא:

בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים הוא - בסנהדרין (דף נב.) כמין ב' חוטין של אש נכנסו להן בחוטמיהן:

חמי האור - רותחין דהוי נמי שריפת נשמה וגוף קיים:

גזירה שוה - מבני אהרן למה לי תיפוק מהכא דלא מקפינן חבילי זמורות דהא ברור ליה מיתה יפה בעינן:

אי לאו גזירה שוה הוה אמינא - על כרחך אש ממש כגון להקיף חבילי זמורות בעינן דאילו שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא וקרא שריפה אצרכה ואי משום דרב נחמן דבעינן מיתה יפה ה"א נפיש לה חבילים טובא ירבו לה היסק גדול שתמות מהר:

קא משמע לן - גזירה שוה דשריפת נשמה וגוף קיים נמי שריפה היא וכיון דשריפה היא אהני דרב נחמן לאפוקי זמורות ורותחין:

אלא באש למה לי - כיון דסופינו לרבות כל שריפות:

אבר מעיקרו - שמוציאין אותו מן הקרקע רותח הוא בלא תולדת אש:

וכל היכא דכתיב אש - וכתב נמי שריפה בהדיה לרבויי כל שריפות אתא בתמיה:

הכא - כיון דכתיב שריפה ברישא ומשמע כל שריפות והדר כתב אש משמע דוקא אש קאמר:



על שפך הדשן ישרף - סיפא דההוא קרא דכתב בהו באש הוא:

אע"פ שאין שם דשן - דלא תימא אדשן קפיד רחמנא לשורפו על מקום שהיו מוציאין שם דשנו של מזבח החיצון כדכתיב (ויקרא ו) והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה ואם ניטל הדשן משם לא ישרפנו שם קמ"ל ישרף מכל מקום:

אע"פ שהוצת האור ברובו - יתעסקו בו עד שתגמר שריפה:

רבינא אמר - הא דפרכת לעיל לר' מדאיצטריך מכוה מכוה לרבויי גחלת לא תיקשי דמתני' משבשתא היא וגחלת לאו מריבוייא דמכוה אתא לתנא אלא ממשמעותא דאש וכרוך ותני גחלת בהדי אש במשמעות דרישא אין לי אלא אש וגחלת כו' וריבוייא דמכוה מכוה לרמץ וסיד אתא:

גחלי - ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו' (ויקרא טז) ואם נאמר גחלי ולא נאמר אש יכול גחלים עוממות כבויות אבל לא לוחשות בוערות דהנך לאו גחלים הוא סתמא אלא אש תלמוד לומר אש בתר גחלי להביא את הלוחשות אי נאמר אש ולא נאמר גחלי יכול שלהבת ולא גחלים לוחשות דלאו אש סתמא נינהו תלמוד לומר גחלי אש כי כתבינהו לתרוייהו משמע גחלים שיש להן אש:

הא גופא קשיא אמרת גחלי יכול עוממות - ולא לוחשות מדלא משתמע ליה לוחשות מכלל דלוחשות לאו גחלים איקרו ומאי מיקרו ע"כ אש והדר תני אש שלהבת משמע ולא לוחשות: ואמר רב ששת גרסינן:

יכול בין עוממות בין לוחשות - איזה שירצה דתרווייהו גחלי מיקרו ת"ל אש בתר גחלי לאפוקי עוממות:

ואי אש - בלא גחלי יכול שלהבת דודאי אש סתמא אין גחלים לוחשות במשמע תלמוד לומר גחלי אש להכי כתב תרווייהו:

מכל מקום לרבי קשיא - דמדאיצטריך גחלי שמע מינה אש סתמא אין גחלת במשמע:

אמר אביי תריץ הכי גחלי יכול עוממות ולא לוחשות - ולוחשות לאו גחלי נינהו אלא אש תלמוד לומר אש דהיינו לוחשות אבל בסיפא לא תימא אי אש יכול שלהבת ולא גחלת אלא אי אש יכול רצה גחלים לוחשות רצה שלהבת בלא גחלים ותרווייהו אש מיקרו ת"ל גחלי אש למעוטי שלהבת גרידתא:

מחצה גחלת ומחצה שלהבת - כגון אוד שהוצת האור ברובו יטול ממזבח החיצון דבין גחלת ובין שלהבת מיקרו אש וכי מטי התם ממזבח החיצון לפני ולפנים הוה ליה כולה גחלת דאילו לעיולי הכי לא איצטריך מיעוטא דלפני מלך בשר ודם אין מביאין אוד בשלהבתו מפני שמעלה עשן וכי איצטריך מיעוטא לשעת לקיחה איצטריך:

ת"ל כו' - משעת לקיחה להוי גחלי אש ואין שלהבת משמע גחלי אש:

ארזים לא עממוהו - לא הכהו את מראיתו לפי שהיה נאה מכל אילנות ועל חירם מלך צור נאמר:

מתני' נגע בחרסו של תנור וכו' - נגע הפסח בחרסו של תנור:

יקלוף - מן הפסח מקום שנגע בתנור כדמפרש בגמ' שנתבשל שם מחום התנור ולא צלי אש הוא כדאמרן לעיל משום שנאמר צלי אש צלי אש שני פעמים למעוטי תנור שגרפו וחרס הדפנות גרוף ועומד הוא:

נטף - בתנור מרוטב על החרס:

וחזר אליו - שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח:

יטול את מקומו - דלא סגי ליה בקליפה אלא בנטילה יפה יפה בעובי דשומן נבלע בתוכו הרבה ואותו שומן מבושל מן החרס (היה):

נטף מרוטבו על הסולת - מפרש בגמ' בסולת רותחת דמטוי רוטבו מחום הסולת והוי צלי מחמת דבר אחר ואסור למיכליה לההוא רוטב שבתוך הסולת משום אל תאכלנו כי אם צלי אש הילכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים פסולין:

אם חי ידיחנו - דלא בלע:

צלי - בעי קליפה משום דבלע:

אין מוכרין מעשר שני בירושלים - ואפילו לאוכלו שם בקדושה דכי ירבה ממך הדרך ונתתה בכסף כתיב (דברים יד):

גמ' חם לתוך חם - בשר רותח לתוך חלב רותח או אחד של איסור ואחד של היתר:



אסור - דבלע היתר מאיסור:

עילאה גבר - העליון נוצח הלכך חם לתוך צונן אסור שהעליון מחממו לתחתון והרי שניהן חמין ובלעי מהדדי וצונן לתוך חם מותר שהעליון מצננו לתחתון ולא בלעי:

ושמואל אמר תתאה גבר - הלכך חם לתוך צונן מותר וצונן לתוך חם אסור ואף על גב דהילכתא כרב באיסורי בהא הילכתא כשמואל דהא תניא תרתי מתני' כוותיה כדלקמן:

והדר חרס ומחמם ליה לרוטב - דהוי צלי מחמת דבר אחר אקורי מיקר ליה. ואמאי יטול את מקומו ולא גרסינן בקולף את מקומו סגיא:

לסולת דהדר הודרניה - לסולת אשר סביבותיו:

הדר הודרניה - לשון סחור סחור ליה:

ואמאי יקמוץ - והכא נמי לא גרס ביטול את מקומו סגיא:

[צונן הוא] - דאקורי קא מיקר ליה וקליפה מיהא בעיא דאפילו צונן גמור הוא הפסח מאחר שנצלה ויבש שאי אפשר דלא עייל ביה סיכת השמן פורתא:

וצונן לתוך חם אסור - אלמא תתאה גבר:

עד דמיקר ליה - קודם שיצטנן בלע כל דהו:

כבוש - בחומץ:

הרי הוא כמבושל - ואם נכבשו איסור והתר יחד כולן אסורין:

שאין נאכל מחמת מלחו - שהמליחו הרבה עד שמקדיח טעמו מחמת מלחו קצת ואינו ראוי לאוכלו אלא אם כן היה מדיחו והאי אין נאכל לאו לגמרי קאמר שאין שום אדם יכול לאוכלו אלא כיון שנתקלקל טעמו אינו נאכל מחמת מלחו קרי ליה ואסור:

כמכא - כותח ואית ביה נסיובי דחלבא:

מפשרוניא - מקום:

ולא אמרן - דצלי בקליפה סגי ליה אלא דלית ליה פילי פילי קרבנ"ש (קריבצי"ש: סדקים (על גבי בשר צלוי)) :

ואי מיתבל - בר גוזלא בתבלי אסור דתבלי מרככי ליה ומייצי ובלעי לכותחא ובר גוזלא צונן הוה כדמפרש:



בשר שחוטה שמן שצלאו - בתנור בשני שפודים זה רחוק מזה אסור שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא וכ"ש שחוטה כחושה ונבילה שמינה ורבותא אשמעינן רב דלא נימא נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה לה לשחוטה ואשמעינן דשומן שחוטה מפטם לנבילה בריחא והדר מפקא איהו ריחא:

עבד עובדא - שנצלו בתנור ובא מעשה לפניו והתיר:

דבר אחר - חזיר:

אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת - ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו ואפילו גדי וטלה שאין מתחלפין זה בזה:

מאי לאו תערובת טעמים - דפטמי מהדדי ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו:

לא מפני תערובת גופים - שלא יתערבו זה בזה ואפילו גדי וטלה זימנין דלאו אדעתייהו ואיחלפי:

אלא מאי על כרחיך - דקתני ביה ואפילו גדי וטלה שמעינן מינה דמפני תערובת גופים קאמר אבל לתערובת טעמים לא חייש נימא תיהוי תיובתא דרב:

הכא במאי עסקינן - דקתני גדי וטלה דלא חייש לתערובת טעמים שצלאן בשתי קדירות:

שתי קדירות ס"ד - וכי צולין פסח בקדירה:

כעין שתי קדירות - שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או אפר באמצע:

הרודה - מן התנור:

אוסר - לזרים מפני שנכנס לה ריח התרומה:

שואבות - את הריח:

ללוי - דאמר ריחא לאו מילתא היא ודאי מילתיה כתנאי אמרה דעל כרחיך רבי מאיר אית ליה ריחא מילתא היא וכן רבי יוסי ואי איכא דקאי כוותיה רבי יהודה הוא דקאי כוותיה:

אלא רב מי לימא תנאי היא - כלום צריך לאוקומי למילתיה כתנאי ולמימר אנא דאמרי כרבי מאיר ורבי יוסי אבל דרבי יהודה לית ליה או דילמא רבי יהודה נמי קאי כוותיה וטעמא דשרי משום דקא סבר לא עייל בה ריחא:

אמר לך רב דכולי עלמא ריחא מילתא - וטעמא דרבי יהודה משום דפת צוננת (וחבית) מגופה היא ולא עייל בה ריחא דמי לאו איתמר עלה כו' ואע"ג דקיימי תנאי כוותיה דרב הילכתא כוותיה דלוי דהא איפליגו בה אביי ורבא גבי בת תיהא במסכת ע"ז (דף סו:) וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי ואמר ריחא לאו מילתא היא ואביי ורבא הילכתא כרבא וכן הוא בתשובת הגאונים ואף משמו של רבי אליעזר בן יצחק נאמר לי דלא חייש לה:

ביניתא - דג:

דאיטוי בהדי בישרא - בתנור אחד:

אסרה רבא מפרזיקא למיכלה בכותחא - שיש בו חלב משום דקסבר ריחא מילתא היא:

לדבר אחר - צרעת:

מתני' חמשה דברים באין בטומאה וכו' - אין לך קרבן נאכל אלא אלו וקרבן ציבור דוחה את הטומאה ואשמעינן מתניתין דאף על גב דקרב בטומאה לאפוקי ציבור ידי חובתן אין נאכלין בטומאה ולקמיה פריך ליתני נמי שעירי הרגלים:

זבחי שלמי ציבור - כבשי עצרת שאין שלמים אחרים לציבור:

הפסח שבא בטומאה - כגון רוב ציבור טמאין:

שמתחילתו לא בא אלא לאכילה - כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה דכתיב לפי אכלו וכי שרייה רחמנא למיתי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין אדעתא למיכליה שרייה:

גמ' חמשה למעוטי מאי - מניינא למה לי ליתני קרבנות ציבור באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה:

חגיגת חמשה עשר - והוא הדין לעצרת וסוכות אלא חדא מינייהו נקט:

כיון דקרבן ציבור הוא - אף על גב דכל יחיד ויחיד מיחייב קרי ליה קרבן ציבור משום דאתיא בכינופיא באסיפת חברים ברגל במסכת יומא בפרק הוציאו לו (דף נא.):

תשלומין כל שבעה - כדנפקא לן בפרק קמא דמסכת חגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו חג לה' שבעת ימים:

הא תני ליה זבחי שלמי ציבור - שהן מיני דמים ואשמעינן דאין נאכלין בטומאה והוא הדין לשאר מיני דמים:



הא לא כתיב בהו מועד - ולא לידחו טומאה דהא כל קרבנות ציבור ממועד נפקי לן כדלקמן:

קרא עלי מועד - תמוז דשילוח מרגלים מלויי מליוה וכלו ארבעים דידהו בט' באב בפרק בתרא דתענית והוקבעה להם בו בכיה לדורות ויום עיבור החדש קרי מועד:

וידבר משה וגו' - בתורת כהנים הוא גבי עומר ושתי הלחם:

שלא למדנו כו' שנאמר בהן מועד - לדחות שבת וטומאה:

במועדו - משמע לא יעבור זמנן ואפילו הן טמאין ואפילו הוא שבת:

אלה תעשו וגו' - בפרשת פינחס כתיב גבי מוספים:

מניין לרבות עומר והקרב עמו - ועשיתם ביום הניפכם וגו' (ויקרא כג):

ושתי הלחם - והכבשים הקרבין עמהן האמור בתורת כהנים ואינם אמורים בפרשת פינחס:

ת"ל - בשילהי ההיא פרשתא דשור או כשב או עז וידבר משה וגו':

כל הני למה לי - לכתוב חד וליתי הנך מיניה:

שאר קרבנות ציבור - מוספין דעולה מכפרת אעשה כדתניא ביומא (דף לו.) אין עולה באה אלא על עשה ולא תעשה שניתק לעשה:

עומר ושתי הלחם אינן באין אלא להתיר - את החדש זה במדינה וזה במקדש:

סברוה - האמוראין בני ישיבה היו סבורין כן לפיכך הוצרך להם לישאל הא דבעי לקמיה לימא מתניתין דלא כר' יהושע:

דחויה - אף על גב דאכשרה רחמנא למיתי בטומאה לאו היתר גמור הוא אלא היכא דלא מישתכחי טהורין וכיון דלאו היתר גמור הוא בעי' ציץ לרצויי:

בין שישנו על מצחו - בשעה שאירעה טומאה בקרבנות:

כהן גדול ביום הכפורים יוכיח - בשעת עבודת פנים:

שאינו על מצחו - דהא אין נכנס שם בבגדי זהב כדאמרינן [בראש השנה] (דף כו.) דאין קטיגור נעשה סניגור:

ומרצה - אם באו בטומאה דהא קיימא לן כל קרבנות הציבור הקבוע להן זמן דוחין את הטומאה ורבי שמעון אית ליה טומאה דחויה היא בציבור ואי לאו משום דציץ מרצה אטומאה לא הוו מיתכשרי:

שטומאה הותרה בציבור - ואין קרבן ציבור צריך ריצוי הציץ אלא קרבן יחיד:

ודכולי עלמא - כלומר הנך רבנן דסתם מתניתין סברי אין הציץ מרצה על אכילות על טומאה שנגע בבשר ובשירי מנחה הנאכלים אלא על טומאת הדם וקמצים (ואימורין):

לימא מתניתין - דאמר עומר ושתי הלחם באין בטומאה ואף על גב דבעינן ריצוי ציץ וציץ אאכילות לא מרצי ונמצא שאין כאן שיריים הנרצין אלא הקומץ לבדו שהציץ מועיל וכן במיני דמים לא הועיל ציץ לבשר אלא לדם וקתני דהדם נזרק:

דלא כר' יהושע - דאמר אם אין בשר ראוי אין דם ראוי:

אם אין בשר - ראוי כגון שנטמא או שנאבד אין הדם נזרק:

לול - אויר יש בין כבש למזבח לא היה ראש הכבש מחובר למזבח שיש אויר מעט בינתים והמסדר את האברים עומד על הכבש וזורקן על מערכת העצים לקיים מצות זריקה:

הא כתיב גביה והבשר תאכל - אלמא בשר קיים בעינן:



והני תרי קראי - לר' יהושע למה לי:

וחד בשלמים - זבחיך שלמים:

שכן כליל - הילכך חשיבא ומחמרינן בה:

אם כן - דכולי אתא למימר דדם מתיר בשר באכילה ולאו למימר דם אע"פ שאין בשר:

לכתוב ובשר זבחיך תאכל והדר והדם ישפך - והוי משמע נמי והדם ישפך תחלה קודם לאכילה דהא לא כתיב והדם תשפוך מאי שנא דאקדמיה לדם זבחיך ישפך ברישא:

ש"מ - למדרש ודם זבחיך ישפך מכ"מ:

אימורים דכי ליתנהו לא מעכבי - וכגון נטמאו או אבדו לא מעכבי אכילת בשר כדאמרן בתמיד נשחט (לעיל דף נט:):

כי איתנהו מעכבי - אכילת בשר כדאמרן התם:

דם דכי ליתיה מעכב - דהא תרווייהו מודו אם אין דם אין בשר דמתחלת הקדשן הן נאסרין וכפרה אינה באה אלא בדם וכהנים משולחן גבוה קא זכו וכיון דכפרה ליתיה איסורא להיכא אזל:

לימא דלא כר' יהושע - אמילתיה קא מהדר דאמרן לעיל מתני' דלא כר' יהושע:

בעינן תרתי - דם ובשר:

וציץ אאכילות לא מרצי - והשתא בשר ליכא אלא דם לחודיה דמרצי ציץ עלה ה"נ דלא אתו בטומאה:

הציץ מרצה על העולין - על טומאת הנקטרין על האשים דהיינו אימורין מודי רבי יהושע דאי איכא כזית חלב לאכילת מזבח זורק את הדם כדאמר לקמן בברייתא בפירקין (ד' עט.) רבי יהושע אומר כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק הדם:

עומר ושתי הלחם דליכא עולין - לבד הקומץ שהוא במנחה כזריקת דם בזבחים אבל בשיריים ליכא הקטרה וכיון דבעי ר' יהושע תרתי צריך להיות קומץ ושיריים קיימין והכא שיריים ליכא ושתי הלחם דכוליה אכילות אפילו חדא נמי ליכא בשלמא לר"א דאית ליה הציץ מרצה על אכילות כולהו כמאן דלא איטמו נינהו:

כי אמר ר' יהושע - דבעינן תרתי:

נטמאו שיריה - של מנחה לאחר שנקמצה ועדיין לא נקטר קומצה:

כמדת ר' אליעזר - שהיה אומר בזבחים (ד' קד.) דם אף על פי שאין בשר כשירה להקטיר קומצה ונפטרו הבעלים:

ומאן האי תנא כו' - היכא אשכחן תנא דאמר הכי מילתיה דר' יוסי מיפרשא לקמן בשמעתין:

אלא קסבר רבי יהושע הציץ מרצה על אכילות - ומיתוקמא מתני' אליביה דהא איכא תרתי וגבי שתי הלחם נמי כיון דציץ מרצה על אכילות הוה ליה כמעיקרא ומתירין במקדש:

אי הכי נטמאו שיריה - כיון דנטמאו לר' יהושע אמאי פסולין ומשני כי קתני פסולה אאבדו שיריה ונשרפו שיריה:

אלא נטמאו שיריה - כיון דרבי יהושע לא עלה פליג:

למאן קתני לה לר' אליעזר וכו' - להודיע לנו דברי מי שנאה להודיענו בה דברי רבי אליעזר דלמדתו כשירה בתמיה פשיטא השתא י"ל כו' אלא פשיטא על כרחיך ר' יהושע פליג עלה ולאשמעינן דרבי יהושע פסיל בה תניא ורבותא אשמעינן דאף על גב דאיתא בעינא פסול:

ולא על העולין - דהיינו חלב דאי מרצי אחד מינייהו אמאי פסול:

אלא לא קשיא - מתני' ודרבי יהושע מתני' דיעבד ודר' יהושע לכתחלה תרתי בעי ואי אייתוה מתכשר דיעבד:

נפסל - בטבול יום:

חדא דפסולה דיעבד משמע כו' - אתקפתא היא:

ועוד - אי נמי משמע פסולה להקטיר קומצה לכתחלה מתני' באין לכתחלה קתני:



ביחיד - לכתחלה פסולה ואם זרק הורצה ומתני' בציבור באין לכתחלה דטומאת ציבור הוא בהיתר:

לימא מתני' דלא כר' יוסי - דכיון דא"ר יוסי בעינן תרתי כדמפרש ואזיל מדקאמר רבי יוסי אין הציץ מרצה על אכילות ש"מ כרבי יהושע סבירא ליה דבעי תרתי ואשמעינן הכא דניטמא בשר לא מהני ליה ציץ למהוי כי בשר קיים לזרוק את הדם דאי לא בעי תרתי ריצוי ציץ אאכילות למה לי הא בלאו אכילות נמי מיתכשרא זריקת דם:

כרבי אליעזר ס"ל - דבחדא סגיא ולקמן פריך שתי הלחם אפילו חדא ליכא:

למאי אין הציץ מרצה על אכילות - למאי מיבעי לן ריצוי ציץ דידהו אלא על כרחיך לרבי אליעזר ריצוי דציץ דאכילות לאו לאכשורי זריקה מיבעי לן לאפוקי בעלים דבלאו אכילות נמי מיתכשר אלא לאכילות גופייהו מיבעי לן:

למיקבעינהו בפיגול - דקי"ל אם יש פסול אחר בקרבן שחישב בו מחשבת פיגול אינו נקבע בפיגול להתחייב כרת על אכילתו דאמר מר ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול במסכת מנחות (דף טז:):

ולאפוקי להאי בשר מידי מעילה - דבקדשי קדשים זריקתן משוי בבשרן שעת היתר לכהנים ותו לא קדשי ה' מיקרו ונפקו מידי מעילה:

ומשוי לי' כי טהור - ואע"ג דאסור לאוכלו בטומאה מיהו לכל שאר מילי הוי כי טהור ומהניא ליה זריקה למיקבעיה בפיגול כו':

ורבי יוסי סבר - נהי דזריקה כשירה היא להוציא את הבעלים ידי נדרן דלא בעינן תרתי מיהו להאי בשר לא מהני ציץ למהוי הך זריקה מהניא ליה למיקבעה בפיגול ולאפוקה מידי מעילה:

בשלמא זבחים - דמתני' איכא עולין דמרצי ציץ עלייהו ואיכא תרתי: עומר נמי דאיכא קומץ דמרצי ציץ עליה וחדא מיהא איכא:

ובלחם הפנים איכא בזיכין - שמתירין את הלחם כקומץ למנחה דכתיב ביה (ויקרא כד) והיתה ללחם לאזכרה:

בזיכים - לבונה של לחם הפנים וכתיב בקומץ (שם ב) והקטיר הכהן את אזכרתה וציץ מרצי עלייהו דהא עולים נינהו:

אלא שתי הלחם - דכולה אכילות ור' יוסי אין הציץ מרצה על אכילות קאמר מאי איכא למימר:

וכי תימא - הא דקתני מתני' שתי הלחם באין בטומאה לאו בשתי הלחם הבאות בפני עצמן כגון שלא היו להן כבשים דאמרינן במנחות (דף מה:) דבאין בפני עצמן ובהנהו לא קאמר מתני' דליתו בטומאה אלא בבאו עם הכבשים ומשום הכבשים הקריבין עמהן ששחיטתן מקדשת את הלחם וזריקת דמם מתרת אותן קאמר מתניתין דבאות בטומאה משום דציץ מרצי עלייהו:

הותרה בציבור - ולא בעי' ציץ:

אחד זה ואחד זה - אחד כהן השורף את הפרה ואחד כהן גדול ביום הכפורים שטעונין פרישה שבעת ימים:

מכל חטאות - מכל אפרי הפרות שהיו במקדש שאפר פרה של משה לא כלתה:

כל שבעה - בפ"ק דיומא מפרש טעמא בראשון לפרישתו שמא היום שלישי לטומאתו שמא היום ג' ימים שניטמא במת וחששא בעלמא היא ומעלה וכן שני שמא שלישי ושלישי שמא שלישי ואינך מספקינן כל חד וחד בז' לטומאה:

הזאה למה לי - הא קרבן דיום הכפורים דציבור הוא ודוחה טומאה אלא ש"מ בקושי נדחית טומאה בקרבנות ובעי ריצוי ציץ וכיון דלא מרצי אאכילות לא מיתוקם שתי הלחם דמתניתין כר' יוסי ואפילו סבירא ליה דבחדא סגיא דהא אפילו חדא ליכא:

שטרא מזכי לבי תרי הוא - בתמיה כלומר מי ראה שטר שמזכה את התובע ואת הנתבע דקאמר רבי יוסי רואה אני את דברי שניהן:

מסתברא קאמר - מסתברא דפליגי בתרוייהו קאמר:

עיקר קראי - ועשית עולותיך:

בזבחים כתיבי - ובמנחות לא כתיבי ואצטריך לאשמעי' דאפ"ה פליגי במנחות:

ועוד - בציבור ר' אליעזר הוא דמכשיר ולא ר' יהושע. בתמיה:



אלא - תרווייהו ביחיד והא לכתחלה והא דיעבד והא דקתני אם זרק הורצה ואוקימנא ביחיד ה"מ דמודה רבי יהושע בדיעבד כשנטמא דהא עלה קאי ומשום דאיתיה בעינא אבל באבוד ושרוף לא ור' יוסי אפילו נשרפו או אבדו שיריה קאמר אם הקטיר קומצה כשירה:

מתני' נטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם - אפי' לר' אליעזר דעיקר פסח לאכילת אדם קאתי:

ובמוקדשין אינו כן - אפילו לר' יהושע שאפילו נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם דהא תרתי איכא מתיר ושיריים שהדם מתיר אימורין למזבח:

גמ' הורצה - ופטור מלעשות פסח שני:

לא מעכבא - כפרה בדיעבד:

אוכלין - חולה וזקן:

רב - דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא דאמר כר' נתן:

יוצאין בפסח אחד - ואע"פ שאין בו כזית לכל אחד אלמא אכילה לא מעכבא:

דאי מימשכי הני - מה שיש בהן יותר מכזית לכל אחד חזי להני הנשארים:

ואי מימשכי הני כו' - אישתכח דחזי לכולהו דהי מינייהו מפקת הלכך אע"ג דלא אימשיך חד מינייהו פטורין אבל ניטמא לא חזי אפילו לחד:

נימנו עליו - עד שהיה כזית לכל אחד:

ומאי דוחקיה דרב - לאוקמא למתני' כר' נתן דלא מעכבא ולמימרא דמתני' לכתחילה קאמר הא אם זרק הורצה:

נוקמה כרבנן - ונימא דמתני' אפי' בדיעבד פסול:

פסח עצמו כשר - קס"ד לזרוק דמו ולהקטיר חלבו אבל לאכילה לא וקתני ואדם יוצא בו ידי חובתו:

אין מחשבת אוכלין - חולה וזקן בזריקת דם דאיש לפי אכלו לגבי שחיטה כתיב:

חלים - בריא:

גברא דחזי לאכילה בעי' - דכי כתיב איש לפי אכלו אגברא כתיב דליהוי גברא בר אכילה אבל פסח לא איכפת לן אי לא חזי:

יזרק בטהרה - בכהנים וכלי שרת טהורין:

ור' נתן היא - דאמר אכילה לא מעכבא ולא בעי ר' נתן גברא דחזי לאכילה ומתניתא קמייתא מוקי ר' אלעזר כרבנן:

הכא במאי עסקינן בציבור - שנטמאו רוב ציבור בין שחיטה לזריקה כגון שמת הנשיא ונטמאו הילכך גברי דחזו לאכילה נינהו:

גזירה שמא - לשנה אחרת יטמאו ציבור אחר זריקה:

ויאמרו אשתקד - מי לא היינו טמאין בשעת אכילה ואכלנו ואע"פ ששחיטתו בטהרה השתא נמי אע"פ ששחיטתו וזריקתו בטהרה ניכול בשר בטומאה ולא ידעי דאשתקד בעידנא דהוי זריקת הדם טמאין הוו והוה ליה פסח הבא בטומאה:



איבעית אימא רב דאמר - אם זרק הורצה:

כרבי יהושע - דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא:

שלמי נזיר - תחילתן לאכילה דבעי שילוח שערו תחת הדוד שהשלמים מתבשלין בו כדכתיב (במדבר ו) ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש וגו' ועוד בעי תנופה זרוע בשלה אלמא צריך שיהא בשר טהור בשעת זריקה שיהא ראוי למצוה האמורה בו:

ואם זרק הורצה - דהני לא מעכבי:

נטמאו בעלים - במת דלא חזו למיכל לאורתא דטומאתן שבעה:

ואם זרק לא הורצה - דאע"ג דאכילתו לא מעכבא גברא דחזי לאכילה בעינן ורחמנא דחייה לטמא נפש לפסח שני ובנזיר נמי כתיב (שם) כי ימות מת עליו וגו' דסותר את נזירותו:

חצי זית בשר וחצי זית חלב אין זורק הדם - דאכילת אדם ואכילת מזבח לא מצטרפין:

אפי' כולה קיימת לא יזרוק - את הדם עליה:

מנחה מאי עבידתיה - בזריקת דם:

מנחת נסכים - הבאה עם הזבח מהו דתימא כזבח דמיא ותיהוי במקום זבח להכשיר את הדם:

חלב מנא לן - דהוי שיור להכשיר זריקת דם:

והקטיר החלב - גבי זריקת דם כתיב דכתיב וזרק הכהן את הדם וגו' עד והקטיר החלב לריח ניחוח:

יותרת הכבד ושתי הכליות מנא לן - מדאיצטריך ליה למיתני מנחה לא הויא שיור מכלל דסבירא ליה דהני דגופיה דזבח נינהו הוי שיור:

אמר קרא - בהאי קרא גופיה והקטיר החלב לריח ניחוח:

מתני' יעשו בטומאה - ואפי' טמאין יחידין דהא פסח דטהורין גופיה בטומאה אתי משום כהנים:

גמ' שאין קרבן צבור - הבא בטומאה חלוק מאחר שקרבן רובן בא בטומאה אף היחיד עושה בטומאה:

לא שנו - דמשמע משום טומאת כלי שרת עבדי כולהו בטומאה:

אלא שנטמא סכין בטמא מת - שהוא אב הטומאה דנעשה אף הסכין אב הטומאה לטמא אדם:

דרחמנא אמר בחלל חרב - למידרש מיניה דכלי מתכת המיטמא במת נעשה כיוצא בזה שנגע בו:

טומאה דחויה היא בצבור - בקושי הותרה וכל כמה דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה מהדרינן:

קרינא ביה הבשר כל טהור יאכל בשר - ולא טמא:

הללו עושין לעצמן - בטהרה והללו עושין לעצמן בטומאה טהורים לא עבדי בטומאה דהוי כרוב ורוב טהורין לא עבדי בטומאה וטמאין לשני לא מידחו משום דהוו נמי רובא ורובא לשני לא מידחו:

טהורין עושין הראשון - בטהרה דאי נמי מיעוטא נינהו אית להו למעבד הראשון בטומאה וכל שכן כי עבדי בטהרה שפיר דמי:

וטמאין עושין את השני - דכיון דאינן כרוב נידונין כמיעוט ונידחין לשני:



וטמאין אין עושין לא את הראשון - דכיון דאינו כרוב לא עבדי בטומאה ובשני נמי לא דאינו מיעוט:

יעשו בטומאה - אף הטהורין:

רובא הוא כו' - כי איטמי רובא הוא דעבדי טמאין ראשון ובטומאה:

אבל פלגא ופלגא לא עבדי - טמאים לראשון כלל:

כלהו - אפילו הטהורין אין צריכין להזהר בשמירת טהרה:

מסתברא - דפלגא ופלגא נמי טמאין עבדי בטומאה ולא מידחו:

לרב - דאמר הללו לעצמן והללו לעצמן:

וללישנא בתרא דרב כהנא - דאמר טמאין אין עושין לא זה ולא זה הא דקתני טמאים נדחין לשני היכי מתרצא לה:

משלימות לטמאין - דבזכרים הוו טהורים רובא אבל יש מן הנשים טמאות יותר מן הטהורות עד שמשלימות החשבון למחצה על מחצה וקסבר האי תנא נשים בראשון רשות וכ"ש בשני הילכך דל נשים מהכא דאינן מן המניין וזיל בתר זכרים והוו טמאים מיעוטא ומדחו לשני אבל בפלגא ופלגא אי כמר אי כמר:

כגון שהיו ישראל - הזכרים מחצה טהורין ומחצה טמאין וכשאתה מונה הנשים עמהן רבין טהורים על הטמאים:

בראשון חובה - והרי הן במנין ונמצאו טמאים מיעוטא:

ובשני נשים רשות - ותנאי פליגי בהא מילתא בפ' האשה (לקמן דף צא:):

בראשון לא עבדי - טמאין דהוה להו מיעוטא:

ובשני לא עבדי - דלגבי שני אין הנשים מן המנין למיהוי טהורין רובא הילכך לא הוו טמאים מיעוטא אלא פלגא ולרב מחצה על מחצה כרוב ולא עבדי בשני:

ורב כהנא - דאמר פלגא עבדי בשני מתרץ הכי כו':

ונשים משלימות לטהורין - שלא היו טהורין מחצה אלא על ידי הנשים ואי אזלינן בתר זכרים הוו טמאין רובא. ועודפות עליהן לא גרסינן:

ופלגא בראשון לא עבדי - בטומאה ללישנא קמא דרב כהנא:

תנאי היא - האי תנא ותנא דלעיל דקאי כוותיה האי תנא סבר מחצה על מחצה הוי כרוב ותנא דלעיל סבר אינו כרוב:

עושין בטומאה - אפילו הטהורין:



לא תוכל לזבוח את הפסח באחד - בשביל יחיד לא תזבחנו שיהא אותו היחיד גורם ומועיל בשחיטתו שום צד נטיה:

איקרי קהל - ומילתא מפ' בהוריות (דף ה:) דקאמר ליה רחמנא ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך וכבר נולדו לו כל השבטים חוץ מבנימין הילכך שבט אחד חשוב כציבור ולא מידחי לשני:

יעשו בטומאה - אף טהורין אם ירצו:

מטמאין אחד מהן - כי היכי דניהוו רוב טמאין וניעבדו כולהו [בטומאה]:

שהיו טמאין עודפין על הטהורין אחד - דלא חזו טהורים בראשון:

הדר' קושיין לדוכתיה - דהוו להו פלגא ופלגא והללו יעשו לעצמן והללו יעשו לעצמן:

אלא ה"ק כו' - ולעולם מחצה על מחצה דווקא קתני וה"ק רב אי משכחת תנא דאית ליה כת"ק דאמר פלגא ופלגא לא עבדי טהורין בטומאה כדקתני הללו עושין לעצמן וכרבי יהודה דאמר אין קרבן ציבור חלוק מכי עביד קהל בטומאה בראשון לא מפליג למיעבד טהורין בטהרה דאוסר ליחלק שגנאי הדבר דמוכחא מילתא בהדיא כשנזהרין אלו מאלו:

מטמאין אחד מהן בשרץ - ונעבדיה כולהו בטומאה:

שוחטין וזורקין על טמא שרץ - הואיל וחזי לאורתא הילכך אין מכריע את הציבור לטומאה:

מחגיגתו - של מחר שאתה מטמאו כל שבעה:

אפשר דעביד - חגיגתו בשביעי של פסח שהוא שמיני שלו דהא כל ז' תשלומין אית ליה:

קסבר כולן - הימים של רגל תשלומין של ראשון הן ואינן תשלומין זה לזה ופלוגתא היא בחגיגה (דף ט:) ומאן דאית ליה כולן תשלומין לראשון סבר היכא דלא חזי לראשון תו לא חזי:

מאן ציית לך - להשתלח לדרך רחוקה:

וכי עקר משכניה וסיכיה - אהלו ויתדותיו ורהיט בתמיה מי ישמע לנו להטריח עצמו הילכך הא עדיפא כרב:

רובן זבין - דלא מצו למיעבד בראשון:

אין תשלומין לפסח הבא בטומאה - ואין הזבין עושין את השני אפילו טהרו:

רב הונא סבר טומאה דחויה היא בציבור - ובקושי הותר להקריבו הלכך לא משוינן להו בטהורים למידחי טמאין לשני:

ורב אדא סבר היתר הוא בציבור - ומשוינן להו בטהורין ודחו זבין לשני:



טהרה מדחיא - טומאה לשני כי עבדי ציבור בטהרה:

בראשון לא עבדי - דהא טמאי מתים מיעוטא ובשני לא עבדי דהואיל וטהרו זבין עכשיו נמצאו רוב ציבור צריכין לו ורובא דציבור בשני לא עבדי:

מתני' הפסח שנזרק את דמו ואח"כ נודע שהוא טמא - הפסח או הדם:

הציץ מרצה - ופטור מפסח שני:

נטמאו - בעליו טומאת הגוף במת:

אין הציץ מרצה - וחייב לעשות פסח שני דהא בשעת זריקה לאו בר מיעבד פסח הוא דרחמנא דחייה:

הנזיר - דכתיב ביה (במדבר ו) וכי ימות מת וגו' והימים הראשונים יפלו אם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר:

הציץ מרצה על טומאת הדם - ותגלחתו כשירה ומותר לשתות יין ולטמא למתים:

ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף - ואם נטמא בעת הבאת קרבנותיו סותר את הכל:

נטמא גופו - בטומאת התהום בטומאת ספק כדמפרש בגמרא הרי זה מרצה דהלכה למשה מסיני היא דהותרה טומאת התהום להם כדאמר בגמרא ובתוספתא מפרש לה הכי כיצד אמרו לו קבר היה עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שני משעשה אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שהיה הולך להביא קרבנותיו אמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסת בו ונודע לו בין עד שלא הביא קרבנותיו בין משהביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה אבל אמרו לו קבר התהום עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה ומהו קרבן טומאה אשם ושתי תורים ומתחיל למנות נזירות אחרת. בתוספת' דזבחים:

גמ' בין בשוגג בין במזיד - קס"ד דהכי קאמר שזרקו בין בשוגג בין במזיד ומשני דהאי שוגג ומזיד אטומאה קאי אבל זריקה בעינן שוגג:

בקרבנותיהן - דנזיר ועושה פסח הותרה לו אם נטמא גופו בספק טומאה וקרבן יחיד אינו דוחה שבת וטומאה:

כי גמירי - דטומאת התהום מותרת להם בבעלים הוא דגמירי אבל בכהן לא:

או דילמא בזיבחא גמירי - בקרבנות הללו בפסח ובקרבנות נזיר גמירי דהותרה להם טומאת התהום של גוף הילכך לא שנא בבעלים ולא שנא בכהן:

לא אמרו טומאת התהום - דהותרה בנזיר ועושה פסח:

אלא במת בלבד - אבל שאר טומאות ספק לא הותרו:

ובמאן - במי תארע טומאת התהום זו דשרץ דקאמר לא הותרה:

אי בנזיר מי מהניא ביה - אפילו טומאות דשרץ [ודאי] לסתור מניינו והבאת קרבנותיו:

וכי ימות עליו כתיב - פתע זה שוגג פתאום זה מזיד בכריתות (דף ט.):

הניחא למאן דאמר - לקמן בפרק האשה (דף צ:): ה"ג אלא לאו בכהן:

לעולם בבעלים - ובעושה פסח ודקשיא לך הא לא מהניא ביה טומאה אחריתי איכא טומאת זיבה שהיא שבעת ימים ואין שוחטים וזורקים עליו ואשמעינן רבי חייא דטומאת התהום דזיבה כגון זב בשביעי שלו דספק הוא שמא יראה היום ויסתור כל מה שמנה ספק לא יראה והרי הוא כטמא שרץ דחזי לאורתא והויא לה טומאת התהום ופסלא ביה:



בשני שלה - עדיין ספק הוא שמא תראה יום זה ויצטרף עם אתמול ותראה גם מחר והוו להו שלשה והויא לה זבה גמורה ואם לא תראה תטהר לערב:

אינה אוכלת - שהרי צריכה להיות עוד מחר שומרת יום כנגד יום:

ופטורה מלעשות פסח שני - קס"ד כיון דבשעת שחיטה וזריקה ספק הוי מרצה ציץ מטומאת התהום דזיבה ואע"ג דאיגלאי מילתא למפרע שנטמאה ודאי בטומאת התהום:

מכאן ולהבא היא מטמא - שומרת יום כנגד יום שספרה קצת היום וטבלה טהורה מטומאה של אתמול וכי הדר חזיא בו ביום מטמאה מכאן ולהבא ותהיה מחר שומרת יום כנגד יום הלכך בזריקה ושחיטה טהורה מעלייתא הואי ורבנן פליגי עליה ואמרי דכי חזיא איגלאי מילתא למפרע דזיבה היא וחדא טומאה היא ובשעת שחיטה ספק הואי וחייבת בפסח שני ולקמיה פריך כיון דלר' יוסי כל חד וחד טומאה באנפי נפשיה הוא היאך מצטרפים לזיבה לעשות זבה גדולה:

בעל שתי ראיות - דאילו בעל ג' ראיות לא חזי למיכל לאורתא עד שיביא קרבנותיו בח' ובשמיני נמי לא מצי למינקט ומיתני ואח"כ ראה מטמא משכב ומושב למפרע דכיון דיצא מזיבה ראשונה לשעה שהיא ראויה לקרבן הויא לה הך זיבה אחריתי ומושב ומשכב שמאתמול לאחר טבילה ועד הנה טהורה למפרע אפילו טבלה בז' שחרית:

משכבות ומושבות - שלאחר טבילתו טמאין שהרי סתר מניינו והרי הוא כבתחלתו דכתיב (ויקרא טו) וספר לו שבעת ימים והרי אינן ומדקתני נמי בשומרת יום למפרע אלמא נמי למפרע מטמאה ואפ"ה פטר לה מפסח שני ש"מ טעמא משום דטומאת התהום הוי ומשכבות ומושבות רבותא נקט להו מפני שהן אב הטומאה לטמא אדם ובדבר זה זב חלוק משאר טמאין:

מדרבנן - אבל מדאורייתא לא מטמאו אלא מכאן ולהבא לא הזב בשביעי ולא שומרת יום בשני דמקצת יום עולה להן לספירתן הילכך לגבי פסח טהורין מעליא הוו:

אבל הרואה זוב כו' - לא ידענו אהיכא קאי אבל:

סותר את שלפניו - כל ספורין שספר וצריך לספור ז' אחרים:

וא"ל רבי יוחנן לא יסתור אלא יומו - ויחזור ויספור יום א' והוינן אמילתיה דר' יוחנן מה נפשך אי למפרע מטמא דאין מקצת היום עולה לו ולא נגמרה ספירתו:

כולהו נמי נסתור - דכתיב וספר לו ז' ימים לטהרתו טהרה אחת לכולן שלא תהיה טומאה מפסקת ביניהן במס' נדה (דף לג:) ואם מנה לסירוגין כי הכא שיסתור יומו וישלימנו למחר נמצאת הפסקה ביניהם:

ואם מכאן ולהבא מטמא - שעלתה לו מקצת היום וגמרו ספורין שלו:

יומו נמי לא לסתור - אלא הרי הוא כראיה ראשונה של זיבה אחרת ואין בה אלא טומאת ערב ויטבול לערב ויטהר דקי"ל ראיה ראשונה של זב קרי בעלמא הוא במס' נדה (דף עב.):

אלא - ה"ק ר' יוחנן לא יסתור ולא יומו כלומר אפילו יומו לפי שכבר עלתה לו מקצת היום ככולו ושלמו ספורין שלו ויצא מכלל זיבה:

וא"ל - ר' אושעיא לרבי יוחנן:

ר' יוסי קאי כוותך - דס"ל נמי מכאן ולהבא הוא מטמא מדפטר ליה לעיל מפסח שני אלמא קסבר ר' אושעיא למפרע דר' יוסי מדרבנן קאמר:

והא ר' יוסי כו' - מסקנא דמילתיה הוא ולא משום קשיא מייתי לה:

השתא דאמר מכאן ולהבא מטמא - ולא משכחת טומא' התהום בזיבה:

בלבד - דקתני לעיל למעוטי מאי ע"כ למעוטי שרץ תוקמא ובכהן כדאמר לעיל דאילו בבעלים לא מהני שרץ וקאמר דבטומאת התהום דמת מיהא הותרה לו:

אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ - ואשמעינן דטומא' התהום נמי דחיא ליה:

היכי משכחת לה - כיון דאית ליה מקצת היום עולה לה לספירתה ומכאן ולהבא מטמאה הו"ל כל יומא טומאה באנפי נפשה:

בשופעת - כל שלשה רצופין דלא הוה לה מניינא כלל:

אי נמי ברואה שני בה"ש - דכל תחלות הימים היו בטומאה דאין כאן ספירה כלל ובשני בין השמשות סגי דאיכא טומאת ג' ימים רצופין כגון בה"ש של ע"ש יש כאן סוף ערב שבת ותחלת שבת ובין השמשות של מחר שהוא סוף השבת ותחלת א' בשבת הרי ג' ימים רצופין ואין כאן תחלת יום טהור שיעלה לספירה ולפי הדברים למ"ד מקצת היום ככולו תחלת הלילה עולה לספירתה וא"צ עלות השחר מדאיצטריך למנקט בין השמשות ולא נקט משכחת לה בשרואה בלילות:

בתמיד - כל השנה ואליבא דמאן דאמר טומאה דחויה היא בציבור קבעי רב יוסף הכי אי איצטריך להדר אכהן טהור משום טומא' התהום אי לא ואליבא דמ"ד לקמן דטומאת התהום מרצי ציץ גבי נזיר ועושה פסח אפי' לכתחלה כגון שנודע לו לפני זריקה:

בקרבנותיהן - דנזיר ועושה פסח:

במקום שלא הותרה לו טומאה ידועה - כלל כגון נזיר ועושה פסח שהן קרבנות יחיד:

מקום שהותרה לו טומאה ידועה - היכא דליכא טהורין:



אינו דין שהותרה לו טומאת התהום - היתר גמור ואפילו איכא טהורין:

מהלכה - כגון קבר טומאת התהום הלכה למשה מסיני בנזיר ועושה פסח:

ומי דיינינן קל וחומר מהלכה - והא טומאת התהום לא משום ספיקא מטמאין לה דנימא גלוי מילתא למפרע בעלמא היא השתא אפילו בודאי נטמאו נמי אלא בשעה שנטמא היתה טומאת התהום שלא הכיר בה אדם מעולם מטהרין ליה כדלקמן: דר"א ור"ע במסכת נזיר דאמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה וקאמר רבי עקיבא ק"ו ומה עצם כשעורה שאין מטמא (את כל) אדם באהל הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה רביעית דם שמטמאה (את כל) אדם באהל אינו דין שהנזיר מגלח על מגעה ועל משאה אמר לו ר"א לר"ע עצם כשעורה שהנזיר מגלח על מגעה ומשאה הלכה למשה מסיני ואין כתוב בתורה ורביעית דם אתה בא ללמוד ממנה בק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה אלא מדבר הכתוב בתורה:

וטומאת התהום - שהותרה בנזיר ועושה פסח היכא כתיבא והך בעיא איבעיא בי מדרשא מקמי הא בעיא דרב יוסף ובשני דרב יוסף כבר איפשיטא הך מסקנא דלקמן דטומאת התהום גמרא גמירי לה משום הכי פרכינן לעיל ומי דיינינן ק"ו מהלכה:

במחוורת עליו - שתהא ברורה לו:

לכם - טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם והאי לכם קאי נמי אטמא:

כי דרך - טמא לנפש דומיא דדרך רחוקה הוא:

אי זהו טומאת התהום - שהותרה לנזיר ועושה פסח:

לא שנו - דציץ מרצה על טומאת התהום בנזיר ועושה פסח:

מושכב לרחבו של דרך - והוא עבר שם וא"א שלא נגע שם או הסיט או האהיל:

לתרומה - לאכול בתרומה:

טמא - דלא הותרה בו טומאת התהום ואילו לאורכו של דרך אפי' טומאת התהום אין כאן:

שאין לו מקום לעבור - שמחזיק וממלא את כל רוחב הדרך אף על גב דטומאת ודאי היא כיון דההיא שעתא דעבר עליה טומאת התהום הואי שלא היה שום אדם יודעו שם ואף לזה לא נודע עד שנשחטו קרבנותיו הלכה למשה מסיני היא שזורקין עליו את הדמים:

אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור - דהוי ליה ספק טומאה ברשות הרבים וספיקו טהור:

בד"א - דכי ממלא את כל הדרך טמא:

שהקבר מצרפו - שכל הקבר מטמא באהל ואפילו ריקן שבו דכתיב (במדבר יט) או בקבר:

בד"א - דמשובר ומפורק טהור:

טעון - משוי על כרחו הולך נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו:

בד"א - דנזיר ועושה פסח טהור:

אבל בטומאה הידועה - שידעו שאדם נקבר שם:

טמון בעפר בתבן ובצרורות - טומאה מכוסה מכל אדם היא זו שמא גל אבנים או עפר או תבן נפל עליו ולא הכירו בו בני אדם מעולם אבל מים ואפילה ונקיקי הסלעים אין זו הטומאה מכוסה ונעלמה שהמציץ יכול לראות ולא גמירי הלכתא אלא בטומאה שהיא בתהום המכוסה מן הכל:

ולא אמרו - דהותרה טומאת התהום אלא במת בלבד:

מתני' נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה - כל המקדש כולו קרי בירה ובגמרא מפרש טעמא:

נטמא מיעוטו - וכן נותר של פסח טהור:

הציקנין - עצרנין כלומר שהן צרי עין:

שורפין אותו - את מעט שנטמא ואת הנותר:

גמ' וכן מי שיצא - בפרק אלו עוברין:

שיש בידו בשר קדש - והרי הוא פסול ביוצא:

צופים - מקום שיכול לראות משם הבירה ומשם והלאה אין יכול לראותו:

שורפו במקומו - לא הטריחוהו לחזור ולשורפו בירושלים הואיל וכבר נתרחק הרבה ואף על גב דקיימא לן בפרק כל שעה (דף כד.) דבמקום אכילת קדשים שם שריפתן מבקדש באש תשרף:



חוזר ושורפו כו' - אלמא מיעוטו שנפסל מעצי המערכה נמי שרפינן:

כאן באכסנאי - שאין לו עצים שורפו מעצי המערכה ומתני' בבעל הבית:

שהחזיק בדרך - לא הטריחוהו לחזר על עצים כדקתני וכן מי שיצא אלמא בהחזיק בדרך עסקינן:

רב זביד - כרב חמא מוקים לה ואדרב פפא פליג ויהיב טעמא למילתיה דרב חמא דכיון דלית ליה עצים שם עשאוהו כציקנין והחזיק בדרך דקתני מתני' לאשמועינן חזרה נקט לה ולא משום עצים דהוא הדין ללא החזיק:

באו לשורפו כו' - כדמפרש טעמא:

לידי תקלה - ליהנות מהן הנאה אחרת והנאה זו אין בו מעילה דתנאי ב"ד הוא ועל מנת כן מקדישין אותו:

משום חשד - שלאחר שריפתן מחזירין מותר העצים לתוך ביתן והרואה חושדן בגונבי עצי המערכה ונהנין מהן:

קני וחריות' - קנים וחריות של דקל הכל יודעים שאינם מעצי המערכה לפי שקלים הם ונשרפין מהר ואין אש המערכה מתקיימ' בהן ומשום חשד ליכא אבל משום בושת איכא:

תנן התם - במסכת תמיד:

ראש המעמד - הממונה על כך מעמיד את הטמאים של בית אב בכל בקר בשער המזרחי כניסת כל אדם להר הבית:

כדי לביישן - שלא נזהרו מלטמא והרי העבודה של מחר היתה מוטלת עליהן והיה להן ליזהר:

משום חשד - שלא יחשדום שמפני מלאכתן הן נחדלין מלבוא לעבוד עבודה ומעמידן שם כדי שיראו אותם בני אדם ויודעין שמחמת טומאה הם חדילין ואיידי דאיירי לעיל בהך פלוגתא דמפני החשד נקט לה להא:

מפנקי - הכל יודעין שבטילים הן מן המלאכה ואין מניחין עבודה מפני מלאכתן דהני משום חשד ליכא ואין צריך להעמידם שם ולמאן דאמר כדי לביישן צריך:

אי נמי דקגדיל שישורא - מפשילי חבלים שהיא אומנות קלה ושכרה מעט ואין בני אדם חשודין שיחדלו מלבוא לעבודה מפני ביטול מלאכה זו:

מתני' הפסח שנטמא או שיצא ישרף מיד - בארבעה עשר ואין צריך להשהותו עד הבוקר של ששה עשר שתעובר צורתו דהיינו לילה אחד ומיהו בי"ט לא מצי שריף ליה כדיליף לקמן (דף פג:) דאין שורפין קדשים בי"ט:

נטמאו הבעלים או שמתו - דאין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר שאין לו אוכלין:

גמ' בשלמא נטמא - טעון שריפה:

דכתיב והבשר וגו' - וגבי קדשים קלים כתיב:

שמא נכנס דמה - אל הקודש לכפר בהיכל ונפסלה כדכתיב (ויקרא ו) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' א"כ הוא יפה עשיתם ששרפתם:

שמא חוץ למחיצתה - חוץ לעזרה יצאת ומקרא יתירא דרשי לה דלא איצטריך פנימה אלא הכי בעא מינייהו ברישא שמא יצאתה ולא היתה פנימה ואם כן הוא יפה עשיתם ששרפתם פנימה היתה ולא יצאת הא למדנו שאם יצאת היה לו לשורפה:

נטמא - והבשר אשר יגע וגו' גבי שלמים כתיב וכ"ש קדשי קדשים דחמירי:

אלא יוצא - בחטאת אשכחן וקדשים קלים מנלן דמצריך ליה תנא דמתניתין שריפה ליוצא דפסח:

לן דמה - של בהמת קרבן דאמרינן בזבחים (דף נו.) מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנא' ביום הקריבו את זבחו ביום שאתה זובח אתה מקריב כו':



נשפך דמה - דאין כאן זריקה ולא הותר הבשר:

וכן יצא דמה - דמהאי פנימה דלעיל נפקא דמיפסיל אף הדם ביציאה:

דקיימא לן דכל הני בשריפה - בכל הגמרא אנו מוצאין בכל פסולי קדשים יצאו לבית השריפה ומנלן מקרא:

בקדש - בעזרה:

פסולי שאר קדשים - שמחיצתן בכשרותן בעזרה דכתיב בהן (ויקרא ו) בחצר אהל מועד ואימורי קדשים קלים שנפסלו דבכשרותן היתה חומת העזרה מחיצתה דהא הקטרה בעו מנין שאף כשנפסלו תהא שם שריפתן ולהכי נקט אימורים דאי ניטמא בשרן של קדשים קלים דנאכל בכל העיר שריפתן נמי בכל העיר כדתנן שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן:

קדשים קלים - דבעי שריפה כלל בשאר פסולין חוץ מטומאה מנלן ומטומאה ליכא למילף דשאני טומאה דפסלה אף בתרומה ומעשר:

הלכתא גמירי לה - וחטאת דאהרן לא איצטריכא לפרושי בה שריפה באנינותה וביציאתה אלא מעשה שהיה הוא דאישתעי ולקמן פריך והבשר אשר יגע בכל טמא למה לי:

אפי' פיגול - שפסולו בגופו טעון עיבור צורה והא דתנא דרבה בר אבוה לא איתפרש מהיכא:

מנא ליה - דבעי עיבור צורה פשיטא לן דטעמא משום דגמר עון עון מנותר כתיב בפיגול (שם ז) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא וכתיב בנותר (שם יט) ואוכליו עונו ישא והאי קרא בנותר מוקמינן ליה בכריתות (דף ה.) בגזרה שוה כתיב כי את קודש ה' חילל וכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא וגמר פיגול מנותר מה נותר כבר עובר צורתו אף פיגול צריך שתעובר צורתו ואדגמר מנותר ליגמרי' מחטאת דאהרן שנשרפה בו ביום דכתיב ביה נמי עון ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה ומשה הודה להם דכתיב וייטב בעיניו:

כי האי גוונא - בין למאן דאמר בזבחים מפני אנינות נשרפה בין למאן דאמר מפני טומאה נשרפה לדורות בעיא עיבור צורה והוראת שעה היתה ששרפוה לבו ביום:

ששריפתן בקדש - שצריך לשורפן בעזרה:

מעשה חול - שלא נזהרו ונטמאה נתחללה והוזלה בקדושתה:

ותיסגי לה בקבורה - לגונזה מן העין שלא יאכלוה כלבים:

מחלוקת - דקאמר תנא קמא פסולו מחמת דבר אחר הוא ובעי עיבור צורה כגון שנטמאו הבעלים אחר זריקת הדם דנעשו כל עבודות הדם בהכשר:

אבל נטמאו קודם זריקה - דרחמנא דחייה לפסח שני נמצאת זריקה שלא בבעלים וה"ל פסולו בגופו דזריקה פסולה היא וישרף מיד בי"ד:

בדם - כגון נטמא הדם או נשפך לארץ:

מחלוקת לפני זריקה - התם פליג ר' יוחנן בן ברוקה דחשיב ליה פסולו בגופו ותנא קמא סבר מ"מ לא בא פסול זה אלא מחמת דבר אחר ורבי יוחנן אמר אף לאחר זריקה נמי מחלוקת:

מפני אנינות נשרפה - חטאת דאהרן שהיו אוננין ואסורין לאכול בקדשים דכתיב (דברים כו) לא אכלתי באוני ממנו ואתו קדשים בקל וחומר ממעשר:

לכך נאמר כאלה - ותקראנה אותי כאלה שאני אונן והיאך הייתי אוכל קדשים למשה נצטוה לאמר להם קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה באנינות והיה סבור שאף החטאת תאכל באנינות כמנחה ואמר לו אהרן שמא לא שמעת אלא במנחה זו שהיא קדשי שעה ליום שמיני של מלואים נצטוית אותה מנחה ואף אני מודה לך בשעיר נחשון ושעיר של יום דכתיב (ויקרא ט) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת שהם קדשי שעה חובה ליום ואכילתן [מותר] לאונן אבל חטאת זו שעיר ר"ח הוא וקדשי דורות הן ואסורין לאונן ור' יהודה פליג עלה התם ואמר מפני טומאה נשרפה שנטמאת באונס והאי כאלה דריש ליה אמאי דקאמר משה לאהרן שמא מתוך צערך פשעת בה ונטמאת וקאמר ליה אהרן למשה כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי קדשים אלמלי קראוני כאלה וכאלה לא הייתי מבזה אותן:

הכי גרסינן והא אנינות כלאחר זריקה היא - שאפי' מתו נדב ואביהוא לפני זריקה אין הזריקה נפסלת בכך דחטאת לא דמיא לפסח דעיקרו לאכילה דאילו חטאת לא חיישינן לאוכלין דידה דלכפרה אתיא ואכל ישראל שהיו ראוין ואם מפני שהקריבוה באנינות ונפסלה דאונן שעבד חילל לא הדיוטים הקריבוה כי אם אהרן עצמו וקיימא לן (יומא דף יג:) כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל והכי אמרינן בזבחים (דף קא.) ודרשינן הן היום הקריבו דקאמר ליה משה לאהרן דילמא באנינות אקריבתיה ופסלתיה ועל כן שרפתם אותה א"ל אהרן הן היום וכי הם היום הקריבו דפסל בהו אנינות אני הקרבתי דלא פסלא בי אנינות ושריפה מיד הואי בלא עיבור צורה ומדקאמר ר' יוחנן דר' נחמיה ור' יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד אלמא ס"ל דפלוגתא דמתניתין אף כשנטמאו לאחר זריקה דעבודות דם נעשו בהכשר ואפילו הכי ישרף מיד מפני שאין מי שיאכלנו כי חטאת דאהרן לא היה לה פסול אחר אלא שלא היו לה אוכלין וספרים כתב בהן והא אנינות לאחר זריקה הואי וקשיא לי מנלן הא הלא לא נתפרשו בפרשה אלא עבודות של קרבנות שמיני אבל קרבנות של ר"ח לא נתפרשו בה ועוד מדקא מהדר ליה אהרן וכי הן הקריבו והלא אני הקרבתי מכלל דקודם זריקה הואי אנינות:

ורבה מוסיף אף רבי יוסי - נמי סבירא ליה כר' יוחנן בן ברוקה דפסול בעלים לא בעי עיבור צורה:



כל הענין כולו - כל פרשה זו וכל חטאת אשר יובא מדמה (ויקרא ו) דמוקי לה רבנן במסכת זבחים (דף פב.) בחטאת החיצונה שהכניס דמה לפנים וזהו פסול שלה וקאמר רחמנא שישרף פליג ריה"ג ומוקי בחטאת הפנימית כגון פר העלם דבר של ציבור אשר יובא מדמה כמצותה אל אהל מועד לא תאכל באש תשרף (ובבשרה) לא איצטריך קרא דהא כתיב בגופיה (ויקרא ד) ושרף אותו על עצים וגו' אלא שאם נפסלה ביוצא ובטומאה בא הכתוב ללמדך שתשרפנה בבית הבירה ולא חוץ לג' מחנות כמצות' וליתן לא תעשה על אכילתה:

אמרו לו חטאת החיצונה שהכניס דמה לפנים מנין לך - שהיא פסולה:

אמר להן - מדאמר ליה משה לאהרן הן לא הובא הא הובא בת שריפה היא ושפיר עביד דשרפוה לאלתר ומדיליף ריה"ג קדשי דורות מחטאת דאהרן אלמא ס"ל נמי דאם הובא דמה לדורות בעיא שריפה לאלתר כי חטאת דאהרן ואף על גב דפסול הדם הוא דהוי כפסולו מחמת דבר אחר וקס"ד דה"ה נמי ס"ל בפסול בעלים דלא בעי עיבור צורה אבל רבנן דלא גמירי מיניה סברי דורות משעה לא ילפינן ובההיא הוא דקאמר להו משה דאם הביאו דמה לפנים בעיא שריפה אבל לדורות בעי קרא אחרינא וגבי עיבור צורה נמי לא ילפינן מינה:

ור' יוחנן - דלא חשיב ליה לריה"ג בהדייהו אמר לך נהי דשמעת ליה בפסול דם דלא בעו עיבור צורה בפסול בעלים מי שמעת ליה דקאי כרבי יוחנן בן ברוקה:

דם ובשר חדא מילתא היא - והוה ליה פסולו בגופו כאילו נטמא בשר עצמו:

מתני' העצמות - שלא יכול לשוברן מפני שנאסרה בו שבירת העצם ונותר בהן מוח והרי הוא נותר וטעון שריפה:

וכן גידין - ובגמרא פריך ניכלינהו:

והנותר - בשר פסח שנתעצלו באכילתו וניתותר:

בששה עשר - שהוא חולו של מועד ואע"פ שנפסל בבוקר ראשון אין רשאי לשורפו בי"ט כדמפרש בגמר':

גמ' ששימשו נותר - שנותר בהן מוח חוץ לזמנו ושימשוהו העצמות הללו:

מטמאין את הידים - כנותר עצמו שגזרו חכמים שיטמא את הידים בפ' בתרא (דף קכ:) ולקמן בפירקין (דף פה.) מייתי לה בגמ':

בסיס - כנו כדמתרגמי' בסיסיה (שמות ל) מקום מושבו:

הני עצמות היכי דמי - דקאמר עיקרן ותחלתן בשריפה:

נשדינהו - ישליכם דלא הצריך הכתוב שריפה אלא בראוי לאכילה וניתותר כדכתיב (שם יב) לא תותירו ממנו עד בקר ואם תותירו תשרפו:

דאית בהו מוח - ומתחלתן לשריפה עומדים שאסור לשוברן וע"כ נעשין נותר הילכך חשיב להו באנפי נפשייהו ולא הוו בכלל והנותר דמתני':

אמטו להכי בעו שריפה - אף העצמות כמוח עצמו:

אלא אי לאו מילתא היא - הרי מכיון שניתותרו ונפסלו אין בהן משום איסור שבירה דאמרינן לקמן ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול:

ניתברינהו - ונישקליה למוח ונישרפיה ולא יפסיד עצים וטורח לשרוף העצמות:

קסבר - האי תנא בו דכתיב גבי שבירה לאו למעוטי פסול אתא אלא אורחיה דקרא הוא וכשר ואף פסול במשמע:

המותיר בטהור - וכל שכן בטמא:

אין סופג - לקמן בפירקין מפרש טעמא:

היתה לו שעת הכושר - כגון נותר יש בו שבירת העצם:

לא היתה לו שעת הכושר - כגון נטמא לפני זריקה אין בו משום שבירת עצם:

ומאן ניהו תנא - דמתני' דשאני ליה בהכי לגבי שבירת העצם:

כל עצמות - נותר מן הקדשים אין טעונין שריפה אלא שוברם ומוציא את המוח ושורפו ומשליך את העצמות:

חוץ מעצמות הפסח - שאין יכול לשוברן מפני תקלת עצם לא תשברו בו לפיכך נשרפים על ידי מוח שבהן:

למה להו שריפה - לעצמות הפסח:

שמצאן חלוצין - כולה מתני' מיתוקמא במוצא עצמות חלוצין כלומר שבורין ונחלץ מוח מהן:

עצמות קדשים - דמותר לשוברן אמרי' סתמא דמילתא לא אתא מוח דידהו לידי נותר ומקמיה איסורייהו דניתו לידי נותר חלצינהו ואין כאן שימוש נותר:

לבתר הכי - דאיפסיל חלצינהו דתו לית ביה איסור שבירה כר"ש ויש כאן שימוש נותר:



שמצאן צבורין צבורין - ובדק עליונים ומצאן חלוצין:

עצמות קדשים - לא בעו למיבדק תחתונים אבל עצמות פסח בעו למיבדק כולהו ובהא פליג רב זביד אדרב נחמן דאי מצאן חלוצין לא חמיר שימוש נותר כולי האי להצריכו שריפה מספק ולומר בתר איסורייהו חלצינהו:

כל הגידין בשר - הרי הן כבשר ונימנין עליהן בפסח ויוצא ידי חובתו:

חוץ מגידי צואר - שהוא אצל ([[:קטגוריה:{קטן (תיבת 'אצל' היא טעות|{קטן, (תיבת 'אצל' היא טעות]][[קטגוריה:{קטן (תיבת 'אצל' היא טעות]])} הרחב וקשה ועץ בעלמא הוא:

הני גידין - דקאמר עיקרן ותחלתן לשריפה היכי דמי:

ואי דאייתור - ע"י שנתעצלו באכילתן היינו נותר:

אלא פשיטא בגידי צואר - קאמר ומשום שאין נאכלין מחמת קשיין מני להו בהדי עצמות וקאמר דעיקרן לשריפה דמסתמא לא אכיל להו:

אי אמרת בשלמא בשר נינהו - ואי אכיל להו נפיק בהו אמטו להכי בעי שריפה כו':

לא נצרכא אלא לגיד הנשה כו' - לעולם גידי צואר לאו בשר נינהו ושאר גידים בשר גמור וראוי לאכילה ומתני' דמשמע דיש גידים שהן בשר ליטען שריפה וסתמן אין נאכלין דקאמר ישרפו בט"ז בגיד הנשה שהוא רך וכשר לאכילה:

לר' יהודה - דאמר אין נוהג אלא באחת ולא ידעינן בהי מינייהו הילכך מתחלה עומד אותו של היתר לשריפה משום דלא ידע ליה דליכליה: ופרכינן תיפשוט מיהא דמספקא ליה לרבי יהודה בהי נהיג דהא מילתא איבעיא לן בפ' גיד הנשה (חולין צ:) דקתני ר' יהודה אומר אין נוהג אלא באחת והדעת מכרעת של ימין ואיבעיא לן מיפשט ליה לרבי יהודה דשל ימין ומאי דעת דקא אמר דעת תורה כדמפרש התם הירך המיומנת שבירך או דילמא ספוקי מספק' ליה ומאי דעת דעת נוטה כלומר מסתברא הכי תיפשוט ממתני' מדקא אמר תחלתו לשריפה ודאי מספקא ליה הילכך שריפה בעו תרוייהו דאכל חד וחד אמר האי דהיתירא הוה והרי הוא נותר ומתחלתו לא היה יכול לאוכלו שמא זהו של איסור דאי פשיטא ליה אמאי תחלתו לשריפה דהיתירא ניכליה דאיסורא נשדייה:

לעולם פשיטא ליה דשל ימין - ומתני' דלא מצי אכיל ליה ומצריך ליה שריפה כשנתערבו לאחר מכאן. בשהוכרו לאו דוקא דודאי מתחלתו הוכרו דאין לך אדם שאינו מכיר בין צד ימין לצד שמאל:

רב אשי אמר - מתני' בשומנו של גיד קאמר דמותר מן התורה ונהגו איסור בו הילכך תחלתו לשריפה דכיון דמן התורה מותר חל איסור נותר עליו ובכלל נותר לא חשיב ליה דהאי על כרחו מתחלתו לכך עומד ואיצטריך למיתנייה באנפי נפשיה ולאשמעינן דאסור לאוכלו:

שני גידין הן - בירך:

פנימי הסמוך לעצם - זה גיד הגדול המתוח על פני כל אורך הירך ופנימי קרי ליה שהוא בצד פנימי של ירך צד הרואה את הירך השנית:

וסמוך לעצם - עצם הקולית התחוב בבוקא דאטמא וגם יוצא מבוקא דאטמא ונמתח אצל אותו עצם על פני כל אורך הירך שאסור:

וחייבין עליו - מלקות:

חיצון - זה גיד קצר הניתן בסוף השופי לרחבו וחיצון קרי ליה על שם שהוא מוטל לצד חיצון של ירך צד הרואה את האויר הסמוך לבשר שמובלע בבשר:

אסור - מדרבנן:

ואין חייבין עליו - כדמפרש טעמא התם אשר על כף הירך ההוא דפשיט בכוליה ירך והיינו פנימי אבל חיצון לא ובההוא דקאמר תנא דידן דתחלתו אינו נאכל משום איסור דרבנן וטעון שריפה דחייל עליה שם נותר דחזי מדאורייתא:

ניתי עשה - דבאש תשרפו:

ונידחי לא תעשה - דמלאכת י"ט:

שאין ת"ל עד בוקר - בתרא דהא כבר כתיב קמא:

ולא עולת חול בי"ט - אלמא אפילו הקטר עולה אינו דוחה י"ט וכ"ש שריפת פסול שלה ופסח קרבן של חול הוא דזריקת דמו בארבעה עשר ואין יכול להקטירו בלילה והא דכתיב לא ילין לבקר דמשמע הא כל הלילה ילין הא אוקימנא בארבעה עשר שחל להיות בשבת בפ' תמיד נשחט (דף נט:):

הוא ולא מכשיריו - היכולין ליעשות מבעוד יום:



ולא מילה שלא בזמנה - דאי לא ממעט קרא אתיא בק"ו לדחות ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה אף שלא בזמנה דוחה אותה אפילו במקום בהרת יקוץ בהרתו שבת שנדחת מפני עבודה אינו דין שתהא מילה דוחה ואתא קרא ומיעטה דכיון דשלא בזמנה היא כגון גר שנתגייר וקטן שנאנס אביו ועבר זמנה נשהויה למחר וגבי שריפת פסול קדשים נמי כמילה שלא בזמנה דאפשר לשהוייה דמי:

שבתון דיום טוב עשה הוא - דמשמע שבות והוה ליה י"ט עשה ולא תעשה:

מתני' כל הנאכל בשור הגדול כו' - שכבר הוקשה כל מה שעתיד להקשות בו:

יאכל בגדי הרך - ראוי לאכילה בפסח בן שמנה ימים אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אע"פ שעכשיו רך הוא עתיד להקשות בסופו: וראשי כנפים והסחוסים שקורין טיברו"ס (טינרומ"ש: חסחוסים [כפי שהוכיחו חכמי הלשון האחרונים, צריך לתקן במשנה ובכל מקום: 'הסחוסים' ל'חסחוסים']) שבראש גף הכתף אשפרלו"ן (אישפלדו"ן: עצם השכם) והסחוסין שאר הסחוס שבו כגון תנוך האוזן והסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה:

גמ' וי"א אף ראשי כנפים והסחוסין - הואיל ובשור הגדול גופיה מתאכלו בשליקה בישול יתר:

מה הן קתני - והכי קאמר כל הנאכל בשור הגדול בשליקה יאכל בגדי הרך צלי ומה הן ראשי כנפים והסחוסין:

גידין שסופן להקשות - גידי צואר ובגדי וטלה הן רכים אבל אם היה מזקין סופן להיות קשים:

ר' יוחנן אומר כו' - וגידין הרכין דקתני בהך ברייתא נידונין כבשר לר' יוחנן משמע לי' דרכין השתא ולריש לקיש משמע ליה בשאר גידים דרכין לעולם:

הני אין - דס"ד מדפריש מה הן דוקא קאמר:

הני מ"ט - פירושא הוא ומסקנא דתירוצא:

עגל הרך - מפרש בהעור והרוטב כל זמן שיונק ועור ראשו רך מולגין אותו ונאכל עמו:

מהו שיטמא - טומאת אוכלין ובתר השתא אזלינן ומטמא או בתר בסוף אזלינן ואינו מטמא:

לא חש לקמחיה - למה שהוא טוחן אם חטין אם פסולת:

הא הדר ביה ר' יוחנן - מהא דגידין שסופן להקשות כדאמר בשילהי בהמה המקשה (חולין עז.) ופשטינן לה מהא דהעור והרוטב דכי פשיט ליה רבי יוחנן עלה דההיא אין מטמא ואותביה ריש לקיש ממתני' דהעור והרוטב דקתני אילו שעורותיהם כבשרן עור הראש של עגל הרך אלמא דבתר השתא אזלינן וא"ל רבי יוחנן אל תקניטני באותה משנה שבלשון יחיד אני שונה אותה אלמא מעיקרא הוה סמיך ר' יוחנן עליה ופליג בגידין שסופן להקשות ואידכר דיחידאה היא והדר ביה:

מתני' אבל המותיר בטהור - אפילו בטהור והשובר בטמא אינו לוקה המותיר משום לא תותירו ולא שובר בטמא משום לא תשברו וטעמא מפרש בגמרא:

גמ' בה הכתוב כו' - כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דמשמע זו היא תקנתו אם תעבור על הלאו עשה זאת והינצל ועוד דלא דמי ללאו דחסימ' שהמלקו' נסמך לו:



האי פסול הוא - שנעשה בפסול דטומאה דחויה היא בציבור אלא שכאן גזירת הכתוב לפוטרן בו:

האי בר אכילה הוא - כדתנן (לעיל דף עו:) הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה:

הא כשר - שנעשו עבודותיו בהכשר:

מבעוד יום - שאינו שעת אכילה:

נמנין על מוח שבראש - אפילו לא נמנה אלא על המוח יצא:

ואין נמנין על מוח הקולית - מפני שאסור לשוברה ולהוציאו אבל מוח הראש יכול להוציא ולגוררו בקיסם דרך האף:

ניתי גומרתא - גחלת וננחי עליה עד שינקב ויוציא מוחו:

אלא מאי אית לך למימר - אמאי אין נמנין ויוציאו בגחלת:

אביי אמר משום פקע - שמא מחמת הגחלת יפקע במקום אחר ואין זו שריפה אלא שבירה:

ורבא אמר משום הפסד קדשים - שמפסיד המוח ושורפו בידים ומוטב שיפסל מאליו הכא נמי לענין שבירה מבעוד יום אע"ג דמדאורייתא שרי רבנן גזרו אטו משחשיכה:

אבר שיצא מקצתו - חוץ לחומת ירושלים וצריך לחתוך את היוצא איכא בינייהו:

האי נמי כשר - שהרי הפנימי כשר והרי הוא שוברו ועובר משום לא תשברו בו אלא חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך כדתנן במתניתין (לקמן דף פה:):

האי לאו בר אכילה הוא - במקום שבירה אינו ראוי לאכילה אבל אבר שיצא כולו דהיינו היתה לו שעת הכושר ונפסל דכ"ע אין בו משום שבירה דהשתא מיהא פסול הוא: אליית השה קריבה עם האימורין מה שאין כן בשור ועז כדכתיב (ויקרא ג) חלבו האליה תמימה:

רבינא אמר - אי ליכא כזית בשר דכולי עלמא אין בו משום שבירה אלא באין בו כזית במקום שבירה ויש בו כזית במקום אחר איכא בינייהו:

ואינו חייב על הפסול - והשתא מפרש ואזיל הי פסול קא ממעט היתה לו שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת העצם גרסינן ורבי אומר גרסינן ברישא והיינו כרב יוסף למזבח למעוטי אליה כדרב נחמן בר יצחק שלא בשעת אכילה מבעוד יום כדאביי דאמר מבעוד יום אתא רבי למעוטי שיעור אכילה במקום שבירה כרבינא אי נמי למעוטי אין עליה כזית כרב אשי:

אין בו משום שבירת העצם - דבעינן שיעור אכילה במקום שבירה:

אמאי יש בו משום שבירת עצם - בין לר' יוחנן בין לריש לקיש כזית בעינן:

במקום זה - במקום שבירה:



לא הכי קאמר כו' - לעולם אכילה במקום שבירה בעינן ואחד עצם שאין עליו כזית בשר דקאמר הכי קאמר אין עליו בשר מבחוץ ויש בתוכו מוח מבפנים ובמקום שבירה ואשמעינן דאכילת מוח אכילה היא:

והתניא - בניחותא דאסר לשבר עצם שבתוכו מוח ולא אמרינן ליתו עשה דואכלו את הבשר וידחה את לא תעשה דשבירה:

ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בבשר שעל העצם - אבל מוח לא דליכא לאוקמה במוח נמי ועל ידי גחלת דלא מצריך ליה קרא מילתא דאתי בה לידי תקלה דילמא פקע:

שאין תלמוד לומר - שלא הוצרך ללמד איסור שבירה:

אבר שיצא מקצתו - וצריך לחתוך את היוצא:

חותך - את הבשר סביב אינקרני"ר (אינקריני"ר: לחרוץ (חריץ)) :

עד שמגיע לעצם וקולף - הבשר שלא יצא:

עד שמגיע לפרק - שמתחברין שם שני עצמות:

וחותך - את הפרק ומשליך את העצם שיצא מקצתו ויאכל בשר הנקלף:

נקלף בה פורתא - במקום שבירה סביב:

משום פקע - שמא יפקע וישבר תחת הבשר כשיכה על מקום הקלוף:

בקולית - רדונדי"ל (רידונדי"ל: עצם הירך [המשמעות המקורית: חפץ עגול]) של היד דיש בו מוח מתוכו לא מהניא ליה קליפה:

מטמאין את הידים - מדרבנן:

חד אמר משום חשדי כהונה - שחשודין לפגל קרבן משום איבה גזרו על הפיגול שיטמא את הידים כדי שיהא זה צריך להטביל ידיו קודם שיגע בקודש ויטריחוהו:

וחד אמר משום עצלי כהונה - המתעצלים באכילת קדשים גזרו טומאה על הנותר כדי להטריחו עליהם:

מר מתני - טעמא דידי' חשדי אפיגול ומר מתני טעמא דידיה עצלי אנותר:

מר מתני - בין פיגול בין נותר בכזית גזור רבנן דליטמאו:

כאיסורו - כשיעור איסור אכילתו שהוא חייב עליו בכזית:

כטומאתו - כשיעור טומאת אוכלים דאורייתא בכביצה:

הא קא מיטמי - פנימי מחמת מגעו של יוצא המחובר לו:

ומשני טומאת בית הסתרים היא - כל מגע חיבור בית הסתרים שאין מקום מגעו נראה וטומאה בית הסתרים נפקא לן במסכת נדה דלא מיטמיא מוידיו לא שטף במים בפ' יוצא דופן (דף מג.) דבעינן נגיעה בידים שהן בגלוי:

ולרבינא דאמר - בפרק בהמה המקשה (דף עג.) לגבי מגע חיבור דאוכלים כמאן דמפרתי דמו ולא הוי חיבור ולא מגע בית הסתרים מיקרי:

דלית ביה כזית - באותו קצת:

שיצא מחבורה לחבורה - לקמיה מפרש לא תעשה דיליה:

מאי לאו טהור - מלטמא:

ואסור - לאכול כשאר יוצא חוץ למחיצה דמחיצת פסח מקום אכילתו היא ואפילו הכי קתני טהור:

לא טהור ומותר - דלא פסול יוצא אית ביה אבל יוצא חוץ למחיצה לעולם אימא לך דמטמא:

הרי זה בלא תעשה - כדאמר בפרק כל שעה (לעיל כד.) לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו אלמא יוצא חשיב ליה ואפי' הכי קתני טהור:

בשלמא למאן - דמתני אפיגול ונותר כביצה מצי לתרוצי דגזור טומאה נמי איוצא והאי דקתני טהור בדליכא כביצה:

מאי איכא למימר - מדקתני האוכלו בלא תעשה מכלל דאיכא כזית:

זריזין הן - שיש רבים ומזרזים זה את זה מלהוציא ולא איצטריך לאחמורי עלייהו שלא יבואו לידי יציאה:



מחבורה לחבורה מנא לן - חבורה של שני פסחים בבית אחד:

חוצה - קרא יתירא הוא למילף חוץ לחבורת אכילתו:

תן חוצה - לא גרסינן תן:

עד שיניח - במקום חבורה האחרת:

דעבד ליה עקירה והנחה - כשבת דבעינן עקירה והנחה דעד שיניח לא נגמרה מלאכה וגבי שבת וכל חיובי חטאת כתיב בעשותה בעושה את כולה ולא בעושה מקצתה (שבת דף צב:) והאי נמי אע"ג דלאו בר חטאת הוא הוצאה כי התם בעינן:

היו סובלין אותם במוטות - פרים הנשרפי' כגון פר ושעיר יוה"כ ופר העלם דבר ופר כהן משיח הנשרפין חוץ לג' מחנות וילפינן בסדר יומא בפ' שני שעירי (דף סח.) להלן בשאר פרים הנשרפין אתה נותן להם ג' מחנות וכאן ביום הכפורים אתה נותן להם מחנה אחת בתמיה דכתיב יוציא אל מחוץ למחנה ושרף וגו' אלא לומר לך כיון שיצאו חוץ למחנה אחת מטמא בגדים דהא כתיב והשורף אותה יכבס בגדיו אלמא כשיוצאין מן העזרה מטמא בגדים שעליהם מיד ואע"ג דלא נח והכא הוצאה כתיבא דכתיב והוציא את הפר וגו':

בנגררין - על גבי קרקע דאיכא הנחה:

מתני' חותך עד שמגיע לעצם - כדפרישית לעיל:

ובמוקדשים - בשאר קדשים שיצא מהן מקצת אבר:

קוצץ - את היוצא בקופיץ:

מן האגף ולפנים כלפנים - אגף קרי כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו דהיינו משפת הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה שקורין רב"ץ (שפת הפתח (השטח, במזוזת הפתח, שעליו מגיפים את הדלת)) :

מן האגף ולפנים - דהיינו תוך העיר ממש כלפנים ואוכלין שם קדשים קלים:

מן האגף ולחוץ כלחוץ - דהיינו מקום הנקישה ואגף עצמו לא ידעי' השתא אי כלפנים אי כלחוץ ובגמרא מפרש ליה:

החלונות - שבחומת ירושלים ועובי ראש החומה בגובה כלפנים ואע"ג דבעובי השערים לא אמרן הכי התם כדמפרש טעמא בגמרא מפני המצורעים:

גמ' וכן לתפלה - העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה והעומד חוץ לפתח אין מצטרף:

אינה מפסקת - שאין הפסק לפני המקום שהכל גלוי וידוע לפניו ואין סתימה לפניו:

אגף עצמו - עובי השער מן הנקישה ולפנים:

שערי ירושלים - אגף עצמו כלחוץ שלא נתקדש עוביין:

שערי עזרה - נתקדש עוביין בקדושת עזרה חוץ משער ניקנור מפני המצורע שעומד שם בעודו מחוסר כפורים ומכניס משם בהונותיו לעזרה מצורע משתלח חוץ לשלש מחנות כדאמרינן באלו דברים (לעיל סז.):

מפני מה לא נתקדשה שער ניקנור - בקדושת עזרה והוא שער המזרחית של עזרה:

עומדין שם - ביום שמונה לימי ספרו לאחר שנתרפא וגלח וטבל והעריב שמשו בשביעי ועודנו מחוסר כפורים ותניא בהקומץ (מנחות כז.) מחוסר כפורים שנכנס לעזרה עונשו כרת ונפקא לן מעוד טומאתו בו ומכניס ידיו משם לעזרה לתת עליהן מדם האשם שאילו מוציאו לחוץ היה נפסל ביוצא וביאה במקצת לאו שמה ביאה לעונשו על כך אי נמי שמה ביאה וגזירת הכתוב היא והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר לפני ה' וגו' (ויקרא יד):

גגין ועליות לא נתקדשו - בין גגי ירושלים בקדושת ירושלים לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת עזרה לקדושת קדשי קדשים:

כזיתא פסחא - חבורות גדולות היו נמנין עד שלא היה הפסח מגיע לכל אחד כי אם כזית מן הפסח:

והלילא פקע איגרא - לקול המולת ההמון מההלל דומין כאילו הגגין מתבקעים שהיו אומרים ההלל על הפסח כדתנן לקמן (דף צה.) הראשון טעון הלל על אכילתו:



מאי לאו דאכלי ליה בגגין - אלמא גגי ירושלים נתקדשו:

אין מפטירין - כשהגיע זמנו להפטר מן הסעודה דהיינו אחר הפסח שהוא נאכל באחרונה על השבע שכן חובת כל הקרבנות כדקיימא לן (חולין דף קלב:) למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין אין נפטרין על ידי אפיקומן:

ואמר רב - אפיקומן לשון הוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל עוד בחבורה אחרת:

שלא בשעת אכילה - קריאת ההלל לאחר אכילה:

פעם אחת בשנה - ביוה"כ לקטורת ולהזיית בין הבדים:

בשבוע - בשמיטה:

מה היא צריכה - שמא תבקע החומה וצריכה תיקון אלמא עליות נתקדשו:

שאני היכל - דכתיב ביה ועליותיו וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אלמא קדוש:

בקודש - בעזרה:

ופתוחות לחול - שאין להם פתח לעזרה אלא להר הבית:

תוכן חול - כקדושת הר הבית ולא כעזרה דבתר פתיחה אזיל:

בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה - שהלשכות בנויות מחילות תחת הקרקע הלכך גגים דידהו הוו להו כי ארעא:

כי אמרה רבי יוחנן - להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית דגבי שילוח בעל קרי המשתלח חוץ להר הבית אמרה באלו דברים דקאמר מחילות לא נתקדשו ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ומותר ליכנס במחילות דהר הבית:

כי תניא ההיא - דתוכן קודש בפתוחות לעזרה להכי נקט פתוחות דבתר פתיחתן אזלינן:

והתניא מחילות שתחת היכל חול - וקא סלקא דעתך בפתוחות לעזרה קאמר ומשנינן בפתוחות לחול שמחילות מהלכות מתחת אחת עשרה אמה שאחורי בית הכפורת עד שנפתחות להר הבית מחוץ לעזרה:

ת"ש וגגו קודש - גגו של היכל וסיפא דהא דרבי יהודה היא והכא לא מצי לשנויי כדלעיל מהיכל ניתיב איניש דהא גגו לא כתיב בקרא:

גגין הללו - שבעזרה ולשכותיה:

אין אוכלין שם קדשי קדשים - הנאכלין בעזרה ואין שוחטין שם קדשים קלים הנשחטין בכל מקום בעזרה:

לאותן שתי אמות - להכי קדשי גגין לשימוש נתינת כלי קודש הצריכין לבנין אבל לא הצריכין למזבח כדאשכחן שאותן שתי אמות מקלות של מדה היו נתונות בגובה השער שהוא בגגין ובעליות:

דתנן שתי אמות - קני מדה היו בשושן הבירה והוא בית הבנוי על גובה השער כדתנן במסכת מדות (ע"א מ"ג) שער המזרחי ועליו שושן הבירה צורה מצויירת ומפרשינן במנחות כדי שידעו מהיכן באו ולהכי הוא דקדשי גגין לכל דדמין לשתי אמות דלא הוי צורך המזבח אבל למילתא אחריתי לא קדשו:

של משה - ששה טפחים:

ולמה היו אחת גדולה ואחת קטנה - תיסגי להו בשל משה:

שיהו אומנין - ששכרן לבנות כך וכך אמות נוטלין למדת הקטנה של משה ומחזירין הבנין לגזברין למדה האחת מאלו הגדולות כדי שיוותרו משלהן להקדש ולא בצמצום שמא יהנו מן ההקדש בחנם ויבואו לידי מעילה:

ותרתי - גדולות למה לי תיסגי בשל משה ובחדא מהנך:

חדא לדהבא וכספא - בזו שאין יתירה על של משה אלא חצי אצבע היו לאומנות זהב וכסף כמין טבלאות ושולחנות שהן אומנות כבידה ובזו שיתירה עליהן אצבע היו מחזירין בנין אבנים ומוסיפין על תנאן אצבע לכל אמה:

עובי החומה - אלמא ראש החומה נתקדש דדמו לגגין ועליות:

בר שורא - חומה קטנה לפנים מן החומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות:

מתני' שתי חבורות שהיו אוכלות - פסח אחד בבית אחד:

אלו הופכין פניהן אילך - אינן צריכין להסב אלו כנגד אלו להיות נראין כחבורה אחת אלא רשאין להפוך פניהם אלו אילך ואלו אילך ואפילו נראין כשתי חבורות לא איכפת לן כדיליף בגמרא שהפסח נאכל אף בשתי בתים לשתי חבורות:

והמיחם - שמחממין בו חמין שמוזגין בו היין רשאין לתת באמצע כדי שיהא נוח לשמש המשמש לשתיהן למזוג משם לכאן ולכאן ואין צריכין לשנות משאר מנהג כל השנה ואף על פי שמפסיק בין החבורות לא איכפת לן וכשהשמש משמש לשתיהן עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול עמה מן הפסח למזוג לחבורה האחרת:

קופץ את פיו ומחזיר את פניו - לצד חבורתו שלא יחשדוהו שאוכל עם חבורה האחרת דסבירא ליה לתנא דידן הפסח נאכל בשתי חבורות אבל אדם אחד אינו אוכל בשני מקומות ממנו ולהכי מוקי בבית אחד יאכל שאין אדם אחד אוכל בשני בתים ושתי חבורות ההופכות פניהן כשתי בתים דמו:

והכלה - שהיא בושה רשאה להפוך פניה לצד אחר ולאכול כדאמרן פסח נאכל בשתי חבורות:

גמ' על הבתים אשר יאכלו אותו - משמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשתי בתים דכתיב יאכלו שנים אותו חד פסח בתים שנים:

יכול יהא - אדם אחד אוכל בשני מקומות כגון בשני חדרים או בשתי חבורות ההופכות פניהם ת"ל בבית אחד יאכל ור' יהודה סבר יש אם למסורת כדלקמן יאכל כתיב משמע אדם אחד אוכלו בבית א' ולא בשני בתים אבל גבי אוכלים הרבה כתיב בתים הרבה:

השמש - שהיה צולהו ושכח והכניס כזית לתוך פיו והוא היה נמנה עליו:

אם פיקח הוא ממלא כריסו ממנו - דאם יעמוד משם שוב לא יאכל:

מלמד שהאוכל אוכל בשני מקומות - ויאכלו דכתיב בקרא אכל חד וחד מאוכלין קאי:



יכול יהא - עיקרו של פסח נאכל בשתי חבורות:

ת"ל בבית אחד יאכל - וקסבר יש אם למקרא יאכל אפסח קאי ולא אגברי כלומר עיקר תחלת אכילתו תהא בחבורה אחת ולא יתחלק לשתי חבורות אבל גברא אי בעי קאי מהכא ואזיל ואכיל הכא דלא קפיד רחמנא אלא אעיקר תחלת אכילה מדקרינן יאכל הפסח ולא יאכל אגברא. ואני שמעתי חילוף ר' יהודה סבר יש אם למקרא בבית אחד ולא בשני מקומות ור"ש סבר יש אם למסורת שמסר אונקלוס הגר בחבורה חדא יתאכל אבל אשני מקומות לא קפיד וקשה לי לאומרו דלא שמעתי מסורת כזה מעולם ועוד דקיימא לן דר' שמעון יש אם למקרא ס"ל בשמעתא קמייתא דסנהדרין ועוד לישנא דברייתא דייקא כוותי דגבי חבורות נקט פסח נאכל ולא נקט שתי חבורות אוכלין אותו וגבי מקומות נקט האוכל אוכל ולא נקט פסח נאכל הלכך כי דרשינן בבית אחד יאכל במקרא אפסח משמע למעוטי חבורות וכי דרשינן יאכל אגברי משמע למעוטי מקומות:

ונפרסה מחיצה ביניהן גרסינן - היו יושבין חבורה אחת ואוכלין פסח אחד ונפרסה מחיצה ביניהן ועשאום שני חבורות לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות גומרין אכילתן ואע"ג דמאן דאית ליה פסח נאכל בשתי חבורות אוסר לאדם לאכול בשני מקומות הכא לא נעשה לכל חבורה וחבורה מקומם כמקום אחר שהרי אינו רואה אויר שלא ראה עד עכשיו ואין כאן מקום חדש:

היו יושבין - ב' חבורות בשני בתים ואכלו שם פסחיהם ונסתלקה המחיצה יש כאן אויר חדש ונעשה לכל חבורה כמקום אחר והוי ליה כאוכלים במקום הראשון ובשני הלכך לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות אין אוכלים:

פשיט ליה מפשט - אומרה לשמועה זו פשוטה ומפורשת כמו שאמרנו שעשיית מחיצה עושה אותן שתי חבורות וסילוק מחיצה עושה אותן שני מקומות ולא מספקא ליה בה מידי:

מ"ט - למה לה להפוך פניה ומאי אורחה בהכי:

מפני שהיא בושה - לאכול לעיני האנשים על ידי שמסתכלים בה:

יתיב - ומטה מקום הסב חשובין היא והקטנים יושבין על גבי ספסלין ונוהג עצמו בחשיבות:

קבליה בחד זימנא - ולא סריב עד שיפצרו בו:

ושתייה בתרי זימני - הפסיק בו:

ולא אהדר אפיה - לצד אחר אלא שתה לעיניהן:

בעל השם אנא - מקטנותי כך קוראין לי רב הונא:

מ"ט כי אמרי לך תיב אפוריא איתיבת - ולא ישבת על גבי קרקע ולא על גבי ספסל ולהכי בעו ליה שלא היה מנהגם כך ותמיהא להו:

כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה - מתניתא היא במסכת דרך ארץ (בפרק בן עזאי) (ד"א רבה פ"ה):

מסרבין לקטן - מלקבל דבריו עד שיפציר בו:

ואין מסרבין לגדול - שכן במלאכים שאמרו לאברהם כן תעשה (בראשית יח) ולא סירבו בו וללוט אמרו כי ברחוב נלין עד ויפצר בם מאד (שם יט):

כלה הופכת פניה תנן - ואין דרך האיש להפוך פניו: רבי ישמעאל בר רבי יוסי כריסו רחבה הואי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פד.):

בני חבורה - לאו בפסח קאי:

בני חבורה - שמש המשמש בסעודתן נכנסין בשלשה להסב ואם בא יחיד או שנים והסבו אין על השמש לשמש עלייהו:

ויוצאין באחד אחד - כל מי שסיים אכילתו קודם אם בא לצאת יצא ואע"פ שקשה לשמש לשרת היחידים הנשארין:

והוא דעיילי בעידנא דעיילי אינשי - שאין האחרון מאריך יותר משעת סעודת האחרים וגם בכניסתן לא ימהרו להסב כדי לאחר השמש עד זמן גמר שעת סעודה:

והא דרגש בהו דיילא - שהודיעו לשמש שזה דרכן לצאת אחד אחד לפי שטורח הוא לו לשמש היחידים:

וצריך האחרון להוסיף דמים - לשמש: