ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/פסחים/פרק ו

< רש"י על הש"ס





דם שהנפש יוצאה בו - דם קילוח שה' דמים הם בפרק דם שחיטה:

אלא ר' יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם - הלכך לא בטיל ההוא דאישתפיך ובכל פורתא דמטי מיניה למזבח זריקה היא ומיתכשר ומילתיה דרבי יהודה בזבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו דקתני גבי דם זבחים דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר נתערב בדם בהמת חולין או בדם חיה רואין את הפסול כאילו היה מים ואם יש בכשר כדי להיות בהן מראית דם כשר ואם לאו פסול ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם:

תניא - גרסינן:

לדבריכם למה פוקקין - את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבין באמה יוצאים בו לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערבי פסחים בשלמא לדידי כדי שלא יצא כל דם הנשפך וכשמילא כוס התערובות נמצא מכולם . בתוכו ואם נשפך אחד מהן בלא זריקה נמצא זורק ממנו:

והא קא הוי חציצה - בין רגליהן לרצפה דתנן בזבחים (ד' טו:) עומד על הכלי או על גבי רגל חבירו פסול דבעינן לעמוד לשרת ואין זה עמידה:

חוצץ - לענין טבילה תנן:

מיתווסי - מתלכלכין בדם:

מדו - ולבש הכהן מדו בד:

כמדתו - שוה לארץ:

בהולכת אברים דלאו עבודה - היו מצו מדלן להו ולקמיה פריך ושאר עבודות היכי עביד:

זו הולכת אברים - דגבייהו כתיב האי קרא והקרב והכרעים וגו':

דמסגו אאיצטבי - איצטבאות של בנין היו שם והרי הן כרצפה:

והקטירן סלקא דעתך הוא גופיה מקטר להו - בתמיה והא זר הוא דבזר קיימינן כדתני נותן על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט וכהנים לא היו מפשיטין קדשים קלים דמה לי ולהן ואפילו הפשט וניתוח של עולה שהוא מצוה כשר בזר כדאמרינן בשילהי פרק ב' דיומא (ד' כו:) ואית דמפרשי אטו במגס גופיה מקטר להו ולאו מילתא היא דודאי אורחיה למתני הקטרה בכלי שרת:

להקטירן - נותנן במגס עד שיבוא הראוי להקטירן ויקטירם:

כל אחד ואחד - כשהיו הולכין לבתיהם היה נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו:

אמר רב עיליש - שם חכם:

טייעות - דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה: מתני'

פרק שישי - אלו דברים


מתני' אלו דברים דוחין את השבת - לקמיה בגמרא מפרש מנא לן:

שחיטתו וזריקת דמו - אי אפשר אלא ביום דכתיב (ויקרא ז) ביום צוותו להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה:

מיחוי קרביו - מפרש בגמ' וטעמא שלא יסריחו:

צלייתו והדחת קרביו אין דוחין - דאפשר משתחשך:

הרכבתו - על כתף האדם להביאו לעזרה דרך רשות הרבים אע"פ שאינו אלא איסור שבות דרבנן דקי"ל חי נושא את עצמו אין דוחה דה"ל למיעבד מאתמול וכן הבאתו מחוץ לתחום:

וחתיכת יבלתו - ורוא"ה (וירוא"ה: יבלת) בלע"ז וחותכה בצפרניו או בשיניו אינה אלא שבות דמלאכה כלאחר יד היא:

שחיטה שהיא - אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה שהרי באבות מלאכות היא מנויה ואעפ"כ דוחה את השבת בפסח:

לא ידחו - בתמיה:

י"ט יוכיח שהתירו בו - שחיטה ובשול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו הואיל והוה אפשר לן מאתמול ואע"ג דתחומין דרבנן:

מה ראיה רשות למצוה - אכילת הדיוט רשות היא וצורך גבוה מצוה היא ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות יעמידוהו אף במקום מצוה בתמיה:

הזאה תוכיח שהיא מצוה - בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב פסח שאם לא יזה לא יעשה פסחו ואפ"ה אינו דוחה דהכי שמעינן ליה לרבי עקיבא דלא דחיא והזאה שבות הוא דמאי מלאכה היא אלא מתחזי כמתקן גברא:

ועליה אני דן - וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא תעכבהו מפסח ומקל וחומר זה עצמו:



אמר לו רבי עקיבא או חילוף - או אני אחליף הדין דפשיטא לי דהזאה מעכבא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה שתעכב:

במועדו - ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו:

הבא לי מועד לאלו - שיהא זמן קבוע להן כמה שקבוע לשחיטה הילכך כיון דלא קביע להו זימנא ומצי למיעבד להו מאתמול לא דחו והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב בה מועד:

גמ' הלכה זו - שפסח דוחה שבת:

בני בתירה - נשיאים היו:

אמר להן - הלל:

וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת והלא יותר ממאתים פסחים יש לנו שדוחין את השבת - כלומר יותר ממאתים קרבנו' יש שדוחין שבת בשנה חמשים שבתות השנה בכל שבת ושבת ארבעה כבשים שנים לתמידים ושנים למוספין הרי מאתים לבד שבת שבתוך פסח ובתוך החג שקריבין בהן מוספי היום שבעת טלאים בפסח וארבעה עשר לחג:

מה מועדו הנאמר בתמיד - ולקמיה פריך: תמיד גופיה מנא להו:

והיה יושב ודורש - כדרך שהנשיא עושה:

מקנטרן - לשון קניטה ועצבון קונטנדי"ר (קונטרריי"ר: להעליב) בלע"ז:

מהו - הבאת סכין אינה דוחה דהא אפשר למיעבד מאתמול ומה יעשה:

שמעתי ושכחתי - לקמן מפרש טעמא:

בני נביאים הן - ותראו מה יעשו:

למחר - בארבעה עשר בשבת:

שפסחו טלה תחב לו בצמרו - את הסכין:

ומי שפסחו גדי - שאין לו צמר אלא שיער שאין יכול לתוחבו בצמרו תחב לו בין קרניו ואין זה משאוי לעבור עליו משום שביתת בהמתו דלאו אורחיה בכי האי מלאכה ובענין זה הביאו סכיניהן:

ראה - הלל זה המעשה שעשו:

ונזכר הלכה - כך שמעתי:

כך מקובלני - שכך הלכה כמו שעשו אלו:

פסח נמי כתיב ביה במועדו - ולא שמעת לי' מיניה ומתמיד ילפת ליה אלא על כרחיך מדבעית למילף מתמיד לא משתמע להו דחיית שבת דאמרי במועדו דקאמר בזמן התירא קאמר הכא בתמיד נמי לא משמע להו ומנא ליה:

אלא אמר קרא - במוספין עולת שבת בשבתו על עולת התמיד לבד מעולת התמיד אלמא תמיד נמי דחי:

אמר מר ועוד קל וחומר כו' ופרכוה - מהא פירכא שכן כליל שכן תדיר:

וכי מאחר דגמיר - מרבותיו שגזירה שוה זו לכך באה דקיימא לן אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן נתקבלה ובאה מסיני דדילמא קרא למילתא אחריתי אתא וכיון דהוא כך קיבל הרי הוא כמו שנכתב בגופו בפירוש ולמה ליה קל וחומר שהוא דבר סברא מדעתו ומלבו:

הכי קאמר נהי דגזירה שוה לא גמריתו - מרבותיכם גזירה שוה צריכא רב דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן למדה מרבו אלא קל וחומר כו':

אמרו לו קל וחומר - דאית ביה לא דיינינן דפריכא הוא כדאמרן שכן תדיר:



והא עביד מלאכה בקדשים - ועובר משום לא תעבוד בבכור (דברים טו):

דעבדי כהלל - דלא מקדשי לקרבנן עד דמייתי להו לעזרה:

לא מעל - שלא היה שהות בין הקדישה לשחיטה שיבאו בה לידי מעילה:

דתנן לא מקדישין וכו' - במסכת ביצה והיאך הקדישו פסחיהן אלו בשבת:

הני מילי - דאין מקדישין:

חובות הקבוע להן זמן - לבו ביום שפיר דמי דהואיל ונשחטין היום יכול להקדישן היום:

פסחו - ליכא למימר ביום טוב דאין פסח קרב ביום טוב וחגיגה ליכא למימר בשבת: מחמר לא קרי אלא בבהמה הנושאת משוי והוא מנהיגה קרי לי' מחמר ומוזהר עליו בפ' מי שהחשיך:

כלאחר יד - שאין דרך טלה לשאת משוי:

שיש לו היתר מן התורה - כגון זה שאינו מחמר גמור אלא כלאחר יד ואין כאן אלא שבות ואפילו שבות דידיה לא חמיר כשאר שבות דכל כלאחר יד לא שכיחא:

במקום מצוה - כי האי גוונא דמעכב מפסח:

עד שקמתי דבורה - יוהרא שהיתה משפלת המנהיגים שלפניה ומתפארת לעצמה:

עורי עורי דבורה - שנשתתקה מחמת סילוק נבואתה:

קחו לי מנגן - להעביר כעסו שכעס על יהורם:

ותהי עליו יד - מכלל דאסתלק:

לא בחר - משמע מעולם אבל מאסתיהו משמע השתא מאסתיהו מפני שהוא רגזן מאסו מכלל שמתחלה נבחר ואע"ג דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו:

דדחו טומאה מנא לן - הואיל ומועדו לא משמע (להו) מנא לן דדחו ואנן קיימא לן דדחו טומאה בכיצד צולין (דף עו:): פסח אקרי קרבן ציבור דאתי בכנופיא באידך פירקין (דף עו:):

זבין ומצורעין - חמורין מטמאי מתים שהרי טומאה יוצאה עליהן מגופן אלא על כרחיך כי איצטריך זב ומצורע להיכא דאין טמא מת משתלח איצטריך:



אלמא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין - מן העזרה וטמאי מתים נכנסים לתוכה:

בטומאה - כשרוב ציבור טמאין במת עושין פסח בטומאה וזבין ומצורעין שבהן נדחין:

מצורע חמור מזב - לקמן מפרש חומריה:

ואיזה זה כו' - בתמיה:

לא יאכלו ממנו - דכי דייקינן איש נדחה ואין ציבור נדחין בטמא נפש הוא דדייקינן גבי איש כי יהיה טמא לא כתיב אלא לנפש ובדידה דייקינן איש ולא ציבור אלמא מהתם יליף דאי מוישלחו כדר"ל זב נמי לישתרי:

אלא לעולם מקרא קמא - וכדדייקינן איש נדחה ואין ציבור נדחין ודקשיא לך אימא ציבור כלל לא א"כ דדיוקא דממעטינן ציבור מהאי דינא לחומרא ממעטינן למאי הילכתא כתב לנפש למעוטי זבין ומצורעין לכתוב טומאה סתם דנשמע דבכל טומאות יחיד נדחה לשני וציבור לית להו תקנתא דע"כ לנפש למעוטי זבין ומצורעין אתא ולאחמורי עלייהו ואי לגבי ציבור לא מחמירו עלייהו ולמימר דבטומאת מת הוא דאין ציבור נדחין אלא עושין פסחיהן בטומאה אבל בטומאת זיבה וצרעת אפילו ציבור נמי נדחין לגבי מאן מחמיר עלייהו וכ"ת לגבי יחיד מחמיר עלייהו וקאמר טמא נפש הוא דאית ליה תשלומין לשני אבל זב ומצורע אפי' נטהר בשני לית לי' תקנתא בתשלומין והתניא יכול לא יהו חייבין לפסח שני אלא טמא נפש כו':

ת"ל איש איש - כי יהיה טמא משמע כל טומאה מדלא כתיב לנפש ברישא א"נ איש כי יגע במת ש"מ למידרשי' באנפיה נפשיה הוא לנפש למה לי אלא ע"כ מיעוטא דציבור לאקולי אתא ולמימרא דאין נדחין אלא עושין בטומאה ומש"ה לנפש למימר דבטומאת מת הוא דאקיל עלייהו אבל זיבה וצרעת לא:

לפנים ממחיצתו - מחיצה שנאסר ליכנס בה דהיינו לפני' מחומת כל ערי ישראל כדאמר לקמן מצורע משתלח חוץ למחנה ישראל:

פטור - ממלקות דלא יטמאו את מחניהם:

נתקו לעשה - ואע"ג דלאו בתר לאו כתיב ע"כ לנתוקי לאוי אתא דקי"ל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דאי לאטעוניה עשה ול"ת הא כתב ביה עשה אחרינא וישלחו מן המחנה אבל זבין וטמאי מתים לא נתקו לעשה ואע"ג דעשה יתירי כתיבי כל חד וחד למילתיה מדריש בספרי ועוד דבהאי כתיב כל ימי אשר הנגע בו וגו' משמע כל ימיו בבדד ישב קאי דאם עבר ונכנס יחזור ויצא ואין בו עונש אחר כדדרשינן כל ימיו דאונס את הנערה במס' מכות (דף טו.) כל ימיו בעמוד והחזר קאי ומנתקינא ליה ללאוי:

זב - מחיצתו הר הבית דאסור לכנס במחנה לויה כדלקמן שכל הטמאין אין משתלחין אלא מן העזרה לבדה חוץ מזב ובעל קרי שמשתלחין אף מהר הבית ומצורע משתלח אף ממחנה ישראל דהיינו כל העיר:

מחנה לויה - כל הר הבית חוץ לחומת העזרה:

עמו - ומשה לוי היה:

תנאי היא - דאיכא תנא דלא מייתי ליה קרא לעשה אלא ליתן לו מחנה שלישית:

שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו - כגון זבין וטמאי מתים למדנו לשלוחו של מצורע שהוא חמור מכולן:

יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה - מדלא כתיב מחנה משמע מחנה לכל אחד ואחד והתם תרתי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחום והאי מחוץ למחנה דמצורע ליתן לו מחנה שלישית:

אינו צריך - האי מחוץ למחנה ליתן לו מחנה שלישית להוציאו דכולהו מהתם נפקי דעל כרחך כולן חמורים זה מזה בטומאותיהן דאי כולהו שוו לענין מחנות לכתוב שילוח בקל ואנא ידענא כל שכן דחמור בעי שילוח ומדכתבינהו כולהו ש"מ שילוחו של זה לא כשילוחו של זה:

זב לא כ"ש - לקמיה פריך מאי חומריה דזב מטמא מת:

לרבות טמא שרץ - לשילוח והוא הדין לנוגע בנבילה וכל טמאי מגע וכיון דכתב רבוייא לטמאי מגע לא איצטריך למיכתב זב דחמיר מטמא שרץ שהרי טומאה יוצאה עליו מגופו זב אינו מטמא מחמת אונס אם ראה מחמת מאכל ומשתה או חולי או קפיצה כדאמר במסכת נדה בפרק בנות כותים (דף לה.) מבשרו ולא מחמת אונסו ומשנינן כי האי גוונא זב טמויי נמי מטמא כגון טומאת טמאי שרץ שאינו אלא טומאת ערב:



זב נמי מטמא באונס - כגון בראיה ראשונה שאין בה אלא טומאת ערב דאיתקש לשכבת זרע דכתיב (ויקרא טו) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע והיינו ראיה ראשונה דלא מנה ביה בהאי קרא אלא חדא זיבה דאזלינן בתר מניינא דקרא כדאמרינן במגילה (ד' ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא כו':

מטמאה באונס - מהאי היקש גופיה נפקא ליה לרב הונא מה קרי מטמא באונס אם ראה מחמת רוב מאכל ומשתה דגבי קרי לא כתיב מיעוטא אף ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס. זוב דומה ללובן ביצה המוזרת שכבת זרע דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת:

פריעה - פריעת הראש גידול שיער:

פרימה - בבגדים:

ואסור בתשמיש המטה - כדכתיב (ויקרא יד) וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו למאן דאמר במועד קטן (ד' ז:) ק"ו לימי חלוטו איכא חומרא טובא ולמאן דאמר ימי ספרו דוקא אפ"ה חומרא מיהא היא דאילו זב לא מיתסר מידי בתשמיש:

זב - עושה משכבו ומושבו אב הטומאה לטמא אדם הנוגע בו טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו אע"פ שלא נגעו הבגדים במשכב אבל מצורע אע"ג דתניא בתורת כהנים עושה משכב ומושב לאו אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים אלא לטמא אוכלין ומשקין:

ומטמא כלי חרס בהיסט - דכתיב (ויקרא טו) וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר ותניא בתורת כהנים יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהא טמא תלמוד לומר אשר יגע בו ולהלן הוא אומר אשר תבושל בו מה בו האמור להלן מאוירו אף בו האמור כאן אינו מטמא במגע אלא מאוירו אם כן מאחר שלמדנו שמטמא אותו מאוירו מה ת"ל אשר יגע בו פירוש ומה חלק בו ומה הוסיף בו בכלי חרס בטומאת הזב מבשאר טומאות במגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו:

ומשנינן זב וכל זב לרבות - קרי כזב וכיון דאיתרבי בעל קרי לישתלח חוץ לשתי מחנות לא איצטריך מצורע דחמור מבעל קרי:

ופרכינן מאי חומרא כדאמרן - וכיון דלא איצטריך וכתביה רחמנא ליתן לו מחנה שלישית אדרבא כו':

במשהו - כעין חרדל ובפחות מכאן במסכת נדה (ד' מ:) ומצורע שיעורו כגריס בתורת כהנים:

כחתימת פי האמה - כדי סתימת נקב פי אמתו ויליף לה מהחתים בשרו את זובו במסכת נדה (דף מג:):

ואיתקש בעל קרי לזב - כדכתיב זאת תהיה תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זב צריך כחתימת פי האמה אף בעל קרי אלמא מצורע חמור דאזלא ליה פירכא דכל שהוא וכי איצטריך ליתן לו מחנה שלישית:

וכל - דכתיב גבי מצורע מאי (כל) מרבי גבי דין מצורע:

שפיר קאמר ר' שמעון - דמפיק ליה מההוא קרא דין שילוחין ולמה לי קרא אחרינא:

ההוא - צרוע וזב לכדר' אליעזר אתי לאקשינהו לטמא מת לפוטרו מן ההיכרת בפסח הבא בטומאה ואע"ג דלא אישתרי להו לכתחלה בביאת מקדש:

אין טמאי מתים משתלחין - כגון פסח הבא בטומאה דאישתרו (טמאי מתים לכתחלה כשרוב הציבור טמאי מתים כדכתיב איש וכו') כדלעיל בשמעתין:

אין זבין ומצורעין משתלחין - שילוחן הראשון בכרת ומיהו לכתחלה לא אישתרו דהא טמא לנפש גלי רחמנא דאין ציבור נדחין הא בשאר טומאות נדחין מיהו אהני היקישא לפוטרן מן ההיכרת:

מחילות לא נתקדשו - הני תרתי מילי שמעינהו כי הדדי מרביה וכי הדדי אמרינהו מחילות ומערות שלתחת העזרה לא נתקדשו בקדושת עזרה:

ובעל קרי משתלח כו' - והיינו כברייתא דהא איתקש לזב:

לטומאתן - דאין טמא שבעה כזב וכטמא מת:

טומאת ערב בהדיא כתיב ביה - כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים וגו' (ויקרא טו):

מה שרץ מטמא באונס - אם נפל עליו שרץ מת:

מטמא באונס - כגון אם ראה מחמת רוב מאכל ומשתה:



בועל נדה כטמא מת - סיפא דמתני' דלעיל היא:

מצורע חמור מזב - למחנותיו כדאמרן וכן זב מטמא מת:

יצא בעל קרי - מפרש ואזיל מאי היא:

לא יצא מכלל טמא מת כו' - והכי משמע יצא בעל קרי מכלל זה דהנך לפי חומר טומאתן חומר שלוחן יצא בעל קרי שאע"פ שטמא מת חמור ממנו שהוא טומאת שבעה וזה טומאת ערב אפילו הכי לענין מחנות בעל קרי חמור דעל כרחיך כי כתיב וכל זב לרבויי בעל קרי אתא לכלל זב וכל טמא לרבויי טמא שרץ לכלל טמא מת אתא דכל חד וחד למאי דדמי ליה מדמינן ליה ובעל קרי דומה לזב שהטומאה יוצאה עליו מגופו:

ויצא אל מחוץ למחנה - בבעל קרי כתיב כי יהיה בך איש וגו': הכי גרסינן ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ולא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה מכאן שבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות דקאמר קרא שאם נטמא בעזרה יצא משתיהן:

אמר ליה אכתי לא אעילתיה אפיקתיה - עדיין לא הכנסתו למחנה לויה וכבר הוצאתו ממנה דמדקאמרת לא יבא לתוכה מכלל דעומד חוצה לה וקאמר לא יכנס והא אכתי לא אישתעי בזה שיצא ממחנה שכינה ועומד במחנה לויה לשלחו ממנה וקא מזהר ליה שלא יכנס כאילו כבר יצא אכתי לא אעילתיה כלומר עדיין לא דיבר על כניסתו מה תהא עליה אפיקתיה ודיבר עליו כאילו יצא ל"א גרסי' אכתי לא אפיקתיה אעילתי' עדיין לא הוצרכתו לצאת ממחנה לויה וכבר הזהרתו שלא יכנס והיינו אעילתיה כבר אתה מדבר בכניסתו:

אלא אימא הכי ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה - וכשבא לצאת ממנה אל יכנס במחנה שכינה ואי לא הוו כתיבי שתי מחנות הוה מוקמינא ליה בעומד במחנה שכינה ומצריכו לצאת ממנה אבל עומד במחנה לויה אין משתלח והשתא דכתבינן שתי מחנות על כרחיך הכי תוקמא:

אם כן - נימא וישלחו מן המחנה ולא יבא אל תוך ולישתוק:

מנקבן בסכין - שיצא הרעי שאם יניחנו בתוכן יסריחו קודם שתחשך ולשון מיחוי שמוציא פרש רכה דנמחת בתוכה דשנפי"ר (דישטינפרי"ר: לערבב בנוזל, להמס [ראה בספר דיון בכוונת רש"י]) בלע"ז כמו וממחה ושופך (מעשר שני פ"ה מ"א) וכמו המחהו וגמעו (לעיל דף לה.) לישנא אחרינא מיחוי לשון נקיבה וחיבול כמו תמחה את זכר עמלק (דברים כה):

שירקא דמעיא - ליחה ליחה האדוקה במעים שיוצא מהן בדוחק בסכין ובלע"ז לימו"ן (טיט, בוץ) מיחוי לשון דבר בזוי כדמפרש טעמא וחרבות מחים:

רשיעא - אלמא דבר רע ושנוי הוא:

ורעו כבשים כדברם - כבשים ישראל:

כמדובר בם - כמה שהובטחו על ידי נביא:

מאי כמדובר בם - מה היא אותה הבטחה ומפרש לה סיפא דקרא היינו הבטחה וחרבות מחים גרים יאכלו צדיקים עד הנה כגרים ותושבים:

אי כתיב חרבות מחים - ה"א סיפא דקרא פירוש לרישא כדקאמרת אבל השתא דכתב וחרבות לאו פירושא דרישא הוא אלא מילתא אחריתי היא:

אלא - כמדובר בם דרישא היינו כרב חננאל כמדובר באליהו ואלישע שהחיו את המתים כך יחיו כל הצדיקים את המתים ירעו ורעו לגזירה שוה:

ויעני ושפט בבשן - ושפט הוא אביו של אלישע דכתיב אלישע בן שפט:

ושמת משענתי - באלישע כתיב על שהחיה בן השונמית:

ובלע המות - יבולע מלאך המות שלא ישלוט:

בישראל - כתיב ובלע המות וגו':

ובושה החמה - שלא תאיר:

יהיה שבעתים כאור שבעת הימים - שבעתי' הן ארבעים ותשע וכתיב כאור שבעת הימים ארבעים ותשע כאור שבעת ימים של עכשיו נמצא עודף על אור של עכשיו ג' מאות וארבעים ושלשה:

בעולם הבא - וחפרה הלבנה ובושה החמה שלא יהא בעולם אלא זיו זוהר ומראה שכינה:

לימות המשיח - יהיה אור הלבנה כאור החמה:

ולשמואל - דאמר ימות המשיח אין משתנין משל עכשיו מה הוא מקיים והיה אור הלבנה כאור החמה:

כתיב אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא - כיון שאמר שהמתים הוא מחיה פשיטא דהמחוצים יכול לרפאות אלא הא אתא לאשמועינן דלא תימא אמית ואחיה לאו דמתים חיים קאמר אלא אני אמית את המתים ואני מחיה וזן את החיים ובורא את הנולדים להכי כתיב בתריה מחצתי ואני ארפא כשם שמה שמחצתי אני ארפא דאין רפואה אלא במוכה כך אותו עצמו שאני ממית אני מחיה:

מיתה באחד וחיים באחד - אני ממית את המתים ואני מחיה וזן את החיים: הכי גרסינן דבר אחר בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שאני מחצתי אני ארפא. שכדרך שהן מתים חגרים סומים אלמים כך הן חיין במומן ואחר כך מתרפאים כדכתיב אז ידלג כאיל פסח (ישעיהו לה):



כשירין כל הלילה - כדכתיב (ויקרא ו) על מוקדה על המזבח כל הלילה ויכול להקטירן כל הלילה ואע"פ כן אין ממתינין להם עד שתחשך אלא מחללין שבת עליהן כדכתיב (במדבר כח) עולת שבת בשבתו על עולת התמיד אלמא חביב למהר מצוה בשעתה:

חותכין יבלת במקדש - דלא גזרו על השבות במקדש:

הא והא ביד - שחותכה בידו ולא בסכין דאין בה אלא משום שבות ואפילו הכי אסור בלחה הואיל ומצי למיעבד מאתמול וההיא דעירובין ביבשה דאפילו שבות ליכא וכר' אליעזר לא מצי לאוקמא לההיא דעירובין ונימא ר' אליעזר היא דאמר במתני' דוחין משום דקתני התם ואם בכלי דהוי מלאכה גמורה כאן וכאן אסור ואי ר' אליעזר היא הא אמר מכשירי מצוה דוחין את השבת אפילו במלאכה גמורה במסכת שבת (דף קל.) דתנן ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת:

הא - דעירובין ביד ומתניתין בכלי דהוי מלאכה גמורה ובעירובין בפרק בתרא איתא נמי כולה הך סוגיא ומקשינן התם והא גבי שבות תני לה דקתני אלו שמשום שבות לא אידחו כו' אלמא לאו בכלי קאי:

מפרך פריכא - ולא קרי לה חתיכה:

מאי טעמא לא אמר הא ביד הא בכלי - ונוקמא למתני' דעירובין נמי בלחה:

הא קתני התם - בעירובין דאסור ולמה לי למיהדר למסתמא הכא בפסחים:

ור' יהושע - דמפיק שמחת יום טוב ראיה לפסח אזיל לטעמיה דאמר שמחת יום טוב מצוה היא ואפ"ה לא דחיא שבות הראוי לעשות מבעוד יום:

דבעינן נמי לכם - שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו:

כל האוכל ושותה כו' - בפ' בתרא דיומא מוקמינן להא דרשא אליבא דמאן דאמר אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל ולהתענות מבעוד יום ואפילו למאן דאית ליה מוסיפין מחול על קודש מקרא אחרינא נפקא ליה מבחריש ובקציר תשבות הילכך כי אתא האי בתשעה להכי אתא והכי קאמר מה שאתם עושים בתשעה דהיינו אכילה ושתיה אני קורא עינוי:

תילתא - שלישי לבטן ומובחר הוא:

עבדי לי - היה מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה:

אי לאו האי יומא - שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם:

ותלי - נשען:

חדאי נפשאי - שמחי נפשי:

לך קראי לך תנאי - בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי:

איני - וכי אין הנאה בתלמוד תורה אלא ללומדיה לבדם:

אם לא בריתי - של יומם ולילה דהיינו תלמוד תורה שכתוב בו (יהושע א) והגית בו יומם ולילה:

אית ליה פירכא - למילתיה דאמר מלאכת מצוה דוחה כל שכן שבות דמצוה שפיר מהדר ליה ר' יהושע יום טוב יוכיח מקל וחומר ומה שמחת יום טוב שהיא רשות והתרת' בו משום מלאכה לא התרתה בו משום שבות שבת שלא התרתה בה אלא מלאכ' מצוה כגון שחיטת קרבנות צבור אינו דין שלא תתיר שבות אפי' של מצוה:



ורבי אליעזר - אמר לך האי לאו קל וחומר הוא דשבות מצוה עדיפא משבות דרשות הלכך יום טוב דשמחתו רשות גזרו על שבות שלה אבל שבת דדחיית מלאכה שבו משום מצוה היא לא גזרו חכמים בה על השבות לדחות את המצוה:

שלאחר שחיטה - מיחוי קרביו ואע"ג דאיתעביד ליה צורך גבוה:

לא ידחו כו' - בתמיה למיעבד צורכי גבוה:

דמה לי - כלומר דין הוא כן ומה לי לתמוה שהרי דחתה שחיטה כבר את שבת במצותה הלכך הואיל וניתנה לדחות כבר לא גזרו בה שוב על שבות הצריך:

ברישא - אמר ליה האי טעמא שמא ימצא זבח פסול:

ופרכיה - ואמר ליה א"כ משחט נמי לא נשחוט:

בשחיטה השבתני - דבר שחוק וגיחוך שאמרת או חילוף ומה אם הזאה שהיא שבות אינה דוחה שחיטה לא כל שכן שלא תדחה ובאת לעקור את מה שכתוב בו במועדו ויודע היית שאין זה ק"ו:

אל תכפירני - אל תכפור במה שלימדתני הזאה אע"פ שהיא שבות אינה דוחה ולכך דנתי קל וחומר זה לפניך אע"פ שאינו כדאי אלא כדי שתשים אל לבך אחרי שבא זה לדון שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא ליה דלא דחיא מתוך כך תזכור מה שלימדתני דלא דחיא ותחזור בך ממה שאתה אומר ועליה אני דן:

בשעת הדין - בשעה זו שאנו דנין עליה:

ומאחר דאגמריה - ר' אליעזר גופיה דלא דחיא מאי טעמא פריך ואמר עליה אני דן:

הזאה דתרומה - הבא להזות עליו ליטהר כדי לאכול תרומה אגמריה דלא דחיא שבת דהא הפרשת תרומה גופא לא דחיא שבת:

הזאת טמא מת כו' - אלמא דבהזאת פסח השיבו וקאמר אינה דוחה שבת אלמא דאגמריה ר' אליעזר דאינה דוחה מדפשיטא ליה כולי האי:

אלא ודאי הזאת פסח אגמריה - ומאי גזירת שבות איכא בהזאה גזירה שמא יעבירנה בידו וכשהיה דן עליה עם ר' עקיבא שכח דבר זה מלמודו והכי נמי אמרינן בע"א בפרק כל הצלמים (דף מו:) ר' אליעזר גמריה איעקר ליה ואתא ר' עקיבא לאדכוריה גמריה:

דוחין את השבת - אפי' מלאכה גמורה במס' שבת (דף קל.):

היכא דגברא חזי - כגון להביא איזמל למילה דרך רשות הרבים שכבר התינוק ראוי למול אבל היכא דגברא לא חזי כגון האי טמא לא רמיא חיובא עליה ואין אלו מכשירי מצוה:

אמר רבה לדברי רבי אליעזר - דאמר כל היכא דגברא לא חזי ליכא חיובא עליה:

קטן בריא - דבלאו רחיצה ראוי למול:

מחמין לו חמין - בשבת קודם מילה:

להברותו - להיות בריא וחזק:

קטן חולה - שכל זמן שלא ירחצוהו בחמין לא יראה למול ואם ירחצוהו יראה למילה:

הכל אצל מילה חולין הן - כל זמן שלא נרחצו בחמין ואפילו לרבי אליעזר צריך להיות לו מחמי חמין מערב שבת:

איתיביה אביי ערל - גדול שלא מל ערב הפסח:

ענוש כרת - בשביל שהיה ראוי לתקן מו' שעות מזמן דשחיטת הפסח ולמעלה ולא ניתקן ולא דמי לטמא ושהיה בדרך רחוקה שאין יכולין לתקן באותן שש שעות ומיקמי הכי לא רמיא חיובא עלייהו אלמא אע"ג דלא חזיא רמיא מצוה עליה היכא דאפשר למיתקן והזאה נמי תדחה שבת דהא מצוה רמיא עליה ליתקן לכך ואי קשיא הא דקיימא לן (לקמן דף צב.) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וצריך הזאה שלישי ושביעי ואפילו מל אינו ראוי הא אוקמינן לההיא בערל נכרי שנתגייר בפרק האשה: הכי גרסינן אמר רבה קסבר ר' אליעזר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ:



וכל שביחיד נדחה - והכי פירושא היינו טעמא דר' אליעזר לא רמיא חיובא דפסח אטמא מת בשביעי שלו הואיל ולא חזי ואערל רמיא חיובא ואע"ג דלא חזי ומשום דלא דמיא מצות הזאה למצות מילה דמצות הזאה כדי לעשות פסח לא רמיא אציבור שהרי מותרין לעשות בטומאה אע"פ שיכולין ליטהר דקסבר רבי אליעזר אין שוחטין וזורקין על יחיד טמא שרץ שלא טבל ואף על פי שראוי לערב וכן על טמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח שראוי נמי לערב וטמא שרץ נקט משום דפלוגתא גביה הוא בפ' האשה (דף צ:) וכיון דקא סבר אין שוחטין וזורקין על היחיד אלא נדחה לשני על כרחיך ציבור עושין בטומאה אם ירצו דכל שביחיד נדחה ציבור עושין בטומאה דכתיב איש איש נדחה ואין ציבור נדחין אלמא לא רמיא מצות הזאה דפסח אציבור ומילתא דליתיה בציבור ליתיה ביחיד דמצות פסח יחד לכל ישראל נאמר אבל ערילות דלא נדחה אצל ציבור ולא הותרו לעשות פסח ערלים ואילו כולהו ציבור ערלים אמרי' להו קומו מהולו יחיד נמי אמרינן ליה בחול קום מהול והזאה דציבור לא אמרי' להו קומו אזו:

יחיד נמי - לא רמיא חובה עלויה להזות וכיון דלא רמיא עליה לא ניתנה שבת לדחות אצלה אבל אי הוה סבירא ליה כמאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון דלא קרינא ביה איש נדחה לא הוה קרינא נמי אין ציבור נידחין למישרינהו לעשות בטומאה אלא אמרינן להו קומו אזו ומדרמי' הזאה אציבור הוה רמיא נמי איחיד כדי להתירו באכילה ודחיא שבת:

אמר ליה - התם האי דאיתיה ביחיד משום דעבוד ציבור בראשון הוא ואי לא עבוד ציבור בראשון כגון רוב ציבור זבין דלא הותרה טומאת זיבה בציבור ומיעוטן טמאי מתים אין עושין לא את הראשון ולא את השני:

ערל וטמא שרץ ושאר - הדומין לו כגון כל טמאי טומאת ערב שראויין ליתקן וכגון טמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח:

מדקא מיהדר אטמא שרץ - לאיתויי מקרא יתירא שמע מינה סבירא ליה להאי תנא אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דאי סבירא ליה שוחטין וזורקין עליו למה לי לאהדורי עליה מקרא יתירא לחיוביה ממילא הוא עומד בכרת שהרי הוא כטהור גמור שראוי לעשות פסחו על ידי שליח לשולחו בעזרה דכי פטר קרא מכרת הנך דלא יכלו לעשות פסח פטר אלא ודאי אין שוחטין וזורקין עליו סבירא ליה ואפילו הכי מיחייב ליה כרת משום דיכול לטבול וליתקן משהגיע זמן שחיטה ואף על גב דציבור כי האי גוונא לא אמרינן להו זילו טבולו דכיון דיחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה:

אלא אמר רבא - אי הוה סבירא ליה אין שוחטין דמעכבא ליה הזאתו משחיטת פסחו ודאי דחיא שבת לר' אליעזר אע"ג דליתא בציבור אלא קסבר שוחטין וזורקין הלכך הזאה למאי אתיא לאכילה דהא לא מיעכבא לה לשחיטה ולזריקה:

אכילת פסחים לא מיעכבא - והא דכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו למצוה:

אם כן - דטמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח בשבת שוחטין וזורקין עליו ואע"פ שאין סופו להזות היום:

נמצא פסח זה נשחט שלא לאוכליו - ותנן באידך פירקא (לעיל דף סא.): שחטו שלא לאוכליו פסול:

כלל א"ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת - כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו:

ותנן נמי - גבי מילה:

וצריכא - לרב לאשמעינן הלכה כרבי עקיבא בתרוייהו: מילה שלש עשרה בריתות נאמר בה באותה פרשה שנאמרה לאברהם (בראשית יז):

דליכא כרת - לבו ביום אם ימול למחר:

מתני' אימתי מביאין עמו חגיגה - בגמרא בעי מאי תנא לעיל דקתני חגיגה:

עמו - עם הפסח בארבעה עשר בניסן כדיליף בגמרא:

בזמן שבא בחול ובטהרה - דאף על גב דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא שבת:

ובמועט - שהיה הפסח מועט לאכילת בני החבורה ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהא פסח גמר שביעתן ותיחשב להן אכילה:

במרובה - שהיתה חבורה מועטת ודי להם פסח לבדו:

מן הצאן ומן הבקר כו' - מה שאין כן בפסח שאינו בא מן הבקר ולא מן הנקבות:

גמ' תנא הרכבתו כו' - וקאמר נמי בהך סיפא אימתי מביאין כו' ואשמעינן דחגיגה נמי לא דחיא שבת אפילו שחיטה דילה:



על השבע - שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן:

ונאכלת לשני ימים - חגיגת חמשה עשר דנפקא לן במסכת חגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו:

יוצא בו משום שמחה - אם עיכבה עד למחר ושחטה יוצא בה משום שמחה משום שלמי שמחה ואע"ג שמופרשת ועומדת היא כבר ושלמי שמחה חובה הן והא דקי"ל (לקמן דף עא.) כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדתניא בסיפרי וזבחת פסח כו' עד צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א"כ למה נאמר בקר להקיש כל הבא מצאן ובקר לפסח מה פסח דבר שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין אף כאן שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין הני מילי בחובות דעלמא אבל שלמי שמחה איתרבי במס' חגיגה (דף ח.) מדתניא בסיפרי ושמחת לרבות כל מיני שמחה יכול אף בעופות ומנחות תלמוד לומר בחגך מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות מכאן אמרו ישראל יוצאים ידי חובתן בנדרים ונדבות כו' אע"ג דמחויב ועומד הוא:

ואין יוצא בה - משום חגיגת חמשה עשר כדאמרן דבר שיש בו חובה אינו בא אלא מן החולין כלומר משלו ולא ממה שהוא מחויב ועומד וזו כבר נתקדשה מאתמול:

מאי טעמא - דאמר אין נאכלין אלא ליום ולילה:

נאכלת צלי - צריך לאוכלה צלי:

הלילה הזה כולו צלי - מתני' היא בפרק בתרא כולו צלי ואפי' החגיגה:

למידי דאכילה - דאזהרת לינה צווי אכילה היא:

האי סברא - אינה נאכלת אלא ליום ולילה:

שמע מינה כולהו אתיין - כולהו מילי דפסח אתיין בחגיגה בההוא היקשא:

שוחט בה - פסחו מיד ואין צריך להטבילה זה המוצאה דמסתמא הטבילוה בעליה אם טמאה היתה הטבילוה בשלשה עשר כדי שיהא הערב שמש ותהא טהורה בארבעה עשר:

שונה ומטביל - כלומר אע"פ שספק שמא הטבילוה הבעלים זה שונה ומטביל' מספק שמא עדיין לא הטבילוה שהיה להן שהות ביום להטבילה ולהעריב שמשה:

קופיץ - סכין גדול הוא ורובן אינן לשחיטה אלא לחיתוך בשר ולשבירת עצמות:

בין בזה בין בזה - אפילו נמצאת בארבעה עשר:

שונה ומטביל - דמתוך שאין שבירת העצם בפסח אין הבעלים צריכין לה כל ארבעה עשר עד למחר ויש לומר לא הטבילה שהיה לו שהות ביום להטבילה סמוך לבין השמשות לצורך מחר:

מני - הא דמשמע דאין שבירת עצמות בערב הפסח:

אי נימא רבנן - דלא מקשי חגיגה לפסח ואין בה איסור שבירת עצם:

מאי שנא סכין דמטביל - לה בעליה מאתמול ומוקמינן לה השתא בחזקת טהרה למוצאה משום דחזיא ליה לבעלים בארבעה עשר לפסח לשחוט הילכך אטבלה מאתמול דניהוי ליה הערב שמש והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהה שם במקום נפילתה שלא תמצא:

חזי לחגיגה - לשבירת עצמות ואטבלה מאתמול ואמאי המוצאה בארבעה עשר שונה ומטביל:

שבא - ערב הפסח בשבת דאין חגיגה באה עמו הלכך לא צריכה לבעלים בארבעה עשר:

חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט - בקופיץ זה מיד ואין צריך להטביל דאע"ג דשמא בעלים היה להן סכין לשחוט ולא היתה קופיץ זו להן אלא לשבירת עצמות והיום אין שבירת העצם בשבת אפילו הכי כיון דצריכה להן ביום טוב אחר שבת כבר הטבילוה מערב שבת דהא בשבת לא מצו לאטבולה כדאמרינן במסכת ביצה (ד' יז:) חל יום טוב להיות אחר שבת מטבילין את הכל מלפני השבת:

ובחמשה עשר - אם מצאה ביום טוב עצמו:

שוחט בה - שלמים מיד דודאי הטבילוה בעלים מאתמול:

הרי היא כסכין - ואפילו נמצאת בארבעה עשר שחל להיות בחול שוחט בה מיד דודאי הוטבלה עם הסכין בשלשה עשר הואיל וקשורה עמו:

מכלל דרישא - דקתני בין בזה בין בזה שונה ומטביל:

לאו בשבת עסקינן - דאם לא כן קשיא רישא אסיפא ואפילו הכי קאמר דאין בו שבירת עצמות אלמא אסור לשבור עצמות בחגיגת ארבעה עשר:



במרובה - בחבורה מועטת שהפסח מרובה להן ולא יביאו חגיגה:

מנא ידעי - הבעלים בשלשה עשר שתהא חבורתו מועטת הרי כל שעה באין ונמנין עליו אנשים מעלמא וקונים להן בו חלק מן הבעלים עד שעת שחיטה הלכך לא קים ליה שתהא חבורה מועטת ומטביל לקופיץ שמא יביאו חגיגה ויצטרכו לשבירת עצמות:

שבא בטומאה - שרוב ציבור טמאין ותנן בזמן שבא בטומאה אין מביאין עמו חגיגה וזה המוצאה טהור ואע"פ שאף הטהורים עושין בטומאה עם הציבור מטבילה לשבר בה עצמות חגיגת חמשה עשר שאינה באה בטומאה:

מנא ידעי - הבעלים בשלשה עשר כשמטבילין סכיניהם שיהו רוב ציבור טמאין:

דמית נשיא - ומצוה לכל ישראל להתעסק בו:

אי נימא בשלשה עשר - כשהיו מטהרין כליהם:

סכין למה ליה לאטבוליה - למריה הרי היא עתיד ליטמא וזה המוצאה אם טהור הוא למה מחזיקה בטהורה ושוחט בה שלמי חגיגתו בי"ט:

אלא דמית בארבעה עשר - וכשהטבילו כליהם בי"ג הצריכין לארבעה עשר לא היו יודעין שיבוא בטומאה א"כ גם את הקופיץ הטביל לשבירת העצמות דחגיגת ארבע' עשר:

ומאי שנא סכין - דאמרי' אטבלה מרה מאתמול ומאי שנא קופיץ דלא אמרי' אטבלה מרה מאתמול:

לא צריכא דנשיא גוסס בשלשה עשר - ולא גרסינן ומת בארבעה עשר דמה לי מת ומה לי לא מת:

סכין דחד ספיקא הוא - דאיכא למימר שמא ימות הנשיא ויעשו פסח בטומאה משום הך ספיקא לא אימנע מלאטבולה ואטבלה דחייש שמא לא ימות ויעשה פסח בטהרה:

אבל קופיץ דתרי ספיקי - אית ליה מסלקי ליה מתורת טבילה שמא ימות ולא יביאו חגיגות לא בארבעה עשר ולא בחמשה עשר או אפי' לא ימות שמא אני לא אצטרך לחגיגת ארבעה עשר שתהא חבורתי מועטת ויבא פסח במרובה ואי משום חגיגת חג חמשה עשר עדיין יש שהות להטבילה בי"ד הלכך לא אטבלה מרה בשלשה עשר:

בן דורתאי פירש - מן החכמים ונבדל מהם מפני שהיו אומרים אין חגיגת ארבעה עשר דוחה שבת:

וישב לו בדרום - רחוק מירושלים שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה דקסבר חגיגה חובה ואפי' במרובה:

ואנן טעמא דפרושים וכו' - וכי לכך הוצרכנו לדרוש המקראות אחר טעמי המבדילים מן החכמים:

מותר הפסח - בין שהפריש פסחו ואבד ונתכפר באחר ואח"כ נמצא זה בין שהפריש מעות לפסחו וחלה קדושת פסח על כולן והוזלו טלאים וניתותרו מן המעות:

שקרב שלמים - במועד או לאחר הרגל:

לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר - היינו שלמים שכשירין לבא מכל צאן ומכל בקר זכר ונקבה:

אמאי לא דחיא שבת - ואפילו חגיגת חמשה עשר הא ודאי קרבן ציבור הוא דהא אתי בכינופיא כי פסח וזמן קבוע לה:

וחגותם אותו - בחג הסכות כתיב דתשלומין דידיה כל שמונה הלכך שמונה הוי אלא לאו שמע מינה אין לך חגיגה שדוחה שבת הלכך לא משכחת שמונה לעולם:

כגון שחל י"ט הראשון של חג להיות בשבת - דמטי נמי שמיני עצרת בשבת דאין כאן אלא ששה:

אבין תכלא - קובר את בניו היה:

לימא כי האי מילתא - שאילה שאינה הוגנת:



בשעת שמחה - ביום טוב שהוא זמן שמחה:

והיית אך שמח - קרא יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגך והדר כתיב שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח:

לרבות לילי יום טוב האחרון - ואין שמחה אלא באכילת שלמים ויום טוב האחרון גופיה לא דהא תרי זימני שבעת ימים כתיב גבי שמחה כדפרישי' וממילא אימעיט שמיני:

או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון - ואף על פי שאין קרבן בלילה נלמד שהטעינו הכתוב לשחוט שלמים מערב יום טוב לשמחת לילי יום טוב:

אך (שמח) חלק - כל אכין ורקין מיעוטין:

מאי טעמא - משוינן מיעוטא ללילי ראשון וריבויא ללילי אחרון ולא אמרינן איפכא לאו משום דאמרינן אין לו במה ישמח דשלמים הנשחטין מבערב לאו שמחה היא דבעינן זביחה בשעת שמחה:

שיש שמחה לפניו - כל ימות ולילות החג:

חגיגת י"ד כו' - קס"ד דרב יוסף בששחטה בארבעה עשר קאמר:

הא מתניתא - בן תימא אמרה לעיל ולבן תימא איפסילא לה דהא אמר אין נאכלת אלא ליום ולילה:

והשמחה - בשלמים:

שחל יום טוב בשבת - ומבערב אין יכול לשחוט דהא בשעת שמחה בעית:

אמר רב הונא - ודאי מקרבן שמחה ליכא אלא שבעה אלא הא דקתני השמחה שמונה משמחו בשעירי הרגלים שעיר החטאת האמור בראשון שבכל יום היה שעיר בא משל ציבור וכל חטאות החיצונות נאכלות וכל קרבן ציבור הקבוע דוחה שבת:

חי נאכלין - אם בא לאוכלו בשבת לא יאכלנו כי אם חי דאין צלייתו ובישולו דוחה שבת ובשר חי אין כאן שמחה: ועוד נהי נמי דיש שמחה בבשר חי הרי חטאות אין נאכלות אלא לכהנים והן אוכלין וישראל במה ישמחו:

לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה - כשאר לילי החג:

או אינו אלא כו' - כדפרישית:

לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה - ואע"פ שזמן אכילת בשרה כל יום המחרת:

וסמיך ליה ראשית ביכורי וגו' - ודרוש ביה בקר ראשון:

דבשר איפסיל ליה מאורתא - משחשכה ועבר יום ששה עשר ואימורין יכשרו עד בקר שבעה עשר דאי בקר בקר שני בקר של שבעה עשר:

ר' אליעזר בן עזריה - בפרק בתרא (דף קכ:) דאמר מדאורייתא אכילת פסח עד חצות ותו לא:

הכי קשיא ליה - אע"ג דאותיב מלתא אחריתי:

ומי איכא מידי - כלומר אפשר להיות משמעות המקרא בקר שני אנן חזינן תנא דמתנית' דלקמן דאפי' לבשר שהוא קל מאימורין לא בעי ראשית ובקר דכתיב ביה משמע ליה לתנא בקר ראשון ורב כהנא באימורין דחמירא קדושתיהו לא משמע ליה בקר דכתיב גבייהו בקר ראשון בלא ראשית:

אשר תזבח בערב - בחגיגת ארבעה עשר מיירי דנשחטת עם הפסח בערב דהא ליכא למימר בערב של יום טוב הראשון עצמו קאמר קרא דאם כן מאי בערב הלא שחיטתן ביום כולו:

שנאכלת לשני ימים - דהאי בקר בוקרו של ששה עשר קאמר קרא:



או אינו אלא ליום ולילה - דהאי בקר בוקרו של ט"ו קאמר:

כשהוא אומר ביום הראשון (לבקר) - מכלל דנאכלת כל יום הראשון של יום טוב וקאמר לבקר דלא תלין עד בקר שני:

או אינו אלא בקר ראשון - לקמיה פריך היכי תיסק אדעתין למימר תו הא אמרת ביום הראשון חד ולבקר תרי:

ומה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים - דנפקא לן מקרא אחרינא דיש חגיגה נאכלת לשני ימים ולקמן מפרש היכא אשכחן ובאיזו חגיגה אני מקיימה בשאר חגיגות חוץ מזו:

כשהוא אומר אם נדר - באכילת שלמים שני ימים אם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת וגו' הרי שני ימים ולילה שבינתיים והוה ליה למיכתב נדר ונדבה אם נדר למה לי ריבה אף שלמי חובה לאכילת שני ימים:

לימד על חגיגת י"ד כו' - ולקמן מפרש במאי מישתמע ליה והשתא מפרש לה למתניתא והדר אסיק אתקפתי' דתנא לבשר לא בעי ראשית:

הכי קאמר או אינו - אלא ליום ולילה והאי דכתב ביום הראשון לבוקר מילתא אחריתי היא ובשתי חגיגות דיבר הכתוב חגיגת ארבעה עשר וחמשה עשר זו לבוקרה וזו לבוקרה והכי משמע קרא לא ילין מבשר חגיגת י"ד אשר תזבח בערב וסתם לינה לבוקרה משמע ומאותה שתזבח ביום הראשון דהיינו חגיגת חמשה עשר לא ילין לבוקר של ששה עשר:

הדר אמר - תנא ומה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים חוץ מזו כלומר באיזו חגיגה חוץ מזו אני מקיים את אשר אני מוצא שנאכלת לשני ימים הרי השווית את כולן והיכן אני מוצא כשהוא אומר אם נדר הרי מצאתי שיש חגיגה נאכלת לשני ימים ואיזו היא על כרחיך לימד על חגיגת י"ד כו' והאיך לימד דעל כרחיך אי נמי אם נדר בחגיגת ט"ו משוית ליה דקילא דאינה באה עם הפסח שמעת בה מיהא דנאכלת לשני ימים וביום הראשון לבקר על כרחיך לאו אחגיגת ט"ו קאי אלא אאשר תזבח בערב ולימד שתאכלנה כל יום הראשון עד בקר שני:

האי לחגיגת חמשה עשר - אם נדר:

והאיך כולי' - וביום הראשון כדפרישי':

וטעמא דכתיב כו' - השתא מפרש אתקפתיה דאילו תנא לבשר לא בעי ראשית אי לא כתיב ביום הראשון לבקר דמשמע תרי הוה אמינא בקר בקר ראשון ואע"ג דבבשר קאי דקיל וכל שכן בקר דכתיב גבי חלב חגי דלא בעי ראשית והאי דסמכינהו קרא מילתא אחריתי דרוש בה:

מתני' הפסח ששחטו בשבת שלא לשמו - וכסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו:

חייב חטאת - שחילל שבת בשוגג:

אם אינן ראויין - לפסח כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה חייב עליו חטאת אם נעלמה ממנו שבת או כסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת דהאי לאו טועה בדבר מצוה הוא דהכל יודעין שאין זה כשר לפסח:

ואם ראויין הן - כגון שהוא שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח דמתוך שטרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בזה ולא נזכר שהקדישו לדבר אחר:

ר' אליעזר מחייב חטאת - אע"פ שטעה בדבר מצוה:

ור' יהושע פוטר - דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה וזה עשה מצוה שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין ואף הנשחטין לשם הפסח ר' יהושע מכשיר להו בפרק תמיד נשחט (ד' סב:):

מה אם פסח שמותר - לשוחטו בשבת לשמו שינה את שמו מודית לי דחייב חטאת כדקתני לעיל:

ששינה בדבר האסור - ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורין לשוחטן בשבת:

ששינן בדבר המותר - ששחטן לשם פסח שמותר לשוחטו בשבת:

אימורי ציבור - קרבנות האמורין בציבור בשבת כגון תמידין ומוספין יוכיחו שמותרין לשוחטן לשמן והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב:

שיש להן קצבה - שאינו רואה אחרים הרבה עסוקין בשחיטתן וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד הלכך אין זה טועה אלא שוגג דלא היה לו לטעות בדבר:

תאמר בפסח שאין לו קצבה - שהכל צריכין לכך והרי הוא רואה את אחרים הרבה עוסקין בכך וטרוד להתעסק במצוה ואפילו שחט הוא פסחו כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא וטעה על כך הלכך טועה בדבר מצוה הוא:

ר' מאיר אומר - השוחט אחרים כל שבתות שנה לשם אימורי ציבור פטור:

שחטו בשבת שלא לאוכליו - דפסח פסול הוא ונעלמה ממנו שבת או כסבור שכשר:

שלא לאוכליו - לחולה ולזקן חייב חטאת דלא ניתנה לידחות שבת אצל שחיטה זו:

לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' פטור - דהא פסח כשר הוא כדתנן בתמיד נשחט (ד' סא.) דמקצת אוכלין לא פסלי:

שחטו ונמצא בעל מום חייב - דשוגג הוא ולא אנוס דהוה ליה לבקוריה:

שמשכו הבעלים את ידם - ממנו קודם שחיטה ונמנו על אחר: או שמתו או שנטמאו דעכשיו לא ניתנה לידחות שבת אצלו:

פטור - שאנוס הוא דלא היה יודע שכן ולא היה לו לבדוק על כך: גמ'



אי נימא בטועה - כסבור שהוא זבח אחר:

שמעת מינה - מדקתני חייב אלמא פסול הוא:

עקירה בטעות - שלא נתכוון לעקור שם פסח ממנו הויא עקירה כעוקר מדעת:

מה לי שאינן ראויין - עוקר לאו טועה בדבר מצוה הוא ואמאי פטר ליה ר' יהושע בראויין והלא לא טעה בו שיודע שאינו פסח:

רישא - הפסח ששחטו:

סיפא - ושאר כל הזבחים:

אוכלוסא - חבורה גדולה מאד:

הא לא דמי - רישא לסיפא דרישא בעוקר ולאו טועה הוא:

לר"א - דדאין האי ק"ו לא שאני ליה בין עוקר לטועה:

ומקשי' ר' יהושע דשני ליה - לימא ליה דלא דמי טועה לעוקר אמאי אהדר ליה טעמא משום ששינה בדבר האסור כו':

בפסח שאין לו קצבה - אין חשבון לפסחים וזה שמצא טלה זה עומד בעזרה כסבור שהוא אבוד מבעליו ושחטו לשם מי שהוא:

תינוקות דיש להן קצבה - מי שיש לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול באחד בשבת יודע הוא שאין לו למול בשבת אלא אחד:

ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב - דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא דעדיין לא הגיע זמנו ומודה רבי יהושע דחייב:

את של ערב שבת בשבת - קסבור שהוא של שבת וזה של ערב שבת היה אתמול חולה או שנאנס ומילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת דהואיל ועבר זמנה ימתין עד למחר:

ר' אליעזר מחייב חטאת - דלית ליה טועה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור:

ר' יהושע פוטר - דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור ואע"ג דחילל שבת ועשה שלא כדת מכל מקום מצות מילה קיים והכא נמי אע"ג דאית להו קצבה ליפטר דמכל מקום עשה מצוה דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין וזה שמצא זבח אחד בעזרה ושחטו לשם תמידי ציבור כשר לזבחו הראשון:

הכא במאי עסקינן כגון שקדם ומל את של ערב שבת בשבת - בשעה שמל את זה עדיין שניהן עומדים דמשום הכי פטור דטרוד היה באחד מהן דיודע הוא שהיום חובת האחד עליו ומתני' כגון דקדים ושחטינהו לאימורי צבור דהשתא לא הוה טרוד ועסוק בשחיטתן:

ואע"ג כו' - בתמיה:

[מאבל ערב - שם מקום]:

ושכח ומל את של ערב שבת בשבת דחייב - ואע"ג דעשה מצוה:

על מה נחלקו כו' - וקס"ד השתא ברישא מחייב ר' מאיר כשמל את שניהם ע"י [שסבור] ששניהן כבר הגיע זמנן ומל של שבת תחלה שזמנו היום ואחר כך מל את של אתמול ואף על גב דעשה מצוה כיון דלא רמיא טירדא עליה בתר דמהליה לשל שבת לאו טועה בדבר מצוה הוא וסיפא פטור משום דטריד בשל שבת והוחלף לו של מחר דהא ודאי לא קאמר שמל את שניהם דהא לא טעי בהכי אלמא היכא דלא טריד האידנא לר"מ חייב:

ותסברא - דטעמא משום הכי הוא השתא סיפא דלא עבד מצוה דעדיין לא הגיע זמנו פטור רישא דעבד מצוה מחייב:

אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון - שנתחלף לו אתמול של שבת בערב שבת ומלו בערב שבת ועדיין לא נודע טעותו וסבור שזה העומד של שבת הוא ואע"ג דטריד ביה דרמיא מצוה עליה כפי מחשבתו וגם עשה מצוה אפילו הכי חייב משום דלא ניתנה שבת לידחות אצלו וסיפא ניתנה שבת לידחות אצל של שבת וטעה בדבר מצוה פטור ואפילו לא עשה מצוה לרבי מאיר פטור והשוחט לשם אימורי צבור ניתנה שבת לידחות אצל קרבן צבור ואע"ג דקדים שחטינהו לאימורי צבור הרי שכח וע"י שטרוד בזבח זה בימים שעברו ויודע שזבח זה עומד ליקרב נבהל ושכח שכבר נשחטו אימורי צבור ושחטן לשמן:



ואחד זבחים שאינן ראויין - לפסח:

פטור - הואיל וטרוד במחשבת לבו מאז הופרשו ויודע שעליו להקריבם טועה ושוחטן לשם פסח:

על שאינן ראויין שחייב - דלאו טועה הוא:

אפילו עגל - דסד"א ליכא דטעי בה:

לא טריד בהו - אין מחשבת הקרבתן בלבו עד הנה:

האי טריד ביה - כל ימי הפרשתן בלבו ועסוק ואומר מתי אפנה ואקריבנו:

חולין לשם פסח מה לי א"ר מאיר - כלומר מה ר' מאיר אמר לנו בו:

מודה היה ר' מאיר בבעלי מומין - הואיל ולאו בני קרבן נינהו לא יכול לומר טועה הוא וחייב הכא נמי חולין לשם פסח יהא חייב הואיל ולאו בני קרבן נינהו:

הני מיחלפי - חולין בקדשים מיחלפי ויכול לומר טעיתי סבור הייתי קדשים הן משום הכי פטור:

הני לא מיחלפי - בעלי מומין בקדשים לא יכול לומר טעיתי כסבור קדשים הן משום הכי חייב:

אלמא טעמא משום טירדא - ולאו משום איחלופי וחולין לא טריד בהקרבתן:

אקילעא - לפני הבית כעין בית שער וקורין פוריי"א (פורי"א: פרוזדור [מבנה הבולט החוצה, שבו פתח הבית]) :

בשפוד של צלי - של קודש הראוי ואכילת קדשים מצוה דכתיב (שמות כט) ואכלו אותם אשר כופר וגו':

חייב - דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה ונותר חייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת דכתיב (ויקרא יט) ואוכליו עונו ישא:

אשתו נדה בעל חייב - כדמוקי לה לקמיה בסמוך לווסתה ובמעוברת דלאו מצוה היא ולקמיה מפרש ואזיל אם חלוק הוא על ריש לקיש או מוסיף על דבריו:

כל שכן בההוא - נותר:

דמחייב - דאין שם לחלוחית מצוה אבל הכא אע"ג דמעוברת מיהו מצות שמחת אשתו איכא:

בשפוד - ליכא למאן נישייליה:

ור' יוחנן מאי שנא יבמתו - דפטור ואע"ג דהוה ליה לשיולי:

דקא עביד - מצות יבום בביאה ראשונה קאמר:

אשתו - מצות פריה ורביה:

עונה - לפי מה שהוא חמר או גמל או טייל או תלמיד כדמפרש בכתובות (דף סא:):

לשמח את אשתו - אפילו שלא בשעת עונתה אם רואה שמתאוית לו:

ומשני בסמוך לווסתה - דמוזהרין ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לזמן ווסת נדותיהן כדאמרינן בשבועות (דף יח:) והזהרתם את בני ישראל והדוה בנדתה מכאן אזהרה לבני ישראל שיהו פורשין מנשותיהן כו':

אי הכי יבמתו נמי - סמוך לווסתה לא רמיא מצוה עליה:

בזיז מינה - בוש ממנה לשואלה אם סמוך לווסתה הוא:

ור' יוחנן - דאמר פטור כמאן:

ברשות - של מצוה שהיה טרוד בה:

דזמנה בהול - שקבוע לה היום וטרוד באם לא עכשיו אימתי הולך אצל בקי ללמדו:

דזבחים - דפטור במתני' בשוחט לשם פסח משום דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה:

זמנו - של פסח בהול הוא היום למהר פן יעבור זמנו:

בן גרושה - כהן חלל זר גמור הוא דכתיב בכהן הנושא גרושה (ויקרא כא) לא יחלל זרעו שמחללו מדין כהונה:

קרן וחומש - שהרי אכלה שוגג:

ור' יהושע פוטר - שטעה בדבר מצוה:

דאיקרי עבודה - אכילתה כדלקמן:

ועבודה - של חלל בשוגג רחמנא אכשרה דתנן כו':

ברך ה' חילו - בכהנים כתיב ישימו קטורה באפך וגו' וסמיך ליה ברך ה' חילו חללים שבו:

אמש - בערב:



עבודת מתנה - מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה:

פשיטא כיון דהתם - בתמיד נשחט (דף סא.) תנן דפסח שלא לאוכליו פסול:

הכא - דבשבת קאי ממילא שמעינן דחייב משום דבעי למיתנא סיפא לאוכליו ושלא לאוכליו פטור תנא רישא שלא לאוכליו חייב:

לדברי האומר - במס' שבת (דף קו.):

מקלקל בחבורה - העושה חבורה בשבת לקלקלה שאינו מתקן פטור ואין חובל חייב משום שבת אלא שוחט שמתקן או חובל בבהמה וצריך לדם להאכילו לכלבו:

שלא לאוכליו חייב - דקתני מתני' חייב:

מה תיקן - הא פסלי':

תיקן - דכל הקרבנות שנפסלו בעזרה תנן במס' זבחים (דף פד.) אם עלו למזבח אימוריהן להקטיר לא ירדו:

בעלי מומין - תנן התם אם עלו ירדו שלא היה פסולן בקודש:

בדוקין שבעין - טליי"א (טייל"א: תבלול (כתם בעין המצמצם את הראייה)) כגון הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ) וגבי קרבן מום הוא כדכתיב (ויקרא כא) או דק או תבלול בעינו:

ואליבא דר"ע - במס' זבחים תנן ר"ע מכשיר בבעלי מומין אם עלו ואמרו בגמרא לא ארע"ק אלא בדוקין שבעין הואיל וכשירין לכתחלה בעופות:

טריפה - אמר התם אם עלתה תרד:

מידי נבילה - מלטמא:

השוחט חטאת - גר' ובשחיטת חולין בפרק שני מפרש אמאי נקט חטאת:

ג' חטאות - משום שבת ומשום ע"ז ומשום שחוטי חוץ לעזרה:

מה תיקן - הכא אפי' לטהרו מידי נבילה ליכא דתקרובת ע"ז מטמאה אפי' באהל:

מידי אבר מן החי - לבני נח שאם אכלו אינו נהרג:

אשם שניתק לרעיה - שמתו בעליו או נתכפרו באחר וחטאת ואשם אינן באין נדבה ומשנתכפרו באחר אין תקנה לזה וגבי חטאת הילכתא גמירי לה (תמורה כא:) דמתה ובאשם גמירי הילכתא (שם יח.) כל שבחטאת מתה באשם רועה ואם ניתקו מעליו והשליכו לאפר לרעות שיסתאב ויפול בו מום שיוכל לפדותו ולהוציאו לחולין וכל הרועים דמיהם נופלים לנדבה ומה היא נדבה ששה שופרות היו במקדש וכתוב עליהן נדבה ושם היו נותנין כל מותר דמי חטאת ואשם ומביאין משם קיץ המזבח עולות בשר לשם ועורות לכהנים שזהו מדרשו של יהוידע הכהן במס' תמורה (דף כג:) וזה לא המתין עד שיומם ומשניתקו לרעייה שחטו סתם כשר לעולת קיץ המזבח הואיל וסוף סוף דמיו לכך היו עומדים:

לא בעי עקירה - מאחר שהוא עומד לכך א"צ לעקור שם אשם ממנו:

א"ה כי לא ניתק נמי - משעה שנתכפר באחר סתמיה לקיץ המזבח קאי:

גזירה לאחר כפרה אטו קודם שנתכפר - דסתמיה לאשם אבל משניתק לא מיחלף:

ומנא תימרא - להא מילתא דאמר לך דגזרי' הכי:

לנדבה - לשופרות:

ר' אליעזר אומר ימות - כל צדדיו של רבי אליעזר היה עושה אשם כחטאת לכל דבר שנאמר (ויקרא ז) כחטאת כאשם וכן גבי שלא לשמו וכן גבי חטאת שנכנס דמה לפנים במס' זבחים (דף י:):

רבי יהושע אומר ימכר - לאחר שנסתאב:

ויביא בדמיו עולה - נדבה לעצמו ובמס' תמורה מסיק להא מילתא והלא אף הנדבה עולה היא מה בין דברי רבי יהושע לדברי חכמים אלא שבזמן שהיא באה לחובתו הוא סומך עליה ושוחטה ונסכיה קריבין משלו וכשהיא באה לנדבת ציבור אינו סומך עליה כו':

בדמיו אין - אבל איהו גופיה לא אמר דיקרב עולה ואף על פי שמקריבו לעצמו אלמא גזירה לאחר כפרה שנתכפר באחר אטו לפני כפרה דאי שרית ליה השתא טעי ואי מיצטריך ליה עולה נמי קודם כפרה מקריב ליה להאי והדר מייתי אחר לאשם ואי אפשר לשנות זבח לזבח אחר כ"ז שעומד לשמו:



ותני עלה - דמתניתין:

בחול כי האי גוונא - הואיל ויכול לשורפו:

ישרף מיד - ואין צריך להמתין עד שתעבור צורתו ואע"ג דמותר הפסח קרב שלמים ואם היה שוחטו לזה שמתו בעליו לשם שלמים היה כשר עכשיו שלא עקר שם פסח ממנו ישרף מיד דהוה ליה פסח שנשחט שלא למנויו:

אי אמרת בשלמא - אע"ג דסתמיה לשם שלמים קאי בעי עקירה וכל כמה דלא עקר הוי שם פסח עליו משום הכי ישרף מיד ולא בעי עיבור צורה דהוה ליה פסולו בגופו שנשחט שלא למנויו:

אלא אי אמרת לא בעי עקירה - וסתמיה שלמים הוא פסולו מחמת מאי הוי הואיל ושלמים הוא משום דנשחט אחר תמיד בין הערבים דשחיטת פסח אחר התמיד היא כדאמר בתמיד נשחט (דף נט:) ועבר על עשה דהשלמה:

כל שפסולו בגופו - כגון פיגול נותר טמא ויוצא ישרף מיד ואין צריך להמתין:

בדם ובבעלים - כגון נשפך הדם וכגון פסח שמתו בעלים או נטמאו אחר זריקה דעכשיו פסח כשר הוא אלא שאין לו אוכלין:

תעובר צורתו - ימתינו לו עד שתעובר ממנו צורת בשר דכיון דאין פסולו חמור לא שרפינן קדשים בבזיון ועיבור צורה הוא פסול לינה דהוה ליה פסולו בגופו:

ולר' חייא בר גמדא - דאמר בתמיד נשחט (דף סד.) גבי מתניתא דקתני התם דפסח בעי עקירה ואוקמה כגון שהיו בעלים טמאי מתים כו':

הא - אחר דלאו סתמא קאי לפסח לא בעי עקירה:

מאי איכא למימר - כלומר מתני' דהכא תיובתיה דקתני ישרף מיד ולא מיתוקמא אלא משום עקירה:

אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע - לעולם כדקאמר שחטו סתם כשר לעולה דכיון דקאי לעולה סתמיה עולה הוא ואע"פ שתחלתו אשם וכן מותר הפסח כיון דלשלמים קאי סתמא כי שחיט ליה שלמים הוא והכא דקתני ישרף מיד לאו משום עקירה אלא כגון שהפרישו קודם חצות וכי מטא חצות קבעתיה חצות שהוא זמן שחיטתו ונראה לפסח:

ומתו בעלים אחר חצות - ונדחה מפסח דשוב אינו חוזר ונראה לשלמים והא דקי"ל מותר הפסח אחר הפסח קרב שלמים כגון שאבד קודם חצות ונמצא אחר שחיטת הפסח דלא אתא חצות עליה למיקבעה ולא נראה לשחיטת פסח מעולם:

מידי הוא טעמא אלא לרב - האי תירוצא רב מתריץ ליה דאמר לא בעי עקירה:

והאמר רב - בפ' שני שעירי:

בעלי חיים אינן נדחין - ואין דיחוי אלא בדם או בבעלים כגון שעיר של שם שנשחט וקודם זריקת דמו מת המשתלח ישפך הדם אבל כל זמן שהקרבן חי אינו נפסל משום דיחוי:

אלא אמר רב פפא - לעולם לא בעי עקירה וסתמיה שלמים והא דקתני עלה דמתניתין בחול ישרף מיד ר' אליעזר הוא ומשום דשלמים הוא וכגון דשחטיה בהדיא לשם פסח ורבי אליעזר לטעמיה דאמר בפרק תמיד נשחט (דף סב:) שלמים ששחטן לשם פסח פסול:

ואי רבי אליעזר - אמאי תנן מתני' פטור לחייב משום שבת דהא לית ליה כו':

ובפטורי - דטועה בדבר מצוה:

סבר לה - רבי יוסף בן חונאי כרבי יהושע:

רב אשי אמר רב דאמר - לעיל לא בעי עקירה לית ליה דהאי תנא דאמר בחול ישרף מיד אלא קסבר רב דמתניתין לענין צורה כי האי תנא סבר לה דאמר בעי עיבור צורה:

אם יש שהות ביום - לזה ששחט פסח זה בשבת לבדוק אם מתו בעלים כו' ולא שאל לא טועה בדבר מצוה הוא אלא שוגג וחייב שוגג קרי את הקרוב לפושע:

ותעובר צורתו - אם הוא חול דאילו בשבת לא אצטריך ליה דהא בשבת לא שריף ליה ולמחר ביום טוב נמי לא שריף ליה:

מאי טעמא - בעי עיבור צורה:

לאו משום דקסבר לא בעי עקירה - וזה סתם נשחט והרי הוא שלמים כשרין אלא שנשחטו אחר התמיד ופסול מחמת דבר אחר הוא:

וממאי דילמא - לעולם בעי עקירה ופסולו בגופו והאי דבעי עיבור צורה משום דרבי ישמעאל סבר לה כתנא דבי רבה בר אבוה דאמר אפילו פיגול שפסולו בגופו טעון עיבור צורה ולא איתפריש לי עיקר מילתיה דתנא דרבה בר אבוה היכא אתמר ובכמה מקומות מייתי לה בגמרא:

דאי לא תימא הכי - דטעמא משום דקסבר פסול הגוף טעון עיבור צורה אלא משום דלא בעי עקירה הא תינח מתו או נתכפרו אבל נטמאו מי איכא דלא בעי עקירה הא סתמיה לפסח שני קאי ורבי ישמעאל או שנטמאו נמי קתני:

אלא מחוורתא - דטעמא דרבי ישמעאל משום דקסבר פסול הגוף טעון עיבור צורה ותנא דישרף מיד סבר לא בעי עיבור צורה ואי לתרוצי בעית דלא תיקשי לרב הכי תרצת דפסול הגוף דידה גבי מתו או משכו ידם משום דשחטיה לשם פסח בהדיא ואיהו לשלמים קאי בלא עקירה כרב והוו להו שלמים לשם פסח ופסול הגוף הוא כיוסף בן חונאי:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/פסחים/פרק_ו"