ביצה ז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דשמעה קליה ביממא עבד רב מרי עובדא אעד שתין בתי ואי איכא נהרא לא עברא ואי איכא מברא עברא ואי איכא מיצרא לא עברא הוה עובדא ועברא אמיצרא במאי אוקימתא בדספנא מארעא מאי איריא בדק כי לא בדק נמי בכי לא בדק אימא מאתמול הואי אי הכי כי בדק נמי אימא יצתה רובה וחזרה היא וכדר' יוחנן דרבי יוחנן לא שכיח ואמר רבי יוסי בן שאול אמר רב גהאי תומא שחיקא סכנתא לגלויא:
בית שמאי אומרים שאור בכזית:
מאי טעמייהו דב"ש א"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית שאור שחמוצו קשה לא כל שכן שאור דכתב רחמנא למה לי לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה ובית הלל צריכי דאי כתב רחמנא שאור הוה אמינא משום דחמוצו קשה אבל חמץ דאין חמוצו קשה אימא לא צריכא ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה אבל שאור שאין ראוי לאכילה אימא לא צריכא ובית שמאי לית להו דרבי זירא דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי כי פליגי לענין ביעור בית שמאי סברי לא ילפינן ביעור מאכילה ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה אתמר נמי א"ר יוסי בר חנינא מחלוקת לענין ביעור אבל לענין אכילה דברי הכל זה וזה בכזית תניא נמי הכי (שמות יג, ז) ולא יראה לך (שאור) ולא יראה לך (חמץ) זהו מחלוקת שבין בית שמאי וב"ה שב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת וב"ה אומרים זה וזה בכזית:
השוחט חיה ועוף ביו"ט וכו':
השוחט דיעבד אין לכתחלה לא אימא סיפא וב"ה אומרים לא ישחוט מכלל דת"ק סבר ישחוט הא לא קשיא לא ישחוט ויכסה קאמר אימא סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה מכלל דרישא לאו דיעבד הוא אמר רבה הכי קאמר השוחט שבא לימלך כיצד אומר לו ב"ש אומרים אומר לו שחוט חפור וכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום רב יוסף אמר ה"ק השוחט שבא להמלך כיצד אומר לו ב"ש אומרים אומר לו לך חפור שחוט וכסה וב"ה אומרים לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום א"ל אביי לרב יוסף לימא מר ורבה בדרבי זירא אמר רב קא מפלגיתו דא"ר זירא אמר רב דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר (ויקרא יז, יג) ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה דמר אית ליה דרבי זירא ורבה לית ליה דרבי זירא א"ל בין לדידי בין לרבה אית לן דרבי זירא והכא בהא קא מפלגינן רבה סבר אי איכא עפר למטה אין אי לא לא חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט ולדידי (אדרבה) הא עדיפא דאי לא שרית ליה אתי לאמנועי משמחת יום טוב:
ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה:
אמר רבי זריקא אמר רב יהודה הוהוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום והא קא עביד כתישה אמר רב חייא בר אשי אמר רב
רש"י
עריכה
דשמעה קליה ביממא - שהקול אינו נשמע ביום כבלילה:
עובדא - דבדק מעי"ט ולא מצא והשכים ומצא ולא היה תרנגול זכר עד ששים בתים וסמך רב מרי על התרנגול והתיר את הביצה:
מברא - גשר:
מיצרא - חבל קשור בראשי שתי יתדות אחת תקועה בשפת הנהר מזה ואחת תקועה בשפת הנהר מזה ועץ קצר מוטל לרוחב הנהר ועוברין בו בדוחק על ידי שאוחזין בחבל ועוברין:
במאי אוקימתא - לדרבי יוסי ב"ר שאול:
אימא מאתמול הואי - דכיון דרובא ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא:
דרבי יוחנן לא שכיחא - הלכך בדאיכא זכר כיון דקים לן דאינה יולדת בלילה תלינן כרבי יוחנן אבל בדספנא מארעא לילד בלילה שכיח טפי מיצתה רובה:
תומא שחיקא - שומין שחוקין:
לגלויא - הנחש שותה ממנו אם מוצאו מגולה ומטיל בו ארס:
אם כן - דחד שיעורא לתרוייהו:
שיעורו של זה כו' - להכי לא יליף שאור מחמץ משום דחמץ בככותבת דלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ושאור נמי בככותבת להכי כתביה בהדיא לשעורי בשיעורא זוטא ושיעורא רבא ולהכי נקט כותבת דבהכי הוי יתובי דעתא כדמפרש טעמא ביומא (דף עט.) אי נמי שיעורין הלכה למשה מסיני:
לית להו דרבי זירא - בתמיה והא קרא בהדיא כתיב:
פתח הכתוב בשאור - שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב):
וסיים בחמץ - כי כל אוכל [מחמצת] והוה ליה למכתב כי כל אוכל שאור כו' דהא אתיא עונשו עם אזהרתו זהו שאור וכו'. כזה כן זה:
לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי - דאפילו ב"ש מודו דחמץ חייב בכזית כשאור באכילתו וכדר' זירא אבל לביעור לב"ש לא השוו מדאיצטריך קרא למכתבינהו לתרוייהו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא ילפינן למימר כי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור אף לביעורו השוה לו דמדאיצטריך למכתבינהו יש חלוק בשיעורן:
תניא נמי הכי - דבביעור הוא דפליגי ולא באכילה:
השוחט דיעבד - דאי שחט משמע אבל לכתחילה לא שרי ליה בית שמאי לשחוט אא"כ יש לו עפר מוכן תיחוח:
מכלל דת"ק סבר ישחוט - בתמיה והא השוחט קאמר הא לא קשיא. לא ישחוט דב"ה אכסוי לחודיה קא מהדרי והכי קאמר לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי:
לא ישחוט ויכסה - אע"פ ששחט לא יגמור:
השוחט שבא לימלך - אע"ג דהשוחט דעלמא דיעבד על כרחך הכא לכתחלה השוחט שבא לשחוט (בהמה) ובא לימלך לנו מה יעשה אם ישחוט אם לאו הואיל ואין לו עפר תיחוח ב"ש אומרים כו':
רב יוסף אמר כו' - ולקמיה מפרש במאי קמפלגי רבה ורב יוסף אליבא דב"ש:
בעפר - משמע שהוא נבלל וטמון בעפר קודם הכסוי:
וכסהו עפר - הוי משמע דלא קפיד אלא אכסוי:
אית לן דר' זירא - ובעינן עפר למטה והכי קאמר רבה אם יכולין לומר לו שחוט מיד שיש לו כבר עפר למטה שרינן ליה אבל אם אנו צריכין לומר לו חפור תחלה לא נתיר לו:
דלמא - לאחר חפירה ממליך ולא שחיט נמצא שחופר בחנם:
הא עדיפא - דלא תגזור הכי:
והא קא עביד כתישה - לרב יהודה פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ אלמא דטעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את לא תעשה כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קא עביד כתישה שעדיין רגבים מדובקים הם ואינן ראוין לכסוי אלא אם כן כותשן וכותש תולדה דטוחן הוא ומלאכה היא:
תוספות
עריכה
דשמעה קליה ביממא. ובלילה משמיעין קולם למרחוק יותר מביום ולא נקט בלילה משום דתשמישו ביום:
כי לא בדק אימר מאתמול הואי. וא"ת והא ביצה דבר שיש לו מתירין א"כ ספקא לחומרא וי"ל דשאני הכא משום דגם כי ספנא מארעא שכיח דיולדת ביום יותר מבלילה:
לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. פירש רש"י דאי לא כתב שאור הייתי אומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודוקא בככותבת וא"ת מנלן דשיעור חמץ בככותבת אימא כביצה או כשיעור אחר ופ"ה דהלכתא גמירי לה דהוי ככותבת ולא נהירא דא"כ קרא למה לי ע"כ נראה פירוש (אחר) הואיל וידענא דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא גבי יום כפור (יומא דף עט. ושם) דהוי בככותבת: דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ וכו' ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה. ואם תאמר למה ליה צריכותא דלעיל הא ידענא שפיר [דחמץ] בכזית מהכא וי"ל שלא תטעה לומר הואיל וחלקן הכתוב בשני לאוין ולא יראה לך (. שאור) ולא יראה לך (. חמץ) ודאי אין שיעורן שוה דזה בככותבת וזה בכזית קמ"ל הצריכתות וא"ת הואיל ואית להו הצריכתות למה להו דר' זירא י"ל לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק א (עריכה)
נ א ב טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ג סעיף ו':
נא ג מיי' פי"א מהל' רוצח הלכה ח', טור י"ד סי' קיו [ רב אלפס ע"ז פ"ב דף שמ. וברא"ש שם סי' יג]:
נב ד מיי' פי"ד מהל' שחיטה הלכה י"ד, סמ"ג עשין סד, טור ושו"ע יו"ד סי' כ"ח סעיף ה':
נג ה מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה י"ח, סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תצ"ח סעיף י"ד:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)
וכר' יוחנן. איני והאמר ר' יוסי בן שאול אמר רב בדק בקנה של תרנגולת מעיו"ט ולא מצא בה ביצים ובשחר השכים ומצא בה ביצים אסורות ואוקימנא התם בדספנא בארעא.
אמר רבינא גמירי כל היכא דאיכא זכר ואפילו בחצר אחרת ושמעה קליה ביממא לא ספנא מארעא. עבד רב מארי עובדא עד שיתין בתי ואי איכא נהרא לא עברא כו'. א"ר יוסי בן שאול אמר רבי האי תומא שחיקא סכנתא לגילויא. בש"א שאור בכזית וחמץ ככותבת ובה"א זה וזה בכזית. תוספתא איזהו שאור המחמיץ אחרים ואיזהו חמץ שנתחמץ מאחרים. מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב:
מתני' השוחט חיה או עוף ביו"ט כו'. ואקשינן וכי ב"ש ישחוט לכתחילה קאמרי דקתני בה"א לא ישחוט ופרקינן הא דקתני לא ישחוט לא יכסה הוא. וכך היא הצעה של משנה אמרו ב"ש אם שחט דאיעבד יכסה לכתחלה ואמרי בית הלל לא יכסה. ודחינן להאי פירוקא מדקתני סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. מכלל דרישא לכתחלה הוא. ופריק רבה פירוק אחר דהאי דקאמר השוחט כלומר הרוצה לשחוט שבא לימלך כיצד אומרים לו. בש"א אומרים לו שחוט מקודם ואח"כ חפור וכסה. ובה"א לא ישחוט כו'. ואסיקנא דכ"ע אית להו דר' זירא דאמר בשחיטת חולין השוחט צריך שיתן עפר למטה וישחוט עליו ואח"כ יכסהו בעפר מלמעלה ובהא פליגי רבה סבר אי איכא עפר מוכן מאתמול למטה ישחוט ואם לאו לא יחפור ויתן עפר למטה כדי שישחוט עליו. חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט ואתי למיעבר. ורב יוסף אמר הא עדיפא דאי לא שרית ליה למיחפר זמנין דלית ליה עפר ואתי לאימנועי משמחת יו"ט וקיי"ל כב"ה דאמר לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן וכרבה. ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. פי' דקר כמן יתד וכמן נגר. ואוקמה רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מאתמול. ואקשינן והא עביד כתישה כלומר כשסומך על הדקר מכתש את העפר כדכתיב אם תכתוש את האויל במכתש.
כי לא בדק נמי אימר מאתמול הואי: ואם תאמר והא דבר שיש לו מתירין היא וקיימא לן כרב אשי דאמר לעיל (ד, א) דבכל דבר שיש לו מתירין ספיקו להחמיר, פירש רש"י ז"ל (ד"ה אימא): דאפילו ספנא מארעא רובן אינן יולדות אלא ביום. והילכך לוקחין ביצים מן החנוני בליל ראשון של י"ט ואפילו של ר"ה דרובן של זכרים, ואפילו ספנא מארעא רובן ביממא ילדן, וכן בליל שני של יום טוב אבל של ראש השנה לא דאימא מאתמול הואי ואסירא.
אימא סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה מכלל דרישא לאו דיעבד הוא: קשיא לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי בהדיא דהא קתני שיחפור בדקר ויכסה אלמא כיון ששחט מכסה, וניחא לי דניחא טפי לאקשויי בה דהיינו (את) [אי] השוחט לכתחלה או דיעבד.
והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום: ואסיקנא ודוקא בעפר תחוח, ואפילו הכי לכתחילה לא ישחוט לב"ה דקסבר[י] (דהתם) [דהכנת] דקר נעוץ אינה הכנה גמורה לסמוך עליה לכתחילה, אבל אם שחט סומכין דכמוכן קצת דמי.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
יהוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י פר"ה זצוק"ל דהואיל דנעץ דקר מבעי"י הו"ל מוכן ואינו נראה לי דא"כ אפי' לכתחלה נמי ישחוט כיון שיש לו דקר נעוץ א"ו כגון שלא נעצו על דעת כן כדפרישית במהדור' תנינ' ובהא פליגי דב"ש סברי עפר חצרו מוכן הוא והילכך אם יש לו דקר נעוץ מבע"י דלא עבדי חפירה ביו"ט שוחט לכתחלה ומכסה באותו העפר ובית הלל סברי עפר חצרו אינו מוכן הילכך לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר אחר מוכן ומודים שאם שחט שמכבה באותו העפר שבחצר ואע"פ שהוא מוקצה דמשום איסור מוקצה לא דחנין מצות עשה דכיסוי הדם:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)
בית שמאי אומרים חמץ בכזית וכו': אית ספרים דגרסי שאור מאן דכר שמיה תנא ביום טוב של פסח קאי. וא"ת כיון דיהיב טעמא משום דתנא ביום טוב דפסח קאי אמאי פירש רש"י ז"ל במתניתין דמשום דהני תלת מילי הוו מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל וגבי יום טוב. תני להו גבי הדדי עד כאן. ואולי רש"י לא גריס גרסת הספרים.
ומורי הרב נר"ו פירש דרש"י ז"ל גריס ליה וכונת רש"י ז"ל כך הוא אי לאו דהוו מענין יום טוב לא הוה תני להו ואף על גב דהוו מקולי בית שמאי כולהו. דאי משום דהוו מקולי בית שמאי בלחוד בלא טעמא אחרינא הוה ליה למיתני כל הנך דמסכת עדיות הכא במתניתין. ומשום הכי יהיב טעמא דהא דתני להו הכא משום דביום טוב של פסח קאי ולא איצטריך ליה לפרוקי משום דהוו מקולי בית שמאי משום דמאן דמקשה שאור מאן דכר שמיה כבר ידע דהני תלת מילי דמתניתין מיתנו הכא כי היכי דמיתנו במסכת עדיות באותו סדר עצמו דמסדר התם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. אלא דפריך דמשום הכי לא הוה ליה למתני הכא שאור מדלא תני כולהו שמנה דהתם. ופריק דתנא ביום טוב דפסח קאי. ואכתי לא סגי האי פירוקא דאכתי איכא לאקשויי אמאי אפסיק בהכנת סעודת יום טוב דהיינו בין ביצה שנולדה ובין השוחט חיה ועוף היה לו לסדר כל מחלוקתן יחד וליתני בשלהי פרקין דין דשאור. אלא ודאי כבר ידע המקשה האי ולא איצטרך לפרוקי האי דהיינו טעמא משום דתני להו הכי במסכת עדיות עד כאן תורף דבריו נר"ו.
ואנא אמינא מה חמץ שאין חימוצו קשה כו': ואם תאמר והא אין עונשין מדין קל וחומר. וי"ל דכיון דלא הוי קל וחומר אלא על השיעור בלבד לא הוי אלא גלויי מילתא בעלמא.
שיעורו של זה לאו כשיעורו של זה: להוי שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית. לא היא דלא שיערה תורה בפחות וכיון דאפיקניה לחמץ משיעורא דזית נוקמיה בככותבת דהוא שיעורא זוטא משיעורא דעניני אכילה. וא"ת נוקמיה אגרוגרת כשיעור הוצאה לשבת. לא היא דשיעור אכילה משיעור הוצאה לא ילפינן. ולא נהיר. ורש"י ז"ל נשמר מזה ונראה שכך פירש ז"ל (דשלו) דאילו הוי שיעורא דחמץ בכזית לא הוה למכתב שאור דבקל וחומר יליף מיניה שאור בכזית דאף על פי שהשאור דבר חמור מכל מקום אי אפשר לאוקומיה בפחות מכזית ומדכתיב שאור שמעינן דחמץ טפי מכזית. ועוד אילו כתב חמץ ולא שאור הוה אמינא דשיעורא דחמץ בככותבת ושאור נמי דיליף מיניה בככותבת כשיעורא דחמץ ולא להחמיר עליו בכזית דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומשום הכי כתב שאור בהדיא להחמיר עליו ולאוקמי בשיעורא דכזית ואם כן החמץ שהוא קל ממנו שיעוריה בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה באכילה דיום הכפורים. אי נמי דהכי גמירי להו דשיעורא דחמץ בככותבת מהלכה למשה מסיני ולא איצטריכו לדרשא דקרא אלא לשאור שהוא בכזית מיתורא. זהו תורף דברי רש"י ז"ל.
ובית הלל צריכי כו': אבל חמץ שאין חמוצו קשה אימא לא. כלומר שלא יהא חייב בכזית אלא בככותבת או שלא יהא חייב כלל באכילת חמץ להכי כתב חמץ לאקושיה לגמרי לשאור. ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה. כלומר ובדין הוא דליחייב בכזית אבל שאור דאינו ראוי לאכילה אימא לא ליחייב אלא בככותבת. להכי אקושינהו רחמנא לגמרי אפילו לביעור או לעבור על כל אחת ואחת בשני לאוין.
פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם וגו' כי כל אוכל חמץ: ואף על פי שהראשון בביעור והשני באכילה מכל מקום כיון דאשכחן קרא אחרינא דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ והכא שני בלישניה דרישא בביעור וסיפא באכילה שמע מינה למדרש סיפיה לרישיה ולומר לכך אמרתי לך שאור לא ימצא מפני שכל אוכל חמץ ונכרתה וסתם אכילה בכזית. וכיון שנתן טעם לזה כזה מכלל שהם שוים. ומהדרינן דלענין אכילה הכי נמי דהוה לן למנקט החמור דתפסת מועט תפסת. כי פליגי לענין הביעור. ולבית הלל למה ליה למימר פתח הכתוב בזה יהיה טעמא דבית הלל דצריכי. וי"ל להביא כרת גם אשאור משום דכרת בחמץ כתיב.
לא ילפינן ביעור מאכילה: פירוש כיון דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ דילפינן מינה שאין שיעוריהן שוין כדאמרינן לעיל שמע מינה דלאכילה דוקא הוא דאיתקש שאור ולומר דשיעור ביעור של שאור כשיעור אכילה של חמץ אבל ביעור של חמץ אינו אלא בככותבת. דליכא למימר שיעור ביעורו של שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית לפי שלא יהא הביעור חמור מן האכילה.
לא ישחוט ויכסה קאמר: פירוש לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי. והכי קאמר אף על פי ששחט לא יגמור.
השוחט ובא לימלך: פירוש הטבח שבא לפנינו לשאול אם ישחוט אם לאו.
לימא מר ורבה בדר' זירא כו': וקשיא לי והיכי פליגי רבה ורב יוסף אליבא דבית שמאי דלית הלכתא כותייהו. ועוד היכי שקל וטרי תלמודא במאי פליגי אליבא דבית שמאי. תירץ הריטב"א ז"ל דכדאי הם בית שמאי לחלוק לפי דבריהם מאי דנפקא מינה לענין דינא. ואמר הרמב"ן ז"ל דנפקא מינה לבית הלל דאליבא דרבה דהצריך שחיטה קודם חפירה נמצא דלבית הלל לא התירו כלל שחיטה. אבל לרב יוסף אילו היה לו עפר למטה שוחט ואינו נמנע דבשעת שחיטה שפיר קא שחיט. וכן כתב ר"ח ז"ל. וקיימא לן כבית הלל דאמרי לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן וכדרבה עד כאן. ומורי נר"ו כתב פירוש לפיכך אין שום היתר בדבר ואפילו יהיה לו עפר למטה אינו שוחט אלא אם כן יש לו עפר מוכן. דלא אמרינן ישחוט ולאחר שחיטה הוה ליה דיעבד ויחפור בדקר נעוץ ויכסה וכמו שיוצא מדברי רב יוסף. עד כאן.
אדרבה הא עדיפא: כלומר טוב לנו שנתיר ולא נחוש לאימלוכי כי היכי דלא לימנע כו'. וא"ת והא אמרינן לקמן דלבית שמאי אין מוליכין בהמה וסכין אצל טבח משום דחיישינן לאימלוכי אף על גב דמימנע משמחת יום טוב. וי"ל שאין כל הדברים שוין דהתם חיישינן לאימלוכי דלמא משכח דשמינה מינה כדלקמן. אבל הכא סבר רב יוסף דכיון דחפר לא שכיח דלימלך.
והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום: פירוש בהא מודו בית הלל בדיעבד משום דאיכא קצת הכנה מבעוד יום ואף על פי שלא היה דעתו לשם כסוי ולא עשה מעשה אחרינא.
והא קא עביד כתישה: נראה שכך פירש רש"י אי אמרת בשלמא שיחפור בדקר ממש כפשטה דמתניתין ניחא דאתי עשה ודחי לא תעשה ואין צריך לומר דדחי טלטול עפר שאינו מוכן מדרבנן. אלא אי אמרת דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ומתניתין בדקר נעוץ אכתי איכא כתישה דרגבים המדובקים דהוי תולדה דטוחן. וכן רהטא כולה סוגיין.
פטור עליה: פירש רש"י ז"ל אפילו בשדה דאיכא משום חורש או בבית דאיכא משום בונה כיון דאינו צריך אלא לעפרה פטור עליה משום דהוה ליה מקלקל וכל המקלקלין פטורין. ואפילו הוי מתקן הויא מלאכה שאינה צריכא לגופה. והוצרך ז"ל לומר כן למיהב תרי טעמי כדי שיהא הכא פטור ומותר.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה