פסחים לט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעין בתוכה חמשה זרעונין ארבע על ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע מהו דתימא הני מילי בזרעין אבל בירקות לא קמ"ל למימרא דירקות אלימא מזרעים והתנן בכל מיני זרעים אין זורעין בערוגה אחת כל מיני ירקות זורעין בערוגה אחת מהו דתימא הני מרור מין זרעים נינהו קמ"ל זרעים סלקא דעתך והא תנן ירקות ותני בר קפרא ירקות ותני דבי שמואל ירקות חזרת איצטריכא ליה ס"ד אמינא הואיל וסופה להקשות ניתיב לה רווחא טפי לאו א"ר יוסי בר' חנינא קלח של כרוב שהוקשה מרחיבין לו בית רובע אלמא כיון דסופו להקשות יהבינן ליה רווחא טפי ה"נ ניתיב לה רווחא טפי קמ"ל:
יוצאין בהן בין לחין בין יבשין כו':
א"ר חסדא גלא שנו אלא בקלח אבל בעלין לחין אין יבשין לא והא מדקתני סיפא בקלח שלהן מכלל דרישא עלין פרושי קא מפרש כי קתני בין לחין בין יבשין אקלח מיתיבי יוצאין בהן ובקלח שלהן בין לחין בין יבשין דברי ר' מאיר וחכ"א לחין יוצאין בהן יבשין אין יוצאין בהן ושוין שיוצאין בהן כמושין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו וכל שאין בו טעם מרור אין יוצאין בו תרגומא אקלח ת"ר אין יוצאין בהן כמושין משום ר"א בר' צדוק אמרו יוצאין בהן כמושין בעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים אליבא דר' עקיבא לא תיבעי לך השתא במצה דאורייתא נפיק במרור דרבנן מיבעי' כי תיבעי לך אליבא דר' יוסי הגלילי מאי במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק או דילמא כל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תקון אמר רבא מסתברא מצה ומרור:
מתני' דאין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין ההאשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא בבשרה יבש ולא ילעוס אדם חיטין ויניח על מכתו מפני שהן מחמיצות:
גמ' תנו רבנן אלו דברים שאין באין לידי חימוץ האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין מבושל אדמבשל ליה מחמע אמר רב פפא האפוי שבישלו קאמר תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר זקמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ אמר רב פפא חוהוא דעביד טיף להדי טיף אמרי דבי ר' שילא ותיקא שרי והתניא ותיקא אסור לא קשיא טהא דעבדיה במישחא ומילחא הא דעבדיה במיא ומילחא אמר מר זוטרא ילא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישנא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ אמר רב יוסף לא ליחלוט איניש
רש"י
עריכה
אבל בירקות לא - דירקות ינקי טפי:
למימרא דירקות אלימא - לינק טפי מזרעים דאיצטריך ליה למימר דאף ירקות נזרעין חמשה מינין בערוגה של ששה:
כל מיני זרעים אין נזרעים בערוגה אחת - אפילו בשיעור הזה משום דינקי טפי והא דתנן זורעין בתוכה חמשה זרעונין בירקות קאמר דנזרעים כהלכתן:
מהו דתימא הני דמרור מין זרעים נינהו - ולא יזרעו בערוגה אחת קמשמע לן רב דמין ירקות נינהו ונזרעים:
זרעים סלקא דעתך - היכי תיסק אדעתין דזרעים נינהו והא כולהו תנאי ירקות קרי להו:
חזרת איצטריכא ליה - לאשמועינן דנזרעת כשאר ירקות בערוגה עם ארבעה זרעונין:
להקשות - קלח שלה נעשה עב:
מרחיבין לו - מקום עד בית רובע שלא יזרעו אצלו מין אחר:
בית רובע - מקום זריעת רובע הקב חצר המשכן היה שיעור לבית סאתים וכל בית כור ובית סאה ובית רובע שבגמרא לפי אותו חשבון:
לא שנו - דיבש יש לו טעם מרור אלא קלח דמתוך שהוא עב אינו מתייבש שיפסיד טעמו אבל עלין יבשין הרי הן כעפר בעלמא:
מכלל דרישא בעלין - קא פסיק ותנא בהו בין לחים בין יבשים:
כמושין - פלצדא"ו (פלצידי"ש: נובלים) :
כללו של דבר כו' - קתני מיה' בדר' מאיר יוצאין בהן ובקלחין שלהן בין לחין בין יבשין ומתני' נמי מדמכשר ביבשים רבי מאיר היא ושמע מינה בעלין נמי אכשר:
תרגומא - להא דקתני בדר' מאיר יבשין אקלח קאמר:
השתא מצה - דמעשר דידה דאורייתא ואיכא למיפסלה משום דאין לה היתר במושבות קאמר ר"ע דנפיק הואיל ואי מטמיא פריק לה ואית לה היתר:
מרור - דמעשר ירק מדרבנן הוא ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות מיבעיא:
כעין דאורייתא תקון - ואין לו היתר במושבות ומרור איתקש למצה מה מצה בעינן נאכלת בכל מושבות אף מרור נמי בעינן יש לו היתר. לישנא אחרינא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור מדרבנן בפרק בתרא (דף קטו.) וזה שמעתי וקשיא לי בזמן הזה מי מסקי מעשר שני לירושלים ואי למאן דאמר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא בהדיא איבעי ליה לפרושי בזמן הזה:
מצה ומרור - הוקשו יחד וכי היכי דמצה יש עליה שם מעשר שני ולא נפיק ביה אף מרור נמי שיש עליה שם מעשר שני לא נפיק ביה:
מתני' חולטין - ברותחין שאין מניחין אותו להחמיץ:
לא תשרה המורסן - לשוף בה בשרה מפני שמחמיץ בשרייתו:
אבל שפה היא - מורסן יבש בבשרה ואע"פ שמים טופחין על בשרה:
לא ילעוס - לא יכוס:
גמ' האפוי - לחם משנאפה כל מה ששוריהו במים אינו מחמיץ:
אדמבשל ליה מחמע - בעוד שהמים פושרים קודם שירתיחו הוא מחמיץ ובדשדי ליה לתוך רותחין ליכא לאוקומה דהא בהדיא תני לה וחלוט שחלטו ברותחין:
אפוי שבשלו - כלומר אפוי אפילו הוא מבשלו לאחר אפייה אינו מחמיץ:
דלף - מן הגג:
אינו בא לידי חימוץ - שטירוד הדלף הנופל תמיד אינו מניחו להחמיץ:
טיף להדי טיף - שנופלין טיפה אחר טיפה סמוך ותכף ואין שהות בינתים:
ותיקא - מאכל קמח:
מישחא ומילחא - בקימחא שרי דמי פירות אין מחמיצין:
לא לימחי איניש קדרא - שמעבין תבשיל הקדירה על ידי שממחין קמח לתוכו ואפילו בקמחא דאבישונא שנתייבשה וניקלית בתנור כשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור והרי היא כאפויה אפילו הכי לא ליעביד:
דילמא לא בשיל שפיר - לא נעשית קלי כל צורכה בתנור ומחמצת בתבשיל וכשהוא טורפה בקערה היא מחמצת (ועוד) שאין דרך נתינתה לתוך תבשיל רותח:
לא ליחלוט - ברותחין:
תוספות
עריכה
ערוגה בת ו' טפחים זורעין לתוכה ה' זרעים. וא"ת הואיל ורחוק ג' טפחים לא ינקי מהדדי דהא אמצעית אינה רחוקה מן האחרות אלא ג' טפחים דבפרק ר' עקיבא (שבת דף פה.) משמע דד' מארבע רוחות הערוגה לא בקרנות אלא באמצע הרוחות א"כ יזרע לתוכה ט' זרעים ג' שורות של ג' ג' ויהא רחוקים זה מזה ג' טפחים ואומר ר"י דהכא אינה משום יניקה אלא משום עירבוב לאחר שיהיו גדולים ולא רצו חכמים להתיר יותר ותדע דאפי' חמשה לא היו מתירים אי לאו דנפקא לן בשבת בפרק ר' עקיבא (ג"ז שם) בהדיא מקרא אע"ג דקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי והיינו משום דאיכא למיחש לערבוביא ואם תאמר ואיך זורעים בתוכה חמשה זרעונים והא אין רחוק זה מזה שלשה טפחים דהא איכא מקום זריעה ותירץ ר"ת דטפחים של כלאים שוחקות כדמוכח בריש עירובין (דף ד.) ור"י אומר דגמירי דבהכי לא ינקי אע"פ שיש מקום זרעים:
לא שלוקין ולא מבושלין. משמע דשליקה הוי טפי מבישול דאי לאו הכי הוי זו ואין צריך לומר זו וכן משמע בכמה דוכתין והא דתנן בפרק ג' מינים (נזיר דף מה:) היה מבשל השלמים או שולקן אע"ג דשליקה הוי טפי מבישול לא הוי התם זו ואין צ"ל זו דקמ"ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בישול
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/פסחים/פרק ב (עריכה)
קנח א מיי' פ"ד מהל' כלאים הלכה ט', טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ז סעיף ל"ד:
קנט ב מיי' פ"ד מהל' כלאים הלכה י"ג, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ז סעיף ל"ז:
קס ג מיי' פ"ז מהל' מצה הלכה י"ג, סמג עשין מא, טור ושו"ע או"ח סי' תע"ג סעיף ה':
קסא ד מיי' פ"ה מהל' חמץ הלכה י"ז, סמ"ג לאוין עט, טור ושו"ע או"ח סי' תנ"ד סעיף ג', וטור ושו"ע או"ח סי' תס"ה סעיף א':
קסב ה מיי' פ"ה מהל' חמץ הלכה י"ט, טוש"ע שם סעי' ב:
קסג ו מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' תס"ו סעיף א':
קסד ז ח מיי' פ"ה מהל' חמץ הלכה י', טור ושו"ע או"ח סי' תס"ו סעיף ו':
קסה ט מיי' פ"ה מהל' חמץ הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' תס"ג סעיף ב':
קסו י מיי' פ"ה מהל' חמץ הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' תס"ג סעיף ג':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/פסחים/פרק ב (עריכה)
היא מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונים כו' ודחי' מהו דתימא הני מילי זרעים אבל ירקות בעו טפי ואקשי' וכי ירקות אלימי מזרעים והא איפכא תנן כל מיני זרעים אין זורעין בערוגה וזורעין כל מיני ירקות בערוגה מהו דתימא הני מרורים כולן ששנינו מיני זרעים נינהו ואין זורעין אותן בערוגה בא רב להודיענו כי ירקות הן ונזרעין בערוגה אחת.
ואקשי' והא מתני' ירקות קתני כל תנא תנא נמי ירקות קתני וליכא תנא דתני זרעים חזרת שסופה להקשות איצטריכא ליה סד"א ניתיב ליה רווחא טפי משאר ירקות כמו קלה של כרוב שהוקשה כלומר שגדל ונעשה קשה שמרחיבין לו בית רובע מכל צדדין פי' אין מניחין סביבותיו זרע כדי שישלח שרשיו לכל צד מפני שגדול הוא נעשה גם כך לחזרת קמ"ל דלא:
יוצאין בהן באלו הירקות בין לחין בין יבשין. אמר רבא לא שנו יבשין אלא קלח אבל עלין לחין יוצאין בהן יבשין אין יוצאין בהן:
מיתבי יוצאין בהן ובקלח שלהן וכו' ודברים פשוטין הן ורב חסדא פרק תרגומה אקלח אבל עלין אין יוצאין בהן אלא לחין ושוין שיוצאין בהן כמושין אבל לא כבושין ולא מבושלין זה הכלל כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו:
בעי רמי מהו שיצא אדם במרור של מעשר שני אליבא דר' עקיבא ופשטה רבה כשם שיוצאין במצה שהיא מדאורייתא כך יוצאין במרור שהוא מדרבנן:
מתני' אין שורין את המורסן לתרנגולין אבל חולטין:
ת"ר דברים שאין באין לידי חימוץ אסיקנא כגון אפוי שבשלו וחלוט שחלטו ברותחין תניא רבי יוסי ברבי רבי יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ ותיקא דהוא כגון שתיתא דעביד במשחא ובמלחא בקמחא שרי פירוש כי השמן מי פירות הוא ומי פירות אין מחמיצין אבל במיא ומלחא וקמחא אסור לא לימחי איניש קדירה בקמחא דאבשינא דלא בשיל שפיר ואתי לידי חימועא.
גמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא קלח אבל עלין לחין אין יבשין לא. וכתב הרי"ט ז"ל אעפ"י שאין להם הכרע בגמ' מיהו מדקתני בסיפא דברייתא כל שיש בו טעם מרור יש לפסוק כן דהא עלין כמושין טעם מרור יש בהן ע"כ:
והא דתנן במתניתין יוצאין בקלח שלהם. פי' בתוס' בשם השר מקוצי דדוקא בקלח אבל בשורש לא ויש ליזהר להסיר השורש מן החזרת ע"כ. משיטת הרב רבי' פרץ:
מתני' אין שורין את המורסין לתרנגולין אבל חולטין. פי' ברותחין שאין מניחין אותו להחמיץ. וכתב הרי"ט ומיהו השתא לא בקיאינן בחליטה ואסירא כדכתבו רבוותא ז"ל. כתב הרמב"ם ז"ל מותר ללוש לתרנגולין קמח או מורסן ומאכילן מיד או עומד עליהם עד שלא יהא בה הילוך מיל וכל זמן שמנקרין בו או מתהפך בידו אינו חמץ ע"כ והרב בעל העיטור השיב עליו. וכתב הרי"ט ז"ל וזה ודאי מן הקולות שהרב ז"ל נוהג לענין חמץ כי האיך הוא מדמה ניקור התרנגולין לדלף היורד טיף טיף כנגד טיף טיף או לנשים העוסקות בבצק עד שנתיר כן לכתחילה, ע"כ:
מתני' לא ילעוס אדם חיטין ויתן על גבי מכתו בפסח מפני שהן מחמיצות. פי' שמחמיצות במשקה היוצא מפיו. וכתב הרי"ט ז"ל וי"ל דמיירי במכה שאין בה שום סכנה אי נמי דאיפשר בלאו הכי דאי לא כיון שזה שלא כדרך הנאתו הוא מתרפאין מהם אפי' שלא במקום סכנ' גוף ויש אוסר שלא לאכול בפסח מאותן תאנים שהם בקמח כי כשהאדם נושך בו לאוכלו יש בו מרוקו ומחמיץ וחוזר ואוכלו. וכתב הרי"ט ז"ל ונראה דאין לחוש לכך כי בעודו בכפו יבלענו ואינו שוהה כל כך ומ"מ צריך ליזהר בהם לפי שבאים לאחר הסעודה שלא יפול עליהם משקה ויחמיץ ובעל נפש לא יטפל בהם וכן צריך ליזהר הרבה שלא לתת על המצה אותן מעות שהן מלאות אבק של קמח וכ"ש שלא ליתנם במקום הקמח לפי שהקמח נדבק בסדיקי הלחם ואח"כ כשנותן פתיתים בקערה הוא מחמיץ שם וזו חששא קרובה כמו מה שאסרו חז"ל ללוש את העיסה בחלב וקרוב היה לאסור הפת כמו שאמרו שם אלא שאין לנו אלא מה שמנו חז"ל ואם לא נזהר ונתן ממנו בקערה הרי היא אסירא מיד דודאי לאלתר החמיץ ואוסר אפי' בשאינו מינו במשהו ע"כ:
גמרא תנו רבנן דברים וכו' אפוי שבשלו קאמרינן. פי' הרי"ט ז"ל שלאחר שנאפה כשיעור מצה שוב אינו מחמיץ ויכול לעשות ממנו או מקמחו כל מה שירצה וכן הלכה. וחלוט שחלטו ברותחין. הגאונים ז"ל כתבו שלא התירו כן אלא לחיה ולחולה על פי בקיאין כלומר שהוא מסוכן וצריך לכך והיתירו משום פיקוח נפש:
קמח שנפל לתוכו דלף אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ אמר רב פפא וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דהא דאמרינן הוא שאינו בא לידי חימוץ לא שנסמוך בזה להתיר מקום הדלף לאפותו ולאוכלו דכיון דמחמת טיף טיף הוא דלא החמיץ מכיון דשקלי' מחמיץ דלכי הא לא יהבינן שיעור מיל ולא אמרו כאן אלא לומר שאין עוברין עליו בעוד שהדלף טורד ומיד שעמד הדלף (צריך) לשורפו או להשליכו לחוץ וכן מותר לאכול כל סביבותיו ואין חוששין שמא החמיצו מקום הדלף כי מתוך שהטיפות תרופות לא היה לו פנאי להחמיץ לאחרים ואפי' נתחמץ הוא כל שכן כי אף עצמו איפשר שלא נתחמץ ע"כ:
ותיקא שרי ואוקי' במילחא ומישחא ומשום דמי פירות אין מחמיצין. י"א שזה במלח הנחצב מן ההר אבל מלח הנעשה מן המים הרי הוא כמים ואסור וי"א שאפי' מלח הנחצב מן ההר גם הוא ניסך למים אלא דהכא לפי שהמלח מועט כדי נתינת טעם לא חששו. ואחרים פירשו דבכל מילחא מיירי והכא מיירי כשנתבשלו הקמח והשמן בתחילה יפה ואח"כ נתן בו מלח דהוה ליה כאפוי שאינו בא לידי חימוץ וזה נראה נכון להרי"ט ז"ל ולענין נהמא דפיסחא יש מן החכמים אוסרין לתת מלח בעיסה כי חמימות המלח משוי לה כפושרין ואעפ"י שבמנחות התירו התם הוא לפי שזריזין הם וכמו שהתירו להם ללוש בפושרין וכתב הרי"ט ז"ל וזה ודאי אינו נראה נכון דא"כ לא לישמוט תנא או אמורא למימר הכי כיון דהתם עיסה נותנין בה מלח ומ"מ יש ליזהר שלא לתת מלח בעיסה מרובה שהרי מלוח שאינו נאכל מחמת מולחו דינו כרותח גם יש ליזהר שלא לטחון מלח עם הקמח כמו שנוהגין בקצת המקומות דההוא מתוך ששוהא בקמח שמא ניסך למים ומחמצתו ובעלי נפש חוששין לסברא הראשונה שלא לתת מלח בעיסה בפסח ובארצנו נוהגים ליזהר בזה למצה של מצוה והמחמיר תבוא עליו ברכה ע"כ להרי"ט ז"ל:
לא לימחי אינש קדרה בקימחא דאבישנה. פי' קמח שעשאו משיבולין לחות שנתנו אותם בתנור עד שנעשה קלי היטב וכשנקלו היטב הרי הם כלחם אפוי שאינו בא לידי חימוץ ואפ"ה אסרינן לתת מן הקמח בתבשיל שמא לא נקלו כל הצורך ויבוא לידי חימוץ וכן הילכתא'. הרי"ט ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה