ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/פסחים/פרק ה

< רש"י על הש"ס




פרק חמישי - תמיד נשחט

מתני' מתני' תמיד של בין הערבים: וקרב בתשעה ומחצה - גמר הקרבתו . שהיו שוהין שעה אחת בעשייתו ובגמ' מפרש טעמא:

ערבי פסחים - מקדמינן ליה משום דבעי למיעבד פסח אחריו בברייתא מפרש בגמ' מנא לן דפסח אחר תמיד:

חל ערב פסח בערב שבת - בעינן לאקדומי טפי משום דבעי לשחוט פסח אחריו ולצלותו מבעוד יום:

גמ' בין הערבים - משש שעות ולמעלה שהצל נוטה קרינן בין הערבים והוה ליה למכתב בערב ושני בדבוריה וכתב בין הערבים לדרשה חלוק הערב לשני חלקים שתי שעות ומחצה לכאן קודם לעשייתו וב' שעות ומחצה לכאן לאחר עשייתו:

אלא אמר רבא - כולה תקנתא דרבנן היא דמדאורייתא כל שש שעות אחרונות כשירות דהיינו מכי ינטו צללי ערב דהיינו מחצי שבע ואילך שהחמה נוטה למערב והצל למזרח כשאדם עומד כנגד החמה צלו נוטה למזרח חצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו:

ואמר מר - לקמן בהאי פירקא:

עליה חלבי השלמים - על תמיד של שחר השלם כל הקרבנות ולא תשלימם על תמיד הערב דלאחר תמיד הערב לא תקריב קרבן לפיכך אף על פי שזריזים מקדימין למצות התקינו לאחרה כדי שיביאו נדריהם ונדבותיהן ויהא כשר להקריבן ובשבת נמי אף על גב דליכא נדרים ונדבות מאחרינן ליה משום סדר גזירת נדרים ונדבות דחול כדמפרש לקמן:

צליית פסח אינו דוחה שבת - מפני שצורך הדיוט היא ויכול לצלות מבעוד יום:

ומוקמינן ליה אדיניה - מכי ינטו הצללים דהיינו בשש ומחצה:

כסידרו - של תמיד:

כסידרו בערב פסח - גרסי' ברבי עקיבא:

כסידרו בחול בערב הפסח - דהיינו בשבע ומחצה כן סידרו בשבת בערב הפסח:

ר' עקיבא אומר - בשבת של ערב הפסח הוא בשש ומחצה כסידרו בערב הפסח שחל להיות בערב שבת דכיון דבעי למיעבד פסח אחריו ובשבת לא קרבי נדרים ונדבות דניצטריך לאיחוריה מוקמינן ליה אדינה בשש ומחצה:

ומתני' דקתני - ערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה בין בחול בין בשבת רבי ישמעאל היא:

במאי קא מיפלגי - אמאי קא מאחר ליה רבי ישמעאל הא מסתבר טעמא דרבי עקיבא מפני שהפסחים מרובין לשחוט וליקרב אחריו דבשלמא כשהוא חל בחול מאחרינן ליה חדא שעתא משום נדרים ונדבות אבל בשבת למה לי לאחרינהו בשלמא בשאר שבתות לא חיישינן לאקדומי ולשנויי מחול דידיה משום נדרים ונדבות דחול אבל השתא משום פסחים בעינן לאקדומיה:

בזיכין - היא לבונה הנתונה בשני בזיכים על שתי מערכות של לחם הפנים ובשבת היו מסלקין הישנה ומסדרין את החדשה כדכתיב ביום השבת יערכנו ומקטיר הבזיכין והן מתירין הלחם לאכילת כהנים והיתה ללחם לאזכרה וחולקין הלחם מיד וצריך שעה אחת להתעסק בכך:

ר' ישמעאל סבר מוספין קודמין - לסילוק בזיכין והקטרתן וזמן מוספין אורחייהו בשש דכתיב בהו יום ולא כתיב בהו בקר דכתיב דבר יום ביומו וקיימא לן בסדר יומא בפרק אמר להן הממונה (דף לד.) בקר הוי הקדמה ויום משמע איחור:

ובזיכין בשבע - דבעי לאחרינהו דבמוספין כתיב יום ובבזיכין כתיב ביום ביום תרי זימני ומהכא ילפינן טעמא דאמר מוספין קודמין לבזיכין במסכת יומא (שם) מדכתב בה ביום השבת ביום השבת תרי זימני לאחר ועבדינן ליה בשבע ומחצה והוא הדין דמצי למיעבדיה בתחלת ח' אלא חדא דשמא אין חילוק לחם הפנים כלה בסוף שבעה ועוד כל הני זימני לא משנינן ליה אלא בשש ומחצה כדיניה או בשבע ומחצה כשאר ערבי פסחים:

בזיכין קודמין - וטעמא נמי מפרש התם גמר חוקה חוקה מחביתין:

מי קתני כו' - במילתי' דרבי עקיבא ולהכי לא פריך ליה אמילתיה דר' ישמעאל דאיהו נמי אמר כוותיה דאביי במקצת ובההוא מקצת פריך ליה רבה בר עולא לקמן:

כסידרו - של תמיד:

בחול דעלמא - כל ימות השנה דהיינו בשמונה ומחצה כך סידרו בשבת בערב הפסח דלא מקדמינן לי' למהר שחיטת הפסחים אחריו דהואיל ואינו יכול לצלותו עד שתחשך חיישינן שמא יתחמם בשר הפסח ויסריח:

ר' עקיבא אומר כסידרו - שאר ערב הפסח מפני שהפסחים מרובים וצריך להקדימם:

לא חיישינן למכמר בישרא - חימום הבשר ודומה לו באיזהו נשך (דף עד.) על הכומר של זיתים שמניחין יחד בכלי כדי שיתחממו:



אי לא חייש ניעבדיה בשש ומחצה - דהא הפסחים מרובין ובשבת לא בעי לאיחוריה משום נדרים ונדבות:

קסבר מוספין קודמין לבזיכין - ועל כרחך בזיכין בשבע ואינן פנויין בה:

בעלמא - כל ימות החול בשמונה ומחצה:

כך סידרו - בשבתות של כל השנה ואף על גב דליכא נדרים ונדבות חיישינן לסרך נדרים דחול דילמא אתו למיסרך ולמיעבד בחול נמי בשבע ומיפסלי נדרים ונדבות של אחריו:

ר"ע אומר - כל שבתות השנה הוא נשחט בשבע ומחצה כסידרו ערב הפסח דלא גזרינן משום חול:

דברי הכל היא - דר' ישמעאל ורבי עקיבא לא איירי בערב פסח כלל וכמתניתין סבירא להו בין בחול בין בשבת:

ניעבדיה בשש ומחצה - דהא זריזין מקדימין למצות:

קסבר מוספין קודמין לבזיכין - גרסינן:

כחל להיות בשני בשבת - ערב הפסח שהתמיד נשחט בשבע ומחצה:

בשני בשבת - חד מימות החול נקט ואית דאמרי יומא קמא דשבתא דחזי לארביסר נקט וחד בשבתא לא חזי לארביסר דלא בד"ו פסח ולאו מילתא היא שהרי על פי הראייה היו מקדשין:

ור"ע אומר כסידרו ערב הפסח - גרסינן ותו לא:

בשלמא לאביי ניחא - דמדקאמר רבי ישמעאל חל להיות בשבת כחל להיות בשני בשבת על כרחך כסידרו ערב הפסח דקאמר ר"ע בע"פ שחל להיות בע"ש קאמר:

אלא לרבא - דקאמר רבי ישמעאל למיכמר בישרא חייש וכסידרו בחול בעלמא קאמר הא קתני הכא כחל להיות בשני בשבת:

אלא אימא כשני בשבת - שאינו ערב הפסח דהיינו בשמונה ומחצה דחיישינן למיכמר בישרא:

כסדר כל השנה - היינו בשמונה ומחצה דחיישי' למיכמר בישרא:

כל השנים - שערב הפסח חל בחול דשחטינהו בשבע ומחצה ור"ע אמר כסידרו ערב הפסח שחל להיות בערב שבת:

מניין שלא יהא דבר - נקטר במערכה משנערכה שחרית קודם לתמיד של שחר ת"ל וערך עליה בתר ובער עליה הכהן כתיב דהוא סידור מערכה:

מאי תלמודא - דהאי העולה אתמיד של שחר קאי:

העולה עולה ראשונה - מדלא כתיב וערך עליה עולה אלא העולה הכי קאמר וערך עליה מיד העולה החשובה האמורה תחלה לכל העולות והיינו עולת תמיד דפרשת קרבנות [בפ' פינחס] דקרבן תמיד כתיב ברישא:

והקטיר עליה - אתמיד קאי דסיפיה דקרא הוא וה"ק והקטיר על העולה הזאת כלומר אחריה חלבי השלמים:

ואימא שלמים הוא דלא קרבי - אחר תמיד של בין הערבים:

השלמים - לשון השלם:

תמיד - של בין הערבים קודם לפסח:

לקטורת - של בין הערבים וכולהו יליף טעמא:

לנרות - להדלקת נרות:



יאוחר דבר כו' - טעמא דרישא קא מפרש תמיד קודם לפסח דדין הוא שיאוחר הפסח שנאמר בו בערב ובין הערבים תזבח את הפסח בערב (דברים טז) ושחטו אותו וגו' (שמות יב) לתמיד שלא נאמר בו אלא את הכבש השני תעשה בין הערבים (במדבר כח):

אי הכי קטרת ונרות נמי ליקדמו לפסח - משום האי טעמא גופיה יאוחר דבר כו' דבקטרת ונרות חד בין הערבים כתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה (שמות ל) ובין הערבים אתרוייהו קאי:

דמיעט רחמנא - גבי נרות:

אותו מערב ועד בקר ואין אחר מערב ועד בקר - ואין לך עבודה כשירה אחריה להתחיל:

תן לה מדתה - חצי לוג לכל נר דאין לך ליל ארוך שלא יהא לך בה כשיעור:

ואתקש קטרת לנרות - מה נרות אין עבודה כשירה אחריה אף קטרת אין עבודה כשירה אחריה:

תמיד קודם לקטרת וקטרת קודם לנרות - טעמא מפרש בסדר יומא בפרק אמר להן הממונה:

ההוא למעוטי עבודה שבפנים - ההוא אותו לאו למעוטי פסח אתא שהיא עבודת חוץ דמסתברא דכי קא ממעיט עבודת פנים דכוותה קממעיט נרות עבודת פנים וקטרת עבודת פנים:

תהא מיקטרא קטרת - כבר תהא מוקטרת: אין לך כל דבר באשים קודם לתמיד של שחר אלא קטורת שנאמר בה בפרשת ואתה תצוה בבקר בבקר ובתמיד לא כתיב אלא חד בקר:

ומחוסר כפורים - כגון מצורע או זב ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד ואם לא יביאנה לא יאכל פסח דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת:

שטובל - ואע"פ שטבל אתמול בשביעי שלו צריך לטבול אחר שהביא כפרתו דתנן בחומר בקודש (דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכים טבילה לקודש:

בשאר ימות השנה - אם הביא שלמי נדבה קודם התמיד והוא היה מחוסר כפורים ואם לא יביא כפרתו לא יאכל את שלמיו דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם אלמא אכילת קדשים עשה היא בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל:

דהשלמה - עליה השלם: האי עשה (דהשלמה) מהאי עשה (דאכילת קדשים):

הכא - דקא"ר ישמעאל אף מחוסר כפורים במצורע עני קאמר שמביא חטאת העוף ונאכלת לכהנים ואין בה הקטרה ועשה דהשלמה גבי הקטרה כתיב וטהרה של מחוסרי כפרה תלויה בחטאת כדכתיב (ויקרא יב) והקריבו לפני ה' וכפר עלי' ובחטאת קאי ביולדת:

מעלה ומלינה בראש המזבח - כדכתיב והקריבו לפני ה' וכפר עליה ולמחר יקטירנה לאחר תמיד של שחר ולינה אינה פוסלת בראש המזבח כדאמר בזבחים בפ' המזבח מקדש (דף פז.) לד"ה דלא ירדו:

והא איכא אשם מצורע - דלא אתי עוף:

וכ"ת אשם לא מעכב - לא גר' דהיכי תיסק אדעתין דלא מעכב הרי עיקר טהרה תלויה בו שהרי נותן מדמו על גבי בהונות: בחטאת ואשם פשיטא לן דמעכבי טהרה לאכילת קדשים חטאת כדאשכחן ביולדת אשם שהרי ממנו לבהונות:

ואת השני - בתרי' דהאי קרא כתיב בשבועת ביטוי וממילא ידעי' כיון דהאי שני עולה חטאת הוה ראשון:

זה בנה אב - הבנין הזה בנה הכתוב אב ללמד לכל חטאות שיקדמו לעולות הבאות עמהן:

וקיימא לן - בזבחים בפרק כל התדיר (דף צ.) דהאי בנין אב לא איצטריך אלא לחטאת העוף הבאה עם עולת בהמה כגון יולדת עשירה שמביאה עולתה בהמה וחטאתה עוף שתקדים חטאת לעולה:



והעלה הכהן את העולה ואת המנחה וגו' - בפר חטאת כתיב ומדהוה ליה למיכתב ואת העולה יעלה וכתיב והעלה משמע אפילו הביא העולה קודם לחטאת יכפר:

דסברי דיומא היא - כשמקטירים כל הלילה אברים שניתותרו מקרבנות שנשחטו ונזרק דמן קודם לתמיד ויראו את האברים הללו יהו סבורין שגם אלה ניתותרו וראויין להקטירם היום ויקטירם ועברי אעשה דהשלמה:

זריזין הן - והמעלן שם יודיע לאחיו הכהנים ויזהרו בהן:

אמר ליה רב אשי כו' - אדרב פפא פריך דאמר מלינן:

מכדי כל כמה דלא מקטרי אמורין - דחטאת כהנים בשר החטאת לא מצי אכלי ובעלים לא הויא להו כפרה ועדיין מחוסר כפורים הוא והיאך יאכל בקדשים:

בחזה ושוק - הנתונים לכהנים מן השלמים:

ואכלו אותם - במלואים כתיב:

אשר כופר בהם - כתב כפרה גבי אכילה למימרא דאף באכילה תלויה כפרה:

כיון דלא אפשר - לאקטורינהו האידנא משום עשה דהשלמה עשאום כמי שנטמאו או שאבדו ומשתרו כהנים באכילת בשר והויא כפרה לבעלים:

הא כל הלילה ילין - למטה ומעלן ומקטירן כל הלילה ואינו נפסל אלא אם כן מצאן בעלות השחר כשהוא למטה אלמא כל הלילה ראוי להקטיר:

והכתיב עליה השלם - דמשמע שלא יתעכב דבר אחר תמיד של בין הערבים:

כשנתותרו - מקרבנות שנזרק דמן קודם תמיד ולא הספיקו להקריב דכיון דנראה להקרבה קודם לכן על תמיד של שחר הוא מושלם:

הא כל הלילה ילין - ויקטירנו בלילי י"ט ואע"פ שנותר מקרבן של חול דהא י"ד שנזרק דם הפסח בו חול הוא:

ואנן ניקו כו' - קושיא היא: שבקי' לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה מדקשו קראי אהדדי על כרחיך קראי גופייהו מוקמי אנפשייהו הכי:

מתני' הפסח ששחטו שלא לשמו - לשם שלמים:

או קיבל או הלך או זרק שלא לשמו - שבארבע עבודות הללו הפסח נפסל במחשבתן אם לפסול אם לפגל כדיליף בשמעתא קמייתא דזבחים (דף ד.):

או לשמו ושלא לשמו - בגמרא מפרש אי במחשבת עבודה אחת קאמר אי במחשבת שתי עבודות כגון קיבל לשמו וזרק שלא לשמו:

פסול - דכתיב זבח פסח הוא שתהא זביחתו לשם פסח וכתיב הוא למעוטי נשחט שלא לשמו:

גמ' בעבודה אחת תנן - וחישב בה לשמו ושלא לשמו ואפ"ה קתני פסול ור' יוסי היא דאמר במסכת תמורה (דף כה.) אף בגמר דבריו אדם נתפס דבוק:

דאי ר' מאיר האמר תפוס לשון ראשון - במסכת תמורה (ג"ז שם) גבי האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים ר"מ אומר הרי זו תמורת עולה ר' יוסי אומר דבריו קיימים ותרעה עד שתומם ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמי':



או דילמא בשתי עבודות תנן - אחת חישב לשמו ובשניה שלא לשמו והכא ליכא למימר תפוס לשון ראשון שהרי ארבעתן העבודות חשובות זו כזו ליפסול את הזבח באחת מהן ואפילו לרבי מאיר מיפסיל: ומהדר גמרא אהייא מהני לישני דסיפא דמתניתין קיימא הך בעיא:

אי נימא אשלא לשמו - ברישא והדר לשמו הא בין לר' מאיר בין לר' יוסי אפילו בעבודה אחת מיפסיל לר' מאיר דהא אמר תפוס לשון ראשון לרבי יוסי נמי מיפסיל דהא ר' יוסי אף בגמר אית ליה כלומר תחלת דבריו של אדם וסופן בכולן דעתו נתפסת וכולן מתקיימין:

אלשמו ושלא לשמו - דאי בעבודה אחת נמי פסיל ליה מתני' תו לא מיתוקמא כרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון ולשון אחרון לא חייל:

אי נימא כדקתני - שחט וקיבל והלך וזרק כולן שלא לשמו ולאו או קאמר למה לי בכולהו הא בחדא קי"ל בזבחי' בשמעתא קמייתא דהזבח נפסל:

לעולם - סיפא נמי דקתני לשמו ושלא לשמו בשתי עבודות ודקשיא לך היינו רישא לא תיקשי רישא מיירי דכי שחט חישב בה לשמו וכשזרק חישב בה שלא לשמו וסיפא מיירי דבשעת שחיטה חישב תרתי מחשבות חדא על השחיטה לשמו וחדא על הזריקה שלא לשמו:

דאמר הריני שוחט לשמו - על מנת לזרוק שלא לשמו והכא ליכא למימר תפוס לשון ראשון דהא אעבודה אחריתי קאי לשון שני וקא משמע לן מתני' דמחשבין מעבודה לעבודה כלומר דמחשב בשעת עבודה זו על חברתה לעשותה במחשבת פסול נפסל מיד ואפילו לא עשה השניה במחשבת פסול כמו שחיטה:

והיינו בעיא דרב פפא - דאמר מחשבים מעבודה לעבודה בשחיטת קדשים בפ"ק (ד' י) דאמרינן התם מתקיף לה רב פפא דילמא הא קמ"ל דמחשבין מעבודה לעבודה:

השתא לשמו ושלא לשמו - דעבודה ראשונה בכשרות אמרת פסול במחשבת עבודה שניה:

שלא לשמו ולשמו מיבעיא - דכיון דנפסל בעבודה ראשונה מהיכן יחזור ויוכשר:

אלא לאו בעבודה אחת - ותנא לשמו ושלא לשמו לאפוקי מדרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון ותנא שלא לשמו ולשמו דלא תימא תפוס לשון אחרון דהא הדר ביה מקמא וכי שחיט אהאי בתרא קא שחיט קמ"ל דר' יוסי הוא דאמר בכל דבריו אדם נתפס ולא הדר ביה אלא אתרוייהו איכוין:

ומדסיפא - שלא לשמו ולשמו בעבודה אחת קאמר דבשתי עבודות לא איצטריך:

רישא - דלשמו ושלא לשמו נמי אף בעבודה אחת ור' יוסי היא:

לעולם בשתי עבודות - ודקשיא לך פשיטא הא איפסיל ליה מעבודה קמייתא:

איידי דתנא לשמו ושלא לשמו - לאשמעינן דמחשבין מעבודה לעבודה כדלעיל תנא נמי שלא לשמו ולשמו:

שלא לאוכליו - לחולה ולזקן שאין יכולין לאכול כזית ואין בו מנויין אחרים אלא הן:

פסול - דאיש לפי אכלו כתיב (שמות יב) הראוי לאכול:

שלא למנוייו - נימנו עליו חבורה זו ושחטה לשם חבורה אחרת:

לערלים - ישראל שמתו אחיו מחמת מילה והן פסולין מלאכול פסח דכתיב כל ערל לא יאכל בו (שם):

טמאים - נמי אסורים בקדשים ובכרת הן על אכילתן:

הכא פשיטא בעבודה אחת קאי - דהא חדא מחשבה הוא דאיכא:

רישא נמי בעבודה אחת - כלומר אפילו בעבודה אחת ודלא כר' מאיר:

מידי איריא - וכי ראיה היא זו:

סיפא - דבמחשבה אחת מיירי ליכא לאוקומה אלא בעבודה אחת:

רישא - דמיירי בשתי מחשבות איכא לאוקומא אי אף בעבודה אחת ודלא כר' מאיר:

אי בשתי עבודות - ולא בעבודה אחת ור' מאיר:

לאוכליו ושלא לאוכליו - כדמפרש ואזיל:

היכי דמי אי נימא בשתי עבודות - שחטו לאוכליו ע"מ לזרוק שלא לאוכליו ואשמעי' דכשר:

וטעמא מאי משום דאין מחשבת אוכלין - אין מחשבת פסול האוכלין כגון חולה וזקן פוסלת בזריקה דבשחיטה הוא דכתיבי אוכלין לפי אכלו תכוסו והיינו תשחוט כדמתרגמי' ושחט ויכוס:

ה"ג בעבודה אחת כגון בשחיטה דמהני' בה מחשבת אוכלין פסול - ואפי' כה"ג דאמר לאוכליו ושלא לאוכליו:

והא קיימא לן - לקמן (דף סא.):

מקצת אוכלין - כגון הכא דנימנו בו ראויין לאכול ושחטו לשם כולן כשר דהא כולה שחיטה נמי משום אוכלין צריכה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולקמן מפרש מאי שנא דלשמו ושלא לשמו פסול ולאוכליו ושלא לאוכליו כשר:



אלא לאו בעבודה אחת - אף בעבודה אחת כשר ומתני' בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות קאמר בעבודה אחת כגון בשחיטה מכשר ליה דמשום מקצת אוכלין לא פסלי ובשתי עבודות כגון שחט לאוכליו וזרק שלא לאוכליו אף על גב דכולה זריקה שלא לאוכליו כשר משום דאין מחשבת אוכלים בזריקה:

ומדסיפא אף בעבודה אחת קאמר רישא נמי אף בעבודה אחת קאמר - דלשמו ושלא לשמו פסול דאף בגמר דבריו אדם נתפס ורבי יוסי היא ולא ר' מאיר:

סיפא בעבודה אחת - רישא אימא לך אי אף בעבודה אחת ורבי יוסי היא אי בשתי עבודות קאמר ולא בעבודה אחת ור"מ דאי בעבודה אחת כשר בלשמו ושלא לשמו דתפוס לשון ראשון:

פסח בשאר ימות השנה - כגון שהפרישו קודם לכן ימים רבים וקיימא לן דכשר לשלמים בפירקין דלקמן (ד' ע:) ואם שחטו לפסח פסול דלאו זמניה ואי לשם שלמים שחטו כשר והיכא דשחטו לשמו ושלא לשמו מהו:

אמריתא לשמעתא - למילף מדין בנין אב דפסול:

אין מוציאו מידי שלא לשמו - לתפוס לשון אחרון לבדו ולהכשיר הנשחט שלא לשמו ולשמו:

אף שלא לשמו כו' אין מוציאו מידי לשמו - לתפוס לשון אחרון ולהכשירו:

שכן נוהג - פסולו בכל הזבחים או לפסול לגמרי בפסח וחטאת או לפסול מעלות לבעלים לשם חובה בשאר זבחים כדתנן (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין לזרוק ולהקטיר אימורים ולאכול בשרן ולא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מפסח וחטאת שפסולין לגמרי אלמא נוהג בכל הזבחים הלכך לא אתי לשמו ומפיק לה מידיה לגמרי:

תאמר - בפסול דלשמו שאינו נוהג אלא בפסח בשאר ימות השנה וכיון דקיל אתי שלא לשמו ומפיק ליה מידיה:

מהיכא דלא אמר - דאף על גב דהיכא דלא אמר ברישא לשמו ואמר שלא לשמו כשר היכא דאמר פסול:

דהא שלא לאוכליו פסול - ואף על גב דסתמיה לאוכליו קאי אתי שלא לאוכליו ומפיק ליה מסתמיה וכי אמר ברישא לאוכליו והדר שלא לאוכליו לא אתי שלא לאוכליו ומפיק ליה מידי לאוכליו וכשר:

הכי השתא - ומי דמי סתמא דלאוכליו לסתמא דלשמו דתילפינהו מהדדי התם סתמא דלשמו אלים טובא דכל כמה דלא איעקר ליה שם פסח מיניה סתמא לשמו קאי ואפילו הכי כי אמר שלא לשמו מפיק ליה מסתמיה הלכך כי אמר לשמו ברישא נמי יליף מיניה דאתי שלא לשמו ומפיק ליה מידיה דלא שאני לן בין היכא דאמר מהיכא דלא אמר אבל לאוכליו מי אלים סתמא דידיה דסתמא ליקו להני אוכלין הא אי בעי מימשכו הני מיניה ומוכרין אותו לחבורה אחרת:

דתנן נמנין עליו ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט - הבא למנות עליו ימנה והרוצה למשוך ידיו ממנו שכבר נמנה עליו מושך הלכך לא אלים סתמא דלאוכליו ואף על גב דאתיא מחשבת שלא לאוכליו ומפקא ליה מסתמא ופסל ליה שאני לן היכא דאמר לאוכליו ברישא מהיכא דלא אמר דהתם טעמא משום דלא אלים סתמיה הוא ואיכא למימר אימשכו להו קמאי ואימנו עליה חולה וזקן ואישתחיט כוליה שלא לאוכליו וכי אמר לאוכליו ושלא לאוכליו הוו להו מקצת אוכלין ולא פסלי:

ה"ג פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים מהו - ול"ג לשמו שחטו סתם בשינוי בעלים של ראובן היה ושחטו לשם שמעון אבל לא עקר שם פסח ממנו:

כשינוי קודש - שלא לשמו:

שינוי בעלים פוסל - בפסח בזמנו לגמרי וכן בחטאת ובשאר זבחים מונען מלעלות לשם חובה וכל תורת שינוי קודש עליהן בשמעתא קמייתא דזבחים:

פסולו בגופו - שמחשבתו על עצמו של קרבן:

וישנו בארבע עבודות - שחט או קיבל דמו (או זרק או הלך) שלא לשמו פסול דבכל ארבע עבודות דם ילפינן ליה לפוסלה בפ"ק דזבחים (ד' ז.) שחיטה מזבח פסח שתהא זביחתו לשם פסח ושאר עבודות מועשית פסח שיהו כל עשיותיו לשם פסח:



וישנו לאחר מיתה - מת בנו מביא קרבן אביו ואם שחטו שלא לשמו לא עלה לשם חובה ואחריות הקרבן מוטל על נכסי המת וצריך להביא אחר וישנו בקרבן צבור כקרבן יחיד:

אבל בשינוי בעלים - מחשב בדבר אחר הוא ואינו בארבע עבודות בשאר זבחים דלאו פסח דלאו עיקרן לאכילה אתי אלא לכפרה לא שייך שינוי בעלים אלא בזריקה שאין לו בקרבן אלא כפרתו וכפרה ליתא אלא בזריקה וכי מרבינן שאר עבודות לפוסלה בשינוי בעלים בפ"ק דזבחים לא מרבינן אלא שוחט להתכפר אחר בזריקת דמו או מוליך או מקבל לזרוק לשם אחר או זרק ממנו לשם אחר אבל שוחט לשם אחר שתהא השחיטה לבדה לשם אחרים אבל בשעת שחיטה אין דעתו על הזריקה אלא לבעליו כשר והכי אמרי' התם אמר רב אשי ק"ו ומה אם במקום שאמר הריני שוחט לשם פלוני דכשר שחטו לזרוק לשם פלוני פסול מקום שאם אמר כו' ש"מ מיהא דאין מחשבת שינוי בעלים בשאר עבודות אא"כ מחשבין באחת מהן על מנת לזרוק אבל בשינוי קודש שחט שלא לשמו פסול דכתיב זבח שלמים זביחה לשם שלמים וכן בחטאת ושחט אותה לחטאת וכן פסח זבח פסח הוא ומיהו ודאי פסח שעיקרו לבעליו ליאכל בא שחטו שלא לשם בעליו להאכילו למנויין אחרים. פסול כדקתני מתני' שחטו שלא למנויו פסול וע"כ בחישב על השחיטה לחודא קאמר לא על מנת לזרוק מדאיפלגו בה אמוראי בגמרא שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים מכלל דשחטו לערלים דמתניתין במחשב על השחיטה קאמר ושלא למנויו דומיא דלערלים דהא גבי הדדי קתני להו:

ואינו לאחר מיתה - דאין שם בעליו עליו מאחר שמת ואם שינה שמו כשר:

ואינו בצבור - דלשם מי ישנה אותו שלא יהא בעליו אם לשם נכרים לא מיפסיל כדאמרי' התם ולקמן בשמעתין דאין שנוי בעלים פוסל אא"כ שינהו למחויב כפרה כמותו דיליף מלכפר עליו עליו ולא על חבירו אלמא שינוי בעלים פסול בחבירו דומיא דידיה ומחויב כפרה כמותו ואי לא לא פסיל:

ואע"ג דתרתי - מהנך פירכי:

לאו דווקא - כלומר לאו פירכי נינהו תרתי מיהא דווקא ומפרש ואזיל הי תרתי לאו דווקא פסול מחשבה לא מיקרי פסול הגוף:

ולרב פנחס - בפ"ק דזבחים אמרה:

יש בעלים לאחר מיתה - ואם שחטו לשם בעלים אחרים צריך היורש להביא אחר:

כמי שאין לו בעלים - כמי ששחטו בזמנו שלא לשם בעלים ואני שמעתי שינוי בעלים אינו בזריקה כדאמרי' אין מחשבת אוכלים בזריקה ואי אפשר לומר כן דמחשבת שלא לאוכליו מנויין עליו הן ובשחיטה הוא דגלי רחמנא ולא בשאר עבודות אבל מחשבת שלא למנויו דהיינו שינוי בעלים עיקרה בזריקה הוא כדיליף לקמן בשמעתין בזריקה וכפר עליו ולא על חבירו:

מתני' לאוכליו ושלא לאוכליו כשר - דמקצת אוכלין לא פסלי ולקמן מפרש טעמא:

ממרס בדמו - שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה:

ואם נזרק - קודם לתמיד כשר דאע"ג דאמרן (לעיל ד' נט.) יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים וגו' לא מיפסיל בהכי:

גמ' מכסת - לשון מנויין כמו את מכסת הערכך (ויקרא כז):

סורסי - ארמי חכמי האומות קורין לו לינג"א שוריי"א (שפה סורית) :

כוס - שחוט למימרא דבשעת שחיטה צריך להתכוין למנויו:

לפי אכלו - הראוי לאכול פרט לחולה ולזקן ולערל ואפילו הן מנויין:



שחטו - להאכילו למולין מנויין אבל יתכפרו בו בזריקתו ערלים או מנויין או שאינן מנויין:

אין מחשבת ערלים בזריקה - לא מהני לפסול וטעמא מפרש לקמיה:

מנא אמינא לה כו' - רישא דברייתא וכל ערל לא יאכל בו:

יכול יפסול - ערל:

בני חבורה הבאין עמו - שאם נמנו עליו מולין וערל שמתו אחיו מחמת מילה ושחט לשם כולם יכול יפסל:

הואיל וטומאה פוסלת - אם שחטו לטמאין דבעינן הראוי לאוכלו כדכתיב איש לפי אכלו תכוסו תשחטו ולתנא קמא דלית ליה לשון סורסי בתריה כתיב ושחטו אותו:

וערלה פוסלת - מהאי טעמא נמי דראוי לאכילה בעינן:

מה טומאה לא עשה בה מקצת טומאה - כגון לטמאים ולטהורים:

ככל טומאה - כאילו נשחט כולו לטמאים ולקמן פריך מאי שנא טומאה דפשיטא ליה ומאי שנה ערלה דמספקא ליה:

וזמן פוסל - שחטו על מנת לאכול הימנו כזית חוץ לזמנו נעשה כולו פיגול והיינו מקצת זמן שלא חישב אלא על כזית הימנו כדכתיב אם האכל יאכל וגו' ותניא בתורת כהנים ובזבחים (דף כט.) כוף אזנך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר וכתיב האכל יאכל אכילה בכזית: ערלה וטומאה אינה נוהגת בשאר זבחים כפסח שכן ערל וטמא משלחין קרבנותיהן דלא מעכבא בהו אכילת בעלים:

ערלה לא הותרה מכללה - שאין שום קרבן נאכל לערלים דילפינן ביבמות (דף עג.) דערל אסור בקדשים דאתי בקל וחומר מפסח הקל וזמן נמי לא הותר לשום קרבן לאוכלו חוץ לזמנו וטומאה הותרה מכללה כדמפרש לקמן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה:

ת"ל זאת - חקת הפסח וכתיב בההיא פרשתא כל ערל לא יאכל בו:

מאי זאת - היכי משמע מזאת דאינו פוסל בני חבורה הבאין עמו על כרחיך מילתא אחריתי קאמר והכי קאמר ת"ל וכל ערל עד דאיכא כולה ערלות וזאת אתא דלא תימא הוא הדין לזריקה דכולה ערלות מיהא פסלה ביה אם שחטו למולין על מנת לזרוק דמה לערלים לבדם:

תלמוד לומר זאת - דמשמע בעבודה א' הוא דפסלה ערלות והיינו שחיטה דהיא תחלה לעבודות והיא הוזכרה אצל מנויין ואוכלין כדמפרש:

וכ"ת מאי קולא דזריקה - דתימא האי זאת אשחיטה קאי ולמעוטי זריקה היינו קולא דהא לא אתרבי מחשבת אוכלין אצל זריקה דשחיטה גלי בה רחמנא הלכך מסתברא דזאת דפסול כולה ערלות אשחיטה קאי ולאו אזריקה וזאת משמע מיעוטא:

ורב חסדא - דאמר לעיל יש מחשבת (אוכלין) [ערלים] בזריקה אמר לך האי זאת לאו לקולא גבי זריקה הוא אלא לאחמורי עליה אתא והכא קאמר זאת היא דמקצת ערלה לא פסלה בה אבל זריקה אפילו מקצתה פסלה:

וכי תימא מאי חומרא דזריקה - משחיטה דמוקמית קולא דמקצת ערלה לא פסלה אשחיטה אבל זריקה אפי' מקצתה פסלה היינו חומרא דילה דלא מקיים פיגול אלא בזריקה אם חישב באחת מארבע עבודות על מנת לאכול הימנו כזית חוץ לזמנו פיגול הוא וחייבין עליו כרת אפילו אכל ממנו תוך זמנו כדכתיב (ויקרא ו) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ובלבד שיעשו כל עבודות שלאחריה שלא בפסול אחר אלא או בשתיקה או בכשרות על מנת תוך זמנו או על מנת פיגול כמותה אבל חישב באחת מעבודות שלאחריה פסול אחר כגון חוץ למקומו שוב אין בו כרת כדאמרי' בזבחים (דף כח:) ובמנחות בפרק שני (דף טז.) הרצאה כתיבה בפיגול נאמר לא ירצה בפיגול ונאמר בכשר מיום השמיני והלאה ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו בכשרות אף הרצאת פיגול עד שיקרבו כל מתיריו או בפיגול או בכשרות אלמא לא מיקבע וודאי של פיגול אלא בזריקה שהיא סוף העבודה דכל שעתא קאי בספק שמא יחשב פסול אחר בעבודה הבאה ויפקיע שם פיגול ממנו:

מתקיף לה רב אשי - בין לרבה בין לרב חסדא ממאי דהאי וכל ערל עד דאיכא כולה ערלה משמע דנייתי זאת למעוטי זריקה למר לחומרא ולמר לקולא ות"ל זאת דקתני תנא מילתא אחריתי קאמר דילמא זאת דקתני תנא. אמילתיה קאי ומינה יליף דאינו פוסל בני חבורה הבאין עמו ומשום דכל ערל כל דהו משמע והכי קאמר יכול יפסול בני חבורה דכל ערל כל דהו משמע ושוב לא יאכל בו שום אדם:

ת"ל זאת - עבודה שלימה בעינן בערלות ולעולם לא שנא שחיטה ולא שנא זריקה שוין:



בהאי קרא פליגי - וכשיתכפרו בו ערלים דקאמר שאין מנויין עליו קאמר ומשום מחשבת שלא למנוייו קאמרי אבל במנויין עליו ושחטו למולים שהן נמי מנויין לזרוק דמו למנוייו ערלים שבהם לבדם דהויא כולה זריקה לערלים מנוייו דכולי עלמא פסול ובערלים שאינן מנויין ומשום מחשבת שלא למנוייו פליגי ובהאי קרא דשלא למנוייו בזריקה מהכא נפיק בכל הקרבנות לכפר עליו היינו זריקה עליו ולא על הזורק לשם חבירו:

רבה סבר חבירו - דפסול משום שינוי בעלים דומיא דידיה בעינן מה הוא דבר כפרה כו':

מתקן נפשיה - מל את עצמו:

הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה לא לקי - ואע"ג דאיהו השתא לא סעד ליה ולא צריך למידי:

אלא דרב חסדא קשיא - השתא היכא דלא מחוסר מעשה כגון זימון אורחים דלאו מעשה הוא לית ליה הואיל הכא גבי ערל דמחוסר מעשה אית ליה הואיל:

לקולא - לפוטרו ממלקות:

לחומרא - לפסול בפסחים:

בטומאת גברי - שנמנו עליו טמאים וטהורים וכדפרישית לעיל:

לא פסלי להן טמאין - לפסח על הטהורין:

ערל וטמא משלחין קרבנותיהן - בעזרה חוץ מפסח דבעינן ראוי לאוכלו שאכילת בעליו מעכבת בו דכתיב לפי אכלו תכוסו:

ואיבעית אימא - לעולם בטומאת בשר ומאי אינו נוהג בכל הזבחים אין מנהגא בשאר זבחים שוה למנהגא בפסח דאילו בשאר זבחים לר' יהושע דאמר בכיצד צולין (לקמן דף עז.) אם אין בשר אין דם אם בשר קיים לאכילת אדם או חלב קיים לאכילת מזבח זורק את הדם ואילו פסח לא מהניא אכילת מזבח לזרוק דם עליה אלא אם נשתייר כזית בשר כדתנן בכיצד צולין:

דנין דבר שלא הותר מכללו - ערלה במקום שאסרה דהיינו בפסח לא הותרה:

מדבר שלא הותר מכללן - זמן:

היכא אישתראי - טומאת בשר לאכילה אפילו קרבן ציבור שדוחה טומאה הני מילי להקרבה אבל למיכלה בטומאה לא דתנן בכיצד צולין (דף עו:) חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה כו':

אלא פשיטא בטומאת גברי - שאפילו פסח שלא הותר ליחיד טמא לשלח פסחו לעזרה לשחוט הותר לציבור טמאין להביא פסחיהן בטומאה אם רובן טמאין נמצא שהותרה מכלל איסורה:



שמתחלתו לא בא - לא נאמרה הבאת עיקר פסח אלא לאכילה וכי שרייה רחמנא לאיתויי בטומאה ברוב ציבור כדכתיב איש איש כי יהיה טמא וגו' איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נידחין אדעתיה למיכליה שרייה:

שעברה שנתו - שנולד אשתקד קודם ראש חודש ניסן והפרישו לשם פסח וכי מטא ראש חדש ניסן ועברה שנתו תו לא חזי לפסח דכתיב זכר בן שנה וקאי לשלמים כדילפינן בפירקין דלקמן (ד' ע:) פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא:

ושחטו בזמנו לשמו - גרס דהוה ליה שוחט שלמים לשם פסח בזמנו:

ר' אליעזר פוסל - טעמא מפרש בפ"ק דזבחים ומה פסח שמותרו בא שלמים שחטו לשם שלמים בזמנו פסול שלמים שאין מותרן בא פסח שחטן לשם פסח בזמן פסח אינו דין שפוסל:

ורבי יהושע מכשיר - דכל זבחים שנזבחים שלא לשמן כשירין חוץ מפסח וחטאת ואי משום דנשחטו לשם פסח קל וחומר הוא ומה שלא בזמנו שאינו כשר לשמו אחרים כשירים לשמו בזמנו שהוא כשר לשמו אינו דין שיכשרו אחרים לשמו וכל טעמייהו התם מפרש:

שלא בזמנו - לא פסיל ליה ר' אליעזר אם שחטו לשם פסח כדאמר ליה ר' יהושע ומה שלא בזמנו שאינו כשר לשמו אחרים כשירים לשמו ולא מיהדר רבי אליעזר לדידי שלא בזמנו נמי אחרים פסולים לשמו ואמאי לרב חסדא דאמר לחומרא אמרינן הואיל נימא הכא הואיל ואלו זמנו הוה ושחיט לשמו מיפסיל הכא הכי נמי ליפסיל כדקאמר גבי ערל הואיל ואי הוה מל פסיל השתא נמי פסיל:

שלא בזמנו שהוא כשר לשם אחרים - דנפקא לן לקמן (דף ע:) מוזבחת פסח צאן ובקר דפסח שניתותר לאחר הפסח קרב שלמים ואף קודם הפסח נמי נפקא לן בפ"ק דזבחים מקרא אחרינא מואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח יהא לזבח שלמים:

אחרים כשרים לשמו - דהא איתקש פסולו לשם אחרים ופסול לאחרים לשמו:

ספר יוחסין - מתני' דדברי הימים:

אין שונין ספר יוחסין לא ללודים כו' - לדחוייה איכוון ל"א לפי שאינן מיוחסין:

לא יצתה ידי חובתה - לא יכלה לשנותה בשלש שנים:

שקל קלא - מוט"א (גוש אדמה) :

בהדי דקא שקיל ואזיל א"ל - ר' שמלאי לר' יוחנן:

מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו - מאי שנא דלשמו ושלא לשמו פסול לאוכליו ושלא לאוכליו כשר:

פסולו בגופו - מחשבה בגופו של קרבן אבל מחשבת אוכליו פסול דבר אחר הוא:

אי אפשר לברר - דמה חלק לשמו ומה חלק שלא לשמו אבל אוכליו אפשר לברר חלק אוכליו לצד זה וחלק חולה וזקן בצד אחר אי נמי לברר אם אמת מחשבתו אם אין בה ממש כגון יאכילנו לראויין ונמצאת מחשבתו בטילה למפרע ולשאינן ראויין יחזור דמיהן וכך שמעתי:

אינו בארבע עבודות - דאין מחשבת אוכלין בזריקה מחשבת אכילה לא שייכא בקרבן ציבור דלא שייכא אלא בפסח:

תשש כחן - שנגנזו מהן טעמי תורה שהיו בו:

נגנז - נשתכח:

מאצל לאצל - שני מקראות הן ופרשה גדולה ביניהן ולאצל ששה בנים וקא חשיב ואזיל הבנים וסיפא דפרשתא אלה בני אצל:



וכדרבא - בפ"ב דזבחים:

עדיין היא מחלוקת - גבי תפוס לשון ראשון דאיפלגי בה ר' מאיר ור' יוסי באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי רבי מאיר דתפוס לשון ראשון רבי יוסי אומר דבריו קיימים דאף בגמר דבריו אדם נתפס ואיבעיא להו אמר חציה עולה וחציה שלמים מי מודה בה ר' מאיר או לא מי אמרינן טעמא דרבי מאיר משום דנמלך הוא וכיון דחל שם עולה תו לא פקע אבל כי אמר לחצאין ליכא למימר הכי או דילמא כיון דפשטא ביה קדושת עולה ברישא תו לא חיילא קדושת שלמים ואמר אביי: בהא ודאי מודי ר"מ רבא אמר עדיין היא מחלוקת ואותביה רבא לאביי מהשוחט את הזבח לאכול כזית בחוץ כזית למחר דקא פליג ר' יהודה אדרבנן ואמר כר' מאיר תפוס לשון ראשון דקאמר זה הכלל כל שמחשבת זמן קדמה למחשבת מקום פיגול וחייבין עליו כרת לא שנא בעבודה אחת ולא שנא בשתי עבודות שחישב בעבודה שניה מחשבת פסול בתר מחשבת פיגול לא מפקע ליה מיד פיגול דתפוס לשון ראשון ורבנן סברי אף בגמר דבריו הוא נתפס והויא לה בחדא עבודה עירוב מחשבות ולא קרב המתיר כמצוותו ואנן בעינן דלא ליהוי ביה פסול אחרינא דהרצאה כתיב ביה אלמא מאן דאית ליה תפוס לשון ראשון אפילו לחצאין אית ליה דהא זיתי טובא יש בזבח ופליג ר' יהודה ואמר ליה אביי מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף וחדא מחשבה היא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כו' וכגון דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו ושני חוץ למקומו ור"מ סבר מפגלין בסימן אחד מכלל דרבא דאותביה מהא ס"ל אליבא דר' מאיר ור' יהודה דאינה לשחיטה אלא לבסוף וכולה מחשבה בסוף שחיטה הוא והוה ליה חדא מחשבה ונמלך ליכא למימר דהא בשני זיתים חישב ואפילו הכי פליג והיינו דאמרינן הכא לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכל מחשבת שחיטה לא מהניא אלא אם כן חישב בגמרה וכדרבא דאמר התם עדיין היא מחלוקת באומר לחצאין וע"כ אית ליה לרבי מאיר אינה לשחיטה אלא לבסוף ואחרים היינו ר"מ הילכך בגמר שחיטה אין שהות לומר שני דברים והיכא דהקדים מולין לערלים בסוף שחיטה מולין חיילי כולה הקדים ערלים למולין ערלים חיילי כולה והוה ליה כולה ערלה ופסלה:

והכא במאי עסקינן - דקתני הקדים ערלים למולין פסול כגון שגמר בלבו להוציא מולין אחר ערלים ולומר לערלים ולמולין כל מחשבה דקדשים מוציא בפיו הוא:

לא בעינן פיו ולבו שוין - והלך אחר פיו ואיכא כולה ערלה ואע"פ שלא היה בלבו אלא למקצתה:

שאיני נהנה לזה - לאיש הזה:

לא אמר כלום - וסתם משנה היא ור"מ היא: סימן שני אף לערלים גרסינן בסימן ראשון לא היה דעתו אלא למה שהוציא בפיו ובסימן שני היה מוסיף על מחשבתו הילכך כי הקדים ערלים למולין נגמר סימן ראשון בערלים:

ור' מאיר לטעמיה דאמר - במנחות מפגלין בחצי מתיר דתנן פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ כלומר חישב בהקטרת האחד על מנת לאכול מן השיריים למחר ר"מ אומר פיגול וחכ"א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר:

יש פיגול - במחשבת חצי מתיר והאי חצי מתיר הוא דשחיטה בשני הסימנין היא:

פתיכי - מעורבין:

מתני' השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה - דלא תשחט על חמץ וגו':

אף התמיד - של בין הערבים דערב הפסח ששחטו על החמץ וטעמא יליף בגמ':

ר"ש אומר הפסח בי"ד - ששחטו על החמץ:

לשמו חייב - משום לא תשחט על חמץ דפסח כשר הוא ושחיטה ראויה היא (ושמה שחיטה):

ושלא לשמו פטור - דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה והכי אית ליה לר"ש בכל דוכתי בכיסוי הדם (חולין דף פה.) ובאותו ואת בנו (דף פא:) ובתשלומי ארבעה וחמשה (ב"ק ע.):

ושאר כל הזבחים - ששחטן בי"ד לאחר חצות על החמץ בין לשמן ושלא לשמן ואע"ג שכשירין הן כדתנן (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין:

פטור - כדמפרש בגמ' בעידנא דמחייב אפסח לא מיחייב אשאר זבחים:

ובמועד - בתוך הפסח אם לשמו שחטו לפסח על החמץ פטור מלא תשחט דפסח שלא בזמנו לשמו פסול והויא לה שחיטה שאינה ראויה:

שלא לשמו - אלא לשם שלמים:

חייב - דלהכי קאי והויא לה שחיטה ראויה וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא ואיכא מלקות נמי דשחיטה:

ושאר כל הזבחים - ששחטן במועד על החמץ:

בין לשמן בין כו' חייב - דהא כשירין הן ובגמ' מפרש דקרא אשאר זבחים נמי אזהר:

חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה - דפסולה היא כדתנן בזבחים (שם) חוץ מן הפסח והחטאת וטעמא משום דכתיב בשחיטה חטאת היא מעוטא היא ולא הנשחטת שלא לשמה:

גמ' עד שיהא החמץ לשוחט כו' - ואע"ג דכתיב על חמץ סתמא אם היה חמץ לאחד שאינו מבני החבורה ואפילו ישנו עמו בעזרה ואלו השוחטין פסחיהן רואין אותו והתרו בהן אין עוברין כדמפרש לקמיה מדכתיב לא תשחט ולא ילין כל שישנו בהלנה ישנו בשחיטה ואם יש לא' מהן כולן עוברין:

לזורק - הדם דזריקה נמי איתרביא במכילתא מדם זבחיך:



בעל בסמוך - כל היכא דכתיב על משמע בסמוך והכא על חמץ כתיב כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב):

בפנים - בעזרה:

לחמי תודה - משהוקדשו בפה קדשו קדושת דמים ליאסר באכילה ובהנאה אבל לא קדשו קדושת הגוף ואם נטמאו נפדין ויוצאין לחולין ושחיטת הזבח מקדשתן לגופן להיות נפסלין בטבול יום ובמגע מחוסר כפורים ובלינה ואם נטמאו ישרפו כדכתיב על זבח התודה חלות ואמר מר במנחות קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קרוי קרבן אלא בזביחה:

לא קדש הלחם - קדושת הגוף:

בית פאגי - היינו מקום חיצון שבירושלים התם הוא דחוץ לחומת בית פאגי חוץ לירושלים הוא ואינו מקום אכילת קדשים קלים ואם יצאו שם נפסלין התם ודאי לא מקדשא ליה שחיטה אבל אי חוץ לחומת עזרה קאי אע"ג דלאו גבי זבח קאי בשעת זביחה הואיל ובמקום הכשירו היה עומד שפיר דמי ולא בעינן על בסמוך:

אלא - הכא גבי חמץ:

בהתראת ספק קא מיפלגי - דמלקות ליתא אלא בהתראה וכי מתרינן ביה לא תשחט על החמץ אי חזינן חמץ גביה ומתרין ביה הויא התראת ודאי ואי לא התראת ספק היא ואפילו אשתכח דהוה ליה בביתיה כיון דאנן לא הוי ידעינן לאו התראה היא ור' יוחנן סבר התראת ספק שמה התראה ואי אישתכח דהוה ליה מיחייב:

פטור ממלקות - דלא תשא:

התראת ספק - וכי מתריה ביה אכלהו היום פן תעבור על השבועה שמא יעבור שמא לא יעבור על התראתנו דעדיין יש שהות ביום:

וצריכי - לאיפלוגי בחמץ ובלחמי תודה:

מידי דהוה אכלי שרת - דמקדשי גופה כדכתיב כל הנוגע בהם יקדש ואין מקדשין אלא הנכנס לתוכן:

רב אושעיא - הא דפשיטא לר"ל לעיל הוא מיבעיא ליה:

אפי' לאחד בסוף העולם - שאינו מבני חבורה נמי אם ישנו עמו בעזרה יעבור השוחט הזה עליו אם התרו בו כל בני חבורה בכלל לא ילין מן הבשר הן בבל תותירו:

לא תשחט ולא ילין - בחד קרא נינהו:

המקטיר את החלב - של פסח על החמץ שיש לו בשעת הקטרה אי לא היה לא' מבני חבורה חמץ בשעת שחיטה ויש לו לכהן המקטיר בשעת הקטרה עובר הוא ואע"ג דלא כתיב אלא לא תשחט וזריקה מתרביא במכילתא מדם אתי נמי הקטרה מדסמכיה ללא ילין כל שישנו בעבודה שלהן באזהרת הלנה ישנו נמי באזהרת חמץ הילכך מקטיר נמי עובר:

הואיל וישנו בהלנת אמורין - דכתיב בהו נמי לא ילין חלב חגי:

אבל המולק את העוף - של מחוסר כיפורים דאמרן בפירקין (דף נט.) דכשר להקרבה אחר התמיד שהוא זמן שחיטת פסח אינו עובר עליו משום לא תשחט על חמץ ולקמן מוקי לה כר"ש דמחייב נמי אשאר זבחים במועד והכא טעמ' לפטורה משום די"ד לא מיחייב עליה אשאר זבחים ועוף דנקט לאו דוקא אלא משום דאין דרך לשחוט שום קרבן בזמן שחיטת פסח דהיינו אחר חצות אלא קרבן של מחוסר כיפורים כדי שיאכל פסחו לערב ורובייהו עוף מייתין זב וזבה ויולדת אפילו עשירים ומצורע עני:

אחד השוחט - את הפסח ואחד הזורק את דמו ואחד המולק חטאת העוף דמחוסר כיפורים:

ואחד המזה - מדמה כדכתיב והזה מדם החטאת וגו' ובחטאת העוף קאי והך סיפא דמשמע דעובר אף אשאר קרבנות רמי לקמן ארישא דקתני לא אמרו אלא פסח בלבד:

אבל הקומץ מנחה - במועד על החמץ:

אינו עובר - דקמיצה ודאי לאו שחיטה היא:

המקטיר את האימורין - בין פסח בי"ד בין במועד אשאר זבחים אינו עובר:



קשיא מליקה אמליקה - דס"ד בארבעה עשר קאמר וקתני דעבר אמליקה דומיא דשאר קרבנות ועוד דקא חשיב ליה כשחיטה: ה"ג ולטעמיך תיקשי לך היא גופא דקתני רישא לא אמרו אלא פסח בלבד. אבל אשאר קרבנות לא מחייב והדר תני אחד המולק ואחד המזה:

אלא הא והא - תרוייהו הנך מתניתא רבי שמעון דמתני' דפטר אשאר קרבנות בארבעה עשר ומחייב עלייהו במועד:

מליקה אמליקה לא קשיא - קמייתא דפטר בארבעה עשר קאי כדתני בה בהדיא ותנא עוף והוא הדין לשאר זבחים אלא משום דאורחיה לעכוביה בו ביום אחר התמיד נקט ליה ורישא דמתניתא בתרייתא דקתני נמי לא אמרו אלא פסח בלבד רבי שמעון אמרה ואארבעה עשר קאי ואחד השוחט כו' דסיפא בחולו של מועד קאמר ואשמעינן חיובא לזורק ולמולק כשוחט דלא תימא שחיטה דווקא:

תנאי היא - הני תרתי סתמי תנאי היא ואליבא דרבי שמעון מר מקיש הקטרה לעבודת הדם הואיל וישנו בהלנת אימורין ומר לית ליה האי היקישא דשחיטה קאמר רחמנא וזריקה דמתרביא בהדיא מדם זבחי אבל הקטרה לא:

זבחי זבחי תרי זימני - תרי קראי כתיבי שקיל י' דחד מינייהו ושדי אאידך וקרי ביה זבח דהיינו פסח וקרי ביה זבחיי לשאר זבחים:

ואמאי פלגינהו רחמנא - ולא כתב זבחיי בחד קרא והכל במשמע בין בפסח בין בשאר זבחים:

לומר לך בזמן דאיכא זבח - דהיינו פסח בארבעה עשר לא מחייב אשאר זבחים:

הא סתמא פטור - מלא תשחט דאמרינן כל כמה דלא עקר שם פסח מיניה הוא פסח ושחטו בשאר ימות השנה ופסול ושחיטה שאינה ראויה היא:

בעי עקירה - ולא אמרינן סתמיה שלמים הוא ולשון בעיא הוא כלומר פשטינן לה מהכא או לא:

מפי חבורה - כולם הודו בדבר זה לאוקומי מתני' דמשמע דבעי למעקר שם פסח מיניה כגון שהיו בעליו טמאין בארבעה עשר דסתמיה לשם פסח שני קאי מש"ה בעי עקירה:

מתני' הפסח נשחט בשלש כיתות - פסחי צבור בין שהצבור מועטין ויכולין לישחט כולן בבת אחת מצוה ליחלק לשלש כיתות זו אחר זו:

בזיכי זהב ובזיכי כסף - כפות גדולות לקבל בהן הדם:

שכולה כסף כו' - בגמ' מפרש טעמא:

ולא היו לבזיכין שוליים - רחבין מלמטה אלא חדין תחתיהם כדי שלא יוכלו לישב על הקרקע:

שמא יניחום - כהנים על גבי קרקע עד שיקבלו דם אחר מחמת שהן מרובין וישכחום ויקרוש הדם ולא יהא ראוי לזרוק:

שחט ישראל - אם ירצה שהשחיטה כשירה בזרים בכל הקרבנות:

וקיבל כהן - הדם בבזך מצואר הטלה:

נותנו לחבירו - שהרי בשורה הן עומדים עד המזבח:

מקבל את המלא - מיד הנותנו לו ומחזיר את הריקן שחזר אליו מיד כהן הזורק:

זריקה אחת - בבזך עצמו זורק ולא מתנה באצבע שאין לך קרבן טעון אצבע אלא חטאת לבדה כדכתיב באצבעו:

כנגד היסוד - ברוחות שבמזבח שהיה יסוד תחתיהן וזורק לזקיפתו של מזבח והוא נופל ליסוד ולפי שאין היסוד מקיף את המזבח אלא את הצפון ואת המערב כדתנן במסכת מדות (פ"ג משנה א) לכך הוצרך לומר כנגד היסוד:

כך מעשה השניה ושלישית - הכל כאשר אמרנו:

קראו את ההלל - אכל כיתות קאי:

אם גמרו שנו - כשהיו מתחילין לשחוט מתחילין לקרות ואם רבו הפסחים ומשך זמן שחיטתן עד שגמרו ועדיין רבים שוחטין חוזרין וקורין שניה:

ואם שנו - ועדיין לא גמרה שחיטת פסחי אותה כת שילשו וכן השניה וכן השלישית ואע"פ שלא אירע מעולם ששילשו לפי שהיו שם כהנים מרובין ומהירין במלאכתן:

לא הגיעו לאהבתי - אפילו פעם ראשון:

אלא שהכהנים מדיחין העזרה - שאמת המים מהלכת בעזרה וכשהן רוצין להדיח העזרה פוקקין את נקב יציאתה והמים פושטין והולכין על גדותיה ומדיחין את כל העזרה שרצפה של שיש היתה כולה ואחר כך פותחין הנקב והמים יוצאים ובערב הפסח מתוך שהדמים מרובים היו מדיחין אותה והכהנים היו מדיחין אותה בשבת שלא ברצון חכמים:

מדם התערובות - המוטל על הרצפה וטעמא מפרש בגמרא:

אונקליות - מסמרים שראשיהן כפופין למעלה קרוק"ש (ווים, אנקולים) בלע"ז:

בעמודין - אלו עמודין קטנים הרבה וקרויין ננסין כדאמרינן במס' תמיד (פ"ג משנה ה') דתנן בית המטבחיים היה לצפונו של מזבח ועליו שמונה עמודין וקרויין ננסין וקורות של ארז על גביהן ואונקליות של ברזל היו קבועין בהן ושלשה סדרים שבהן תולין ומפשיטין:

קבועים - בעזרה במקום בית המטבחיים:

חלקין - מחולקין מפוצלות קליפתן:



שחל להיות בשבת - ואינו יכול לתקן המקלות:

ידו על כתף חבירו - ותולה אותו בגידי ארכובותיו בזרועו:

במגיס - קערה:

וישבה לה בהר הבית - בשבת קאמר שלא היו יכולין להוליך פסחיהן לבתיהן:

בחיל - לפני הסורג הוא בין הסורג לחומת עזרת נשים בתחלת עליית ההר:

גמ' שלשים בכל כת וכת - קהל עשרה ועדה עשרה וישראל עשרה:

מספקא ליה - דילמא בבת אחת צוה לשוחטו ויהיו בה שלשים:

או בזה אחר זה - שלש כתות של עשרה עשרה הלכך שלש כתות בעינן דילמא בזה אחר זה קאמר ושל שלשים בעינן דילמא בבת אחת קאמר ואינו יכול לשוחטו בפחות משלשים:

בנ' סגי עיילי שלשים - ברישא ושוחטים פסחיהן ונפקי עשרה מינייהו ועיילי י' חדשים דאי בהדדי קאמר הא איכא ואי שלש כתות קאמר הא איכא:

ננעלין תנן - מאליהן ומעשה נסים:

סמכינן אניסא - וכל זמן שאין ננעלין מאליהן מניחין אותם ליכנס ולא חיישינן דלמא עיילי כולהו ואין כאן שלש כיתות:

חס ושלום כו' - במסכת עדיות תנן ארבעה דברים העיד עקביא בן מהללאל כו' וקתני התם הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת אמרו לו מעשה בכרכמית שפחה שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון אמר להם דוגמא השקוה דומין לה היו אותן שהשקוה ונידוהו אמר רבי יהודה חס ושלום שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת כו' כשהיתה ננעלת על כל אדם בערבי פסחים שהקהל גדול ורב אין בהם אחד בחכמה וביראת חטא כעקביא:

פסח מעוכין - על שם שנתמעך:

פסח מעובין - עב על שם שהעם רב:

והקטירו - משמע לבדן שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן אחר:

שיהא כולו כאחד - כל האימורין של קרבן:

תפיסה בעלמא - תופס כוליא ומראה לשליח והוא נותן פול או אבן כנגדה:

מאי טעמא - שורה שכולה כסף כסף:

אי נימא דילמא - כשהוא מחזיר הריקן ומקבל המלא זימנין דמחזיר ריקן של זהב ומקבל מלא של כסף והוה ליה מורידין בקודש:

חוץ מבזיכי לבונה של לחם הפנים - שהיו מניחין אותן אצל הלחם על השולחן והתקינו להם מושב שוליים רחב כדי שלא יסמכו על הלחם שאצלם ויפרסו דופנותיו שהיה עשוי דפנות כמין תיבה פרוצה שני רוחותיה:

מקבלה ואילך כו' - דכתיב ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן וגו' ואמר מר במסכת חגיגה (דף יא.) והקריבו זו קבלת הדם לימד על הקבלה שטעונה כהונה:

שמעת מינה הולכה שלא ברגל - כי הא הויא הולכה ופלוגתא היא בשילהי פרק קמא דזבחים (דף יד:) ארבע עבודות נאמרו בדם שחיטה וקבלה והולכה וזריקה קבלה והולכה מוהקריבו נפקי בשילהי פרק קמא דחגיגה ומאי אשמעינן מתניתין דאיכפל למיתני סדר הולכתן היאך אי לאו הא אתא לאשמעינן:

ברב עם הדרת מלך - שהיו כולן עסוקין בעבודה:

אבל איפכא - מחזיר את הריקן ברישא לא דמכי מושיט ליה האי מיד בעי לקבולי דאין מעבירין על המצוה מאחר שבאת לידו:

מאן תנא פסח בזריקה - למרחוק ולא בשפיכה בנחת מקריב הכלי לכותל המזבח דאיכא למאן דאמר בפרק בתרא (דף קכא.) פסח בשפיכה ורבי ישמעאל היא דמפיק ליה מודם זבחיך ישפך במסכת זבחים בפרק בית שמאי אין לך קרבן שצריך מתנה באצבע אלא חטאת בלבד אבל כל שאר קרבנות מתן דם על ידי זריקת כל הכלי:

דמו לא נאמר - בבכור כתיב אך בכור שור וגו':

אלא דמם - אלמא אחריני נמי מישתמעי לימד על הפסח ומעשר בהמה שלא מצינו להם מתן דמים בתורה אלא כאן וכתיב תזרק ולא כתיב תשפך:



ועולה גופה מנלן - שמתן דמה במקום שיש תחתיו יסוד למעוטי מזרח ודרום חוץ מאמה למזרח אצל צפון ואמה לדרום אצל מערב דהכי תנן (מדות פ"ג מ"א) אוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת:

אל יסוד מזבח העולה - גבי חטאת [נשיא] כתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העולה וה"ל למיכתב אל יסוד המזבח למה לי דכתיב מזבח העולה אלא הכי קאמר אל יסוד מזבח תעשה העולה:

עצלנית - מפני שנתעצלה להיות אחרונה:

והא לא סגי דלאו הכי - דמצוה לשלש כתות:

לזרוזי נפשייהו - להיות מן הראשונים:

שלא ברצון רבי אליעזר - דאמר בעלמא גבי מכבד דהיינו דומיא דהדחה איכא חיוב חטאת הלכך במקדש כשכבר נעשה צורך גבוה אסור:

החולב - מושך החלב מן הבהמה:

מחבץ - מעמיד החלב ועושה ממנו חביצין שקורין מטונ"ש (גושים (של חלב חמוץ)) :

אחד זה ואחד זה - מכבד ומרבץ ורודה אבל מאידך לא קאמרי דתולדות אב מלאכה נינהו כדאמרינן בפרק המצניע רבי אליעזר משום הכי מחייב חולב משום מפרק מגבן משום בונה מחבץ משום בורר בהמצניע ומרבץ ומכבד מפרש התם משום אשוויי גומות:

ורודה - מדכתיב (שמואל א יד) ויטבול אותה ביערת הדבש:

רב אשי אמר - לעולם רבנן דאמרי בעלמא נמי שבות הוא ומתני' כר' נתן דאמר שבות שאינה צריכה לא התירו במקדש:

שאם נשפך דמו של אחד מהן - לארץ ולא נזרק ממנו למזבח:

נמצא כוס זה מכשירו - שהרי מעורב בו מן הנשפך:

שמא לא נתקבל בכלי - אותו שאתה רוצה להכשיר שמא לא נתקבל בכלי ותו לא מהניא ליה זריקה דתנן נשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו פסול בזבחים בפרק שני (דף טו.):

אף אני לא אמרתי - שיועיל אלא כשנתקבל בכלי:

ומנא ידע - רבי יהודה אם נתקבל בכלי והא חששא בעלמא הוא דקאמר שאם ישפך דמו וכיון דלתקוני ספיקי אתא היכי מיתקני בהכי שמא לא נתקבל:

כהנים זריזין הן - וליכא למיחש לשמא לא קיבלוהו לישנא אחרינא שמא לא נתקבל בכלי כל זה שאתה שואב מארץ ונמצאת זורק דם פסול אף אני לא אמרתי למלאות אלא ממקום שיודעין שנשפכו שם דמים שנתקבלו בכלי ואי משום דמיערב בהו מהאי דלא נתקבל כגון דם התמצית הא קא פריך ליה בסיפא וראשון עיקר:

אי זריזין הן - היכן נשפכין הא זריזין הן וידעי:

אגב זריזותייהו - שממהרים לרוץ ולקרב ולזרוק מיתשיד מידייהו:

והלא דם התמצית - של פסחים הרבה מעורב בו ואי נשפך דם של אחד כולו בטל במיעוטו ומה תועיל זריקה שהרי בטל:

דם התמצית - של חולין ושל קדשים:

באזהרה - בלאו ולא כרת דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא וגו' עד כל אוכליו יכרת יצא דם התמצית שאינו דם הנפש ובמסכת כריתות מפרש טעמא חמשה לאוין כתיבי בדם ומייתיר חד לדם התמצית:

לענין כפרה - שאינו ראוי לזריקה:



דם שהנפש יוצאה בו - דם קילוח שה' דמים הם בפרק דם שחיטה:

אלא ר' יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם - הלכך לא בטיל ההוא דאישתפיך ובכל פורתא דמטי מיניה למזבח זריקה היא ומיתכשר ומילתיה דרבי יהודה בזבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו דקתני גבי דם זבחים דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר נתערב בדם בהמת חולין או בדם חיה רואין את הפסול כאילו היה מים ואם יש בכשר כדי להיות בהן מראית דם כשר ואם לאו פסול ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם:

תניא - גרסינן:

לדבריכם למה פוקקין - את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבין באמה יוצאים בו לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערבי פסחים בשלמא לדידי כדי שלא יצא כל דם הנשפך וכשמילא כוס התערובות נמצא מכולם . בתוכו ואם נשפך אחד מהן בלא זריקה נמצא זורק ממנו:

והא קא הוי חציצה - בין רגליהן לרצפה דתנן בזבחים (ד' טו:) עומד על הכלי או על גבי רגל חבירו פסול דבעינן לעמוד לשרת ואין זה עמידה:

חוצץ - לענין טבילה תנן:

מיתווסי - מתלכלכין בדם:

מדו - ולבש הכהן מדו בד:

כמדתו - שוה לארץ:

בהולכת אברים דלאו עבודה - היו מצו מדלן להו ולקמיה פריך ושאר עבודות היכי עביד:

זו הולכת אברים - דגבייהו כתיב האי קרא והקרב והכרעים וגו':

דמסגו אאיצטבי - איצטבאות של בנין היו שם והרי הן כרצפה:

והקטירן סלקא דעתך הוא גופיה מקטר להו - בתמיה והא זר הוא דבזר קיימינן כדתני נותן על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט וכהנים לא היו מפשיטין קדשים קלים דמה לי ולהן ואפילו הפשט וניתוח של עולה שהוא מצוה כשר בזר כדאמרינן בשילהי פרק ב' דיומא (ד' כו:) ואית דמפרשי אטו במגס גופיה מקטר להו ולאו מילתא היא דודאי אורחיה למתני הקטרה בכלי שרת:

להקטירן - נותנן במגס עד שיבוא הראוי להקטירן ויקטירם:

כל אחד ואחד - כשהיו הולכין לבתיהם היה נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו:

אמר רב עיליש - שם חכם:

טייעות - דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה: מתני'

פרק שישי - אלו דברים


מתני' אלו דברים דוחין את השבת - לקמיה בגמרא מפרש מנא לן:

שחיטתו וזריקת דמו - אי אפשר אלא ביום דכתיב (ויקרא ז) ביום צוותו להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה:

מיחוי קרביו - מפרש בגמ' וטעמא שלא יסריחו:

צלייתו והדחת קרביו אין דוחין - דאפשר משתחשך:

הרכבתו - על כתף האדם להביאו לעזרה דרך רשות הרבים אע"פ שאינו אלא איסור שבות דרבנן דקי"ל חי נושא את עצמו אין דוחה דה"ל למיעבד מאתמול וכן הבאתו מחוץ לתחום:

וחתיכת יבלתו - ורוא"ה (וירוא"ה: יבלת) בלע"ז וחותכה בצפרניו או בשיניו אינה אלא שבות דמלאכה כלאחר יד היא:

שחיטה שהיא - אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה שהרי באבות מלאכות היא מנויה ואעפ"כ דוחה את השבת בפסח:

לא ידחו - בתמיה:

י"ט יוכיח שהתירו בו - שחיטה ובשול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו הואיל והוה אפשר לן מאתמול ואע"ג דתחומין דרבנן:

מה ראיה רשות למצוה - אכילת הדיוט רשות היא וצורך גבוה מצוה היא ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות יעמידוהו אף במקום מצוה בתמיה:

הזאה תוכיח שהיא מצוה - בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב פסח שאם לא יזה לא יעשה פסחו ואפ"ה אינו דוחה דהכי שמעינן ליה לרבי עקיבא דלא דחיא והזאה שבות הוא דמאי מלאכה היא אלא מתחזי כמתקן גברא:

ועליה אני דן - וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא תעכבהו מפסח ומקל וחומר זה עצמו:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/פסחים/פרק_ה"