חידושי הרמב"ן על הש"ס/פסחים/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף ל עמוד א

הא דאקשינן לעיל בקדרות לישהינהו לאחר זמנו וליעבד בהו שלא במינו. והוקשה בכאן מי יימר דהוו משהו ודילמא הוי נותן טעם כדאמרינן התם קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם ועוד אפילו הוי משהו הרי אין מבטלין איסורין לכתחלה, וי"ל דהכי מקשינן וליעבד בהו שלא במינן וליטעמינהו לקפילא ואי לית בהו נותן טעם לישתרו ואמאי ישברו התורה חסה על ממונן של ישראל, ואינו מתחוור בכל עת להטעימן לקפילא דאתו בהו לידי תקלה ולהטעים לקפילא פעם ראשונה ושלא נחוש להן עוד אי אפשר דילמא פליט בחד זימנא טפי או שהתבשיל האחרון מועט מן הראשון וטעם האיסור ניכר בו יותר, אבל י"ל שכלי חרס אע"פ שאינו יוצא מידי דפיו לעולם דבר ברור הוא שאם אדם מדיחו יפה ומקרקר ושוטפו בחמין ומפליטו יפה לא ישאר בו כדי נותן טעם ולהכי מקשי אמאי ישברו והרי יכול להשהותן לטהרן יפה ומותרין שלא במינן דמסתמא לא הוי בהו נותן טעם לעולם ואי משום אין מבטלין איסורין לכתחלה כיון דליתיה לאיסורא בעיניה מבטלין דמיא למאי דאמרינן במס' ביצה ה"מ דאיתיה לאיסוריה בעיניה אבל הכא מיקלא קלי איסורא, ומיהו מסתברא דה"מ בזמן דכי אישתמיש בהו לאו באיסורא אישתמיש בהו וכיון דמעיקרא היתירא הוה ובסוף היתירא לאו באיסורא אישתמיש בהו וכיון דמעיקרא היתירא הוה ובסוף היתירא הוה לאו מבטל איסור לכתחלה הוי והא דכתב רחמנא בנותר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מפני שאסור לשהותו לא שאוסר תבשיל אחר אפילו לכתחלה מדרבנן וכ"ש מדאורייתא, ומיהו אי אישתמיש בקדרה באיסור א"נ קדרה של אינו יהודי אין הדין הזה נוהג בהן אלא לבשל אסור בהן לכתחלה ואם בישל בנותן טעם תדע דההיא פינכא דאימלח בהה בשרא בי רב אמי ותברא ולא שרי ליה לאישתמושי בה לכתחלה והתם לאו משום גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינו עבד דהא ר' אמי תלמידיה דר' יוחנן הוא דקאמר אפילו במינו בנותן טעם וקיי"ל נמי כוותיה ולא מצינו מתיר לבשל בקדרה של אינו יהודי לכתחלה, ומפרקינן גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן דהוי במשהו, וא"ת נותן טעם לפגם הוא מ"מ לכתחלה אסור וגזרינן דיעבד משום לכתחלה א"נ סבר רב נותן טעם לפגם אסור בקדרה דקסבר געולי מדין חדוש הוא ועשה בהן הכתוב גיעוליהן בשעת פליטה כשעת בליעה דהוה לשבח והכי טעמא דרבנן לקמן בפרק אלו עוברין ועוד אפילו פגומים מתחלה מספקא לן בפ' השוכר אי קסבר רב נותן טעם לפגם אסור, ויש מפרשים וליעבד בהו שלא במינן משום דנותן טעם לפגם מותר ובשל ישראל כדיעבד דמי גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינן דמשהו אפילו לפגם אוסרין, ודברים בלא טעם משובשים הם דלא חמיר משהו במינו מנותן טעם שלא במינו ואדרבא זה איסור תורה במשבחין וזה איסורו מד"ס ועוד דהוה לן לפרושי בגמ' להאי טעמא ועוד מנ"ל דקסבר רב נותן טעם לפגם מותר בבשול קדרות ואפילו בכל הפגמין מספקא לן בגמ' בדרב כדכתיבנא ועוד נותן טעם מנבילה שאינה ראויה לאכילה גמרינן לה במס' כריתות אלמא כיון שהיא פגומה ואינה ראויה לאדם, מותר לאכלה מן התורה ואינה מטמאה בנבלה וכשהוא משהו האיך תאסור, ועוד א"כ לדברי האומר נותן טעם לפגם מותר במינן יאסר בכל האיסורין שבתורה אי קסבר במינן במשהו וכן בטבל ושאר האיסורין במשהו ודבר זה גורם לערבוב ושבוש בכל השמועות שבמס' ע"ג:

דף לא עמוד ב

ה"ג בעיקר נוסחי חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי א"י נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וא"צ לומר בהנאה משום דתלינן שחנות של ישראל עשוי להתכבד מחמץ בערב הפסח ובפסח חמץ ביד ישראל מאי בעי ולפיכך תולין בפועליו של א"י חנות של א"י ומלאי של א"י ופועלי ישראל נכנסין שם חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה. פי' לא מפני שאומרין שמא מיד פועלי ישראל נפל בפסח דהא ליכא למימר שלא נחשדו ישראל על כך אלא שמא מיד פועלי ישראל נפל קודם הפסח ואין בעל החנות זוכה בו וכיון שאין בעל החנות זוכה בו כל זמן שלא זכה בו אדם ברשות הבעלים הראשונים הוא עומד ולא מיבעיא למ"ד במס' נדרים הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל דה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה אלא אפילו למאן דלית ליה הכי הכא גזרינן ובודאי דהא מתניתא ר"ש היא כדאוקימנא למתני' כר"ש וש"מ דכי קניס ר"ש בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לאו דוקא בעבר עליה בבל יראה ובל ימצא אלא בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון קנסינן דהא חמץ זה שנמצא בחנות שאסור בהנאה קודם הפסח אבד הימנו והרי הוא של מוצאו ולא עבר עליו כלל בבל יראה ובבל ימצא ואעפ"כ אסור לאחר הפסח וטעמא משום קנסא דהא מני ר"ש היא כדפרישית ומסתייעא נמי הך סברא מההיא דגרסינן בב"ק גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כו' אלמא אסור הוא בהנאה בין לו בין לאחרים ואע"פ שלא עברו בעליו בבל יראה ובבל ימצא וא"ת כיון שגזלו חייב לבערו ועבר עליו מש"ה אסור והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים והם לא עברו עליו בכלום אלא ש"מ שקנס זה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין לו בין לאחרים, ובירושלמי מצאתי עוד הפקיר חמצו בשלשה עשר לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור ורשב"ל אמר מותר מתיב ר"י לרשב"ל אין את מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור א"ל וזמן איסורו גרם לו הכא מאי אית לך למימר א"ר יוסי לר' פנחס נהיר את כד הוינן אמרין אתא דר' יוחנן כר' יוסי ודריש לקיש כר"מ אינה כן אלא ר' יוחנן חשש להערמה ור"ל לא חשש על הערמה מה נפק ביניהון נפלה עליו מפלת מן דמר הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מאן דמר זכייה ליה כאן זכייה והוא אסור הכל מודים בגר שמת בזמן הבית מאן דמר הערמה מותר מאן דמר זכייה מותר, ופלוגתא דר' יוסי ור"מ דקא מדכרי איתיה בפ' אין בין המודר דתנן והרי הן מופקרין לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר וקסבר טעמא דר' יוסי משום דהפקר כמתנה כו' כדאיתא התם, וזו הגירסא שכתבתי היא גירסתו של ר"ח ז"ל וכן נמצאת בכל הספרים הראויין לסמוך עליהן אלא שרבינו האיי גאון ז"ל גורס בהפך וכן בתוספתא ועליה סמך רש"י ז"ל, וקשה לי חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי אינו יהודי נכנסין לשם למה אסור והלא כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח והיה לנו לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם, וי"ל כיון שנמצא באבדה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו כאבדה המתבקשת ואינה נמצאת לשעתא והגירסא הראשונה יותר נכונה:

דף לה עמוד א

נ"ל דיוצאין בטבל ובמעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שלא נפדו משום דמתני' אוקמה רב ששת כר"ש וקי"ל איסור כולל ואיסור מוסיף חל על איסור וחמץ בפסח כולל הוא ומוסיף נמי הוא דאסור בהנאה הלכך יוצאין בהן, ורבינו ז"ל שכתב בתחלת המשנה יוצאין בדמאי לא הקפיד עליה, וצ"ל משום מצוה הבאה בעבירה ולא מצאתי כן אלא בגזלה והכי משמע הכא בגמ'אבל במס' שבת בפ' ר"א דאורג מצאתי בירושלמי ראיה דאפילו בשאר עבירות, ושוב מצאתי בתוס' שאמרו דאין בשאר המצות משום מצוה הבאה בעבירה אלא בקרבן ובלולב שמהללין בה דהא סוכה צריך בה לך למעוטי גזולה ולא ממעטינן לה משום מצוה הבאה בעבירה, וגם זה אינו נכון בטעם והוא נסתר מן הירושלמי שהזכרתי אבל מ"מ קשיא הך ברייתא לרבי יוחנן דאצטריך לה קרא משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ וכן סוגיא דסוכה גזולה קשיא, ויש לי לתרץ שאין בטבל דין מצוה הבאה בעבירה מפני שבידו לתקן כדאמרינן במס' ביצה טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן, וסוכה מתוך שריבה הכתוב כל האזרח בישראל להכשיר שאולה שלא נלמוד מלולב הוצרך למעוטי גזולה שלא נכשיר אותה מכל האזרח ישבו אבל העיקר שנ"ל שמצוה הבאה בעבירה פסולה דרבנן ואקרא דקבלה מיסמיך ליה הא מדאורייתא יצא חוץ מהני דכתיבי בהו מיעוטא ולא כדברי קצת המפרשים דבר תורה חטאת הגזולה אינה מכפרת משום מצוה הבאה בעבירה ועכשיו נתקיימו דברי רבנן והמחברים הפוסקים אבל לא בטבל ונאמר משום מצוה הבאה בעבירה:

=דף מ עמוד א

ואפ"ה לא הדר ביה רבא דא"ל רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפיכתו הפיכו לשם מצוה. פירשו ראשונים שלא תבא עליהן מים אלמא קסבר בעינן שימור מתחלה ועד סוף, קשיא לי כון דשמור שלא תבוא עליהן מים שימור הוא היכי אמר רבא מצוה ללתות משום דכתיב ושמרתם ואי לאו משום דבעינן לתיתה שימור למאי הא כל זמן שמשמרה שלא תבא עליהן מים שיחמיצו שימור הוא, ועוד קשיא דודאי כל זמן שאין שם שימור הצריך להם אין אדם יוצא ידי חובתו בהם כדמייתינן עלה בצקות של אינו יהודי וכיון דאמר רבא אי לאו דבעיא לתיתה שימור למאי נימא דכל זמן שלא לותת אין כאן שימור ואין אדם יוצא בהן, ואלו שתי קושיות האחת מתרצת לחברתה דודאי אף רבא מודה שאין עיקר שימור אלא שישמור שלא באו לידי חמוץ אלא הכי אמר רבא כיון דכתב רחמנא ושמרתם מותר להביא אותן לידי צורך שימור וכל זמן שהוא מביאן לידי כך מקיים בהן יותר מצות ושמרתם הלכך מכיון דסבירא ליה מותר ללתות דאפשר לשמרן מחמוץ מצוה נמי הוא ואקשו עלה בגמ' ודילמא שימור דלישנא דושמרתם את המצות כתיב ולא חטים של מצות דליתנהו בכלל מצות שימור ואפילו לכתחלה ומהדר שימור דלישה לאו שימור הוא דאי ס"ד שימור הוא בצקות של א"י כיון שקיים בהן מצות שימור בלישה למה אינו יוצא בהן אלא ש"מ שימור מתחלה נמי בעינן לדיעבד וכיון שכן למצוה בעי לתיתה כדי שיקיים בהן יותר מצות ושמרתם ואקשינן עלה ממאי דילמא לעולם אימא לך שימור דלישה הוא וקודם לכן ליתיה בכלל ושמרתם את מהצות כלל והכא מאי טעמא לא נפיק משום דבעידנא דנחית לשמור דהיינו משתטיל לה מים לא עביד לה שימור ומש"ה אין אדם יוצא בהן אפילו בדיעבד אבל הכא דבעידנא דנחית לשמור עביד ליה שימור ה"נ דשימור דלישה הוי שימור דאפילו לכתחלה ואין להם שימור קודם לכך כלל ואפ"ה לא הדר ביה רבא דסבר דשימור מעיקרא נמי בעינן היינו שלא תבא עליהן מים כלל משעת קצירה ואפשר שאפילו בדיעבד נמי בעינן שימור זה משעת קצירה ולא דמי לשימור דלתיתה דליתיה אלא למצוה לקיים בהם יותר מצות שימור אבל הכא אפילו דיעבד נמי, וי"ל שאף זו למצוה דעיקר שימור בדיעבד ליתיה אלא משיטיל לה מים תדע מדאצר רב הונא בצקות של א"י כו' ואי ס"ד שימור משעת קצירה בעינן בדיעבד לישמעינן חטים וקמחים של אינו יהודי נמי מדאמרינן רבינא מנקטא ליה אימיה בארבי ש"מ שאר רבנן לא זהירי בה ומפקי נפשייהו בחטי דעלמא וכן מצינו לגאון ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזקינן איסורא ויוצא בה ידי חובתו אבל לכתחלה בעינן שימור.
ונראה שרש"י ז"ל מפרש בצקות של א"י שלשן לעצמו בביתו ואדם ממלא כריסו מהן משום שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו וזה דבר קשה לנו היאך לא נחוש לכליהן או שמא עירב בהן חמץ ולא נשתהו עדין שיהא בהן שיאור וסידוק, ברם נראין דברי ר' חננאל ז"ל שפירש בצקות של א"י שלשן וערבן בפני ישראל וראה שכל מעשיו בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצה, ולזה הפירוש הא דאתמר בשלהי פרקין עברה ולשה אסור לאו קנסה הוא אלא רבא משום חשש חימוץ שאין שיאור וסידוק אלא במצה אבל הלש בחמין מיד ואע"פ שאינו ניכר חוששין: