נדרים ח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא הא קא משמע לן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה מאי קא משמע לן דאפילו זרוזי בעלמא היינו דרב גידל קמייתא הא קא משמע לן כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה אמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים שנאמר (יחזקאל ג, כב) ויאמר אלי (בן אדם) קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד אמר רב יוסף נידוהו בחלום צריך י' בני אדם להתיר לו והוא דתנו הלכתא אבל מתנו ולא תנו לא ואי ליכא דתנו הלכתא אפילו מתנו ולא תנו ואי ליכא ליזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי י' עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא אמר ליה רבינא לרב אשי ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה אמר ליה לשמותיה שויוה שליח למישרי ליה לא שויוה שליח אמר ליה רב אחא לרב אשי שמתיה ושרו ליה בחלמיה מאי אמר ליה כשם שאי אפשר לבר בלא תבן
רש"י (ריב"ן)
עריכה
קא משמע לן דשרי ליה לאינש. לישבע כדי לזרז עצמו לקיים את המצוה:
והלא מושבע ועומד מהר סיני. דכתיב ושננתם (דברים ו) דצריך אדם לשנות בתורה לישנא אחרינא והלא מושבע ועומד מהר סיני דכתיב (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה וגו':
כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית. דכיון דקרא ק"ש קיים לא ימוש דא"ר שמעון בן יוחי במסכת מנחות (דף צט:) כל הקורא קרית שמע שחרית וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש וכיון דאי בעי פטר נפשיה מושננתם בקרית שמע דיוצא בה ידי חובתו מאותה שבוע' דהר סיני משום הכי כי אמר אשנה פרק זה (אע"ג) דלא הוי מושבע בהכי דכבר פטר נפשיה ואהכי חל עליה שבועה:
והנה שם כבוד. אלהי ישראל עומד:
מתנו. משנה:
תנו. גמרא:
יהיב שלמא לבי עשרה. וכד מתיבין ליה הוו מתירין ליה נדויו:
ר"ן
עריכהוהלא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא הא קמ"ל וכו' - מסתברא לי דהכי פירושא דמעיקרא קס"ד דרב גידל אתא לאשמועינן ששבועה חלה על דבר מצוה כדבר הרשות ומוכח לה מדכתיב נשבעתי ואקיימה ומש"ה פריך והלא מושבע ועומד הוא דהא מוכיחין בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כז.) דהא דכתיב להרע או להיטיב בדבר הרשות כתיב קרא ולא בדבר מצוה וכי תימא ה"מ לקרבן דלהרע או להיטיב גבי קרבן כתיבא אבל בל יחל איכא אפילו בדבר מצוה אם כן מאי נשבעתי ואקיימה הכי הוה ליה למימר דנהי דאמעיטא מצוה מקרבן לא אמעיטא מבל יחל כדחזינן התם בפרק שבועות שתים בתרא (שם כה.) דמילתא דליתא בלאו והן אי נמי בלהבא דאמעיטא מקרבן מלהרע או להיטיב ולא אמעיטא ממלקות ולהא לא צריך קרא א"כ מאי קאמר שנאמר נשבעתי ואקיימה ומתרצינן אלא הא קמ"ל דשרי ליה לזרוזי נפשיה כלומר ודאי לא איצטריך האי קרא לומר שהיא חלה לגבי בל יחל אלא ה"ק מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה ואפי' כשרים שנמנעין משבועה נשבעין הן בכך שנאמר נשבעתי ואקיימה כלומר שהרי דוד היה עושה כן:
והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא - כלומר ודאי אע"ג דקאמרת נדר גדול שבועה קאמרת דאמר בהדיא בשבועה אשנה פרק זה שהרי נדר כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה ליתיה לעולם באעשה אלא ודאי שבועה קאמרת כדאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה לשבועה נדר כדתנן (לקמן דף ט.) כנדרי רשעים עלי נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ואמרינן נמי בריש פרק ארבעה נדרים ההוא דאתא לקמיה דרב אסי א"ל במאי נדרת באלהא דישראל ואפ"ה (ס"א מש"ה) קשיא לך דאין שבועה חלה על שבועה לקרבן דמדאמרת נדר גדול משמע לכל דיני שבועה דאי קמ"ל לזרוזי נפשיה שרי ומש"ה קאמר נדר גדול נדר כלומר נדר משובח הוא זה וראוי לעשות כן א"ה היינו דרב גידל קמייתא:
הא קמ"ל דכיון דאי בעי פטר נפשיה וכו' - מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו ואמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל.) ת"ר ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו' וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אע"פ שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו והכא הכי קאמרינן כיון דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בקרית שמע שחרית וערבית מש"ה חלה שבועה עליה לגמרי אפילו לקרבן והיינו דקאמר נדר גדול כלומר לכל דיניו כדבר הרשות וכבר כתבתי זה שם בראיות גמורות בס"ד:
עליו להשכים - מסתברא לי דהכי קאמר כיון שאמר נשכים הרי קבל עליו שיהא הוא מעורר בדבר כשם שהוא מעורר מעכשיו ותרתי קמ"ל חדא דבקבלה בעלמא לדבר מצוה מהניא דמאי דאמרינן הכא לא הזכיר לא נדר ולא שבועה ואפ"ה בדבורא בעלמא סגי דומיא דמאי דאמרינן דקבלה בלחוד מהניא לצדקה כדכתיב בפיך זו צדקה וה"ה לכל דבר מצוה וקמ"ל נמי דעליו להשכים כדעבד קודשא בריך הוא:
נדהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו - לפי שאפשר שבשליחות המקום נתנדה ולפיכך צריך עשרה להתירו ששכינה עמהם:
והוא דמתנו הלכתא - כלומר דמתנו לאחרים אבל תנו בלחוד לא דלא חשיבי כולי האי ואיכא דגרסי דתנו הלכתא כלומר גמרא. אבל מתנו כלומר משנה בלחוד לא:
ויהיב שלמא לבי עשרה - ומתוך שישיבו לו שלום יגינו עליו מן היסורין. עד דמקלעין ליה עשרה וכו':
ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה - שהרי כל מי שמנדה בידו להתיר כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין (מ"ק דף יז. ) זיל לגביה דלישרי לך:
לשמותיה שויוה שליח - מן השמים:
כשם שא"א לבר בלא תבן - כדכתיב (בירמיה כג) אשר אתו (דבר) חלום וכו' ומה לתבן את הבר וכו'. וצ"ע במי שנדוהו בחלומו אם צריך לנהוג בכל דיני מנודה ומסתבר לי דאע"ג דאמרינן הכא דמי שנדוהו בחלומו צריך היתר אין ללמוד מכאן למי שנדר בחלום שיהא צריך היתר דהכא היינו טעמא משום דאיכא למימר שמן השמים נדוהו מה שאין לומר כן בנדר אלא שראיתי לרשב"א ז"ל בתשובה (סי' תרס"ח) שמעשה בא לפניו והצריכו היתר:
תוספות
עריכה
מושבע ועומד מהר סיני הוא. קא ס"ד נשבעין לקיים מצוה דקאמר היינו לחייב משום שבועת ביטוי אם לא [יקיים] ותימה אדפריך לרב גידל תקשי ליה קרא דנשבעתי ואקיימה ופי' בתוס' דאה"נ וי"ל דקרא איכא לקיומי במצוה דאפשר ליפטר ממנה כמו באשנה פרק זה אבל לרב גידל ע"כ מיירי במצות שמחויב לעשות דאל"כ מאי קמ"ל וגם היינו דרב גידל בתרייתא לכך פריך אדרב גידל ומשני קמ"ל דשרי לזרוזי נפשי' פירוש ולא מיתסר משום דמוציא שם שמים לבטלה אבל לא מיירי לענין שבועת ביטוי כך פי' בתוס' ובפי' הר"ר אליעזר פי' הא דפריך מושבע ועומד מהר סיני הוא היינו כלומר אם בא להשמיענו שמותר לישבע לקיים מצוה ולא חיישינן שמא יעבור על שבועתו ולא יקיים אי נמי לא מקיים לא עבר על שבועתו דמושבע. ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה ומשני הא קמ"ל דשרי לזרוזי נפשיה ולא מיתסר משום הוצאת ש"ש לבטלה כדפרי' מיהא מה דפי' מושבע ועומד מהר סיני וכו' [משמע] דאכללא דגופא דמילתא פריך הלא מושבע ועומד וכו' כפי' לפירוש ראשון משום דס"ד לענין שבועת ביטוי פריך:
האומר אשנה פרק זה וכו' נדר גדול נדר לאלהי ישראל. לכאורה משמע שאמר לשון זה ולא הזכיר שבועה וקמ"ל דיש יד לשבועה אי נמי כדפירש הר"ר. אליעזר דהוי נדר כמו נדר דצדקה וקשה דא"כ מאי פריך לקמן מאי קמ"ל לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא מה ענין זה לרב גידל קמייתא כיון שלא הזכיר שבועה ועוד דטובא קמ"ל דהכא הוי יד לשבועה לכ"נ לפרש דאיירי שהזכיר שבועה מפיו שאמר שבועה שאשנה פרק זה ופריך מעיקרא והלא מושבע ועומד וכו' וא"כ ליכא לחיוביה משום שבועת ביטוי דכי היכי דאין שבועה חלה על שבועה ה"נ אין נדר חל על נדר ואי קמ"ל דשרי לזרוזי אנפשיה לקיים המצוה היינו דרב גידל קמייתא ומשני הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה וכו' כלומר לעולם לענין לחייבו משום שבועת ביטוי אם יעבור וכי תימא מושבע וכו' דאי בעי פטר נפשיה וכו' וא"כ אפשר ליפטר ממצוה זו חיילא עליה שבועה לחייבו משום ביטוי אם יעבור כמו בשבועה דדבר הרשות והא דתנן בשבועות נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור דוקא במצוה שאי אפשר ליפטר ממנה כמו להניח תפילין ליטול לולב אבל האי דאי בעי פטר נפשיה חייל שבועה עילויה וה"ה דאם נשבע שלא לשנות פרק זה [דאין] חייב משום שבועת ביטוי ושייך התרה ולא חשיב נשבע לבטל המצוה וא"ת א"כ הא דתנן בשבועות (דף כה.) נשבע שבועה שלא אתן שחייב משום שבועת ביטוי ופריך בגמרא אילימא שלא אתן לעני מושבע ועומד וכו' וכי מושבע לתת לכל עני ועני מתנה ומאי דוחקיה לשנויי התם בעשיר ויש לומר דמשמע ליה שלא אתן כלל מדלא פירש והא ודאי מזה מושבע וכו' ליתן לעני הצריך לפרנס והוה מצי לשנויי שלא אתן לעני מנה אבל תירוץ פשוט לקח לו דמיתוקמא ביה שלא אתן כלל כדמשמע המשנה:
עליו להשכים. פירוש על האומר לחבירו להשכים כמו שמצינו ביחזקאל שאמרה לו שכינה והקדים שכינה על ידו:
. צריך עשרה ב"א להתירו לו. לפי שחלום הוי כעין נבואה יש לו לדאוג מן הפורענות לכן צריך להתירו בעשרה ואז הוא מותר באותו ב"ד שנידוהו דאכל בי עשרה שכינה שריא (עיין לשון הרא"ש):
והוא דמתנו. לאחרים הלכתא הלכה למשה מסיני אותן ראוין לשרות שכינה ביניהם ואי ליכא דמתנו אפי' תנו לעצמן ולא לאחרים:
ואי לא אזיל לפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה. כי היכי דליהדרי ליה שלמא ומועיל לו לתלות לו להגין לו מן היסורין. עד דמיקלעי עשרה דגמירי הלכתא ויתירו לו הנידוי אבל ליכא לפרש עד דמיקלעי עשרה דמתנו הלכתא ויהיב להו שלמא א"כ למה חזר והזכיר עשרה גבי עד דמיקלעי היה לו לומר דמקלעי דמתנו ואנן ידעינן דאאותן כבר דיהיב שלמא קאי אלא ש"מ כדפרישית והא דנקט פרשת דרכים יש לפרש ששם רגילות למצוא עשרה ב"א יחד יותר מבעיר מיהו יש לפרש דאפי' בזה אחר זה מועיל ומ"מ נקט פרשת דרכים לפי ששם רגילות ליתן שלום לבני אדם:
כשם שלא אפשר לבר בלא תבן וכו'. וכן פי' דריש ליה מהאי קרא האיש אשר אתו חלום יספר חלום ואשר אתו דברי אמת יאמר דברי אמת כי מה לתבן את הבר וגו':
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק א (עריכה)
לג א ב מיי' פי"א מהל' שבועות הלכה ג, סמג לאוין רמא, טוש"ע י"ד סי' רג סעי' ו:
לד ג מיי' פ"א מהלכות נדרים הל' כט, סמג לאוין רמג, טוש"ע י"ד שם וסי' ריג סעי' ב:
לה ד ה ו מיי' פ"ז מהל' ת"ת הל' יב, טוש"ע שם סי' שלד סעי' לה:
ראשונים נוספים
מנין שנשבעין לקיים המצוה. ול"ח שמא יבא לידי תקלה ויעבור על שבועתו:
והלא מושבע ועומד הוא. לקיים המצוה ואין שבועה חלה על שבועה דדרשינן ליה בשבועות מלהרע או להיטיב דבהטבת רשות איירי ולא בקיום מצוה:
אלא הא קמשמע לן דשרי לזרוזי נפשיה. ולא הוי מזכיר שם שמים לבטלה אם נשבע בשם ואם נשבע בלא שם נמי סד"א דאסור כדי שלא יתרגל אדם בשבועות ויבא לישבע גם על דברים אחרים:
נדר גדול נדר לאלהי ישראל. לאו היינו נדר ממש דלא איקרי נדר אלא שמתפיס בדבר הנדור אלא מחשבינן ליה כאילו נדר צדקה דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו.) בפיך זו צדקה:
והלא מושבע ועומד הוא. דכתיב והגית בו יומם ולילה ואע"ג דתנן לקמן בפ"ב (דף טז.) שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות היינו בנדר גמור שמתפיס בדבר אסור דילפינן לה מכי ידור נדר לה' מלמד שחלין על דבר מצוה אבל נדר כי האי דדמי לצדקה ליכא רבויא דיחול על דבר מצוה וגמרינן משבועה דאינה חלה על דבר מצוה וליכא למפרך מידי בשבועה [צ"ל דשבועה] חמורה א"נ הא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו בטול מצוה כגון דאמר קונם ישיבת סוכה עלי אבל אם אסר נבלה עליו בקונם לא חייל דאין איסור חל על איסור הוא הדין אם נדר לקיים לא חייל:
מאי קמ"ל דשרי ליה לאינש לזרוזי ננפשיה. ולא חיישינן שמא יתרגל נדרים:
היינו דרב גידל קמייתא הא קמ"ל כיון דבעי פטר נפשיה כו' משום הכי חיילא שבועה עליה. דלא הוי חובה אלא רשות והויא הטבה דומיא דהרעה:
עליו להשכים. על האומר להשכים תחלה כמו שמצינו שאמר הקב"ה ליחזקאל קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך וכשבא שמה כבר היה כבוד השם עומד:
נידוהו בחלום. יש לחוש שמא בשליחות המקום נתנדה:
צריך עשרה ב"א להתיר לו. ועל כל בי עשרה יש שכינה והרי הותר לו באותו ב"ד שנתנדה:
והוא דמתנו הלכתא. ששונין לאחרים:
ואי ליכא. דלא תנו ולא מתנו אל יקח הדיוטות וטוב לו שישב בפרשת דרכים ויקבל שלום מבי עשרה דגמרי הלכתא:
ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה. שכל מי שמנדה בידו להתיר כדאמרינן במ"ק גבי ר"ל דשמתיה ההוא גברא דא"ל ר' יוחנן זיל לגביה דלישרי לך:
כשם שא"א לבר בלא תבן. פסוק הוא (בירמיה כג) גבי חלום דכתיב הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאום ה':
קמ"ל לזרוזי נפשיה: כלומר אע"פ שאין שבועה חלה על המצוה להתחייב עליה קרבן שבועה, כדדרשינן התם (כז, א) מה הטבה רשות כו' מכל מקום איכא משום דקבל הנדר במצוה ואם לא עשה כן עובר משום בל יחל, דלא פטר התם במתניתין דשבועות אלא מקרבן אבל משום בל יחל איכא, ואי נמי קמשמע לן שאם הזכיר בה שם לא הוי כמוציא שם שמים לבטלה, דשרי משום זרוזי נפשיה במצוה.
ואין זה נכון מדאמרינן באידך אשנה פרק זה דהתם אינו מזכיר בו את השם, ואפילו הכי אמרינן מאי קמ"ל לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא. והנכון דמשום דאין כשרים נשבעים לעולם, וכדאמרינן במתניתין כנדרי כשרים לא אמר כלום, כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן, ואילו שבועה לא אמר, דלעולם אינו נשבעין כלל, משום הכי איצטריך לאשמועינן הכא דהני מילי שאר שבועות הם דאסירי אכשרים, אבל שבועה כי האי שרי, ונכון לעשות כן ומצוה כדי שיזדרז במצוה.
האומר אשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלקי ישראל: כלומר לעבור עליו משום בל יחל, ואקשינן והלא אין שבועה חלה על שבועה, כלומר אע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. וכדאמרינן בפרקין דלקמן (טז, א) הני מילי בבטול מצוה, דאסר חפצא עליה כגון הנאת סוכה עלי, אבל בקיום מצוה אינו חל כמו שאינו חל בשבועה, שאילו אומר הרי עלי שלא אוכל נבלה לא אמר ולא כלום.
מאי קמ"ל לזרוזי נפשיה: כלומר ואפילו תימא דהני מילי בנדר או נשבע שלא יאכל דבר האסור, אבל בקיום מצות עשה חל משום זירוז היינו דרב גידל קמייתא.
ותמיהא לי דמאי שנא דקא קשיא ליה משום דאין שבועה חלה על שבועה תיפוק ליה דאין נדר חל על כיוצא בזה, שאילו אמר הרי עלי שאעשה כך וכך לא אמר כלום, לפי שאין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש, וכל אעשה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים אלא איסורים, או שיאמר הרי עלי כקרבן, או שאסר דבר המותר כגון שיאמר הרי עלי קרבן הרי עלי עולה. ויש לומר דלרווחא דמילתא קא מקשה, כלומר אפילו היו הנדרים חלין על החולין וכיוצא בזה, הכא דמצוה היא אין הנדר חל עליה שאפילו השבועות אין חלין על המצוה. ואם כן איכא למימר דאי לאו דאין שבועה חלה על שבועה, והוא חייב לשנות תמיד היה הנדר חל עליו, כעין צדקה שאומר אתן סלע לצדקה שהוא חייב, והיינו נמי דפרקינן הא קמ"ל הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חלה שבועה עליה, כלומר ואפילו הנדרים דהוי כנודר ליתן סלע לצדקה, וכן מצאתי למקצת מן המפרשים.
וכתב מורי הרב ר' יונה ז"ל, דהא דאמרינן הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע, פירושו דאף בקרבן מחייבינן ליה דשפיר איתיה בלאו והן, כיון דרשות הוא לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית, ומיירי בשהזכיר שבועה, כמו מעיקרא דקאמרינן דכיון דמזדרזי נפשיה שרי והיינו דנקט (בדרב גידל) [נדר גדול לפי הש"מ] נדר כלומר דאף בקרבן מיחייב, ואיצטריך לומר מנין שנשבעין לקיים שלא תלמדנה מגלויי מילתא דאין נשבעין לבטל גם ללקות עד כאן לשון מורי ז"ל.
ונראה שהוא ז"ל מפרש, דנדר דקאמר לא נדר ממש קאמר אלא שבועה, ויש לנו כיוצא בזה דמזכיר שבועה בלשון נדר כנדרי רשעים עלי נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, וגרסינן נמי בריש פרק ארבעה נדרים (כב, ב), ההוא דאתא לקמיה דר' אסי אמר ליה במאי נדרת באלקי ישראל אמר ליה אי נדרת במוהי מזדקיקנא לך ומוהי ובאלקי ישראל לאו נדר הוא אלא שבועה, ואפילו הכי קרי ליה נדרים ובהדיא אמרינן בריש פרק ואלו נדרים (לקמן פ, ב) שבועות בכלל נדרים דתנן נדר בנזיר בקרבן ובשבועה.
ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמיקלען ליה עשרה דתנו הלכתא: יש מי שפירש כשמחזירין לו עשרה שלום הותר נדויו. ויש מי שפירש דהכי קאמר ותנין עליו נתינת שלום זה מן היסורין, עד שיזדמנו לו עשרה דתנו הלכתא ויתירו לו את נדויו כדינו. ויש מי שפירש דיהיב שלמא לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט, והכי קאמר יוצא לפרשת דרכים ויעמוד שם תמיד עד שמאסף עשרה דתנו הלכתא ויתירו לו את נדויו. ואינו מחוור דהא אינו נראה שמשיאו עצה היאך יאספם, אלא תקנה למד למי שאינו מוצא עשרה היאך ינצל מעונשו.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
מנין שנשבעין לקיים את המצות פי' אף על פי שאין שבועה חלה על שבועה לא הוי כמוצא שם שמים לבטלה אלא כיון דלזרוזי נפשיה קא מכוין שפיר דמי שיודע שאין זו שבועה להתחייב לאו עליה אם יעבור על שבועתו אלא הוא מתכוין לזרז עצמו במצוה שאם לא יקיים שבועתו נמצא שהוציא שם שמים לבטלה והוא ענוש בכך וחייב נידוי:
והלא מושבע מהר סיני הוא. פי' ואף על גב דתנן הנדרים חלים על דבר מצוה דוקא כשאומר המצוה עליו אבל לקיים את המצוה לא מצינו ולבטל נמי דוקא כשאמר בלשון קונם דאסר חפצא עילויה אבל מה שאמר אשנה פרק זה הוי ידות נדרים דאסר נפשיה למיעבד דומיא דשבועה שאין אדם יכול לאסור עצמו בדבר שהוא מושבע כבר:
והוא דתני הילכתא אבל מתני ולא תני לא מפרשים מתני משנה תני גמרא ובריש פרק שני דכתובות אמרי' והנ"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא ופי' המורה למאן דקרי מקרא ותני משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים אבל למאן דמתני לאחרים לית ליה שיעורא ותימה הנה עושה דתני גדול מן המתני והנה עושה המתני גדול מדתני ובמגילה בפ' בני העיר אמרי' ריש לקיש ספדיה לההוא דהוה תני הלכתא בכ"ד שוראתא וההוא דהוי תני הלכתא ספרא וסיפרי ושכיב ואמר ר' נחמן היכי ניספוד הוא צנא דמלא סיפרי ואמרי' התם תנן ודאישתמש בתגא חלף אמר ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות דאמר עולא לישתמש אינש במאן דמתני ארבעה ולא לישתמיש במאן דתני ארבעה משמע דתני הוא מי ששונה הלכות ומתניתין הוא מי שלמד גמרא להבין טעמייהו וגדול התני הלכות ממאן דמתני תלמוד והדר איתא התם ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת כו' עד והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא אלמא שגדול המתני ממאן דתני ונ"ל לפרש דודאי תני מקרא מי ששינה הלכות הם המשניות והבריתות ומתני הוא מה שעוסק בתלמוד להבין טעמיהן וגדול הוא התני שיודע ההלכות אף על פי שאינו יודע טעמיהן ממאן דמתני להבין טעמיהן ואינו יודע ההלכות שיותר כמו בעל תורה אותו שיודע ההלכות והלכך להתרת הנידוי הוא גדול מאן דתני ממאן דמתני ולא תני וכן נמי לישתמיש איניש במאן דתני ארבעה ולא תני הלכות ארבעה ולא לישתמיש במאן דתני הלכות ארבעה סדרים שלעולם יותר הוא גדול מי ששינה הלכות ויודעם ואף על פי שאינו יודע טעמיהן מאותו שלומד תלמוד להבין טעמיהן ואינו יודע המשניות והברייתות ומאי דאמר לענין קבורת המת והנ"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא ההוא הוי דקרי ותני ומתני דכולם אית ביה שיודע מקרא ומשנה ותלמוד וזה ודאי אין למעלה ממנו ולית ליה שיעורא אבל לעולם גדול הוא מאן דתני ולא מתני ממאן דמתני ולא תני:
ויהב שלמא עד דמיקלעי ליה עשרה דגמרי הלכות ושרו ליה פי' יתן שלום לכל אדם עד שימצאו לו עשרה דתני הלכתא ולא ביחד אלא אפי' בזה אחר זה ולא גרסי ויהיב שלמא לבי עשרה אלא ויהיב שלמא בלחוד:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק א (עריכה)
מנין שנשבעין לקיים את המצוה כגון לעשות לו סוכה ולולב. והלא מושבע ועומד מהר סיני והוה ליה כמוציא שם שמים לבטלה. הא קא משמע לן דשרי ליה לזרוזי נפשיה לזרז עצמו לעשות מצוה. ולעולם אי עבר ולא עבד אינו לוקה על אותה שבועה דאין שבועה חלה על השבועה. ואמר רב גידל אמר רב האומר שבועה וכו' הלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה וכיון דמושבע הוא עליה הוה ליה כמוציא שם שמים לבטלה. ואי קא משמע לן משום זרוזי היינו כרב גידל קמייתא. הא קא משמע לן דכיון דאי בעי פטר נפשיה משבועת סיני בקריאת שמע שחרית וערבית כדאמר משום ר' שמעון בן יוחי במנחות כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית הרי זה קיים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והשתא קמשתבע לשנות פרק או מסכת חיילא עליה ואי לא מקיים עבר משום לא תשא. אבל בההיא קמייתא דרב גידל לא לקי משום שבועה דעכשיו דהוה ליה מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על השבועה. פירוש.
אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והלא מושבע מהר סיני הוא אלא קא משמע לן דשרי לזרוזי נפשיה: פירוש מנין שנשבעין לקיים את המצוה שמותר לישבע שיקיים את המצוה ואין בכך משום שבועת שוא וחנם אף על פי שכבר נשבע על כך בהר סיני. שנאמר נשבעתי ואקיימה. והלא מושבע על כך בהר סיני הוא כלומר והיאך היה דוד נשבע על המצוה אלא קא משמע לן דשרי לאינש לזרוזי נפשיה לקיימה. והאי והלא מושבע מהר סיני לאו פירכא דתלמודא הוא אלא רב גידל גופיה הוא דקאמר הכי לפרושי מילתיה. הרנב"י ז"ל.
נדר גדול נדר: ואם לא קיימו עובר בבל יחל דיד נדר הוא ואף על גב דלא אמר עלי. ופריך והא מושבע ועומד הוא דכתיב והגית בו יומם ולילה וכתיב נמי ושננתם לבניך. וסבירא ליה להאי מקשה דכמו שאין שבועה חלה על שבועה כן נמי נדר על שבועה. ואין המסקנא כן דהא לקמן פרק שני מסקינן יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה. והאי קא משמע לן אסוקי פירכא בעלמא היא כלומר אם נאמר דקא משמע לן דאפילו זרוזי בעלמא היינו דרב גידל קמייתא. ותירץ דכיון דמצי פטר נפשיה מקריאת שמע שחרית וערבית חל השבועה על הפרק או על המסכת לעבור עליה בלא יחל כדאמרינן במסכת מנחות כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ספר התורה וכו'. הרי"ץ ז"ל.
כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: ומשני הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חיילא שבועתיה. פירוש להתחייב עליה שבועת בטוי אם לא קיים שבועתו לפי שלא נשבע בהר סיני על פרק זו ועל מסכתא זו דבקריאת שמע שחרית וערבית פטור מאותה שבועה. מיהו מידי והגית בו יומם ולילה לא פטר נפשיה אלא אם כן יעסוק בתורה כל היום. עד כאן. אבל הרא"ם ז"ל כתב וזה לשונו: דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע עיקר הדבר במנחות פרק שתי הלחם. אם כן תלמוד תורה רשות לפיכך חלה דהא אמרינן מה הטבה רשות וכו'. ובהתכלת אמר דאפילו בעידן ריתחא לא ענשינן עליה כשאר עשה. ואי קשיא דמכל מקום איכא עשה דולמדתם אותם. ושמא האי חלה דקאמר מדרבנן ולא לחיובי קרבן בטוי. עד כאן.
דאי בעי פטר נפשיה וכו': ואפילו עשה ליכא מדקאמר התם ודבר זה אין מודיעים אותו לעם הארץ וחל מדאורייתא ולוקין. וא"ת כי פריך בשבועות שאתן מנה לפלוני מושבע ועומד מהר סיני הוא ומשני צדקה לעשיר ולישני שפיר לעני ומן העודף שאין מצוה ליתן כל אשר יש לו. ושמא היא היא וכצדקה לעשיר חשיב. שיטה.
עליו להשכים: פירש רש"י ז"ל על האומר שכן מצינו שהקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל צא ויצא הוא תחלה. משמע מדבריו דעיקר החידוש הוא לאשמעינן כי על האומר מוטל להכריח האחר אבל האחר הואיל ולא נדר אינו בכלל הנדר. אבל מבואר הוא שהנדר הוא נדר. ולפי מה שכתב הר"ם ז"ל סוף פרק א' מהלכות נדרים משמע דהחידוש הוא לאשמועינן דיש עליו דין נדר שכתב שזה נדר אף על פי שלא הוציאו בלשון נדר. הרי"ץ ז"ל.
ויהיב בשלמא לגבי עשרה כל יומי עד דמקלעין ליה מעלמא דגמירי הלכתא ולישרו ליה. ויהיב להו שלמא ואינהו מהדרי ליה דשלמא דקמהדרי ליה דמי כמאן דשרו ליה ממש ולא צריך הפרה. ואית דפרשי דבהדי דקא יהיב להו שלמא מותיב להו לגביה עד דמקלעי להו עשרה דגמירי הלכתא ולישרו ליה. פירוש.
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל: ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמקלען ליה עשרה דתנו הילכתא. יש מי שפירש כשמחזירים לו עשרה שלום הותר נדויו. ויש מי שפירש דהכי קאמר ותגין עליו נתינת שלום זה מן היסורין עד שיזדמנו לו עשרה דתנו הלכתא ויתירו לו את נדויו כדינו. ויש מי שפירש דיהיב שלמא לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט והכי קאמר יצא לפרשת דרכים ויעמוד שם תמיד עד שמאסף שם עשרה דתנו הילכתא ויתירו לו את נדויו. ואינו מחוור דהא אינו נראה דמשיאו עצה היאך יאספם אלא תקנה למד למי שאינו מוצא עשרה היאך ינצל מעונשו. עד כאן.
והוא דמתנו הילכתא: פירוש לאחרים דגדול המלמד וחשוב לפני המקום יותר מהלומד לעצמו. ואי ליכא דמתנו אפילו תנו לעצמן ולא מתנו לאחרים אבל הדיוטות לא יקח. וטוב לו ללכת בפרשת דרכים ולקבל שלמא מעשרה דגמירי הלכתא. ונראה לי דכיון דטרח כולי האי מועילים לו גמירי כמו בלא טורח דמתני. הרא"ם ז"ל.
קא משמע לן לזרוזי נפשיה: כלומר אף על פי שאין שבועה חלה על המצוה להתחייב עליה קרבן שבועה כדדרשינן התם מה הטבה רשות וכו'. מכל מקום איכא משום דקביל להזדרז במצוה ואם לא עשה כן עובר משום בל יחל דלא פטר התם במתניתין דשבועות אלא מקרבן אבל משום בל יחל איכא. אי נמי קא משמע לן שאם הזכיר בה שם לא הוי כמוציא שם שמים לבטלה דשרי משום זרוזי נפשיה במצוה. ואין זה נכון מדאמרינן באידך אשנה פרק זה דהתם אינו מזכיר בו את השם ואפילו הכי אמרינן מאי קא משמע לן לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא.
האומר אשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר (לאלי') לאלהי ישראל כלומר לעבור עליו משום בל יחל. ואקשינן והלא אין שבועה חלה על שבועה כלומר אף על גב דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות וכדאמרינן בפירקין דלקמן הני מילי בביטול מצוה דאסר חפצא עליה כגון הנאת סוכה עלי אבל בקיום מצוה אינו חל כמו שאינו חל בשבועה שאלו אמר הרי עלי שלא אוכל נבלה לא אמר ולא כלום. מאי קא משמע לן לזרוזי נפשיה כלומר ואפילו תימא דהני מילי בנדר או נשבע שלא יאכל דבר האסור אבל בקיום מצות עשה חל משום זרוז היינו דרב גדל קמייתא.
ותמיהא לי דמאי שנא דקא קשיא ליה משום דאין שבועה חלה על שבועה תיפוק לי דאין נדר חל על כיוצא בזה שאלו אמר הרי עלי שאעשה כך וכך לא אמר כלום לפי שאין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש וכל אעשה דבר שאין בו ממש הוא. ואין הנדרים אלא איסורים או שיאמר הרי עלי זה כקרבן או שאסר דבר המותר כגון שיאמר הרי עלי קרבן הרי (הרי) עלי עולה. ויש לומר דלרוחא דמילתא קא מקשה כלומר אפילו היו הנדרים חלין על החולין וכיוצא בזה הכא דמצוה היא אין הנדר חל עליה שאפילו השבועות אין חלין על המצוה. ואי נמי איכא למישמע דאי לאו דאין שבועה חלה על שבועה והוא חייב לשנות תמיד היה הנדר חל עליו כעין צדקה שהאומר אתן סלע לצדקה שהוא חייב. והיינו נמי דפרקינן הא קא משמע לן הואיל ואי בעי פטר נפשיה מקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חלה שבועה עליה כלומר ואפילו הנדרים דהוי כנודר ליתן סלע לצדקה. וכן מצאתיה למקצת המפרשים.
וכתב מורי הרב רבינו יונה ז"ל דהא דאמרינן הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע פירשו דאף בקרבן מחייבינן ליה דשפיר איתיה בלאו והן כיון דרשות הוא לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית ערבית ומיירי בשהוכיר שבועה כמו מעיקרא דקאמרינן דכיון דמזרוזי נפשיה שרי והיינו דנקט נדר גדול נדר כלומר דאף בקרבן מיחייב ואיצטריך לומר מנין שנשבעין לקיים שלא תלמדנה מגלויי מילתא דאין נשבעין לבטל גם ללקות עד כאן לשון מורי ז"ל. ונראה שהוא ז"ל מפרשה דנדר דקאמר לא נדר ממש קאמר אלא שבועה. הרשב"א ז"ל והוא כתוב בהר"ן ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה