נדרים ב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כל כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות האומר לחברו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור מנודה אני לך רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר:
רש"י (ריב"ן)
עריכה- פירוש זה על נדרים אינו, ככל הנראה, מרש"י.
כל כינויי נדרים כנדרים - דעיקר נדר דכתיב בתורה (במדבר ל) איש כי ידור נדר דאמר קרבן שאני אוכל לך או קרבן שאני נהנה לך ואם אמר בלשון אחר בכינוי נדר כדקתני לקמן קונם שאני נהנה לך או קונם שאיני נהנה לך דאם כינה לקרבן בהני לשונות נמי מיתסר בהו בנדרים כמו שאסור גבי קרבן וכן כנויי חרמים כחרמים וכן כנויי שבועות כו' מפרש לקמן:
מודר אני ממך - כלומר הרי עלי כנדר מה שאני נהנה ממך או א"ל מופרשני ממך בהאי לשון או אמר מרוחק אני ממך דמשמע דמיתסר נפשיה ולא מיתהני מיניה וכל הני כיון דלא מפרש ממש לנדר דלא מידכר ביה שום לשון קרבן הויין ידות:
מנודה אני לך - כמו שאם היה בנידוי דאסור ליה לישא וליתן בהדיה כך אסר נפשיה עליה:
ר"ע היה חוכך בזה להחמיר - הוה מחכך להחמיר דאסור נמי דענין נדר הוא ולא בריר ליה:
ר"ן
עריכהמתני' כל כנויי נדרים
עריכהכל כנויי נדרים — נדר הוא באחד משני ענינים אם נדרי הקדש שהוא מקדיש לבדק הבית או למזבח ובענין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו ואיסורו כולל כל אדם או נדרי איסור שאסר על עצמו דברים המותרים ובענין זה יכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו ואין איסורו שוה לכל. ומס' זו היא בענין נדרי איסור שמה ששנה כאן חרמים כחרמים היינו משום שלשון חרם כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי איסור כדתנן לקמן (דף מז:) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם המדיר אסור ומשום האי גוונא תנא חרמים הכא דאילו חרמי בדק הבית לא שייכי בהאי מס' אלא בסדר קדשים. ונדרי איסור הם באחד משלשה דרכים. עיקר הנדר. וכנויו. וידות. עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה. אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וכדאמרינן בריש פרק שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ:) מאי טעמא דאמר קרא כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור כלומר שאע"פ שנדר חל בלא התפסה אפ"ה אם התפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וכמו שכתבתי שם בס"ד. הלכך היכא שהתפיס ואמר הרי ככר זה עלי כקרבן חייל נדריה ועיקר נדר הוא זה. וכינויו הוא שבמקום קרבן יאמר קונם קונח קונס וכל שאמר כן הרי הוא אסור כאילו אמר קרבן עלי ככר זה והיינו דתנן כל כנויי נדרים כנדרים ובהני כנויין פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בגמרא דר"י אמר לשון נכרים הם ור"ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודרים בו ולר"י דאמר לשון נכרים הם ודאי הנודר בהם כנודר בעיקר קרבן שהנדרים נאמרים הם בכל לשון. ואפי' לר"ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג"כ כנדר גמור מדאורייתא שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרעה הסכמת חכמים ז"ל מהסכמתם הלכך הוו להו מדאורייתא. וה"נ משמע בריש נזיר דפרכינן אמתני' פתח בכנויין ומפרש ידות ומשני תנא כי פתח פתח בעיקר קרבן והדר מפרש ידות דאתיין ליה מדרשא. אלמא דלכ"ע כנויין דאורייתא לחיובי עלייהו קרבן דאי לר"ל לא מחייב עלייהו קרבן ה"ל למימר התם הניחא למ"ד כנויין לשון נכרים הם אלא למ"ד לשון שבדו להם חכמים מאי איכא למימר כדאיתמר בסוגיין דהכא אלא ודאי משמע דלכ"ע כנויין דאורייתא. ואיכא למידק לר"י דאמר לשון נכרים הם מאי שנא דפריש הנך לישני דקונם קונח קונס טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון נדרו נדר. והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי' החכם הגדול ר' יהודה בר' חסדאי ז"ל דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר. שאפי' בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ"ע קמ"ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אע"פ שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ"ש שאר לשונות הנכרים ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי וה"ט נמי דקרי להו כנויין כלומר שהם מלשון נדר אלא שהוא מכונה כמו המכנה שם לחבירו. אלו הם כנויי נדרים. וידות נדרים הוא שמתחיל במקצת דבורו של נדר אלא שאינו גומר אותו ואותו מקצת הדבור [הוי כאילו] נודר כל השלמות הדבור כאדם האוחז כלי בבית יד שלו ומטלטלו כולו ומש"ה חייל נדרא ולקמן מפרש להו לידות:
וחרמים כחרמים - כלומר שהאומר נכסים אלו עליו חרק חרך חרף הרי אלו כאילו אמר נכסים אלו עליו חרם והם אסורים עליו:
ושבועות כשבועות - כלומר דכינוי שבועה הרי הוא כשבועה וחיילא ומהא שמעינן דשבועה לא בעיא שם אלא כיון שאמר שבועה או שבותה שהיא כנויה שלא אוכל ככר זה אסור לאכלו דמתני' בכה"ג עסקינן. דאי בשהזכיר את השם מאי איריא משום כנוי שבועה תיפוק לי משום הזכרת השם דאפילו בלא שבועה ובלא כנוי הוי שבועה. והראיה מדאמרינן בפ' אין מעמידין (ע"ז כח.) לאלהי ישראל לא מגלינא וכדאי' התם. ולקמן נמי במכילתין (דף כב:) אמרי' מארי כולא לא טעימנא. ועוד דלמ"ד כנויין לשון שבדו הם להכי תקנו כנויין בשבועה כי היכי דלא לומר שבועה לה' כדמוכח בגמ' אלמא כל שהזכיר שבועה או כנויה אפי' בלא הזכרת השם מהני. ואיכא לאקשויי מדאמרינן בפ' שבועת העדות (שבועות לה:) דשבועת העדות בעיא שם וכדילפינן התם אלה אלה מסוטהץ תירץ ר"ת ז"ל דה"מ במושבע מפי אחרים דהא מסוטה גמרי' לה שמושבעה מפי כהן אבל במושבע מפי עצמו לא בעי' שם. ותמהני עליו פה קדוש איך אמר דבר זה דהא אמרינן בס"פ שבועות שתים בתרא (שם דף כט:) דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וילפי' לה מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כלומר והויא כמושבעת מפי עצמה וכמו שפרש"י ז"ל שם ובפ' שבועת העדות (שם דף ל.) דאי לא אפי' מושבעת מפי אחרים לא הויא. וה"ט דתנן התם דאע"ג דבשבועת בטוי דמושבע מפי אחרים פטור כל היכא שענה אמן חייב וכיון שכן דמסוטה גמרינן הוה לן למימר דאפי' מושבע מפי עצמו ליבעי שם ולפיכך לא ירדתי לסוף דעתו בזה. ועוד הקשו עליו דהתם משמע דאפי' במושבע מפי אחרים לא בעי שם דתנן התם (דף לה.) משביעני עליכם אוסרכם אני וכו' הרי אלו חייבים ומסיק אביי דה"ק משביעני עליכם בשבועה אלמא בלשון שבועה בלחוד סגי ואע"פ שרש"י ז"ל פי' שם במילתיה דאביי דמיירי כשהזכיר את השם אין זה במשמעות הלשון אלא עיקרן של דברים דההיא דאמרינן דשבועת העדות בעיא שם ר' חנינא בר אידי היא דגמר אלה אלה מסוטה אבל רבנן לא בעו לא שם ולא כנוי וכדמוכחא מתני'. וכי תנן התם ובכל הכנויין הרי אלו חייבין. לאו דבעיא שם או כנוי אלא לומר דמשביע בכנוי כמשביע סתם ומהני ולא כמשביע בשמים ובארץ דתנן התם דפטורין. אלא שהראב"ד ז"ל אמר דלענין מלקות אינו לוקה אלא בהזכרת השם דבכולהו לאוי דשבועה שם כתיב בהו לא תשא את שם ה' לא תשבעו בשמי אבל לענין איסורא בלא שם נמי איתא:
ונזירות כנזירות - כלומר שהאומר הריני [נזיק] פזיח כאומר הריני נזיר:
האומר לחבירו מודרני ממך וכו' - מפרש בגמרא דהיינו ידות ומפרשים נמי דהכי קתני מודרני ממך שאני אוכל לך או מודרני ממך שאני טועם לך וכן במופרשני מרוחקני והוו ידות משום דלא מסיק דבוריה למימר כקרבן אי נמי דלא אמר איסורא בהדיא:
שאני אוכל ושאני טועם - אית דגרסי הכי בלא יו"ד ואית דגרסי שאיני ביו"ד. ויתבאר בגמרא בס"ד (דף ד: ד"ה אלא):
מנודה אני לך רבי עקיבא חוכך בזה להחמיר – חוכך כאדם שהוא מסופק בדבר ומתחכך בעצמו מפני שאינו יכול לבררו. אי נמי מלשון חיך כלומר שהיה מטעים לחכו להחמיר:
תוספות
עריכה
מתני' כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים. כינוי זהו שם שפל (נ"א טפל) כדאמרי' המכנה שם לחברו ה"נ כנויי נדרים דעיקר הנדר הוא כשמתפיס החפץ בדבר הנדור כמו דאמר הרי עלי ככר זה כהקדש ועל ככר אחר אומר יהא כזה זהו נדר כדאמר פרק ג' דשבועות (ד' כ) עד שידור בדבר הנדור והני לישני כעין נדר הן ולקמן בשילהי פירקין קאמר ר"ל לשון שבדו חכמי' ולהכי תקינו כנויי דלא לימא קרבן לה' דזימנין דאמר לה' ולא אמר לקרבן ומפיק שם שמים לבטלה ור' יוחנן אמר לשון נכרים דבלשונם כשנודרין נדר אומרים הכי וקשה למ"ד לשון נכרים אמאי נקט הני לישני לימא בכל הלשונות שהם נודרים בלשונם יהא נדר ואומר ר"י ודאי אם יהא כלשונם יהא נדר אחרי שהם מבינים והני דמתני' אפי' לא יבינו האי לשון הרי הוא נדר ולמ"ד לשון שבדו חכמים קשה דה"נ כנויי דנזיר בדו חכמים והיכי יביא קרבן על לשון חכמים ובנדרים לא קשה אי עבר בבל תאחר על לשון חכמים וי"ל דהא דאמר ל' בדו לא קאמר אלא גבי נדרים אבל לא גבי נזיר וכן מוכח בגמרא דפריך הניחא למ"ד לשון נכרים אלא למ"ד לשון שבדו חכמים מאי איכא למימר ובמס' נזיר דקאמר כל כנויי נזירות כנזירות לא פריך כה"ג בגמ' ואור"י דאין זו ראיה דרגילות הוא להאריך במקום אחד ולקצר במקום אחר ועל לשון שבדו חכמים נמי הוי נזיר דכיון דתקינו חכמים שנודרין בהני לישני הוי כעיקר נזירות ויש. כח בידיהם לעשות תקנתן כעיקר נזירות ועוד י"ל כיון שתיקנו חכמים הני לישני כוונת הנודר לנדר גמור וגמר בלבו לעשותו כעיקר הלשון:
וחרמים כחרמים. תימה למ"ד סתם חרמים לכהנים אם ירצה להחרים לבדק הבית יצטרך לומר חרם לה' וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם והא כל הכנויים אינם אלא משום שלא יזכיר שם שמים לבטלה שאחרי הכנויים אלו אינו רהוט לומר לה' כמו אם יאמר קרבן דאז הוא רהוט לומר לה' וי"ל שאם ירצה להחרים לבדק הבית יאמר חרם לבדק הבית:
ושבועות כשבועות. שבותה שבוקה מפרש לקמן וקשה דשילהי פ' שבועת העדות (דף לה) קאמר יתן ה' אותך לאלה ולשבועה נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה מה להלן בשם אף כאן בשם וכן ריש פ' שבועת הדיינין (דף לח) קאמר כמאן כר' חנינא דאמר בעינן שם אפי' תימא רבנן דאמרי בכינויין אבל (לא) בלא כינוי דשם לא מחייב וכן קשה התם דאמרי' במס' שבועות (דף יט) שבועה שלא אוכל שבועה שאוכל לך אסור ואור"ת הא דבעינן שם או כינוי במושבע מפי אחרים אבל מושבע מפי עצמו מצי אסר נפשיה בלא שום כינוי:
ונזירות כנזירות. תימה אמאי לא תנא איסורי כאיסורי והקדשות כהקדשות וכו' וי"ל דלמ"ד לשון נכרים לא נמצא להם לשון נכרים אלא בהני דתנא ולמ"ד לשון שבדו חכמים צ"ל דלהכי לא תנא דלא כתב ערך לה' איסור לה' הקדש לה' כמו דכתיב חרם לה' וקרבן לה':
האומר לחבירו מודר אני ממך. הני ידות מיקרו שאינו גומר דבריו אלא מתחיל והוי ידות כמו יד לכלי ומפרש בגמ' אמאי שבק בכינויין דמיירי בהון ומפרש ידות דלא איירי בהון:
שאני אוכל לך. יש דגורסין ביו"ד שאיני אוכל לך וקשה דהא אין נדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש ושמא מיירי דמסרבין בו לאכול ואומר שאיני והוי כמו קונם שאני אין אור"י דבגמ' משמע דבמידי דמאכל אף שאיני ביו"ד לא קרי בזה דבר שאין בו ממש ולא דמי לשאיני ישן דאמר לקמן (דף יד) [דהוי] דבר שאין בו ממש דהתם אין בו ממש לא בדבור ולא בשינה אבל הכא מ"מ במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו ענין זה שאני אוכל וא"ת מהו עיקר הנדר בשלמא חרמים הוא עיקר מן החרם ושבועות מן השבועה וי"ל שנדר עצמו הוא עיקר דאמר ככר זה עלי נדר וכן משמע מתני' כינוי נדרים כנדרים וקרא נמי מוכח כי ידור נדר ולא נראה דא"כ מאי קאמר התם מודר אני ממך אדרבה הוא עיקר הנדר ועוד קשה דקאמר קונם קונח קונס הרי זה כינוי לקרבן הוה ליה למימר לנדרים לכך נראה לפרש דעיקר הנדר כשהוא אומר ככר זה עלי קרבן וכי ידור נדר אתי למימר דבעינן שידור בדבר הנדור:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק א (עריכה)
א א מיי' פ"א מהל' נדרים הל' טז, סמג לאוין רמב, טוש"ע יו"ד סי' רז:
ב ב מיי' שם:
ג ג מיי' פ"ב מהל' שבועות הל' ה, סמג לאוין רלח, טוש"ע יו"ד סי' רלז סעי' י:
ד ד מיי' פ"א מהל' נזירות הל"ח, סמג עשין קכז:
ה ה מיי' פ"א מהל' נדרים הל' כג, סמג לאוין רמב, טוש"ע יו"ד סי' רו סעי' א:
ראשונים נוספים
כל כנויי נדרים כנדרים. כל שאינו עיקר השם נקרא כנוי כמו המכנה שם לחבירו. נדרים עיקר נדר האמור בתורה הוא שמתפיס החפץ בדבר הנאסר ע"י איסור פה כגון קרבן או הקדש או שנשבע עליו ובפ"ג דשבועות דריש ליה מקרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור. והכנוי הוה כעיקר הנדר ולקמן מפרש הי נינהו ובגמרא מפרש טעמא:
וחרמים כחרמים. חרם אדם (כנוי) שהחרים נכסיו או מקצתם ואומר הרי זה [נ"א אלו] חרם. ותרי גווני חרמים נינהו חרמי גבוה וחרמי כהנים חרמי גבוה לבדק הבית ומועלין בהם ויש להם פדייה. חרמי כהנים אין להם פדייה אלא ניתנין לכהנים ועד שלא באו לידי כהנים מועלין בהם ומשבאו ליד כהן הרי הם כחולין לכל דבריהם ופליגי תנאי בפרק [המקדיש שדהו] בערכין (דף כח:) איכא מאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית ואיכא מאן דאמר סתם חרמים לכהן:
האומר לחבירו מודר אני ממך. כל הני מקרו ידות כמו בית יד הכלי שאינו עיקר הכלי והאוחז בו הכלי עולה עמו וכך הנך ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו ובגמרא מפיק להו מקראי ואע"ג דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בפרק ג' דשבועות (דף כו:) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו:
[מתני']: כל כנויי נדרים כנדרים: מה שאינו עיקר השם קרוי כנוי, ועיקר הנדר הוא שיתפיס דבר שאוסר על עצמו עכשיו בדבר הנדור כבר, כדאיתא בגמרין בפרקין (לקמן יג, א) ובשבועות (כ, ב). והלכך עיקר נדר הוא שיאמר הרי עלי ככר זה כקרבן, וכנוי נדרים הוא שיאמר ככר זה עלי כקונם או קונם עלי. ובגמרא (לקמן י, א) פליגי בהו ר' יוחנן וריש לקיש, דר"י סבר לשון עכו"ם הם ור"ל סבר לשונות הם שבדו להם חכמים להיות נודר בהם. ולמאן דאמר לשון שבדו להם חכמים, איכא למימר שאין הכינויין כנדרים לקרבן ולמלקות, וכינויין כנדרים לאסור קאמר ולעבור עליהם בבל יחל דרבנן.
ואיכא למימר דאפילו למלקות ולעונשין משום דכיון דתקנו חכמים לשונות אלו חזרו להיותן כלשון נדר גמור. ומסתברא דודאי משמע דכי היכי דפליגי בכינויי נדרים הכי נמי פליגי בכינויי נזירות וכדמשמע נמי לקמן (י, א) ואלו בכינויי נזירות אקשינן בפרק קמא דנזיר (ב, א) כדאקשינן הכא ולפרוש כינויי נזירות ברישא ופרקינן אלא היינו טעמא דידות הואיל ואתין ליה מדרשא חביבא ליה וליפתח בהו ברישא תנא כי מתחיל מתחיל בעיקר קרבן ולענין פירושו מפרש ידות תחילה אלמא כינויין מביאין קרבן עליהם.
ולכאורה ההיא ודאי אתיא אפילו כריש לקיש, דאי לא ליקשי כדמקשי הכא, הניחא למאן דאמר לשון עכו"ם הם אלא למ"ד לשון שבדו חכמים מאי איכא למימר. והדין נותן שהרי כל הלשונות אינן אלא מוסכמות, ואף אלו כיון שהסכימו עליהם חכמים מי שנודר בהם מתכוין לנדר גמור, כנודר באחד משאר הלשונות שבדו להם כל עם ועם לשונו, אבל למ"ד לשון עכו"ם הם איכא למידק אם כן למה פרט התנא אלו ליתני הנודר בכל לשון [שהוא מבין לפי שיטה מקובצת] נדרו נדר. ותירצו בתוס' (ד"ה כל כינויי) דודאי כל שנדר בכל לשון שהוא מבין נדריו נדרים, אבל הני דבמתני' אף על פי שאין מבין משמעות הלשון חל הנדר.
ואיני יודע טעם לדבריהם, שאם נדר באחד משאר הלשונות מתכוין לנדר אע"פ שאינו מבין משמעות הלשון, מכל מקום חל הנדר דפיו לבו שוין [הם לפי הש"מ], ואם אתה מצריכו להבין משמעות הלשון ממש ולא קרינן פיו ולבו שוין עד שיבין משמעות הלשון ממש, אף בקונם וקונם לא יהא נדר ומאי שנא הני. ומסתברא דאין הפרש בין אלו לשאר הכינויין אלא שאלו היו ידועין אצלם והכירום וה"ה לכל השאר.
ואין להקשות מפני מה הוצרכו להזכיר מהם כלל, שאין [מן] התימה אם למדו [וגילו אלו לפי הש"מ] קצת מן הלשונות שיש במשמען לשון נדר שאלו נדר אחד בהם שידע ויכיר שהם לשון נדר נדריו קיימין. ועוד דדילמא הוצרכו לשנות כך לומר לך שאלו הם כנויין ואסורין אבל מקנמנא מקנחנא מקנסנא מותרין לפי שאינן כנויין אלא כנויי כינויין, וכדאיתא בגמרא (לקמן ו, ב). ומה שקראום כנויין אע"פ שהם עיקר הלשון בלשון העכו"ם, שמא מפני שעיקר הלשון הוא לשון התורה ושאר הלשונות כנויין לו.
שבועות כשבועות: ומפרש בסמוך (לקמן י, ב) כנויי שבועות שבותה שקוקה. ומשמע מהכא דלשון שבועה לבד בלא שם ובלא כנוי הוי שבועה, שאילו מזכיר שם בלאו הכי הויא שבועה שאילו אמר בשם פלוני לא אוכל ככר זו או בשם פלוני לא אוכל לך או אוכל לך הרי זו שבועה, ואין צריך לא לשבועה ולא לשבותה. וכן נמי משמע מהא דתנן בסמוך (לקמן ט, א) כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה, ואוקמה שמואל בגמרא כנדרי רשעים עלי או כנדרי רשעים הריני או כנדרי רשעים הימנו דכיון דאמר כנדרי רשעים הימנו היינו שבועה, אע"פ שאין שם לא שם ולא כינוי.
ואיכא למידק דבשלהי שבועת העדות (שבועות לה, א) אמרינן דבעינן שם וכדילפינן לה התם בגזירה שוה דאלה אלה משבועת האלה דסוטה. ובפרק שבועת הדיינין (שם לח, ב) אמרינן כמאן כר' חנינא דאמר בעינן שם, ואפילו תימא רבנן דאמרי בכינויי בלא כינוי מיהא לא מיחייב. ותירץ ר"ת ז"ל (כאן בר"ן) דלא בעינן שם אלא מפי אחרים דומיא דשבועת האלה דסוטה אבל בשאר שבועות לא.
והראב"ד ז"ל (הפלאה פ"ב הלכות שבועות הי"ג בהשגות) תירץ דלא בעינן שם אלא בשבועת העדות דגמרינן ליה בגזירה שוה דאלה אלה ובשבועת הפקדון גמרינן בגזירה שוה בשבועת העדות דתחטא תחטא, אבל בשאר שבועות לא אשכחן. ואם נאמר בשאר שבועות לחייבי משום שבועת שוא ובשבועת שקר משום דבדידהו כתיב שם כדכתיב (?..) לא תשבעו בשמי לשקר כי לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא.
וקשיא לי לכולהו, הא דתנן בשבועת העדות (שבועות לה, ב) אוסרכם אני מצוה אני עליכם משביעכם אני הרי אלו חייבין, ופירשה רב יהודה באומר משביע אני עליכם בשבועה האמורה אוסרכם אני באיסור האמור בתורה מצוה אני עליכם בצוואה האמורה בתורה. ובודאי הא לא משמע שמזכיר עם אלו שם או כינויין דאם כן למה צריך לומר שבועה האמורה בתורה וצוואה האמורה בתורה הא במשביע אני עליכם בשם פלוני סגי. ואע"ג דלא קמה הא דרב יהודה לאו מהאי טעמא דחיה לה, אלא משום כובלכם אני דכבול באורייתא לא כתוב.
ושמא נאמר דכיון דאמר בשבועה האמורה בתורה או בצוואה ואיסור האמור בתורה ובהני כולהו כתיב שם בתורה, הרי זה כמי שהוציא את השם בשפתיו דמי, דומיא דהא דתניא בריש פרק הרי אלו מותרין לקמן (יד, ב) הנודר בתורה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין, כאילו אמר בפירוש ככר זה (כקרבן) [בקרבן לפי הש"מ] שכתוב בתורה. ואי נמי נשבע אני בשם שהוזכר בתורה.
ומכל מקום קשיא לי מדאוקמה אביי התם דהכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני בשבועה אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני בשבועה. ואין צריך לומר בשבועה האמורה בתורה, אלא מכיון שאמר בשבוע (לקמן יג, ב) קונם פי מדבר עמך, ופרישנא בגמרא דהוי ליה כמאן דאמר יאסר פי לדבורי, הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דהכא קאמר יאסר עלי פי להנאת דבורי עמך.
והא דתניא (לקמן יב, א) איזה איסר האמור בתורה, אמר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו. לאו למימרא שיאמר בלשון הזה שלא בא אלא לאשמועינן שצריך לתלות נדרו בדבר הנדור, וכדאמר שמואל והיא שנדור ובא מאותו היום ולעולם באומר הרי עלי אכילה בשר ושתיית יין כיום שמת בו אביו. אי נמי דאמר סתם הרי יום זה עלי כיום שמת בו אביו והוא היה נדור ביום שמת בו אביו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. והכין תני לה בירושלמי (כאן פ"א ה"א) איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו כו'. והא דאמרינן בריש פרק שבועות שתים בתרא (שבועות כב, א) אכילה משתיהן עלי שבועה לאו למימרא שיאמר בלשון זה אלא שיאמר הריני נשבע שלא אוכל משתיהן. וכ"פ שם ר"ת והרא"ם ז"ל ולא הוזכר שם לשון זה אלא בגררא דקונמות, ומשום דאוקימנא הא דתניא (כב, ב תוס' ד"ה וחכמים) קונמות מצטרפין ואין שבועות מצטרפין באומר אכילה משתיהן עלי קונם ואמרינן שבועה נמי דאמר אכילה משתיהן עלי שבועה ולאפוקי דלא הזכיר שבועה על כל ככר וככר בפני עצמו אלא ביחד. ולא שיזכירו לשון זה בדוקא.
והא דאמרינן התם נמי בשבועות (כט, א) ובמכלתין דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה, לאו דוקא בלשון זה אלא שיאמר הרי הוא נשבע שלא יאכל מפירות שבעולם אם לא ראיתי גמל פורח באויר. וכלשון זה מצאתיה בתשובת הגאונים ז"ל וכן דעת רבותנו הצרפתים ז"ל כאן, ובירושלמי (כאן פ"א, ה"א) פליגי בה ר' יודן ור' מונא ור' יוסי דר' יודן ורב מונא סברי דאין נדר בלשון שבועה. וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים וכל שכן דאמרינן הכא דנדר מיתסר חפצא אנפשיה ולא שבקינן מאי דמפורש בהדיא בגמרא במקומו ותפסינן לישני דלא מיתאמרן בדוקא.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק א (עריכה)
כל כנויי נדרים כנדרים: נקט נדרים אחר כתובות כדאיתא בתחילת סוטה משום המדיר.
עיקר נדר וכו'. אומר דבר זה יאסר עלי כקרבן וכו': אבל האומר נודר אני שלא אוכל ככר זה אין זה עיקר נדר אלא ידות נדרים נינהו דגלי אדעתיה דניחא ליה לאסור מן חברו או מן החפץ. הרא"ם ז"ל.
והיינו דאיכא בין נדר לשבועה דאילו נדר לא הוי אלא כגון דאמר ככר זו עלי נדר דקאסר חפצא על נפשיה. אבל אי אמר נדר שלא אוכל ככר זו דקאסר נפשיה מן חפצא אין זה לשון נדר ואינו אסור עליו. אבל שבועה לא הויא אלא כגון דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכדלקמן בגמרא.
כנויי נזירות כנזירות האומר לחבירו מודרני ממך. נכסים שלך יהו מודרים הימני כלומר שלא אהנה משלך. או שאמר מופרשני ממך או שאמר בלשון זה מרוחקני ממך. או שאמר לו שאני אוכל לך כלומר נכסים שלך יהו אסורין לי באכילה שלא אהנה מנכסיך. או שאמר לו שאני טועם לך נכסים שלך יאסרו עלי שלא אהנה מהם הרי זה אסור: דכל כי האי גוונא ידות נדרים וידות נדרים כנדרים דמו דכל כי האי גוונא הוי כאדם שאוחז בבית יד של כלי ומגביהו דהגוף של כלי עולה עמו האי גברא נמי פתח בנדרים ולא גמר ליה לכוליה נדר. דעיקר נמי לא הוי אלא דאמר מודר אני הימך שלא תאכל מנכסי וכן מופרשני הימך שלא תהנה משלי וכן כולהו. פירוש.
והאומר הריני נדור מככר זה הרי זה בכלל ידות. וכן האומר ככר זה עלי (אסר) איסר או אסור. הרנב"י ז"ל. למאן דאמר לשון גוים הם איכא למידק אם כן מה פרט התנא אלו ליתני הנודר בכל לשון שהוא מבין נדרו נדר. ותירצו בתוס' דודאי כל שנדר בכל לשון שהוא מבין נדריו נדרים. אבל הני דבמתניתין אף על פי שאינו מבין משמעות הלשון חל הנדר. ואיני יודע טעם לדבריהם שאם נדר באחד מן שאר הלשונות ומתכוין לנדר אף על פי שאינו מבין משמעות הלשון מכל מקום חל הנדר דפיו ולבו שוים הם. ואם אתה מצריכו להבין משמעות הלשון ממש ולא קרינן פיו ולבו שוים עד שיהיה הלשון משמעותו ממש אף בקונם וקונח לא יהא נדר ומאי שנא הני. ומסתברא דאין הפרש בין אלו לשאר הכינויין אלא שאלו היו ידועים אצלם והכירום והוא הדין לכל השאר.
ואין להקשות מפני מה הוצרכו להזכיר מהם כלל שאין מן התימא אם למדו וגילו אלו קצת מן הלשונות שיש במשמען לשון נדר שאלו נדר אחד בהם שידע ויכיר שהם לשון נדר נדריו קיימין. ועוד דדלמא הוצרכו לשנות כך לומר לך שאלו הם כנויין ואסורים אבל מקנמנא מקנחנא מקנסנא מותרים לפי שאינן כינויין וכדאיתא בגמרא. ומה שקראום כינויין אף על פי שהם עיקר הלשון בלשון הגוים שמא מפני שעיקר הלשון הוא לשון התורה ושאר הלשונות כנויים לו.
ומשמע מהכא דלשון שבועה לבד בלא שם וכו'. ואיכא למידק (ככתוב בהר"ן ז"ל). והראב"ד ז"ל תירץ דלא בעינן שם אלא בשבועת העדות דגמרינן ליה בגזרה שוה דאלה אלה ובשבועת הפקדון דגמרינן בגזרה שוה בשבועת העדות דתחטא תחטא. אבל בשאר שבועות לא אשכחן. (ואי נמי) ואין להקשות בשאר שבועות לחייבו משום שבועת שוא ושבועת שקר. משום דבדידהו כתיב שם כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר כי לא ינקה ה' אשר ישא את שמו לשוא.
וקשיא לי לכולהו הא דתנן בשבועת העדות אוסרכם אני מצוה עליכם משביעכם אני הרי אלו חייבין ופירשה רב יהודה באומר משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה אוסרכם אני באיסור האמור בתורה מצוה אני עליכם בצואה האמורה בתורה. ובודאי הא לא משמע שמזכיר עם אלו שם או כינויין שאם כן למה צריך לומר שבועה האמורה בתורה וצואה האמורה בתורה הא במשביע אני עליכם בשם פלוני סגי. ואף על גב דלא קמה הא דרב יהודה לאו מהאי טעמא דחינן לה אלא משום כובלכם אני דכבול בתורה לא כתיבא. ושמא נאמר דכיון דאמר בשבועה האמורה בתורה או בצואה ואיסור האמור בתורה ובהני כולהו כתיב שם בתורה הרי זה כמי שהוציא את השם בשפתיו דמי דומיא דהא דתניא בריש פרק ואלו מותרין לקמן הנודר בתורה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין כאילו אמר בפירוש ככר זה בקרבן שכתוב בתורה ואי נמי נשבע אני בשם שהוזכר בתורה.
ומכל מקום אני קשיא לי מדאוקמא אביי התם דהכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני בשבועה אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני בשבועה ואין צריך לומר בשבועה האמורה בתורה אלא מכיון שאמר בשבועה הרי אלו חייבין ואף על פי שלא הזכיר את השם ולא כינויו וכן שם מלשון ר"ח ז"ל. ומיהו רש"י ז"ל פירש שם והוא שיזכיר את השם עם כל אחד מאלו. הרשב"א ז"ל.
וכנויי הקדשות כהקדשות וקרבנות כקרבנות לא קתני לפי ששמא אין בלשון הגוים שום כינוי אי נמי לא בדו להם חכמים בהם לפי שאינם הווים בלשון בני אדם. ולי נראה שהם בכלל כל כנויי נדרים כנדרים. אי נמי יש לומר תנא ושייר שהרי גם כנויי ערכים לא קתני:
ירושלמי והלא הערכין והחרמין והתמורות וההקדשות בפרשה היו. תנינן כנויי חרמין ולא תנינן כנויי ערכין תמורות והקדשות. ואילו תנינן מה הוינן מתני ערפין ערצין ערקין תמופה תמוצה תמוקה הגדר הגזר הגרן וכו'. הרא"ם ז"ל.
והריטב"א ז"ל תירץ וי"ל למאן דאמר לשון גוים הם לא נמצא להם לשון גוים אלא בהני דתנא. ולמאן דאמר לשון שבדו להם חכמים צריך לומר עפ"י התוס': דלהכי לא תנא לפי שלא כתיב ערך לה' ואיסר לה' והקדש לה' כמה דכתיב נדר לה' חרם לה' נזיר לה'. עד כאן.
שני אוכל לך משלך: כל לך ולי שבמסכתא זו פירושו משלי משלך כמו ששנינו קונם שני נהנה לערלים כמו משל ערלים. והרבה כיוצא בהם במכילתין. דהאי תנא ירושלמאה הוא דקליל בלישניה ולשון שני כמו שאני בהבלעת האלף. ולא גרסינן שאיני ולומר מודרני ממך שאין אני אוכל משלך. דבכי האי גונא לאו איסור הוא דנדרים מיתסר חפצא עלויה הוא כלומר שיאסור שום דבר לעצמו וזה לא הזכיר שום דבר שיאסרנו אלא שאוסר עצמו שלא יאכל משלו דהוא איסור גברא ולא איסור חפצא. הרנב"י ז"ל.
וז"ל הרא"ם ז"ל: יש שגורסין שאני ופירושו מה שאני ראוי לאכול ממך.
יש אומרים דוקא שאני דאילו שאיני אוכל לך לא חייל דהאומר קונם שאין אני אוכל משלך דבר שאין בו ממש ואינו חל בנדר אלא בשבועה.
מרוחקני ממך וכו': כל אלו שלש לשונות אוסר ליהנות כל מיני הנאה מחברו. אבל הוסיף על אחד מהם שאיני אוכל לך אז ודאי אינו אסור אלא (בהנאה) באכילה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה