רי"ף על הש"ס/נדרים/פרק א
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) |
ר"ן |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
פירוש הרא"ש |
תוספות רי"ד |
הרשב"א |
הריטב"א |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
מתניתין עריכה
(דף רי"ף א.) (נדרים ב, א) כל כינויי נדרים כנדרים, וחרמים כחרמים, ושבועות כשבועות, ונזירות כנזירות. האומר לחבירו "מודר אני ממך", "מופרש אני ממך", "מרוחק אני ממך" "שאני אוכל לך", "שאני טועם לך", אסור. "מנודה אני לך", ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר.
גמרא עריכה
שקלינן וטרינן ואסקינן (נדרים ג, א) דמתניתין הכי פירושה: כל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים, ואלו הן ידות נדרים: האומר לחבירו "מודרני ממך" וכו'; ואלו הן כינויין: קונם קונח קונס.
וידות היכן כתיבן? דכתיב: "כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'", לעשות ידות נזירות כנזירות וכנויי נזירות כנזירות. אין לי אלא בנזיר; בנדרים מניין? תלמוד לומר "נדר נזיר להזיר": מקיש נדרים לנזירות, ונזירות לנדרים; מה נזירות עשה ידות נזירות כנזירות, אף נדרים עשה ידות נדרים כנדרים; ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר, אף נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר. ומה נדרים, האב מפר נדרי בתו ובעל מפר נדרי אשתו, אף נזירות, האב מפר נזירות בתו ובעל מפר נזירות אשתו.
האומר לחבירו מודר אני ממך וכו' (נדרים ד, ב) – אמר שמואל: ובכולן עד שיאמר "שאני אוכל לך", "שאני טועם לך". (נדרים ה, א) אבל אמר "מודר אני ממך", לא משמע איסור אכילה. מאי טעמא? "מודרני ממך" – דלא משתעינא בהדך קאמר. "מופרשני ממך" – דלא עבידנא בהדך משא ומתן משמע. "מרוחקני ממך" – דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע.
(נדרים ה, ב) למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים? אין, סבר ליה (דף רי"ף א:) כרבי יהודה דאמר: ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. דתנן: גופו של גט, "הרי את מותרת לכל אדם". רבי יהודה אומר: "ודין דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין.
אתמר, ידים שאין מוכיחות. אביי אמר: הוויין ידים; ורבא אמר: לא הויין ידים.
(נדרים ז, א) איבעיא להו: יש יד לצדקה או אין יד לצדקה?
היכי דמי? אילימא דאמר: "זוזא הדין לצדקה והדין נמי", צדקה עצמה היא! אלא כגון דאמר "ודין" ולא אמר "נמי". מאי? "והדין נמי לצדקה" קאמר, או דילמא "והדין לנפקותא בעלמא" קאמר, ודיבורא הוא דלא אסקיה? ואסיק תלמודא בתיקו, והלכך אזלינן לחומרא.
(נדרים ה, א) אמר רבי יוסי בר' חנינא: "מודר אני לך", שניהם אסורין. "מודר אני ממך", הוא אסור וחבירו מותר . ומיירי דאמר "מודר אני לך מאכילה" או "מהנאה"; אבל בסתם, הוי ידים שאינן מוכיחות.
ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר (נדרים ז, א) – אמר אביי, מודה רבי עקיבא לעניין מלקות שאינו לוקה; דאם כן, נתני "ר' עקיבא מחמיר". אמר רבינא: "נדינא ממך", דכולי עלמא לא פליגי דאסור. "משמתינא ממך", דכולי עלמא לא פליגי דשרי . במאי פליגי? ב"מנודה אני לך"; דרבי עקיבא סבר, לישנא דנידויא הוא, ורבנן סברי, לישנא דשמותא הוא. ופליגא דרב חסדא, דההוא גברא דאמר: "משמתנא בנכסי דבריה דר' ירמיה בר אבא". אתא לקמיה דרב חסדא, אמר: לית דחש להא דרבי עקיבא; דקסבר ב"משמתנא" פליגי.
אמר רבי אילא אמר רב: נידוהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו . נידוהו שלא בפניו, מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.
אמר רבי אבין אמר רב: השומע הזכרת השם מפי חברו, צריך לנדותו; ואם לא נידהו, הוא עצמו יהא בנידוי. שכל מקום שהזכרת השם מצויה, שם עניות מצויה, ועניות כמיתה, שנאמר: "כי מתו כל האנשים המבקשים" וגו'. ותניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, או מיתה או עוני.
אמר רבי אבין: הוי קאימנא קמיה דרב הונא. שמעה לההיא איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה, ושמתה, ושרא לה לאלתר, ושרא לח באנפה. שמע מינה תלת: שמע מינה, השומע הזכרת השם מפי חברו צריך לנדותו; ושמע מינה, נידוהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו; ושמע מינה, אין בין נידוי להפרה כלום. אמר רב גידל: תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. פשיטא? מהו דתימא, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, קא משמע לן. היכי דמי? כי הא דמר זוטרא חסידא, כי הוי מיחייב בר בי רב שמתא, הוה משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב; וכי עייל לביתיה, שרי לנפשיה והדר שרי ליה.
(נדרים ח, א) אמר רב גידל אמר רב: מניין שנשבעין לקיים את המצוות? שנאמר: "נשבעתי ואקיימה" וגו'. והא מושבע מהר סיני הוא? אלא הא קא משמע לן, דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה.
(דף רי"ף ב.) אמר רב גידל אמר רב: האומר "אשנה פרק זה" או "מסכת זו", נדר גדול נדר לאלהי ישראל. והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ואין שבועה חלה על שבועה? מאי קא משמע לן, דאפילו לזרוזי בעלמא? היינו דרב גידל קמייתא! הא קא משמע לן, כיוון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית.
אמר רב גידל אמר רב: האומר "נשכים ונשנה פרק זה", עליו להשכים, שנאמר (יחזקאל ג): "ויאמר (ה') אלי קום צא אל הבקעה ושם אדבר (עמך) [אותך]. ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד".
אמר רב יוסף: נידוהו בחלום, צריך עשרה בני אדם להתירו. והוא דתני הלכתא; אבל מתנו ולא תנו, לא. ואי ליכא דתני, אפילו מתנו ולא תנו. ואי ליכא, אזיל ויתיב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה, עד דמקלעין עשרה דתנו הלכתא.
אמר ליה רבינא לרב אשי: ידע מאן שמתיה, מהו דנשרי ליה? אמר ליה: לשמותי שוויה שליח, למשרי לא שוויה שליח.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: שמתוהו ושריוהו בחלמא מהו? אמר ליה: כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דבר בטל.
רבינא הוה לה נדרא לדביתהו. אתא לקמיה דרב אשי. אמר ליה: בעל, מהו שייעשה שליח לחרטת אשתו? אמר ליה: אי מכנפין אין, אי לא – לא. שמע מינה תלת: שמע מינה לא שרי למשרי נדרא באתרא דרביה. ושמע מינה כי מיכנפי שפיר דמי. ושמע מינה לכנופי לא. ויחיד מומחה שרי שמתא ואפילו באתרא דרביה:
מתניתין עריכה
(נדרים ט, א) "כנדרי רשעים", נדר בנזיר בקרבן ובשבועה. "כנדרי כשרים", לא אמר כלום. "כנדבותם", נדר בנזיר ובקרבן:
גמרא עריכה
מאן תנא דשני [ליה] בין נדר לנדבה? לימא לא רבי מאיר ולא רבי יהודה? דתניא: "את אשר תדור שלם, טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" (קהלת ה). טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: טוב מזה ומזה נודר ומשלם. ואסקינן, מתניתין רבי יהודה היא (נדרים י, א). וכי קאמר רבי יהודה, בנדבה; בנדר לא קאמר. והקתני "טוב מזה ומזה נודר"? תני "נודב". ומאי שנא נדר דלא, דילמא אתי לידי תקלה? נדבה נמי אתי לידי תקלה? רבי יהודה לטעמיה דאמר: מביא אדם כבשתו לעזרה ומקדישה, וסומך ידו עליה ושוחטה:
(דף רי"ף ב:) גרסינן לקמן בפ"ד, אמר שמואל: כל הנודר, אף על פי שמקיים נקרא רשע. מאי קרא? "וכי תחדל לנדור" (דברים כג). אתיא "חדלה" "חדלה". כתיב הכא: "וכי תחדל לנדור", וכתיב התם: "שם רשעים חדלו רוגז" (איוב ג). אמר רב יוסף, אף אנן נמי תנינא: "כנדרי רשעים, נדר בנזיר בקרבן ובשבועה".
וגרסינן נמי בפרק נערה, אמר ליה רבא לרב נחמן: חזי מר הדין דרבנן דאתי ממערבא ואמר, אזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב הונא בר אבין ושרו ליה נדריה, ואמרו ליה: זיל ובעי רחמי על נפשך, דחטית. אמר ליה: יאות, דתני רב דימי אחוה דרב ספרא: כל הנודר, אף על פי שמקיים נקרא חוטא. מאי קרא? "כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא"; הא לא תחדל, יהיה בך חטא.
תנו רבנן (לקמן כ,א): לעולם אל תהי רגיל בנדרים, שסופך למעול בשבועות. אל תהי רגיל אצל עם הארץ, שסופו להאכילך טבלים. אל תרבה שיחה עם אשה, שסופך לבוא לידי ניאוף.
ירושלמי: "מוקש אדם ילע קודש ואחר נדרים לבקר" (משלי כ). מתחיל אדם לנדור, פנקסו נפתחה. דבר אחר: "מוקש אדם" וגומר; איחר אדם את נדרו, פינקסו נפתחה. מעשה באדם אחד שאמר: "הרי עלי עולה", ושהה להביאה, ושקעה ספינתו בים.
מתניתין עריכה
(נדרים י, א) האומר "קונם", "קונח", "קונס", הרי אלו כינויין לקרבן. "חרק", "חרך", "חרף", הרי אלו כינויין לחרם. "נזיק", "נזיח", "פזיח", הרי אלו כינויין לנזירות. "שבועה", "שבותה", "שבוקה", נדר במוהי, הרי אלו כינויין לשבועה.
גמרא עריכה
אתמר, כינויין: רבי יוחנן אמר, לשון אומות הן. ריש לקיש אמר: לשון שבדו חכמים להיות נודר בו, וכן הוא אומר: "בחדש אשר בדא מלבו" (מלכים א' יב). ומעמא מאי תקינו רבנן כינויין? דלא לימא "קרבן". ולימא "קרבן"? דלא לימא "קרבן לה'". ולימא "קרבן לה'"? דלמא אמר "לה'" ולא אמר "קרבן", ומפיק שם שמים לבטלה. ותניא: רבי שמעון אומר, מניין שלא יאמר אדם: "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' תודה", "לה' שלמים"? תלמוד לומר: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". וקל וחומר: ומה זה שלא נתכוין להזכיר שם שמים אלא על הקרבן, אמרה תורה: "קרבן לה'"; לבטלה, על אחת כמה וכמה!
לימא כתנאי: בית שמאי אומרים, כינויי כינויין אסורין; ובית הלל אומרים, כינויי כנויין מותרין. לימא מאן דאמר אסורין קסבר, לשון אומות הן; ומאן דאמר מותרין סבר, לשון שבדו חכמים הן? לא, דכולי עלמא לשון אומות הן. בית שמאי סברי, הכי משתעי אומות; ובית הלל סברי, הכי לא משתעי אומות. ואי בעית אימא, בית שמאי סברי: גזרינן כינויי כינויין אטו כינויי עצמן; ובית הלל סברי: לא גזרינן.
היכי דמי כינויי כינויין לנדר? אמר רב יוסף: "מקנמנא", "מקנסנא", "מקנחנא". כינויי כינויין דחרם, תני ר"י מפשאה: "חרקייא", "חרכייא", "חרפייא". כינויי כינויין דנזירות, תני רב יוסף: "מנזיקנא", "מנזחנא", "מפזחנא". כינויי כינויין דשבועות היכי דמי? "שבואל", "שבותאל", "שקוקאל". "שבואל" בן גרשום משמע! אלא "שבובאל", "שבותאל", "שקוקאל". אמר שמואל: "שובתא", לא אמר כלום. "אשקוקא", לא אמר כלום. "קורסנא", לא אמר כלום:
נדר במוהי הרי זה כינוי לשבועה:
תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: "במוהי", לא אמר כלום. "במומתא", לא אמר כלום. "אמר מוהי", הרי זה כינוי לשבועה:
מתניתין עריכה
"לא חולין שאוכל לך", "לא כשר", "לא דכי", "לא טהור" ו"טמא", "נותר" ו"פיגול", אסור.
"כאימרא", "כדירים", "כעצים", "כאישים", "כמזבח", "כהיכל", "כירושלים", כאחד מכל משמשי המזבח, אף על פי שלא הזכיר "קרבן", הרי זה נדר בקרבן . רבי יהודה אומר: האומר "ירושלים", הרי זה לא אמר כלום:
גמרא עריכה
(נדרים יא, א) סברוה: מאי "לחולין"? לא חולין הוי אלא קרבן. מני מתניתין? אי רבי מאיר, הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. דתנן, רבי מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. ואלא רבי יהודה? אימא סיפא, רבי יהודה אומר: האומר "ירושלים" לא אמר כלום; ומדסיפא רבי יהודה, רישא לאו רבי יהודה! לא קשיא; כולה רבי יהודה, והכי קתני: שרבי יהודה אומר, האומר "ירושלים" לא אמר כלום. וכי אמר "כירושלים", לרבי יהודה מי מיתסר? והתניא, רבי יהודה אומר: "כירושלים", לא אמר כלום, עד שידור בדבר הקרב בירושלים! כולה רבי יהודה, ותרי תנאי אליבא דרבי יהודה.
תנא, "חולין", "החולין", "כחולין", בין "שאוכל לך" בין "שלא אוכל לך", מותר. "לא חולין שאוכל לך", אסור. "לא חולין לא אוכל לך", מותר. רישא מני? רבי מאיר היא, דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. אימא סיפא, "לחולין לא אוכל לך" מותר; והתנן: "לקרבן לא אוכל לך", רבי מאיר אוסר, וקשיא לן: הא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אחה שומע הן, ואמר רבי אבא, נעשה כאומר: לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך, הכי נמי, לא חולין ליהוי, לפיכך לא אוכל לך? האי תנא סבר לה כוותיה בחדא ופליג (דף רי"ף ג.) עליה בחדא. סבר לה [כוותיה] בחדא, דלית ליה מכלל לאו וכו'; ופליג עליה בחדא, בקרבן.
רב אשי אמר: הא דאמר "לחולין", הא דאמר "לא חולין", דמשמע לא ליהוי חולין אלא קרבן:
מתניתין עריכה
(נדרים יג, א) האומר "קרבן", "עולה", "מנחה", "חטאת", "שלמים", "תודה", "שאני אוכל לך", אסור; ורבי יהודה מתיר.
"הקרבן", "כקרבן", "קרבן", "שאוכל לך", אסור.
"לקרבן לא אוכל לך", רבי מאיר אוסר.
האומר לחבירו: "קונם פי מדבר עמך", "ידי עושות עמך", "רגלי מהלכות לך", אסור:
גמרא עריכה
רבי מאיר אוסר. והתניא, מודים חכמים לרבי יהודה באומר: "הא קרבן", "הא עולה", "הא חטאת", "הא מנחה", "הא תודה", "הא שלמים", "שאוכל לך", מותר, שלא נדר זה אלא בחיי קרבן? לא קשיא, הא דאמר "הא קרבן", [והא דאמר "הי קרבן". אמר "הא קרבן", אסור; אמר "הי קרבן", מותר. מאי טעמא?] חיי קרבן קאמר, וכן הלכתא.
פי מדבר עמך. ורמינהי, חומר בשבועות מבנדרים, ובנדרים מבשבועות. חומר בנדרים, שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר רשות, מה שאין כן בשבועות; וחומר בשבועות, שהשבועות חלות בין על דבר שיש בו ממש, ובין על דבר שאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים? באומר "ייאסר פי לדיבורי, ידי למעשיהן, ורגלי להילוכן". דיקא נמי דקתני "פי מדבר עמך", ולא קתני "שאיני מדבר עמך", שמע מינה:
הדרן עלך כל כנויי נדרים