ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/יבמות/פרק ח

< רש"י על הש"ס





הכי גרסינן ה"ד אילימא דדיימא מניה ולא דיימא מעלמא צריכא למימר דתיכול אלא לאו דדיימא נמי מעלמא: לא כ"ש - דאי דיימא מניה ומעלמא דבתריה דידיה שדינן ליה:

ומתני' בדלא דיימא כלל - מקמי הכי לאו מניה ולאו מעלמא הלכך איצטריך לאשמועינן דתאכל דאמרינן בהך ביאה נתעברה:

בני בנים הרי הן כבנים - בפ' הבא על יבמתו (לעיל סב:):

כמאן כר"ע - מתניתין דקתני עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר:

משום רבינו - רבי ואע"ג דשמעינן דפליג אדר"ע בפ' ר"ג (לעיל נב:) דאמר אין דברים הללו אמורים אלא לדברי ר"ע וליה לא ס"ל אפ"ה בעובד כוכבים ועבד מודה כדאמר בהחולץ (לעיל מה.) עובד כוכבים לא תתחתן ועבד לא תהיה קדשה:

כוזא - כלי קטן כלומר ממזר שהוא גרוע:

כדא - כלי חשוב כלומר כהן גדול:

פרק שמיני - הערל


מתני' הערל כהן שמתו אחיו - מחמת מילה:

נשיהם ועבדיהם יאכלו - דהא משום ערלות וטומאה לא נפקי מכלל כהנים אלא דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא:

נשיהם - של פצוע דכא וכרות שפכה לא יאכלו דשוויוה חללה בביאתן שהרי נבעלה לפסול לה:

ואם לא ידעה - לא בא עליה אחרי כן והיתה נשואה לו קודם לכן:

ואם נשתייר מעטרה - שנכרת מעטרה ואילך כשר דהתם בישרא בעלמא הוא ולא גיד שאין גיד אלא מעטרה ואילך לצד הגוף עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה:

גמ' תושב ושכיר בתרומה - דכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש:

איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב לרבות ערל - כטמא אצל אכילת תרומה דבהאי קרא תרומה כתיב דכתיב (ויקרא כב) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והיינו תרומה דסגי ליה בהערב שמש:

שכן חייבין עליו - קרבן חטאת אם אכלו פגול או נותר או בטומאת הגוף דכולהו בכרת דהא קדשים הוא:

קנוי קנין עולם - עבד עברי הנרצע ובא הכתוב ללמדך שאין גופו קנוי לכהן זה שיאכילהו בתרומה ככנעני:

קנין שנים - סתם עבד שיוצא בשש שנים:

אילו כן - דלא נאמר אלא תושב:

הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים - משום הכי אסור בתרומה בא שכיר יתירא ולימד על כרחך דהאי קרא לנרצע אתא וכיון דתרי כתיבי מסתברא דתושב זה המיושב אצלו לזמן מרובה ושכיר זה העומד לצאת:

אלא דפסח מופני - האי שכיר ותושב דפסח דכתיב לא יאכלו בו:

מאי נינהו אי נימא תושב ושכיר ממש - קנוי קנין שנים או נרצע:



הכא נמי לא קני - גופיה לרביה וישראל מעליא הוא וחייב בפסח:

ושמעינן ליה לר' אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למדין - אם אין להשיב ואם יש להשיב משיבין וכאן יש תשובה מה לפסח שכן חייבין עליו כו' כדלעיל ולקמן בפרק מצות חליצה (דף קד.) שמעינן לרבי אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין דקתני חלצה בשמאל פסולה ור' אליעזר מכשיר ואמרינן מ"ט דתנא קמא יליף רגל רגל ממצורע דכתיב ביה על בהן רגלו הימנית וקרא יתירא הוא דכיון דכתיב על דם האשם ובדם האשם כתיב ברגל ימנית ולא הוי בעי למיהדר ומכתביה בשמן ואמרינן במנחות בפ"ק (דף י.) מופנה הוא למדרשיה יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אוזן אוזן לרציעה ורבי אליעזר מכשיר חליצה בשמאל דלא גמר ממצורע דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת ומקשינן התם (ולקמן דף קד.) ורבי אליעזר לא יליף רגל רגל ממצורע והתניא מנין לרציעה שהיא בימין כו' ומשנינן אוזן אוזן מופנה רגל רגל לא מופנה ואע"ג דג"ש מופנה מצד אחד הוא דרגל דמצורע מופנה הואיל ורגל דחליצה לא מופנה פרכינן:

כיון דלגופיה לא צריך - לא תושב ולא שכיר דלא אפשר לאוקמינהו כפשטייהו כלל הוה ליה תרי קראי יתירי:

שדי חד אלמד וחד אמלמד - ומופנה משני צדדים דברי הכל למדין ואין משיבין אפילו יש להשיב:

מה פסח אונן כו' - דילפינן (לקמן דף עג.) לכולהו קדשים ק"ו ממעשר:

מעשים כרותים בדבר העבד - סימנא הוא ומפרש ליה:

וענוש כרת - על המילה:

ומילת זכריו ועבדיו - אם יש לו בן ראוי למול או עבד למול אסור האב או האדון לאכול בפסח אא"כ מלו דכתיב (שמות יב) המול לו כל זכר ואז יקרב וגבי עבד כתיב ומלתה אותו אז יאכל בו האיש בעליו דאי משום עבד הא כתב כל ערל לא יאכל בו:

אדרבה אנינות - פסל טפי מערלות דהא אית ביה חומרא שנוהג כל שעה שמת לו מת אבל ערלות דגופיה משמל פעם אחת שוב אינה חוזרת עליו:

לא מצית אמרת - דנילף תרומה מפסח לענין אנינות ומוקי קרא דמיעוטא לערלות:

שבקינן ערלות דכתיב בגופיה דפסח - ולא מגמרינן לה מתרומה בג"ש דתושב ושכיר וילפינן אנינות כו':

ממעשר גמר - לקמן בפרקין (דף עג.): ה"ג מסתברא ערלות דגופיה הוה ליה לרבויי כו':



המרת דת פוסלת - דאם המיר דתו ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אמר רחמנא לא יאכל בו:

ה"ג כל ערל לא יאכל בו למה לי - בו מאי ממעט ולא גרסינן תושב ושכיר כלל דהא אוקימנא כולי קרא לג"ש ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי:

ממנו - אל תאכלו ממנו נא כיון דאמרת בו למעוטי ממנו נמי למעוטי משמע:

לכדרבה כו' - לקמן בפרקין (דף עד.) תלתא ממנו כתיבי בפסח כו':

ורבי עקיבא האי תושב ושכיר דפסח מאי עביד ליה - הא ליכא לאוקמי בעבד עברי כלל:

לאיתויי ערבי וגבעוני מהול - שלא יאכל בפסח:

גבעוני - שם אומה שמוהלין עצמן:

והני מולין נינהו - בתמיה ול"ל למעוטינהו הא ערלים נינהו ומכל ערל מימעטי:

בערלי ישראל - לענין נדר מולין נינהו דהלך אחר לשון בני אדם וישראלים לא קרי להו ערלים ועובדי כוכבים לא קרי להו מולין:

וקטן שנולד מהול - וקסבר ר"ע קטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית: ור"א דלא ממעט להו אזיל לטעמיה דאמר בהחולץ גר שמל ולא טבל גר מעליא הוא ובקטן מהול סבירא ליה א"צ להטיף ממנו דם ברית:

קטן ערל - תוך שמנה:

מהו לסוכו שמן של תרומה - דקיימא לן (שבת דף פו.) דסיכה כשתיה דנפקא לן מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. מעכבא. מאכילת תרומה:

אין לי - לעכב בפסח אלא מילת זכריו שיש לו בשעת עשיה דגבי מילת זכריו כתיב (שמות יב) ואז יקרב לעשותו והיינו שחיטה וגבי עבדיו כתיב אז יאכל בו דאפילו לא הוה ליה עבד בשעת עשיה והיה לו בשעת אכילה מעכבו מן אכילת פסחו:

מנין ליתן כו' - דגבי בנים נמי אם ראוי לימול בשעת אכילה ולא היה לו בשעת עשיה מנין שמעכבו מאכילת פסחו:

תלמוד לומר אז אז - אז יקרב לעשותו אז יאכל בו:

אלא זכריו - דמרבינן להו בשעת אכילה אלמא דלא הוו בשעת עשיה היכי דמי לאו דאתילוד ביני ביני:

אלא הכא כשחלצתו חמה - שהיה חולה ונתרפא ונתחלצה ונשתלפה ממנו חמה:

וניתוב ליה כל שבעה - ואי ביני וביני איתפח אמאי מעכב ליה מאכילה אכתי לא מטא זמניה דתניא לקמן יום הבראתו כיום הולדו דעד ז' יומי לא מהלינן ליה:

דיהבינן ליה - שכבר נתרפא זה שמונה ימים וחל שמיני שלו להיות ערב הפסח:

ונימהליה מצפרא - וכיון דמצפרא בר מהילא הוא אשתכח דמעכב ליה מעשיה ולמה לי קרא לרבויי שעת אכילה:



מעת לעת - כגון שחלצתו חמה אחר חצות היום זה ח' ימים:

והתני לודאה - שם חכם:

יום הבראתו כיום הולדו - צריך להמתין שמונה ימים:

מאי לאו - הכי קאמר מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת אף יום הבראה לא בעי מעת לעת:

לא עדיף יום הבראתו כו' - והא דתנא לודאה יום הבראתו כיום הולדו הא אתא לאשמועינן שצריך להמתין עד יום שמיני:

דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח - בין עשיה לאכילה ואין נותנין שבעה ימים אלא למי שחלצתו חמה:

חבושין - בשעת עשיה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים והם אינן יכולין לעשות את פסחן ושחט שלוחן עליהם ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו:

כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור - וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא הוה ליה ולד דקיימא לן במסכת נדה (דף כט.) יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא בין עשייה לאכילה יצא הגוף דהויא ליה זמן מילה:

והתניא - בהמפלת במסכת נדה פיו סתום וטבורו פתוח וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום פיו ונסתם הפתוח טבורו:

אין יכול לחיות - משום דלא יניק:

דזנתיה אישתא - החולי זן את החולה:

אי נימא אישתא דידיה - שאחזתו חמה וכשיצא חלצתו:

כל שבעה בעי אמתוני - משיצא דהא אמרן יום הבראתו כיום הולדו:

מעוי - צועק כמו עוי עוי ולא אשגחו ביה בפרק בתרא דיומא (דף עז.):

ערל - ישראל שנטמא במת מקבל הזאה ליטהר מטומאתו וכשימול אינו צריך לחזור ולהזות ואוכל בקדשים ולא אמרינן הזאת ערלות לא שמה הזאה:

שכן מצינו באבותינו - בימי יהושע בפסח גלגל שקבלו הזאה מטומאת מת כשהן ערלים:

בעשרה לא מהול - אותן שהיו במדבר שהיו ערלים:

הזאה אימת עבוד - לטומאת מת שעליהן שרוב צבור טמאי מת היו שנטמאו באבותיהן שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ואלו הן בניהם כדכתיב (יהושע ה) ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע והיאך נטהרו לאכול פסחיהן אם לא קבלו הזאת שלישי ושביעי כשהן ערלים או כל אחד ואחד קבל הזאה לשלישי ושביעי שלו בעודו במדבר או עכשיו הזו עליהן כולן יחד בעשור לחדש ובערב הפסח והיו להן ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה דאם לא היו מזין עד יום אחד עשר לאחר מילה נמצאת הזאה שניה מחוסרת זמן ואית דמפרש להו הזאה משום דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ולאו מילתא היא דהא אמר רבי יוחנן בפרק האשה במסכת פסחים (דף צב.) לא שנו אלא ערל עובד כוכבים אבל ערל ישראל דברי הכל טובל ואוכל מיד את פסחו לערב ולשון ראשון שמעתי מפי הזקן:

א"כ מאי שוב - דמשמע זמנא אחריתי אלא לאו ש"מ לפריעה:

ומאי שנית - השתא דדרשת שוב שנית מאי תדרוש ביה: ל"א מאי שוב ומאי שנית אלא לאו לפריעה ולהאי לישנא גרסינן ודלמא לאקושי סוף מילה כו' ולאו לפריעה אתא אלא לעיכוב:

סוף מילה - ציצין שנשתיירו שלא חתך כל הערלה:

את רוב גובהה - אע"ג דאין רוב הקיפה:



רוח צפונית - נוחה לא חמה ולא צוננת וחמה זורחת:

לא נשבה להם רוח צפונית - ביום ולא זרחה חמה עליהם:

איבעית אימא משום דנזופים היו - ממעשה העגל ולא היו ראויין לאור נוגה:

ואיבעית אימא - משום הכי לא נשבה כי היכי דלא ניבדרו ענני כבוד שהיו מקיפין ולא היתה חמה יכולה ליכנס:

יומא דעיבא - יום המעונן:

יומא דשותא - שרוח דרומית מנשבת והיא קשה מכל הרוחות:

עת רצון מילתא היא - וכיון דחצות הלילה עת רצון הואי למכת בכורות הואי נמי עת רצון לרוח צפונית ואין לך יום שרוח צפונית אין מנשבת בו בחצי הלילה וזה היה סימן לדוד כנור תלוי לו למעלה ממטתו ונקבע כלפי צפון כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו והוא נעור והאי דנקט הכא ארבעים שנה לומר לך שאפילו אותן מ' שנה דנזופים היו ולא נשבה להו בימים נשבה להו בחצות לילה משום דעת רצון הוא:

משוך - מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה:

הא צריך קתני - מדרבנן מדלא קתני משוך הרי זה ערל:

שסכנה היא לו - שמא יעשה כרות שפכה:

בימי בן כוזיבא - שמשכום עובדי כוכבים באונס בכרך ביתר וגברה יד בן כוזיבא ונלחם בהם ונצחם ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה וחזרו ומלו בימיו:

הוא סבר - ההוא דאותיב לעיל לרב הונא מרישא סבר מדנסבי לה רבנן לימוד' למילתייהו מדאורייתא אלמא מדאורייתא הוא:

ה"ג מיתיבי טומטום אינו אוכל בתרומה כו' - ובסיפא גרס קתני מיהא משוך תיובתא דרב הונא תיובתא:

טומטום אינו אוכל בתרומה - שמא אם היה נקרע ימצא זכר והרי הוא ערל:

נשיו ועבדיו - לקמן מפרש נשים לטומטום מנא ליה:

אנדרוגינוס - מהול מותר לאכול בתרומה ממה נפשך בין שהוא איש בין שהוא אשה בין שהוא בריה בפני עצמה זרעו של כהן הוא:

ואין אוכל בקדשים - בקדשי קדשים קמיירי כגון חטאת ואשם ושירי מנחות שאין נאכלין אלא לזכרי כהונה וזה ספק אשה הוא:

טומטום אינו אוכל - לקמן מפרש אמאי הדר נקט ליה:

קתני מיהת משוך אוכל - אלמא לא גזור עליה תיובתא דרב הונא דאמר מדבריהן גזרו עליו תיובתא לישנא אחרינא גרסי' [לימא] מסייע ליה [לרב הונא] טומטום אינו אוכל כו' והאי אוכלין דמשוך ונולד מהול מדאורייתא קאמר וסייעתא דרב הונא וזו שמעתי והיא נראית עיקר מדקאמרינן לקמן לימא כתנאי כו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן אלמא ליכא למאן דמכשיר לגמרי:

אי נימא דקדיש - שקידש אשה ושמא זכר הוא וקדושיו קדושין דהא תניא טומטום שקידש קדושיו קדושין מספק וצריכה גט:

נתקדש קדושיו קדושין - ונפקא מינה לאיתסורי האי דקדשיה באחותו של טומטום ובאמו שמא אשה הוא:

לחומרא - דבעינן גט מיניה:

לקולא מי אמרי' - דניחזקיה כזכר ודאי ויאכיל בת ישראל בתרומה:

מוליד מאכיל - את אמו בתרומה דדייקינן לה ויליד ביתו (ויקרא כב) בראוי להוליד קמשמע לן:

מאי טומטום - דקתני בסיפא ערל גמור:

מה טעם קאמר - סיפא לפרושי רישא אתא והכי קאמר מה טעם טומטום אין אוכל מפני שהוא ספק ערל וערל אין אוכל לא בתרומה ולא בקדשים:

נימא כתנאי - מילתא דרב הונא תנאי היא אי הוי משוך דאורייתא או דרבנן:

(ונולד כשהוא מהול. שצריך להטיף ממנו דם ברית): וגר שנתגייר כשהוא מהול - כגון ערבי וגבעוני שנתגיירו וצריך להטיף ממנו דם ברית:

שתי ערלות - ב' עורות זו על גבי זו:



מר סבר דרשינן וביום - וי"ו יתירא דמצי למכתב ביום השמיני ימול וכתיב (ויקרא יב) וביום לאיתויי מילה שלא בזמנה ואע"ג דמשוך מהכא לא מיתרבי דהא מדרבנן הוא ובתר הכי תקון כיון דקטן שעברה זמנו מתרבי ואע"ג דשלא בזמנו הוא האי נמי תקנוה רבנן כעין דאורייתא:

ומר סבר לא דרשינן וביום - ולא גמרינן מיניה קטן שעברה זמנו ונימול אפי' בלילה וכ"ש משוך דמדרבנן הוא:

כי הא דתניא - בתיובתא דאותביה ר' אלעזר לרבי יוחנן דקטן שעברה זמנו מוביום השמיני איתרבי דאינו נימול אלא ביום:

נותר בזמנו - ביום שנעשה נותר אין נשרף אלא ביום דכתיב (ויקרא ז) ביום השלישי:

שלא בזמנו - ששהה שריפתו:

לתשעה לעשרה לי"א לי"ב - כדקתני בפ' ר' אליעזר במסכת שבת (דף קלז.) נולד בין השמשות נימול לתשעה בין השמשות של ע"ש נימול לעשרה חל יו"ט לאחר השבת נימול לי"א שני יו"ט של ר"ה נימול לי"ב:

ואפילו למאן דלא דריש וי"ו - כגון ר' אלעזר ברבי שמעון דאמר לעיל שלא בזמנו נימול אפילו בלילה:

וי"ו וה"א - כגון והנותר איכא ו"ה יתירא:

ראיתי לבן פדת - ראיתי את בן פדת שיושב ודורש את מקראות הללו כמשה מפי הגבורה בלשון תנאים רבי אלעזר בן פדת לאו תנא היה ואמורא היה תלמידו של רבי יוחנן והוא רבי אלעזר סתם דמיירי בכל הש"ס בגמ' ורבי אלעזר סתמא דמשנה וברייתא הוא רבי אלעזר בן שמוע:

תנייה - לתורת כהנים:

טבול יום אסור בתרומה - לקמן בהאי פירקא (דף עד:) קראי דרשינן:

ומותר להזאה - להזות על טמא מת כדאמר לקמן בשמעתין לימד על טבול יום שכשר בפרה:

אנן באכילה קאמרינן - בתמיה וכי אנן לאכילה דפרה אדומה קמרבינן ליה דתיפרוך תאמר בערל שאסור באכילת מעשר לפיכך אסור בפרה:

לנגיעה - בעלמא קשרינן ליה ובנגיעה ליכא לאקשויי תאמר בערל שאסור בנגיעת מעשר דהא אפילו בנגיעת קדשים מותר והכי דרשינן ומה טבול יום שאסור בנגיעה דתרומה כדגמרי' לקמן (דף עה.) מבמים יובא וטמא עד הערב והכא נגיעה היא דבכלי משתעי קרא וקאמר דבעי הערב שמש:

מותר בהזאה - דפרה: ערל שמותר כו':

שקידש - שעירב אפר במים:

אנדרוגינוס - מהול שקידש קידושו כשר שאפי' אשה כשרה לקדש לרבנן ולקמן ילפינן טעמייהו:

רבי עקיבא - בריש פירקין (דף ע.):

איש איש מזרע אהרן וגו' - מדרבי לערל גבי טמאים שמע מינה דכי הדדי נינהו ואפילו לנגיעה דתרומה אסור:

לא לישתמיט - אם איתא דר' עקיבא לכל מילי ערל כטמא משוי ליה לא לישתמיט תנא בעלמא דליתני לענין מגע טומאות הערל והטמא כי הדדי ונימא ר"ע היא מדלא אשכחן הכי הכא משום חומרא דפרה היא אבל לענין מגע תרומה ערל מותר:

דמאיס - ליראות בעזרה:

ואזדו לטעמייהו - ר' יהודה ורבנן דאיפליגו לעיל באנדרוגינוס:

הכל כשרים - כל הטהורים כשרין לקדש מי חטאת אפי' אשה אבל ערל וטמא לא רבי:

ולקחו לטמא - בתר אסיפת אפרה כתיב הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים:

הנך דפסולים באסיפה פסולים לקידוש - והתם (יומא דף מג.) דרשינן ואסף איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה וליכא למדרש איפכא איש ולא אשה טהור ואפי' קטן דאמר בפרק טרף בקלפי (שם דף מב:) כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע וע"כ סוגיא דשמעתתא הכי איתא התם:

אם כן - דההוא אסיפה נקט לגבי מקדש לכתוב ולקח לטמא כי היכי דכתב באסיפה ואסף לשון יחיד:

אפילו הנך דפסולין התם - כגון קטן:

דשקל חד - אפרה ויהיב חד מים:



הטהור - שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס"ד טהור ממש לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דמיקרי טהור דכתיב (ויקרא יד) ורחץ במים וטהר:

אנינות - גבי מעשר כתיב ולא בפסח ומיניה ילפינן:

מיתה - טמא האוכלה כדכתיב (שם כב) ומתו בו כי יחללוהו ובכורים כתרומה דאמר מר (מכות יז.) ותרומת ידך אלו הבכורים:

וחומש - זר האוכלן בשוגג אבל במעשר שני לא דהא זרים אכלי ליה ואין חומש אלא בפודה את מעשרו:

והן (הן) נכסי כהן - לקדש בהן את האשה וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה אבל מעשר לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין אשה מתקדשת בו וסתם משנה ר"מ דאמר (ב"ק דף סט:) מעשר ממון גבוה הוא ואע"ג דקולא הוא לגבי תרומה ובכורים אפ"ה חשיב ליה והכי נמי אמרינן בב"מ פ' הזהב (דף נג.) דקולא הוא:

באחד ומאה - אבל מעשר בטל ברוב ולא בעי אחד ומאה:

וטעונין רחיצת ידים - אפילו הן פירות דסתם ידים שניות הן מדרבנן ופוסלות את התרומה אבל מעשר וחולין קי"ל (חולין דף קו.) הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח:

והערב שמש - כדילפינן בהאי פירקא (לקמן עד:) טבול יום מותר במעשר ואסור בתרומה:

ואם איתא - דקל מחמור לא יליף ומותר ערל במעשר:

הבאת מקום - אבל תרומה נאכלת בגבולין:

וטעונין וידוי - בערתי הקדש מן הבית (דברים כו) הנה הבאתי את ראשית בבכורים:

ואסורין לאונן - בכורים:

ור"ש מתיר - בכורים לאונן ולקמן מפרש טעמייהו:

וחייבין בביעור - בכורים ומעשר שני בשנה השלישית שאם שהה מעשרותיו שנה ראשונה ושניה מוליכן בשלישית לירושלים ומתודה בערתי הקדש מן הבית וכו' ואם לא הוליכן מתבערין בכל מקום שהן:

ור"ש פוטר - בבכורים:

ואילו אסור לבער מהן בטומאה - לת"ק דמקיש בכורים למעשר לכל מילי ה"ל למיתני ואסור להדליק מהן אם נטמאו דאין טומאתן מתירתן להבערה ולא אמרי' אע"ג דלא ניתן מעשר אלא לאכילה ושתיה וסיכה כדכתיב (שם יד) ואכלת הני מילי טהור אבל היכא דנטמא דלא חזי לאכילה ידליק בו אלא אסור לבער בטומאה כדכתיב (שם כו) ולא בערתי ממנו בטמא:

משא"כ בתרומה - דטומאתה מתירתה בהבערה כדיליף לקמן בשמעתין:



ואוכלן בטומאת עצמן - שהגוף טהור והם טמאים:

לוקה - כדיליף לקמן:

מה שאין כן בתרומה - דאינו מוזהר בה אלא בטומאת הגוף כדכתיב (ויקרא כב) בקדשים לא יאכל וגו' אבל בטומאת עצמה לא מצינו אזהרה אלא איסור עשה הוא דאשכחן ביה לקמן בשמעתין ומדלא קתני ליה שמע מינה תנא ושייר:

ואמר מר - במסכת מכות (דף יז.):

ותרומת ידך אלו הבכורים - דבעי הבאת מקום כדכתיב (דברים כו) ושמת בטנא והלכת והתם אשמעי' עשה והכא אשמעינן אזהרת לאו לאוכלן בגבולין דאילו תרומה ממש קדשי הגבול היא ולא בעיא חומה:

תרומה מותרת לאונן - כדאמר בריש פירקין (דף ע.) זרות אמרתי לך ולא אנינות:

מר מקיש - ת"ק מקיש בכורים למעשר דכתיב ביה (דברים כו) בערתי הקדש: והיכן מוזהר על אכילה איני יודע ת"ל לא תוכל כו' והכי גרסינן ללישנא דברייתא בספרי גבי האי קרא דלא תוכל מכלל שנאמר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא והיכן מוזהר על אכילה איני יודע ת"ל לא תוכל כו'. והכי פירושו מכלל שנאמר בוידוי מעשר לא בערתי ממנו בטמא דמשמע בין שאני טמא כו' הוא מתודה שלא בערו באש ולא הדליק בו את הנר וכל שכן בטהור דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה וממילא שמעינן מדלא הוצרך להתודות על הטהור שמע מינה הכי קאמר אפילו בשעת הטומאה שלא יכולתי לאוכלו לא נתתיו להדלקה אלמא אינו נאכל בטומאה והיכן מוזהר על כך:

איני יודע - לאו מפורש לכך נאמר לא תוכל והשתא פריך הש"ס מקמי דליסליק למילתיה:

טומאת הגוף בהדיא כתיבא - ואמאי קתני איני יודע:

לא יאכל מן הקדשים - ומוקמינן האי קרא במעשר לקמן בפירקין (דף עד:) כדכתיב כי אם רחץ בשרו במים ולא בעי הערב שמש ומשנינן הכי קמיבעיא ליה לתנא טומאת עצמו מנין ת"ל כו':

בשעריך תאכלנו - בפסולי המוקדשין קאי לאחר פדיונן שאוכלן זר:

ההוא - בשעריך דהתם דקשרי ליה לטהור לאוכלו אחר שנגע טמא בקערה ונטמאה קאמינא לך הכא במעשר שני לא תיכול:

שמן - קדש. כגון שהוקדש למנחות ונטמא:

שכן - מצינו חומרות בקודש ואין נוהגות בתרומה:

פגול נותר - וקרוי קרבן להביאו לפנים ויש בו מעילה לנהנה ממנו בשוגג וכרת לאוכלו בטומאת הגוף ואסור לאונן:

מחפ"ז - מיתה לאוכלו בטומאת הגוף דכתיב (ויקרא כב) ומתו בו כי יחללוהו:

חומש - לזר האוכלה בשוגג לעולם ואע"פ שמותרת לכהנים אבל קדש משעה שיש לו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה ולא חומש:

ואין לה פדיון - לתרומה אבל מצינו פדיון לקדש עד שלא קידש בכלי ותרומה אסורה לזרים אבל קדשים קלים מותרים לזרים:

הא איסורא איכא - לאכול תרומה טמאה:



ונוהגין - תרומה ובכורים בשאר שני שבוע בכל שנות השמיטה אבל מעשר שני אין נוהג בג' ובו':

ור' מאיר היא - דאמר בפרק יש מותרות (לקמן פה:) מעשר ראשון אסור לזרים הלכך לענין ערלות נמי חמור:

אונן מותר בפרה - דקדשי בדק הבית היא ולא קדשי מזבח ומצינו טבול יום מותר בה וכל שכן אונן:

מחוסר כפרה - טומאה דבעיא קרבן כל שלא הביא כפרתו אסור בה דמחוסר מעשה הוא וכמי שטומאתו עליו דמי וכל שכן טבול יום דילה דאיכא תרתי אבל טבול יום דטומאת מת ושרץ מותר בה דשמשא ממילא ערבא ולאו מחוסר מעשה הוא הלכך כי כתיב והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא למישרי טבול יום אתא ולא מחוסר כפורים:

ואם איתא - דערל מותר במעשר ליתני וערל אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר כדאמר לעיל (דף עב:) ערל שהזה הזאתו כשרה ומדלא תניה שמע מינה משום מעשר הוא דשבקה:

תנא דבי ר' עקיבא היא - דאסר ליה נמי בפרה כדתני לעיל (שם) טומטום שקידש קדושו פסול ואוקמינן כרבי עקיבא:

ומאן תנא - דלעיל דאכשר ערל בפרה ופליג עליה דרבי עקיבא כדקתני לעיל (שם) ערל שהזה הזאתו כשרה:

הכי גרסינן תנא דיוסף הבבלי היא - ת"ק דיוסף הבבלי היא דאמר מחוסר כפורים כשר בפרה והא מתניתא דאוקימנא כרבי עקיבא קתני מחוסר כפורים פסול בפרה וכי היכי דפליג אמחוסר כפורים איכא למימר דאיהו פליג נמי עליה בערל לעיל: הכי גרסינן בתוספתא (דפרה פ"ג) שרפת אונן ומחוסר כפורים כשרה יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כפורים פסולה. דכיון דמחוסר מעשה הוא עדיין טומאה עליו ולא קרינא ביה טהור:

תלתא ממנו כתיבי בפסח - אל תאכלו ממנו נא (שמות יב) לא תותירו ממנו והנותר ממנו:

ותלתא ממנו במעשר - לא אכלתי ולא בערתי ולא נתתי (דברים כו):

בא הכתוב - באש תשרופו (שמות יב) ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו:

בקר שני - דמצי למכתב והנותר ממנו באש תשרופו מאי עד בקר הא כתיב ברישא דקרא לא תותירו ממנו עד בקר אלא הכי קאמר והנותר לבקר הראשון שהוא יו"ט המתן עד בקר שני שהוא חול ושורפו ללמדך שאין שורפין קדשים ביו"ט ותרוייהו בכיצד צולין (פסחים דף פג:):

לכדרבי אבהו - דאמר לעיל למישרי הדלקה בשמן של תרומה שנטמאה:

שמותר לסוכו - ואע"ג דקיימא לן (שבת דף פו.) דסיכה כשתיה והוה ליה כמאן דשתי ליה בטומאה:

לא נתתי ממנו למת - לעיל מיניה כתיב לא בערתי ממנו בטמא וכתיב בתריה ולא נתתי ממנו למת כלומר מן המעשר טמא לא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זו נתינה משכחת במת הוי אומר זו סיכה וקדייקינן דכוותיה בחי שרי:

ואימא - לא נתתי ממנו למת לא בסיכה קאמר אלא כך הוא מתודה לא קניתי ממנו ארון ותכריכים למת אפילו כשנטמא דלא יכולתי לאוכלו ולא שניתיו לדבר שאינו לאכילה והוא צרכי המת הא לחי דומיא דמת נתתי ואשמועינן דאף על גב דמעשר טהור לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה אם נטמא מותר לחללו לקנות ממנו חלוק:

מופנה מצד אחד - דההוא דפסח מופנה לגזירה שוה אבל דמעשר כולהו תלתא אצרכת להו:

הניחא למאן דאמר - פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן היא בהמפלת במס' נדה (דף כב:):

הך דרבי אבהו - דמפיק חד ממנו למישרי הדלקה בשמן תרומה שנטמאת מדרב נחמן נפקא:



בזרעו של אהרן - בזכרים ונקבות דאילו קדשי קדשים הניתנים לכהנים אין נאכלים אלא לזכרי כהונה:

ואימא חזה ושוק - דשלמים הניתן לכהנים ונאכל לנשיהן כדכתיב (ויקרא י) אתה ובניך ובנותיך והני הוא דאסר רחמנא לטמאים משום דקדשים נינהו אבל תרומה לא:

ומשני ליתא בחוזרת - בת כהן אלמנה מישראל וזרע אין לה דאמר בפרק אלמנה (לעיל סח:) כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואין חוזרת לחזה ושוק:

וממאי דהאי עד אשר יטהר עד דעביד הערב שמש - ותו לא דאמר לעיל מחוסר כפורים מותר בתרומה:

זב בעל שתי ראיות - לאו בר קרבן הוא כדתניא במסכת מגילה (דף ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ומצורע מוסגר נמי לאו בר קרבן הוא כדתנן התם אין בין מצורע טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים וכיון דתגלחת ליכא קרבן נמי ליכא דבהדי דתגלחת כתיב קרבן:

אבל דבר כפרה - כגון זב בעל שלש ראיות ומצורע מוחלט:

הד"ס ט"ב - הבאת מקום וידוי אסור לאונן ולבער ממנו בטומא' ואוכלו בטומאת עצמו לוקה וחייב בביעור ה' הבאה ד' וידוי ס' אסור לאונן ט' טומאה ב' ביעור וכולהו ליתנהו בתרומה:

אמר קרא נפש - בקרא דכי אם רחץ בשרו כתיב נפש כי תגע בו אלמא קרא קמא במעשר משתעי:

ואכתי - אימא הני מילי דסגי בהערב שמש לתרומה היכא דלאו בר כפרה הוא דהא אמרת בזב בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר משתעי קרא:

אבל היכא דבר כפרה - לא סגי ליה בהערב שמש ולא אכיל בתרומה עד דמייתי כפרה:

תרי קראי כתיבי ביולדת - דבת כפרה היא:

כיון שמלאו ימיה - ארבעים לזכר ושמונים לנקבה טהרה והוא הערב שמש שלה דמשעת טבילה לסוף שבעה לזכר ושבועים לנקבה עד אור הבאת קרבנותיה ליום מחר היא נקראת טבולת יום ארוך במסכת נדה (דף עא.) דומיא דכל מחוסרי כפרה הנקראים טבולי יום ארוך משעת טבילתם עד הערב שמש דליל הבאת קרבנותיהם למחרת (הכא נמי הוי טבולת יום ארוך משעת טבילה עד סוף יומי הבאת קרבנותיה):

כאן לתרומה - בהערב שמש וליכא למימר כאן למעשר בהערב שמש דהא אמרן לעיל הא רחץ טהור דלא בעי הערב שמש ולענין טבול יום מה לי בר כפרה מה לי לאו בר כפרה:

מכלל שהיא טמאה - עד השתא ואי סלקא דעתך קרא קמא דשרי למיכל מאורתא בקדשים:

קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל - והאי מחוסר כפורים טמא מקרי כדכתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה:

אל בני ישראל אשה כי תזריע - אין לי אלא בנות ישראל מטמאות בלידה:



והכתיב בכל קדש לא תגע - בההיא פרשתא ואמר מר במסכת מכות (דף יד:) בכל קדש לרבות התרומה דאסורה בה כל ימי טוהר שהיא טבולת יום לטומאת לידתה:

ותלתא קראי בתרומה - בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ואוקימנא לעיל מיניה בתרומה הכתוב מדבר דבר השוה בזרעו של אהרן ובא השמש וטהר עד מלאת ימי טהרה:

לא ידענא במאי - איזהו היא גמר טהרתו דעל כרחך גמר טהרה משמע:

ה"מ היכא דלאו בר כפרה - דהא כולה ענינא בבעל ב' ראיות ומצורע מוסגר וטמא שרץ ומת משתעי:

כתב רחמנא עד מלאת - דאפי' יולדת דבת כפרה היא טהורה בהערב שמש:

והאי עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה - ועל כרחך בקודש מוקמת לה דהא כתיב קרא אחרינא ובא השמש וטהר דמוקמת ליה בתרומה:

תרי קראי - עד אשר יטהר וכפר עליה וטהרה בקדשים למה לי לאשמועינן דעד דמייתי כפרה:

מרובה טומאתה - שמנים יום לאכילת תרומה וקדשים:

יולדת הותרה מכללה - שרואה דם וטהורה לבעלה אבל זב לא הותר מכללו דכל כמה דלא פסיק טמא:

במים יובא וטמא עד הערב - ע"כ לתרומה איירי מדבעי הערב שמש למה לי תיפוק לי מובא השמש וטהר:

לנגיעה - דקרא דלעיל באכילה משתעי כדכתיב (ויקרא כב) ואחר יאכל מן הקדשים והאי קרא בכלים משתעי דנגיעה בעלמא היא ואשמעינן כלי וה"ה לאדם טבול יום לא יגע בתרומה:

וטמא - במים יובא וטמא אף לאחר ביאת המים קראו טמא:

יכול לכל - הוי טמא ת"ל וטהר מדלא כתיב ויטהר משמע דאמעיקרא קאי קודם הערב שמש:

ואי בעית אימא נגיעה דתרומה - לטבול יום מהכא נפקא דתניא בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל שלא תאכל בתרומה כל זמן שהיא טבולת יום ארוך:

נטילת נשמה - הבא למקדש טמא בכרת שנא' (במדבר יט) ונכרתה כי את מקדש ה' טמא:

אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה - דהיינו אכילה בטומאה שהוא גבי קדש בכרת ואוכל תרומה בטומאה במיתה דכתיב (ויקרא כב) ומתו בו כי יחללוהו:

נגיעה כאכילה - האסור לאכול אסור ליגע:

מאן תנא משתמרת לביאה פסולה אכלה - דקתני ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי אלו יאכלו אע"ג דמצפה ומשתמרת לביאתו:

במחלוקת שנויה - בפרק הבא על יבמתו (לעיל נו:) אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין:

נפצעו - כמו פצע (שמות כא) מכת חרב וסכין:

נמקו - מחמת מכה נמקו והוקטנו מאליהן:

ואפילו חסרו - כל שהוא:

בכרם - שהיו יושבים שורות שורות ככרם הנטוע שורות שורות:

סריס חמה ס"ד - הא סריס חמה בידי שמים (הוא) מחמת חולי והאי לאו חולי הוא:

כסריס חמה וכשר - דלא אסרה תורה אלא פצוע ודך וכרות:



וחרזיה סילוא בביצים - נקבו קוץ בביציו לשון מחרוזות של דגים (ב"מ דף כא.):

ונפק מיניה - שכבת זרע:

כחוט דמוגלא - כמין ליחה ואפי' הכי אוליד בתר הכי:

מאין הם - זנתה אשתו:

בידי שמים - ע"י רעמים וברד או ממעי אמו:

אי הוה כתיב הפצוע - הוי משמע הפצוע מעיקרו כגון ממעי אמו:

בכולן - ביצים וגיד וחוטי ביצים שהביצים תלוין בהן בתוך הכיס:

מדלא מנה ביה דורות שמע מינה - מדלא כתיבא ביה עד דור שלישי או עשירי כמו שנאמר בממזר ועמוני ומואבי ומצרי ש"מ משום דלאו בר אולודי הוא:

אימא משפתיה - ששופכים רוק:

כרות שפכה - ופיו אינו שופך אלא זורק למרחוק:

מי כתיב כרות בשפוך - ממקום הרגיל לשפוך קודם לכן:

שופך - שותת:

אידי ואידי - קודם כריתה ולאחר כריתה:

ניקב למטה מעטרה - בסוף הגיד כלפי קרקע והולך הנקב באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה כלפי הגוף:

לאכשורי - הואיל ואין שני ראשי הנקב למעלה מעטרה דכל למטה מעטרה בשר בעלמא הוא כדקתני מתניתין אם נשתייר מן העטרה מלא החוט כשר עטרה שורה גבוה המקפת סביבות הגיד:

כל שהוא - כיון שהנקב עובר דרך על פני כל העטרה אפי' נקב כל שהוא מעכבת תולדתו ופסול:

ואם נשתייר מעטרה כו' - מתני' היא (לעיל דף ע.) ואכריתה קאי (פירש אכרות שפכה ולא אפצוע דכא):

וכלפי ראשה - לצד גופו נשתייר מלא השער על פני רוב הקיפה אבל אם נחתכה כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן העטרה על פני היקף כל הגיד בצדה כלפי קרקע פסול:

כקולמוס - כחיתוך קולמוס שמחתכין את חודו באלכסון לכתוב בה:

כמרזב - שנחקק כסילון ויש לו דפנות מב' צדדים והחקק באמצע כמין צנור:

כמרזב שליט בה אוירא - הרוח נכנס לתוך הדפנות ומתקרר הגיד לתוכו ואין הזרע מתבשל:

כקולמוס - לא שליט אוירא בתוך הגיד ומתבשל הזרע בחימום כהלכתו:

האי גריד - כמרזב גריד שכבת זרע מן הגוף בשעת תשמיש ומזריע שהרי לא נחסר הגיד מעוביו ונוגע בצידי הרחם ומתחמם ומוציא ויורה כחץ:

והאי לא גריד - כקולמוס ע"י שנחסר עוביו ואינו נוגע בכותלי הרחם אין מתחמם כל כך ואין נמשך מתוך הגוף בקילוח אלא שותת:

מידי דהוה אברזא דחביתא - שקצר ודק מלפניו ואינו נוגע בכותלי נקב החבית בפניו וכשהוא תוחבו ובא עד עביו נוגע כך אע"ג שאין ראש הגיד נוגע מפניו מתחמם הוא מחמת נגיעת אחוריו אית דאמרי כקולמוס גריד שכבת זרע ממעי אשה ומוציאו ואין נקלט ברזא דחביתא שאין שיפוע ראשו נוגע בדופני החבית שבפנים:

ואפילו נכרת נמי - כל הגיד דהא תנן אם נשתייר מעטרה מלא החוט כשר אע"פ שנחתך כל שמעטרה ולמטה:

לשבושי למרימר - לידע אם מחודד הוא להשיב על שאלתו:

ההוא עובדא - דהוה כמרזב:

שפייה - חתך הבשר מכל צד ונטל דופני מרזב ועשאו כקולמוס ואכשריה כרב הונא:

גובתא - קנה נקב שראוי להוציא בו זרע נסתם והיה מוציא קרי דרך מי רגלים דתניא בבכורות (דף מד:) שני נקבים באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע וביניהן כקליפת השום:

קטנים - מי רגלים:

לאכשורי - שהרי אין כאן לא פצוע ולא דך ולא כרות:



ממולאי - ממשפחה אומללה מבית עלי דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף יח.) אביי ורבא מדבית עלי קאתו:

מבשלה - מתבשל שכבת זרע ונגמר להוליד ולעשות פרי:

ניקב - נקב קטן שנסתם בכל שהוא ואין ניכר רואים אם גדול כ"כ שאם נקרי האיש הזה נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף פסול:

היכא אילימא למטה מעטרה כו' - דהוא בראש הגיד ולמעלה מעטרה ליכא לאוקומי דהתם ודאי לא מקרע שאין הזרע דוחה ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו:

היכי עבדינן - כי אתי לקמן לאורויי היכי מייתינן ליה לידי קרי דלחזי אי מיקרע למיבדקיה ולאכשוריה:

אבי פוקרי - נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי כך שמעתי:

ראשית אוני - היא היתה טפת קרי שיצאה ממנו ראשון שלא ראה קרי מימיו כלומר דמצרכת ליה כולי האי:

מעבירין לפניו בגדי צבעונים - של אשה והוא מהרהר באשה ונקרי:

ברזילי הגלעדי - שטוף בזימה היה דכתיב ביה אם יטעם עבדך ואמרי' במסכת שבת בפ' שואל אדם (דף קנב.) שטוף בזימה היה לפיכך קפצה עליו זקנה דההיא אמתא דהויא בי רבי בת צ' ותרתין שנין וטעמה קידרא:

מפני שהוא שותת - שמחמימות התאוה יוצא דרך הנקב (וכשהזרע יוצא דרך הנקב יציאתו) אין יורה כחץ וקי"ל (חגיגה דף טו.) שכבת זרע שאין יורה כחץ אינו מזריע:

למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום - משום דהדר מיפחת והיינו הנך סירכי דריאה דמיטרפא בהו חיותא:

היכי עבדינן - רפואה לסתום גיד שניקב:

שערתא - שעורה:

ומסרטינן ליה - כל סביבות הנקב כדי שיגליע ויוציא דם ומתוך כך הוא מעלה ארוכה ובשר עולה:

שומשנא גמלא - נמלה גדולה:

ומנכתינן ליה - מניחין ראשה שם ונושך ונדבק ראשו בנקב:

ופסקינן ליה לרישיה - להיות סתומה וכל זמן שהוא הולך ובלה הבשר עולה ומתחבר:

מזרף זריף - עושה חבורה אשגרטינ"א (אישגרטיניי"ר: לסרוט) בלע"ז לישנא אחרינא מזרף זריף מעלה נפח אופל"א (אינפל"א: מנפח) בלע"ז:

איקפולי מיקפל - לאחר שעלה ארוכה חוזר ונקלף ונסתר:

המסוללות - דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זו לזו וכן המסוללת בבנה קטן דסנהדרין (דף סט:):

פסולות לכהונה - משום זנות:

מתני' מותרין בגיורת ומשוחררת - דלא איקרו קהל:

גמ' כהן - [אבל כהן] כשר אסור בגיורת ומשוחררת משום זונה שנבעלה מקודם:

פצוע דכא כהן - שאסור בישראלית מהו לישא גיורת:

פצוע דכא ישראל - ה"ג פצוע דכא מותר בנתינה ולא גרסינן כהן:

נתינה - מז' אומות מן הגבעונים:

ואי ס"ד פצוע דכא בקדושתיה קאי - היכי שרי ישראל בנתינה הא כתיב לא תתחתן בם:

אטו התם - דקאסר רחמנא להתחתן בעובדי כוכבים משום קדושה ולאו קדושה הוא דליסרינהו אפילו נתגיירו כגון נתינים שהם גרים התם טעמא דלמא מוליד בר ופלח לעבודת כוכבים הלכך קרא בהיותם עובדי כוכבים כתיב אבל נתגיירו שרו דהא דאמור רבנן ישראל כשר לא ישא נתינה גזירה הוא דגזור כדאמרינן בהאי פירקא (דף עח:) דוד גזר עליהן וכי גזור רבנן בהני דבני אולודי נינהו דומיא דאיסור דאורייתא דטעמא משום אולודי:

אלא מעתה ממזר דבר אולודי הוא - ומוזהר על כל איסורין שבתורה ומדאורייתא אסור בעובדת כוכבים ה"נ דאסור מדרבנן בנתינה:

בפסולין - כגון פצוע דכא וממזר לא גזור רבנן משום דמילתא דלא שכיחא היא א"נ שלא היתה זו גזירה משום איסור אלא לפי שלא היו רחמנים אמר דוד אין ראוין להתערב ישראל בהן לכך לא אסר את הפסולים:

לאו מילתא היא דאמרי - דאוקימנא קרא בהיותם עובדי כוכבים דבהיותם עובדי כוכבים לית להו חתנות אלא ודאי קרא בגרים כתיב ומשום קדושה היא ומדשרינן פצוע דכא בנתינה שמע מינה לאו בקדושתיה קאי:

לא קבלו גרים כו' - קשיא הוא:

מידי הוא טעמא - האי דלא קבלו גרים אלא משום דלא הוו מגיירי אלא לשולחן מלכים הא בת פרעה לאו צריכא להכי שהרי בת מלך היתה:



ותיפוק ליה - דאפי' גיירה מצרית ראשונה היא ואפ"ה קרי ליה חתנות:

הנך אזלי לעלמא - מתו וטבעו בימי פרעה וכי אזהר רחמנא מערב רב:

והני אחריני נינהו - אומות אחרים באו וישבו בארצם:

אשיא לבני מצרית שניה - שאם אשיאנו מצרית ראשונה יהא בנה שני לה דאמרינן בפירקין (לקמן עח.) הלך אחר פסולן אלמא לא אזדו לעלמא והני מצרית נינהו:

לא נסיב מידי - אלא לזנות היה מתכוין:

דבק שלמה לאהבה - ולא לאישות:

והא אנן לא תנן הכי - כי הך מתניתא דקתני לעיל פצוע דכא מותר בנתינה:

גיורת ומשוחררת אין - דלישראל כשר נמי שריא:

הא בנתינה אסור - כישראל מעליא דבקדושתיה קאי:

מתני' אם הלכה - שמעת מרבותיך שהנקבות מותרות מיד במצרי ואדומי נקבל ממך:

ואם לדין - שאתה דן ק"ו מעצמך יש תשובות להשיב ובגמרא מפרש לה:

לא כי - אפילו אני דן מעצמי אין לכם תשובה כדמפרש בגמרא ומ"מ הלכה אני אומר:

גמ' ולא ידע ליה - שאול לדוד:

באוכלוסא - שר על ס' רבוא:

שהמלך פורץ - גדרות של אחרים לעשות לו דרך קצר מביתו לפרדסו או לכרמו:

חשיבא בעלמא הוי - כדמפ' דחזא ביה סימני מלכות הלכך לא אפשר דלא הוי רישא:

מאי טעמא אמר ליה שאל - מאי חזא דמסתפי מיניה ממלכותא:

ממזר כתיב מום זר - כל שיש בו מום זרות:



אם קודם מעשה - שבאת הוראה לידו אמרה ושנאה לתלמידיו בבית המדרש בשם רבו שומעין לו בשעת הוראה ואם לאו אין שומעין לו שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה:

דהא שמואל ובית דינו קיים - ומילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר בה:

הנה באהל - דאין דרך אשה לצאת מביתה:

כתנאי - דאיכא דנפקא ליה מעמוני ואיכא דנפקא ליה מעל דבר:

מוסרות - הן רצועות שקושרין בהן העול:

פתחת - שהתרת את הנקבות:

נעמה - אמו של רחבעם וממנה יצאו מלכי בית דוד:

נפלאותיך ומחשבותיך אלינו - עלי ועל רחבעם בן בני חשבת לטובה כשהתרת את הנקבות:

אני אמרתי - בשעה שנמשחתי עתה באתי לגדולה ומקרוב פסקו לי גדולה זו ולא ידעתי שמימי אברהם נכתבה עלי במגילת ספר:

בת גר עמוני - קא סלקא דעתך עמוני שנתגיירה אשתו עמו והורתה ולידתה בקדושה:

בת חלל - פסולה לכהונה בפ' עשרה יוחסין ופלוגתא דרבי יהודה ור' יוסי בפרק עשרה יוחסין:

מנא ליה - מנא תיתי לן האי דמשום דאין ראוי לבא בקהל בתו פסולה יותר משאר גרים הואיל ונקבותיהן מותרות:

מכהן גדול באלמנה - דהואיל ואינו ראוי בה בתו חללה ופסולה לכהונה:

מה לכ"ג שכן ביאתו בעבירה - תאמר בעמוני שנשא עמונית שאין ביאתו בעבירה:

חלל זכר יוכיח - שמותר בבת ישראל ואין ביאתו בה בעבירה ובתו פסולה לכהונה: מה לחלל שכן יצירתו בעבירה שביאת אביו ואמו בעבירה תאמר בעמוני שאין יצירתו בעבירה:

כ"ג יוכיח - שאין יצירתו בעבירה ובתו מאלמנה פסולה:

הצד השוה שבהן שאינן ברוב קהל - אינן כשאר רוב ישראל שהרי יש בכולן צד פגום כהן גדול ביאתו בעבירה חלל יצירתו בעבירה עמוני אינו ראוי לבא בקהל:

צד עבירה - בת כהן גדול יצירתה בעבירה בת חלל יצירת אביה בעבירה תאמר בעמונית שאין עבירה לא ביצירתה ולא ביצירת אביה ופשיטא שכשרה:

אמר ליה אין - ולקמן יליף מעמיו:

בת גר עמוני ומצרי שני - שנשאו בת ישראל וביאתן בעבירה:



דתני רבי זכאי כו' - כלומר מהאי כללא שמעינן ליה לרבי יוחנן דמכשיר:

גיורת מכנה - ממכונה כלומר שאביה ואמה מעם אחד ונולדה בקדושה לאפוקי גר עמוני שנשא בת ישראל דלאו מכנה היא הואיל וביאתה בעבירה בתו פסולה:

עמיו מעמיו - מדמצי למכתב בתולה עמיו יקח וכתיב מעמיו אפי' ממקצת עמיו ועם אחר להביא בתולה הבאה משני עממין ומהכא שמעינן ליה לרבי יוחנן דמכשיר: מאי שני עממין דקאמר אילימא כו':

איכא דאמרי - הכי קאמר ליה בהדיא להביא בתולה הבאה משני עממין מישראלית וגר ואותו גר הוי מעם שיש בו שני עממין דהיינו עמוני:

ולהאי לישנא - דקתני בהדיא דלא מרבי אלא בת עמוני דקתני מעם שיש בו שני עממין:

בת מצרי שני - שנשא ישראלית וביאתו בעבירה מנא ליה לר' יוחנן דכשרה:

מה לעמוני שכן נקבות - עמוניות מותרות מיד תאמר במצרי שני שהחמיר בהם הכתוב לעשות נקבות כזכרים עד שלשה דורות:

מצרי שני שנשא מצרית שניה יוכיח - שבתו כשרה שהרי שלישית היא ואע"פ שיש בהן צד חמור כדקאמר ואפילו הכי שריא אף אני אביא את זו הואיל והרי היא שלישית כשרה לכהונה:

וחזר הדין - הצד השוה שבהן שאינו ברוב קהל ובתו כשרה:

ולא ידענא מאי קאמר - מה הוה דריש בה אבל השתא ידענא דלאכשורי בת עמוני שנשא בת ישראל קאתי:

הכי תנא קמיה - רבי זכאי קמיה דר' יוחנן:

אשה עמונית כו' - מפרש לה לקמיה:

אמר ליה פוק תני לברא - דמאי דקאמר אשה עמונית כשרה לקהל שפיר קאמר דעמוני ולא עמונית ובנה מעמוני פסול לקהל דהא עמוני הוא:

בתה מעמוני כשרה למאן אילימא לקהל השתא אמה - שלא נולדה בקדושה אמרת כשרה בתה שנולדה בקדושה מיבעיא אלא לכהונה והדר תני במה דברים אמורים בעמוני ועמונית שנתגיירו וילדה לו בת דאין יצירתה בעבירה והיא גיורת מכנה אבל בתה מעמוני פסולה ומאי היא אילימא בתה של עמונית מעמוני היינו גיורת מכנה והא אכשרת לה דהא תני רישא בתה מעמוני כשרה אלא ודאי סיפא דקא פסלת בעמוני שנשא בת ישראל משום דביאתו בעבירה:

פוק תני לברא - דהא נמי כשרה שהרי אני שונה עמיו מעמיו:

עריות יוכיחו - שלא אסר בהן אלא שלשה דורות בת בתו אסורה לו והוא בכלל (דהויא דור שלישי) ועשה בהן נקבות כזכרים בת בתו כבת בנו:

שכן כרת - תאמר במצרי ואדומי שאינו אלא עשה דור שלישי יבא להם ולא ראשון ושני ולאו הבא מכלל עשה עשה הלכך לא נעשה בו נקבות כזכרים:

ממזר יוכיח - שאין כרת בביאתו ועשה בו בתו כבנו דאחד ממזרת ואחד ממזר אסור:

עריות יוכיחו - שכשרים לכל ישראל חוץ מקרובים:

צד כרת - שהרי ממזר אע"פ שאין כרת בביאתו מ"מ יש כרת ביצירתו שנולד מאשה שהיא לאביו בכרת:

ורבנן - דאמרי יש תשובה פרכין ליה לרבי שמעון מחלל דחייבי עשה כגון כ"ג שנשא אנוסה או מפותה שהיא עליו בעשה בתולה יקח ולא בעולה ואין כאן לאו דזונה דליכא למ"ד ביאת פנויה זנות היא אלא רבי אלעזר ולית הלכתא כוותיה כדאמר בפרק הבא על יבמתו (דף סא:) וקאמר ר' אליעזר בן יעקב התם הולד חלל והכי פרכי ליה רבנן לרבי שמעון עריות יוכיחו מה לעריות שכן כרת חלל דחייבי עשה יוכיח שאין בו כרת ואסורה הבת כבן מה לחלל שכן יצירתו בעבירה לפיכך עשה נקבות כזכרים עריות יוכיחו שאין יצירתם בעבירה ואסר בת בתו כבת בנו:

מאי לא כי - דמשמע דאין תשובתכם תשובה:

לא סבירא לי דר' אליעזר בן יעקב - דאין חלל מחייבי עשה ומחלל דחייבי לאוין לא מציתו למיפרך דאיכא למפרך מה להנך שכן לאו תאמר במצרי ואדומי שהן עשה ואין חמור:

לדידכו נמי דסבירא לכו - יש חלל הלכה אני אומר שהנקבות מותרות:

אשר יולדו - כל הנולדים להם אפילו נקבה במשמע לישנא אחרינא תלאן בלידה תלה הבנים באם שיולדת אותם דאם היא ראשונה הבן שני ואי לאו דנקבות אסורות למאי הלכתא תלאן בלידה:

אי לאו דאמר ר' יהודה הכתוב תלאן בלידה - ונקבות נמי אסורות:

לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש - כלומר לא היה יכול לעמוד בדבריו:

כיון דאמר מר קהל גרים איקרי קהל - במס' קידושין (דף עג.) אי איתא דנקבות שריין לאלתר הוו להו קהל ואסורות מצרית ראשונה ושניה למצרי ראשון ושני במה יטהרו ויבואו לידי דור שלישי:



דאי עבר ונסיב - או בת ישראל או גיורת:

דאי לא כתב קרא - מידי דעל ידי עבירה קאתי לא כתב קרא למימר בנים אשר יולדו כו' דהא לא שכיח למיתי לידי דור שלישי:

והרי ממזר - דאיהו לא הוי ממזר אלא ע"י עבירה שבא אביו על חייבי כריתות וכתביה קרא לא יבא ממזר ואע"ג דלא שכיח איצטריך קרא למיכתביה דלכי מיתרמי לא נטמע ביה:

דאי להיתירא - כגון שלישי יבא וגו':

והרי מחזיר גרושתו - משניסת לאחר דאי הוא וכתב קרא להיתירא דכתיב (דברים כד) כי תועבה היא ודרשינן (קידושין דף עז.) היא תועבה ואין בניה תועבין:

התם משום עיקר איסורא כתביה - לאשמועינן דאיהי מיהא תועבה הויא:

אם נאמר בנים כו' - לכתוב בן שלישי יבא וגו' או דור שלישי יבא להם ולא לכתוב בנים:

בן ראשון ושני - גר מצרי שנולדו לו שלשה בנים לאחר שנתגייר הבן הראשון והשני יאסרו והשלישי מותר:

לכך נאמר דורות - לאשמועינן דכל בניו אסורים ובני בנים מותרים:

ואם נאמר דור שלישי ולא נאמר בנים - הייתי אומר לאותם ישראלים העומדים על הר סיני הוא אומר דור שלישי שלכם יבוא להם בקהל כלומר בכם ובבניכם אסורין מצרי ואדומי אבל בבני בנים מותרים ומשם והלאה מותרין מצריים אפילו גר ראשון:

מהם מנה - הוא ראשון בנו שני ובן בנו מותר:

להם הלך אחר פסולן - תרי להם כתיבי ומשמע הלך אחריהם דאם נטמעו בכשרים כגון מצרי שנשא ישראלית וישראל שנשא מצרית הלך אחריהן והולד פסול עד דור שלישי:

ואיצטריך למכתב להם - דמשמע דמהם מנה ואיצטריך אשר יולדו דלא תימא אשר יולדו מבניהם מנה וקשו קראי אהדדי אלא למילתא אחריתי איצטריך:

כתב רחמנא אשר יולדו - למימר דכל לידה דמגרות ואילך חדא דרא היא:

לו גבי ממזר - למימר הלך אחר פסולו שאם נשא כשרה בנו ממזר:

מן טפה כשרה - מישראל טהור:

שאני התם - גבי שפחה גזירת הכתוב היא דולד שפחה כשפחה:

אפי' ראשונה נמי - ישיא לבנו:

רצה בה מתכפר - והולד ירעה:

רצה מתכפר בולדה - והיא תרעה:

אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו הוא - משום הכי רצה בולדה מתכפר דהוי חשוב בשעת הפרשה כבהמה באנפי נפשה והוה ליה כמפריש ב' חטאות באחריות שאם תאבד האחת יתכפר בחברתה וכי אמרינן ולד חטאת למיתה היכא דאפריש בהמה ריקנית ונתעברה וילדה:

והשניה תרעה - וכי אמרינן (תמורה דף טז.) חטאת שכפרו בעליה למיתה אזלא כגון שהפריש חטאת ואבדה והקריב אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת ראשונה:

בלידה - הלך אחר האם:

קרקפנא - אדם חשוב:

בי עמודי - היכא דגרסי:

כי אמר ר' יוחנן - ומפי השמועה אמרת ולא מדעתך:

אין צריך טבילה - לשום גירות דסלקא ליה טבילה דאימיה:

משום דר' יצחק דאמר דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ - והכא לא קפיד בהאי חציצה האי ולדא דרביתיה הוא ואע"ג דאמר התם גזרו על רובו שאין מקפיד כו' הכא אוקימנא אדאורייתא:



והא אמר רב כהנא כו' אבל כולו חוצץ - אע"ג דלא מקפיד והכא כולו הוא מכוסה:

דהיינו רביתיה - ולאו חציצה היא:

באומות - בשבע אומות לענין לא תחיה כל נשמה הלך אחר הזכרים וכדמפרש לקמן:

נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם - לענין יוחסין וכדמפרש:

לאחד מן האומות - שאינו משבעה אומות ואינו בכלל לא תחיה כל נשמה:

שאתה רשאי לקנותו בעבד - ואי אתה מצווה להמיתו דשדינן ליה בתר אבוה:

ת"ל מבני התושבים - שבאו מאומות אחרים ונעשו אבותם תושבים במקומכם:

מן הנולדים בארצכם - שאמו מארצכם וילדתו שם ולא מן הגרים בארצכם שנולד במקום אחר שאמו מן שאר אומות ואח"כ בא לגור אצל אביו בארצכם דרך אשה להיות במקומה ודרך איש לגלות הלכך הנולדים בארץ ודאי אמו משבעה אומות אבל הנולדים במקום אחר ודאי אמו משאר אומות ומסתברא כי מעטינהו קרא היכא דאביו כנעני:

אילימא במצרי שנשא עמונית - וקאמר דשדינן זרעם אחר האב דאפילו ילדה נקבה אסורה עד ג' דורות ולא שדינן לה בתר אמה למישרייה לאלתר דעמוני ולא עמונית:

מאי פגום שבשניהם איכא - דמשמע דשניהם פגומים אלא שזה פגום מזה הא עמונית לא פגומה מידי דעמוני כתיב ולא עמונית:

אלא בעמוני שנשא מצרית - דשניהם פגומים דמצרית ראשונה אסורה:

אי זכר הוא - אם יולד להם זכר:

שדייה בתר עמוני - ויאסר לעולם:

ואם נקבה היא שדייה בתר מצרית - ותהיה מצרית שניה ואסורה לישראל ולא תשדייה בתר עמוני לאישתרויי לאלתר משום עמונית:

מתני' נתינים - גבעונים שנתגיירו בערמה בימי יהושע ונתנם עבדים לחוטבי עצים ושואבי מים:

גמ' גמר עשירי עשירי מעמוני - בספרי מה עשירי האמור בעמוני עד עולם אף עשירי האמור בממזר עד עולם הלכך מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן כו':

מעשירי ואילך - דעד עשרה דורות דאיסורא בגופיה דממזר כתיב ליכא למגמר מעמוני דנקבות מותרות דהא ממזר מום זר משמע ואפילו נקבות אבל מעשירי ואילך דאיסורא בג"ש דעמוני ומואבי יליף דהא לאו בממזר כתיבא הלכך היתירא נמי לנקבות מיניה יליף דאמר דון מינה ומינה כדלקמן:

הא כמאן דאמר דון מינה ומינה - פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בהעור והרוטב (חולין קכ:):

דון מינה ומינה - כי גמרינן מילתא ממילתא בג"ש גמרינן לה כולה מילתא מינה:

דון מינה ואוקי באתרא - למאי דצריכי גמרינן למאי דלא צריכינן מוקמינן באתרא והכא מאי גזרה שוה איכא בממזר לא כתיב עד עולם ובעמוני ומואבי כתיב עד עולם וילפינן ממזר מעמוני בג"ש כדתני בספרי דבי רב נאמר כאן עשירי ונאמר למטה עשירי מה עשירי האמור למטה עד עולם אף עשירי האמור כאן עד עולם. ר"ל סבר כמאן דאמר דון מינה ומינה מה להלן עד עולם אף כאן עד עולם ומינה מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן זכרים ולא נקבות מדור עשירי ואילך הוא דגמרינן דהא כל עשרה לא איצטריכו לן למילף בג"ש: ותנא דידן סבר לה כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא דון מינה מה להלן עד עולם אף ממזר עד עולם ואוקי באתרא כדמעיקרא י' דורות דקרא אחד זכרים ואחד נקבות דכתיב ממזר מום זר הכי נמי עד עולם דמייתינן בג"ש אחד זכרים ואחד נקבות כך שמעתי וכן עיקר ויש שמפרש לה בלשון אחר:

מי יתן לי דור שלישי - כלומר דבר שאי אפשר הוא:

לא חיי - שלא יטמעו כשרים בדורותיו:

ממזר דידיע - לכל בברור חיי הוא ודורותיו דלא מיטמעי ביה:

דלא ידיע - כלל לא חיי אפילו הוא שלא ישא כשרה:

דידיע ולא ידיע - עד תלת דרי דזהירי אינשי חיי טפי לא חיי דכיון דלאו דבר ברור הוא משתכחא מילתא:

דוד גזר עליהן כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה - כלומר אינם ראויין לבא בקהל:

איש מתהלל במתת שקר - שפוסק ואין נותן גורם לעצירת גשמים: כהנים היו מספיקין להם מזון לגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח כדכתיב ביהושע ולא יכרת מכם חוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי:

קתבע - הקדוש ברוך הוא בכבוד שאול שלא נספד כהלכה והדר קתבע בפורענותיה דשאול אשר המית כו':

באשר משפטו - במקום שדנים האדם שם מזכירין פועל צדקותיו:



תריסר ירחי שתא - לאו דוקא דהא קרוב לתלתין שנין הוא שהרי סוף שנותיו של דוד היה אלא לפי שאין דרך כבוד לספוד אחר יב"ח אחר שנתקבלו תנחומין על המת כדאמר במועד קטן (דף כא:):

אין לנו - לתבוע לשאול ולביתו לא כסף ולא זהב כי אם נפשות ואין לנו להמית בשאר ישראל כי אם בזרעו:

והוקענום - תלייה:

באומה זו - ישראל:

הרחמנים כו' - והני גבעונים כיון דלא מרחמי אינן ראויין לידבק בהן מיד גזר עליהן דוד לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה:

ויחמול המלך - ואי בארון תליא מילתא כיון דלא קלטו ארון מהו חמלתו של דוד ומשני שלא העבירו:

וכי משוא פנים יש בדבר - וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות היה לו להעביר את כולן:

ואכתי משוא פנים יש בדבר - הואיל וקלטו ארון לא היה לו להמית אחר תחתיו:

ואל יתחלל שם שמים - שיהיו האומות אומרים אין אומה זו ראויין לידבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהן נקמה:

עד נתך מים עליהם - עד ימות הגשמים לא ניתנו לקבורה:

דוגזר - שכירים:

אלא מהכא - ויספר שלמה (את) כל האנשים וימצאו מאה וחמשים אלף ויעש מהם שבעים אלף (נושא) סבל:

מחוטב עציך - מדקרינהו לחוטבי עצים באנפייהו שמע מינה לאו בכלל ישראל נינהו ולאו בכלל גרים אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו וגבעונים חוטבי עצים נינהו דלהכי אקצינהו יהושע:

משה גזר עליהן לההוא דרא - על חוטבי עצים שהיו בימיו:

ויתנם יהושע - אלמא עבדים נינהו ויהושע לדורות הבאים גזר דכתיב (יהושע ט) לא יכרת מכם חוטבי עצים:

בזמן שבהמ"ק קיים - דכתיב (שם) למזבח ה':



חלקנו נתיר - דיכולין בית דין להתיר ולהפקיר חלקם של ישראל דקי"ל (לקמן דף פט:) הפקר בית דין היה הפקר:

ופליגא דר' חייא - האי דקאמר חלק המזבח מי יתיר ואע"ג דמזבח בימי רבי לא הוה קאמר דחלק מזבח אסור פליגא דרבי חייא:

חלק עדה לעולם אסור - עד שיתירוהו:

מתני' והסריס לא חולץ כו' - דכתיב לא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי:

ואין לי לפרש - איני יודע אי זה סריס בן חליצה ואי זה פטור:

סריס אדם - שנסתרס לאחר שנולד:

סריס חמה - ממעי אמו:

לקיים דברי ר"ע - עדות זו של רבי יהושע ב"ב לקיים דברי ר"ע העיד:

לא פסלה - מן הכהונה שאין חליצתן חליצה:

בעילת זנות - שאסורה לו משום אשת אח שלא במקום מצוה:

גמ' כחייבי כריתות דמי - דא"ר עקיבא בהחולץ (לעיל מט.) יש ממזר מחייבי לאוין וסריס אדם מחייבי לאוין הוא דכתיב (דברים כג) לא יבא פצוע דכא והיכי קאמר ר"ע סריס [חולץ] את אשת אחיו הא לא רמיא קמיה ואבראי קיימא כחייבי כריתות וקאי עלה באיסור אשת אח:

ואיידי דאמר ר' יהושע חולץ - דלרבי יהושע יבומי לא דאית ליה קהל גרים מיקרי קהל ומיהו מיחלץ חלצה דחייבי לאוין לר' יהושע בני חליצה נינהו:

דיקא נמי - דלר' עקיבא יבומי נמי שרי דקתני וכו' ויבמו את אשתו:

סריס אדם - הואיל והיתה לו שעת הכושר ור"ע היא:

זקן - נקט ליה בהדי הנך משום דדמי להו דהיתה לו שעת הכושר והשתא פסק מלידה:

ונתנו גט - כלומר או נתנו לה גט:

מה שעשו עשו - וצריכות גט למאמרן או אם נתנו גט אסורין שוב לייבמן:

ואסור לקיימן - לאו אזקן קאי:

שנפלה לו - והוזקקה לייבום:

ולבסוף נפצע - דהשתא בעיא חליצה לאפקועי זיקה:

דרבן גמליאל - בפרק ב"ש בגדולה שנפלה לפני בעל אחות קטנה אלמא אתי איסור אחות אשה ודחי אע"ג דבשעת נפילה איחזיא:

אלא אמר רב יוסף - שנפצע ואח"כ נפלה לו ודקאמרת הא אית ליה לר"ע חייבי לאוין כחייבי כריתות האי תנא דמתניתין הך תנא דבי ר"ע היא דאמר בהחולץ ליבמתו (לעיל מט.) אי זהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא ודלא כרבי סימאי דאמר (כתובות דף כט:) מן הכל היה עושה רבי עקיבא ממזר חוץ מאלמנה לכ"ג שהרי אמרה תורה לא יקח ולא יחלל אבל מכל חייבי לאוין גרידי אפילו ליכא קורבה הולד ממזר: ופרכינן ואמאי סריס חולץ ואפילו היתה לו שעת הכושר איקרי כאן להקים כו':

אמר רבא אם כן - דשעת הכושר דמעיקרא לאו מלתא היא הואיל ובשעת מיתה לא חזי אין לך אשה כו':

סמוך למיתתו - ייסורי מיתה מתישים כחו אלא אמרינן הואיל ומעיקרא בר הקמה הוה בת חליצה היא הכא נמי לא שנא:

לרבי אליעזר פירוקא דרבא פירכא היא - גמרא פריך כלומר האי פירוקא דרבא פירכא היא לרבי אליעזר דהא ודאי חזינן דשעת הכושר מילתא היא ואמאי קאמר רבי אליעזר סריס אדם אין חולץ דלא מהניא ליה שעת הכושר דמעיקרא הא ודאי סריסות של מיתה אין לו רפואה אפילו הכי מתייבמת האשה משום שעת הכושר דמעיקרא:

כחישותא הוא דאתחילה ביה - ולאו סריס הוא אלא מיתה מכחשת כחו:

היכי דמי סריס חמה - דקאמרת שלא היתה לו שעת הכושר:



שלא ראה שעה אחת בכשרותו - שלקה ממעי אמו:

כיפה - אדול"ר (ארוולו"ד: קמרון [מלה במלה: קשת מקומרת]) שאין קילוח השתן הולך למרחוק כשהוא מטיל כלפי מעלה ואין נעשה ככיפה:

דאפיה אימיה - לחם בתנור:

בטיהרא - שמחממתה חום התנור וחום הצהרים:

שיכרא מרקא - שכר מזוג ואיכא דאמרי חזק:

ולא ידענא מאי ניהו - כלומר ולא ידענא ממאי הוי לישנא אחרינא ה"ג היינו דשמענא לאמי כל שממעי אמו לקוי ולא ידענא מאי היא כלומר לא הוה ידענא אהיכא קאי אבל השתא ודאי ידענא דסריס חמה קמפרש ואזיל:

וליחוש שמא הבריא בינתים - שעה אחת ואשתכח דהוה ליה שעת הכושר:

בודקין אותו - בבכורות קאי חוורור והמים הקבועים הרי זה מום ואיזה הוא חוורור הקבוע כל ששהה שמונים יום רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר בודקין אותו שלש פעמים בתוך פ' יום בראש פ' ובאמצע פ' ובסוף פ' אבל בבדיקה תחלה וסוף לא סגי שמא בינתים עבר ונמצא שאין קבוע ולא אמרינן הואיל ותחלתו וסופו לקוי ודאי לא עבר:

לחד אבר - לעין:

לכוליה גופא - סריס חמה מחמת חולי כל הגוף הוא:

יביאו ראיה - אם ב"ד מצריכין את היבמה לחלוץ ולייבם יביאו קרובי היבמה ראיה שהוא בן כ' ותיפטר בלא חליצה ויבום:

והוא הסריס - כלומר ונולדו בו סימני סריס והכי מפרש בנדה בפ' יוצא דופן (דף מז:) דאי לא נולדו לו סימני סריס אמרינן האי דלא מייתי משום קטנות הוא ומחזקינן ליה כקטן עד רוב שנותיו:

הזכר כדברי ב"ה - אלמא לר' אליעזר סריס חמה לא חליץ:

ת"ש כו' - כי מתני' וסמי הך דלעיל מקמי תרתי ושמע מינה מההיא הדר ביה אי נמי מדקא מייתי מעשה דאלכסנדריא לדבריו ש"מ מההיא דלעיל הדר ביה וממתניתין ליכא למיפשט הכי דקתני שיש לו רפואה משום דמשמע דמסברא קאמר הכי:

וכי תנן ההיא - הזכר כדברי ב"ה לאו אמאי דאמרי לא חולץ אלא לאשמועי' דעד שיהא בן עשרים חשבינן ליה קטן אם לא הביא ומכאן ואילך אמרינן גדול הוא אם לא הביא אלא שהוא סריס וחייב בעונשין שבתורה: איתמר גרסינן:

מבן י"ב עד י"ח - אתינוקת קאי כרבי אליעזר דאמר נקבה כב"ש ומרישא נמי שמעינן ליה דקאמר י"ב ויום אחד ואי בתינוק אין זמנו להביא עד י"ג שנה ויום אחד בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.):

מבן י"ב - דפחות מי"ב ולא הביאה ודאי קטנה היא דזמן הבאת ב' שערות לתינוקת מי"ב ואילך בפ' יוצא דופן במסכת נדה (שם):

נעשה סריס למפרע - איידי דאיירי בלשון זכר קתני סריס כיון שעברה שמנה עשרה כרבי אליעזר ולא הביא אע"פ שחזר והביא אינו כלום דלא אמרינן כיון דהשתא אייתי איגלאי מילתא דעד השתא קטן הוה דבשערות תליא מילתא אלא בסריס מחזקינן ליה וחשבינן לה בת עונשין משנים עשר ואילך שהיתה ראויה להביא דאמר האי דלא אייתי משום דסריס הוה והא דתניא לקמן דאפילו הביא לאחר מכאן הרי הוא כסריס לכל דבריו למפרע הוא דקאמר ומשנים עשר הויא גדולה וסריס הוה:

ושמואל אמר קטן היה באותה שעה - דלא מחזקינן ליה בגדול אלא משמונה עשר ואילך שהוא מוחזק בסריס והא דתניא לקמן הרי הוא כסריס לכל דבריו מכאן ולהבא קאמר אבל למפרע הוי קטן והוא הדין נמי דאפילו לא הביא לאחר זמן קחשיב ליה שמואל קטן עד י"ח ומשום רב נקיט ליה לאשמועינן רבותא דאע"ג דחזר והביא סריס הוא:

לרב - דאמר נעשה גדול למפרע מי"ב ואילך:

איילונית לר"מ יהא לה קנס - חמשים כסף אלמה תניא במסכת כתובות (דף לה:) איילונית אין לה לא קנס ולא פתוי באלו נערות ומוקמינן לה כר"מ דאמר קטנה אין לה קנס ואיילונית הואיל ואין לה שערות קטנה היא בימים שהיתה ראויה לנערות ולא אמרינן כיון שעברו י"ח ולא הביאה נעשית גדולה למפרע לחייב קנס את האונסה בימי נערות:

א"ל אביי מקטנותה יצתה לבגר - לעולם נעשית גדולה למפרע והא דאין לה קנס לר"מ משום דמקטנותה יצתה לבגר דנערות בסימנים תלוין וזו שאין לה סימנים חשבינן כל ימי קטנותה קטנה ובימי נערות בוגרת וזו וזו לר"מ אין לה קנס אבל לרבנן איילונית בימי קטנותה יש לה קנס דרבנן פליגי עליה ואמרי קטנה יש לה קנס ימי קטנות עד שנים עשר שנה ויום אחד:

א"ל - רב יוסף שפיר קאמרת וכל כי הני מילי מעלייתא כו':

סימני סריס ואיילונית אין עושין בהן מעשה - להחזיקם בגדולים וסריסים עד שיהו בני עשרים ולא הביאו ומשנים עשר עד עשרים מצפים להם אם יביאו הרי הם קטנים עד עכשיו ואם לא יביאו גדולים הם:

ובן ח' - שנולד לח' חדשים אין עושין בו מעשה להחזיקו כבן קיימא בשביל סימנים כלומר אע"פ שגמרו סימני שערו וצפרניו כשנולד אפ"ה לא אמרינן בר קיימא הוא ודאי עד שיהיה בן עשרים שנה:



מפני הסכנה - סכנת שניהם הבן והאם שלא ירבה חלב הדדין ותיאנס ותמות:

טעמא דלא גמרו כו' - בניחותא וסיומא דמילתא היא:

בר שבעה הוא - ולשבעה נגמרה צורתו אלא שנשתהא וחזר ואשמעינן רבי אבהו דאפי' לרבי לא מחזקינן ליה בבר קיימא עד שיהא בן כ':

ואישתהי עד תריסר ירחי שתא - שלא חזר וילדה אשתו לסוף שנתה:

ואכשריה - רבא דקסבר משתהא הולד אחר גמר צורתו וזה נשתהא ג' חדשים ולא אמרי' לאחר שהלך בעלה נתעברה מאחר:

כל ששהא שלשים יום באדם - שחיה שלשים יום:

אינו נפל - ואפילו לא כלו לו חדשי עיבור דאמרינן לשבעה נגמרה צורתו ואישתהי עד שמיני להכי נקט באדם דאילו בבהמה קתני התם שמנה ימים שהה אין נפל:

לקוי - רך:

מחליק - חלק כבשר אשה דרך בשר איש להיות שעיר אשפר"א (קשה, מחוספס) בלע"ז:

רתיחות - אשקומ"א (אישקומ"א: קֶצֶף) :

כיפה - קילוח ארוך למרחוק:

דוחה - שאינו קשור אלא צלול כמים:

מחמיצין - מסריחין כששוהים בכלי:

הבל - חמימות כעין עשן:

ומתקשה בשעת תשמיש - תשמיש קשה לה:

שיפולי מעים - כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמר בפ' יוצא דופן (נדה דף מז:):

איתיב ליה ברת - אלמא כיון דליתנהו כולהו סימני סריס דבצר ליה האי לא מחזקינן ליה כסריס:

סיכי דיקנא - יתדות הזקן כלומר בכמה מקומות הוה לו שער בזקנו:

בידי אדם - כלומר סריס אדם בעי חליצה סריס חמה לא:

טעמא דבעלה הוא - דהויא זונה דנבעלה לאחי בעלה שלא במקום מצוה והיא היתה עליו בכרת:



פסולה ליבמה - כאשת איש שזינתה שאסורה לבעלה וכיון דזונה היא אסורה לכהונה:

האמר איילונית זונה היא - בפרק הבא על יבמתו (לעיל דף סא.) ויליף לה מהזנו ולא יפרוצו:

מתני' סריס חמה כהן וכו' - אבל סריס אדם מיפסל נמי פסיל לה מתרומה דבי נשא דהיינו פצוע דכא:

לא יחלוץ - אם יש אח אחר:

אבל לא נישא - שהוא כזכר והשוכב עמו הרי הוא כבא על הזכר:

רבי אליעזר אומר - בגמרא מפרש פלוגתייהו:

גמ' מהו דתימא מוליד מאכיל - דדייקינן ויליד ביתו הם יאכלו הראוי להוליד יאכיל:

מאכילה בתרומה כו' - לקמן מפרש לה בתרומה בזמן הזה דרבנן אבל במידי דאורייתא לא מאי טעמא ספק איש ספק אשה הוא:

ה"נ קאמר כו' - והכי משתמע מילתיה דר"ל מאכילה בתרומה כלומר בזה"ז שאין נוהג אלא תרומה ואינו מאכילה בכלום בזמן שחזה ושוק נוהגין דהיינו כשהמקדש קיים:

אפי' בתרומה דרבנן - כגון תרומת פירות הואיל ואיכא תרומה דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר גזרי':

אף מאכילה - דזכר מעליא הוא:

מי סברת תרומה בזה"ז דרבנן - דקמוקמת לה למתניתין במידי דרבנן ואסרת לה בחזה ושוק:

שאני שונה - ברייתא עיגול של תרומה בטל במאה של חולין או עיגול של תרומה טמאה בטל בק' עיגולים של תרומה טהורה ואי תרומה בזמן הזה דאורייתא כיון דעיגול דבר חשוב הוא ודרכו לימנות לא בטיל אף על גב דתרומת תאנים דרבנן הואיל ותרומה דאורייתא נוהגת לא מבטלינן דרבנן גזרה דרבנן אטו דאורייתא:

אמר ליה והלא אני שונה כו' - כלומר מי אית לך למיגזר בהא דרבנן אטו דאורייתא אי נמי אתית לבטולי בדאורייתא לאו איסורא הוא שהרי אני שונה חתיכה של חטאת טמאה בטיל בטהורה והכא מידי דאורייתא הוא ואף על גב דדרכו לימנות דמי סברת כל שדרכו לימנות שנינו דלא בטיל את שדרכו לימנות במנין שנינו שעשאוהו מיוחד למנין אבל חתיכה ועיגול פעמים שהם נמכרים באומד אף על גב דרגילים לימנות הואיל ואינן מיוחדים בכך בטלין:

תלתן - פניגר"י (פינוגר"י: חילבה (גרגרנית יוונית, צמח המשמש לתבלין)) מין קטנית הוא ולמתק הקדירה בא:

ידלקו - כלאים בשריפה דכתיב (דברים כב) תוקדש תוקד אש:



כולן ידלקו - דלא בטלי כדקתני טעמא שהיה רבי מאיר אומר כל שדרכו לימנות מקדש את המתערב עמו ואין בטל ברוב שכלאי הכרם בדבר שאין במנין בטלין באחד ומאתים כדאמר בפסחים באלו עוברין (דף מח:) מן המאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מיכן לערלה וכלאי הכרם שבטלים במאתים:

מקדש - מאתים או שלש מאות דלא בטל:

פרך - מקום:

הראוין לערלה - כגון אגוזים ורימון וחביות מקדשין ואוסרין את הכשרים משום ערלה:

הראוין לכלאי הכרם - כגון תרדין וכרוב ודלעת:

רבי יוחנן סבר את שדרכו לימנות - שמיוחד במנין שנינו דלא בטל הלכך חתיכות ועיגולים אע"ג שדרכן לימנות הואיל שדרכן נמי לימכר באומד בטלי:

ור"ל סבר כל שדרכו לימנות - אפילו לפרקים שנינו דלא בטיל הלכך עיגול אי ס"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא לא היה בטיל:

ר' יהודה אומר לא תעלה - דקסבר ר' יהודה בכל דוכתא מין במינו לא בטיל:

דברי הכל לא תעלה - ת"ק מודה הואיל ואפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט וחתיכה ופרוסה דרכן לימנות משום הפסד מועט לא מבטלינן איסורא דאורייתא ואע"ג דעיגול בטל בחולין ולא מזבנינן ליה לכהן התם הוא דעיגול גופיה תרומה דרבנן היא ורישא תעלה דאין להם תקנה אלא שריפה ואיכא הפסד קדשים:

קתני מיהת רישא תעלה - קשיא לר"ל דאמר כל שדרכו לימנות שנינו דהא הכא דרכן לימנות ובטיל:



ר' יהודה לטעמיה - בכיסוי הדם ובהקומץ:

אדתני אבל חתיכה כו' - דמשמע טעמא משום דהפסד מעט הוא נפלוג בדידה ואע"ג דליכא תקנתא לא בטלה:

טהורה בטהורה עדיפא ליה - לאשמועינן דאע"ג דשתיהן טהורות ושייך בהו ביטולא טפי דאשכחן במסכת תרומות (פ"ה מ"ג) דתרומה טהורה בחולין טהורין הכל מודין שעולין ובתרומה טמאה בטהורה חלוקים ב"ש וב"ה (שם מ"ד) ועוד דנימוחה ואפ"ה לא תעלה:

ולר"ל מאי שנא רישא ומ"ש סיפא - בשלמא לר' יוחנן דמוקי לה בשלימה סיפא כיון דהפסד מועט הוא לא מבטלינן חתיכה שלימה הואיל ודרכו לימנות ואף על גב דלר' יוחנן עיגול דתרומה בטל בחולין דקא מהדר לר"ל והלא אני שונה כו' מכלל דמודה בעיגול דבטיל משום הפסד מועט בחתיכה מודה דיהבינן כולהו לכהן הואיל והיא גופה דאורייתא לא חיישי' להפסד מועט אלא לר"ל דאמר מידי דאורייתא לא בטיל והכא משום דנימוח לא חשיב תו איסור דילה ובטלה סיפא אמאי לא תעלה הא ליתא לאיסורא בעיניה:

אמר רב שישא בריה דרב אידי - לעולם בנימוחה ורישא בטומאת משקין דרבנן כגון שנטמאה חתיכה על ידי משקין טמאין שנגעו בכלי דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ואע"ג דאיכא למיגזר משום טומאה דאורייתא מודה ריש לקיש דבטיל הואיל ואין דרכו לימנות:

וסיפא - קדשים לזר איסור דאורייתא הוא ומידי דאורייתא מין במינו להאי תנא סבירא ליה דלא בטיל ואפילו שאין דרכו לימנות:

ליפלוג וליתני בדידה - בטומאה וטהרה כדנקט מילתיה ואתי מאי שנא דשבקיה תנא למילתיה למנקט חולין וקדשים:

טהורות בטהורות עדיפא ליה - וניחא ליה לתנא למיתני טהורות בטהורות דשייך בהו ביטולא טפי כדפרישי' לעיל ואפ"ה אזלינן לחומרא הואיל ואיסור דאוריי':

איסור לאו - טומאת בשר קדשים לאוכלו בלאו והבשר אשר יגע בכל טמא (ויקרא ז):

סיפא - קדשים בחולין אתי לידי כרת דאכיל להו בטומאת הגוף וטומאת הגוף בכרת דכתיב והנפש אשר תאכל בשר ולעולם בשנימוחה: ל"א לעולם בשלא נימוחה ועיגול היינו טעמא דר"ל דבדאורייתא לא בטיל דכיון דתרומה לזר במיתה ככרת דמיא:

והא רבה הוא דאמר - בפרק בתרא (דף קיט.):

כל בדאורייתא - (לא בטיל) ל"ש איסור לאו ל"ש איסור כרת אם חשו רבנן לכרת חשו נמי ללאו ועבוד תקנתא:

רב אשי אמר - בנימוחה וסיפא הוי דבר שיש לו מתירין דמותרין לכהן:

בדותא היא - דהא דקי"ל (ביצה דף ג:) דבר שיש לו מתירין לא בטיל כגון דמשתרייא למחר למאן דאסירא ליה השתא כגון ביצה שנולדה ביום טוב:

מישרא שרי - אפילו השתא:

הרי אלו - החולין מותרין לזר:

והוא שרבו חולין - שבקופת חולין:

על התרומה - שבסאה תרומה הלכך תלינן בשאני אומר חולין לתוך חולין נפלו דאי נמי הוי איפכא ונפלה סאה תרומה בקופת חולין בטלה ברובא:

אף על פי שלא רבו - דסמכינן אשאני אומר:

אלא לר' יוחנן קשיא - דמי תלינן לקולא באיסור דאורייתא:



ואנא אמינא לרבי יוסי - דהא מתני' ר' יוסי קאמר לה אנדרוגינוס כהן וכו' ולדידיה אמינא אף מאכילה בחזה ושוק דהא תרומה נמי לר' יוסי דאורייתא היא אף בזמן הזה:

ירושה ראשונה - בימי יהושע הויא ירושה וכן שניה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ:

שלישית אין להם - כלומר לא בעי למהדר ומירתא דירושה עומדת היא ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס:

וסבר ר' יוחנן כו' - קס"ד האי דמותיב דטעמא דר' יוחנן לאו משום דסמיך אשאני אומר אלא משום דאי הוי נמי איפכא לא איכפת לן דלא בעינן רבויא בדרבנן אלא מכי איערב בטיל ליה:

נתן סאה ונטל סאה כשר - גבי שאר משקין ומי פירות ותמד שהחמיץ קאי במס' מקואות ואשמועי' דאע"ג דחזר ונטל ואיכא למימר הא חסר ליה מקוה שהסאה הזאת אין משלימתו שאין ראויה למקוה אפ"ה כשר דמכי יהבו לגביה בטל ליה והוו להו ארבעים וחד כולן ראוין וכי שקל חד סאה פשו ארבעים אבל איפכא לא דכי נטל סאה ברישא חסר ליה וכי הדר מלייה הוה ליה מקוה חסר דמשקין הללו אין משלימין את המקוה:

מאי לאו דנשתייר רובו - עד י"ט סאה יכול לעשות כן אבל טפי לא דבעינן דניהוי רובא מי גשמים אלמא אע"ג דפסול שאיבה דרבנן בעיא רובא בכשרות:

דלא נשקול רובא - אבל עד פלגא שפיר דמי:

ואיבעית אימא - לעולם בעינן רבויא בדרבנן והאי דקאמר אע"פ שלא רבו חולין משום דתלינן אשאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ואין כאן איסור אבל הכא ליכא למימר שאני אומר כה"ג דהא מיא מיד מבלבלי וליכא למימר חזר ונטלה:

תנן אנדרוגינוס נושא לכתחלה - אלמא זכר מעליא הוא וקשיא לריש לקיש דאמר אין מאכיל בחזה ושוק:

תני אם נשא נשוי - דבעיא גיטא מיניה משום ספק זכר ולעולם ספיקא הוא:

מאי אבל לא נישא - משמע דיעבד: ה"ג נושא נמי דיעבד אמרי לא נושא לכתחלה אבל לא נישא דיעבד נמי לא. ולעולם קשה ליה לר"ל ודייקא כר' יוחנן: ומותבי' לר' יוחנן והא מדקתני סיפא כו':

משני מקומות - אפי' בנקבותו וטעמא מפרש לקמן מקרא בשמעתין:

ור"א סבר כזכר - במקום זכרות אין במקום נקבות לא:



ליתא למתני' - דקתני לר' יוסי אנדרוגינוס מאכיל את אשתו בתרומה:

מקמי ברייתא - דקתני לר' יוסי ספיקא הוא:

מדשבקיה רבי יוסי לר' שמעון בן זוגיה - דאיירי בהדיה במתני' ואיירי בברייתא לחודיה ש"מ הדר ביה ולאו תנאי היא דתימא סמי תנא דברייתא מקמי תנא דמתני' דאי תנאי היא תרוייהו הוה תני להו נמי בברייתא ומפיך לדרבי שמעון כדאפכא לדרבי יוסי:

דחייש ליחידאה - דאמר שמואל בהחולץ (לעיל דף מא.) הלכה כרבי יהודה בשומרת יבם שקדש אחיו את אחותה ומהכא אמרינן לה במס' מגילה בפ' הקורא (דף יח:):

הלכה כרבי יוסי - דמתני' ואמרי בי רב היינו רב הונא כדלקמן ופליג אדאמרן לעיל אליבא דרב ליתא למתניתין ובהרכבה לקמן מפרש לה וכן קושי וקידוש ובכולהו איירי רבי שמעון בהדיה הלכך מסתברא דאדר' יוסי דבמתני' קאי דאיירי רבי שמעון בהדיה:

יעקור - דקא קלטה בשביעית דאין הרכבה קולטת בפחות משלשים יום:

צריך שלשים ושלשים - כדי שתקלוט שלשים לפני שביעית דכל שלשים לפני שביעית כשביעית דמו דנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות במשקין בית השלחין (מ"ק ג:):

ג' ול' - ג' לקליטה שתקלוט קודם זמן האיסור:

כמה יהא קישויה - דקיי"ל (נדה דף לו:) בנדה דאורייתא המקשה בתוך י"א שבין נדה לנדה ורואה דם ג' ימים רצופים מחמת צער וולדה אינה באה לידי זיבה להיות צריכה ספירת ז' נקיים כיולדת בזוב אלא ימי טומאת לידה כיולדת גרידתא דתניא (שם) כי יזוב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכמה יהא קישויה דאמרי' מחמת ולד הוא אפילו מ' או חמשים יום קודם לידה:

דייה חדשה - חדש תשיעי שהיא יולדת בו ופעמים שאין יותר מיום או יומים כגון שילדה בב' בחדש אין הולד מטהר אלא דמים שראתה מר"ח ואילך שאין באה על ידו לזיבה אם לא ראתה ג' ימים רצופים קודם ר"ח דקסבר ר' יהודה שיפורא גרים (שופר שבית דין תוקעים לקידוש גורם הקשוי) ופעמים שהוא מטהר את כל החדש כגון אם ילדה בסופו ואין הטהרה אלא מזיבה אבל מנדה אינו מטהרה בימי נדה ואם שפתה מן הצער סמוך ללידה יום אחד אף מזיבה לא טהרה והרי היא יולדת בזוב וצריכה ז' נקיים דאגלאי מלתא דצער קמא לאו מחמת ולד הוה:

קידש - לשון פן תקדש (דברים כב) אסר תבואת חברו וחייב לשלם:



אמרי בי רב - דאמור לעיל הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה דקמיבעיא לו אליבייהו קידוש מאי:

מנו רב הונא - בפ"ק דסנהדרין (דף יז:):

ורב הונא הא קאמר אין הלכה - אע"ג דמשנינן התם אמרי בי רב רב המנונא היינו היכא דאמר רב הונא דאמרי בי רב דמוכחא מילתא דאאינש אחרינא קאמר אבל היכא דאיתמר סתמא ודאי הוי רב הונא:

טומטום דבירי - שהיה באותו מקום ואוליד ז' בנים אלמא לאו סריס הוא:

מאין הם - אשתו זינתה:

אטו כל דמקרע זכר משתכח - דלא מספקא ליה לרבי יוסי ברבי יהודה בנקבה אלא לסריס הוא דחייש ודינו כסריס דלא חולץ ולא מייבם: ה"ק שמא יקרע וימצא נקבה ואפילו נמצא זכר שמא ימצא סריס חמה:

מאי בינייהו - מאי איכא בין ר' יוסי ברבי יהודה לאבוה:

לפסול במקום אחין - אם יש אחין שלימים עמו וחלץ לה טומטום לרבי יהודה דאמר שהוא כסריס מחזיק ליה בסריס ודאי ולא פסלה על האחין ומתייבמת ולר' יוסי שמא קתני ספיקא הוא ופסלה על האחין דלמא לאו סריס הוה וחליצה היא:

ולחלוץ שלא במקום אחין - אם אין שם אח אלא הוא לרבי יהודה לא בעיא חליצה מיניה לרבי יוסי ברבי יהודה בעיא חליצה מספק:

זה אנדרוגינוס - ועל שני משכבות הזהיר הכתוב:

ואת זכר כתיב - וה"ק את זכרותו של מי שיש בו שני משכבות לא תשכב:

ורבנן זכר גרידא מנא להו - בשלמא לר' סימאי ואת זכר כל זכרים במשמע משכבי לרבות משכב שני של אנדרוגינוס אלא לרבנן דמיבעי להו זכר למעוטי נקבות דאנדרוגינוס זכר גרידא מנא להו:

שלא כדרכה מנא להו - בין למר בין למר דהויא ביאה לענין עונשין של עריות הואיל ומפקי להאי משכבי לאנדרוגינוס:

במוקדשים יקדש - ליקרב: הרובע ל"ג שאין לך עוף רובע אשה:

הנרבע והמוקצה כו' - במלוקין דקדשים קמיירי:

מטמאין בגדים כו' - כדין נבלת עוף טהור דכיון דאין ראויין להקרבה כדתניא מן הבהמה להוציא רובע ונרבע כו' בתמורה בפ' בתרא (דף כח.) ומליקתו נבלה:

מוקצה - שהקצהו ויחדו לתקרובת עבודת כוכבים:

נעבד - שהשתחוה לו ועשאו עבודת כוכבים: נבלת עוף טהור אין לה טומאה אלא בבית הבליעה כדכתיב (ויקרא כב) לא יאכל לטמאה בה:

אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהן - כדדרשינן (נדה דף כח:) זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס אלמא לרבי אליעזר לא קדשי:



כלאים - פסול להקרבה דכתיב (ויקרא כב) שור או כשב פרט לכלאים כי יולד פרט ליוצא דופן והני חמשה יליף ר' אליעזר מקראי בתמורה בפ' יש בקרבנות דלא חייל קדושה עליהן ואע"ג דשאר פסולי הקרבה כגון רובע ונרבע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר חיילא עלייהו קדושת הגוף וצריכין מום קבוע ליפדות עליו ולאחר פדיון אסורין בגיזה ועבודה הני לא חיילי עלייהו אלא קדושת דמים כדיקלא בעלמא ונפדין בלא מום ומותרין בגיזה ועבודה לאחר פדיונן:

לא קדושין בתמורה - לא מיבעיא תחלת הקדש דלא קדשי דאפי' בעל מום שקדם מומו להקדשו לא נחתא ליה קדושת הגוף כדאמר בבכורות בפ"ב (דף יד.) אלא אפילו אם המיר קודש בהן הני לא מקדשי דאילו בעל מום חיילא עליה קדושת הגוף ליאסר בגיזה ועבודה אף משיפדה דכתיב (ויקרא כז) טוב ברע אם המר ימירנו אפילו הכי אהני לא חיילא ואין מקדש לעשות תמורה אם הם קדושים והמיר חולין בהם אינן עושין תמורה והתם מותבינן במסכת תמורה וכי מאחר שאין קדושין היאך מקדישין אי אתה מוצא אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה במקדיש ולד ויצא דרך דופן אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס שנפסלו משעת יצירתם אי אתה מוצא שיקדיש אלא בולדות קדשים שהיתה אמן קדושה ומה תקנתם ירעו ויסתאבו ויפדם ויאכלם והטרפה תקבר:

של בית בוקיא - בקיאים וחריפים ואין מניחין תרנגול נכרי ביניהם:

פרק תשיעי - יש מותרות


מתני' יש מותרות - כהן הדיוט שנשא את האלמנה. ה"ה לבתולה דכשמת נעשית אלמנה ואסורה לכ"ג אחיו ובגמרא פריך ליתני בתולה:

אח כשר - כהן אסור לייבמה שנתחללה בביאת חלל כדילפינן מובת כהן כי תהיה לאיש זר בפ' אלמנה (לעיל סח.) וחלל מותר בכשרה:

שקידש - אבל נשא נתחללה בביאתו ואסורה ליבמה הדיוט:

שנייה לבעל ולא שנייה ליבם - אם אמו של בעל ולא של יבם כגון שהיו אחיו מן האב ולא מן האם:

ולא פירות - אין משלם לה פירות נכסי מלוג שאכל משלה ואף על גב דקי"ל בכתובות (דף מז:) תקנו פרקונה תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל כדתנן (שם דף נא.) לא כתב לה דאם תשתבאי אפרקינך חייב לפדותה שהוא תנאי ב"ד וזו אין חייב לפדותה דלא קרינן ביה ואותבינך לאנתו אפי' הכי לא ישלם לה פירות שאכל משלה כדמפרש בגמ' (לקמן דף פט.) תנאי כתובה ככתובה דמי וכי היכי דקנסוה רבנן דלא גביא מיניה כתובת נכסי צאן ברזל שהכניסה לו משלה בתורת כתובה קנסוה נמי דלא תגבה מיניה פירות שאכל בתנאי כתובה של פירקונה שהוא תנאי ב"ד שאין כתוב בשטר כתובה:

ולא מזונות - לא מיבעיא היכא דיתבה תותיה דלא כייפינן ליה לזונה דהא בעמוד והוצא קאי אלא אפילו אם הלך למדינת הים ולותה ואכלה לא משלם וא"ת ה"ה לכשרה דהא קי"ל (בכתובות דף קט.) כמ"ד הניח מעותיו על קרן הצבי לאו מילתא היא ולא דמי התם קתני (שם דף קז:) מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס אשתו שלא הלוה לה כלום אלא בשביל בעלה פרנסה דהתם ממאן תבע היא לא לותה הוא לא בקש הימנו הלכך מצוה הוא דעבד אבל היכא דהלוה לה בתורת הלואה הוא תובעה והיא תובעת את בעלה ומשלם כדאמר לקמן בגמרא ושמא תתאלמן או תתגרש ותשלם משלה דתנן (ב"ק דף פז.) נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם:

ולא בלאות - אם עדיין יש לה בלאות ושחקים מן בגדים שהכניסה לו אינה נוטלתן כשיוצאה דקנסוה רבנן:

אלמנה לכ"ג כו' - מפרש בגמרא טעמא:

גמ' מאי איריא דתני נשא - אנשא אלמנה קאי:

ליתני קידש - דהא נמי מותרת לבעלה ואסורה ליבמה:

דהוה ליה עשה - בתולה מעמיו יקח (ויקרא כא) ולא בעולה ולא תעשה אלמנה לא יקח (שם) ואין עשה דיבום דוחה את לא תעשה ועשה אבל קידש הדיוט בתולה אלמנה מן האירוסין ומת גם הוא באירוסין מייבם לה כ"ג דאתי עשה ודחי לא תעשה דאלמנה:

והא כוליה פירקין - עשה דיבום ולא תעשה דאיסור הוא דרמו אהדדי ולא ולא אתי עשה דיבום ודחי ללאו דאיסור כגון ממזרת לישראל או ממזר לישראלית וכן חללה לכהן ומ"ט דהא נפקא לן בפ"ב (לעיל כ.) מועלתה יבמתו השערה:

אבל קידש שריא ליה - ליבם הדיוט:

ואדתני - נשא משום סיפא דמתני' ניתני קידש משום מציעתא דקתני כ"ג שקידש דלא מצי למיתני נשא:

ה"ג אלא משום בת בוקתא - הא דתני נשא ברישא דפרקין משום בת בוקתא כלומר השנויה בצדה חלל שנשא כשרה כו':

ליתני בתולה - וכשמת נעשית אלמנה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/יבמות/פרק_ח&oldid=2792156"