ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/יבמות/פרק יד

< רש"י על הש"ס





מבקשין מיבעי ליה - דאיכא למימר להכי איכוונה:

פרק ארבע עשרה - חרש שנשא


מתני' חרש כשם שכונס ברמיזה - מה טעם קאמר כלומר כקידושין . כך גירושין וכן פקח בחרשת ברמיזה כנס שרמז באצבע עד שנתרצית לו וברמיזה אם רצה להוציא יוציא:

פקח שנשא פקחת ונתחרשה - אע"פ שקידושיה גמורים אם רצה יוציא דבגט לא בעינן דעת האשה כדמפרש לקמן במתניתין:

נשתטית לא יוציא - בגמרא מפרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ותקנתא דרבנן היא:

נתחרש הוא - לאחר קידושין הואיל וקידושיה גמורים היו לא יוציא עולמית:

שהשיאה אביה - בקטנותה וקיבל קידושיה והוו קידושין גמורים שיוצאה בגט ואפי' משגדלה ופקע כח אב מקבלת היא את גיטה:

אף זו - פקחת שנתחרשה כיוצא בה:

הרי אלו פטורות - דהואיל ושתיהן חרשות או שניהן חרשים כקידושי זו כך קידושי זו ואתו קידושין דאשתו ומפקעי זיקה:

יכנוסו - שאין חליצה בחרשת וחרש שאינן באמר ואמרה ואח"כ אם רצו יוציאו בגט דאתא גט ברמיזה ומפקיע נישואין דידיה וזיקת אחיו דהוא ברמיזה:

מוציא אשתו בגט - דזיקת אחותה הבאה מכח קידושין גמורים אוסרתה עליו ואין כח בקידושין דידה לדחותה משום אחות אשה:

ואשת אחיו אסורה לעולם - דחרש לא חליץ ולכנוס אי אפשר משום אחות אשה:

כונס ואין מוציא לעולם - דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת יבומי אחיו הראשון:

גמ' דתקינו להו רבנן נישואין - דקתני מתני' שצריכות חליצה אלמא יש נישואין וקידושין לחרש ואע"ג דלאו בר דעה הוא ומדאורייתא אין קנינו קנין: ה"ג שוטה וקטן שנשאו נשים נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום:

דקיימא תקנתא דרבנן - שדרכן להיות שלום ביניהם אפי' חרש עם חרשת וכ"ש כשהאיש פקח אבל שוטה אפילו בפקחת לשוטה ושוטה לפקח אין שלום ביניהם וכ"ש שוטה לשוטה:

בכפיפה - בתוך קופה אחת:

ומאי שנא קטן - דקתני לעיל שוטה וקטן שנשאו כו':

חרש דלא אתי - לעולם לכלל נישואין דאורייתא:

תקינו ליה רבנן נישואין - כדי שלא יבטל:

שלא ינהגו בה מנהג הפקר - אי לא מוצאה דמנסבה אין לה מי ישמרנה וינהגו בה מנהג הפקר בזנות:



מימנעי ולא נסבי לה - הואיל ולעולם היא יכולה למאן מפני חרשותה אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה כל שעתא עד שיעבור זמן מיאונה:

מאי שנא דאכלה בתרומה - אם השיאתה אמה לכהן:

ומאי שנא חרשת - שלא השיאה אביה בקטנותה שאין נישואיה גמורין דלא אכלה כדתנן כו' אלמא לא אכלה:

על החרשת שהשיאה אביה - בקטנותה שיוצאה בגט ואפי' משתגדיל ואין אביה מקבל גיטה מקבלתו היא ויוצאה ואע"ג דקידושיה גמורין הוו וגירושיה בלא דעת הוי גיטא לפי שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה:

ועל קטנה בת ישראל - יתומה הנישאת ע"פ אמה שאוכלת בתרומה אע"פ שאין נישואיה נישואין גמורים אכלה בתרומה דרבנן כך אוקימנא בהאשה רבה (לעיל דף צ.):

ואילו חרשת לא אכלה - מדשבקה לחרשת דקעסיק בה ואתי ונקט קטנה ולא קתני ועל החרשת שנישאת מעצמה שאוכלת בתרומה:

גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת - והאי לאו שינויא מעליא הוא מה לי פקח בחרשת מה לי חרש בחרשת שניהן אינן נשואין ואם זו מותרת אף זו מותרת שהרי צד היתר שלהן אינו אלא משום דלאו בני עונשין נינהו והוו כקטן אוכל נבלות אלא כולה משום גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת הוא דאיכא עליה חיוב מיתה כדאמרי' במסקנא דמילתא ולהכי נקט ברישא שמא יאכיל חרש בחרשת ולא נקט שמא יאכיל חרש בפקחת משום דחרש בפקחת לא מיחלף בפקח בחרשת אבל חרשת אשת חרש מיחלפא בחרשת אשת פקח והדר מיחלף חרש בעל פקחת בחרש בעל חרשת אבל קטנה לגדול ליכא למיגזר משום גדולה לקטן דאין לקטן נישואין:

וליכול - אפי' חרש בפקחת בתרומה דרבנן הא אית לה נשואין מדרבנן:

ומ"ש כו' - לקמן בעי תרוייהו מנא לן דהא אית לה והא לית לה:

מימנעי ולא נסבי לה - אבל בקטנה לא מימנעי דאתיא לכלל דיעה:

ממאנת - לית לה כתובה דהא בעל כרחו נפקא:

שנייה - מד"ס:

אין לה כתובה - דרבנן קנסוה כדאמר ביש מותרות (לעיל דף פה:):

איילונית - משום דמקח טעות הוא:

אבל יוצאה בגט כו' - מדיוקא דמתני' דקתני ממאנת שמעינן מינה טעמא משום דבעל כרחו נפקא הא הוציאה אית לה אלמא יש כתובה לקטנה:

אין להן עליהם כלום - דאין להם דעת ואין תנאו הראשון תנאי ואע"ג דתקון רבנן נשואין לחרש לא תקינו לה רבנן כתובה מיניה כדמפרש לקמן יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא:

שרוצה לזוק בנכסיו - ואע"פ שלא (נשא) תקנו לה חכמים כתובה הרי הוא כתב לה הואיל ורוצה להפסיד ולהיות נזוק מנכסיו תנאו קיים:

הא לא רצה - דלא כתב לה אין לה מתקנת חכמים:

א"כ - דבעי למיתב לה כתובה מימנעי ולא נסבי לה:

אין חייבין עליה אשם תלוי - דנימא ספק אשת איש היא ספק היה בו דעת ספק אין בו והבא עליה באשם תלוי דודאי אין לו שום קנין מן התורה:

התורם את שאינו שלו - ולא צוהו בעל הבית דשליחות נפקא לן (קדושין דף מא:) מאתם גם אתם לרבות שלוחכם הלכך מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם:

ועובד כוכבים שתרם את של ישראל אפי' ברשות בעלים אינה תרומה - דבעינן מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וקתני מיהא חרש אין תרומתו תרומה ומותרת לזר ואי ספק הוא תרומה ויחזור ויתרום מיבעי ליה:

הוא דאמר כר' אלעזר - כלומר מהא לא תסייעיה דגבי תרומה ס"ל לשמואל כר' אלעזר דספק הוא וגבי אשתו אע"ג דספק הוא אינה באשם תלוי דגבי אשם תלוי כתיב אחת מכל מצות ה' (ויקרא ה) וקרינן מצוות דמשמע חדא מתרתי שיש היתר ואיסור לפניו כגון אשתו וא"א עמו בבית וסבור אין שם אלא אשתו ובא על האחת ולבקר נמצאו שתיהן ולא ידע על אי זו בא וכן חלב ושומן לפניו וסבר שתיהן שומן ואכל אחת מהן ולסוף נודע לו שהאחת חלב ולא ידע אי זו אכל דאי ידע מייתי חטאת נקבה וכל דהו אפי' בת דנקא והשתא דלא ידע מביא אשם זכר בכסף שקלים אבל הכא שהספק תלוי בחתיכה אחת ספק איסור ספק היתר לא מייתי אשם תלוי:

כוי חייבין על חלבו אשם תלוי - והא הכא כל הספק תלוי בה:

מ"ט דר"א - באשת חרש:

קלישתא - דקה כלומר דעתו מועטת שאין מחודד להבין כשאר בני אדם ומיהו מספקא ליה אי דעתא צילותא היא אותה קצת הדעת שיש לו אם צלולה היא ובמה שהוא נותן דעתו ועושה דבר ודאי כוונתו כוונה


אי לאו דעתו צלולה היא ולעולם כל ימיו של חרש פשיטא ליה לרבי אלעזר דחדא דעתא אית ליה לחרש דאינו עתים חלים עתים שוטה:

או דלמא פשיטא ליה - דלאו דעתא צילותא היא אלא היינו טעמא דמספקא ליה דעתים שהוא חלים לגמרי ודעתו צלולה וחיישינן שמא בשעת קידושין חלים היה:

להוציא את אשתו בגט - חרש מעיקרו לר' אלעזר אם יכול לגרש או לא דבשלמא לרבנן פשיטא לן דמוציא כדאמרינן במתני' (לעיל קיב:) כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אלא לר' אלעזר דמשוי ליה ספק מאי:

שמשלחה מביתו וחוזרת - שכן מנהג השוטים שאין בושין:

ש"מ איש מיבעיא ליה - ואשה פשיטא ליה דאי אשה מיבעיא ליה ואיש פשיטא ליה הכי איבעי להו לאהדורי אינו דומה אשה המתגרשת לאיש המגרש:

אשה נמי לא מיגרשא - ועלה קמייתו לה רבנן ראיה לדבריהם אף זו כיוצא בה ואינו דומה דקמהדרי ליה אאיש משום דאיהו ה"ק לדידכו דאמריתו אשה מיגרשא מ"ש איש ומ"ש אשה:

מעדותו של ר' יוחנן - דאמר דאפי' במקום קידושין גמורים לא בעינן דעתא דאשה בגירושין:

אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה - והיא לא שמעה וחזר ואמר לה לאשתו פקחת כנסי שטר חוב זה ולא הודיעה שהוא גיטה ה"ז מגורשת:

לאו אמר ר' יוחנן לא בעינן דעתה - דאשה בגירושין דקתני חרשת יוצאת בגט:

פשיטא - דלר' יוחנן ודאי הכי הוא:



דבר טלי וטליא - הנהג תינוקות זכרים ונקבות:

ליטיילו התם - ישחקו שם שבת היתה:

הבא לי מפתח - דרך רה"ר בשבת:

לכבות - הדליקה:

בעושה על דעת אביו - שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו:

עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד - אפילו בלא ידיעת ישראל העובד כוכבים מתכוין להנאתו שיודע שיטול שכר:

שאינן מתוקנין - שאינן מעושרין:

אין זקוק לו - ליטלו הימנו:

והא"ר יוחנן - לעיל בעושה על דעת אביו אבל להפרישו אינו מצווה היכא דתינוק עביד אדעתא דנפשיה:

תרומה טמאה - והא הכא דאיסורא דאורייתא הוא כדאמר בהערל (לעיל עג:) בשעריך תאכלנו לזה אתה אוכל בטומאת עצמו כדכתיב הטמא והטהור ולא לאחר למעוטי תרומה דאסורה בטומאת עצמה:

ואין חוששין - לומר שהוא יונק שקץ כלומר דבר המשוקץ ונאסר:

ולא יאכילנו - בידים דברים האסורים חלב בהמה טמאה אסור בגדול מדאורייתא דנפקא לן מגמל גמל ב' פעמים בפ"ק דבכורות (ד' ו:):

סכנה - שאם לא יינק ימות בצמא:

אומדנא - אם יכול להמתין עד מוצאי שבת ויעשה בהיתר: חולב בידיו חייב משום מפרק דבר מגידולו והיונק הוי מפרק ע"י שינוי והיינו כלאחר יד:

שבת דאיסור סקילה - יש במפרק בידיו גזרו רבנן ביונק ואע"ג דמשנה הוא ואינה מלאכה מן התורה אבל י"ט דכי עביד בידים ליכא אלא איסור לאו לא גזור רבנן ביונק:

(לא תאכלום) לא תאכלום כי שקץ הם - קרא יתירא הוא דהא כתיבי אזהרות הרבה בשרצים:

לא תאכל דם - קרא יתירא הוא דהא כתיבי אזהרות הרבה גבי דם:

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת - שתי אמירות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים שלא יטמאו:



במשהו - בכעדשה כטומאתן:

משום דידה - שהיא פקחת ובת עונשין ובמציעא גרס משום דידיה:

משום גזירת התרת יבמה לשוק - דאי אמרי' תיתיב חרשת גבי חרש לא ידעי אינשי דטעמא משום קטן אוכל נבלות הוא וסברי דקדושין דידה דחו לה לזיקה דפקחת אחותה ואין בועל אחות זקוקתו הילכך אתי למישרייה לאחותה לשוק כשאר אחות אשה שפטורה מן החליצה: מתני'

פרק חמש עשרה - האשה שלום


מתני' האשה ושלום בעולם - שאין . שעת חירום דתימא בדדמי מאומד לבה אם פירש הימנה חדש או חדשים ודאי הואיל ולא חזר הרגוהו ליסטים דהואיל ולאו שעת חירום אי לא חזיתיה דמית חיישא לקלקולא שמא יבא לאחר שניסת ותהא מקולקלת כדאמר בהאשה רבה (לעיל דף פז:) ולא אמרה בדדמי:

קטטה בינו לבינה - י"ל מתוך ששונאתו היא רוצה לאסור עצמה עליו:

גמ' בדדמי - מאומד לבה ואע"ג דלא חזיתיה דמית כדפרישית דסברה סלקא דעתא בכל הני דאיקטול הוא פליט בתמיה:

סמתרי - תחבושת:

שפיר עבדת - לנסותה ולתופשה מתוך דבריה נתכוון:

דשיזבת נפשך - שהנחת אותו אפי' חי וברחת לך משום דכי תעלה בדעתיך דבההוא פורתא דנפפיתא קמח מנופה בנפה חיי בתמיה:

מר נמי ידע כו' - אלמא אמרה בדדמי ומשום האי מעשה הדר ביה רבא:

מת וקברתיו - דאילו במלחמה סברה שמא ברח וניצל אבל ברעב היא סבורה איך יחיה:

מפולת - שנפל הבית עליו או בא רוח סערה והיה מפיל כל בתי העיר:

החזיקה היא מלחמה בעולם - שלא היינו יודעים שיש מלחמות באותן מדינות אלא מפיה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/יבמות/פרק_יד"